האם הסכם גמלת ניידות מפלה לרעה את מי שאין לו רישיון נהיגה ?

עורך דין לנכים רקע כללי וטענת הצדדים: 1. זוהי תביעה המתייחסת להסכם בדבר גמלת ניידות (להלן: "הסכם הניידות") בה נטען שההסכם מפלה לרעה את התובעים, שהינם חסרי רישיון נהיגה, לעומת נכים שהינם בעלי רשיון נהיגה ביחס לגובה ההלוואה כמו גם ביחס לגובה הקיצבה על פי הסכם הניידות. 2. הצדדים הסכימו על רשימת מוסכמות ופלוגתאות כדלקמן: מוסכמות: 1. התובעים בני זוג נשואים, ומתגוררים יחד. 2. התובעים שניהם הנם נכים במאת האחוזים. הם זקוקים לסיעוד 24 שעות ביממה. 3. התובעים שניהם הנם מוגבלים בניידות מאת האחוזים. 4. התובעים שניהם אינם בעלי רשיון נהיגה ואינם מסוגלים לנהוג. 5. בביתם של התובעים מתגורר מטפל-עובד זר-באופן קבוע, 24 שעות ביממה. 6. התובעים רכשו רכב במשותף. 7. ברכבם של התובעים נוהג אך ורק העובד הזר הגר בביתם, והוא נוהג בו אך ורק לצרכיהם. ברכב לא נוהגים התובעים ולא אף אחד מבני משפחתם או ממכריהם האחרים. 8. לתובעים אין בני משפחה היכולים או מוכנים לסייע להם ו/או לסעוד אותם. פלוגתאות: האם הסכם הניידות הנו מפלה לרעה נכים שאינם נושאים רשיון נהיגה לעומת נכים הנושאים רשיון נהיגה. במידה והתשובה לס' 1 חיובית - האם האפליה הקיימת הנה אפליה מותרת. 3. האם התובעים זכאי להגדלת קצבת הניידות המשולמת להם. הצדדים הגישו סיכומיהם בהתאם להסכמת הצדדים שפורטה בפרוטוקול הדיון מיום 17/11/02, פסק הדין ניתן על יסוד הסכמתם זו. טענות הצדדים: 2. בסיכומיו טען הנתבע כי ישנה שונות רלבנטית, בין נכה שלו רשיון, הצריך בדרך כלל מיתקון מיוחד והתאמה של הרכב כדי שיוכל לנהוג לבין נכה שאינו נוהג, שאינו צריך התאמה של הרכב לצורך נהיגתו ע"י הנכה. לטענת הנתבע, בית הדין אינו מוסמך לבחון את תוכנו של הסכם הניידות אלא אך את ישומו ע"י הנתבע. 3. לטענת התובעים, אין הצדקה לאבחנה בין נכה עם רשיון לנכה ללא רשיון, מאחר וגובה ההלוואה נקבע כאחוז מערך הרכב ולכן צריך להיות אותו אחוז הן לגבי נכה עם רשיון והן לגבי נכה ללא רשיון. באשר לגובה הקיצבה הרי שאף כאן אין הצדקה לאבחנה בין נכה עם רשיון לנכה ללא רשיון, שהרי גם לזה האחרון יכול להיות מיתקון ברכב שעולה ממון רב והקיצבה צריכה להיות נגזרת של המיתקון ועלותו ולא של הרשיון. באשר לסמכות בית הדין הרי שזה רשאי לבחון גם את תוכנו של ההסכם. החלטה 4. באשר לסמכות בית הדין הרי שברור שבית הדין מוסמך לבחון את יישומו של ההסכם ואף את תוכנו ובמקרים ראויים להתערב בתוכן. יש לזכור שערך השוויון עולה אף מתוך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועל פי סעיף 8, אין לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא בהתאם לפיסקת ההגבלה. אם ימצא בית הדין שאכן היתה פגיעה שאינה עומדת בפיסקת ההגבלה, יהיה רשאי להתערב ולבטל את מה שמהווה פגיעה בזכות אדם, המוגנת עפ"י חוק היסוד. 5. השאלה הינה האם אכן מדובר בפגיעה בשוויון. יש לזכור שעסקינן בשוויון מהותי ולא שוויון טכני 434/87 הרשקו נ' שר העבודה פ"ד מד ( 4 ) 154. במקרה דנן כפי שנראה , לדידנו מצאנו שאכן יש שונות רלבנטית בין נכה שלו רשיון נהיגה לבין נכה שאין לו רשיון נהיגה ביחס לנכים בשיעור נכותם של התובעים. 6. נכה בשיעור שמעל ל- 80% שנוהג ברכב זקוק למיתקון מיוחד הכולל שינויים במכניקה של הרכב כדי שיוכל לנהוג בו (למשל ג'ויסטיק כפי שמופיע בנספח ח'). שינויים אלה התקנתם יקרה מאוד, כפי שעולה מהתיקים הרבים המתנהלים בפנינו בסוגיה זו והרי זה בגדר ידיעה שיפוטית, אף אחזקת המיתקון יקרה מאוד (טיפולים ותיקונים שוטפים). מתקונים אלה שונים מהמתקונים להם נדרש נכה שאינו נוהג בעצמו אלא באמצעות אחרים. בדרך כלל נכה שלו רשיון נהיגה נדרש גם למיתקון הנדרש לנכה (באותה דרגת נכות) שאינו נוהג (מעלון לרכב וכו'). המיתקון המיוחד, הנדרש לנכה שנוהג בעצמו, מחייב פעמים רבות רכישת רכב יקר יותר, שרק בו ניתן להתקין המיתקון המיוחד לצורך נהיגה, מה שלא נצרך לו מי שאינו נוהג בעצמו. עת עסקינן בנכים בשיעור נכותם של התובעים העולה על 80% הרי שצריך נכה שנוהג בעצמו מיתקון בהיקף גדול ויקר מאוד. 7. ההבדל האמור לעיל, יוצר שונות רלבנטית לעניין ההלוואה לרכישת הרכב בין נכה שלו רשיון וצריך להתקין מיתקון שיאפשר לו לנהוג ברכב, לנכה חסר רשיון שאדם אחר נוהג עבורו. לאור השונות יש בסיס לאבחנה בין שתי קבוצות הנכים. כאמור בתוספת ד' נכה בשיעור העולה על 80% שלו רשיון נהיגה זכאי להלוואה בשיעור של 100% ואילו נכה חסר רשיון נהיגה זכאי להלוואה בשיעור 75%, כאשר שתי הקבוצות מוגבלות בסכום ההלוואה, כאמור בסעיף 10 להסכם הניידות ותוספת ה' להסכם. 8. השאלה הינה האם האבחנה בין שתי הקבוצות מצדיקה פער בהלוואה בשיעור האמור (של 25%). עניין זה לא נתברר בפנינו ואף לא נטענה בבירור טענה של חוסר מידתיות. ההפרש (העומד על 25%) יכול להתיישב עם הפער בין קבוצת הנכים (בשיעור העולה על 80%) שלה רשיון נהיגה לבין הקבוצה שלה אין רשיון נהיגה, בשים לב לכך שבעלי רשיון הנהיגה נדרשים לרכוש מיתקון שיאפשר נהיגה. מיתקון זה עולה דמים רבים ולעיתים ניתן להתקינו דווקא בכלי רכב יקרים יותר ואזי נדרשת הקבוצה לרכוש כלי רכב יקר יותר. כאמור יש הגבלה על גובה ההלוואה בסעיף 10 להסכם והואיל והגבלה זו נקבעה בסכום שהוא קטן ממחיר הרכב, יידרש הנכה להשלים ההפרש מכיסו. אכן ייתכן שההבחנה בין הקבוצות צריכה היתה להיגזר באופן ברור ומובהק מעלות המיתקון לנהיגה. יחד עם זאת לא ניתן לאמר שהבחנה שנעשית על בסיס חישוב ממוצע של המיתקון הנצרך בין שתי הקבוצות פסולה. ענינינו יבחן באספקלריה של הקבוצה, לעומת הקבוצה האחרת. ניתן לאמר על פניו איפוא שיש הצדקה לשונות. יחד עם זאת נדגיש כי לא הובאו ראיות על ידי הצדדים וראוי שעניין זה, שיעור ההפרש בין שתי הקבוצות, ייבחן ע"י הנתבע. 9. ההפרש בשיעור הקיצבה החודשית בין נכים בשיעור של מעל 80% בעלי רשיון נהיגה לנכים חסרי רשיון נהיגה, מפורט בתוספת ח' להסכם. כאשר עסקינן ברכב שנפח המנוע שלו עולה על 2000 סמ"ק הרי שנכה בעל רשיון יהיה זכאי לקיצבה בשיעור 2312 ₪ ואילו נכה חסר רשיון יהיה זכאי לקיצבה בשיעור 2081 ₪. כאשר יש לרכב איבזור מיוחד ששוויו מעל 100,000 ₪ רואים שההפרש בין שתי הקבוצות עולה ונכה שלו רשיון נהיגה יהיה זכאי לקיצבה בסך 3854 ₪ ואילו נכה ללא רשיון נהיגה יהיה זכאי לסך של 2488 ₪. שינוי זה בהפרש יכול להצביע ולהסביר את ההגיון שעומד בבסיס העניין. עלות ההחזקה השוטפת של המיתקון המיוחד, שמאפשר לנכה (בשעור העולה על 80%) לנהוג, עולה ממון רב. מדובר בטיפולים ובתיקונים יקרים. לא זו אף זו, עלות פרמית ביטוח הרכב גבוה יותר בשל עלות המיתקון. פועל יוצא של מציאות זו הינו שהנכה שלו רשיון נהיגה שמאפשר את נהיגתו צריך להוציא דמים רבים יותר כדי שיתאפשר לו לנהוג בעצמו. לכן אך טבעי שהנתבע יעניק לו קצבת ניידות, בשיעור גבוה יותר. אף בענין זה יש שונות רלבנטית המצדיקה יחס שונה בין מי שנקודת המוצא שלהם שונה. 10. השאלה הנותרת הינה האם השונות בין הקבוצות (נכים בעלי רשיון לנכים ללא רשיון) מצדיקה הפרש בשיעור הקיים בין הקצבאות לקבוצת הנכים בעלי הרישיון לקבוצת הנכים שללא רשיון, מדובר איפוא במידתיות שיש בתוספת ח' היוצרת אבחנה בין שתי הקבוצות. עניין זה לא נטען ולא הובאו לי ראיות ומטעם זה יש לדחות הטענה. יחד עם זאת נעיר כי אם ההתייחסות היתה בהשוואה בין קבוצה לקבוצה על בסיס נתונים מחקרים והשוואת הממוצע של עלות המיתקון והחזקתו הרי שאין פגם בכך, שהנתבע לא בחר לקבוע שההפרש בקיצבה, יהיה נגזרת ישירה של המיתקון שהתקין כל נכה ברכבו. ניתן לבחון העניין כאמור באספקלריה של הקבוצה. יחד עם כל זאת ראוי שהנתבע יבחן אף עניין זה-המידתיות שיש בהפרש שבין שתי הקבוצות. 11. באשר לטענה המופיעה בסעיף 3 לתשובת התובעים (לסיכומי הנתבע) הרי שכאן לא טען ב"כ התובעים טענת אפליה, אלא טענת חוסר סבירות. עניין זה לא התברר כדבעי. לא הובאו לי ראיות מספיקות ולא ניתן לאור זאת לקבל הטענה. יחד עם זאת נאמר שברור כי כאשר נקבע בהסכם הניידות הוראה והנתבע מיישמה באופן דקדקני לא סג בהעלאת טענה בעלמא באשר לחוסר הסבירות ועניין זה צריך טיעון והוכחה מפורשים. ברור שכאשר שני בני זוג החיים יחדיו משתמשים ברכב אחד, קיצבת הניידות אינה יכולה להיות מכפלת הקיצבה שהיתה ניתנת לכל אחד בנפרד. כך לגבי הרכישה (ההלוואה) כך לגבי השימוש השוטף (קיצבת הניידות). ההסדר המתואר בסעיף 3 הנ"ל לא נראה על פניו בלתי סביר בעליל או שהוא נגוע בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בית הדין. 12. סוף דבר, אכן ראוי שהנתבע יבחן את שיעור ההפרש בין קבוצת הנכים (עם נכות בשיעור שלמעלה מ-80%) בעלי רשיון נהיגה לאלה נעדרי רשיון נהיגה. יחד עם זאת במקרה זה לא מצאנו שיש הצדקה לקבל התובענה ולקבוע כי יש הפליה או אף חוסר מידתיות וחוסר סבירות ביחס להסדרים שהוחלו על התובעים, ולפיכך דין התביעה להידחות. בשים לב לכך שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי. אין צו להוצאות. חוזהמשפט תעבורהניידותשאלות משפטיותרישיון נהיגה