להלן הכרעת דין בנושא התעללות בפעוט: הכרעת דין כתב האישום, תגובת הנאשם וההליכים: ביום 15.11.06 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בו הואשם בעבירת התעללות בקטין, על פי סעיף 368 ג. לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). הנאשם, על פי עובדות כתב האישום, הוא אביו והאחראי על הפעוט (להלן: "הפעוט"). השניים ואמו של הפעוט, אשת הנאשם (להלן: "שלג"), התגוררו ביום 1.11.06 ברחוב הרמה 4/9 בכפר-סבא. ביום זה, בין השעות 19.30 ל- 21.30, נותרו הנאשם והפעוט לבדם בבית, והנאשם התעלל באותו מעמד בפעוט, בחבלו בו ובנושכו אותו בכל חלקי גופו. מעשי הנאשם גרמו לפעוט, בו התעלל גופנית ונפשית על פי כתב האישום, פצעי נשיכה באמה הימנית, בזרוע השמאלית, בשוק השמאלי, דימומים תת עוריים, פצע שפשפוף במותן ימין ופצעי שפשוף בזרועות. הנאשם, הניח את הפעוט חבול ופצוע בבית עד שובה של שלג הביתה. בהבחין האחרונה בסימני החבלה על גופו, הבהילה אותו לבית החולים שם אושפז למספר ימים. בישיבת מענה ראשונה לכתב האישום, ביום 3.12.06 ביקש סניגורו שבטרם תשובת הנאשם לכתב האישום, תבחן על פי סעיף 170 לח.ס.ד.פ [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן: "ח.ס.ד.פ."), מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין. הנאשם נבדק ע"י ד"ר ד. אלטמרק וזה בחוות דעתו מיום 20.12.06 קבע, בין היתר, שהנאשם "במצבו הנוכחי, מבין את טיב ותוצאות מעשיו ומסוגל לעמוד לדין". ומשכך, חוייב הנאשם להשיב על כתב האישום. בתשובתו לאישום ביום 16.1.07 בכתב, הודה הנאשם "שהוא ביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום". אך טען שתי טענות חילופיות. האחת, שאינו חייב בדין עקב מחלה שפגעה ברוחו והאחרת, שבעת ביצוע המעשים המפורטים בכתב האישום, היה חסר מחשבה פלילית. כן הוסיף ב"כ הנאשם "בהודיתו" הכתובה, כי הפעוט אמנם אושפז בבית חולים - אך לא קיבל שם כל טיפול והאשפוז היה בהוראת פקידת סעד. בהסכמת ב"כ הנאשם והמדינה לאור תשובת הנאשם לכתב האישום וצמצום המחלוקות, הוגש לבית המשפט תיק החקירה המשטרתי תיק פ"א 16785/06 תחנת כפר סבא, כראיה לתוכנו. העידו בפני בית המשפט ד"ר ד. אלטמרק, מטעם התביעה, ומטעם ההגנה הנאשם, אשת הנאשם שלג ופרופ' לוי עמיחי, אשר ערך חוות דעת פסיכאטרית לנאשם. בסיפא לסיכומיו, הגיש הסניגור פסיקה כבסיס לטענתו לפיה "ספק אם המעשה שפורט בכתב האישום הוא התעללות" דיון בפני בית המשפט במקרה זה, הועמדו שלושה ענינים במחלוקת שבהם עליו לפסוק: א. האם הנאשם מסוגל לעמוד לדין בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש") ו- 170 לח.ס.ד.פ? ב. במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית היא, האם לפי סעיפים 19 ו- 20 לחוק העונשין, עשה את המעשים בהם הודה במחשבה פלילית, או שמא יש לפטור אותו מאחריות פלילית על פי סעיף 34ח. בשל הגנת אי שפיות הדעת? ג. האם מעשיו של הנאשם, משכללים את עבירת ההתעללות על פי סעיף 368ג. לחוק העונשין, בה הואשם? 1. המסוגלות לעמוד לדין כאמור, בחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי שהוגשה, קבע ד"ר אלטמרק שהנאשם מסוגל לעמוד לדין. בבדיקתו מצא: "המודע - צלול, התמצאות - תקינה בכל המובנים, האפקט ללא מרכיבים דיכאוניים ותואם לסיטואציה המשפטית בה נמצא. לא התגלו הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה. בוחן המציאות והשיפוט הוערכו כתקינים בהחלט". קביעה זאת של ד"ר אלטמרק, למעשה, במהלך שמיעת הראיות, אף לא הועמדה למבחן. בחוות דעתו הפסיכיאטרית של מומחה ההגנה, כמעט ואין התייחסות לשאלה זאת שבמחלוקת. לבד מקביעה בסעיף ח (עמ' 4 לחוות הדעת) שבמועד בדיקתו (5.1.07ו- 7.1.07) (קביעה המתיישבת עם מסקנת ד"ר אלטמרק) שבה נאמר בין היתר "ההרספציה - תקינה... השיפוט תקין. גילה תובנה למצבו..." אף בעדותו בבית המשפט אמר ד"ר לוי בעמ' 25 לפרוטוקול "היום המצב יותר טוב. כושר השיפוט שלו יותר טוב". גם מעדות הנאשם בפני בית המשפט עלה באופן ברור, כי הנאשם מבין את הליכי המשפט. משיב לענין לשאלות שנשאל, מתמצא בזמן ובמקום, מבין את אשר הוא מואשם בו. בעמ' 12 לפרוטוקול חקירתו הראשית אמר הנאשם, בין היתר "אני זה שעשיתי ואני זה שהיה אחראי למעשה כי אני עשיתי את זה. אני רוצה להביע חרטה על מה שעשיתי". אכן הנאשם כקביעת חוות הדעת של המדינה מסוגל לעמוד לדין. (ראו לענין זה ע"פ 5570/01 אסתר מיכאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). 2. אי שפיות הדעת סעיף 34 ח. לחוק העונשין קובע את הסייג לאחריות הפלילית בשל אי שפיות הדעת וזו לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השיכלי, היה חסר יכולת של ממש: (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו: או (2) להמנע מעשיית המעשה". על מנת שיקום הסייג לאחריות פלילית בגין אי שפיות הדעת, דרוש כי יתקיימו שלושה תנאים (ראו ע"פ 8562/99 מאיר וענונו נ' מדינת ישראל פ"ד נז(4), 759: "א. מחלה שפגעה ברוחו או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם. ב. חוסר יכולת של ממש מצד הנאשם להבין את מעשהו, או להבין את הפסול שבו, או להימנע מעשיית המעשה. ג. קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו". כדי לפטור מאחריות פלילית נדרש לקיומה של מחלת נפש או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם. נדרש לכך שבשל אותה מחלה יהא הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או לשלוט בהם, וזאת בשל פגם במישור הקוגנטיבי, שאינו מאפשר לו להבין את טיב המעשה והפסול שבו, או בשל פגם במישור האמצויונלי - רצוני שאינו מאפשר לו להימנע מעשיית המעשה. בהתאם להוראת סעיף 34כב (ב) לחוק העונשין, נטל השכנוע בעניין שפיותו של הנאשם רובץ על התביעה. על כן, די כי הנאשם יעורר ספק סביר בכל הנוגע להתקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 34 ח. כדי שיחול לגביו הסייג הקבוע בו. ד"ר אלטמרק, במסקנותיו בחוות דעתו קבע, כי הנאשם אינו עומד ולו בתנאי אחד משלושת תנאי הסייג. הנאשם אינו סובל ממחלת נפש. כלומר מהפרעה פסיכוטית במובן המשפטי של המילה, בעת ביצוע העבירה (כך העריך בסבירות גבוהה) לא היה במצב של חולי נפשי והבין את טיב ותוצאות מעשיו. על קביעותיו אלה עמד ד"ר אלטמרק בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט ע"י הסניגור, באומרו לענין "הערכתו בסבירות גבוהה", כי אף פעם הוא אינו קובע בוודואת מה היה מצבו של אדם בתאריך שלא בדק. לדבריו, הנאשם אמנם בעל הפרעה הורמונלית המדווח על הסטוריה של מצבים דיכאוניים (אותם לא מצא ד"ר אלמטרק בבדיקתו, ראו עמ' 5 ש' 18 לפרוטוקול), אך אין בעברו היסטוריה של דיכאון פסיכוטי או מצבים פסיכוטיים על רקע אחר. אישיותו של הנאשם בעייתית, עם הסטוריה של קשיי הסתגלות למסגרות, יש לו הפרעה אישיותית, אך לא דיכאון קליני. מומחה ההגנה ד"ר לוי, בחוות דעתו סבר (סעיף 12 לחוות הדעת) שעובר למעשים המיוחסים לנאשם, בראשית חודש נובמבר שנת 2006, הנאשם "שרוי היה באפיזודה דכאונית (חוזרת) משמעותית... ככל הנראה, אפיזודה דכאונית חמורה (ללא סימפטומים - פסיכוטיים)". די בקביעתו זאת של ד"ר לוי, כאמור מומחה ההגנה - כדי לדחות את הגנתו של הנאשם במקרה שבפנינו, אך הוא חיזק דבריו בחקירתו הנגדית בבית המשפט באומרו במפורש בעמ' 25 לפרוטוקול: "הוא לא סבל מפסיכוזה" וכן שלא מצא שהנאשם עובר למעשה היה במצב פסיכוטי. נאמר בע"פ 5266/05 בוריס זונצקי נ' מדינת ישראל תק-על 2007(1), 2489 "לענין בחינת סיווגו של ליקוי כמחלת נפש, אומצה בפסיקה ההבחנה המסורתית שבין ליקויים בעלי אופי פסיכוטי, המתאפיינים בהפרעות נפשיות חמורות המלוות במחשבות שווא ובלבול נפשי, לבין ליקויים הבאים תחת הכותרת "נברוזה" הכוללים הפרעות נפשיות בדרגה חמורה פחות, שבהם נותרת אישיותו של החולה שלמה, והוא מודע לליקוייו... בשורה של פסקי דין נקבע כי בעוד שמצב של פסיכוזה נכנס בגדר המונח "מחלת נפש" לעניין סייג אי שפיות, אין במצבי נברוזה, פסיכופתיה או הפרעות אישיות כדי למלא אחרי התנאי האמור...". כך בענייננו העיד ד"ר אלטמרק, בעמ' 1 לפרוטוקול יום 1.3.07 בחקירתו הראשית וקבע באופן חד משמעי לדעתו, על סמך החומר שהוצג לו ובבדיקה קצרה שערך שוכנע, כי אין הנאשם לוקה בפסיכוזה והראיתי לעיל, שזאת גם דעתו של מומחה ההגנה. בסעיף 15 לחוות דעתו קובע ד"ר לוי, כי דעתו היא שהנאשם היה "במצב הכולל פגיעה משמעותית בשיפוט" ובסעיף 16 "את המעשה שעשה, יש להבין, לכן, כמעשה מתוך שיפוט רעוע פגוע - קשות". אמנם את הביטוי "חוסר יכולת של ממש" שבסעיף 34ח. לחוק העונשין, אין לפרש כשלילה מוחלטת של המודעות או השליטה במעשים (ראו ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2006(2) 2316, ע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ' מדינת ישראל פ"ד נח(5) 724), אך נראה שאף מומחה ההגנה, אינו קובע שהפגיעה ברוחו של הנאשם הביאה אותו "לחוסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו, הפסול שבהם או להמנע מעשייתם. התנהגותו של הנאשם עובר לביצוע המעשים המיוחסים לו ומיד אחר כך, בהעלימו את פגיעתו של בנו מאשתו שלג, עם הגיעה הביתה, כפי שהיא העידה בבית המשפט ומסרה בחקירתה (אמרתה מיום 2.11.06 שורה 12) באומרו לה "שיכול להיות שיתוש עקץ אותו". או דבריו שלו באמרתו מאותו יום שנפל על הילד (עמ' 1 שורה 1 לאמרה), בהתחשב בכך שבסופו של יום הודה במעשים, מלמדים כאלף עדים, כי הנאשם הבין היטב את שעשה ואת הפסול שבמעשהו. דבריו של הנאשם בחקירתו הראשית לסניגור "אני שיחקתי עם מעיין במשחקי נשיכות כמו שאני משחק עם הכלב שלי, אבל כיוון שמדובר בתינוק בן חודשיים, השיקול דעת שלי היה מוטעה...". מעידים על כך שיכול היה להמנע מן המעשה. פרופ' לוי בעדותו ובחוות דעתו טען שזכרונו של הנאשם, בעיקר הזכרון לטווח קצר, פגוע. מי שזכרונו פגוע, צפוי שיאמר בחקירתו, אם למחרת המקרה ביום 2.11.06, או ביום 6.11.06 כי אינו זוכר מה קרה ולא ינסה לספק הסברים, המתבררים בסופו של יום כשקרים. בבית המשפט בעדותו (עמ' 12) טען הנאשם לראשונה, כי אינו זוכר מה עשה. אי זכרון זה הינו "כבוש" ולא מצאתי שהוא אמין. לסיכום, ניתן לומר כי הנאשם לא הצליח לעורר ולו אף ספק סביר, שמא הסייג של אי שפיות הדעת עומד לו. אין בסיס לקביעה שהנאשם סבל ממחלת נפש במובנה המשפטי ולכן לא חל בעניינו הסייג. אין בסיס לקביעה שבשעות המעשה היה הנאשם חסר יכולת ממשית להבין את מהות מעשהו, או את הפסול שבו או להמנע מעשייתו, ומשכך לא נמצא ספק סביר בקיומם של התנאים ההכרחיים לקיומו של הסייג. לענין הכפירה במחשבה הפלילית שנטענה בתשובה הכתובה לאישום, הרי משאמר הנאשם בעדותו בבית המשפט (עמ' 21) "אני שיחקתי עם מעיין במשחקי נשיכות כמו שאני משחק עם הכלב שלי..." הרי שמודעותו של הנאשם למעשיו ברורה ובאה לה הודאה מפורשת. הנאשם הרי מאשר על דוכן העדים, כי תוך מודעותו למעשיו "שיחק" עם בנו במשחקי נשיכות. "משחקים", אשר הותירו חבלות על גוף הפעוט. בהודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום יש בוודאי שכלול יסוד העבירה של תקיפת קטין ע"י אחראי תוך גרימת חבלה של ממש על פי סעיף 368.ב. (א) לחוק העונשין. בתיק החקירה שהוגש לבית המשפט, תמונות הפעוט וחוות דעת מומחה של ד"ר קונסטנטין זייצב, לפיהן נמצאו על התינוק דימומים תת עוריים, פצעי שפשוף, מוקדים קשתיים של פצעי שיפשוף, היכולים להתיישב עם נשיכת אדם מבוגר - וכאמור הנאשם הודה בגרימת חבלות אלה. כך גם הוכחה בהודאה, היות הנאשם אחראי על הפעוט ונשיכתו של האחרון ע"י הנאשם. לענין המחשבה הפלילית, הרי המעשים נעשו תוך מודעות הנלמדת מנסיבות המעשה, בכך שהנאשם ניסה להסתיר ביצוען מפני אשתו ומפני החוקרים. ולענין התוצאה, בוודאי שמתקיימות הוראות סעיף 20(א) (2)(א), או 20 (א)(2) (ב) כלומר פזיזות; אם באדישות אם בקלות דעת. בית המשפט מוסמך להרשיע הנאשם אף שהואשם בהתעללות, בעבירה לפי סעיף 368ב (א) לחוק העונשין וזאת על ידי עשיית שימוש בסעיף 186 לח.ס.ד.פ. המדינה עם זאת, האשימה את הנאשם בעבירת ההתעללות והסניגור רק בסיפא לסיכומיו טען כנגד האישום בעבירה זאת. האם בנסיבות אלו נכון יהיה להרשיע הנאשם בעבירה שונה מזאת בה הואשם? על טיבה של עבירת ההתעללות כעבירה התנהגותית ועל המבדיל בינה לבין עבירת התקיפה, עמד בית המשפט העליון בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל פד נד(1), 145 (פסקאות 13-17 לפסה"ד). סממניים אופיניים לאבחון התנהגות המהווה התעללות, ראה שם בית המשפט העליון במקרים בהם יש יחסי תלות בין הקורבן למתעלל, כשהקרבן מצוי בעמדת נחיתות מול הפוגע, כאשר ההתנהגות היא אכזרית או משפילה, קיומה של התנהגות בעלת פוטנציאל לגרימת נזק או סבל לקורבן. נאמר שם אף, שבדרך כלל, הנטיה תהיה לראות התעללות מקום שמדובר בסדרה מתמשכת של מעשים להבדיל ממעשה בודד. בהינתן שבמקרה שבפנינו עשה הנאשם בתינוק, מספר מעשי נשיכה, שגרמו לחבלות ממשיות, בהיותו של הנאשם אביו של הילד התלוי בו, ראוי להרשיע את הנאשם בעבירה בה הואשם, התעללות בניגוד לסעיף 368ג. ע"י אחראי וכך הנני עושה. התעללות