ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים

להלן החלטה בנושא ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים: החלטה לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הבכיר ה' חטיב) לדחות בקשה לעיון חוזר במעצרו של העותר עד תום ההליכים. הרקע וההליכים 1. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והתחזות כעובד ציבור (עבירות לפי סעיפים 329(1) ו-(2), 245(א), 244, 275, 415 ו-283(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). לפי עובדות כתב האישום, הציג עצמו העורר במרמה כעובד בהוצאה לפועל בפני אחד, סמיח סיאג (להלן: המתלונן), והציע לו לרכוש מיני טובין מעוקלים במחירים מוזלים. העורר קיבל במרמה מן המתלונן סכום כולל של 92,000 ש"ח, שאותם שלשל לכיסו. המתלונן ואדם נוסף (להלן: אליאס), שנפל גם הוא שולל למעשי המרמה של העורר, הגיעו לביתו של האחרון, מלווים בקרובי משפחתם על-מנת לדרוש ממנו שישיב להם את כספם. במהלך השיג והשיח בין הצדדים, תקפו העורר וילדיו את המתלונן ובן משפחתו, והעורר דקר את המתלונן בחזהו באמצעות סכין. כתוצאה ממעשי העורר, נגרם למתלונן פצע דקירה בצד השמאלי של החזה והוא אושפז ונזקק לטיפול רפואי. העורר מיהר לברוח מן הבית, וביקש מבני משפחתו כי ימסרו לחוקרי המשטרה כי הוא לא נכח בבית בעת האירוע. כחודשיים לאחר מכן, במהלך פעילות משטרתית שגרתית בעיר נצרת עלית, זוהה העורר על-ידי שוטר, וכאשר זה האחרון ניגש לעברו, נמלט העורר בריצה עד שתש כוחו והוא נעצר על-ידי השוטר. 2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אברהם) מצא כי קיימות סתירות בין גרסאות המתלונן וחבריו, וקבע כי עוצמת הראיות לכאורה נגד העורר אינה מספקת כדי להצדיק את מעצרו. אי לכך, הורה בית המשפט על שחרור העורר למעצר בית בתנאים מגבילים. המדינה עררה על החלטה זו, ועררה נתקבל על-ידי בית משפט זה. בהחלטתה בערר, קבעה השופטת א' חיות כי למרות הבדלי הגרסאות וחוסר הבהירות באשר להתרחשות שהביאה לדקירת המתלונן, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספיקה להרשעת העורר במעשה הדקירה. בית המשפט קבע כי נוכח המסוכנות הנשקפת מן העורר, ניסיונותיו לשבש את הליכי החקירה ובריחתו מרשויות החוק, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בחלוף תשעה חודשים, ומשפטו של העורר עודנו מתנהל, הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרו של העורר ב-90 ימים נוספים, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן: חוק המעצרים). בית משפט זה נעתר לבקשה והאריך את המעצר. בהחלטתו של השופט נ' הנדל מיום 22.6.10, נאמר כי אין בהארכת המעצר כדי למנוע מהעורר לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון מחדש בהחלטת המעצר עקב שינוי נסיבות. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו, שבמסגרתה ביקש לשחררו לחלופת מעצר על בסיס שינוי מהותי במצב הראיות וכן בשל חלוף הזמן מאז מעצרו בחודש ספטמבר 2009. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ה' חטיב) דחה את הבקשה, בקובעו כי לא נפלו סתירות שמכרסמות בראיות התביעה ברמה שמצדיקה את שחרורו של המבקש לחלופה, וכי קיימת עדיין תשתית לכאורית המצביעה על סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט דחה גם את טענת העורר ביחס לחלוף הזמן, בקובעו שהדבר נלקח בחשבון בהחלטת בית משפט זה (השופט נ' הנדל) שניתנה זמן קצר קודם לכן, להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים. מכאן הערר שלפניי. טענות הצדדים 3. לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא בכך שנמנע מלקיים בחינה מחודשת של משמעות חלוף הזמן על שאלת מעצרו, והסתפק בהפניה להחלטתו של השופט נ' הנדל בבית משפט זה. עוד הוא גורס כי טענותיו לחולשה בעצמת ראיות התביעה לא נבחנו כיאות על-ידי בית המשפט קמא, ולא נידונו ברצינות הראויה. בין היתר, טוען הוא כי המתלונן קשר עצמו בדבריו על דוכן העדים לסכין שבאמצעותה בוצעה הדקירה, כך שקיימת אפשרות להסביר את מעשה הדקירה ללא התערבות מצד העורר. עוד הוא טוען כי עד מטעמו העיד כי המתלונן וחבריו קשרו קשר להפלילו, ותיאמו גרסאות לשם כך. בצד זה, מציין העורר כי בית משפט לא נתן דעתו לטענותיו בדבר שורה של סתירות שנפלו בעדויות המתלונן וחבריו, הפוגמים - לדידו - במהימנות גרסתם. להשקפתו, בשל אוזלת ידה של המשטרה, ואולי אף בכוונת מכוון, נמנעו מן ההגנה הראיות שהיו עשויות להצביע על חפותו. כל האמור מצדיק - לגישת העורר - עיון מחודש בשאלת מעצרו. 4. המדינה מפנה מצדה, להחלטתו של בית משפט זה שניתנה על-ידי כב' השופטת חיות, שבה נקבע כי ישנן ראיות לכאורה נגד העורר. לדידה, מאז ניתנה החלטה זו לא חל שינוי נסיבתי או ראייתי משמעותי המצדיק כי בית משפט זה ישוב ויעיין בה. עוד טוענת המדינה כי טענותיו של העורר נסבות על ממצאי מהימנות, בפרט בכל הנוגע לעדותו של העד מוהנד עתאמנה (להלן: מוהנד), אשר מקומן להיבחן במשפט עצמו ולא בבקשה לעיון מחדש בקיומן של ראיות לכאורה. על כל פנים, סבורה המדינה כי אין בטענות אלה כדי לערער את התשתית הראייתית הקיימת נגד העורר, באופן שיצדיק את שחרורו. לבסוף, מציינת המדינה כי נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, אין להניח כי העונש שייגזר עליו, אם יורשע, יהיה קצר יותר מתקופת מעצרו. דיון 5. עיון חוזר בהחלטה בעניין מעצרו של נאשם, ייערך אם חלף זמן ניכר מעת מתן ההחלטה או אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו הנסיבות, והדבר עשוי לשנות את החלטתו הקודמת של בית המשפט (ראו סעיף 52(א) לחוק המעצרים). בפסיקתנו נקבע, כי כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע כבר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לצורך החלטה על מעצר עד תום ההליכים, נדרש "שינוי דרמטי" בראיות התביעה, "מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהכף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין" (דברי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.03); ראו גם בש"פ 6838/07 דחלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.07)). החלטה בעניין עיון חוזר נתונה אף היא לשבט ביקורתה של ערכאה שיפוטית נוספת בדרך של ערר (סעיף 53(א) לחוק המעצרים; ראו גם ב"ש 821/82 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 426 (1982)). 6. בענייננו, ביסס העורר את בקשתו לעיון חוזר בפני בית המשפט קמא על חלוף הזמן ועל טענתו לשינוי מהותי במצב הראיות. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, לא מצאתי כי בחומר הראיות הלכאורי שהצטבר נגד העורר חל כרסום במידה המצדיקה שחרור לחלופת מעצר. בין היתר, הצביע העורר על עדותו של מוהנד, שטען כי אדם בשם שוקרי, העוסק בגביית כספים, אשר הגיע בצוותא עם המתלונן ועם אליאס לביתו, איים ולחץ על מוהנד שימסור במשטרה הודעה מפלילה נגד העורר ואף הדריכו מה להגיד בחקירתו (פרוטוקול הדיון מיום 5.7.10 עמ' 199,שורות 7-1). לטענת מוהנד, קודם לאירוע נושא האישום, אמר שוקרי למעורבים כי "יעשו בלגן" בביתו של העורר - לרבות קללות ומכות - "שירביצו לו, לשבת לו על המדרגות, יעשו לו בלגאן, יסבכו אותו, אינשאללה שיכנס לכלא, אינשאללה שימות (עמ' 199, שורות 17-15). עוד העיד מוהנד כי בהמשך, לאחר האירועים, נפגשו כולם בבית החולים הצרפתי, ובמהלך הפגישה הורה שוקרי לכל המעורבים באירוע למסור במשטרה כי העורר הוא שביצע את הדקירה (עמ' 199, שורות 32-14; עמ' 200, שורות 7-1). גרסה זו של מוהנד עומדת בסתירה לדבריו במשטרה, שבהם טען כי העורר הוא שדקר את המתלונן (ת/17). כשנשאל לפשר הסתירה, טען מוהנד כי שיקר במשטרה בשל איומים שהופנו נגדו מצדו של שוקרי (עמ' 201, שורות 6-3). 7. איני סבור כי בעדותו של מוהנד יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת חומר הראיות הקושר את העורר למעשים שיוחסו לו. בדבריו של מוהנד במשטרה ובבית המשפט נמצאו סתירות משמעותיות, המעלות ספקות בנוגע ליכולת ליתן בעדותו אמון. על כל פנים, ברי כי בשלב הלכאורי, כשמדובר בראיות גולמיות שטרם עמדו במבחן החקירה הנגדית, לא ניתן לקבוע ממצאי מהימנות בנוגע לעד זה, ולראות בעדותו כזו המקעקעת את המכלול הראייתי נגד העורר (ראו למשל בש"פ 6503/09 אבו קמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.8.09); בש"פ 9202/09 עבאסייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.09)). זאת, בנסיבות שבהן עדותו של מוהנד לא היתה היחידה שבעטיה נקבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה הקושרות אותו למעשים שיוחסו לו. לצדה של זו נמצאו עדים נוספים לאירועים, שמסרו כי העורר הוא שנעץ את הסכין בלבו של המתלונן, שביניהם המתלונן עצמו (עמ' 50, שורות 32-31, עמ' 51, שורות 7-1); נביל דיב (עמ' 11, שורות 22-21); עבד מזאווי (נ/1, עמ' 3, שורות 82-81) (להלן: מזאווי) ואליאס (נ/5, עמ' 2, שורות 33-31). יוזכר גם שמוהנד עצמו לא נכח בעת קרות אירוע הדקירה, ומכאן שלא היה באפשרותו להעיד ממקור ראשון על זהות הדוקר, אלא רק לשוב על אמירות ששמע. במצב דברים זה, לא ראיתי כי עדותו של מוהנד, שניתנה לאחר החלטתו של בית משפט זה לקבל את ערר המדינה בשאלת מעצרו של העורר, הינה בבחינת "מהפך ראייתי" המשנה באופן משמעותי את התמונה הראייתית. 8. ראיה "חדשה" נוספת שלטענת העורר מאיינת את תוקפן של הראיות הלכאוריות נגדו מצויה בעדותו של המתלונן. לדבריו, קיימת אפשרות גבוהה כי מזאווי, אשר נכח באירועים, הוא שדקר את אותו, ככל הנראה בטעות. לביסוס טענתו זו, מפנה העורר לעדותו של המתלונן שהדגים כיצד מזאווי משך להב של סכין לעבר גופו בדיוק בנקודה שבה נדקר, ומשנתבקש לפרט יותר, ביקש לערוך שינוי בהדגמה כדי לבטל את האפשרות שמי שפגע בו לא היה העורר. לאחר שבחנתי את עדות המתלונן בסוגיה זו (עמ' 81-79), לא מצאתי בה את שמבקש העורר ללמוד ממנה. המתלונן שלל את האפשרות כי הוא נדקר בעת שמזאווי והוא "משכו" האחד את השני, כשביניהם הסכין שנשברה והופרדה מהלהב (עמ' 79, שורות 7-4). הוא הסביר כי בין אירוע זה לאירוע דקירה חלפו כ-2 דקות (עמ' 79, שורות 8-7), והדגים כיצד התרחש המגע בינו לבין מזאווי, באופן השולל - לדידו את האפשרות כי זה האחרון דקר אותו (עמ' 80, שורות 27-14). המתלונן אף העיד כי ראה את מהלך הדקירה שבוצעה בו, שנעשתה על-ידי העורר, אשר נטל את הסכין מן הרצפה (עמ' 80, שורה 30, עמ' 81, שורה 12). תמונת ההתרחשויות שהצטיירה בעדותו של המתלונן, אינה מצביעה כי היה זה מזאווי שתקף אותו, ואינה מאיינת את זיקתו של העורר למעשה. מדובר בניסיון להסקת מסקנות על דרך ההיגיון, באופן המבקש לסתור עדות שדבקה בעקביות בגרסה ברורה. מבלי להביע עמדה בשאלה האם המסקנות שביקש העורר להסיק אכן נובעות מהגיונם של דברים, ובשים לב לעובדה שמדובר בעדות בדבר אירועים שבוצעו במהירות רבה ובתוך פרק זמן קצר, איני סבור כי תיאור הדברים על-ידי המתלונן מהווה "שינוי דרמטי" בתמונה הראייתית שיש בו כדי להוליך למסקנה נוגדת. . 9. העורר הוסיף והעלה טענות שונות שלא מצאתי כי הן יש בהן לנגוס במסכת הראייתית או לגרוע ממשקלה במידה שמצדיקה עיון מחדש בהחלטת המעצר. כך, אפילו נניח - ולו לשם הדיון - כי העורר נמלט מפני ש"הבין את מידת העוול שהולך להיגרם לו עם מעצרו", לא מצאתי כי יש בכך כדי ללמד על חפותו. הימלטותו של העורר מן הזירה - עוד בטרם ידע על התוכנית להפלילו שלה טען, מצביעה על תחושת אשם מצדו ומוסיפה נדבך למסכת הראייתית נגדו. לא ראיתי גם מדוע נוכחותם במקום של אחיה של אשת המתלונן שהיה חמוש באקדח ושל אחר שעשה שירות צבאי - ככל שהתקיימה - מביאה לתמורה ראייתית כלשהי, מלבד ספקולטיבית ורחוקה, כך בפרט כשאין חולק שהמתלונן נדקר ולא נורה. גם דבריו של המתלונן אשר העיד כי נטל סכין בצבע אדום מבנו של העורר (עמ' 50, שורה 32; עמ' 51, שורה 1), אינה מבטלת את זיקתו של העורר לדקירה, כך בפרט נוכח עדותו של המתלונן כי ראה את העורר דוקר אותו. עדות אחרונה זו לא נסתרה בשלב הנוכחי ברמה הלכאורית, וככל שירצה העורר לקעקע את האמון בה, הרי שפתוחה בפניו הדרך לעשות כן במהלך המשפט. 10. הנה כי כן, חלוף הזמן מאז ניתנה ההחלטה בערר בבית משפט זה בשאלה הראייתית, לא הביא עימו שינוי מהותי ובולט - לא כל שכן דרמטי - במסכת הראייתית שנתגבשה. 11. העורר השתית את בקשתו לעיון חוזר גם על חלוף הזמן כעילה עצמאית. לדידו, עצם העובדה שהוא נתון במעצר מזה כשנה הצדיקה אף היא בחינה מחודשת של הרציונאל העומד ביסוד שהייתו במעצר. אכן, לעיתים גם חלוף הזמן הוא כשלעצמו, מצדיק עיון חוזר בבקשה, שכן יש בו כדי לשנות את נקודת האיזון בין מסוכנותו של הנאשם לבין זכותו לחירות באופן המורה על קיומה של בחינה מחודשת. ואולם, לא כל מעבר של זמן מצדיק בקשה לעיון חוזר בבקשה. על המבקש להראות כי חלוף הזמן הביא עימו גם שינוי נסיבתי משמעותי, הנוגע לטעמים שהביאו למעצרו בתחילה ולהצדקה הטמונה בהם. במקרה דנן, לא מצאתי כי חלוף הזמן נושא עימו שינוי נסיבתי מן הסוג האמור. גם בשלב הנוכחי, עומדת בעינה מסוכנותו של העורר, שדקר אדם אחר, ניסה להשפיע על עדים וניסה להימלט מאימת הדין, ומורה על כך שבדין מוחזק הוא מאחורי סורג ובריח. ברי כי בתום תקופת המעצר הנוכחית, תהיה פתוחה בפני העורר הדרך לטעון טענותיו אם תבקש המדינה להאריך את מעצרו לתקופה נוספת. ולמותר להדגיש כי בהכרעה בהליך זה אין משום נקיטת עמדה בהתייחס לבקשת מעצר עתידית, ככל שתוגש. בכל הנוגע לתקופת המעצר הנוכחית - מסקנתי היא כי אין עילה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. דין הערר, אפוא, להידחות. מעצרעיון חוזרמסמכיםעררמעצר עד תום ההליכים