גדר מפרידה בין שכנים נשוא תביעה זו הינו מיקומה של גדר המפרידה בין חלקותיהם של הצדדים, ודרישת התובעים להסיר את הגדר הקיימת ולהקימה במיקום הנכון. רקע 1. התובעים הינם המחזיקים במקרקעין הידועים כגוש 8232 חלקה 336/1 (להלן: "חלקת התובעים") בנתניה. לטענת התובעים הינם בעלי הזכות בחלקה זו. עיון בנסח הרישום מעלה כי על החלקה הנ"ל רשומה הערת אזהרה לזכות התובעת 1 (להלן: "התובעת"). 2. הנתבע הינו המחזיק ובעל זכות חכירה רשומה בחלקה הסמוכה לחלקת התובעים, והידועה כגוש 8232 חלקה 335/4 (להלן: "חלקת הנתבע"). 3. בין שתי החלקות מפרידה גדר (מדובר כנראה בגדר שהיא חומה, אך להלן תיקרא היא "הגדר"). 4. לפי טענת התובעים, הגדר ממוקמת בתוך שטחם ויוצרת מצב של פלישה והסגת גבול של הנתבע, שכן עקב מיקומה של הגדר, עושה הנתבע שימוש בשטח של 24.1 מ"ר, אשר הזכויות בו שייכות לתובעים. התובעים תמכו טענתם זו בחוו"ד מודד מוסמך, מר מדחת תלאוי (להלן: "המודד"), אשר קבע בחוות דעתו כי הקצה המזרחי של הגדר נמצא 1.74 מ' בתוך חלקת התובעים, והקצה המערבי שלה נמצא 0.50 מ' בתוך החלקה. כן קבע המודד כי שטח הפלישה הוא 24.1 מ"ר וכי שטח זה נמצא בשימוש הנתבע (חוות הדעת של המודד תיקרא להלן: "חוו"ד המודד"). כתב התביעה 5. בכתב התביעה אשר הוגש תחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, והועבר לבית משפט זה עקב העדר סמכות מקומית, ביקשו התובעים ליתן צו עשה המחייב את הנתבע להרוס את הגדר ולהקימה מחדש על קו הגבול הנכון, והכל על חשבונו. לחלופין, התבקש מינוי שמאי שיקבע את השווי הכספי של שטח הפלישה, ולחייב את הנתבעת לשלם שווי זה. כן נתבקש בכתב התביעה לחייב את הנתבע לשלם פיצוי כספי לתובעים בגין אובדן הנאה משטח הגזילה משך שנים, וכן בגין נזקים, עוגמת נפש, טרחה, בזבוז זמן, והעדר אפשרות להקים חניה בשל גזילת השטח. התובעים לא נקבו בסכום תביעתם הכספית, ואף לא שילמו אגרה בגינה, ולמעשה ויתרו הם עליה, ותחת זאת הגישו בקשה להתיר להם לפצל סעדים (ר' סעיף 1 לתשובה לתגובה לבקשה לפיצול סעדים בה מציינים התובעים כי..."מוסכם על הצדדים כי ללא תשלום אגרה אין לפנינו סעד כספי"). הבקשה לפיצול סעדים תידון במסגרת פסק דין זה, ואולם יובהר כי אכן הסעד הכספי אינו עומד עוד על הפרק בתביעה זו עקב אי נקיבתו בסכום ועקב אי תשלום האגרה בגינו. הכרעה בטענה המרכזית של התובעים בדבר מיקום הגדר והפלישה לחלקתם 6. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את טענת התובעים באשר למיקומה של הגדר, אך בשלבים מאוחרים יותר חזר בו למעשה מהכחשה זו. הוא ויתר על הגשת חוות דעת נגדית של מודד מטעמו, וכן ויתר על חקירת המודד מטעם התובעים, דבר העולה כדי הודאה בתוכן חוות הדעת ובמסקנותיה. ב"כ הנתבע ציין בעמ' 16: "אכן לא התכוונתי לחקור כלל את המודד על חוות דעתו. המיקום של הגדר אינו הנקודה המהותית מבחינתנו בתיק זה". בנוסף, אישר ב"כ הנתבע מפורשות כי: "אנו לא חולקים על כך כי המיקום שבו ממוקמת הגדר היום איננו המיקום הנכון וכי קו הגבול הינו כפי שנקבע בחוות הדעת של מר תלאווי. טענותינו הינן אחרות לגמרי וכבר פירטנו אותן" (עמ' 19 ש' 2-3). 7. הודאה זו של הנתבע - אין ברורה ממנה, והיא מצטרפת לנסיבות הקודמות של אי הגשת חוו"ד נגדית וויתור על חקירת המודד מטעם התובעים, כך שאין לייחס עוד חשיבות לטענת הנתבע בחקירתו, כי הגדר אכן לא ממוקמת במיקומה הנכון ופולשת לחלקת התובעים, אלא שמדובר בפלישה קטנה יותר מזו נשוא חוו"ד המודד, שכן סטיית הגדר מקו הגבול היא בין 0 ל-75 ס"מ מקו הגבול ולא כפי שנקבע על ידי המודד. הנתבע הסתמך על מסמכים שונים של העירייה בדבריו אלה, אך עדותו המבוססת על המסמכים הנ"ל, איננה יכולה להוות תחליף לחוו"ד מומחה, אשר ביצע מדידה בפועל של המצב בשטח והשווה אותו לקו הגבול החוקי בין החלקות, ולפיכך אין לקבל גרסה זו של הנתבע, הן מהטעם הנזכר לעיל, והן מהטעם שקיימת הודאה בנכונות חוו"ד המודד. 8. לפיכך, בשאלה המהותית נשוא תיק זה, והיא האם ממוקמת הגדר על קו הגבול שבין החלקות, התשובה היא שלילית בהחלט. כן יש לקבוע כי מיקומו של קו גבול הוא כפי שנקבע בחוו"ד המודד, ושם אמורה לעמוד הגדר. במיקומה הנוכחי של הגדר, נגזלים למעשה 24.1 מ"ר מחלקת התובעים, כאשר שטח זה מוחזק על ידי הנתבע. טענות ההגנה של הנתבע 9. כבר ראינו לעיל כי בשאלה המהותית נשוא תיק זה, אין למעשה מחלוקת, והדין הוא עם התובעים. 10. עם זאת, מעלה הנתבע טענות הגנה שלשיטתו יש בהן כדי להביא לתוצאה לפיה התובעים לא יזכו לסעד של "צו עשה" אותו הם מבקשים. טענות אלה יובאו להלן. 11. הגדר בנויה עוד משנת 1956, שעה שחלקה 335 (החלקה עליה בנוי הבניין בו נמצאת דירת הנתבע) נרשמה כבית ממשותף. התובעים הסכימו בהסכם רכישת דירתם מיום 29.12.94 כי בדקו את הממכר ומצאו אותו תואם את דרישותיהם, וויתרו על כל טענת פגם, מום ו/או אי התאמה, פרט למום נסתר. לפיכך, מנועים התובעים מלטעון נגד מיקום החומה. בנוסף, מספר חודשים לאחר רכישת הדירה על ידי התובעים פנה התובע לנתבע בבקשה להגביה את הגדר והיא הוגבהה על ידי שניהם ב-30 ס"מ, תוך שהם חולקים ביניהם את הוצאות ההגבהה. 12. יש להחיל את סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") על הנתבע, שכן רכש את חלקתו עוד בשנת 1978 במצבה כפי שהוא כולל הגדר, ועשה זאת בתמורה ובתום לב והסתמך על הרישום ועל הבנוי ועל מראה עיניו, ולפיכך זכותו יפה, גם אם הרישום לא היה נכון. 13. זכות התובעים איננה מוחלטת ויש להחיל שיקולי צדק, הגינות ותום לב. 14. סעיף 21 לחוק המקרקעין מאפשר לתובעים לדרוש ממי שהקים את הגדר לסלקה, ולפיכך אין הם רשאים לדרוש זאת מהנתבע, אשר לא הקים את הגדר בעצמו. 15. התביעה התיישנה, שכן הגדר הוקמה עוד בשנת 1956. לחלופין קיים שיהוי ניכר בהגשת התביעה. 16. התנהגותם של התובעים היתה קלוקלת לאורך כל הדיון. טענות התובעים 17. הגדר נבנתה על ידי הנתבע בין מועד ניהול המו"מ על ידי התובעים לגבי רכישת הדירה (חודשים יוני-יולי 1994), בו ראו את החלקה ולא היתה שם גדר, לבין מועד קבלת החזקה בדירה (סוף ינואר 1995). אין זה נכון כי התובע ביקש להגביה את החומה וכי החומה הוגבהה על ידי שני הצדדים ובמימון משותף. התובעים לא ידעו כלל על גזילת שטחם, והדבר הוברר להם רק בשנת 2010, כאשר עיריית נתניה דרשה מהם להקים ממ"ד והם שכרו שירותיו של מודד לצורך זה, והוא גילה את הדבר. 18. סיכומי התובעים אינם ערוכים כמענה מסודר לטענות הנתבע שהובאו לעיל, ומתייחסים ברובם המכריע דווקא לעניין חוות הדעת ולמיקום הגדר, נושא שכבר הוכרע למעשה בישיבת הראיות, ולפיכך לא היה כלל צורך להרחיב עליו את הדיבור. כן הוקדש מקום להליכים מקדמיים, שכבר אינם רלבנטיים. באופן כללי, הוכחשו טענות הנתבע. דיון והכרעה 19. מועד הקמת הגדר - לתמיכה בטענת הנתבע בדבר מועד הקמת הגדר, הביא הנתבע עד מטעמו, מר יהודה סעדה, אשר בתצהירו מסר כי הגדר היתה מצויה במקום עוד משנת 1965, כשהחל לגור בקרבת מקום. כן אישר בשנות ה-90 שיפצו התובע והנתבע את הגדר וביצעו בה עבודות חיזוק. עוד מסר מר סעדה בתצהירו כי יש קרבת משפחה רחוקה בין אשתו לבין הנתבעים. בחקירת מר סעדה התברר כי קרבת המשפחה איננה כה רחוקה, וכי אשתו של סעדה היא דודה של אשת הנתבע. בחקירתו חזר מר סעדה על דבריו שבתצהיר, למעט האמור בסעיף 9, דהיינו הוא לא אישר כי התובע הוא זה שפנה אל הנתבע בעניין שיפוץ הגדר. 20. כעקרון, מצאתי את עדותו של מר סעדה מהימנה. העד נחקר קצרות, ולא עמד מאחורי כל תצהירו (ר' לעיל כי לא אישר בחקירתו את סעיף 9 לתצהירו), אך באשר לכך שהגדר ניצבת במקום בו עמדה בשנת 1965, עת הגיע להתגורר בקרבת מקום, היה הוא נחוש בתשובותיו, וקיבלתי אותן כאמינות. עובדת היותו קרוב משפחה של אשת הנתבע, אינה גורעת מהאמור לעיל, ובמיוחד כשהתובעים לא הביאו ראיה נגדית להוכחת טענתם כי הגדר נבנתה בתקופה שבין ניהול המו"מ על ידם בקשר לרכישת הדירה לבין מועד קבלת החזקה בה. עדות מר סעדה מכריעה את הכף כנגד התובעים בכל הקשור לסוגיה זו. אמנם, הנטל להוכיח כי הגדר היתה קיימת שעה שהתובעים רכשו את דירתם מוטל על הנתבעים וכך גם נטל הבאת הראיות בעניין זה, שכן מדובר בטענת הגנה שלהם, אך הם עמדו בו, ומעת שעשו כן, עבר נטל הבאת הראיות בעניין זה אל התובעים. היה ביכולתם של התובעים להביא ראיה לסתור את טענת הנתבעים, למשל, היו יכולים הם לזמן לעדות את בנם של מוכרי הדירה הנ"ל, או אחד מהשכנים האחרים, אך הם לא עשו זאת. בנוסף, קשה להלום כי לא יהיה חיץ בין חלקת התובעים לבין חלקת הנתבע. אילו כך היה הדבר, ודאי היו מתעוררות שאלות של התובעים בעת רכישת הדירה היכן עובר קו הגבול, וגרסתם כאילו לא היתה כל גדר החוצצת בין החלקות איננה הגיונית. התוצאה הסופית היא כי הנתבעים עמדו בנטל להוכחת טענתם זו. 21. שיפוץ משותף של הגדר על ידי התובע והנתבע - הוא הדין גם באשר לטענת הנתבע כי התובע השתתף איתו בשיפוץ הגדר לאחר סמוך לאחר שרכש את הדירה. אף טענה זו נתמכה בידי מר סעדה אשר ראה בעיניו את שיפוץ הגדר על ידי התובע והנתבע (עמ' 27). אף בעדותו של מר סעדה בעניין זה נתתי אמון, והמסקנה היא כי אכן העבודה נעשתה על ידם במשותף. בצד דברים אלה, איני יכול לקבל את טענת הנתבע כאילו היה זה התובע שפנה אליו בבקשה להגביה את הגדר, שכן לא היתה תמיכה לטענה זו, ואין בידי להעדיף את עדות הנתבע על עדות התובע בעניין זה. 22. טענה כי התובעים הצהירו בהסכם הרכישה על כך שבדקו את הממכר והם מוותרים על כל טענה לאי התאמה - אין לקבל טענה זו, שכן הסכם הרכישה הוא הסכם בין התובעים לבין מוכרי הנכס. אין הוא חוזה לטובת צד ג' ואין הוא בא להיטיב עם הנתבע. הצהרת התובעים בהסכם כי בדקו את הממכר ומצאו אותו תואם את דרישותיהם והם מוותרים על כל טענת פגם, מום ו/או אי התאמה היא הצהרה מקובלת, ואין היא מקימה לנתבע הגנה כלשהי, שכן עוסקת היא ביחסים שבין התובעים לבין המוכרים, ולא ביחסים שבין התובעים לבין הנתבע. בנוסף, בהסכם הרכישה צויין במפורש כי אין התובעים מוותרים על מום נסתר. מיקומה של הגדר אינו פגם הגלוי לעיני כל. על מנת לגלותו יש צורך לשכור שירותיו של מודד ולהוציא הוצאות על מנת לקבל חוות דעת שתקבע האם הגדר מצויה במיקום הנכון, כפי שניתנה בסופו של דבר. אין זה דבר מקובל לעשותו, ולפיכך, יש להתייחס אל מיקום הגדר הפולשת כאל מום נסתר שלא ניתן היה לגלותו בבדיקה סבירה בעת רכישת הדירה על ידי התובעים. הנתבע מסתמך על פסק הדין שניתן בע"א (מחוזי מרכז) 8722-03-09 מלר נ' לסקוב (28.1.10) שם נקבע, בין היתר, בהקשר לדרך שבמחלוקת העוברת בין שני משקים כי "בהסכם הרכישה, לפיו רכשו המשיבים את המשק, הם הצהירו כי ראו ובדקו את הממכר ומצאוהו מתאים לצרכיהם". אלא שהנימוק בפסק הדין הנ"ל לאי סילוק ידו של המערער שם מחלק דרך העפר, היה כי זכויות המשיבים שם במשק הינם מכוח רשות שהעניקה להם האגודה, וזכות זו לא כללה את הזכות להשתמש שימוש ייחודי בדרך העפר, כולה או חלקה. קבלת הערעור באותו מקרה היתה בשל מהותה של הזכות שהוענקה למערער, והמשפט הנוסף בפסק הדין לאחר מכן, שצוטט על ידי הנתבע, התייחס אף הוא למהותה של הזכות שרכשו התובעים, ולכך שידעו כי זוהי הזכות אותה הם רוכשים. בענייננו, לעומת זאת, לא ידעו התובעים כי הם רוכשים נכס, שהנתבע פלש לחלק ממנו. זכותם לעשות שימוש ייחודי בשטח הפלישה היא מוחשית וברורה, בעוד שבעניין מלר נ' לסקוב, לא רכשו הם כלל זכות לשימוש ייחודי בדרך העפר. יש לדחות, אפוא, את טענת הנתבע כפי שהוצגה ברישא של סעיף זה. 23. סעיף 10 לחוק המקרקעין - אין מקום לקבל את טענת הנתבע כאילו סעיף 10 מקנה לו הגנה. סעיף 10 נועד להגן על מי שרכש מקרקעין מוסדרים בתום לב ובתמורה בהסתמך על הרישום, אם מסתבר לאחר מכן כי הרישום לא היה נכון. בענייננו, עת רכש הנתבע את דירתו, הרישום לגביה היה נכון. הפגם נפל במיקום הגדר שהוצבה על חלקת התובעים (שאז לא היו עדיין בעלי הזכויות), ותוך פלישה לאותה חלקה. לגבי המצב שהיה קיים בשטח, אין סעיף 10 מקנה הגנה לרוכש, לא כל שכן, כאשר המצב בשטח לא תאם את הרישום. 24. שיקולי צדק, הגינות ותום לב - אינני מקבל גם את טענת הנתבע כאילו שיקולי צדק, הגינות ותום לב פועלים במקרה זה לטובתו. אני מקבל את טענת התובעים כי דבר הפלישה התגלה להם רק בשנת 2010 עת נזקקו להיתר בניה. קודם לכן לא ידעו על דבר הפלישה וסברו כי הגדר עומדת על הגבול הנכון בין החלקות. לפיכך, אינני מוצא גם כל רבותא בכך שהתובע השתתף עם הנתבע בבניית הגדר, שהרי לא ידע על כך שאיננה ניצבת במיקומה הנכון. אני מקבל גם כי הנתבע לא ידע על כך, אך אין לו כל עדיפות על התובעים בעניין זה. להיפך, שיקולי הצדק וההגינות הינם כי התובעים יקבלו לחזקתם את שטח הקרקע השייך להם ואשר בגלל הגדר ומיקומה בתוך חלקתם נמנע מהם לעשות בו שימוש. 25. סעיף 21 לחוק המקרקעין - הנתבעים טוענים, בהתבסס על הסעיף הנזכר לעיל, כי אם הקים אדם גדר בשטח חברו ללא זכות בדין, יכול בעל המקרקעין לדרוש רק מהמקים כי יסלק את הגדר ויחזיר את המצב במקרקעין לקדמותו. טענה זו אינה יכולה להתקבל. גם אם נניח כי הגדר מהווה מבנה לצורך אותו סעיף, זכותו של בעל המקרקעין היא לדרוש גם מֵחליפו של המקים (אשר בסבירות גבוהה היה בעל הזכויות בחלקת הנתבע) כי יסלק את המחובר מהמקרקעין. על אחת כמה וכמה שכך הדבר, שעה שהנתבע הוא ש"נהנה" ממיקומה של הגדר, והוא זה שמסיג בשל כך את גבולם של התובעים, שכן מיקום הגדר מביא לכך שהסתפח לחלקתו שטח שאינו זכאי לו, ושורת הדין והצדק מחייבת את סילוק הגדר על ידי הנתבע. 26. התיישנות - אינני מוצא מקום לקבל את טענת ההתיישנות, וזאת מהטעמים הבאים: א. המקרקעין נשוא התביעה הינם מקרקעין מוסדרים. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים...". המבחן לסיווג התביעה כתביעה במקרקעין או כתביעה שאינה במקרקעין לצורך התיישנות הוא מבחן "תוכן התביעה" (ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.08). התביעה בענייננו הינה תביעה שהסעד המבוקש בה הוא סעד של הריסת גדר. כבר בכך יש כדי לענות על הדרישה כי עסקינן בתביעה לקיום זכות במקרקעין, שכן הגדר הינה מחובר למקרקעין, ואף הנתבע הסתמך בטענותיו על סעיף 21 לחוק המקרקעין העוסק במחוברים, ובכך הודה כי הגדר היא אכן "מחובר". בנוסף, מעיון בכתב התביעה ובתוכנו, עולה מפורשות כי טענת התובעים היא שהגדר גוזלת שטח מחלקתם, וכי מדובר בפלישה ובהסגת גבול. הריסת הגדר אמורה לסלק את הפלישה ולסיים את הסגת הגבול, ואף מבחינה זו התביעה היא תביעה במקרקעין, ותביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. אין, אפוא, התיישנות במקרקעין מוסדרים [ר', למשל, ע"א (ת"א) 36513-11-10 עשירה נ' מינהל מקרקעי ישראל (27.12.11)]. ב. כבר הצבענו על כך כי התביעה במהותה הינה תביעה לסילוק יד של הנתבע מהמקרקעין עקב הסגת גבולם של התובעים, שכן הוא מחזיק בהם מכוח מיקומה של הגדר המפרידה בינו לבין התובעים, ומשתיהרס הגדר, לא יחזיק עוד הנתבע במקרקעי התובעים מכוחה. עוולת הסגת הגבול היא עוולה נמשכת וכך גם עילת התביעה, שאינה מתיישנת במקרה זה. 27. שיהוי - לא יכולה להיטען במקרה זה טענת שיהוי, שכן התובעים פעלו והגישו את התביעה סמוך לאחר שגילו את דבר מיקומה הלא נכון של הגדר בשנת 2010 (התביעה הוגשה בשנת 2010). 28. טענה להתנהלות לא תקינה של התובעים בניהול ההליכים - אין מקום להתייחס כלל לטענת הנתבע בעניין זה, שכן אין היא יכולה להוות טענת הגנה נגד התביעה. הסעד 29. מאחר שהגדר שאמורה לחצוץ בין חלקת התובעים לבין חלקת הנתבע, פולשת לחלקת התובעים, אני מורה לנתבע להרוס את הגדר ולסלקה כליל מחלקת התובעים, וזאת תוך 30 יום. הוצאות ההריסה והסילוק יחולו על הנתבע. איני מוצא מקום לחייב את הנתבע להקים מחדש את הגדר על חשבונו, שכן הקמת גדר חוצצת בין שתי חלקות, צריכה להיעשות בתיאום ובמימון משותף של שני בעלי הזכויות, דהיינו התובעים והנתבע. לפיכך, דרישת התובעים בעניין הקמת הגדר על ידי הנתבע לבדו ועל חשבונו נדחית, שכן הגדר תוקם על ידי שני הצדדים על קו הגבול המדוייק בין שתי החלקות, שנקבע בחוו"ד המודד, תוך שהם נושאים באופן שווה בעלויות ההקמה. הוראות שתי הפיסקאות דלעיל יהוו אף הן חלק מהסעד האופרטיבי הניתן במסגרת פסק דין זה. בקשת היתר לפיצול סעדים 30. התובעים עתרו לאפשר להם לפצל את סעדיהם, באופן שיוכלו לתבוע סעדים כספיים בתביעה נפרדת. 31. התובעים הגישו את תביעתם לבית המשפט המחוזי בתל אביב. במאמר מוסגר יצויין כי נראה שהסמכות לדון בתביעה היתה מסורה לבית משפט השלום. הטעם לכך הוא, שהסעד העיקרי המבוקש הינו סעד של שימוש וחזקה, הלא הוא הזכות של התובעים לעשות שימוש מלא בחלקתם, כאשר הסעד של הריסת הגדר על מנת לאפשר להם זאת הוא טפל למטרתה העיקרית של התביעה. אין צורך, עם זאת, לעסוק בשאלת הסמכות, שכן משהגישו התובעים את תביעתם לבית משפט המחוזי בתל אביב הנעדר סמכות מקומית לדון בתביעה, וזה העביר את התביעה לבית משפט מחוזי מרכז, לא ניתן עוד להעביר את ההליך לבית משפט אחר נוכח הכלל של "לא יעבירנו עוד" (סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). 32. מכל מקום, ולעניין בקשת ההיתר לפיצול סעדים, צויין כבר כי תביעת התובעים כללה סעדים כספיים שאינם נקובים בסכום. משהוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, כשהיא כוללת סעדים כספיים, ההנחה הגלומה בה היא כי סכום סעדים אלה עולה על 2,500,000 ש"ח. 33. דא עקא, התובעים לא שילמו את האגרה בגין הסעדים הכספיים, ורק כ-3 ימים לפני מועד שמיעת הראיות הגישו בקשה לפיצול סעדים. התובעים טענו כי בקשה זו מוגשת על ידם למען הזהירות בלבד. לפי טענת התובעים הסעדים הכספיים שנכללו בתביעה אינם בד"כ בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. על טענה זו יש לתהות, שכן הסמכות נקבעת לפי הסכום הנתבע, בעוד שהתובעים לא נקבו בסכום כלשהו, אלא הסתפקו בדרישת פיצוי כספי בעלמא, ומכאן, כאמור לעיל ניתן להסיק כי הסכום הנתבע עולה על גבול סמכות בית המשפט המחוזי. עוד טוענים התובעים כי יכול שבית המשפט המחוזי "קנה" סמכות לדון בסעדים הכספיים, אפילו מצויים הם בסמכות בית משפט אחר. גם אם טענה זו נכונה, הרי התובעים לא שילמו את סכום האגרה בגין הסעדים הכספיים, ובכך הביאו במו ידיהם לכך שבית המשפט לא ידון בסעדים אלה. עוד טוענים התובעים כי על בית המשפט להבהיר, חלף מתן ההיתר המבוקש לפיצול סעדים, כי אין לפניו תביעה כספית. אף בקשה זו יש לדחות, שכן בתביעה נתבקש סעד כספי, אלא שלא שולמה אגרה בגין סעד כספי זה. יש לזכור גם כי התובעים לא ביקשו למחוק את הסעדים הכספיים ולא ביקשו לתקן את כתב התביעה. בסעיף 22 לתצהיר התובע חוזר הוא על עתירתו לסעד הכספי, תוך שהוא טוען כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון גם בסעד הכספי. 34. התובעים טענו כי כאשר הסעד הכספי מסור לסמכות בית משפט השלום והסעד האחר מסור לסמכותו של בית המשפט המחוזי, אין הם נזקקים להיתר לפיצול סעדים, ולכן בקשתם מוגשת מטעמי זהירות בלבד. אף טענה זו דינה להידחות. ראשית, וכפי שצויין לעיל, התובעים הם אלה שבחרו לכלול בתביעתם שהוגשה לבית המשפט המחוזי סעדים כספיים, ובכך גילו דעתם כי סעדים אלה מצויים בסמכות בית המשפט המחוזי. שנית, אם אכן הסעד הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום, הרי כפי שצויין לעיל, גם תביעתם של התובעים לסעדים האחרים היתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט השלום, שכן עניינה הוא שימוש והחזקה במקרקעין. 35. התביעה כוללת, אפוא, סעדים כספיים אך לא שולמה בגינם אגרה ובנוסף לכך לא הוכחו כלל סעדים כספיים אלה, ולפיכך תוצאת פסק דין זה הינה כי העתירה לסעדים כספיים נדחית. משכך הדבר, אין מקום להתיר פיצול סעדים כספיים שהתביעה לגביהם נדחתה. 36. אף לגוף הבקשה, אינני מוצא מקום לכך שהנתבע, אשר היה חשוף משך תקופה ארוכה של קרוב לשנתיים, מאז הוגשה תביעה זו, לסעדים כספיים שנתבקשו ולכאורה סכומם עולה על 2.5 מיליון ש"ח, כאשר עד הרגע האחרון טוענים התובעים כי סעדים כספיים אלה הינם בסמכות בית המשפט, יהא חשוף עתה לתביעה נוספת בגין סעדים אלה, בהליך אחר. התובעים לא טרחו לבקש מחיקת הסעדים הכספיים, ועד הרגע האחרון טענו שהינם בסמכות בית המשפט, אך לא שילמו אגרה בגינם, לא נקבו בסכומם, ולא טרחו אפילו לנסות ולהוכיחם. בנסיבות אלה אין מקום לאפשר הטרדת הנתבע פעם נוספת בעניין זה. 37. לפיכך, העתירה לפיצול סעדים נדחית. מובן שאי מתן ההיתר אינו פוגע בזכות התובעים לתבוע סעדים כספיים שעילתם נוצרה לאחר יום הגשת התביעה. הוצאות ההליך 38. נוכח אי הבהירות בנושא הסעדים הכספיים וניסוח כתב התביעה באופן הכולל אותם ללא נקיבה בסכומם, התנהלות התובעים בהליך כפי שתוארה לעיל, ותוצאת הבקשה להיתר פיצול סעדים, מצאתי מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה, וכן שכ"ט עו"ד בסכום מינימלי של 2,500 ש"ח. סכסוך שכניםגדר