התובעים הועסקו כמלצרים בבית הקפה "למה-לא" שבמתחם הפארק הלאומי ברמת גן, הנמצא בבעלות הנתבעת 1. הנתבע 2 הינו אחד משלושת בעלי המניות בנתבעת 1. התובעת 1 (להלן גם: "התובעת") הועסקה אצל הנתבעים או מי מהם החל מיום 7.5.05 ועד ליום 16.10.08, תקופה של 41.3 חודשים לפי "משכורת חודשית קובעת" של 5,741 ₪ (ממוצע 12 משכורות אחרונות). אין מחלוקת שהתובעת 1 התפטרה מעבודתה (עמ' 1 שורה 21). התובע 2 (להלן גם: "התובע") הועסק אצל הנתבעים או מי מהם החל מיום 28.8.05 ועד ליום 16.10.08, תקופה של 38.5 חודשים לפי "משכורת חודשית קובעת" של 5,119 ₪ (ממוצע 12 משכורות אחרונות). אין מחלוקת כי התובע 2 פוטר (עמ' 1 שורה 22). ביום 31.10.10 מוקדו רכיבי התביעה, והם נותרו כדלקמן: לגבי התובעת 1: "פיצויי פיטורים" (טענה להתפטרות בגין מפוטר). "תמורת הודעה מוקדמת". הפרשי "שכר מינימום". יתרת "פדיון חופשה". לגבי התובע 2: הפרש "פיצויי פיטורים". יתרת "תמורת הודעה מוקדמת". הפרשי "שכר מינימום". גמול עבודה בשעות נוספות. בין הצדדים הוסכם כי רכיבי התביעה הנוגעים לפיצוי בגין הטרדה ו"עוגמת נפש" בגין התעללות בבעלי חיים, דינם להימחק/להידחות (עמ' 4 שורות 9-12). בין כך ובין כך, הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק לפשרה, סכום גלובלי בקשר לתביעות כפי שפורטו לעיל, וזאת לאחר שניתנה להם ההזדמנות לסכם טענותיהם בכתב. אני מאשר את הסכמת הצדדים, ומחליט לפסוק לפשרה כמפורט להלן. אשר לתובעת 1: התובעת התפטרה מעבודתה ביום 16.10.08. ואולם, לדבריה יש לראות בסיום העבודה כ"התפטרות בדין מפוטר", וזאת בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. לטענתה, התריעה בפני הנתבעים בקשר לתנאי העסקתה ודרשה לקבל את הזכויות הסוציאליות שלא שולמו לה, עוד טרם התפטרותה (בהתאם למכתב בא כוחה מיום 15.10.08- ת/2). בשלב הסיכומים חזר ב"כ התובעים על הטענה כי התובעת פוטרה. ואולם, אין מקום לקבל הטענה לפיטורים, לאור הסכמת הצדדים (כפי שבאה לידי ביטוי במיקוד הדיון מיום 31.10.10- עמ' 1 שורה 21), לפיה התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה . כמו כן שב ב"כ התובעים והעלה במסגרת הסיכומים את הטענות לעניין הטרדה מינית והתעללות בבע"ח. אך גם טענות אלה אין בכוחם להשפיע על תוצאת ההליך, שכן החלטתי להכיר בהפסקת העבודה כ"התפטרות בדין מפוטר", כפי שיפורט להלן. הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים היות והיא זו שהתפטרה מעבודתה, לאחר שהחלה לעבוד במקום עבודה חדש, וזאת עוד טרם התפטרותה בפועל. בעניין זה, אני נוטה לקבל את גרסת התובעת (שנתמכה בתצהיריהם של התובע ומר יחזקאל עוזר) ולקבוע כי התפטרותה היתה בנסיבות שבהן יש לראותה כמי שזכאית לפיצויי פיטורים. על פניו (ומאחר ומדובר בפסיקה לפשרה, שבאופיה הינה ויתור הדדי מלהעמיד לבחינה מעמיקה את העובדות והראיות) שוכנעתי כי הסיבה האמיתית שהובילה את התובעת להתפטר היתה העובדה שהחל מחודש 9/08 החלו הנתבעים לצמצם את היקף עבודתה באופן שהביא להרעה מוחשית בתנאי העסקתה ושכרה. לאור זאת, אני סבור כי יש לזכות את התובעת בתשלום פיצויי פיטורים ולהכיר בהתפטרותה כהתפטרות בדין מפוטר. לפיכך, בדרך של פסיקה לפשרה, החלטתי לפסוק לתובעת סך של 14,000 ₪ ע"ח "פיצוי פיטורים". לאור הקביעה העובדתית כי התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה בנסיבות שבסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, ועל פי הפסיקה (דב"ע ל/3-15 קלרה בג'רנו נ' יוסף לוי, פד"ע א 153), אין התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת. לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת "פיצויי הלנה" מעבר להפרשי הצמדה וריבית חוקית, וזאת בהתחשב במחלוקת הכנה והממשית באשר לנסיבות סיום העסקתה, ושאלת זכאותה לפיצויי פיטורים. לעניין יתרת "פדיון חופשה" - אין חולק כי לתובעת שולמה יתרת פדיון חופשה בסך 1,468 ₪ (סעיף 9 לתצהיר מר סוארי, סעיף 29 לסיכומי התובעים). באשר ליתרה נוספת לה טוענת התובעת בסיכומיה (בסך 266 ₪), לא מצאתי מקום להעדיף דווקא את התחשיב שהוצג על ידי ב"כ התובעת ושנסתר על ידי מר סוארי בתצהירו (סעיפים 9-11 לתצהירו). כל זאת בהתחשב בכך, שמדובר בפסיקה לפשרה שבמהותה אינה מצריכה בדיקה מדוקדקת של הראיות והנתונים. על כן, דין התביעה לעניין יתרת פדיון חופשה להידחות. אשר לתובע 2: אין חולק כי התובע פוטר. התובע עותר לתשלום "הפרש פיצויי פיטורים" ויתרת "תמורת הודעה מוקדמת". אולם בהתחשב בעובדה שהמשכורת הקובעת כפי שקיבל בפועל, כוללת בתוכה גם רכיבים שאינם מובאים בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים (שעות נוספות, תוספת שבת, בונוסים וכו'), החלטתי לפסוק לזכותו בדרך של "פסיקה לפשרה" סך של 2,500 ₪ נוספים בלבד. לעניין גמול שעות נוספות - עיון בחומר שהצטבר בתיק ביה"ד מעלה שאלות המעוררות ספק בזכאות ל"גמול שעות נוספות", מעבר למה שקיבל התובע בפועל. קיימת מחלוקת בשאלה האם אכן זכה התובע לקבל גמול שעות נוספות מלא, עפ"י הדין בגין עבודתו בימי שבת/חג, או שמא זכה הוא רק לתשלום שעות נוספות חלקי, שאיננו משקף את שאמור היה לקבל כמתחייב על פי חוק. בסופה של שקילה, מצאתי לכבד את רצון הצדדים ולפסוק לפשרה מבלי להעמיד לבחינה מדוקדקת את העובדות והראיות. הפסיקה תהא כזו שתחייב את הנתבעים לשלם לתובע מס' 2 סך של 7,500 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (16.10.08) ועד ליום התשלום בפועל. אשר לתביעה ל"הפרשי שכר מינימום" בהתייחס לשני התובעים: השאלה האם תשר שמקבל מלצר מהווה חלק משכר עבודתו לצורך חוק שכר מינימום נדונה בפסיקת בית הדין הארצי בע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' מלכה (פד"ע מ 769 (2005)). שם נקבע כי תשר ייחשב כחלק מ'שכר עבודה' רק מקום שבו הוא נרשם ועובר דרך קופת המעסיק. לעניין זה אקדים ואומר, כי אני מקבל את גרסת הנתבעים כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיריהם של הנתבע 2 (סעיפים 8-9 לתצהירו) ומר שמעון סוארי, מנהל החשבונות של הנתבעת 1 (סעיפים 2-8 לתצהירו), מהם עולה כי התובעים קיבלו תשרים שנרשמו כתקבולים בספרי המסעדה, ובהתאם לכך, ניתן, על פי הלכת ענבל מלכה, לכלול תשרים אלה בגדר "שכר המינימום". כך גם עולה גם ממכתב ב"כ התובעים ת/2 ממנו מסתבר, כי אף לשיטת התובעים עצמם, ערכו הנתבעים רישום מסודר של שעות העבודה וסכומי התשר שנתקבלו מדי יום ע"ג דו"ח חודשי, ונערך ניהול וחשבונאות של כספי התשר דרך קופה רושמת (סעיף 24 למכתב ב"כ התובעים ת/2). לאור האמור, ומשאין חולק כי בסופו של יום השתכרו התובעים שכר חודשי העולה על שכר המינימום (עמ' 1 שורות 18, 20), דין התביעה ברכיב זה להידחות. סוף דבר: בדרך של פסיקה לפשרה ולמיצוי התביעה כולה, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת 1 סך של 12,000 ₪ (ע"ח פיצויי פיטורים) ולתובע 2 סך של 10,000 ₪, (ע"ח הפרשי פיצויי פיטורים וגמול עבודה בשעות נוספות) כשכל אחד מהסכומים נושא ריבית והצמדה חוקיים מיום 16.10.08 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעים יישאו בהוצאות (חלקיות) של ההליך השיפוטי, וישלמו לתובעים סכום נוסף של 2,500 ₪ כהוצאות שכ"ט עו"ד. ערעור: בזכות, תוך 30 יום. ניתן היום, כ"ט טבת תשע"א, 05 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. הרעת תנאיםמלצריםהתפטרות