קבילות שיחות של נאשמים שנקלטו בהאזנות הסתר

קבילות שיחות של נאשמים שנקלטו בהאזנות הסתר רקע כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, בניגוד לסעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) רישא, לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. על פי הטענה החזיק הנאשם ברכב בו נסע בסם מסוכן מסוג קוקאין מחולק לשש אריזות במשקל כולל של 14.2 גר' ברוטו וכ-3 גר' נטו. כן החזיק בארון חשמל מחוץ לדלת דירה בסם מסוכן מסוג קוקאין מחולק ל-44 אריזות במשקל כולל של 30.5 גר' ברוטו וכ-22.6 גר' נטו. הנאשם כפר בחלק מהעובדות המיוחסות לו בכתב האישום ולפיכך החלו להישמע עדויות. ביום 11/5/11, במהלך ניהול ההוכחות, ביקשה המאשימה להגיש כראיה שיחות מתומללות אשר הוקלטו באמצעות האזנת סתר ותקליטור המתעד את אותן שיחות. הנאשם התנגד להגשת ראיות אלו וטען כי אינן קבילות כראיה בהליך המשפטי הנוכחי. בהסכמת הצדדים, סומנו המוצגים שבמחלוקת (במ/1-במ/2) והושבו למאשימה. לתיק בית המשפט הוגשה תעודת עובד ציבור שנערכה על ידי ראש יחידת האזנות הסתר במחוז הצפוני - רפ"ק חיים פונימובסקי (ת/25). כן הוגשה בקשה למתן היתר להאזנת סתר (ת/26). בעקבות הבקשה, ניתן צו להאזנת סתר על ידי סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה אשר הוגש אף הוא (ת/27). מלשון הבקשה למתן היתר (ת/26) עולה, כי ההאזנה התבקשה לשיחותיו של אדם אשר אינו הנאשם בענייננו (להלן: "פלוני"). פרטיו של אותו אדם ומספר הטלפון הנייד לגביו התבקשה האזנה צוינו בבקשה ובצו ולטעמי אין מקום לחזור על פרטיהם. המשטרה ביקשה היתר לשיחותיו של פלוני "/או אודותיו ו/או אודות הפרשיות הנחקרות בטלפון" המצוין בבקשתה. העבירות לגביהן נתבקש הצו הינן "יבוא סמים סע' 13 לפקודת הסמים, הברחת נכסים 127(5), קשירת קשר לביצוע פשע 499(1) לחוק העונשין". ביום 31/8/10 התיר סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט גריל, את האזנת הסתר מתאריך 31/8/10 עד לתאריך 30/9/10, כאשר צוין כי ההחלטה היא להתיר האזנה לשיחותיו של פלוני "/או אודותיו ו/או אודות הפרשיות הנחקרות בטלפון" הנייד המצוין בצו. במהלך האזנות הסתר נקלטו עפ"י הטענה שיחות בין פלוני לנאשם. שיחות אלה הן שעומדות בבסיס המחלוקת בין הצדדים, היות ולא צוין שמו של הנאשם בבקשה להיתר או בהיתר עצמו והיות ופלוני אינו נאשם בגדרי ההליך הנוכחי. המשטרה אף לא ביקשה להרחיב את תחולת הצו, כך שיחול גם על הנאשם, לאחר קבלת תוצרי האזנת הסתר. טענות הצדדים לטענת הנאשם, מקום בו ניתן היתר האזנת סתר לשיחותיו של אדם מסוים (פלוני) אין זה ראוי לעשות בהן שימוש כראיה במשפטו של אדם אחר (הנאשם), זאת בפרט לאור שני נתונים מהותיים המתקיימים בענייננו - ראשית, העבירות המיוחסות לנאשם בענייננו אינן העבירות אשר יוחסו לפלוני; שנית, פלוני כלל אינו נאשם. עוד נטען, כי ההיתר שבמחלוקת ניתן לשם האזנה לשיחותיו של פלוני בלבד, לצורך חקירת הפרשות בהן הוא נחשד, הא ותו לא. לטענת המאשימה, נוסחו של ההיתר בענייננו רחב דיו בכדי להתיר את הגשת תוצרי ההאזנה כראיה במשפטו של הנאשם. זאת הן לאור הנוסח "שיחותיו", והן לאור הנוסח "הפרשיות הנחקרות". לגישת המאשימה, כאשר ניתן היתר לחקור יבוא סמים, אין בכך בכדי להגביל את השימוש בתוצרי ההאזנה לעבירה זו בלבד, ויש לכלול בהיתר אף את העבירות העשויות להיכלל במסגרת אותה פעילות עבריינית, כגון - החזקת סמים שלא לשימוש עצמי וכד'. עוד סבורה המאשימה, כי כאשר ניתן היתר להאזין לשיחותיו של אדם מסוים, ללא הגבלות מיוחדות בנוסח ההיתר, ניתן להשתמש בתוצרי ההאזנה כראיה אף במשפטו של אדם אשר שוחח עם האדם לגביו ניתן ההיתר. דיון והכרעה רבות נכתב אודות חשיבותה ומעמדה הרם של הזכות לפרטיות, ועל העובדה שהאזנת סתר הינה פעולה הפוגעת בזכות זו. אולם, יש לזכור כי אל מול הזכות לפרטיות עומד אינטרס כבד משקל בדבר מניעת עבירות. נפסק במסגרת ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' מרדכי נחמיאס, פ"ד מט(3) 309, בעמ' 353 (להלן: "עניין נחמיאס") - "האזנת סתר היא התערבות חריפה בזכותו של אדם להיות עם עצמו. היא מהווה חדירה קשה לפרטיותו של האדם. היא שוללת מהאדם את מנוחת נפשו, את ביטחונו בחופש רצונו. היא הופכת את מבצרו לכלאו. עם זאת, הזכות לפרטיות אינה מוחלטת. ניתן לפגוע בה לשם מניעת עבירות, אשר סופן הגנה על הפרטיות של אחרים, ועל כבודם וחירותם". [ההדגשה אינה במקור, ע.ק.] לא בכדי תוקן בשנת 1995 סעיף 13 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק האזנת סתר") ותחת כלל מוחלט של אי קבילות נקבעה בסעיף 13(א)(2) נוסחה המאזנת "בין צורכי גילוי האמת ועשיית הצדק לבין מניעת הפגיעה בזכויות הפרט" (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק האזנת סתר (תיקון), התשנ"ד-1994, ה"ח הממשלה 2292, 544, בעמ' 549; חוק האזנת סתר (תיקון), התשנ"ה-1995, ס"ח 1517, 180, בעמ' 185). כך לשון סעיף 13 לאחר התיקון - 13. (א) דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה או להוראת סעיף 2א לחוק חסינות חברי הכנסת, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט, אלא באחד משני אלה: (1) בהליך פלילי בשל עבירה לפי חוק זה; (2) בהליך פלילי בשל פשע חמור, אם בית משפט הורה על קבילותה לאחר ששוכנע, מטעמים מיוחדים שיפרט, כי בנסיבות הענין הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות. האזנת סתר שנעשתה שלא כדין בידי מי שרשאי לקבל היתר להאזנת סתר, לא תהיה קבילה כראיה לפי פסקה זו, אלא אם כן נעשתה בטעות בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית. נושא הבקשה להיתר האזנה מוסדר במסגרת תקנות האזנת סתר (בקשה להיתר האזנה), התשס"ז-2007. בענייננו, אין מחלוקת על-כך שהבקשה וההחלטה ניתנו כדין, וכי לא נמצא כל פסול בעצם ההאזנה אשר בוצעה לשיחותיו של פלוני. שתי שאלות נתונות במחלוקת - האחת, הינה שאלה עקרונית החורגת מנוסחו הספציפי של ההיתר שבדוננו. שאלה זו בוחנת את הטענה לפיה, כאשר ניתן היתר האזנה לשיחותיו של אדם מסוים, כולל ההיתר מיניה וביה אף את ההיתר להאזין לכל מי שהינו צד לשיחה עם אותו אדם. הרציונל העומד בבסיס טענה זו הינו שלכל שיחה ישנם שני צדדים, ואין זה סביר להבין את ההיתר כמתייחס לשיחותיו של אדם עם עצמו בלבד. אם כן, ניתן לטעון כי במסגרת ההיתר נשקלה אף הפגיעה בפרטיותו של כל מי שמשוחח עם האדם לגביו ניתן ההיתר, ואין כל מניעה לעשות בתוצרי ההאזנה שימוש במשפטו של כל אחד מן הצדדים לשיחה. השניה, הינה שאלה הבוחנת את נוסחו הספציפי של ההיתר, האם יש להבינו באופן רחב כמתייחס לכל אדם המשוחח עם האדם לגביו ניתן היתר, או שמא באופן צר המתייחס אל האדם לגביו ניתן ההיתר בלבד. בטרם אפנה לבחון שאלות אלו, חשוב לעמוד על הבחנה נוספת. סעיף 2(ב) לחוק האזנת סתר קובע עבירה של שימוש שלא כדין בתכנה של שיחה שהושגה על ידי האזנת סתר אף אם נעשתה כדין. סעיף 13(ד) לחוק האזנת סתר קובע כי אין באמור בסעיף 13 בכדי לגרוע מטענה בדבר קבילות ראיה גם אם נקלטה בהאזנת סתר כדין. לאור הדברים הללו, דומני כי ראוי להפריד בין שאלת כשרותה של ההאזנה, לבין שאלות הנוגעות לכשרותו של אופן השימוש בתוצריה בכלל ושל קבילותה כראיה במשפט מסוים בפרט. מאי-קבילותה של האזנה שנעשתה שלא כדין כמצוותו של סעיף 13(א), לא ניתן להסיק על קבילותה ה"אוטומטית" והישירה של האזנה שנעשתה כדין. המענה לשאלת הקבילות כראיה עשוי להיות תלוי בגורמים רבים ומגוונים. השאלה היא - אם לאחר שנעברה משוכת היתר ההאזנה האם ניתן לפסול את קבילותה של האזנת הסתר שנעשתה כדין על-בסיס פגיעתה בפרטיות? במאמר מוסגר יצוין, כי בעניין נחמיאס הנ"ל (בעמ' 342), כב' השופט מצא, אשר אחז בדעת המיעוט, הותיר בצריך עיון את הדברים הבאים - "האזנת סתר מהווה עבירה, לפי סעיף 2(א), אם היא מבוצעת "שלא על פי היתר כדין". אך תוכנה לא יהיה קביל כראיה אם האזנת הסתר הייתה "בניגוד להוראות חוק זה". מכאן שהחוק מניח נסיבות נוספות, זולת פליליות ההאזנה, שבהן תיפסל הקבילות". עיון בפסיקת בתי המשפט מעלה כי טרם נשתרשה הלכה ברורה בעניין. המענה לשאלות שבנדון מורכב וקשה, ולאור המשתנים הרבים המעורבים בהחלטה ניתן כמעט בנקל להבחין בין פסק דין אחד למשנהו. משכך, לא לחינם התקשו ב"כ הצדדים לאתר פסיקה ממנה ניתן להסיק באופן חד-משמעי לענייננו. כך למשל לטענת הנאשם, אין להסיק לענייננו מן ההחלטות אשר ניתנו במסגרת ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' מאיר ז'אנו, פורסם באתר משפטי, ובמסגרת ב"ש 1690/09 (שלום קרית-גת) מדינת ישראל נ' שלום יאנה, פורסם באתר משפטי (להלן: "עניין יאנה"). זאת כיוון שבאותם מקרים כלל היתר ההאזנה נוסח רחב יותר, נוסח אשר התיר את ההאזנה אף לשיחותיהם של אחרים. לעומת זאת, סבורה המאשימה כי היתר ההאזנה שניתן בתיק הנוכחי רחב באותה מידה כהיתר שניתן במקרים הללו. מאידך, מבקש הנאשם ללמוד לענייננו מן ההחלטה בעניין נחמיאס הנ"ל, אך המאשימה סבורה שבאותו הליך ניתן היתר האזנה לאדם מסוים בלבד, מה גם שבו נידונה קבילותה של שיחה אשר אותו אדם כלל לא היה צד לה. כאמור לעיל, מטבעם של דברים, ברי כי לשיחה ישנם לפחות שני צדדים. לאור זאת, סבור אני כי אין לתלות את כשרותו של היתר ההאזנה אך ורק במקרים בהם ניתן היתר מראש להאזין לכל מי שהינו צד לשיחה. נפסק במסגרת ע"פ 568/99 עסאף עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 374, 382 - "משמעות הדברים היא שהחוק אינו דורש היתר האזנה לשיחותיו של כל אחד מן המשתתפים בשיחה או לשני "קצוות" הקו שמאזינים לו, ודי בהיתר להאזין לאחד מהם כדי להכשיר את ההאזנה. על גישה זאת של המחוקק ניתן ללמוד גם מהגדרתה של "האזנת סתר" בסעיף 1 לחוק ההאזנה, שממנה עולה כי האזנה לשיחה בהסכמת אחד מבעלי-הדין אינה בגדר האזנת סתר". עוד נפסק בעניין נחמיאס הנ"ל, בעמ' 327 - "מובן שאין אדם משוחח בטלפון עם עצמו, אך הפירוש הסביר של הדיבור "שיחותיו של פלוני" הינו, פשיטא, כי המדובר בכל השיחות אשר אותו פלוני שותף להן, בתור אחד המשוחחים". יחד עם זאת, כאמור, כשרותה של ההאזנה אינה מלמד בהכרח על קבילותה. סוגיה זו נדונה במסגרת ת"פ (מחוזי באר-שבע) 7336/97 מדינת ישראל נ' שי אבוקסיס, פורסם באתר משפטי. כב' השופט הנדל גרס - "בית-משפט קמא נמנע מלקבל את קלטת מספר 55 כראיה, בשל שתי קביעות. הראשונה, כי התביעה לא הביאה כל ראיה לכך שהמשיב אכן שוחח עם מורדו ולכן הראיה איננה רלוונטית לגביו. השנייה כי "פסק דין נחמיאס מגלה מפורשות שההיתר לשיחותיו של אדם מסויים חל רק עליו ואם רוצה המשטרה להאזין לשיחות של אנשים אחרים עליה לציין זאת מפורשות ואין משמעות לעובדה אם אותם אחרים הם הצד השני לשיחה של אותו אדם או משוחחים אחרים". לפי קביעה זו, מאחר ובצו מצוין שמו של מורדו בלבד, אין הקלטת קבילה כנגד המשיב. אומר מיד כי מקובלת עלי עמדת בא-כוח התביעה, כי אין כל קביעה כזו בפסק-דין נחמיאס [1]. אם בית-משפט מוציא צו המתיר להאזין לשיחותיו של מורדו, הרי לפי סעיף 6 לחוק, קלטת המתעדת את אותן שיחות הינה ראיה קבילה. משמעות הדבר היא כי הקלטת מתקבלת כראיה על אימרות שני הצדדים לשיחה, אפילו רק שמו של אחד מהמשוחחים מוזכר בצו. בעל שיחה מוגדר בסעיף 1 לחוק ככולל את המדבר וגם את מי שהשיחה מיועדת אליו. עם זאת, לא אסתיר כי תוצאה משפטית זו מטרידה אותי. אבהיר דבריי באמצעות הדוגמה הבאה. המשטרה מקבלת היתר להאזין לשיחותיו של ראובן בשל חשד שהוא מעורב בעבירת הצתה. בית-משפט נעתר לבקשה ומתיר האזנה לשיחותיו של ראובן. הוא משוחח עם שמעון אשר כלל אינו מוזכר בבקשה או בצו. במהלך השיחה, שמעון מודיע לראובן על מעורבותו בעיסקת סמים. ראובן אינו מעורב בעיסקה כלל. לפי המצב המשפטי הקיים היום, מאחר והמשטרה האזינה לשיחה בהיתר, כל השיחה קבילה, כולל אימרותיו של שמעון בנוגע לעבירה אחרת אשר רק הוא ביצע ללא כל קשר לראובן. לדעתי, תוצאה זו מטרידה, שכן החוק דורש מנגנון ופרוצדורה מפורטים בטרם תיפגע זכותו של ראובן. היה על המשטרה להציג חומר ולהתייצב לדיון שהתקיים בפני נשיא בית-המשפט המחוזי או בפני סגנו הממונה לעניין זה. בטרם בית-המשפט ייתן את החלטתו, עליו לשקול את הפגיעה בזכויותיו של ראובן. ואילו, בדוגמה שהבאתי, התוצאה היא שזכויותיו של שמעון נפגעו מבלי שהעניין נשקל. יוצא כי כל מי שמשוחח עם ראובן, בין אם הוא מעורב בעבירה נושא הבקשה ובין אם לאו, חשוף לפגיעה בפרטיותו, כולל בזכותו מפני הפללה עצמית. ניתן להתגבר על מצב זה, לו היינו מתייחסים לאימרותיו של שמעון כעדות שמיעה. כוונתי כי הדברים שהוא אומר, קבילים כאימרות על-מנת להבין את הקשר אימרותיו של ראובן, אבל לא לתוכנן. אימרותיו של שמעון קבילות לצורך קבלת הרקע הנדרש לשם הבנת אימרותיו של ראובן, אך לא כחומר מפליל נגד שמעון. הוא המצב היום כאשר התביעה מגישה אימרה של נאשם במסגרת עימות אשר נערך בינו ובין מתלונן במשפטו של הנאשם. מעניין בהקשר זה הצו הקודם אשר ניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא ריבלין, בו נעתר לבקשת המשטרה להתיר האזנה לשיחותיו של מורדו והמעורבים עמו בפלילים. ברם, הפסיקה והדין לא הלכו בכיוון עליו הצבעתי. המצב המשפטי היום הינו כי מאחר והשיחה קבילה, האימרות של ראובן ושל שמעון קבילות באותה מידה ולכל מטרה. כיוון שכך נותרה הקביעה השנייה של בית-משפט קמא, לפיה לא הוכח כי המשיב הוא אשר שוחח עם מורדו בקלטת 55". [ההדגשות אינן במקור, ע.ק.] מן הדברים הללו, עולה לכאורה תשובה חד משמעית לשאלה שבפנינו. ברם, נזכיר, פסק הדין ניתן בהרכב שלושה. כב' הנשיא השופט לרון ציין - "חברי השופט הנדל חיווה דעתו לגבי אחת הקלטות שבה נטען על-ידי התביעה כי המשיב שוחח עם אותו בני מורדו שלגביו ניתן היתר להאזין לשיחותיו, כי בעקבות זאת היה מקום לאפשר לתביעה להוכיח שאכן השיחה נערכה על-ידי המשיב עם אותו בני מורדו, ואם אכן תוכיח זאת יהיה מקום לקבל את הקלטת שכן לפי ההלכה אם ניתן היתר להאזין לשיחה של אדם ניתן להשתמש באותה האזנה גם כנגד האדם האחר ששוחח עמו אף שהצו לא התייחס אליו מלכתחילה. מבחינתי יש מקום להתיר את הגשת הקלטות, המתייחסות להליך של פשע חמור, בין אם מותר להגיש את הקלטת כפי שציין חברי השופט הנדל ובין אם לאו, משום שבשני המקרים נעשתה ההאזנה כפי שצוין מתוך "טעות בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית". [ההדגשות אינן במקור, ע.ק.] כב' השופט בנאי צירף דעתו לדעת הנשיא לרון, משכך נותרה דעתו של כב' השופט הנדל כדעת יחיד. לבסוף, שימש סעיף 13(2) לחוק האזנת סתר, לצורך קבלתה של ראיה אשר עניינה פשע חמור. לטעמי, גם אם אין לראות בפסק דינו של כב' השופט הנדל משום הלכה, יש להבין לאורו את הדין הקיים. עם זאת, בדוננו אין צורך להרחיק לכת, היות ועסקאות הסמים הן הציר המשותף, הן למעשים שיוחסו על פי הנראה לפלוני והן למעשים המיוחסים לנאשם. אבאר דברי. ראשית, ההבחנה בין שתי השאלות הנתונות במחלוקת (השאלה העקרונית והשאלה הספציפית), אינה חדה וברורה, הרציונל העומד בבסיס הטענה הראשונה עשוי לשמש אף כטיעון המצדד בפרשנות רחבה של ההיתר הספציפי, היות ואין כל סבירות בהבנת ההיתר כמתייחס לצד אחד בשיחה בלבד. סבור אני, כי נוסח ההיתר בענייננו - "לשיחותיו של... /או אודותיו ו/או אודות הפרשיות הנחקרות בטלפון..." הינו נוסח רחב דיו בכדי לכלול אף את שיחותיו של הנאשם עם פלוני. מעבר לצורך אעיר, כי גם אם ההיתר עשוי היה להיות מנוסח בצורה רחבה הרבה יותר (כך למשל אילו התייחס ההיתר לכל שימוש במספר טלפון מסוים), עדיין, היות ו"שיחה" משמעה שני צדדים לפחות, מסופקני אם ניתן לנסח את ההיתר באופן מצומצם יותר, בפרט שההיתר מתייחס לעצם ביצוע ההאזנה ולא לאופן השימוש בתוצריה. שנית, יש לבחון את השאלה הנדונה על בסיס תכליתו של חוק האזנת סתר. נאמר במסגרת בג"ץ 3815/90 מרדכי גילת נ' רוני מילוא - שר המשטרה, פ"ד מה(3) 414, בעמ' 421 (ראו גם: ע"פ 4211/91 מדינת ישראל נ' עלי אל מצרי, פ"ד מז(5) 624, בעמ' 640) - "ניתן לסכם את מטרות החקיקה האפשריות של סעיף 13(א) לחוק כדלקמן: ראשית, לחנך את רשויות המדינה שלא לפגוע שלא כדין על דרך של האזנת סתר בזכות הפרטיות; שנית, בהיות האזנת סתר בלתי מותרת והשימוש בה עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק, למנוע מהעבריינים מליהנות מפרי עמלם ועל-ידי כך להרתיעם מלבצע האזנת סתר; שלישית, למנוע את המשכה של הפגיעה בפרטיותו של אדם שלשיחתו האזינו שלא כדין על-ידי חשיפת השיחה בין כותלי בית המשפט". בדוננו, היות ולא נמצא כל פסול בעצם ביצוע ההאזנה, נראה כי לא יהיה בפסילת הראיה בכדי לקדם את התכלית החינוכית הנזכרת לעיל. בנוסף, היות ופרטיות הנאשם נפגעה ושיחותיו עם פלוני נחשפו לא יהיה בקבלתן משום פגיעה בלתי מידתית בפרטיותו, בפרט שאותן שיחות יכולות היו לשמש ראיה במשפטו של פלוני ועל קבילותן בהקשר זה לא יכולה היתה להתעורר מחלוקת ממשית. על שיקולים מעין אלה עמד כב' השופט אינפלד במסגרת עניין יאנה - "אולם, משהותרה ההאזנה למכשיר או לאדם מסוים, הרי פרטיותו נפגעת כבר ממילא. תוכן השיחה נקלט, נשמע ונשמר. הרי אין יודעים מראש אם תוכן השיחה נוגע לעניין הצו או לא, אלא לאחר שמאזינים לה - בדיעבד. עתה משנפגעה הפרטיות כבר במידה מסוימת, כדין ועל פי צו, התברר כי בוצעה עבירה אחרת, אולי קלה יותר. אכן, אפשר שמלכתחילה שלא היו מורים על הפגיעה בפרטיות לצורך חקירת עבירה כזו. אולם, משנפגעה הפרטיות כדת ודין, איזה אינטרס לגיטימי יש לעבריין (לכאורה) שלא לעמוד לדין? ועוד, איזה אינטרס מצדיק את עצימת העיניים מפני האמת העובדתית? כיצד תתרום פסילת הראיה לחינוך המשטרה או לטהרת ההליך השיפוטי כאשר זו עשתה פעולה מותרת? ומעל הכול, איזו סיבה יש שאותה קלטת עצמה תהיה קבילה בהליך אחד אך לא בהליך אחר?". סבורני, כי במקרה הנוכחי, היות וניתן היתר האזנה לשיחותיו של פלוני, ומשיחות אלו נגלה לכאורה ביצוע עבירות בידי הנאשם, לא יהיה באי קבלתם של תוצרי ההאזנה בכדי לקדם את "חינוך" רשויות המדינה. אמנם, חשיפת תוצרי ההאזנה במהלך ההליך השיפוטי עלולה להוסיף באופן מסוים על הפגיעה בפרטיותו של הנאשם, אך לדידי במקרה זה, גם נוכח חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, גובר אינטרס מניעת העבירות על הזכות לפרטיות. אף אם אצא מנקודת הנחה כי ניתן להידרש לאי-קבילותה של האזנת סתר שבוצעה כדין בשל פגיעה בפרטיות, עדיין יש לערוך את האיזון הראוי ביו האינטרס הציבורי במניעת העבירות הנידונות לבין הזכות לפרטיות. במקרה דנן סבור אני, כי יד האינטרס הציבורי במניעת עבירות גוברת. סוף דבר אני מתיר את הגשת תוצרי האזנת הסתר. משפט פליליסחר בבני אדםקבילות ראיותקבילות