1. מדובר בערעור על החלטת ועדת אי כושר, אשר קבעה ביום 4.8.02, כי אין לדון בערר המערערת להעניק לה גימלת נכות לתקופה רטרואקטיבית בגין אי כושר מעבר לתקופה בה זוכתה ע"י הוועדה היינו, מ-14.6.99.   2. העובדות: א. המערערת ילידת 1940 עבדה בתקופה מ-1962 עד 11/86 בתנובה.   ב. המערערת הוגדרה כ"משתכרת" לעניין קביעת הזכאות לגמלת נכות.   ג. ביום 4.2.01, נקבעו למערערת 40% נכות רפואית בגין ליקויים רפואיים שונים לתקופה מ- 14.6.99.   ד. לאור העובדה כי עברה את הסף הרפואי החליטה וועדת אי כושר כי המערערת איבדה כושרה להשתכר בשיעור 60%. מדובר בהחלטה מיום 19.4.01. בהחלטת הוועדה צויין, כי נסמכת על חוות דעת רופא מוסמך ללא ציון תאריך (סעיף ז' לפרוטוקול), אך אין ספק כי חוות הדעת הינה מיום 4.2.01 מאת ד"ר ברגמן בה נקבע כי "מסוגלת לעבודה ללא מאמץ פיזי מיוחד וללא צורך בחדות ראיה בהיקף מלא. יציב." כן צויין בחוות הדעת כי המערערת "מסוגלת לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים". על החלטתה הוגש ערר לועדה לעררים.   ה. וועדה לעררים דנה בעניינה של המערערת, שכן המערערת ביקשה לזכותה בתקופת אי כושר לתקופה הקודמת ל-14.6.99.       הוועדה לעררים קבעה: בבדיקה בת 62. התביעה לא לגמרי ברורה, כנראה תובעת על התחולה. יש לציין כי קיבלה אי כושר השתכרות החל מ-6/99 כאשר קיצבה זו הוענקה לה למרות שהרופא סבר, כי יכולה לעבוד במשרה מלאה כולל הוועדה הרפואית שנערכה לפני מספר חודשים. מאחר והקביעה לאי כושר השתכרות נעשתה בניגוד להמלצת הרופאים, סבורה הוועדה כי אין מקום לדון על תחולה מוקדמת יותר. הוועדה דוחה את הערעור.   ו. על ההחלטה הנ"ל מערערת המערערת בפני.   3. בערעור נטען, כי המערערת סובלת מהליקויים הרפואיים כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות הועדות הרפואיות משנים עברו, עוד לפני 1999, ולפיכך מבקשת להעניק לה הגימלה לתקופה רטרואקטיבית נוספת. לטענתה, בפני כב' הרשמת, הפסיקה לעבוד ב-1986 בשל מצבה הרפואי.   4. המשיב טען, כי הבקשה להחמרת מצב הוגשה ב-6/00, כאשר המערערת היתה בת 60, עוד ב-4/00. בשנים עברו הגישה תביעה בשנת 1984 ו-1987, אך לא עברה את הסף הרפואי, ורק לאחר מכן זוכתה באי-כושר. ועדת אי-כושר מדרג ראשון קבעה ב-19.4.01 אי-כושר חלקי בשיעור 60% בניגוד לאמור בחוות דעת הרופא המוסמך. על מנת שהמערערת תהא זכאית לקבל קיצבת נכות גם לאחר הגיעה לגיל 60, המערערת צריכה לקבל במשך 12 חודשים קיצבת נכות מלאה ולא בשיעור 60%.   5. המערערת פנתה בבקשה לקבלת סיוע משפטי ומבוקשה ניתן לה.   7. ב"כ המערערת פרטה בטיעוניה מיום 15.6.03, כי המערערת צברה 40% נכות רפואית, היינו עברה את הסף הרפואי עוד בשנת 1997, עפ"י רשימת הליקויים שפורטו בהחלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 28.4.02 (למשל, בגין הטרופיה - 25% מאז 1968, כאבי שלד בשיעור 20% מ-1997). בנסיבות אלה לא ניתן נימוק בהחלטת הועדה המצדיק זכאות לגימלת נכות מ-14.6.99 בלבד ולא מינואר 97, מועד בו עברה המערערת את הסף הרפואי.   8. המשיב טוען, כי החלטת הועדה לעררים בדין יסודה ואין להתערב בהחלטתה. חזר על נימוקיו, כי על הועדה היה שלא לדון כלל בתביעת המערערת להחמרת מצב מחמת גיל.   9. החלטת הועדה לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד לפני בית הדין האזורי לעבודה, וזאת לאור האמור בסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995.   ועדה לעררים, להבדיל מועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתם ואכן ישתמש בית הדין בסמכותו להתערב בהחלטתה רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות בחוק (דב"ע שמ/1318-01 יצחק עטיה נ' המוסד, פד"ע טו', 60).   עוד יצויין, כי בהתאם לסעיף 214 לחוק, לרבות תקנות הביטוח הלאומי (בטוח נכות) (קביעת דרגת נכות), התשל"ד - 1974, הן המוסד והן הנכה רשאים לפנות בבקשה לבדיקה מחדש תוך פרקי הזמן הקבועים בתקנות ובתנאים שנקבעו בהן.   ועדה לעררים הינה ועדה מקצועית מעין שיפוטית, ומכח מעמדה זה היא אינה כבולה לנוסח הערר אשר לפניה ועליה לבטא את ממצאיה אף בהעדר ערעור בנקודה זו או אחרת. ניתן להסיק מהפסיקה באשר לועדה רפואית לעררים גם לענייננו.   10. דין הערעור להידחות משני טעמים: א. המערערת לא פרטה כל נימוק משפטי ממנו ניתן להסיק, כי היתה זכאית לקבלת גימלת נכות קודם לתקופה שזוכתה עפ"י החלטת ועדת אי-כושר מדרג ראשון, ומיום 19.4.01.   אין בעובדה, כי חלק מאחוזי הנכות הרפואית נקבעו לתקופה רטרואקטיבית קודמת ל-14.6.99, כדי לזכותה בגימלת נכות בשל אי-כושרה להשתכר. קביעת אחוזי הנכות הרפואית נעשית קודם לבחינת כושרה של המערערת להשתכר, שכן אם אינה עוברת את "הסף הרפואי" אינה זכאית כלל לבחינת זכאותה לקבלת הגימלה.   ועדת אי-הכושר דנה במצבה של המערערת עת הגישה התביעה לקבלת גימלת נכות בגין החמרת מצב ואינה זכאית לקבלת הגימלה רטרואקטיבית לתקופה העולה על התקופה הקבועה בתקנות.   ב. אין מקום להתערב בהחלטת הועדה לעררים גם מהטעם, כי החלטתה עומדת בפני הביקורת השיפוטית, שכן אין ספק מעיון בהחלטת הועדה מדרג ראשון מיום 19.4.01, נקבע כי המערערת איבדה מכושרה להשתכר בשיעור 60% בניגוד לחוות דעת הרופא המוסמך, עליה סמכה החלטתה כפי שעולה מהפרוטוקול.   הועדה לעררים לא "תיקנה" את החלטת הועדה מדרג ראשון, אולם החלטתה שלא לדון כלל בשאלת התחולה הרטרואקטיבית של תקופת אי-הכושר, הינה החלטה סבירה והגיונית בנסיבות העניין, ולא מצאתי כל עילה משפטית להתערב בה.   11. לפיכך דין הערעור להידחות.   אין צו להוצאות.   12. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.    אי כושר עבודהרטרואקטיביותנכות