בפני עתירה שהגישה העותרת, אזרחית אמריקאית, הטוענת כי נעצרה שלא כדין, כי לא נערך לה שימוע וכי ניתן נגדה צו גירוש ללא עילה וללא סמכות כדין. העותרת נכנסה לישראל ביום 17.9.02 באשרת תייר ב2, לתקופה של שלושה חודשים. תוקף האשרה פג ביום 17.12.02 ולא הוארך. העותרת הגישה בקשה להארכת תוקף האשרה אולם בקשתה סורבה מנימוקים בטחוניים. 3. ביום 20.2.03 נעצרה העותרת במהלך הפרות סדר באזור שכם והוחזקה במשמורת זמנית על פי סעיף 13ב' לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952. 4. ביום 21.2.03 נערך לעותרת שימוע על ידי הממונה על ביקורת הגבולות. מפרוטוקול השימוע (נספח ג' לתשובת המדינה) עולה כי ביום 17.9.02 נכנסה העותרת לישראל דרך מעבר אלנבי עם אשרת תייר ב-2 שהיתה בתוקף עד ליום 17.12.02. העותרת הגישה בקשה להאריך את תוקף הארכה שסורבה בשל נימוקים בטחוניים. בפרוטוקול הדיון צוין כי העותרת סרבה לשתף פעולה וכי סרבה לחתום כי נערך לה שימוע. בצו מאותו יום נקבע כי יש להחזיק את העותרת במשמורת עד להרחקתה. ביום 23.2.03 הוצא נגד העותרת צו הרחקה מישראל בהתאם להוראת חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (נספח ד' לתגובת המדינה). 5. העותרת שהיתה מיוצגת באותה עת על ידי עו"ד מ. ספרד, הגישה באמצעותו בקשה לבית הדין לביקורת משמורת, לשחרורה בערבות. בהחלטה מיום 23.2.03 נקבע כי לעותרת נערך שימוע עוד ביום 21.12.02, כי בקשה להארכת שהייה שהגישה העותרת סורבה מנימוקים בטחוניים, וכי העותרת אינה משתפת פעולה עם הרשות. בית הדין קבע כי לא שוכנע כי שהייתה הבלתי חוקית של העותרת בארץ מקורה בתקלה או בטעות בתום לב, וכי על העותרת לצאת הארץ במועד שנקבע. בית הדין הותיר על כנו את צו המשמורת (נספח ה' לתגובת המדינה). 6. עו"ד מ. ספרד הגיש בשם העותרת בקשה לעיון חוזר שנדונה על ידי בית הדין למשמורת ביום 25.2.03, במעמד צד אחד. בית הדין החליט להורות על שחרור העותרת בהפקדה כספית, הצגת כרטיס טיסה לארצות הברית, התייצבות במשטרה פעמיים בשבוע ועזיבה את הארץ לא יאוחר מיום 10.3.03 (נספח ו' לתגובת המדינה). 7. עם המצאת ההחלטה (שניתנה במעמד צד אחד), למשרד הפנים, ביקשו נציגי משרד הפנים מבית הדין לעכב את שחרור העותרת מטעמים של בטחון המדינה, לאחר שמסרו לבית הדין מידע על מעורבותה של העותרת בפעילות המהווה סיכון בטחוני. נציגי משרד הפנים הציגו בפני בית הדין מידע המצוי ברשות גורמי הבטחון, לפיו העותרת היתה מעורבת בעימותים עם חיילי צה"ל, היא שהתה בבתי משפחות של מחבלים מתאבדים, קיימה קשרים עם פלשתינאים הקשורים בפעילות חבלנית עוינת ואף עסקה באיסוף מידע לגבי קצין צה"ל באיו"ש. לאור המידע שהובא בפניו, החליט בית הדין למשמורת (ביום 26.2.03) לבטל את החלטת השחרור ולאשר את צו המשמורת. החלטה זו הומצאה לבא-כוחה דאז של העותרת, עו"ד מ. ספרד (נספח י' לבקשה). 8. הארכתי בתיאור העובדות שהיוו את הרקע להוצאת צו המשמורת וצו ההרחקה שניתנו בעניינה של העותרת, שכן די בעיון בעתירה שהגישה לבית המשפט כדי להצביע בבירור עד כמה לקתה העתירה בהעדר פרטים ומידע נכונים אודות מצבה עובר להגשת העתירה לבית משפט זה. לעניין זה די אם אציין כי מן העתירה נעדרה העובדה כי בקשתה להארכת שהייה סורבה מטעמים בטחוניים, דבר שהעותרת ידעה עליו, למצער, במועד בו נערך לה השימוע (ביום 21.2.03). הצגתה של העותרת בעתירה כמי שנאמר לה כי היא יכולה להמשיך ולשהות בארץ על פי נוהל המקובל לאזרחי ארצות הברית, היתה משוללת כל יסוד, בלשון המעטה. 9. זאת ועוד, העותרת טענה בעתירה כי לא נערך לה שימוע, למרות קיומו של הליך זה, המשתקף בפרוטוקול הדיון שהוגש לבית המשפט בתגובת המדינה (ראה נספח ה'). זאת ועוד, בעתירה אין זכר לכך כי ניתנו שתי החלטות של בית הדין למשמורת בעניינה של העותרת (החלטות מהתאריכים 23.2.03 ו- 26.2.03). עוד נטען בעתירה כי ההחלטה בעניין העותרת לא נשלחה לבא-כוחה, למרות שהעותרת ידעה כי היתה מיוצגת אותה עת על ידי עו"ד אחר (עו"ד מ. ספרד), וכי אליו נשלחה ההחלטה של בית הדין למשמורת. אם בכך לא היה די, העתירה הוגשה לבית משפט זה ביום שישי (28.2.03), שלושה ימים לאחר החלטת השחרור, מבלי שהבקשה הומצאה למשיב או לבא-כוחו בפרקליטות מחוז ירושלים. 10. בית משפט זה (כב' השופטת שידלובסקי-אור) קיימה דיון בו ביום (28.2.03), הפרקליט שהופיע לא ידע במה מדובר, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון קרא במקום את מה שהציג בפניו ב"כ העותרת. בנסיבות אלה, הפרקליט גם לא יכול היה להבין מדוע לא שוחררה העותרת על פי ההחלטה הראשונה שהוצגה בפניו. לפיכך הורתה כב' השופטת שידלובסקי-אור על שחרור העותרת בתנאי ערבות, וכי העותרת לא תגורש מן הארץ עד ליום 10.3.03. 11. ביום 5.3.03 הגישה המדינה בקשה דחופה לבית משפט זה, להורות על ביטול צו השחרור. בהחלטה פירטה המדינה את השתלשלות העניינים המלאה, וצרפה את כל הפרוטוקולים וההחלטות שניתנו בעניינה של העותרת. 12. ביום 6.3.03 נערך דיון בבקשה בפני כב' השופטת נאור. לאחר שכב' השופטת נאור שמעה את טיעוני הצדדים, ולאחר שהובעה הסכמתם, החליטה כב' השופטת נאור כי באותו יום יתקיים דיון בשעה 18:00 בבית הדין למשמורת בחדרה, וכי ב"כ העותרת והעותרת יראו הודעה זו כהודעה פורמלית על קיום דיון כאמור. עוד נקבע, כי בית הדין למשמורת ישמע את טענות שני הצדדים ויחליט בעניינה של העותרת כהבנתו: "אין אני רואה טעם בדיונים חוזרים ונשנים במעמד צד אחד. היום יתקיים דיון בשעה 18:00 בבית הדין למשמורת בחדרה. ב"כ העותרת והעותרת יראו הודעה זו כהודעה פורמלית על קיום הדיון כאמור. בית הדין למשמורת ישמע את טענות הצדדים ויחליט כהבנתו. מכל מקום, כפי שהורתה חברתי השופטת שידלובסקי העותרת לא תגורש עד יום 10.3.03, מה שיאפשר לכל צד, במידת הצורך, להשיג ובדרך הנכונה על כל החלטה שתינתן בבית הדין למשמורת. עד הדיון הקבוע היום, ובשים לב לכך שהופקדו ערבויות וכן לכך שמלכתחילה לא נקבע דיון במעמד שני הצדדים, לאחר מתן החלטה במעמד צד אחד - אין אני נעתרת לבקשה לעצור לפרק זמן זה את העותרת. הצדדים ידווחו ביום 9.3.03 עד השעה 10:00, אם יש צורך בהמשך דיון בהליך זה". (החלטה מיום 6.3.03).   13. למרות החלטת בית משפט זה, העותרת לא התייצבה לדיון בפני בית הדין למשמורת. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים קבע בית הדין למשמורת כדלקמן: "אף אם נכונה הטענה כי העותרת התייצבה בתחנת המשטרה במוריה אין מחלוקת כי אין זו התחנה בה היתה אמורה להתייצב לכל הפחות הפרה העותרת אחד מתנאי שחרורה בערובה. מטעם זה בלבד ועל פי הסמכות המוקנת לבית הדין בסעיף 13ז לחוק הכניסה לישראל ניתן היה להורות בצו על החזרתה למשמורת. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה המיוחד שיש לפני ולנוכח הטענות שהעלה בא כוח העותרת יש מקום לדון בטענות שהועלו בעניין המשך שחרורה בערובה או לחלופין החזרתה למשמורת. על אף כי אין קושי להשתכנע כי שהייתה הבלתי חוקית של העותרת עובר לצו המשמורת הזמני שהוציא ממונה ביקורת הגבולות, יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב וכי בנסיבות רגילות ניתן היה לשחררה בערובה, הרי שבמקרה הנדון חל סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל קרי יש בשחרורה של העותרת כדי לסכן את בטחון המדינה. יצוין כי אין באפשרותו של בית דין זה לקבוע מסמרות ולהכנס לעובי הקורה בסוגית הסיכון הבטחוני שנטען כי קיים לגבי העותרת. בפני בית הדין נמצאת הפאראפרזה הגלויה שפרסמו גורמי הבטחון, מצד אחד ומצד שני טענותיו של בא כח העותרת כפי שפורטו לעיל. לא למותר לציין כי העותרת עצמה לא התייצבה לדיון שנערך בפני על אף שעל פי רוח הדברים העולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מהיום ניתן היה לצפות כי תתייצב יחד עם בא כוחה. אשר על כן עומדת בתוקפה חזקה כי המידע שהועבר ע"י גורמי הבטחון באמצעות עו"ד דניאל סלומון הינו נכון. לפיכך לא מצאתי לנכון לשנות את החלטתי כפי שניתנה ביום 26/2/03 והנני שב ומאשר את צו המשמורת ומורה כי העותרת תחזור למשמורת במתן מיכ"ל בחדרה. החלטה זו מעוכבת עד למחר יום ו' 7/3/03 בשעה 8:45. על מנת לאפשר לבא כוחה לערער על החלטה זו בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים".   14. ב"כ העותרת טען כי הגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך בשל אי התייצבותו, שלטענתו נבעה מאי הבנה, הערר נמחק. ביום 9.3.03 הגיש ב"כ העותרת הודעה לבית המשפט בה ביקש לבטל את צו הגירוש שלדבריו הוצא שלא כדין, וללא סמכות. ב"כ העותרת טען כי כל בקשת העותרת הינה להישאר בארץ כדי למסור עדות מוקדמת בתביעת נזיקין שהגישה לבית משפט השלום בתל-אביב נגד המדינה על מעצר וכליאת שווא. 15. ב"כ המדינה טוען כי יש לדחות את העתירה בשל חוסר נקיון כפיים. לטענתו, העותרת התעלמה מצו המשמורת שניתן נגדה, היא גם התעלמה מהחלטה של בית משפט זה ולא התייצבה לבית הדין למשמורת כפי שנדרשה. ב"כ המדינה טוען כי העותרת שוהה שלא כדין במדינה, אשרת השהייה שניתנה לה פג תוקפה מזה זמן והאשרה לא הוארכה מטעמים בטחוניים. 16. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים, הגעתי למסקנה כי עתירת העותרת לוקה בהעלמת עובדות חמורה, לא נזכרו בה נסיבות רלבנטיות וחשובות לעניין מעמדה הלא-חוקי של העותרת בארץ, החלטות בית הדין למשמורת שניתנו בעניינה, ונראה כי העדר מידע זה הוא זה שהוביל להליכים המתמשכים בעתירה זו ולהחלטות השחרור שניתנו בעניינה. 17. צד העותר לבית משפט בבקשה לקבל סעד, חייב לבוא לבית המשפט בנקיון כפיים ולהציג את מלוא המידע הנוגע לענייננו. מי שרואה חירות לעצמו שלא לעשות כן, פועל שלא בתום לב ודין עתירתו להדחות על הסף מטעם זה בלבד. 18. בענייננו, גם לגופו של עניין אין כל הצדקה להעניק לעותרת את הסעד המבוקש על ידה. העותרת הגיעה ארצה באשרת תייר שתקפה פג מזה זמן. העותרת יודעת היטב כי הרשות סירבה להאריך את תוקף האשרה שלה וכי הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה היו בטחוניים. 19. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת נאור הודע לעותרת כי עליה להתייצב בפני בית הדין למשמורת לדיון שיתקיים בעניינה במיוחד ובדחיפות עוד באותו יום. אולם העותרת בחרה לעשות דין לעצמה ולא להתייצב. גם הערר שהגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה נמחק. הטענה כי החלטת כב' השופטת שידלובסקי-אור נותרה בתוקפה וכי החלטת בית הדין למשמורת ניתנה בחוסר סמכות, אין לה כל בסיס. בעניין זה ניתנה החלטה של כב' השופטת נאור, החלטה זו ניתנה גם על בסיס הסכמת הצדדים וכאמור על פי אותה החלטה, בית הדין למשמורת התבקש לדון בדחיפות בעניינה של העותרת שבחרה שלא להתייצב לדיון זה. 20. אשר לבקשת העותרת להישאר בשלב זה בארץ כדי לתת עדות מוקדמת בתביעת הנזיקין שהגישה נגד המדינה, גם בקשה זו דינה להידחות. כפי שמסרו ב"כ הצדדים, בית משפט השלום בתל-אביב דחה בקשה זו. אין כל הצדקה כי העותרת תישאר בארץ כשאין בידה אשרת שהייה כדין, בקשתה למתן עדות מוקדמת נדחתה על ידי בית המשפט, ומכל מקום אם וכאשר תתברר התביעה ותדרש עדותה של העותרת בתביעה שהגישה, ניתן יהיה לשקול ולהחליט בעניין דרכי העדתה של העותרת. 21. שיקול הדעת המוקנה לרשות להאריך תוקף שהייתם של אזרחים זרים בישראל רחב, ובנסיבות המקרה שבפני, וגם נוכח התנהגות העותרת בהגשת העתירה ובאי התייצבותה בבית הדין למרות החלטת בית משפט זה, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהחלטת הרשות להורות על הרחקתה של העותרת מהארץ והותרתה במשמורת עד לביצוע צו ההרחקה. לפיכך דין העתירה להידחות. העותרת תשא בהוצאות המשיבים בסכום של 3,000 ₪ בערכם היום.  אשרה (ויזה)משרד הפניםאשרת תיירתייר