להלן הכרעת דין בנושא נהיגה בלי רישיון ברכב של ההורים: הכרעת דין הנאשמת הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן. על פי עובדות אלה, ביום 13.11.08 בסמוך לשעה 01.45, יצאה הנאשמת מביתה בת"א, ולקחה עימה מפתחות רכב השייך לאמה, ללא רשות האם. הנאשמת נכנסה לרכב, התניעה אותו ונסעה לכיוון רח' ההגנה, כאשר אין ברשותה רשיון נהיגה, שכן מעולם לא קיבלה רשיון כזה ולמדה רק 4 שיעורי נהיגה בחודש נובמבר 2007. כמו כן נהגה ללא רשיון רכב וללא ביטוח תקף. הנאשמת המשיכה בנהיגתה מרח' ההגנה לרח' האצ”ל, שם נעצרה ליד מסעדה, שבה עובדת חברתה. הנאשמת המתינה לחברה, וכאשר זו סיימה את עבודתה בשעה 02.15, נכנסה החברה לרכב, והנאשמת המשיכה לנהוג כשחברתה יושבת לצידה. בסמוך לאחר מכן, הצטרף ידיד של החברה והתיישב במושב האחורי של הרכב. הנאשמת המשיכה לנהוג דרומה לרח' האצ”ל כשהיא נוסעת במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, כל זאת כאשר יורד גשם והכביש היה רטוב. חברתה של הנאשמת ביקשה ממנה להאט, אולם היא לא עשתה כן. בהגיעה לדרך חיים בר לב, נסעה הנאשמת בנתיב השמאלי ממערב למזרח, כשהיא נוהגת במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך כאשר הכביש רטוב ויורד גשם, וחרף בקשת חברתה להאט. הנאשמת המשיכה לנהוג בנתיב השמאלי, וכאשר התקרבה לדרך איילון, סטתה צפונה לנתיב הימני, אבדה את השליטה על הרכב, עלתה על אי תנועה, והתנגשה בעמוד שילוט שבצד הדרך. כתוצאה מהתאונה נפצעו הנאשמת וחברתה פציעות קלות, ואילו הנוסע שישב מאחור, נחבל בראשו ובחזהו ומת מפצעיו. מיד לאחר התאונה, למרות שהנאשמת ידעה שנפגעו בתאונה אנשים, היא יצאה מהרכב, ונמלטה מהמקום, מבלי להגיש עזרה לנפגעים, זאת לאחר שהגיע למקום רכב הצלה שמישהו הזמין. בגין ארועים אלה יוחסו לנאשמת עבירות של הריגה לפי סע' 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הפקרה אחרי פגיעה לפי סע' 64 א' (ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961, נהיגה ללא רשיון נהיגה לפי סע' 10 (א) בצירוף סע' 62(1) לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רשיון רכב בתוקף לפי סע' 2 לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש לפי סע' 62(2) ביחד עם סע' 38 (3) לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא בטוח לפי סע' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970. כאמור הנאשמת הודתה בכל עובדות כתב האישום, וממילא גם בהוראות החיקוק מספר 3-6 שבכתב האישום, אולם המחלוקת המשפטית שבין הצדדים, היא, שבעוד התביעה טוענת כי המעשים מהווים עבירות הריגה והפקרה אחרי פגיעה, הרי שהסניגור טוען שמדובר בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סע' 304 לחוק העונשין, ואי דיווח על תאונה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה. ראשית יש לדון בשאלה האם מדובר בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות. בע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מ.י. נקבע כי יסודות עבירת ההריגה הן, כי מבחינת המודעות נדרש כי העושה יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של תאונה קטלנית, ולא די במודעות לאפשרות של גרימת נזק גוף בלבד, ובאשר ליסוד העובדתי, די ברשלנות רגילה גם אם המחשבה הפלילית היא בדרגה של קלות דעת בלבד. בע"פ 1688/07 ו- 2368/07 סמי אלעוברה נ' מ.י. נקבע כי האבחנה בין עבירת הריגה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות מצוייה ביסוד הנפשי של העושה. בעוד שבעבירה של גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות, הרי בהריגה, נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית, שכוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. לענין התוצאות, דרושה פזיזות שהיא קלות דעת המתבטאת בנטילת סיכון בלתי סביר, לאפשרות גרימת התוצאה, מתוך תקווה להצליח למנוע אותה. באשר להיקף המודעות, העושה צריך להיות מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות ואין צורך שיהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות העניינים שהביאה בסופו של דבר למוות. בע"פ 2013/93 קלפה נ' מ.י. נקבע כי עוצמת הסטייה מנורמת הזהירות הסבירה של מי שנוהג במצב דוגמת המצב של הנוהג שם, מגיעה כדי התרשלות רבתי וסטייה גסה מנהיגה סבירה, בכך התקיים היסוד האוביקטיבי בעבירת הריגה, ובאשר ליסוד הנפשי, חזקה על המערער שהיה מודע לסיכון שבנהיגתו ולפחות נהג מתוך תקווה שהסיכון לא יתממש, והוא יצא בשלום מנהיגה כזו. בע"פ 1196/07 יוסף סאהר נ' מ.י. הודגש שוב כי ההבדל בין עבירת הריגה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות, נעוץ באבחנה לגבי היסוד הנפשי של העושה. המחשבה הפלילית להוכחת עבירת הריגה היא פזיזות לפי סע' 20(א)(2) לחוק העונשין, שמתבטאת באדישות או בקלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר באשר לאפשרות גרימת התוצאה, אך היא מחייבת מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. בע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מ.י. נקבע כי המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה של הריגה כוללת מודעות של אפשרות גרימה לתוצאות המעשה, דהיינו מודעות לאפשרות ארוע התוצאה הקטלנית ועליה אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו. הוכחת היסוד העובדתי נעשית ככלל בדרך של הסתמכות על חזקות שבעובדה, הנדרשות למעשה כראיות נסיבתיות. כך נוצרת חזקה של מודעות כללית שלפיה אדם מודע בדר"כ למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאה הטבעית שעשויה לצמוח ממנה. חזקה זו משקפת הנחה המבוססת על נסיון החיים שלפיה מודעים בני אדם לרכיבים העובדתיים של מעשיהם, וכך כאשר אדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו, תוך שהוא מודע ליסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה, אפשר להניח כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית. חזקה עובדתית נוספת קושרת את קיום המחשבה הפלילית לעוצמת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם. על פי חזקה זו התרשלות רבתי, מהווה אמת מידה ראייתית - נסיבתית, להוכחתה של פזיזות, ולו מן הסוג הקל של קלות דעת. בארוע של ת.ד. קטלנית היווצרות החזקה היא נגזרת של עוצמת הרשלנות בנהיגתו של הנאשם. כאשר מוכח כי התאונה נגרמת כתוצאה מנהיגה שיש בה סטייה גסה מרמת התנהגות סבירה, יכולה להתקיים חזקה שלפיה התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש, דהיינו מודעות לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית ועימה קלות דעת לאפשרות הארוע של התוצאה הקטלנית. באותו מקרה, נקבע כי התנהגות המערער שהשתולל עם אופנועו על הכביש, עקף מכוניות במהירות בלתי סבירה ולא האט לפני מעבר חצייה, איננה התרשלות רגילה אלא התרשלות רבתי. לאור מבחנים אלה שנקבעו בפסיקה, יש לבחון עתה את התנהגותה של הנאשמת. יסודות העבידה של הריגה קבועים בסע' 298 לחוק העונשין, הקובע: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה ודינו מאסר 20 שנה". עצם נטילת מפתחות הרכב של אמה של הנאשמת ללא רשות, ונהיגה ברכב כאשר לנאשמת אין רשיון נהיגה וממילא אין לה מיומנות בנהיגה, כיוון שנטלה 4 שיעורי נהיגה בלבד, וגם זאת שנה לפני הארוע, מהווה מעשה אסור והשאלה היא האם כתוצאה ממעשה זה, ניתן לייחס לנאשמת עבירת הריגה. טענת הסניגור היא כי העובדה שאדם נוהג ללא רשיון אין בה מיניה וביה כדי להרשיעו גם בהריגה, שכן אין חזקה שמי שנוהג ללא רשיון, ממילא עובר עבירה כזו. הימצאות רשיון נהיגה בידיו של אדם יוצרת חזקה עובדתית כי אותו אדם עבר את מבחני הרישוי ועל כן בקי בנהיגה. נכון הדבר שאין להקיש אוטומטית כי אדם שנוהג ללא רשיון, נוהג גם ללא ידע בנהיגה, ועל כן מי שרשיונו נפסל לדוגמא, אף שהוא נוהג ללא רשיון, אין לומר שכתוצאה מנהיגתו זו עובר עבירת הריגה אם נהרג אדם בנסיבות של רשלנות רגילה, שכן לנהג יש ידע בנהיגה אף שרשיונו נפסל. כמו כן, יתכן מצב תאורטי שבו אין לאדם רשיון נהיגה והוא לא עבר את המבחנים לצורך כך, אולם בכל זאת יש לו ידע בנהיגה, ועל כן העדר הרשיון אינו מוביל אוטומטית להרשעה בהריגה. יחד עם זאת, יש כאמור חזקה עובדתית שמי שאין לו רשיון, אין לו גם ידע מספיק בנהיגה, והנטל להוכיח ההפך, עובר אליו. כאן הנאשמת לא רק נעדרת רשיון נהיגה, אלא בקיאותה בנהיגה אפסית, שכן הידע היחיד שלה הוא נטילת 4 שיעורי לימוד נהיגה, שנה לפני התאונה. ניתן איפוא לקבוע כי הנאשמת נהגה ברכב בלא שהיא בקיאה בנהיגה, ובלא מיומנות. לכך יש להוסיף כי לבד מהעדר המיומנות בנהיגה, נהגה הנאשמת ברכב כאשר יורד גשם, הכביש רטוב, והיא נוסעת במהירות מופרזת שאינה מתאימה לתנאי הדרך, למרות שחברתה הזהירה אותה מפני מהירות זו. הנאשמת התעלמה מכך, הוסיפה לנהוג במהירות, וכתוצאה מכך היה עליה להיות מודעת לעובדה שנהיגה בכביש רטוב, במהירות מופרזת, בסיבוב, עלולה לגרום לסטיית הרכב. ואכן תוצאה זו התרחשה במציאות והתממשה, כתוצאה מהנהיגה במהירות המופרזת, נהגה הנאשמת בנתיב השמאלי, סטתה בדרך איילון לנתיב הימני, וכתוצאה מחוסר מיומנותה בנהיגה, אבדה את השליטה ברכב ועלתה על אי התנועה. מי שעולה לרכב ונוהג בו ללא רשיון וללא שהוא בקיא בנהיגה, נוהג במהירות בכביש רטוב, כאשר יורד גשם, וממשיך לנהוג במהירות מופרזת למרות שהוא מוזהר להמנע מכך, צריך לצפות את התוצאה של איבוד השליטה על הרכב כתוצאה משילוב חוסר בקיאות בנהיגה עקב העדר רשיון, והחלקה על כביש רטוב במהירות מופרזת באופן שתמנע את האפשרות לשלוט ברכב. הנאשמת צפתה איפוא את האפשרות שכתוצאה מנהיגתה ללא רשיון ובמהירות מופרזת תגרם תאונה, ולמרות זאת נטלה על עצמה סיכון בלתי סביר. הנאשמת צפתה אפשרות שכתוצאה מתאונה כזו יפגע אדם וכאשר מדובר בנהיגה במהירות מופרזת, עלולה התאונה לגרום גם למותו של אדם ולא רק לפציעתו. לפיכך, לא רק היסוד העובדתי של עבירת ההריגה התמלא כאן, אלא גם היסוד הנפשי, שכן הנאשמת נהגה מתוך אדישות וקלות דעת ואף שלא חפצה בתוצאה, היה עליה לצפות לכך שתוצאה כזו עלולה להתרחש, ועל כן דרגת התרשלותה בנהיגה ללא רשיון ונסיעה במהירות מופרזת בכביש רטוב, אינה דרגה של רשלנות רגילה, אלא של רשלנות רבתי שמעלה את עוצמת המעשה לכדי עבירת הריגה. לאור זאת אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של הריגה כפי שיוחסה לה בכתב האישום בהוראת החיקוק מס' 1. מיד לאחר התאונה, כאשר הנאשמת ידעה שהנוסע במושב האחורי נותר שרוע ברכב כשהוא מדמם בראשו וידעה שחברתה נפגעה, היא יצאה מהרכב ונמלטה ברגל בלי להגיש לנפגעים עזרה. נכון הדבר שהנאשמת לא עזבה את המקום לפני שהגיע רכב הצלה, אולם היא עצמה לא ניגשה אל הנפגעים, וגם לא היא שהזמינה את האמבולנס אלא אדם אחר. טענת הסניגור שיש להרשיע את הנאשמת רק בעבירה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה, תוכל להיבחן רק אם יסתבר שיסודות העבירה של הפקרה אחרי פגיעה המיוחסת לנאשמת לא יוכחו. אם יתמלאו יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת, הרי העובדה שניתן לייחס לה גם עבירה אחרת קלה יותר, אינה רלבנטית. לאור זאת יש לבחון האם התמלאו יסודות העבירה של הפקרה אחרי פגיעה. סע' 64 א' לפקודת התעבורה מתייחס לשני מצבים, המצב הראשון הוא כאשר נוהג רכב המעורב בתאונה ידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם ולא עצר במקום התאונה או קרוב לו כדי לעמוד על תוצאות התאונה, עובר עבירה, המצב השני הוא, כאשר נוהג הרכב ידע או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, עובר אף הוא עבירה. בע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מ.י. נידון עניינו של המערער שגרם לתאונה, עצר את רכבו כעבור 100-200 מ' ולאחר שבדק את הנזק שנגרם לרכבו, נכנס לרכב ונטש את המקום. ביהמ"ש העליון עמד על ההסטוריה החקיקתית של סע' 64 א' לפקודת התעבורה, והבהיר כי מטרתו המרכזית של הסעיף היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה, ע"י נהג הנמצא במקום, אולם בנוסף לכך מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב להתחמק מאחריותו לתאונה, ע"ס השערתו כי אינו אשם בה או כי איש לא נפגע וכן להקל על יכולת רשויות האכיפה לברר כיצד נגרמה התאונה. החלק הראשון של סע' 64 א' לפקודה עוסק במצב בו נוהג הרכב ידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי להיפגע אדם, ואילו החלק השני מתייחס למצב בו אכן בפועל נגרמה פגיעה לאדם. החובה המוטלת על נהג הרכב בחלק הראשון היא לעצור במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה, ואילו בחלק השני כאשר נפגע אדם, חייב המעורב לעצור ולהגיש עזרה. אדם לא יוכל לטעון כי הנפגע נפטר במקום לכן ממילא אין אפשרות לעזור לו, כיוון שרק במקרים נדירים ביותר יכול הנהג הפוגע להיות משוכנע למעלה מכל ספק כי אין סיכוי להציל את האדם הנפגע.ממילא כאשר הפוגע לא ניגש כלל לנפגע ולא בדק באופן אישי את מצבו, לא יוכל לטעון טענה זו. פסיקת ביהמ"ש העליון היא כי מקום שבו נפגע בתאונה נפטר באופן מיידי, או זמן קצר לאחר מכן, די בכך שהפוגע, חרף היותו מודע לעובדה שפגע באדם, יסתלק מזירת הארוע מבלי לברר את מצבו של הנפגע, וממילא מבלי להושיט לו עזרה כדי להרשיעו בעבירת ההפקרה. המסר הוא כי תמיד מוטלת על הנהג הפוגע חובה לברר באופן אישי את מצבו של הנפגע, ובכלל זה להזעיק כוחות הצלה, גם אם קיימת סבירות גבוהה לכך שהנפגע קיפח את חייו בתאונה. בעבירת ההפקרה ובעונש שלצידה באה לידי ביטוי השקפת המחוקק באשר להתנהגות המצופה מנהג שפגע באחר, גם אם התאונה לא נגרמה באשמתו, וגם אם אין בסיוע ע"י הנהג הפוגע כדי להקל על מצבו של הקורבן. ברע"פ 10212/04 חיים ממן נ' מ.י. נקבע כי גם אם נהג פגע באדם אחר ועזב ברגל את המקום ולא ברכבו, עדיין יש בכך משום הפקרה אחרי פגיעה, כי אין די בעצירה קינטית, העיקר הוא במטרת העצירה ולא בעצם העצירה במובן הטכני. על כן גם אם עוזב הנהג את המקום ברגל, הוא מבצע עבירה של הפקרה אחרי פגיעה. בע"פ 5000/08 דוד סומך נ' מ.י. נקבע שוב כי מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסע' 64 א' לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה ע"י נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ובד בבד נועדה גם למנוע מנהג מלהתחמק מאחריותו לתאונה ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה. בעניינה של הנאשמת, היא היתה מודעת לעובדה שנפגע אדם, למרות זאת לא עשתה כל פעולה פוזיטיבית מצידה ואף שהיא המתינה לאמבולנס בטרם עזבה את המקום, הרי לא היא הזמינה את האמבולנס, היא עצמה לא עשתה פעולה פוזיטיבית כלשהי בענין הנפגע, כלל לא ניגשה לבדוק את מצבו, ועל כן על יסוד ההלכות שנקבעו בפסיקה שצוטטו קודם, עברה הנאשמת את העבירה של הפקרה אחרי פגיעה כפי שמיוחס לה בהוראת החיקוק השניה בה הואשמה, ועל כן אני מרשיע אותה בביצוע עבירה זו. כאמור, בכל יתר העובדות הודתה הנאשמת, ועל פי הודאתה אני מרשיע אותה בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, לפי סע' 10(א) ו- 62(1) לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רשיון רכב לפי סע' 2 לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונה בה נחבל אדם לפי סע' 62(2) יחד עם סע' 38(3) לפקודת התעבורה ונהיגה ללא בטוח לפי סע' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, כל זאת כמיוחס לה בכתב האישום המתוקן. רכבמשפט תעבורהנהיגה ללא רישיון