המנוח, אחיהם של התובעים, היה שוטר במשטרת ישראל והיה מבוטח בביטוח חיים על-ידי הנתבעת 1 (להלן גם - קרנות השוטרים) אצל הנתבעת 2 (להלן גם - הראל). בשנת 1998 נהרג המנוח בתאונת דרכים ועם מותו, קמה זכאותם של שלושת אחיו (התובעים), שהיו המוטבים על פי הפוליסה, לתגמולי הביטוח. כעבור כשתיים-עשרה שנה, בשנת 2010, פנו התובעים אל הנתבעות בבקשה לקבל את תגמולי הביטוח, ומשזו נדחתה, הוגשה התביעה הנדונה ביום 27.12.2010. הנתבעות ביקשו את דחייתה של התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לאחר שנקבע שתחילה תתברר שאלה זו ואף נשמעו ראיות בעניינה, הרי שהשאלה הטעונה הכרעה היא, אם חלה בנסיבות המקרה הוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שעניינה התיישנות שלא מדעת. עיקר העובדות וההליכים בתביעה 2. פקד אלעד ניצן טובי ז"ל (להלן גם - המנוח), אחיהם של התובעים, היה מבוטח בביטוח חיים קולקטיבי ("ריסק" בלבד) של הראל, באמצעות קרנות השוטרים, שלפיו בוטחו עמיתיה שעימהם נמנה המנוח. שלושת אחיו, שהם התובעים, היו המוטבים על-פי הפוליסה. ביום 15.11.1998 נהרג המנוח בתאונת דרכים ועם קרות "האירוע הביטוחי", היו התובעים זכאים לקבלת תגמולי הביטוח בסך של 100,000 ₪ (שליש מסכום זה לכל אחד מהתובעים). כעבור כשתיים-עשרה שנה, בשנת 2010, פנו התובעים אל הנתבעות בבקשה לקבל את תגמולי הביטוח, ומשנדחתה בקשתם הוגשה התביעה הנדונה ביום 27.12.2010. 3. לא הייתה מחלוקת שהראל העבירה את סכום תגמולי הביטוח אל קרנות השוטרים, ואילו קרנות השוטרים הראתה את דפי חשבונה בבנק יהב, שלפיהם אמנם הוציאה שלוש המחאות עבור שלושת המוטבים-התובעים. בשל חלוף הזמן, לא ניתן היה לקבל מהבנק את צילומי ההמחאות ולהתחקות אחר מושכיהן. 4. ביום 8.12.2011 הגישה הנתבעת 1 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה, וביום 7.2.2011 הגישה הנתבעת 2 את כתב ההגנה מטעמה ובו ביקשה אף היא, שהתביעה תידחה על הסף בשל התיישנותה. לאחר חילופי תגובות ותשובות בעניין בקשת הנתבעות כאמור, נדונה הבקשה לדחיית התביעה על הסף ביום 12.2.2012. בדיון זה נחקרה על תצהירה המצהירה מטעם התובעת 1, הגב' תמר אלקובי, וכן נחקרו על תצהיריהם גם התובע 1 (להלן - התובע) והתובעת 2 (להלן - התובעת). תביעתה של התובעת 3 נמחקה ביום 1.5.2011, בעקבות הודעתה כי ביום 9.3.1999 אמנם קיבלה לידיה את חלקה בתגמולי הביטוח, בסך של 33,333 ₪, באמצעות המחאה שהופקדה בחשבון הוריה, מאחר שבאותה עת עדיין הייתה קטינה. 5. בהתאם להחלטה שניתנה בתום הדיון מיום 12.2.2012, הוגשו סיכומי טענות הצדדים בשאלה אם התביעה אמנם התיישנה. מטעם הנתבעת 1 הוגש ביום 11.3.2012, מטעם הנתבעת 2 הוגש ביום 13.3.2012 ומטעם התובעים הוגש ביום 30.4.2012. תשובות מטעם כל אחת מהנתבעות הוגשו ביום 2.5.2012. גרסת התובעים 6. אין מחלוקת שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. התובעים כאמור, סומכים את טענותיהם על הוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינה "התיישנות שלא מדעת". תמצית גרסתם של התובעים היא, שבעת פטירת אחיהם, לא ידעו על היותם מוטבים על-פי הפוליסה ועל זכאותם לקבלת תגמולי הביטוח. בחיפוש אקראי שערך התובע בארון בבית הוריהם, הוא מצא מסמכים שמהם למד שאחיהם המנוח היה חבר בקרנות השוטרים וכי היה מבוטח בביטוח חיים. משהתבררו לתובע עובדות אלו, פנה אל הנתבעות ובמענה לפניותיו נמסר לו, כי לכאורה, העבירה הראל אל קרנות השוטרים את תגמולי הביטוח בסך של 100,000 ₪, וכי קרנות השוטרים שילמה ביום 24.1.1999 סכום זה לתובעים, שליש לכל אחד מהם. למרות זאת, לטענת התובעים, מעולם לא שולמו תגמולי הביטוח לתובע ולתובעת, אלא כאמור, רק לתובעת 3 ומטעם זה תביעתה נמחקה. בעניין המועד שבו מצא התובע את המסמכים בבית הוריו הסביר, שקודם לכן, בשל מצבו הנפשי והקושי בהתמודדות עם מות אחיו, לא יכול היה לחטט במסמכים של אחיו, וכי קודם שנתקל במסמכים הרלוונטיים, אף לא העלה בדעתו שהייתה לאחיו פוליסת ביטוח חיים. 7. כפי שעלה מתצהירי התובעים ומעדויותיהם, התובע הוא יליד שנת 1976, וביום פטירת המנוח (בשנת 1998), היה כבן 22. באותה עת היה תלמיד ישיבת ההסדר "מעלה אדומים" וכתובתו הייתה בבית הוריו, לשם הגיע בסופי שבוע ובחופשות. היום התובע הוא עורך-דין במקצועו. התובעת, היא ילידת 1971 וביום פטירת המנוח הייתה כבת 27, וכבר באותה עת הייתה כלכלנית ובעלת תואר במינהל עסקים. הגם שבאותה עת לא התגוררה בבית הוריה, כתובת הוריה הייתה כתובתה הרשומה במשרד הפנים. שני התובעים העידו על מערכת יחסים טובה עם הוריהם, ומעדויותיהם עולה כי לא היו מעורבים בסידור הנושאים הכספיים בעקבות מותו של אחיהם. עניינים אלו טופלו בידי אביהם, שסמוך לתאונה פרש מוקדם לגמלאות, לאחר שעבד בהוראה והיה מרצה לתלמוד באוניברסיטה ובעל תואר שלישי. מאחר שאחיהם המנוח היה שוטר, ליוותה את המשפחה קצינת רווחה מטעם המשטרה. עיקרי טענות הצדדים 8. עיקרי טענותיה של הנתבעת 1 הן, שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. על התביעה הנדונה חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1931, שלפיה לא ניתן להגיש תביעה משחלפו שלוש שנים ממועד האירוע הביטוחי. לפיכך משהוגשה התביעה בחלוף כשתיים-עשרה שנה, הרי שיש לדחותה מחמת התיישנותה. אמנם סעיף 8 בחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות בהתקיים התנאים הקבועים בו, אולם אלו לא התקיימו במקרה הנדון. עוד טענה הנתבעת 1, כי הגם שבמקרה הנדון חלה תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בחוק חוזה הביטוח, אפילו הייתה תקופת ההתיישנות נבחנת לפי הדין הכללי, גם אז התוצאה הייתה זהה. שכן על-פי סעיף 5(1) בחוק ההתיישנות, התקופה שבה מתיישנת תביעה בשאינו מקרקעין היא חמש שנים, ומשהוגשה התביעה בחלוף תקופה אשר עולה על כך, הרי שהתביעה הנדונה התיישנה. 9. הנתבעת 2 הצטרפה אל טענותיה של הנתבעת 1 והוסיפה והפנתה על פסקי-דין נוספים על אלו שהובאו בסיכום טענותיה של הנתבעת 1. בתשובתה לסיכומי התובעים הוסיפה הנתבעת 2 כי יש להבחין בין שתי הנתבעות. לטענתה, לאור לשונה של הפוליסה ולאור העובדות שלא היו שנויות במחלוקת, בכל מקרה אין לחייב את הנתבעת 2 בדבר. שכן בשל תנאי ההתקשרות של פוליסת הביטוח, אין הנתבעת 2 (הראל) מכירה את זהות המוטבים, ולכן העברת תגמולי הביטוח למוטבים נעשית באמצעות הנתבעת 1 (קרנות השוטרים). מאחר שאין מחלוקת שתגמולי הביטוח הועברו מהנתבעת 2 אל הנתבעת 1, בכל מקרה אין לחייב את הנתבעת 2 בתשלום כלשהו. 10. התובעים חוזרים וטוענים שהגם שהתביעה התיישנה, ובעניין זה אין מחלוקת, הרי שיש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות. לטענתם, עלה בידיהם להוכיח שהתקיימו כל תנאיו של חריג זה, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד שבו נודע לתובעים על פוליסת הביטוח. 11. בטענות התובעים ביקשו הם בין השאר, להסתמך על פסק-דינו של כבוד השופט אברהם רובין בת"א (שלום ירושלים) 1075/07 קוממי שיר נ' כלל חברה לביטוח (מיום 18.9.2008), אולם הנתבעת 1 חלקה על כך שניתן להקיש מאותו עניין לענייננו, ולכך נידרש בהמשך הדברים. התובעים גם ביקשו לבסס את מקצת מטענותיהם על "נוהל איתור מוטבים וטיפול בנכסים ללא דורש בפוליסות ביטוח", שפרסם המפקח על הביטוח (חוזר ביטוח 2003/10 מיום 29.4.2003), אך לא ראיתי לנכון להידרש לכך. כפי שטענה הנתבעת 2 בתשובתה לסיכומי התובעים, נוהל זה אינו רלוונטי לענייננו, מאחר שאין מחלוקת שתגמולי הביטוח שולמו. יחד עם זאת יוער, שבניגוד לטענתה של נתבעת 2, הוראות הנוהל תקפות גם ביחס לפוליסות שהונפקו לפני פרסומו, בכפוף לתנאים הקבועים שם (ראו סעיף "תחולה"). דיון והכרעה 12. אין מחלוקת שהתביעה הנדונה התיישנה. האירוע הביטוחי הוא פטירת המנוח ביום 15.11.1998 ואילו התביעה הוגשה כאמור, רק ביום 27.12.2010, בחלוף שתיים-עשרה שנים. גם הפנייה הראשונה אל הנתבעות הייתה בשנת 2010 בחלוף למעלה מאחת-עשרה שנים. סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "התיישנות" קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" וכאמור, אין מחלוקת שהתביעה בענייננו הוגשה בחלוף תקופה ממושכת בהרבה מזו הקבועה בחוק. הגם שאין מחלוקת שעל התביעה הנדונה יש להחיל את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח, נוסיף התביעה התיישנה גם לפי הדין הכללי. שכן לפי חוק ההתיישנות, תביעות שאינן בענייני מקרקעין מתיישנות משחלפו למעלה משבע שנים מהמועד שבו נולדה עילת התביעה. מכל מקום כאמור, אין מחלוקת שהתביעה הנדונה התיישנה, ואף אין מחלוקת באשר לתכליתו של עיקרון התיישנותן של תביעות בכלל ושל תביעות ביטוח בפרט. לפיכך לא ראיתי צורך להרחיב בכך, כפי שהרחיבו הנתבעות בסיכומי טענותיהן ואף הפנו אל פסקי-דין רבים העוסקים בכך. השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, אם אמנם מתקיים בענייננו החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות הקובע שבהתקיים הנסיבות הקבועות בו, תחל תקופת ההתיישנות רק ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. 13. סעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת", קובע כך:  "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".   על-פי הוראה זו, הארכת תקופת ההתיישנות תחול רק במקום שבו התקיימו ארבעה תנאים מצטברים אלו: האחד, קיומן של עובדות אשר נעלמו מן התובע; השני, העובדות שנעלמו מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; השלישי, העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; הרביעי, התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. רק בהתקיים כל ארבעת התנאים המצטברים, יידחה "מירוץ" ההתיישנות, שהוא המועד שבו תתחיל תקופת ההתיישנות להימנות, וזאת עד המועד שבו נודעו לתובע אותן עובדות (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מ"ט(5), 485, 497 (1996), שניתן על-ידי כבוד השופט ד' לוין. כן ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), פסקה 42 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית; ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (2010), פסקאות 14-7 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה; ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק (2010), פסקה 24 בפסק-דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן. כן ראו את פסק הדין שניתן לאחרונה, בעניין ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (22.2.2012), בפסקאות 13-11 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' חיות). 14. מאחר שהוראה זו מהווה חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכחת כל ארבעת התנאים מוטל על הטוען לו, ובענייננו, על התובעים (ע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, בעמ' 471 (1997), בפסק-דינה של כבוד השופטת מ' בן-פורת. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 41; עניין מולהי, בפסקה 10; עניין סיגמן, בפסקה 14). לא רק שנטל ההוכחה מוטל על התובע, אלא עליו לטעון זאת בכתב טענותיו ולפרט את העובדות המבססות טענה זו (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, שם). באשר להיקף הגילוי הנדרש, או רמת הידיעה שדרוש שתהיה לתובע כדי שניתן יהיה להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד, נקבע כי די שיתגלה לתובע "בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר ... בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק" (עניין סיגמן, פסקה 14 וכן ראו עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 45, שבשניהם נקבע כך בעקבות פסק הדין בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865 (1998), שניתן על-ידי כבוד השופט א' גולדברג). עוד נקבע כי המבחן הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות הוא מבחן אובייקטיבי. "לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (עניין אורי שגיא בפסקה 24. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 55-49).   15. השאלה היא אפוא, אם בענייננו התקיימו התנאים שלפיהם העובדה שהעובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעים באיחור כה רב, אמנם נבעה מסיבות שלא היו תלויות בהם, וזאת כאמור, יש לבחון על-פי מבחנים אובייקטיביים. בחינת העובדות שעליהם עמדנו קודם לכן מובילה למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, וכי אין לומר שהאיחור שבעטיו נודע לתובעים על העובדות המהוות את עילת התביעה נבע מסיבות אובייקטיביות. ראשית, ככל הנראה משפחת התובעים אמנם ידעה על פוליסת הביטוח ועל תגמולי הביטוח, שהרי אין עוד מחלוקת שהאחות הצעירה, התובעת 3, קיבלה את חלקה בתגמולי הביטוח סמוך לפטירת המנוח. שנית, התובעים לא הראו כי הם או מי מבני משפחתם, ניסה לברר אם המנוח היה מבוטח, אך בדיקה זו לא צלחה מטעמים כלשהם. לטענתם, איש לא עשה דבר, ובאופן אקראי נודע להם על פוליסת הביטוח. ישיבה באפס מעשה וגילוי אקראי, אינם עונים על המבחן שנקבע בפסיקה, שלפיו סיבות אובייקטיביות הובילו לחוסר הידיעה בעניין העובדות המקימות את עילת התביעה. שהרי אילו המשיכו לא לעשות דבר, יכול שהמידע היה נופל בחלקם גם בעבור שלושים שנה. כדי לעמוד בדרישת הסעיף, על התובעים להראות כי חרף בדיקותיהם ובירוריהם הסבירים, לא עלה בידיהם לדעת על פוליסת הביטוח. שלישית, התובעים ובמיוחד התובע, ניסו להסביר את הגילוי המאוחר בכך שקודם לכן, מסיבות רגשיות, נמנע התובע מלבדוק את מסמכיו של אחיו המנוח. אכן יש מקום לטענה שמבחינה רגשית יש קושי בבדיקת חפציו של בן משפחה קרוב שנפטר. גם ישנו קושי ממשי ב"חיטוט" בחפציו ובמסמכיו. אולם אין מחלוקת שאביהם של התובעים ושל המנוח עסק בעניינים הכספיים שהתעוררו לאחר שהמנוח נהרג בתאונת דרכים. גם אין מחלוקת שקצינת נפגעים מטעם המשטרה אף ליוותה את המשפחה, כך שעל זכויותיו של המנוח בשל היותו שוטר, חבר בקרנות השוטרים, ניתן היה לדעת סמוך לפטירתו, תוך בירור פשוט במשטרה. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שהתביעה אמנם התיישנה וכי לא חלה העילה הקבועה בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, שלפיה ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות. 16. עוד נוסיף, שכל האמור במסגרת דיון זה נאמר על יסוד ההנחה, שאמנם לכאורה, לא שולמו לתובעים תגמולי הביטוח. אולם ראיתי לנכון להוסיף, שאפילו לא הייתה מתקבלת הטענה שהתביעה ההתיישנה ואפילו לא הייתה נדחית טענת התובעים שיש להאריך את תקופת ההתיישנות על יסוד הוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, לא מן הנמנע שהתובעים היו מתקשים להוכיח את תביעתם ולהראות שהם אמנם זכאים לתגמולי הביטוח. כפי שעמדנו על כך קודם לכן, הובאו ראיות לכך שהנתבעת 2 (הראל) העבירה את תגמולי הביטוח אל הנתבעת 1 (קרנות השוטרים). כך גם הוכח שקרנות השוטרים הוציאה שלוש המחאות שהיו "למוטב בלבד", שבאמצעותן שולמו לכאורה, תגמולי הביטוח לתובע, לתובעת ולתובעת 3 וכי המחאות אלו נפרעו. גם אין מחלוקת שההמחאה שבאמצעותה שולמו תגמולי הביטוח לתובעת 3 הופקדה בחשבון הורי התובעים, מאחר שבאותה עת הייתה היא עדיין קטינה. העובדה היחידה שלא עלה בידי קרנות השוטרים להראות, עניינה בזהותם של אלו אשר פרעו את שתי ההמחאות הנוספות שנשלחו אל התובע ואל התובעת, וזאת מאחר שבחלוף תקופה כה ארוכה הן לא נשמרו בבנק יהב. למרות זאת, נראה שהתובעים היו מתקשים להראות שאמנם המחאות קרנות השוטרים לא הגיעו ליעדן, שהרי אין להניח שמסיבות עלומות נשלחה המחאה רק על שליש הסכום אל התובעת 3 ולא אל אחיה, התובע והתובעת. 17. באשר לפסק הדין שניתן בבית משפט זה בעניין קוממי, הרי שאיני סבורה כי יש להקיש ממנו לענייננו. באותו עניין הוגשה תביעה לקבלת תגמולי ביטוח תאונות לתלמידים שנרכש על-ידי הרשות המקומית, שדמי הביטוח משולמים עבור ביטוח זה באמצעות "אגרת החינוך" שמשלמים ההורים לרשות המקומית. בית המשפט קבע שהתקיימו באותו עניין הנסיבות הקבועות בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, ועל כן דחה את התביעה. עיקר נימוקי בית המשפט היו (שם בפסקאות 10-9), כי דובר בביטוח שלא נרכש על-ידי ההורים ואף לא לבקשתם, ולכן נקבע, שהיה על חברת הביטוח או על הרשות המקומית להביא את דבר הביטוח לידיעת ההורים. בעניין זה נקבע שם, שאין די בכיתוב המופיע על גב שובר תשלום אגרת החינוך, כי הוא כולל גם דמי ביטוח. עוד נקבע, שאין כל הסבר על גב השובר על כך שפוליסת התאונות חלה גם על תאונות המתרחשות מחוץ לבית הספר ומחוץ לפעילות הנעשית במסגרתו, וכי אין מדובר בדבר המובן מאליו. עוד קבע, שלא חלה חובה להתייעץ עם עורך-דין באשר לאפשרות שמא ישנה פוליסה כמו זו שנדונה שם, שהיא בתוקף. לפיכך ולאור מחדלן של חברת הביטוח ושל הרשות המקומית, שלא הביאו את המידע המתאים לידיעת ההורים, קבע בית המשפט כי בהתאם להוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, יש להאריך את תקופת ההתיישנות. המקרה שנדון בעניין קוממי שונה מענייננו. ראשית, שם להבדיל מענייננו, דובר בפוליסת ביטוח שלא נרכשה על-ידי המנוח או על-ידי מי מבני משפחתו, אלא נעשתה עבורו שלא בידיעתו. שנית, בשונה מהעניין שנדון בעניין קוממי, בענייננו חברת הביטוח וקרנות השוטרים כן יידעו את משפחת המנוח, היא משפחת התובעים, על דבר הביטוח, שהרי אין מחלוקת שהתובעת 3 קיבלה את תגמולי הביטוח. למעלה מן הצורך אוסיף, שלא ראיתי את המסמכים שהוזכרו ונדונו בעניין קוממי, אולם לא מן הנמנע שניתן היה להגיע לתוצאה שונה באותן נסיבות. שכן, קיומן של פוליסות ביטוח לתלמידי בתי הספר, הנרכשות באמצעות הרשויות המקומיות ושבגינן משולמת להן אגרת חינוך, אינן בגדר "סוד" שאינו ידוע. אולם כאמור, איני נדרשת לכך. 18. לאור כל האמור, התביעה נדחית. 19. בא-כוחה של הנתבעת 1 (קרנות השוטרים) חתם את סיכום טענותיו בדברים הבאים: "אם יש את נפשךָ לדעת מדוע עמוסים בתי המשפט בתביעות סרק - גש לתביעה זו. מדובר בתובעים (משיבים) אינטליגנטים (הוא - עו"ד, היא - כלכלנית ומנהלת עסקים), שניסו 'בשיטת מצליח' להגיש תביעה בחלוף 9 שנים!! לאחר תקופת ההתיישנות. לפיכך יש לחייב את המשיבים בשכ"ט עו"ד ובהוצאות לדוגמה". (ההדגשות כולן במקור). אכן, לא ניתן להתעלם מדברים אלו. התובעים ביחד ולחוד ישלמו לכל אחת מהנתבעות עבור שכר-טרחת עורך-דינה ועבור הוצאות המשפט שהוציאה, סך של 10,000 ₪ (ובסה"כ 20,000 ₪). סכומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. ניתן היום, כ"ב באייר תשע"ב, 14 במאי 2012, בהעדר הצדדים. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותהתיישנות תביעות ביטוחהתיישנות