ניכוי כדין ממשכורת של עובדת

1. עובדות ורקע כללי: התובעת הגישה תביעה לתשלום שכר עבודה מולן בסך 4,170 ₪. בכתב ההגנה נטען כי התובעת, אשר הועסקה בנתבעת כפקידת שווק ומכירות משנת 96 עד לפיטוריה ביום 15.6.03, לא קיבלה השכר האחרון בגין עבודתה בחודש 6/03 בסך 2,283 ₪ במזומן כיוון שקוזז ממנו שווי סחורה אשר משכה התובעת בסך 2,219 ₪ בהתאם לחשבוניות אשר היא הוציאה. עוד נטען כי התובעת גנבה כספים מהנתבעת, ולדוגמא צורף שיק שנתקבל עבור הנתבעת והוסב לטובת התובעת, בגינו הוגשה תלונה למשטרה ישראל. הנסיון ליישב את המחלוקת בהסכמה לא צלח, חרף נכונותה של התובעת בדיון במעמד הצדדים. השאלה העומדת לדיון היא - האם בוצע ניכוי כדין משכרה של התובעת כטענת הנתבעת ובאם לאו - מהו שיעור השכר לו זכאית התובעת. 2. טענת הקזוז: על פי סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר, כאשר נותקו יחסי העבודה והעובד חדל לעבוד אצל מעבידו, רשאי מעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו. גדר החובות המותרים בניכוי פורש בפסיקה כסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, כפי שהובהר ע"י ביה"ד הארצי לעבודה "שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו, להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח טענתו", (דב"ע נד/ 101-3 יעקב עמנואל נ. שופרסל בע"מ, פד"ע כ"ח, 241). הביסוס לגרסת הנתבעת הוא בשתי חשבוניות, האחת בסך 1,178 ₪ מיום 1.10.02, השניה בסך - 1,113 ₪ מיום 3.4.03 אשר הופנקו אל התובעת, ולפיהן מכרה לה הנתבעת עשרה פרטי סחורה. התובעת בעדותה הכחישה את עצם רכישת המוצרים שפורטו בחשבוניות אשר הומצאו אליה לראשונה עם הגשת כתב ההגנה ודבקה בגרסתה כי אין בחזקתה מוצרים כאלה. הנפקת מסמכים כדוגמת החשבוניות יכולה היתה להתבצע, לטענתה, על ידי עובד כלשהו בחברה, ובדיעבד. אף כי עיסוקה של התובעת היה בהנפקת חשבוניות בגין הזמנות במחסן, היו מקרים בהם היא נעדרה מעבודתה ואזי סייעו בכך פקידות של חברה אחרת , כטענתה. התובעת העידה כי רכשה מהנתבעת סחורה במקרים לא רבים, ושילמה תמורתה במזומן, בכרטיס אשראי או בשיק, ולעתים קוזזו סכומים משכרה. טענת הנתבעת בענין הסב שיק לקוח שלה לתובעת הוכחשה. התובעת העידה שאף כי החתימה על המסמך דומה לחתימתה, היא איננה מכירה את השיק, מושך השיק אינו לקוח של החברה ואף פעם לא נטלה שיקים של לקוחות לחשבונה. עדת הנתבעת, אורית מושקוביץ, מנהלת חשבונות בחברה, לא יכלה להתייחס בעדותה לשאלה האם נעדרה התובעת מעבודתה במועד הנפקת החשבוניות הרלבנטיות. יתרת חוב התובעת התבררה לטענתה לקראת הוצאת משכורתה האחרונה של התובעת, כאשר נמצאו שתי חשבוניות "פתוחות" ללא תשלום. בהמשך העידה כי מ- 10/02 לא אותר החוב הואיל ורק לפני חצי שנה הוגש החומר למאזן. בענין השיק נספח ג' לכתב ההגנה ציינה כי בעקבות פניית לקוח החברה בענין הפקדת שיק באיחור, נמצאה תעודת זיכוי, לשאלה: מי יכול היה להוציא תעודות זיכוי, השיבה: "רק כרמית". לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, העדפתי את גירסתה הברורה, הנחושה והחד המשמעית של התובעת. אכן, סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי בהליכים אזרחיים בית הדין לא יהא קשור בדיני הראיות, ואולם הלכה פסוקה קובעת כי בתי הדין לעבודה קשורים וקשורים בעקרונות הצדק לענין ראיות בהליך השיפוטי (דב"ע לא/ 8-0 פרלה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח', 93). הנתבעת לא הביאה תשתית ראייתית לקיומו של החוב המוכחש על ידי התובעת. עיסוקה של התובעת בהנפקת חשבוניות בגין הזמנות סחורה, כשלעצמו, אינו מספיק על מנת להצביע על הנפקת החשבוניות הנושאות את שמה ע"י התובעת. עיון בחשבוניות מראה נתונים שונים בענין סטטוס לקוח ומספר לקוח, מבלי שניתן הסבר לכך על ידי הנתבעת. טענת התובעת לפיה בעקרון, יכול כל עובד להנפיק בכל עת במחשב חשבוניות בציון שמות כפי שימצא לנכון, סבירה והגיונית, כמו גם טענתה לפיה אחרים הנפיקו חשבוניות בימי העדרה מעבודתה, כפי שלא נסתר בעדות הנתבעת. עדת ההגנה לא יכלה להתייחס לשאלת העדרויותיה של התובעת. גרסתה לוקה בסתירות בנוגע למועדי גילוי החוב במסמכי החברה. מנהל המחסן מטעם הנתבעת אשר זומן להעיד, לא התייצב בשעה הקבועה לדיון, אף לא שעתיים לאחר מכן, ולמעשה כלל לא הופיע בבית הדין. הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד. המסקנה העולה מן האמור היא כי נטילת המוצרים נשוא החשבוניות ע"י התובעת מסופקת, הספק פועל לטובת התובעת, משכך לא הוכחה ברמת הראיה הנדרשת קיומה של יתרת חוב בגינה רשאי מעביד לנכות סכומים משכרו האחרון של העובד. אשר לשיק נספח ג' לכתב ההגנה - בלי להתייחס לעובדת היותו של המסמך מטושטש ובלתי קריא לחלוטין - משהוכחשה טענת הנתבעת בעדות התובעת בדיון, בהעדר דפי בנק לראיה, ונוכח עדותה העמומה של עדת ההגנה אשר הניחה כי רק התובעת יכלה להוציא תעודת זיכוי בגין השיק - דינה של הטענה החמורה בגין גניבת כספים על ידי התובעת להדחות. יתרה מכך, תלונת הנתבעת למשטרת ישראל. הוגשה בשהוי ניכר ממועד האירוע, טרם נתקבלו ממצאי החקירה. טענת הנתבעת בענין נזנחה ע"י בא כוחה בסיכומיו. 3. שעור השכר לו זכאית התובעת: השאלה השנויה במחלוקת היא מהו השכר הקובע, האם כמצוין בתלוש שכר שכר מקורי אשר הוגש על ידי התובעת, או שמא בתלוש שכר נספח לכתב ההגנה. מוסכם כי התובעת עבדה שבועיים במהלך חודש 6/03. בעדותה ציינה, בהגינותה, כי למרות שהיקף משרתה היה 6 שעות ביום עבדה 4 או 5 שעות ביום בשבועיים האחרונים לעבודתה. לטענתה, זכאית היא לשכר יחסי בסך 4,170 ₪ כמצוין בתלוש שכר מיום 8.7.03. בכתב ההגנה נאמר כי יש לנכות משכרה של התובעת 7.39 שעות שהחסירה. עדת הנתבעת העידה כי תלוש השכר הנוסף הונפק בגין החודש האחרון לעבודתה של התובעת לצורך התאמת מספר שעות עבודתה בפועל. מדובר בעובדת בשכר חודשי, רכיבי שכרה בשני תלושי השכר שהונפקו זהים, למעט הפחתה של סך 2,759 ₪ בגין שעות העדרות. הלכה פסוקה קובעת כי מקום בו ניתן תלוש שכר חזקה שהוא משקף את המציאות לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו אלא אם הוכח מעדויות אמניות אחרת" (דבע מז/ 140 - 3 יוסף חוג'ירת - שלום גל ואח', פד"ע כ', 19). גירסת הנתבעת לפיה נודע לה רק ביום 8.3.04 על היקף שעות עבודתה של התובעת בחודש 6/03, אינה סבירה. בנקודה זו יוער כי יחסי עובד מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המחוייב מתפקידו ואת המעביד - בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד וחובת ההגינות. שני אלה הם אף מעבר לחובת קיום תום לב. התוצאה היא שהתובעת זכאית לשכר היחסי בגין ימי עבודתה בהתאם לתלוש שכר מקורי שהונפק לה. הסכום ייפסק לה. לפני סיום אוסיף כי כתב ההגנה, שהוגש ע"י אליהו ספקטור ושות' בע"מ, שם השונה משם הנתבעת על פי כתב התביעה בלא שהוגשה בקשה לתיקון שם הנתבעת, נתקבל ככתב הגנה מטעם הנתבעת. 4. סוף דבר: הנתבעת, א. ספקטור נכסים בע"מ, תשלם לתובעת שכר עבודה יחסי בגין ימי עבודתה בחודש 6/03 - סך 4,170 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.03 עד מועד התשלום המלא תוך 30 יום. משנתקבלה התביעה ובהתחשב במשך ההליכים שהתארך בעטיה של הנתבעת, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 850 ₪. ניתן לבקש רשות ערעור מנשיא בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. העתק מפסק הדין ישלח לצדדים בדואר ע"י מזכירות בית הדין. ניתן היום ח' בתשרי, תשס"ה (23 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים מוניקה מרגלית, רשמת משכורת