העובדות 1. התובע שהינו יליד 10.7.85 הגיש תביעה נגד בגין תאונת דרכים שארעה לו עת רכב על גבי אופנוע, שבו נהג צד ג'. התובע נפגע בתאונת הדרכים בעת שהאופנוע חצה את הצומת ורכב אחר שחצה אף הוא את הצומת התנגש באופנוע. הנתבעת מצידה הגישה הודעת צד ג' נגד הנהג. צד ג' הורשע על פי הודאתו בשימוש ברכב ללא רשות. הטענה של הנתבעת היא שאין התובע זכאי לפיצוי משום שנסע באופנוע ללא רשות הבעלים וידע על כך. 2. אין מחלוקת שצד ג' מצא את האופנוע ליד השוק קניון באשדוד, התניע אותו ונסע לפחות בחלק מהדרך עם התובע. השאלה שבמחלוקת היא האם זכאי התובע לפיצוי ועל מי נטל ההוכחה 3. בטרם שאדון בשאלות העובדתיות יש לסלק טענה משפטית והיא שהנתבעת אינה חבה בפיצוי, משום שהתובע לא צרף את צד ג' כנתבע. בטענה זו מסתמכת הנתבעת על האמור בע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' צאיג, פ"ד לה (2) 123, 127). דא עקא, שהאמור שם באשר לצירוף הנהג, מתייחס לסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן - פקודת הביטוח). לפי סעיף זה אין המזיק והמבטח חבים יחד ולחוד. חובתו של המבטח היא לקיים פסק דין שניתן נגד המבוטח. לפיכך, חבותו של המבטח קמה רק לאחר שניתן פסק דין נגד המבוטח. ברם, הפסיקה ופקודת הביטוח הקלו עם הנפגע, בקבעם שאין למנוע מניזוק לתבוע את המבטח יחד עם המבוטח (סעיף 20 לפקודת הביטוח; ע"א 33/54 קומרשיאל יוניון נ' שר, פ"ד ח' 427; פרידמן ביטוח רכב מנועי עמ' 179-177; ראו גם ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 63; ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 20; ע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, תק-עליון 99(3) 248. בענייננו, חבותה של קרנית אינה מכוח סעיף 19 לפקודת הביטוח אלא מכוח סעיף 12 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, תשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים) וחבותה אינה נובעת מכוח חבותו של המבוטח, אלא מכוח חוק הפיצויים. לפיכך, אין מקום לצירופו של צד ג' לתביעה. יתרה מזו, אחד מהמקרים שבהם קמה חבותה של קרנית לפי סעיף 12 לחוק הפיצויים הוא, שהנוהג האחראי לפיצויים על תאונת דרכים אינו ידוע. ההסדר הסטטורי של קרנית בא להחליף את ההסדר מרצון שהיה בתקנון מ' מ' מ' (משרד מבטחי מכוניות) (ראו פרידמן, שם, עמ' 427 ואילך). למעלה מהצורך יש לומר, שגם אם טעה ב"כ התובע ולא צרף את צד ג' כנתבע, ניתן לעשות זאת גם בשלב זה של הדיון ולצוות על צירופו כנתבע נוסף (ע"א 915/91, הנ"ל, שם, עמ' 63). דין הטענה המקדמית להידחות. נטל השכנוע 4. הטענה האחרת שמתעוררת היא שאלת נטל השכנוע. מאחר ולדעתי לאחר בחינת הראיות אין שאלה זו מתעוררת אומר עליה מספר מילים: תובע הרוצה להיכנס לגדר חוק הפיצויים צריך להראות שנעשה "שימוש ברכב מנועי" שארעה לו "תאונת דרכים" והוא "נפגע" עקב כך (סעיף 1 לחוק הפיצויים; ראו ת"א (חי') 895/91 שושן נ' פיטרו, צלטנר, עמ' 1446; ת"א (ת"א) 2104/91 ביטון נ' קרנית, תק-מחוזי 97(1) 2194). כאשר התביעה מוגשת לא נגד הנוהג ומבטחו, אלא במסגרת האמור בסעיף 12 לחוק הפיצויים על התובע הנטל להראות שהתקיימו תנאי סעיף 12(א) לחוק הפיצויים, שכן לפי סעיף 12(ב) לחוק הפיצויים, באה קרנית תחת חברת הביטוח (ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד, תק-עליון 97 (3) 465; ע"א 295/97 אבו-דקא נ' קרנית, קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים, תק-עליון 98(4) 684; סעיף 7(2) לחוק הפיצויים הוא חריג לחבות, שכן לפי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים נשללת זכותו של הנפגע לפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית (ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה, תק-עליון 99(3)1), לכן הנטל להוכיח חריג של שלילת זכאות מוטל על קרנית (ת"א 895/91 הנ"ל; אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, (תש"ן) עמ' 126). התובע הוא המוציא מחברו ועליו נטל הראייה. הוא שצריך להוכיח את זכאותו והנתבעת את חוסר זכאותו, דהיינו קיומה של טענת הגנה השוללת את חבותה (אנגלרד, שם, עמ' 126; קדמי, על הראיות, עמ' 1279 (תשנ"ט - 1999); ת"א (ת"א) 2104/91, הנ"ל, שם). אמנם מדובר בידיעה המצויה בידי התובע ולכן כמות הראיות (החובה מס' 2) שעל הנתבעת להביא כדי להעביר את הנטל לצד השני תהיה פחותה (הרנון, דיני ראיות, כרך א', עמ' 205-203 (תש"ל); קדמי, שם, כרך ג', עמ' 1265-1264, 1334). על ידיעה של אדם ניתן ללמוד לא רק מראיות ישירות אלא גם מתוך הנסיבות. ת"א (חי') 895/91, הנ"ל; ראו גם ע"פ 26/89 זאב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 631, 660-659). 5. נתתי דעתי גם לגישה הנוגדת, למשל דעתו של גולדשטיין, בספרו ביטוח נפגעי תאונות דרכים, עמ' 210 (תשל"ח1978-) הסבור שזכאות של נפגע מותנית בשניים: "(א) התרחשותה של תאונת דרכים ונזקי גוף עפ"י מרכיביה: רכב מנועי שימוש ברכב נזק גוף נזק עקב השימוש. לא הוכיח הנפגע מרכיב כלשהו, אינו בבחינת זכאי לפיצויים לפי החוק. (ב) הנפגע אינו בגדר אחד מחריגי זכאות לפיצויים הנקובים בסעיף 7 לחוק" (ראו גם את פסק דינה של השופטת גרסטל בת"א (ת"א) 870/92 אפריאט נ' קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים; צלטנר, עמ' 3790; ת"א (שלום ת"א) 11772/94 גמזו נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, צלטנר, 3916; ת"א (שלום ירושלים) 21140/95 כהן נ' קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים, צלטנר, 6092). דעתי כאמור שונה. 6. כתבי הטענות אינם קובעים את חלוקת הנטלים בין הצדדים. הנטלים נקבעים על פי דין. כתבי הטענות רק קובעים את גדר המחלוקת והפלוגתאות שבין הצדדים (ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 173). בדרך כלל אין להתיר סטיה מהשאלות שבמחלוקת העולות מכתבי הטענות. ( ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 615, 625-624). אין חובה להביא בכתבי טענות הוראת דין (תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). אם מדובר בתנאים עובדתיים לתחולת חזקה יש לפרטם בכתב הטענות (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764, 774). מטעם זה אינני מסכים, בכל הכבוד, לפסק דינו של השופט גלעדי (כתארו אז) בת"א (ב"ש) יפרח נ' קרנית, צלטנר, עמ' 437 (א). אינני מקבל בכל הכבוד גם את דעתה של השופטת קוצר בת"א (כפר סבא) 1637/95 חאסקיה נ' קרנית, קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים, צלטנר 4630. חזקה תכופה הינה חזקה עובדתית פרי ניסיון החיים (קדמי, שם, עמ' 1324). אין היא חזקה מן הדין הקובעת את נטל הראיה, אלא היא ראיה נסיבתית (קדמי, שם, עמ' 1325). היא יכולה להעביר את נטל הבאת ראיות אבל לא את נטל השכנוע. לא נקבע בפסיקה שהחזקה התכופה מעבירה את נטל השכנוע (ראו 1516/95 דנ"א מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813, 841, 855-854, 861, 870-866; אך ראו שם, גם עמ' 835-834). הדברים האמורים הם למעלה מן הצורך, משום שלדעתי הצליחה הנתבעת להראות שהתובע ידע שצד ג' נהג ברכב גנוב, ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח. הראיות 7. בהודעתו במשטרה, שניתנה חודש לאחר התאונה, בנוכחות אימו, סיפר התובע שעמד באזור ד' באשדוד, ליד ההיפר-כל לעצור טרמפים, ואז עצר לידו צד ג' עם אופנוע. את צד ג' הוא הכיר מלימודי תורה. צד ג' שאל אותו לאן הוא צריך להגיע. התובע אמר לו שפניו מועדות להגיע לאזור ב', באשדוד וצד ג' הסכים לקחת אותו טרמפ. בזמן הנסיעה שמע התובע סירנה של משטרה. התובע ביקש מצד ג' לעצור, אך צד ג' המשיך בנסיעה. כשהניידת היתה במקביל לאופנוע היכה אותו באלה שוטר שישב ליד הנהג. צד ג' המשיך מהלחץ של המשטרה לנסוע וחצה את הצומת באור אדום, ואז מכונית שבאה מצד ימין התנגשה באופנוע. 8. בבית משפט לא ידע התובע לומר אם עדות זו (נ1/) הינה עדות אמת אם לאו, משום שהיה תשוש בעת מתן העדות במשטרה. יצוין שאימו של התובע נכחה בעת מתן הודעתו והיא לא הובאה להעיד על נסיבות נתינתה. ביום מתן עדותו בבית המשפט זכר התובע טוב יותר את האירועים. הוא סיפר שבבוקר עזר לבעלים של חנות מכלת וקיבל ממנו 25 ש"ח. על טיב עבודתו הוא מסר גירסאות סותרות, האחת שבעל המכולת סיפק סחורה להיפרכל והשניה שבעל המכולת נסע להביא משם סחורה. בעל המכולת שיכל לתמוך בגירסתו לא הובא לעדות, למרות שלדברי התובע הוא רצה להעיד. 9. התובע נסע לקנות ממתקים בהיפר-כל בשעה 20: 30. הוא אישר שלא יצא לעתים קרובות בשעה כזו מהבית. יצוין שבתצהירו אין התובע מספר את הסיבה מדוע היה בשעה כה מאוחרת ליד ההיפר-כל. א לא ידע לומר בדיוק מה עשה בין השעה שהגיע להיפר-כל,כעשרים דקות לאחר יציאתו מהבית, לבין השעה שעלה על האופנוע. הוא לא יכל לזכור כמה זמן הוא קנה סוכריות, ואיזה כמות, למרות שנשאל על כך מספר פעמים. 10. בהודעתו במשטרה טען התובע שהתכוון לעצור טרמפים, ובעדותו בבית משפט הוא העיד שרצה לנסוע במונית חזרה לביתו. 11. התאונה אירעה בשעה 22: 30, משום שאשה שעמדה ליד התובע אמרה לו מה היתה השעה, כמה דקות קודם לכן. ברם, בשאלון, שעליו הוא חתום, ענה התובע שאינו זוכר באיזה שעה עלה על האופנוע. ואכן, בהמשך החקירה, הוא שוב נסוג מגירסה זו ואמר שאינו זוכר את השעה שעלה על האופנוע. התירוץ לסתירה בין השאלון לעדותו בבית המשפט הוא שלפני שנה, כשענה על השאלון, הוא לא הרגיש טוב ולא ידע מה שאמר. תירוץ זה דומה לניסיון לתרץ את הסתירה בין מה שאמר בהודעתו במשטרה לבין עדותו באשר להמתנה לטרמפ או למונית. יצוין שבהודעתו לא נזכרת אותה אישה וגם השעה לא היתה ידועה לו. 12. גם באשר לקשר שבינו לבין צד ג' הסתבך התובע באמירות סותרות. בעדותו טען שצד ג' גדול ממנו בשלוש שנים והיה בעת שאירעה התאונה בגיל 16. הוא הכיר אותו פעם אחת או פעמים מלימודי תורה, שאז ישבו ביחד. הוא הכחיש שצד ג' היה בעת אירוע התאונה בן 14 ושהוא הכיר אותו גם ממשחקי כדורגל. לדבריו, הוא מעולם לא שיחק עם צד ג' בכדורגל. יצוין שלפי התרשמותי, צד ג' נראה בערך בגילו של התובע ובוודאי שאינו נראה מבוגר ממנו. 13. התובע, העיד שניידת המשטרה, שהפעילה סירנה, נסעה במקביל לאופנוע מצד ימין ושהאופנוע נסע מצד שמאל לניידת. אף כאן הסתבך התובע בסתירות. הוא לא נתן תשובה החלטית האם השוטר שישב מצד ימין ברכב המשטרה היכה אותו באלה. 14. את עדותו של דוד מלכה ניתן לפצל מכוח הכלל "פלגינן דיבורא" (ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736). דוד מלכה הינו עד מעונין. בחלק של עדותו הנוגע לידיעתו של התובע את נסיבות התאונה ומה שקדם לה, כשל כושר זכרונו. לעומת זאת, לא היה לו חשש להעיד על קשריו בעבר עם התובע וכאן זכר צד ג' פרטים רבים. למרות שהתובע וצד ג' לא למדו באותו בית ספר הם נפגשו בישיבה ללמוד תורה ארבע, חמש פעמים וגם שיחקו פעמים הרבה בכדורגל בשבתות. התובע לא זכר את תוכן עדותו במשטרה, אך אישר את נכונותם ולכן ניתן היה להגיש את הודעתו כראייה במשפט מכוח כלל הקפאת הזכירה (ע"א 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 169). בעדותו במשטרה (נ2/) אמר צד ג' שהתובע ביקש ממנו "לעשות סיבוב" על האופנוע. הם נסעו לכיוון הצומת ואז ארעה התאונה. פרט זה מההודעה לא זכר צד ג' בעדותו בבית המשפט. בחקירתו הוא אישר שיש חלקים שהוא זוכר מעדותו במשטרה ויש חלקים שאינו זוכר. אמנם צד ג' עיין טרם מסירת עדותו בעדויות מהישיבה הקודמת וכן קרא את עדות המתנדב במשמר האזרחי, בוקרה מורדי, אך אין בעדותו דבר ששיש בו כדי להסיק שהעד ניסה לתאם גירסאות עם העדויות האחרות. 15. בוקרה מורדי, המתנדב מהמשמר האזרחי, אישר שהוא שישב ליד הנהג ברכב המשטרתי. לרכב לא היתה סירנה, כי הוא עמד להיות מושבת. אך האורות הכחולים עבדו. הניידת עצרה בצומת באשדוד ואילו האופנוע, שנסע משמאל לניידת, חצה באור אדום את הצומת והתנגש ברכב שבא מצד ימין שלו. העד הכחיש שפגע באלה בתובע וכאמור הדבר גם בלתי אפשרי. בחקירה נגדית לא נשאל העד על כך דבר. מסקנות 16. נראה לי שמהראיות עולה שהתובע ידע שצד ג' נסע ברכב ללא רשות ולפיכך, הוא ניסה לצמצם את היכרותו עימו למינימום האפשרי ולהעלות את גילו של צד ג'. הוא הודה שמעולם לא ראה לפני כן את צד ג' נוהג על אופנוע. גם הניסיון להטיל על המשטרה את החבלות בגופו מצביע על נסיון להתחמק מהמאמת. 17. ראיות נסיבתיות אלה בצירוף הסתירות האחרות בעדות התובע, מצביעות על כך שהוא ניסה להרחיק עצמו מהידיעה שצד ג' נהג ללא רשות ולהראות שהיה נוסע תמים על גבי האופנוע. יתרה מזו התחמקותו מלתאר מה עשה בשעות הלילה, בין השעה שעזב את הבית ועד לשעת התאונה, כשהוא גם אינו זוכר כמה זמן שהה במרכול, איזה סוג של סוכריות קנה וכמותן, לעומת זיכרונו הבהיר מה עשה בשעות הבוקר, מעוררים חשד כבד שהוא אף היה שותף לגניבת האופנוע. לאור זאת, גירסת התובע אינה מקובלת עלי והיא נדחית. הנתבעת הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהתובע ידע שצד ג' נוהג ללא רשות. סוף דבר 18. התביעה נדחית. ממילא נדחית הודעת צד ג' ששלחה הנתבעת. התובע ישלם לנתבעת ולצד ג', 6,000 ש"ח (מחצית מהסכום לכל אחד מהם) בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה. שימוש ברכברכבאופנועתאונת דרכיםשימוש ברכב ללא רשות (שבל"ר)נטל השכנועתאונת אופנוע