הנתבעת 1 היא חברה לעבודות מסגרות בבעלותם ובניהולם של הנתבעים 2-3, האחים אורי ובועז אבוגוב. התובע, מר ולרי גגרין, עלה לישראל בשנת 1999 והועסק על ידי הנתבעים כמסגר ורתך במפעלי הנתבעת 1 מיום 1.6.00 עד ליום 31.10.08. עד לתחילת שנת 2006 הועסק התובע במפעלי הנתבעים בבת-ים ובראשון לציון ומאז הועסק במפעל שהקימו הנתבעים במישור אדומים. לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ולקרן השתלמות על פי צו ההרחבה בענף המתכת, השלמת פיצויי פיטורים, דמי נסיעות, דמי חגים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה. אחריות הנתבעים 2-3 בכתב הגנתם ובתצהיריהם הכחישו הנתבעים 2-3 אחריות אישית להעסקת התובע, אך במהלך הדיון הם הודו בכך שהם היו, יחד עם הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), מעסיקיו של התובע. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה אין מחלוקת שבתקופת עבודת התובע לא הפרישו הנתבעים כספים כלשהם לפנסיה עבור התובע. לטענת התובע, בכך הפרו הנתבעים את הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 2004 (להלן: "צו ההרחבה" או "הצו") אשר חל על העסקתו ומחייב את הנתבעים להפריש בגינו הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות בשיעורים הקבועים בצו. הנתבעים כופרים בתחולת צו ההרחבה על העסקת התובע. צו ההרחבה, אשר תחולתו מיום 27.9.04, הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7032/2003) שבין התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה בישראל מיום 10.7.03 על: "העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה". סעיף ההגדרות של צו ההרחבה כולל הגדרה של "מפעל/מעסיק" שזו לשונה: "כל מפעל, מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים הבאים: מתכת, עיבוד שבבי, חריטה וכרסום, זיווד אלקטרוני, אלקטרוניקה, מעבדות אלקטרוניקה, מעבדות לתיקון אודיו, וידיאו וטלוויזיה, מעבדות לתיקון מחשבים וציוד היקפי, מעבדות לתיקון ציוד חשמלי וכלי עבודה, ציוד חשמלי, ביצוע עבודות חשמל למיניהם, חשמל, אלומיניום ומוצריו למבנים ותעשייה, צורפות, פלסטיקה, יצור ועיבוד גומי, מוצרי אריזה, רהיטי מתכת, אופטיקה, מנעולנות לסוגיה, זגגות, זכוכית ומוצריה, יציקה, כבישים ומתיחה, אחזקה ומכניקה, חימום, קירור, מיזוג אוויר, ייצור ושירות למעליות, שירותי תעשייה, מכשירנות, מכניקה עדינה, ליפו. מנועים, אוטומציה, רובוטיקה, צביעה תעשייתית, ציפוי מתכות, תעופה ואביזריה, מכונות והנדסת מכונות, תכנון וייצור מערכות אנרגיה סולרית, תכנון, פיתוח וייצור דגמים לתעשייה ולשירותים, עבודות מסגרות למבנים ולתעשייה". הצדדים חלוקים בשאלה אם הנתבעת 1 היא "מעבידה בענף המתכת" ובשאלה אם היא "מפעל/מעסיק" כהגדרת צו ההרחבה, קרי: אם הנתבעת העסיקה את התובע בענף "עבודות מסגרות למבנים ולתעשייה". לצורך הכרעה במחלוקת זו, עלינו לקבוע ממצאים בדבר תחומי עיסוקה של הנתבעת 1. לעניין זה נפסק, כי המבחן לקביעת תחולתו של צו הרחבה הוא "עיקר עיסוקו של המעביד" (עע 18/99 יפה אפרימי נ. לילה עבד (מיום 9.7.2000). מעדויות התובע והנתבע 3 עולה שמפעל הנתבעת עוסק בייצור גדרות ממתכת (עדות התובע, פרוטוקול 19.6.11, עמ' 11, שורות 20-22, עדות הנתבע 3, פרוטוקול 11.10.11, עמ' 24, שורות 29-30). לטענת התובע, הנתבעת עוסקת בהקמת פיגומים מברזל, בבניית גדרות ובעבודות מתכת שונות. הנתבעים טענו בתצהיריהם כי 95% מפעילותם היא הקמת גדרות סביב מבני ציבור כגון בתי ספר, מגרשי ספורט וגדרות הפרדה בכבישים. הנתבעים טוענים שאין לקבל את תיאורו של התובע לפיו הנתבעת עוסקת בהקמת פיגומים מברזל או במסגרות למבנים ותעשייה. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע הועסק בפרוייקט ב"מלון פאלאס" בירושלים בו הועסק בהקמת פיגומים (עדות הנתבע 2, עמ' 16, שורות 8-9). לטענת הנתבעים, מדובר בפרוייקט חד פעמי שאינו מאפיין את עיקר פעילות הנתבעת. לטענת הנתבע 2 בעדותו, הנתבעת מעולם לא ביצעה פרוייקט לבנייה חוץ מן הפרוייקט באולם פאלאס. לנתבע 2 הוצג בחקירתו הנגדית כרטיס ביקור של הנתבעת בו כתוב "עבודות מסגרות וקונסטרוקציות". זו ראייה לגבי האופן בו הנתבעת מציגה את עצמה, ויש לה משקל לעניין קביעת מהות עיסוקה של הנתבעת ולעניין זה איננו מקבלים את הסברו של הנתבע 2 בעדותו לפיו "בכרטיס ביקור אתה מנסה להיראות הכי טוב שאפשר. אתה מכניס את הדברים כדי שזה יהיה מעניין. אם אכתוב רק מסגרות זה ייראה עלוב", ככל שבהסבר זה התכוון הנתבע 2 לטעון שהנתבעת אינה עוסקת בפועל ב"עבודות מסגרות וקונסטרוקציות". סיכומו של דבר: מן הראיות עולה שעיקר פעילותה של הנתבעת היא בייצור גדרות והקמתן סביב מבני ציבור. לדעתנו, די בכך כדי לקבוע שצו ההרחבה חל על הנתבעת. ייצור גדרות והקמתן סביב מבני ציבור הוא בגדר "עבודת מסגרות למבנים" כאמור בהגדרת "מפעל/מעסיק" בצו ההרחבה. לעניין זה אישר הנתבע 3 כי "גידור זה מסגרות" (עמ' 16, שורה 20). מאחר שעל פי טענת הנתבעים עיקר פעילותם היא גידור למבני ציבור (ראה גם הודאת הנתבע 3 בעמ' 16, שורות 5-7), התוצאה היא שהנתבעים עוסקים ב"מסגרות למבנים". המסקנה לפיה הנתבעת היא "מפעל/מעסיק" כהגדרת מונח זה בצו ההרחבה מובילה למסקנה שהנתבעת היא "מעביד בענף המתכת" כהגדרתו בצו ההרחבה. יש לפרש את הרישא לצו ההרחבה באופן שיתיישב באופן הרמוני עם ההגדרות של "מעסיק/מפעל". צו ההרחבה קובע לעניין הפרשות לפנסיה כדלהלן: "1. המעסיק יבטח את עובדי בקרן פנסיה מקיפה. המעסיק ישלם לקרן פנסיה מקיפה 12% מהשכר המבוטח והעובד 5.5% מהשכר המבוטח. שיעור ההפרשה של המעסיק והעובד יתעדכנו בשיעורים ובמועדים על פי דין. השכר המבוטח יהיה השכר המשולב כהגדרתו בהסכם זה ובנוסף שכר עידוד.. הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני יבואו במקום פיצויי פיטורים על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963, והאישור הכללי שהוצא מכוחו, קרי 72% מפיצויי הפיטורים המגיעים בגין התקופה בה בוצעו ההפרשות לפנסיה. 2. עובד שהיה מבוטח בקרן ואשר סיים את עבודתו בנסיבות שעל פי דין הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים, יהיה זכאי להשלמת פיצויי פיטורים". התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך ההפרשות בשיעור 12% מהשכר שהיה על הנתבעת להפריש על פי צו ההרחבה. תביעה זו מקובלת עלינו ואין היא מותנית בהכרעתנו במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם נסיבות סיום עבודתו מזכות אותו בפיצויי פיטורים. ההנמקה לכך מבוססת על הוראת סעיף 26(א)(1) לחוק פיצויי פיטורים, הקובעת שסכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק אינם ניתנים להחזרה למעביד בנסיבות בהן הסכומים מיועדים גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר שהסכום ניתן להחזרה. בצו ההרחבה אין כל הוראה בדבר היותם של 6% המופרשים לפיצויי פיטורים (מתוך סך ה-12%) ניתנים להחזרה בנסיבות של סיום עבודה שלא מזכות בפיצויי פיטורים. כל שנקבע הוא כי זכאות העובד להשלמת פיצויי פיטורים מותנית בסיום יחסי עבודה בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. בסיכומיו העלה התובע לראשונה טענה כי לגבי תקופת עבודתו שקדמה ל-27.9.04, בה לא חל צו ההרחבה בענף המתכת, זכאותו לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה נובעת מתחולת צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד. על פי צו ההרחבה, על מעביד שחל עליו הצו להפריש 5% מהשכר, כאשר שיעור זה עודכן ל-6% על פי צו הרחבה משנת 1989. הנתבעים התנגדו לטענה זו בנימוק שמדובר בהרחבת חזית. לגופה של הטענה לא השיבו הנתבעים בסיכומיהם. איננו סבורים כי הסתמכות התובע על צו ההרחבה בעניין פנסיית יסוד מהווה הרחבת חזית. התובע תבע בכתב התביעה המתוקן פיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה בגין כל תקופת עבודתו. נמצא, שהתובע אינו מבקש סעד החורג מכתב התביעה. העובדה שלאחר שהנתבעים טענו שצו ההרחבה אינו חל לפני 27.9.04 התובע העלה מקור משפטי חלופי לזכאותו, אינה מהווה הרחבת חזית. לעניין זה נציין עוד שפסיקת בית הדין הארצי לעבודה רואה בהסכמים קיבוציים כלליים ובצוי הרחבה כבעלי מעמד דומה ל"חוק" במסגרת יחסי העבודה עליהם הם חלים, ועל כן טענת התובע אינה מהווה טיעון עובדתי חדש אלא הסתמכות על דין שכלל אין חובה לפרטו בכתב תביעה. צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד חל "על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשיה, במלאכה ובתחנות הדלק". לטענת התובע, ענף המתכת הוא חלק מענף התעשיה. טענה זו, אשר נסמכת על פסק הדין בדב"ע לו/5-6 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בא"י נ. סקילי, פד"ע ח 321. טענה זו מקובלת עלינו, באשר נפסק שם ש"תעשייה" כולל, ככלל, כל דבר הבא במסגרת ייצור, והנתבעים מודים שהנתבעת מייצרת גדרות. אשר על כן מקובלת עלינו מלוא תביעת התובע לפיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה בהתאם לשעורי השכר המבוטח בתקופת עבודתו אשר פורטו בסיכומיו, אשר לגביהם לא חלקו הנתבעים. בהתאם לכך התובע זכאי לפיצוי בסך 13,899 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה מתחילת עבודתו בחודש 6/00 עד לחודש 9/04 (הנתבעת לא העלתה בכתב הגנתה טענת התיישנות לגבי התקופה שקדמה לשבע שנים לפני הגשת התביעה) ולפיצוי בסך 33,620 ₪ בגין תקופת עבודתו מ-10/04 עד ל-10/08. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מאמצעיתה של כל תקופה. התובע זנח בסיכומיו את התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ועל כן תביעה זו נדחית. התביעה לדמי הבראה זכאות התובע לדמי הבראה בסך 4,634 ₪ אינה במחלוקת. לפיכך נפסוק לתובע כמבוקשו ברכיב זה. התביעה לדמי חגים דין תביעת התובע להידחות מאחר שמהראיות בהליך עולה שהתובע היה עובד חודשי. התובע אמנם טען בכתב התביעה כי שכרו שולם על פי ימי עבודה שעבד. טענה זו נתמכת לכאורה בתלושי השכר של התובע בהם מצוינים מספר ימי העבודה בחודש ותעריף שכר יומי. עם זאת, התובע הוא זה שטוען בסיכומיו שיש לתלושי השכר של התובע ערך ראייתי מוגבל ועל כן איננו מסתמכים עליהם לצורך קביעת מעמדו של התובע כעובד יומי או חודשי. התובע לא טען בתצהירו כי הוא היה עובד יומי. בכך נותרה טענת התובע בכתב התביעה ללא עדות תומכת. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי "הייתי מקבל 6,000 ₪ ולא חושב אם קיבלתי עבור חגים או לא קיבלתי עבור חגים" (עמ' 11, שורה 1). משמע, התובע הודה בגרסת הנתבעים לפיה הוא היה עובד חודשי. בהתאם לכך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע היה עובד חודשי וככזה אין הוא זכאי לדמי חגים. התביעה לדמי נסיעות אין חולק כי לתובע שולמו במסגרת תלושי השכר דמי נסיעות בסך 230 ₪ לחודש. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי הוא נסע מידי יום מביתו בתל-אביב למפעל הנתבעים במישור אדומים. הואיל ועלות הנסיעה הייתה גבוהה מסך 230 ₪ שקיבל כדמי נסיעות, ביקשה התובע השלה ל-590.20 ₪ - הסכום המכסימלי לפי צו ההרחבה בעניין דמי נסיעות - עבור כל תקופת עבודתו (97 חודשי עבודה), ובסך הכל 34,939.40 ₪. התובע צמצם את תביעתו לדמי נסיעות בתצהירו, בו טען שלמיטב זכרונו בשנתיים הראשונות לעבודתו המסגרייה הייתה בבת-ים ולאחר מכן היא עברה למישור אדומים. באותה תקופה התובע היה מגיע לגשר ראשון לציון וקיבל הסעה מאחד הנתבעים עד המפעל במישור אדומים. בשתי שנות עבודתו האחרונות הוא נדרש לבצע עבודות גידור בירושלים וכן עבודה במלון פלאס ולשם כך הגיע לתחנה המרכזית בירושלים ומשם לאתרי העבודה בתחבורה ציבורית, כאשר עלות נסיעות אלה עלתה על סך 22.70 ₪ ליום ו-590.20 ₪ לחודש. בעדותו בחקירתו הנגדית הודה התובע כי הצגת העובדות בכתב התביעה ובתצהירו בקשר לתשתית העובדתית הרלוונטית לתביעתו לדמי נסיעות - אינה מדויקת. התובע אישר שאין זה נכון שהוא נדרש להגיע לעבודה בירושלים רק לאחר שתי שנות עבודה אצל הנתבעים ואישר את טענת הנתבעים כי לאחר שהמסגרייה פעלה כשנתיים בבת-ים, היא פעלה עוד כשלוש שנים בראשון לציון. בהמשך אישר התובע ש"בתקופה הראשונה היו לוקחים אותי מראשל"צ לירושלים". לגבי הנסיעות בתוך ירושלים, אישר התובע שהוא היה פונה לנתבעים ומבקש חופשי חודשי, אך לטענתו, הנתבעים לא מימנו לו זאת. הנתבעים מכחישים טענה זו וטוענים שהתובע קיבל חופשי חודשי לצורך ביצוע הנסיעות בתוך ירושלים. לאור ריבוי הגרסאות מצד התובע בעניין תביעתו לדמי נסיעות אשר מחלקן נעלמו עובדות רלוונטיות, איננו סבורים שניתן לבסס ממצאים עובדתיים על עדות התובע. לא ברור, על רקע עדותו של התובע בחקירתו הנגדית, מדוע יש לאמץ דווקא את המועד של שנתיים לפני סיום עבודתו כמועד שבו הפסיקו הנתבעים להסיע את התובע לירושלים מגשר ראשון לציון, כאשר התובע כלל לא הזכיר עובדה זו בכתב התביעה ותבע בגין נסיעות לירושלים לאחר חלוף שנתיים בלבד מתחילת עבודתו, תוך אי אזכור עבודתו בראשון לציון במשך כ-3 שנים. טענת התובע בסיכומיו בדבר תיאום גרסאות של הנתבעים 2-3 אודות המועד בו הפסיקו להסיע את התובע בירושלים אינה יכולה לבוא במקום ביסוס אמין של גרסת התובע עצמו. גם העובדה שבכתב התביעה המקורי תבע התובע נסיעות בעד שלושה חודשי עבודה בלבד מכרסמת באופן משמעותי בגרסת התובע. בהיעדר תשתית מהימנה לתביעת התובע לדמי נסיעות, החלטנו לדחות את תביעתו לדמי נסיעות. התביעה לפדיון חופשה התובע טוען שמעולם לא קיבל חופשה בתשלום ומבקש לפסוק לו פדיון 61 ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות. לעניין זה טוען התובע כי רישומים בריכוזי השכר של התובע לשנים 2006, 2007 ו-2008, מהם עולה לכאורה שהוא ניצל 22.25 ימי חופשה בשנים אלה, אינם משקפים את המציאות. התובע מפנה לתלוש 4/07 בו נרשם שהתובע ניצל 22.25 ימי חופשה אך שולם לו סך 741 ₪ בלבד. הנתבעים הודיעו במהלך ההליך כי התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 3,500 ₪ בלבד. לדעתנו, הנתבעים לא הציגו תשובה משכנעת לטענת התובע לפיה אין לבסס ממצא בדבר תשלומי דמי חופשה לתובע על ריכוז תלושי השכר. אמנם, תלושי שכר וריכוז תשלומים בכלל זה, מהוים על פי ההלכה "ראשית ראיה בכתב" באשר למאזן החופשה של העובד (עד"מ 19/07 עמוס 3 בע"מ נ. סלוצקי שי (מיום 25.11.08), אך מדובר בראיה הניתנת לסתירה, וטענת התובע המבוססת על חודש 4/07 מפריכה את משקלם של ריכוזי השכר כראיה לדמי חופשה ששולמו לתובע. טענת הנתבעים כי היה על התובע להזמין לעדות את רואה החשבון של הנתבעים שהפיק את ריכוזי השכר, אינה מקובלת עלינו. טענת הנתבעים, שאושרה על ידי התובע, כי הוא נסע מספר פעמים לרוסיה לבקר את אמו בתקופת עבודתו, אינה מהווה תשובה לטענת התובע שתלושי וריכוזי השכר שהציגו אינם מבססים תשלום דמי חופשה על ידם לתובע. התובע ביסס את חישוב זכאותו לפדיון חופשה על "שלוש השנים האחרונות לעבודתו", ואולם סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות של 3 שנים ממועד הגשת התביעה ולא ממועד סיום העבודה. עם זאת, על פי הלכת אנויה (עע 547/06 משה כהן נ. ויליאם אנויה (מיום 8.10.07), ניתן לתבוע פדיון חופשה בגין שלוש שנים שקדמו למועד הפסקת עבודתו בצירוף ימי החופשה שנצברו בשנה השוטפת בה הסתיימה העסקת העובד. משתביעת התובע לפדיון חופשה הוגשה עוד בחודש 1/09, התובע זכאי לפדיון חופשה בעד שלוש השנים מחודש 6/05 עד 6/08 (השנה השישית עד השמינית) וכן עבור ארבעה חודשים שלאחר 6/08. לפי סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, מספר הימים ברוטו של ימי חופשה להם התובע זכאי בגין השנים השישית, השביעית והשמינית לעבודתו, הוא, 18, 21 ו-22 בהתאמה. לעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעים בסיכומיהם כי בשים לב לכך שהתובע עבד ששה ימים בשבוע, חישוב פדיון החופשה צריך להתבסס על מספר ימי החופשה נטו, ללא שבתות, ולכן התובע זכאי בגין שלוש שנות עבודתו השלמות האחרונות ל-16, 19 ו-20 ימי חופשה, ובסך הכל 55 ימים. לכך יש להוסיף שליש ממכסה של 23 ימים - סכום העולה על 6 ימים. לפיכך, תביעת התובע לפדיון 61 ימי חופשה מקובלת עלינו. תעריף יום עבודה של התובע בסוף תקופת עבודתו היה 210 ₪ ליום. לפיכך נפסוק לתובע פדיון חופשה בסך 12,810 ₪. התביעה להשלמת פיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע נעדר מעבודתו החל מחודש 8/08 בשל ניתוח שעבר להסרת קרישי דם ברגלו. ביום 9.9.08 התובע קיבל אישור מרופא תעסוקתי להיעדרות מחמת מחלה לתקופה מ-8.9.08 עד 31.10.08. באישור נקבע - "לאחר מכן במידה ותהליך שיקומי יעלה יפה יכול לחזור לתפקידו עם מגבלות לגבי עבודה הדורשת מאמץ גופני מעל למאמץ קל - בינוני: מוגבל לגבי הרמת משאות כבדים, טיפוס על סולמות, עמידה ממושכת, עבודה בכריעה. תוקף מגבלות אלה עד ל-31.12.08". אין מחלוקת שכאשר התובע הציג לנתבעים את האישור של הרופא התעסוקתי, הנתבעים הציעו לתובע לשמש כמנהל אחראי על עובדים. עם זאת, טענת התובע היא שכאשר התובע חזר לעבודה התברר לו ש"התפקיד" של המנהל האחראי הינו אותו תפקיד אותו ביצע בפועל טרם חלה וכולל עבודות פיזיות לרבות טיפוס לגבהים - עבודות שהתובע לא יכול היה לבצע בשל מצבו הרפואי. לטענתו, הוא פנה לנתבע מס. 3 והעמיד אותו על כך שהוא אינו מסוגל להמשיך ולעבוד בעבודה הפיזית שנדרשת ממנו והנתבע מס. 3 השיב שהוא מבין אך אין הוא יכול להציע לתובע תפקיד אחר ולכן הוא ביקש מהתובע ללכת לביתו תוך הבטחה שהוא יקבל את מלוא הזכויות המגיעות לו. התובע פנה לנתבעים בכתב (ביום 16.11.08) כדי לממש את הסיכום אך הנתבעת התכחשה לסיכום וסירבה לשלם לו פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, התובע הציג את אישורו של הרופא התעסוקתי ומיד דרש תשלום פיצויי פיטורים על סמך האישור. הנתבעים לא רצו בהפסקת עבודתו של התובע והציעו לו תפקיד של מנהל עבודה, שאינו דורש מאמץ גופני, ועיקרו פיקוח על עבודת עובדים אחרים. התובע לא הסכים לכך והיה איתן בדעתו לסיים את עבודתו אצל הנתבעים ולקבל פיצויי פיטורים. בהכרעה בין הגרסאות של הצדדים, יש ליתן את הדעת למכתבים שהצדדים החליפו ביניהם, ובהם: מכתבו של התובע מכתב התובע לנתבעת מיום 16.11.08, מכתב הנתבע 2 לתובע מיום 9.12.08 (ת/1), מכתב הנתבעים לתובע מיום 28.12.08, מכתב התובע לנתבעת מיום 18.1.09 ומכתב הנתבעים לתובע מיום 11.2.09 ומכתב הנתבעים לתובע מיום 22.3.09. עם זאת, ניכר שמכתבים אלה נכתבו מתוך ראיית התדיינות עתידית בקשר לסכסוך בין הצדדים בעניין דרישת התובע לפיצויי פיטורים. כאמור, אין מחלוקת שעם הצגת אישור הרופא התעסוקתי הוצע לתובע לשמש כמנהל עבודה ונטען על ידי הנתבעים כי מדובר בתפקיד שאינו כרוך במאמץ פיזי ועל כן תואם למגבלות שקבע הרופא התעסוקתי. בנסיבות אלה, על התובע מוטל להוכיח את טענתו כי הצעה זו לא הייתה כנה משום שבפועל הוא נדרש לבצע עבודה פיזית. לדעתנו, מכלול הראיות בתיק מצביע על כך שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו. במה דברים אמורים? התובע לא גילה לבית הדין בכתבי התביעה שהגיש ובתצהירו כי עוד בחודש 11/08 הוא החל לעבוד אצל מעסיק אחר. עובדה זו, כשלעצמה ובצירוף הסתרתה מבית הדין על ידי התובע ואי איזכורה על ידי התובע במסגרת ההתכתבות שלו עם הנתבעים, תומכת בגרסת הנתבעים. בהתחשב בכך שהתובע החל את עבודתו החדשה בחודש 11/08, פחות סבירה בעינינו טענת התובע כי עוד בטרם החל לעבוד אצל המעסיק האחר (באמצעות חברת כוח אדם) הוא העמיד את הנתבעים על כך שהעבודה המוצעת לו אינה תואמת בפועל את האפיון שהנתבעים ניסו לשוות לה, כאילו היא אינה מצריכה עבודה פיזית, ומכל מקום, התפטרות בנסיבות כאלה מצריכה מתן הזדמנות למעביד לתקן את אי ההתאמה הנטענת, והתובע לא הוכיח כי עמד בדרישה זו. בהסתכלות כוללת, מקובלת עלינו עמדת הנתבעים לפיה הם העריכו את עבודת התובע וכי רצו בהמשך עבודתו, ולא היה סביר מבחינתם לאבד את התובע כעובד אצלם בשל מגבלה רפואית זמנית, לא מאד ארוכה, שהוטלה על עבודתו. לפיכך מקובלת עלינו עדותו של הנתבע 3 לפיה התובע ביקש לנצל את המגבלה הרפואית הזמנית שהוטלה על עבודתו כדי להתפטר תוך קבלת פיצויי פיטורים, ומכל מקום, התובע לא הוכיח את טענתו כי הצעת הנתבעים לשמש בתקופת המגבלה הזמנית כמנהל עבודה ללא מאמץ פיזי, לא הייתה כנה. נציין שטענת התובע שבשל אי שליטתו בעברית הוא לא יכול היה לתת הוראות לעובדיה האחרים של הנתבעים, שרובם דוברי ערבית, אינה מקובלת עלינו, ואנו מעדיפים לעניין זה את עדות הנתבעים 2-3 לפיה התובע הצליח לתקשר בצורה מספקת עם חבריו לעבודה בנושאי העבודה במשך שנות עבודתו הלא מעטות אצל הנתבעים. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעת התובע להשלמת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 13,899 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.02 עד לתשלום בפועל. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 33,620 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.06 עד לתשלום בפועל. דמי הבראה בסך 4,634 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.08 עד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 12,810 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.08 עד לתשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ג אב תשע"ב, 1 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים. נציג ציבור מיכאל בן-אבי נציגת ציבור ציפי בר דניאל גולדברג, שופט צו הרחבהמתכתצוויםחשמל