מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטוח שריפה במשק חקלאי: הצדדים לתביעה והרקע 1. לפני תביעתו של מר רפי חסן לקבלת תגמולי ביטוח מנתבעת 1 ופיצוי נזיקי מנתבעת 2, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל שריפה שפרצה ביום 9.3.05 במחסן במשק השייך לו במושב טירת יהודה. התביעה עומדת על סך של 1,036,065 ₪. 2. התובע היה במועדים הרלוונטיים לתביעה הבעלים של משק 48 במושב טירת יהודה. במשק נמצאו, בין השאר, בית מגוריו והמחסן בו עסקינן. התובע קיבל אֵי בעבר היתר להקמת חממה בשטח המדובר ואכן הקים חממה. לימים, יצק בחממה רצפת בטון והקים סביבה קירות איסכורית (מתכת קלה), סגר את החממה והפך אותה, ללא קבלת היתר, למחסן [המחסן]. המחסן היה מבוטח אצל נתבעת 1, וזאת לסירוגין מאז 10.9.97 ועד מועד השריפה. את המחסן השכיר התובע לנתבעת 2. במועד השריפה צו הריסה היה תלוי ועומד, לגבי חלקי המבנה שנבנו ללא היתר. הצו נועד לביצוע - לאחר שנדחו כל בקשות התובע לעיכוב ביצוע ההריסה ולאחר שמוצו כל ההליכים האפשריים - ביום 10.3.05. ביום 9.3.05 בשעה 19:00 לערך נשרף המחסן על תכולתו, כליל. יצוין, כי המבנה שבו היה המחסן היה מחולק לחמישה חלקים. חלק אחד פנוי מדיירים, שלושה חלקים שימשו כַּמחסן מושא תביעה זו, וחלק אחד שימש את התובע לגידול כבשים (דיר). 3. נתבעת 1, מגדל חברה לביטוח בע"מ [מגדל] הינה חברת ביטוח, שביטחה במועדים הרלוונטיים לתביעה את המחסן, בין השאר נגד סיכוני אש. 4. נתבעת 2, כהן אליהו שיווק מזון בע"מ [חברת כהן אליהו] היא החברה ששכרה את המחסן מהתובע. נציגיה, שהעידו במשפט, היו עופר כהן ויעקב כהן. החברה ערכה ביטוח אצל מגדל לציוד, למכונות, לאביזרים ולמלאי שלה, שהיו במחסן, בפוליסה שחלה על המקרה דנן. מגדל שילמה לה תגמולי ביטוח בגין נזקיה עקב המקרה. המחלוקת 5. מגדל סירבה לשלם לתובע תגמולי ביטוח, כאשר בפיה שלוש טענות עיקריות: א) מגדל פטורה מתשלום תגמולי ביטוח מכח סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 [החוק], שכן השריפה בוימה על ידי התובע והיא תוצאה של מעשה מכוון של התובע; ב) התובע הפר את חובת הגילוי החלה עליו, כאשר לא גילה למגדל את דבר קיומו של צו הריסה לגבי המחסן ואת דבר החמרת הסיכון המוטל עליה כמבטחת, ולכן פטורה מגדל מחובתה כמבטחת (מכח סעיפים 6, 7, 17 ו-18 לחוק); ג) ממילא לא נגרם לתובע כל נזק שכן בתוך שעות ממועד השריפה עתיד היה המחסן לההרס עד היסוד, על פי צו ההריסה. לחילופי חילופין טוענות הנתבעות כנגד שיעור הנזק הנתבע. 6. חברת כהן אליהו טוענת כי התובע לא הוכיח כלפיה כי התרשלה בצורה כלשהיא או כי רשלנותה גרמה לשריפה. דיון 7. פסק הדין יחולק לשני חלקים, מאחר שמדובר בראשי טיעון שונים וכמעט בלתי תלויים זה בזה. שאלת מעורבותו של התובע בקרות מקרה הביטוח היא בעיקרה שאלה ראייתית-עובדתית, נפרדת מהסוגיות המשפטיות-ביטוחיות. הטענה שהתובע גרם לקרות מקרה הביטוח המסגרת הנורמטיבית 8. ההלכה הרווחת בנוגע לבדיקת טענה של מבטח, לפיה המבוטח גרם למקרה הביטוח, ידועה היטב. היא נקבעה, בין השאר, בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, 5.10.06] [ענין שלום גרשון], שם הכריע בית המשפט העליון בין שלוש הגישות שהיו נהוגות בשאלת נטלי ההוכחה. בית המשפט העליון חזר לאחרונה בע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, 1.4.12] על ההלכה שנקבעה: "על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע המוגדר, במקרה זה את התרחשותה של הפריצה, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה, כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח… מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1986); רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, 12.4.11])". (פסקה 15 לפסק הדין). ובענין שלום גרשון נקבע: "עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו". (פסקה 33 לפסק הדין). ובהמשך, בענין שלום גרשון: "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו." (פסקה 42 לפסק הדין). מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטח להוכיח את טענתו כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בכוונה, היא המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות, אך כמות הראיות שעל המבטח להביא, משקלן ועוצמתן, רבים יותר מאלה הנחוצים לעמידה בנטל השכנוע במקרה אזרחי "רגיל". אם ירים המבטח את הנטל המוטל עליו, חוזר נטל השכנוע למבוטח, להראות שידו לא היתה במעל. טענות התובע 9. מגדל לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התובע גרם לשריפה. התנהגותה כלפי התובע היתה עולה כדי לשון הרע, אלמלא חסתה תחת הליכי בית משפט. הטענה כי התובע שרף את המחסן, המצוי ממש בסמוך לבית מגוריו, היא הזויה. התובע כלל לא נכח במקום כשפרצה השריפה, אלא שהה במשרד עוה"ד דן אור, שטיפל בענין צו ההריסה, במתחם הבורסה ברמת גן. פלט שיחות הטלפון של התובע, דוח איכון מחברת הסלולר, תיק המשטרה ועדויות החוקרים מהמשטרה העלו כי אין כל מעורבות של התובע בגרימת השריפה. מגדל נתלתה בעדותו של החוקר מטעמה, כי נמצאו ג'ריקן ובקבוק פלסטיק בסמוך לטרקטור חקלאי במשק, מרחק 40 מטר מהמחסן, בסמוך לבית המגורים. המצאותו של ג'ריקן כזה במשק חקלאי, בו נעשה שמוש מעת לעת לצורך תדלוק כלים חקלאיים, אין בו כדי להעיד שהתובע, שלא נכח במקום, הצית את המחסן במכוון. משטרת ישראל הגיעה למסקנה, לאחר חקירה, שאין חשד להצתה ואף שקלה להעיד באזהרה את החוקר מטעם מגדל, שהתנהגותו, לדעת המשטרה, העלתה חשד לשיבוש מהלכי חקירה. טענות הנתבעות 10. הנתבעות טענו ראשית, כי מדובר בהצתה בזדון של המבנה ושנית, כי התובע הוא שגרם לארוע וסייע בביצועו. הן ציינו כי לתובע היה מניע לגרום לשריפה, בשל צו ההריסה שהוצא על המחסן, שעתיד היה להתבצע ביום למחרת, והיתה לו הזדמנות לעשות כן. עוד הוסיפו כי משפחת התובע היתה בקשיים כלכליים, כפי שהוא העיד. לדבריהן, מענין להווכח שהחלק היחיד שניזוק בשריפה היה החלק של המחסן, שהיה מבוטח על ידי מגדל, בעוד דיר הכבשים, שלא היה מבוטח, לא ניזוק. הן הפנו לכך שסכום הביטוח בגין המחסן הוגדל כחודשיים לפני השריפה. הנתבעות הפנו לראיות שונות, המוכיחות לדבריהן את העובדה שמדובר בהצתה ושהתובע היה מעורב בכך. אתייחס בהרחבה לראיות להלן. נוסף על כך, טענו הנתבעות, התובע לא הביא מומחים מטעמו, שיעידו כיצד פרצה השריפה ויסתרו את מומחיה של מגדל. הוא גם לא הזמין לעדות את אחיו, אשר - לטענתו - הודיע לו על פרוץ השריפה. לסיום, ציינו הנתבעות, לאף אחד אחר לא היה מניע להצית את המחסן. התובע ואשתו העידו שלא אוימו על ידי איש. מכאן, הן טענו, שהמחסן הוצת והתובע הוא שגרם במזיד להצתה נושא תביעה זו. דיון והכרעה בטענה שהתובע גרם לקרות מקרה הביטוח 11. לא היתה מחלוקת בדבר התרחשות ארוע השריפה, ומכאן שהתובע עמד בנטל המוטל עליו, כהתחלה. הנטל עבר, אפוא, למבטחת, להוכיח, ב"כמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל", את טענתה כי מדובר בהצתה וכי התובע הוא שגרם לה. 12. עיתוי השריפה: אפתח ואומר, כי אין ספק ששריפה, המכלה מחסן שעתיד לההרס בתוך מספר שעות מכח צו הריסה, והמתרחשת שעות ספורות לאחר שמוצו הליכי הערעור וההשגה האחרונים, מעוררת חשד שמא מדובר במעשה מכוון. זאת, מאחר ששריפה היא ארוע ביטוחי, המכוסה על ידי הפוליסה של התובע, בעוד הריסה בצו אינה מכוסה [פירוט בהמשך]. המרכיב הראשון בחשד קשור, אם כן, בעיתוי של השריפה. לשם חידוד הענין ראוי להביא את השתלשלות הענינים באשר לצו ההריסה: ביום 9.10.96 הגישה הועדה המחוזית כתב אישום נגד אביו של התובע, בו ביקשה להרוס את חלק המבנה שנבנה ללא היתר: "סגירת מבנה חממה בקירות איסכורית" [נ/38]; ביום 5.11.96 הוצא צו בת"פ 871/96 בבית משפט השלום ברמלה, המורה על הריסת המבנה שנבנה ללא היתר [נ/39] [צו ההריסה הראשון]; ביום 6.11.02 הגישה הועדה המחוזית כתב אישום נגד אביו של התובע, בשל אי קיום צו ההריסה הראשון [נ/8 ו-נ/53]; ביום 25.4.04 הרשיע בית המשפט את אביו של התובע ונתן צו להרוס את כל המבנים שפורטו בכתב האישום, לרבות אלה שנכללו בצו ההריסה הראשון [נ/191] [צו ההריסה השני]; ביום 8.3.05 דחה בית משפט השלום ברמלה את בקשת התובע לעכב את ביצוע ההריסה, שנועדה ליום 10.3.05. ביום 9.3.05 הגיש אביו של התובע לבית המשפט המחוזי ערעור על גזר הדין ובקשה לעכב את ביצוע ההריסה, שנועדה ליום 10.3.05 [נ/182 ו-נ/190]. באותו יום, 9.3.05, בסביבות השעה 16:20, ניתנה החלטת כבוד השופט מודריק שדחה את בקשת עיכוב הביצוע [נ/188]; מיד עם קבלת ההחלטה פנה התובע לעו"ד דן אור, שייצג את התובע ביחד עם עו"ד מינצר באותם הליכים, ועו"ד אור הכין על אתר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בנוגע לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה [ת/1]; באותו יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נודע לעו"ד דן אור, כי בית המשפט העליון דחה את בקשת עיכוב ביצוע צו ההריסה. בכך, למעשה, אחרי כ-9 שנים של הליכים בבתי משפט, ביום 9.3.05 בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נסתם הגולל על הסיכוי למנוע את הריסת המבנה [בהמשך אכנס לדקויות של החלקים שהיו אמורים לההרס], שנועדה ליום 10.3.05 בבוקר. בשעה 19:00 פרצה השריפה. 13. ראיות נוספות: האמור לעיל, כשלעצמו, אין בו די כדי לבסס חשד ברמה הנדרשת להוכחת טענת מרמה בהליך אזרחי. נבחן את מכלול הראיות הנוספות: א. התנהגות התובע לקראת מועד ביצוע צו ההריסה: לטעמי, ראיה מחשידה רבת משקל היא התנהגות התובע לקראת ביצוע צו ההריסה, או ליתר דיוק - העובדה שלא עשה דבר כדי להֵערך, לקדם את פני הרעה ולנסות להקטין את הנזק הצפוי לו מביצוע הצו. התובע טען כי אין הגיון בטענה שהצית את המחסן כדי להמנע מהריסתו, שכן התכוון לפרק את קירות האיסכורית בבוקר, בטרם יגיעו הדחפורים להרוס את המבנה, ולכן אנשי הפיקוח לא היו הורסים דבר. טענה זו דינה להדחות מכמה טעמים: (1) ראשית, התובע לא הוכיח כי עשה הכנות כלשהן לצורך ביצוע מלאכת הפירוק. בסיכומיו טען כי מדובר בפעולה פשוטה, אותה התכוון לעשות עם הגעת הפקחים לבצע את צו ההריסה. מעדותו של עמית גופר, מנהל תחום הפיקוח על הבניה במחוז מרכז במשרד הפנים, עולה שפירוק קירות האיסכורית, כשלעצמו, אינו ענין של מה בכך. יותר מכך: מעבר לצורך לפרק את קירות האיסכורית, היה המחסן מלא בסחורה השייכת לחברת כהן אליהו, שכללה קופסאות שימורים גדולות וכבדות ומוצרים נוספים, והיו במבנה גם עשרות כבשים. את כל אלה צריך היה לפנות מהמבנה. אנשי הפיקוח, שהגיעו למקום ביום 10.3.05 כדי לפנות את המבנה, הביאו עמם מלגזה וסבלים. לדברי גופר, פעולת פינוי המבנה והריסתו לאחר מכן היתה אמורה לארוך מספר שעות. ברור, כי אם אכן התכוון התובע, כטענתו, לפרק את המבנה ולהוציא את תכולתו, היה עליו להערך בצורה כלשהי, עם כלים, עם אנשים שיסייעו לו, או באמצעים אחרים. אשתו של התובע, שושנה חסן, העידה כי התובע אמר לה שיעשה הכל כדי שלא יגיעו למצב שאנשי הפיקוח יגיעו למחרת להרוס את המבנה, וכדבריה: "הוא אמר אני אעשה הכל, ואם אנחנו נצטרך להביא עובדים או אנשים בשביל להוריד מהמבנה מה שצריך להוריד ... אז אני אעשה הכל". כלומר, גם לתובע היה ברור שאם יבקש לפרק את המבנה, יצטרך להערך לשם כך ולהביא אנשים שיסייעו לו. כאמור - התובע לא הביא כל ראיה שהיא כי עשה הכנות שכאלה. ודאי שהיה עליו לעדכן בתכניותיו את אנשי חברת כהן אליהו, שוכרת המחסן, ולהודיע להם כי הוא מתכנן לפנות את תכולת המחסן שלהם ולהוציא את חפציהם החוצה, וזאת - מבעוד מועד, שכן גם הם היו צריכים להערך עם כלים ו/או אנשים להוצאת תכולת המחסנים, שלא לדבר על מציאת מקום חלופי לסחורה. התובע טען בתצהירו כי התקשר לעופר כהן, נציג חברת כהן אליהו (מהתצהיר נראה שהיה זה אחרי 18:00, השעה בה הגיע התובע למשרד עו"ד דן אור), כדי לעדכן אותו על דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע. מתצהירו של עופר כהן עולה כי התובע לא אמר מעולם לאנשי החברה שהרשויות עומדות להרוס את המחסנים. הפעם הראשונה ששמע שעליו לפנות מיידית את המחסנים היתה ביום 6.3.05, כאשר יעקב כהן, אחיו, התקשר אליו ואמר לו שהתובע התקשר ואמר לו שיש צו פינוי למחסנים. רק אז הם התחילו לחפש מקום חלופי עבור מחסני החברה. כך עולה גם מעדותו של יעקב כהן לפיה התובע פנה אליו ואמר "שיש בעיות" ביום 6.3.05 ואמר לו שימתין ויגיד לו מה לעשות. כשנשאל אם הענין נחת עליו כרעם ביום בהיר אמר שכן. באשר לצורך המיידי להוציא את תכולת המחסנים, לאור ביצועו הצפוי של צו ההריסה, העיד עופר כהן בתצהירו כי ביום 9.3.05 הגיע בסביבות השעה 18:30 לביתו וזמן קצר לאחר מכן קיבל שיחה מהתובע שאמר לו שהוא נמצא אצל עורך דינו ושמחר, 10.3.05, מגיעים לפנות ולהרוס את המחסנים. בעדותו אמר: "הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא אצל העו"ד שלו ויש קצת בעיות וצריך לפנות את המחסן". כשנשאל על איזה בעיות מדובר, אמר "של לפנות את המחסן". ספק רב אם הודעה זו, במועד בו ניתנה (לאחר השעה 18:30), היתה מאפשרת לחברת כהן אליהו להערך להוצאת תכולת המחסן בזמן. חשוב לציין כי בחקירתו הנגדית של התובע, הופיעה לפתע גרסה, שלא בא זכרה קודם לכן, לפיה ניסה לפנות את אנשי חברת כהן אליהו מהמחסן, אך הם לא רצו להתפנות. ב"כ הנתבעות שאלה אותו מדוע לא מצאו דברים אלה ביטוי בתצהירו והוא טען שהם נמצאים בתצהיר, אך אינו יודע היכן. בסופו של דבר הודה התובע כי הדברים לא כתובים בתצהירו. הדברים גם עומדים בסתירה לדברים אחרים שאמר בחקירה הנגדית, לפיהם אין ולא היה לו כל סכסוך עם אנשי חברת כהן אליהו. המצאת גרסה זו במסגרת עדותו בבית המשפט אינה פועלת לזכות התובע. התנהגותו של התובע מאז 1996, אז הוצא צו ההריסה הראשון לגבי המבנה, מלמדת כי אין זה מופרך להניח שלא היתה לו כל כוונה לבצע את צו ההריסה השני. לגבי צו ההריסה הראשון שלא בוצע - הורשע אביו של התובע בהפרת צו שיפוטי. התובע סיפר בעדותו כי הוא עצמו אף הפריע פעם אחת לפקחי משרד הפנים שהגיעו למשק לבצע את מלאכתם, ובגין כך הוגש נגדו כתב אישום, ממנו זוכה, לדבריו. לאורך השנים אף שילם קנסות שהוטלו עליו על ידי בית המשפט בגין אי הריסת מה שנצטווה להרוס, וסבל גם הוצאות כספיות נוספות לא מבוטלות. חרף זאת, לא ביצע את הצווים. במהלך חקירתו הנגדית נשאל מה עשה אחרי שהוצאו נגדו צווי ההריסה הראשון והשני והוא השיב "המשכנו לעבוד רגיל" ו"המשכנו הלאה, המשכנו לעבוד". לשאלת ב"כ הנתבעות אישר כי לא פינה את המבנה ואף לא הודיע לסוכן הביטוח על גזר הדין. יצויין כי אחרי התערבות של בא כוחו, שינה לפתע גרסתו בנקודה זו, אך על כך - בהמשך. כאשר נחקר התובע על ידי החוקר שטיינר ביום 5.8.07, בנוכחות עורך דינו, עו"ד מינצר, אמר שלא האמין שיבוצע צו ההריסה ולא סיפר על כך דבר למי מבני משפחתו, גם ביום 9.3.05. סיכומו של דבר, חוסר המעש של התובע גם לאחר שהוצא צו ההריסה השני, אף לקראת מועד ביצועו, בשילוב נסיון העבר, מטים את כפות המאזניים נגד קבלת טענתו כי התכוון בבוקר ה-10.3.05 לבצע את פירוק המחסן בעצמו. (2) טענת התובע כי התכוון למנוע את ביצוע צו ההריסה עם בוא אנשי הפיקוח, על ידי פירוק קירות האיסכורית, אינה יכולה לעמוד גם מטעם נוסף: אפילו פירק התובע את קירות האיסכורית ואפילו הוציא מהמחסן את כל מה שהכיל, לא היה בכך כדי למנוע את ההריסה. אין מחלוקת שבמקום נבנתה גם רצפת בטון. במהלך הדיון בבית המשפט לובנה השאלה האם "חממה", כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שלהקמתה קיבל התובע היתר, היתה יכולה (מבחינה חוקית) לכלול רצפת בטון. עד התביעה גופר הפנה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, בהן מוגדרת חממה כ"מבנה יציב בעל שלד מעץ או ממתכת המכוסה יריעות פלסטיות והמיועד לשמש בית צמיחה לגידולים חקלאיים". לדבריו, מה שאינו כלול בהגדרה לא יכול להכלל בגדר חממה, ומנסיונו - כאשר הוגשו כתבי אישום נגד בעלי מבנים שקיבלו היתר לחממה והתברר שעשו בהם רצפה, הרצפה נהרסה בצו בית משפט. דברים אלה מקובלים עלי ולו בשל כך, שמי שהעיד עליהם הוא זה שאמור היה לבצע את צו ההריסה, ואם זו היתה הבנתו - בין שהיתה נכונה ובין ששגויה - כך היה נוהג באותו בוקר. מעבר לכך, על פי עדותו של גופר, הבכיר מבין אנשי הפיקוח שהיו אמורים לבצע את הצו, גם אילו ביקש התובע לבצע את הפירוק לא היו נותנים לו לעשות כן, שכן מי שלא מילא אחר צו משנת 1996, היו רואים בבקשתו נסיון לסכל את פעולת האכיפה. יוסי גון, אחד מאנשי הועדה המחוזית שאמור היה להשתתף בביצוע צו ההריסה, אמנם אישר בעדותו כי היו מקרים בהם איפשרו לפרק מבנה שנסגר בקירות איסכורית והוצא צו לגביו הריסה, אך אני מעדיפה את דעתו של גופר, שכן גון העיד על מקרים אחרים, ולא אמר מה היה עושה במקרה זה, בעוד גופר העיד מה היה עושה במקרה זה, באופן ספציפי. מעבר לכך, גופר היה ממונה על גון והוא זה שהחליט בפועל מה לעשות, כפי שציין גון בעצמו, בעדותו בבית המשפט. מכל האמור עולה, שהתנהגות התובע לקראת מועד ביצוע צו ההריסה, ובפרט מה שלא עשה, כמתואר לעיל, מעלים חשד שידע שאין טעם להתכונן לביצוע צו ההריסה ופועלים, אפוא, כראיה לחובתו בשאלה אם היה מעורב בהצתת המחסן. ב. מציאת מצת, ג'ריקן ריק ובקבוק עם ריח של חומר דליק סמוך למבנה: מטופס המסקנות והסיכום בדוח כיבוי האש של שרותי הכבאות באגוד ערים פתח תקוה, שהוזעקו למקום [נ/28] עולה כי "כ-35 מ' מזירת הארוע, מול דירת מגורים וצמוד לטרקטור חקלאי, נמצא מצת, בקבוק גדול של קולה וג'ריקן ריק עם ריח של חומר דליק". שירותי הכיבוי הגיעו למקום בשעה 19:06 בערב הארוע, וטיפלו בכיבוי האש. חוקר השריפות הבכיר מטעם שרותי הכבאות באגוד ערים פתח תקוה, רשף שמואל לוי, הגיע למחרת בשעה 8:20 ואסף ממצאים. הג'ריקן גם צולם על ידו, והוא התייחס לממצאים הללו בדוח שלו, כאמור לעיל, והעיד לגביהם. עם זאת, רשף לוי בעדותו התייחס בזהירות להנחה שהג'ריקן שימש להצתה: "כן, יש שם ג'ריקן ומצת, עכשיו, שוב פעם זה ליד מבנה מגורים שגם יכול להיות שבן אדם נתקע בלי דלק ויכול לעשות, אני לא יכול לקבוע בוודאות". התובע טען כי הג'ריקן שימש לתדלוק כלים חקלאיים שונים. כאשר עומת על ידי חוקר מטעם מגדל, שמואל שטיינר, עם העובדה שהטרקטור, שבסמוך אליו נמצא הג'ריקן, צורך סולר ולא דלק (בנזין), השיב כי יכול להיות שהשתמש בבנזין עבור המכשירים הקטנים, כגון מכסחת הדשא או "המכשיר קנטים" וגם אמר "אני מילאתי דלק לפרייבט הזאתי שיש לי שמה...". לעומת זאת, בחקירתו הנגדית אמר: "ש: אתה רוכש דלק עבור רכבים שלך? עבור מה? ת: לא רכבים לא, אני צורך דלק שם למרסס המנועי שלי, לטרקטורון החקלאי, לטרקטור החקלאי, למיול, יש לי כמה כלים שם, שאני מביא להם דלק בג'ריקנים". בהמשך עומת עם כך שהטרקטור צורך סולר ולא דלק, ונתן הסבר לא ברור. מכל האמור עולה שלא היתה תשובה עקבית אחת שניתנה לשאלה לשם מה החזיק התובע ג'ריקן עם דלק בסמוך לטרקטור, מרחק לא רב ממקום השריפה. לְהִמָּצְאוּת הג'ריקן, בו ריח של חומר דליק, בקבוק הקוקה-קולה (שגם ממנו נדף ריח חריף של בנזין) והמצת התייחסו גם חוקר הדליקות מטעם הנתבעת אלי היינה והחוקר מטעם הנתבעת שמואל שטיינר. פריטים אלה שנמצאו בסמוך למקום השריפה, ואשר התובע לא סיפק הסבר ברור להמצאותם שם, בשילוב האמור בסעיף הבא, בדבר גורם השריפה, מחזקים את המסקנה שהשריפה פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת. אוסיף, כי מצאתי שהמומחים, שלממצאיהם התייחסתי לעיל ואתייחס גם להלן (רשף לוי, היינה וסלוצקי) התנסחו בזהירות, תוך הבחנה בין מסקנות אליהן הגיעו בסבירות גבוהה, לבין מסקנות שיש להתייחס אליהן בזהירות, לבין מסקנות אליהן הגיעו בדרך האלימינציה. עובדה זו חיזקה, בעיני, את אמינותם. ג. גורם השריפה: באשר לגורם לשריפה, החוקר מטעם שירותי כיבוי האש, רשף שמואל לוי, ציין ברובריקת "עובדות וממצאים" כי: "... מעיד על טמפרטורות גבוהות מאד ומחשיד למעורבות חומר דליק בעת השריפה ותחילת מוקד האש" [נ/28, עמוד 2]. ברובריקת "מסקנות" ציין ש"קיים חשד סביר שגורם פרוץ השריפה הוא הצתת המחסן האמצעי, בו נמצא המשרד, והמשך התפשטות ליתר המחסנים, עם חשד למעורבות חומר דליק בשריפה". זאת, הסביר בעדותו בבית המשפט, לאור "הבעירה המושלמת" (כדבריו), מידת ההרס ועוצמת הבעירה. רשף לוי הוסיף והסביר כי ההודעה לשירותי כיבוי האש נמסרה ב-18:56 וכעבור 10 דקות הגיעו הכבאים. לדבריו: "לא תתכן בעירה כזאת רצינית אם לא היה זרז של חומר דליק". בעדותו שלל אפשרות אותה העלה ב"כ התובע לפיה נייר טואלט או קרטונים, שאוחסנו במחסן, גרמו לשריפה. יש לזכור כי עד מומחה זה לא פעל לחקירת הדליקה מטעם כל צד שהוא, אלא מילא תפקידו הצבורי בשירותי הכיבוי. על כן אני מייחסת משקל רב לדבריו. עד ההגנה היינה קבע כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון, וזאת - הן על פי מיקום מוקד האש, הן לאור מציאת הג'ריקן עם שאריות הבנזין בחצר המבנה וגם בדרך האלימינציה. הוא קבע כי ככל הנראה היה יותר ממוקד אש אחד, אך לדבריו, יש להתייחס לקביעתו זו בזהירות וציין כי לא מצא ממצאים פוזיטיביים חד משמעיים להצתה. הוא ציין כי לא מצא בזירה מעורבות של מאיצים, לרבות לא דלק. הוא הסביר כיצד מתיישב הדבר עם מסקנתו שהשריפה פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת תוך שימוש בבנזין. הוא שלל אפשרות שהעלה ב"כ התובע, לפיה התסיסה בקופסאות השימורים של חברת כהן אליהו, שאוחסנו במחסן, גרמו לפרוץ הדליקה. הוא שלל אפשרות שהשריפה נגרמה מכשל חשמלי. ראש מעבדת חקירות הצתה במז"פ רן שלף העיד שהעובדה כי לא נמצאו שרידי חומר דליק במוצגים שנשלחו לבדיקה במז"פ (כעולה ממוצג נ/20), אינה שוללת את האפשרות של הצתה. זאת, מאחר שתִתכנּה מספר אפשרויות לקבלת תוצאה שלילית לגבי קיומו של חומר דליק במוצג, מלבד האפשרות שבמוצג לא היה מעולם חומר דליק. אפשרויות נוספות הן שהיה חומר דליק, אך הוא התנדף, המוצג לא נארז כראוי (לא חל במקרה זה. כאן המוצג נארז כראוי) או שהמוצג נתפס במקום שבו לא היה חומר דליק, אך במקום אחר בזירה - היה חומר כזה. גם החוקר שטיינר מטעם מגדל העיד שהיו מספר מוקדי שריפה על פי ממצאיו בזירה ומכלול הראיות. מהנדס החשמל מטעם ההגנה, אשר סלוצקי, כתב בחוות דעתו כי לא היו שום ממצאי כשל במערכת החשמל, שיכולים להעיד על ארוע כלשהוא שהתפתח בעוצמה. לדבריו, הממצאים מעידים ששום כשל לא התחולל במערכת החשמל. סלוצקי העיד כי כשל חשמלי לא גורם לשריפה כזאת. גם ביומן החקירות של המשטרה המתייחס לארוע [נ/22], נכתב: "לדברי ק. תורן לא היו כל מכשירי חשמל שיכלו להעיד על קצר חשמלי" (סעיף 7). בדוח שירותי הכבאות נ/28 נאמר כי "לוח החשמל במשרד נראה יחסית ללא חריכות וכשלים מבחינה ויזואלית. לצורך קביעה מדויקת יש לפנות למהנדס חשמל". לסיכום, אלה מסקנותיהם של המומחים, לרבות החוקר מטעם שירותי כיבוי האש, רשף שמואל לוי: 1) קיים חשד למעורבות חומר דליק בשריפה וזוהי האפשרות הסבירה יותר (לא תתכן בעירה כזאת רצינית אם לא היה זרז של חומר דליק); 2) לא ניתן לשלול אפשרות של הצתה; 3) יתכן שהיה יותר ממוקד שריפה אחד ודבר זה מחזק חשד להצתה; 4) נייר טואלט או קרטונים, שאוחסנו במחסן לא גרמו לשריפה; 5) השריפה לא נגרמה בשל תסיסה בקופסאות השימורים של חברת כהן אליהו, שאוחסנו במחסן; 6) לא היה כשל חשמלי במערכת החשמל במחסן וקצר חשמלי לא גרם לשריפה. מסקנות אלה מובילות למסקנה שבסבירות גבוהה מדובר בהצתה מכוונת, בעזרת חומר דליק. ד. רישומי האזעקה במחסן: על פי חוות דעת מומחה מטעם ההגנה בתחום מערכות האזעקה, חיים דור מחברת א. מערכות בטחון ותקשורת, ביום השריפה נדרכה האזעקה בשעה 18:06, שזו בערך השעה בה עזב עופר כהן את המחסן, על פי עדותו. בשעה 18:37 החלה האזעקה לפעול בכניסה ובשעה 18:38 ו-18:39 הופעלה האזעקה באזורים 2 - 4 של המחסן. ב-18:41 היתה רגיעה בכל האזורים (חיים דור העיד כי מדובר בפעולה ספונטנית של המערכת, המתרחשת במחזורים של 4 דקות מההפעלה) ובשעה 18:42 עד 18:43 שוב הופעלה האזעקה באזורים 1 - 3. בשעה 18:45 - 18:46 היתה שוב רגיעה (ספונטנית) ובשעה 18:46 שוב אזעקה באזור 4. בשעה 18:56 היתה "אי רגיעה", שפירושה, על פי עדות דור, קריסה של מערכת האזעקה. בדוח שלו ובעדותו ציין דור כי מכל הנתונים הללו הוא למד שבשעה 18:37 היתה חדירה למבנה דרך הכניסה. היתה תנועה במספר אזורים שונים במחסן האמצעי והמחסן בצד שמאל. עד השעה 18:41 האזעקה עדיין לא ניזוקה (לאור הרגיעה הספונטנית והדריכה האוטומטית מחדש). כך גם עד השעה 18:46. בשעה 18:56 המערכת קרסה וחדלו להתקבל קריאות במוקד. הקריאות מהשעה 18:42 עד השעה 18:46 מלמדות על תנועה בבית העסק, עשן, שריפת חוטים ואמצעי גילוי, עד הקריסה. דור מסיק כי האש החלה משעה 18:42 ואילך, כאשר בשעה 18:46 פגעה האש גם במערכת האזעקה. עופר כהן אמר בעדותו לחוקר מטעם שירותי הכבאות, כמו גם בעדותו לחוקר השריפות מטעם מגדל ולמומחה האזעקות, כי עזב את המקום ב-18:00 ביחד עם שלושת העובדים שלו, ודרך את מערכת גילוי הפריצה. מיד לאחר מכן "פתח שוב", מאחר ששכח שקית במקום, מיד סגר ודרך את מערכת האזעקה. יצוין, כי עופר כהן השתמש בביטוי "הפעיל" את מערכת האזעקה, אך מההקשר ברור כי כוונתו לכך ש"דרך" אותה. עופר כהן נשאל האם היה לתובע מפתח לעסק והאם הסתובב בעסק לבדו, והשיב "מה פתאום. זה המפתח של העסק שלי". גם התובע אישר שלא היו לו מפתחות למחסן. לא נאמר בשום מקום שלתובע היה את קוד האזעקה לעסק ולכן, אם רצה (הוא, או מי מטעמו) להכנס למחסן, היה עליו לפרוץ פנימה, תוך גרימה להפעלת האזעקה. בדוח הכבאות נ/28 נאמר ש"מתשאול הבן יעקב, שוכרי המחסנים, נאמר כי קיבל הודעה מ'אמינות' על גלאים שמשתוללים" (בפרק המסקנות נאמר ששיחה זו ליעקב היתה בשעה 19:10). לסיכום, הממצאים מרישומי האזעקה מלמדים על פריצה למחסנים בשעה 18:37 והסתובבות בתוכם, שלאחריה פרצה האש, החל משעה 18:42 ואילך. ה. שיחות טלפון של התובע סביב הארוע: התובע טען כי בשעה 19:00 לערך, עת שהה במשרדו של עו"ד דן אור, נודע לו על השריפה בטלפון מאשתו ולאחר שיחה זו, גם אחיו ושכן נוסף התקשרו להודיע לו על השריפה. מעדותו של עופר כהן לחוקר מטעם שירותי הכבאות, מתצהיריהם של עופר ויעקב כהן ומעדויותיהם עולה כי התובע הוא שהודיע לעופר כהן, שפרצה שריפה. פלט שיחות הטלפון של התובע [נ/18] מלמד על שיחה אחת מהתובע לעופר כהן, וזאת בשעה 18:45:09. עוד ניתן ללמוד מהפלט שהיתה שיחה נכנסת בשעה 18:52:51, מטלפון 050-7332390, מספר המיוחס ל"מינימרקט טירת יהודה" (מעדות התובע עולה כי זהו המספר של אחיו, שמחוני חסן), והשיחה הנכנסת הבאה היתה בשעה 18:59:19, מטלפון 050-6499873, מספר שמיוחס ל"חסן רפי משק". לפי הראיות זהו הטלפון של אשת התובע. מיד אחרי שיחה זו, בשעה 18:59:48, היתה שיחה נוספת מ"מינימרקט טירת יהודה", קרי: מאחיו של התובע. לשירותי הכבאות נמסרה הודעה על פרוץ השריפה בשעה 18:56 [נ/28]. הנתבעת בסיכומיה טענה שהשיחה בשעה 18:45 היא השיחה בה הודיע התובע לעופר כהן על פרוץ השריפה, ואם כך, יוצא שהתובע הודיע לעופר כהן על השריפה 14 דקות לפני שכביכול הודיעו לו עליה (בשעה 18:59). היא ממשיכה ומפרטת מדוע, לטעמה, אלה פני הדברים ומדוע מדובר בפרטים מפלילים. אציין, כי בדיסק מצגת ההמחשה שהגיש החוקר שטיינר יחד עם הדוח שלו, נכתב לגבי השיחה ב-18:45 כי זו השיחה שבה הודיע התובע לעופר כהן על דחיית בקשת עיכוב הביצוע, ולא כי זו השיחה שבה הודיע לו על השריפה. נראה כי הטענה שהתובע הודיע לעופר כהן על פרוץ השריפה ב-18:45 וייחוס המשמעויות המפלילות לכך, נולדה בשלב מאוחר (בסיכומים?) והיא לא נתמכה כדבעי. בא כוחו של התובע טען בסיכומי התשובה כי היו שתי שיחות טלפון לעופר כהן: בראשונה, בשעה 18:45, הודיע לו התובע על דחיית הבקשה לעכב את ביצוע צו ההריסה ובשניה הודיע לו על השריפה. לטענתו, השיחה השניה, בה הודיע על השריפה, היתה אחרי 19:00 ולכן אינה מופיעה בפלט נ/18, המסתיים ב-19:00. גרסה זו נתמכת, כפי שכבר צויין לעיל, בעדותם של עופר כהן ויעקב כהן, המעידים גם הם על שתי שיחות טלפון. עם זאת, ראוי לציין כי טענת התובע שהיתה שיחה נוספת לעופר כהן, בה הודיע לו על השריפה, לא נטענה בשום מקום קודם לסיכומי התשובה. בתצהירו תיאר את השיחה הראשונה, אך לא הזכיר כלל כי הודיע לעופר כהן על השריפה. אציין עוד, כי בדוח החוקר שטיינר נכתב שהתובע עצמו המציא למגדל פלט שיחות טלפון שלו, שנמשך אף מעבר לשעה 19:00, ומהאמור בדוח ניתן לראות שגם עד השעה 19:29 אין כל שיחה יוצאת לעופר כהן. הדבר מעורר סימן שאלה קל. תמיהה נוספת מתעוררת מכך שעל פי פלט שיחות הטלפון נ/18 התובע קיבל שיחה מאשתו בשעה 18:06 ומאחיו בשעה 18:16, בזמן שישב אצל עו"ד אור. על שיחות אלה לא סיפר, למרות שסיפר על שיחות מוקדמות יותר עם אחיו (בהקשר של התארגנות ליציאה לארוע משפחתי ובקשר להאכלת הצאן). מצד שני, אין בפלט שיחה נכנסת כלשהי, אותה ניתן לייחס לשכן, אשר - לטענת התובע - הודיע לו, סמוך להודעות אשתו ואחיו, על השריפה. עוד מתמיהה העובדה כי שיחה בת כמעט 3 דקות מאחיו, בשעה 18:52, לא זכתה אף היא לכל התייחסות או הסבר. על פי מסקנותיו של מומחה האזעקות, חיים דור, בשעה זו האש היתה בעיצומה ואף הספיקה כבר להזיק לאזעקה. לא הגיוני שזו השיחה בה הודיע האח לתובע על פרוץ השריפה, משתי סיבות: - התובע טען שאשתו היתה הראשונה שהודיעה לו על השריפה, והיא התקשרה רק 7 דקות אחר כך; ב - לא הגיוני שהתובע ניהל שיחה בת 3 דקות עם אחיו, לאחר שזה הודיע לו על פרוץ השריפה. לא ברור, אם כן, על מה נסבה שיחה זו, אותה לא הזכיר התובע, ממש בדקות שהשתוללה השריפה. יש לשים לב, כי התובע טען שאחיו היה במשק באותה שעה. היתכן שהאש במחסן השתוללה ואחיו של התובע, ששוחח עימו כמעט עד 18:55, לא חש בדבר? גם פרט זה מעורר סימני שאלה. עו"ד דן אור העיד בתצהירו [סעיף 9] על שיחת הטלפון שקיבל התובע עת ישב במשרדו, ובה הודיעו לו על השריפה. לדבריו, בשעה 18:00 או 19:00 לערך קיבל התובע שיחת טלפון ויצא ממשרדו בצעקות היסטריות. כשעו"ד אור שאל את התובע מה קרה, אמר לו התובע כי המשק שלו נשרף והמחסן עולה באש. לשאלתו הבהיר התובע כי מדובר במחסן מושא צו ההריסה. הוא ציין שהתובע היה נסער ביותר. בעדותו ציין כי הוא זוכר את השיחה מאחר ש"לא כל יום נכנס אליך לקוח למשרד ומקבל שיחת טלפון כזאת, פורץ בזעקות שבר, מתחיל לרעוד כולו ונעלם לך, ונשרף המבנה שאתה אמור לטפל במניעת הריסתו. זה לא דברים טריוויאליים, זה דברים שאתה זוכר, לפחות את עיקרי הדברים". עדותו של עו"ד אור פועלת לזכות התובע, בראש וראשונה מאחר שהיא מאשרת את דברי התובע כי בשעה שפרצה השריפה, הוא היה במשרדי עו"ד אור ועל כן לא יכול היה להיות זה שבעצמו הצית את המחסן. נוסף על כך, עדות זו מאירה באור אותנטי את פליאתו וצערו של התובע על כך שפרצה אש במשק שלו. מצד שני, עולות - כאמור לעיל - תמיהות מסוימות סביב עיתוי שיחות הטלפון של התובע באותו יום, ומפתיע שעד שלב סיכומי התשובה התובע לא סיפר כי הוא הודיע לעופר כהן על השריפה וזאת, בשיחת טלפון, אחרי 19:00. יותר מכך - פלט שיחותיו של התובע, שהוא הגיש למגדל, אינו מגלה כל שיחה כזו, גם אחרי 19:00. באיזון בין כל האמור לעיל, ובהתחשב בעדותו של עו"ד אור, איני מסיקה מענין שיחות הטלפון את המסקנות המפלילות, מרחיקות הלכת, שמסיקה מגדל, אך נותרת תמיהה קלה. ו. המנעות התובע מהבאת ראיות חשובות: התובע לא זימן לעדות לא את אחיו, שלטענתו הודיע לו על השריפה, ואף לא את "השכן" שהודיע לו על השריפה. בדוח הכבאות נ/28 נכתב כי תושאל שכן בשם "בוקרה", שאמר כי ראה את האש במקום והודיע לבעל המקום. בתמליל חקירתו של התובע על ידי החוקר שטיינר מיום 5.8.07 מציין התובע כי שכנו "אבי בוקה" הוא שגילה את השריפה. יתכן שזהו אותו שכן עלום, אך הענין לא הובהר והתובע לא זימן כל שכן לעדות. התובע לא הגיש חוות דעת מומחה מטעמו בנוגע למקור האש, אופן פריצת השריפה או כל ענין מקצועי אחר שבמחלוקת, הקשור לשריפה. הוא הגיש חווֹת דעת שמאיות/הנדסיות, רק בקשר להערכת הנזק. בין השאר הגיש חוות דעת של שמאי-חוקר, אהוד קייזר, אשר, כך התברר, הינו בעל עסק ייחודי לשמאות חוקרת, עם התמחות בתחום השריפות. ואולם, למרות מומחיות זו, ולמרות שקייזר בדק, לטענתו, את כל הגורמים המחשידים שעמדו נגד התובע, לא מצא בהם ממש והתרשם מהתובע בצורה חיובית, התובע לא ביקש מקייזר חוות דעת בנושאים שחרגו מתחום השמאות והערכת הנזק, גרידא. קייזר, לדבריו, בדק את הדברים רק למען עצמו ומצפונו, "לשקט ולאמונה העצמית שלי", אך לא ביטא את מסקנותיו בחוות דעתו ואף לא רשם את הדברים בשום מקום. אי הבאת הדברים במסגרת חוות הדעת, שהיא המתכונת המחייבת לגבי מומחה, בדרך שניתן לחקור על הדברים בחקירה נגדית, מעוררת סימן שאלה. לכאורה מדובר בחוות דעת של מומחה רלוונטי, אשר - אם מסקנותיו היו כפי שציין - יכול היה להועיל לתובע מאד. התובע טען בסיכומי התשובה כי לא היה עליו להביא לא את אחיו ולא את השכן, שכן מגדל טענה טענותיה לפיהן הוא חשוד בהצתה - בעלמא. לדבריו, מגדל לא נקבה בשמו של השכן ולא פרטה בדיוק מהו אופי החשד נגד התובע. מגדל טענה באופן לאקוני שמישהו סייע לתובע בהצתת האש, אך היא לא אמרה מי הצית את האש ומי סייע לו. לדברי התובע, גרסת הנתבעות אינה מבוססת, היא מופרכת ורחוקה מהמציאות, ולכן נטל הבאת העדים לא עבר לתובע. איני מסכימה לטענה זו. הנתבעות הביאו ראיות בעלות משקל, כמפורט לעיל ולהלן, המצביעות על כך שבסבירות גבוהה המחסן נשרף עקב הצתה ועל כך שקיים בסיס לחשד שהתובע היה מעורב בה. מגדל לא היתה צריכה להוכיח כיצד בדיוק בוצעה ההצתה, ובלבד שהרימה את הנטל (במאזן ההסתברויות) להראות מעורבות של התובע. התובע הוא שטען ששכן הודיע לו על השריפה. זהות השכן היא בידיעתו, לא בידיעת מגדל. לא ברור מדוע ציפה התובע שהנתבעות ינקבו בשם השכן, כאשר הוא עצמו היה זה שאמר לחוקר מטעם מגדל את שמו. כאמור בפתח הפרק, משהרימה המבטחת את הנטל להוכיח שהתובע היה מעורב בגרימת ארוע הביטוח, הכדור חוזר למגרשו של התובע להוכיח אחרת, ולכן היה עליו לזמן לעדות כל עד שיכול היה לחזק את טענתו שהוא לא היה מעורב בהצתה (או שלא היתה הצתה, כלל), למשל - עד שיוכל להוכיח שהוא זה שהודיע לתובע על השריפה. כידוע, חזקה היא שכאשר קיימת ראיה רלוונטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההמנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראו ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 14 [פורסם במאגרים ממוחשבים, 26.5.10], ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם במאגרים ממוחשבים, 28.10.09], מפי כבוד השופט רובינשטיין, בפסקה ל לפסק הדין; ע"א 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון [פורסם במאגרים ממוחשבים, 26.1.05], וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605). לפיכך, אי הבאת העדים וחוות הדעת המוזכרות פועלת, אף היא, לחובת התובע ומחזקת את ראיות ההגנה. ז. שינויים שערך התובע בפוליסה, כחודשיים לפני הארוע: התובע היה מבוטח אצל מגדל מ-1998. לאורך השנים ביטל את הפוליסה, חידש אותה ואף ערך בה שינויים. בשנים שקדמו לארוע דנן הפחית התובע מדי פעם את סכום הביטוח ואת היקף הכיסוי, למשל - ביום 13.7.00 חידש התובע את הפוליסה ללא כיסוי לרעידות אדמה ונזקי טבע. ואולם ביום 1.1.05, כחודשיים לפני השריפה, הגדיל התובע את סכום הכיסוי הביטוחי מ-500,000 ₪ ל-675,000 ₪, והרחיב את תחולת הביטוח גם לאבדן דמי שכירות [נ/4]. כאשר נשאל על כך התובע השיב כי סוכן הביטוח שלו, טובי צברי, מצא לנכון להגדיל לו את סכום הביטוח והוא חותם על כל מה שסוכן הביטוח כותב. עוד הוסיף כי אינו קורא על מה הוא חותם. כאשר נשאל על כך סוכן הביטוח, טובי צברי, השיב כי אין דבר כזה שמבטחת תקטין או תגדיל כיסוי ביטוחי ללא הוראה מפורשת של המבוטח, וגם במקרה זה התובע הוא שביקש את השינויים. סמוך לאחר השריפה אמר התובע לחוקר מטעם מגדל, שטיינר, בהודעה נ/5, כי בחידוש הפוליסה האחרונה צמצם חלק מהכיסויים, משום שרצה פוליסה זולה יותר. בבית המשפט נתבקש ליישב בין תשובות אלה שמסר לחוקר, לבין העובדה שבפועל, הורחב הכיסוי והפרמיה עלתה. תחילה השיב תשובות מתפלפלות ומתנצחות עם ב"כ הנתבעות (עד כי נאלצתי להעיר לו שהוא אינו מועיל לעצמו בצורת התנהגות זו) ובהמשך - תלה את הדבר בסוכן הביטוח, שעשה זאת בלי שביקש ממנו, ובסוף סיכם: "אז הוא עבד עלי אולי". לבסוף הסכים לומר כי אחרי שטובי צברי הסביר לו למה נחוצה הגדלת הכיסוי, הסכים לכך, אך עדיין התעקש שמה שאמר לשטיינר, בדבר רצונו להוזיל את הפוליסה - הוא נכון. ח. התרשמות מעדותו של התובע: כפי שציינתי לעיל, התובע העיד בצורה מתפלמסת, מתנצחת ואנטגוניסטית והערתי לו (ולבא כוחו) על כך במהלך עדותו, מספר פעמים. הבהרתי לו, כי ברור לי שהוא כועס על החשדות המיוחסים לו על ידי חברת הביטוח, אך מאחר שהוא התובע, והוא מעונין הן שתביעתו תתברר במהרה והן שאתרשם ממנו לחיוב, עליו להתגבר על הכעס ולהעיד בצורה ישירה ולגופן של השאלות. הדבר הועיל אך לפרק זמן מוגבל. היו שאלות שב"כ הנתבעות נאלצה לשאול מספר פעמים, שכן התובע התחמק ממתן תשובה, ורק לאחר התערבותי נאות התובע להשיב תשובה רלוונטית. אם לא די בכך, הרי שבנקודה מסוימת, בה נתן תשובה שלא הועילה לו, התערב עורך דינו בחקירה והתובע מיד הוסיף פרטים חדשים לגרסתו. זו היתה השתלשלות הענינים: כאשר נשאל התובע בחקירה נגדית מה הם (הוא ובני משפחתו) עשו לאחר שהוצאו לגבי המבנה צווי ההריסה (הראשון והשני), השיב שלא עשו דבר והמשיכו לעבוד כרגיל. או אז התערב בא כוחו בחקירה וציין שכתב האישום השני הוגש על אי קיום צו ולא על הריסה. בעקבות התערבות זו, הוסיף לפתע התובע שאחרי הצו עשו "תכניות ושינויים". כאשר הערתי לו שזה לא מה שאמר קודם, השיב כי קודם ביקש להשיב בקצרה. הפרוטוקול משקף היטב את כל חילופי הדברים הממושכים והברורים בענין זה, ואוכל רק לומר, כי נראה שהתובע ניסה לעשות "מקצה שיפורים" על תשובתו הראשונה. נסיון זה לא צלח, הן משום שהדברים שהוסיף לא נתמכו בראיות כלשהן, כך שהם נאמרו בעלמא, והן משום שההתנהלות הזיקה להתרשמותי מהתובע ומאמינותו. ההתפלמסות והתשובות המתחמקות המשיכו לאורך כל החקירה הנגדית. במקרים מסוימים התברר שדברים הכתובים בתצהיר התובע אינם עולים בקנה אחד עם ראיות אחרות. כאשר התובע עומת עם הסתירות, התעקש, תוך התפלמסות והתחכמות, שהכתוב בתצהיר נכון, עד שלבסוף הודה בהיפך. דוגמא אחת תובא בהמשך, בנוגע לשאלת הנזק שנגרם לדיר ולכבשים. דוגמא נוספת נגעה לחלקי המחסן ששכרה חברת כהן אליהו: "ש: ... לאחר שפינית את חברת ישי כימיקלים, השכרת לאחים כהן את אותו השטח שאותו השכרת קודם לחברת ישי? ת: לא. ש: תסתכל בבקשה בסעיף 16 לתצהיר שלך, מה שכתוב בסוף שלו הוא לא נכון: 'חברת האחים כהן שכרה גם חלק זה של המחסנים שפונה'? ת: לא. היא שכרה את הצמוד אליה של קרע יונתן. ש: אז מה שכתוב בתצהיר זה לא נכון? ת: זה נכון. הצמוד אליו. כאילו חלק. היה חלק של קרע יונתן וחלק של ישי כימיקלים, היא לקחה את של קרע יונתן. ש: תקשיב מר חסן, כתוב בתצהיר שלך, מה שכתוב בתצהיר שלך הוא לא נכון. ת: היא לקחה את של קרע יונתן. ש: שאלתי האם היא שכרה את המחסנים של ישי כימיקלים. ת: לא, לא, לא, לא, היא לא שכרה, היא לא שכרה, יש פה משהו שלא מובן ולא נכון, כן. היא לא שכרה של ישי כימיקלים אלא של קרע יונתן, צמוד לכימיקלים...". התרשמתי כי התובע התחמק ממתן תשובות ובאופן כללי, אוכל לומר שהאופן שהעיד לא שיכנע אותי כי אין לו דבר להסתיר. התרשמות זו אינה פועלת לזכותו. ט. מצבו הכלכלי של התובע: ב"כ הנתבעות טענה כי עובר לארוע השריפה, היה התובע בקשיים כלכליים ומציינת זאת כמניע נוסף שהיה לתובע לגרום להרס המבנה בארוע מכוסה בביטוח. התובע התנגד לטענה זו ואמר שלא היו שום קשיים, אך לא נתן הסבר מדוע, אם כן, אמר לחוקר מטעם מגדל שהוא רצה להוזיל את הפוליסות שלו. יצויין כי התובע אמר לחוקר (בהקשר אחר - כשביקש לשכנע שהודיע לחברת הביטוח על קיומו של צו ההריסה), שהוא ביקש מפקידה עמה שוחח בחברת הביטוח לבטל את הביטוח, נוכח צו ההריסה, כי חבל לו על הכסף. עוד הוסיף כי אמר לה "אני בפירוש, בפירוש לא רוצה את הביטוח, אין לי כסף, יש לי 3 ילדים בבית... אין לי כח לכלום אין לי אני המכלכל היחידי של כל המשק...". חרף אמירות אלה, מאחר שאיני מאמינה שהתובע הודיע לחברת הביטוח על צו ההריסה (ענין השייך לפרק הבא), איני סבורה שגם יתר השיחה המדווחת היה כנטען ואיני קובעת כך או אחרת בנוגע למצבו הכלכלי של התובע. לפיכך, איני מייחסת משקל לטענה כי היו לתובע קשיים כלכליים. י. סגירת תיק החקירה על ידי המשטרה: המשטרה, לאחר חקירה, הגיעה למסקנה כי אין חשד לכך שבוצעה עבירה פלילית בתיק, ואין מדובר בהצתה. במסמך נ/22 (יומן החקירות של המשטרה) נכתב: "מסריקה במקום ביחד עם ... [כתב יד לא ברור - מ.ב.נ] והסיירים לא אותרו חפצים חשודים כקשורים לשריפה במקום הארוע. בשלב זה עד לקבלת דוח השריפה מחוקר השריפות, לאור העדויות בלבד, לא עולה חשד למעשה פלילי". כעבור תקופת מה נרשם נ/24, מזכר של רס"מ אבי סולומון מחקירות נתב"ג, לרמ"ח מרחב נתב"ג, בו נאמר כי לאחר קבלת עדות מהשוטר שלום כהן לגבי הנסיבות "המוזרות" [כך במקור - מ.ב.נ] של מציאת מיכל הדלק ולאחר קבלת חוות דעת מז"פ שלא נמצאו שרידי דלק בשרידי השריפה - החוקר ממליץ להשאיר על כנה את המלצת הגניזה לתיק ולבטל את הפ"א (תיק החקירה). על המזכר רשומה גם מסקנתו הסופית של פקד ישראל קליין, הרמ"ח, שהצטרף להמלצות. שוטרים אלה העידו גם בבית המשפט. פקד קליין העיד כי אינו זוכר את הארוע כלל. רס"מ סולומון העיד כי הגיע למקום, ראה את השריפה, ראה את פעולות הכיבוי וגבה עדות ממספר אנשים. עוד התייחס למה שכינה "הנסיבות המוזרות" של מציאת מיכל הדלק וציין שלמיטב זכרונו, היה בין הראשונים שהגיעו למקום וכאשר עשה סריקה במקום, ברחבה של הטרקטור, לא ראה ג'ריקן. כעבור זמן מה, חוקר מטעם מגדל קרא לשוטר שלום כהן לחזור למקום, והפנה תשומת לבו לג'ריקן. דבר זה עורר את חשדו של כהן, שכן לדבריו - הג'ריקן לא היה שם קודם (מתוך החומר, לרבות עדותו של סולומון בבית המשפט, עולה שהשוטרים חשדו בחוקר שטיינר ש"שתל" את הג'ריקן במקום והם אף שקלו לחקרו באזהרה, בחשד לשיבוש מהלכי משפט). רס"מ סולומון עיין בתיק המשטרה שהוצג בבית המשפט וטען שחסרים בו מסמכים ומזכרים. השוטר שלום כהן, אשר לעדותו התייחס אבי סולומון במזכר ובעדותו הנ"ל, העיד כי לא ראה את הג'ריקן במקום בו ראה אותו שטיינר [ת/2]. כל הדברים האלה היו יכולים להיות רבי משמעות ולעורר סימן שאלה משמעותי בדבר עדותו של החוקר מטעם הנתבעת, שטיינר, אלא שמהראיות עולה כי כבר בבוקר יום 10.3.05, מספר שעות לפני ששטיינר הגיע לזירה, הגיע אליה חוקר השריפות מטעם שרותי הכבאות, רשף לוי, שהינו - כפי שכבר ציינתי מספר פעמים - עד נטול אינטרס בתיק, אשר העיד כי ראה את הג'ריקן באותו מקום בו ראה אותו שטיינר, והוא אף צילם אותו (כמפורט בדוח הכבאות נ/28), הכל - כפי שצויין לעיל. לאור זאת, ניטל העוקץ מהתמיהות שהובילו את המשטרה לפקפק בשטיינר ובעדותו. נוסף על כך, לא מצאתי בדברי השוטרים התמודדות עם הראיות שהזכרתי לעיל, אשר חלקן לא היו בפניהם, מה גם שהתברר שחלק מהחומר בתיק חסר. מעדותו של רס"מ סולומון עולה כי אינו יודע אם דוח שירותי הכבאות, שהוא ללא ספק ראיה מרכזית ואובייקטיבית בתיק, היה בפניו כשהמליץ לסגור את התיק. מתברר, אם כן, כי יחסם של השוטרים לתיק נגזר, במידה לא מבוטלת, מחשדם בשטיינר ש"שתל" את הג'ריקן במקום, חשד שהתברר כבלתי מבוסס לחלוטין, והתברר שלא ברור אם הדוח של המומחה מטעם שירותי הכבאות, שקבע כי קיים חשד למעורבות של חומר דליק בארוע, ומכאן שקיים חשד להצתה - היה בפניהם. סיכומו של דבר, איני מוצאת שיש לייחס משקל רב למסקנת המשטרה כי במקרה זה לא התעורר חשד לפלילים ולהחלטתה לסגור את התיק, וזאת - נוכח מכלול הראיות שהוצגו בפני. על כן איני מוצאת מקום להעדיף את מסקנות השוטרים לגבי השאלה אם הראיות מעוררות חשד להצתה - בכלל, ולמעורבות התובע - בפרט, על פני מסקנותי. יא. הדיר לא נשרף והכבשים לא ניזוקו: הנתבעות טענו כי חלקי המבנה שלא היו מבוטחים, כגון הדיר, לא ניזוקו, ורק המחסן, שהיה מבוטח - ניזוק בשריפה. לטענתן, הדבר מצביע על כך שהתובע הבעיר את האש באופן שתפגע במבנה כפי צרכיו, והן ביקשו לזקוף נקודה זו לחובתו. כשלעצמה, תזה זו נראית לי דחוקה ואין בידי לקבלה, ולו בשל כך שלא שמעתי עדות בדבר הגורמים שגרמו להתפשטות השריפה דווקא כפי שהתפשטה, ומנעו התפשטותה למקומות אחרים. ואולם נושא הנזק לכבשים ולדיר הפך לבעל משמעות לענין מהימנות התובע, שכן התובע טען בתצהירו: "כמאה כבשים היו מוטלות על האדמה מחוץ לדיר, חלקן הגדול ללא רוח חיים" [סעיף 32], אלא שטענה זו עומדת בניגוד לראיות רבות אחרות, המלמדות שלא נגרם נזק לדיר ולכבשים. לדוגמא: ביומן החקירות של המשטרה, נ/22, בסעיף 3 נכתב: "לא היו נפגעים בשריפה, לא אנשים ולא בעלי חיים" ובסעיף 7 נכתב: "כוחות הכיבוי הם שחילצו את הכבשים מהדיר". בדוח שירותי הכבאות, נ/28, נכתב: "דיר כבשים ומתבן לא ניזוקו כלל מהשריפה", וכך גם עולה מהשרטוט שצורף לדוח. דברים דומים אמר עמית גופר בבית המשפט וכך אמר התובע בעצמו, בסמוך לאחר הארוע, לחוקר מטעם מגדל, שטיינר, בעדות שמסר לו: "ש: לדיר לא קרה כלום? ת: איך יקרה לו הוא לא מאוכלס, הוא לא מאוכלס". סתירה זו לובנה עם התובע בחקירתו הנגדית, והוא עמד על האמור בתצהיר, למעט תיקון לפיו לא "חלקן הגדול" של הכבשים נפגע, אלא רק "חלקן". יב. העדר חשודים פוטנציאליים בהצתה, מלבד התובע: התובע ואשתו העידו כי לא אוימו על ידי כל גורם שהוא. אשת התובע העידה שאין להם שונאים ואיש לא מתנכל להם. התובע העיד לאורך כל הדרך כי אין לו אויבים ואין לו כל חשד מי יכול היה להצית אש במחסן. מאחר שמהראיות עולה כי בסבירות גבוהה השריפה נגרמה בשל הצתה, עובדה זו מעוררת את השאלה מי, מלבד התובע, שעל המניע שלו הרחבתי לעיל, יכול היה לרצות לשרוף את המחסן. לשאלה זו לא ניתנה כל תשובה ולא עלה אף לא שם אחד של חשוד אחר פוטנציאלי. סיכום הראיות בענין קרות מקרה הביטוח ובחינת עמידת כל צד בנטל המוטל עליו 14. לחובת התובע הצטברו הראיות הבאות: המניע החזק שהיה לו להצית את המחסן; העיתוי מעורר התמיהה של השריפה; חוסר המעש מצידו לקראת מועד ביצוע הצו והעדר ההכנות לפינוי המחסן, על מנת להציל את מה שניתן מפני ההריסה; מסקנת חוקר השריפות הבכיר מטעם שרותי הכבאות באגוד ערים פתח תקוה, רשף שמואל לוי, כי קיים חשד למעורבות של חומר דליק בשריפה; מציאת ג'ריקן עם ריח של דלק ומצת בזירה; מסקנת חוקר הדליקות מטעם מגדל, אלי היינה, כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון; שלילת האפשרות שהשריפה נגרמה מכשל חשמלי (היינה, סלוצקי והקצין התורן המשטרתי); שלילת האפשרות שהשריפה נגרמה מהמוצרים שהשוכרת איחסנה במחסן (היינה ולוי); מסקנת החוקר מטעם מגדל, שמואל שטיינר, כי היתה הצתה בזדון; מסקנתם של לוי והיינה שיש אפשרות שהיה יותר ממוקד שריפה אחד; העובדה שמישהו נכנס למחסן סמוך לפני פרוץ השריפה, לא ניטרל את האזעקה, הסתובב בכל אזורי המחסן ומיד לאחר מכן - פרצה האש; המנעות התובע מהבאת עדים חשובים (אחיו, השכן ומומחה בתחום השריפות, שיסתור את מסקנות מומחי ההגנה); הגדלת הכיסוי הביטוחי למחסן והכנסת מרכיב של "אבדן שכירות" כחודשיים לפני הארוע; התנהגותו של התובע בבית המשפט ואופן מסירת העדות; המצאת גרסה כבושה לפיה ניסה לפַנות את חברת כהן אליהו מהמחסן, אך היא סרבה להתפנות; העדר חשודים פוטנציאליים אחרים בהצתה. באלה יש, ללא ספק, כדי להעביר את הנטל לשכמי התובע, להראות כי לא היה מעורב בגרימת מקרה הביטוח. לזכות התובע עומדת, בסופו של יום ולאחר שדחיתי חלק מהפירושים שנתן התובע לראיות מסוימות, עדותו של עו"ד דן אור בדבר תגובתו הנסערת של התובע לאחר שקיבל את שיחת הטלפון בה נמסר לו כי פרצה שריפה. ראיות אחרות שהוזכרו ונדונו לעיל לא הטו את הכף לכאן או לכאן. בעדות של עו"ד אור אין די כדי להטות בחזרה את כפות המאזניים לזכות התובע, ועל כן אין מנוס מקביעה שהתובע לא עמד בנטל שהוטל עליו, לאחר שהנתבעות הרימו את הנטל שהוטל עליהן. 15. מהמקובץ עולה כי השריפה, שעל התרחשותה אין חולק, היתה תוצאה של הצתה. כן הוכח, במאזן ההסתברויות ובראיות בעלות משקל ניכר, בכמות שגדולה, לטעמי, באופן משמעותי, מהכמות הדרושה להרמת הנטל במקרה אזרחי "רגיל", כי התובע היה מעורב בהצתה, אף שלא ביצע אותה בעצמו, ועל כן גרם לקרות מקרה הביטוח. מסקנה בנוגע לטענת המבטחת כי היא פטורה מחבותה בשל מעורבות המבוטח בגרימת מקרה הביטוח 16. לאור מסקנתי כי הנכס המבוטח נשרף עקב הצתה מכוונת, שהתובע היה מעורב בגרימתה, פטורה מגדל מחבותה על פי הפוליסה, נוכח הוראות סעיף 26 לחוק. מכאן שדין התביעה נגד מגדל להדחות. אחריות חברת כהן אליהו לנזקי התובע, לאור מסקנתי כי הוא היה מעורב בהצתה 17. מאחר שהוכח שהתובע גרם לשריפה, ברור שלא רשלנות של חברת כהן אליהו גרמה לה. מכאן שגם התביעה נגד חברת כהן אליהו, שעילתה רשלנות, דינה להדחות. העילות הנוספות 18. חרף האמור, אמשיך ואדון גם בטענות האחרות שהעלו הצדדים, אשר תפסו מקום נכבד בדיונים ובסיכומים, כאילו דחיתי את הטענה שהתובע גרם למקרה הביטוח במתכוון. ברור, אם כן, כי מכאן ואילך הדיון הוא בגדר אמרת אגב, שאינה נדרשת לתוצאה הסופית. חשוב לזכור: לצורך הדיון בטענות אלה, עלי לצאת מנקודת הנחה שלא הוכחה הטענה שיד התובע היתה בגרימת השריפה. אחריות חברת כהן אליהו, אילו נקבע שהתובע לא היה מעורב בהצתה 19. התביעה נגד נתבעת 2, שוכרת המחסן, עילתה בסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [הפקודה], הקובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהיה תופש המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". טענות התובע 20. טוען התובע כי האש פרצה מתוך המחסן אשר היה בשליטתה ובחזקתה של נתבעת 2 ועל כן עליה מוטל הנטל להראות שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה רשלנות שתחוב עליה. חברת כהן אליהו לא הביאה כל ראיה שתעיד כי לא התרשלה. להיפך: עדים מטעמה העידו כי החזיקו במחסן מאיצי בעירה; כך (לטענת התובע) עולה גם מהדוח של אהוד ברקאי [ת/8]; חברת כהן אליהו התנגדה להציג בפני בית המשפט את תיק המניעה, הכולל את פירוט הבקורות שנערכו בבית העסק; עדי נתבעת 2 אמרו שלא נקטו אמצעים למניעת דליקות והם לקו בזכרונם כאשר נשאלו בחקירה נגדית אודות ביקורי רשויות כיבוי האש בבית העסק. מכאן שנתבעת 2 לא הוכיחה שלא התרשלה ומאחר שכך, היא אחראית לנזקי התובע עקב השריפה. 21. מכח היותה המבטחת של נתבעת 2, מגדל אחראית כלפי התובע גם לנזקים שגרמה נתבעת 2, וכאן אין מגדל יכולה להתלות בטענות הביטוחיות הנובעות מחוזה ההתקשרות שלה עם התובע. עוד טוען התובע כי במסגרת האחריות המוטלת על הנתבעות מכח הפקודה, הן אינן יכולות להשמע בטענה שלא נגרם לתובע נזק משום שלמחרת השריפה אמור היה המבנה לההרס ממילא. טענות הנתבעות 22. לטענת הנתבעות, התובע נמנע מלהביא ולו ראיה אחת התומכת בטענותיו כי מוצרים שאחסנה נתבעת 2 במחסן הם שגרמו לארוע השריפה, ולא בכדי. נוסף על כך, התובע לא הגיש חוות דעת מומחה שריפות שתתמוך בטענותיו. מומחה ההגנה, אלי היינה, סתר את טענת התובע בדבר היות הסחורה של נתבעת 2 הגורם לשריפה. התובע אף לא הצליח בחקירותיו הנגדיות של עדי ההגנה, להצביע על קשר של חברת כהן אליהו לארוע השריפה. התובע גם ניסה ללא הצלחה לטעון כי מגדל שילמה לנתבעת 2 את תגמולי הביטוח בלא שבדקה את מעורבותה של נתבעת 2 בשריפה ובלא שחקרה את עובדיה, אך עד ההגנה עופר כהן העיד כי נחקר על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח. עוד טוענות הנתבעות כי אין לייחס חשיבות ל-ת/6 ("בקורת תקופתית לבדיקת סדרי מניעת דליקות" מטעם שירותי הכבאות באגוד ערים פתח תקוה - [מסמך הבקורת]), שכן הנתבעת 2 עמדה בכל דרישות הפוליסה של מגדל. יותר מכך: אפילו לא עמדה נתבעת 2 בדרישות הבקורת של כיבוי האש, מענין כיצד הביא הדבר לפריצת אש דווקא ביום 9.3.05, היום בו דחה בית המשפט את בקשת התובע לעיכוב ביצוע צו ההריסה. דיון והכרעה בטענה שנתבעת 2 התרשלה 23. מהראיות עולה כי חברת כהן אליהו אכן החזיקה במחסן קוביות פחם ובקבוקים שמאיצים בעירה, לרבות בתקופה הרלוונטית. יעקב כהן נשאל האם חברת כהן אליהו פעלה בהתאם להערות שעלו ממסמך הבקורת והוא השיב בשלילה. עם זאת, כאשר נשאל בהמשך אם הוא מכיר את המסמך והאם קיבל אותו, השיב כי אינו זוכר ואף לא זכר אם מכבי האש דרשו מהם דרישות. הוא ציין שמבין הדרישות שנתבקשו למלא, לא ביצעו קיר מגן, מסיבות כלכליות. הוא לא זכר אם ביקשו ספרינקלרים והוא לא הגיש תכניות מבנה לצורך קבלת היתר בניה בנושאי בטיחות והגנה מאש. לעומת זאת, את כל דרישות הסוקר מטעם חברת הביטוח - מטפים, גלגלונים וכו' - מילא. עופר כהן העיד כי אינו מטפל בנושאים הללו ואינו יודע מה ביקשו מכבי האש הוא גם לא זכר דבר לגבי הבקורת מושא מסמך הבקורת. הוא ציין כי מלבדו, עובד אחד בעסק נהג לעשן, אך לדבריו - היתה להם משמעת עצמית גבוהה. הוא נחקר בנקודה זו גם על ידי אלי היינה, חוקר הדליקות מטעם מגדל. 24. אף שמעדויות האחים כהן עולה כי כנראה לא פעלו לפי מסמך הבקורת של מכבי האש, הרי שעמדו בכל דרישות חברת הביטוח בעניני בטיחות, שהועמדו כתנאי לביטוח. כך, למשל, קיבלו אישור של מהנדס חשמל, קיבלו אישור תקינות לאזעקה, התקינו מטפים וגלגונים וכו', ורק בכפוף לכל אלה הסכימה מגדל לבטח את העסק. 25. היינה ציין בחוות דעתו אלו אמצעי הגנה מפני אש היו במקום (גלגלוני כיבוי בשני מקומות, מטפי כיבוי אש, ברז כיבוי אש וארגז זרנוקים מחוץ למבנה). כפי שכבר צוין לעיל, בסעיף 13.ג בפרק "דיון והכרעה בטענה שהתובע גרם לקרות מקרה הביטוח", היינה שלל התרחשות כשל חשמלי כסיבה לשריפה ובעדותו בבית המשפט הוא שלל אפשרות שהמוצרים שהוחזקו במחסן תססו או יצרו את תחילת הבעירה בדרך אחרת. את אפשרות הכשל החשמלי שלל גם מהנדס החשמל אשר סלוצקי. 26. לאחר ששקלתי את כל הראיות, שוכנעתי שהנתבעות הרימו את הנטל להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי נתבעת 2 לא התרשלה ולא גרמה ברשלנותה לפרוץ האש. יש לזכור, כי אף אם הנחנו לצורך הדיון שלא הוכח כי התובע היה מעורב בביצוע ההצתה, הרי שעדיין עומדות כל הראיות המצביעות על כך שהאש פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת, ולא כתוצאה מרשלנות. נוסף על כך, אמנם אי עמידתה של נתבעת 2 בבקורת התקופתית ת/6, שנערכה באוקטובר 2001, עומדת לה לרועץ, אך שוכנעתי כי לאחר מכן, בשנים 2003 - 2004 (כעולה מהמסמכים המתייחסים למיגונים אלקטרוניים ותקינות מתקני צריכה אלקטרוניים), עמדה בכל דרישות סוקר הביטוח, שהועמדו כתנאי לעשיית הביטוח. היינה בדק את מצב אמצעי הבטיחות סמוך לאחר פרוץ השריפה ומצא את המצב משביע רצון ומכאן שהנתבעת גם עמדה בדרישות בנושאי בטיחות מפני אש. יש לזכור, כי מגדל, שביטחה גם את נתבעת 2, שילמה לה תגמולי ביטוח רק לאחר שביצעה חקירה גם לגביה. מומחי ההגנה שללו את התזות שהעלה התובע בדבר אפשרות לפריצת אש מחומרים שהוחזקו במחסן חברת כהן אליהו, או כי כשל חשמלי גרם לאש, והתובע לא הביא חוות דעת מומחה לסתור. 27. טענת התובע כי נתבעת 2 התנגדה להציג את "תיק המניעה" ויש לזקוף עובדה זו לחובתה, אינה יכולה לעמוד. התובע ביקש, לאחר תום הבאת ראיות התביעה, להתיר לו להביא "עד הזמה" שיביא עימו את תיק המניעה, ואני דחיתי את בקשתו ביום 3.7.11, וקבעתי שאין מדובר בעדות הזמה, אלא בראיה שהתובע צריך היה להיות מודע לקיומה עוד טרם החל בפרשת התביעה. 28. סיכומו של דבר, דין התביעה כנגד הנתבעות, בעילה של התרשלות נתבעת 2 באש, להדחות. דיון והכרעה בטענה שהמבטחת פטורה מתשלום בשל הפרת חובות הגילוי של התובע 29. מאחר שכאמור, לצורך הדיון בטענות אלה עלי לצאת מנקודת הנחה שלא הוכחה הטענה שיד התובע היתה בגרימת השריפה, הרי שהבסיס לדיון הוא שהתרחשה שריפה, שהיא - אם ידחו טיעוני מגדל בנושא הפרת חובות הגילוי - ארוע שהפוליסה חלה עליו. האם הריסת המחסן בצו הריסה הוא "מקרה ביטוח" המכוסה על ידי הפוליסה? 30. התובע בסיכומיו טען כי הריסת המחסן עקב ביצוע צו הריסה היא ארוע ביטוחי, המכוסה על ידי הפוליסה, שכן לא קיים בפוליסה חריג המוציא מהכיסוי הביטוחי את הריסת המבנה על ידי הרשות (סעיף 26 לסיכומים). מגדל לא התייחסה לטענה זו ישירות, אך מתוך דבריה, ברור כי לדידה אין זה המצב, וברור כי עמדתה היא שהפוליסה לא חלה על מקרה של ביצוע צו הריסה כדין (סעיפים 19 ו-131 לסיכומים). אף אחד מהצדדים לא הרחיב בטיעוניו בענין זה. 31. לטעמי, לא יתכן לקבוע כי פוליסת הביטוח חלה על ארוע של הריסת המחסן מכח צו שיפוטי שניתן כדין. ראשית, לא סביר להניח שמבטחת כלשהי תתן כיסוי ביטוחי למקרה שלמבוטח השפעה ישירה על השאלה אם יתרחש או לא. ברצותו - יסיר את מחדליו, כפי שהורה לו בית המשפט, וברצותו - יותירם על כנם, ויגרום, בודאות גבוהה, לקרות המקרה הביטוחי. שנית, הפוליסה קובעת מה הם הסיכונים המבוטחים, אשר רק אובדן או נזק לרכוש שיגרם על ידי אחד מהם יחשב "מקרה הביטוח". ביצוע צו הריסה לא נכנס בגדר אף אחד מהסיכונים המנויים בפוליסה. משכך, מובן כי לא היה צריך להחריג מהפוליסה ארוע, שממילא לא נכנס בגדרה, מראש. מכאן, שאילו נהרס המבנה עקב ביצוע צו ההריסה, לא היתה לתובע תביעה על פי הפוליסה כלפי מגדל. האם חלה על התובע חובה לידע את מגדל אודות קיומו של צו ההריסה? 32. האם חלה על התובע חובה לידע את מגדל אודות קיומו של צו ההריסה? לאחר שעיינתי היטב בטיעוני הצדדים, לטעמי התשובה לכך שלילית. גם על פי חובת הגילוי הרחבה, החלה על המבוטח, קרי זו הכוללת לא רק את החובה להשיב תשובה מלאה וכנה לשאלות המבטחת (סעיף 6(א) לחוק), אלא גם את החובה שלא להסתיר מפני המבטחת מידע בנוגע לענין מהותי, בכוונת מרמה (סעיף 6(ג) לחוק), על המבוטח לגלות למבטחת מידע רק בענינים מהותיים. "ענינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותה הבסיסית של החברה לבטח..." [ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 672]. 33. מאחר שהריסת המבנה אגב ביצוע צו הריסה אינה סיכון מבוטח ולא מהווה מקרה ביטוח, לא מצאתי במה הסיכוי להתרחשותה יכול או צריך לענין את המבטחת. יהרס המבנה? תתבטל הפוליסה (סעיף 16 לחוק). לא ברור איזה סיכון מבוטח הוחמר בעקבות קיומו של צו ההריסה. למען הסר ספק אזכיר, שלא נטען בשום שלב (ובודאי לא הוכח), שצו ההריסה ניתן בשל היותו של המבנה מסוכן, או בנוי שלא כהלכה, או בשל תכונות של המבנה שהיו יכולות, אולי, להעיד על הסיכוי שיקרה למבנה נזק אחר (שאינו הריסה עקב הצו), שנופל בגדר הסיכונים המבוטחים. עוד אזכיר, כי הדיון בשאלה הנוכחית מתקיים תחת הנחה שהתובע לא גרם לארוע השריפה, כך שאין לדבר גם על כך שצו ההריסה עשוי היה לתת למבוטח מניע לגרום להתרחשות ארוע, שהוא סיכון מבוטח (כלומר, אין מדובר ב"סיכון מוסרי", קרי: עובדה העשויה ללמד שלמבוטח ענין בהתרחשות ארוע ביטוחי [שחר ולר "חובות גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח" אופקים חדשים במשפט]). העדים מטעם מגדל אף לא הזכירו את השיקול של "יצירת מניע", כמרכיב שהיה בו כדי להחמיר את הסיכון. 34. יש לזכור כי הוכחת המהותיות מוטלת על המבטחת. מגדל טוענת כי התובע ידע שאם יגלה למגדל את דבר קיומו של צו ההריסה, מיד תבטל מגדל את הפוליסה, והיא מפנה לדברי העדה חלי עמיאל, ראש מדור תביעות רכוש, לפיהם חברת ביטוח מבטחת מפני סיכונים, ואילו ביצוע צו ההריסה היה בגדר ודאות. הדברים נכונים, אך לא רלוונטיים, שכן מגדל לא ביטחה מפני הסיכון הכרוך בביצוע צו ההריסה. עוד הפנתה מגדל לדברי החתמת צילה הדר, שציינה בתצהירה כי מבטח סביר, שעה שהיה צריך לבטח נזק לרכוש, בודאי היה נדרש לצו ההריסה בו עסקינן, עד כדי המנעות מכריתת חוזה הביטוח. אף שכך הצהירה החתמת, לא הובהר לי כיצד קיומו של סיכון לא מכוסה שכזה היה משנה את נכונותה של מגדל לבטח את המחסן או את שיקוליה בדבר גובה הפרמיה. 35. לאור זאת, אני קובעת שלא חלה על התובע חובה לגלות למבטחת את דבר קיומו של צו ההריסה ולא ראיתי מדוע קיומו יכול היה להשפיע על נכונות המבטחת לבטח את המבנה, או להשפיע על תוחלת הנזק. כך, בפן העקרוני, וכך עולה מתוך הראיות, גם בפן המעשי, כפי שאפרט מיד. 36. עד כה התייחסתי לשאלה העקרונית האם קיומו של צו ההריסה הוא "פרט מהותי" במקרה דנן, וקבעתי שלא, אך מעבר לכך, גם הראיות מצביעות לדעתי על כך שפרט זה היה ידוע למגדל והוא לא שינה לה דבר. עולה מהראיות שהתובע לא הודיע באופן יזום לסוכן הביטוח שלו, טובי צברי, או למי מטעם הנתבעת, על קיומו של צו הריסה. כן הוכח שמגדל מעולם לא שאלה את התובע שאלה בדבר הליכים משפטיים או הליכים מנהליים הקיימים בענינו. ואולם, התובע ביטל וחידש את הפוליסה מספר רב של פעמים במהלך כל התקופה שבין עשיית הביטוח אצל מגדל לראשונה (10.9.97) ועד השריפה (9.3.05). לשם כך שלחה מגדל סוקרים אל המשק מספר פעמים. הם ביקרו במקום וראו, בין השאר, את המחסן מושא תביעה זו. גם סוכן הביטוח של התובע ביקר במשק וראה את המחסן. כך למשל, בשנת 2003 ציין הסוקר מטעם מגדל, מוטי פרייברג, בדוח הסקירה כי "האזור בו נמצא האתר אזור חקלאי". הסוקר ציין כי ביקר בנכס ואף ערך דוח עבור המבוטחת חברת כהן אליהו. מכאן שידע היטב למה משמש המחסן, ולא יכול היה לטעות ולחשוב כי זהו שמוש חקלאי. ניתן ללמוד גם מדוח הסוקר מ-1997 ומדוח הסוקר מ-1999 שהסוקרים ידעו שהמבנה, המצוי על קרקע חקלאית, משמש לשימושים מסחריים. מכל אלה עולה כי הן הסוקרים מטעם מגדל והן סוכן הביטוח (שהוא, כידוע, שלוחהּ של המבטחת לענין כריתת חוזה הביטוח ולענין ידיעת עובדות מהותיות) - ידעו כי התובע עושה שמוש מסחרי במבנה באזור חקלאי. העובדה שחרף זאת איש מהם לא שאל דבר בנוגע לחוקיות השמוש במבנה מלמדת שהדבר לא ענין את מגדל ולא היה מהותי עבורה. החתמת, צילה הדר, אף נשאלה על כך מפורשות בחקירתה הנגדית: "ש: לא הפריע לך כחתמת שעושים שימושים מסחריים באזור חקלאי? ת: זה לא מענייני בכלל". היא נשאלה כיצד מתיישבת תשובה זו עם עדותה כי ציפתה שהמבוטח יגיד לה דברים מעין אלה והיא השיבה שאינה יודעת מה אסור על פי החוק ומה מותר, אך אם היה אומר לה שהבנין מיועד להריסה - לא היתה מבטחת אותו. גם סוכן הביטוח, טובי צברי, נשאל אם לא הפריע לו לגלות שהתובע עושה שמוש מסחרי, ולא חקלאי, במחסן והוא השיב: "אין לי מושג איך זה הולך שם [בחברת הביטוח - מ.ב.נ], אני רק יודע שהיה סוקר מטעם חברת הביטוח, היה במקום, בחן את הענינים ואני מניח שהוא הניח שמדובר כבר באזור מסחרי, ולא במשק...". עוד הוכח כי מגדל ביטחה ומבטחת מבנים דומים בשטחים חקלאיים נוספים, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה ששאלת חוקיות השמוש במבנים בשטחים חקלאיים לצרכים מסחריים לא ענינה את מגדל בבואה לשקול אם לבטח נכס כזה. 37. מן המקובץ עולה שלא חלה על התובע חובה להודיע למגדל על קיומו של צו הריסה, בנסיבות שתוארו, ולכן אין מגדל יכולה להתלות באי הגילוי לשם הקטנת השיפוי שהיא חבה לתובע, בשים לב לנזקיו. האם נגרם לתובע נזק ואם כן - מהו שיעורו 38. סעיף 56(א) לחוק קובע כי "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם, ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה...". מכאן, שיש חשיבות לבירור השאלה מהו הנזק שנגרם. "תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה בו אילולא קרה מקרה הביטוח" (סעיף 56(ג) לחוק). 39. לאחר קרות מקרה הביטוח, בבוא המבטחת לברר את חבותה, מוטלת על המבוטח חובה למסור למבטחת את המידע הדרוש לבירור החבות (סעיפים 23 ו-24 לחוק). מכאן שלאחר שקרתה השריפה, היה על התובע להודיע למגדל על קיומו של צו ההריסה. 40. השאלה שבמחלוקת היא האם נגרם לתובע נזק כתוצאה מארוע השריפה, כאשר ממילא עמד המבנה המבוטח לההרס בתוך שעות מכח צו ההריסה, ואם כן - מה שיעורו? טוען התובע כי על מגדל לשלם לו את מלוא תגמולי הביטוח להם נתחייבה בפוליסה, ולדבריו יש לשום את נזקו בהתעלם מצו ההריסה, כשהנזק כולל גם את אובדן המבנה והפסד דמי שכירות. עוד טוען התובע כי על מגדל לשפותו בגין הוצאות שהוצאו בפינוי ההריסות, הוצאות כיבוי האש, הנזק לדיר ולכבשים, ועוד. התובע לא הפנה לפסיקה ישראלית, אלא לפסיקה אמריקאית לפיה ארוע, שאינו מכוסה בפוליסה, אשר התרחש לאחר שקרה ארוע שמכוסה בפוליסה וגרם נזק נוסף, אינו מאיין את חובת המבטחת לשלם בגין הארוע המוקדם, המכוסה. מגדל טוענת שלא נגרם לתובע נזק, ולחילופין טוענת לענין גובה הנזק. גם היא לא הפנתה לפסיקה ישראלית בשאלה אם נזק מאוחר, שנגרם בארוע שאינו מכוסה בפוליסה, מפחית את שיעור התגמולים שעל המבטחת לשלם בגין הארוע המוקדם, המכוסה בפוליסה. 41. עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנה התובע ולטעמי, לא ניתן ללמוד מהם לעניננו. ראשית, השאלה כאן אינה האם על מגדל לשלם תגמולי ביטוח לתובע בגין ארוע השריפה, אלא מה יהיה שיעור התגמולים, בהתחשב בנזק שנגרם לתובע. שנית, פסקי הדין אליהם הפנה התובע עוסקים במצבים השונים במהותם מעניננו. 42. צודק התובע כי לצורך קביעת שיעור תגמולי הביטוח יש לבחון את ערך הנכס המבוטח מיד לאחר קרות ארוע הביטוח ולא כעבור יממה. אלא שערך הנכס מיד אחרי השריפה נגזר מכל המרכיבים הרלוונטיים, לרבות העובדה שהנכס נועד להריסה בתוך שעות. במאמר מוסגר אציין, כי אין צורך להתלבט בשאלה מה מידת הוַדאות שהנכס היה אכן נהרס מכח צו ההריסה, אף שמדובר בארוע עתידי ועל כן, לכאורה, לא ודאי, שכן אנשי הפיקוח, שלא ידעו על השריפה, אכן התייצבו בבוקר ה-10.3.05, עם כח האדם והכלים הנחוצים לביצוע ההריסה (וכבר דחיתי בפרק הקודם את טענות התובע כי היה עולה בידו למנוע את ההריסה). 43. סוגיית שיעור הפיצוי בגין ארוע מוקדם, המכוסה בביטוח, כאשר לאחריו הגיע ארוע מאוחר, בלתי מכוסה (ובלשון בית המשפט - "פגיעה מידי שמים") נדונה אמנם בהקשר של נזקי גוף, אך נראה לי כי הנמקות בית המשפט באותו ענין חלות גם בעניננו [ע"א 248/86 עזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 547 - 549]. שם נקבע כי יש להביא בחשבון את הפגיעה השניה ומי שחייב לניזוק פיצוי בגין הפגיעה הראשונה (בעניננו - המבטחת) אינו חייב לפצותו בגין נזקים שארעו כתוצאה מהמקרה השני. או, במילים אחרות, הנזק המאוחר "בולע" את הנזק המוקדם, ככל שיש חפיפה בין השניים. בעניננו: הריסת המבנה עקב צו ההריסה (שביצועו אינו מוטל עוד בספק) מאיינת את הנזק שנגרם לתובע בשל הריסת המבנה, מספר שעות קודם לכן, בשל שריפה. 44. חשוב לשים לב גם לכך: בתי המשפט התחשבו גם בתקנת הציבור בבואם להחליט בדבר חובת המבטח (וזכות המבוטח) שהמצב יושב לקדמותו. מקום שהשבת המצב לקדמותו נגועה בפלילים, יש שעקרון זה יסוג מפני תקנת הציבור. וכדברי בית המשפט בע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל [פורסם במאגרים ממוחשבים, 16.10.06]: "עקרון השבת המצב לקדמותו אינו עומד בדד ואינו פועל בחלל ריק. השבת המצב לקדמותו אינה יכולה להיעשות - ולא ראוי לה שתיעשה - במנותק מן החברה שבה שורר אותו 'מצב' ומן העקרונות הכלליים המקובלים בה. לא כל 'מצב' ניתן להשבה ולא כל 'מצב' ראוי להשבה" (פסקה 19 לפסק הדין). לכן, גם מן הטעם הזה, אין להורות על פיצוי שיקח בחשבון את עלות החזרת המחסן הלא חוקי לעמוד על תִלו. 45. סיכומה של נקודה זו: המבנה עמד לההרס כולו למחרת. מכאן שאין להתייחס לאובדנו כנזק שנגרם עקב השריפה. זאת, לאחר שדחיתי, כאמור, את טענת התובע כי התכוון לפרק את המבנה, או חלקים ממנו, ולהצילם. 46. הנזקים הרלוונטיים, שנגרמו עקב השריפה ולא היו נגרמים עקב ההריסה, הם הנזקים לתכולה (אנשי הפיקוח העידו שהגיעו עם מיכשור ועם אנשים שעמדו לפנות את תכולת המבנים). המחסן הכיל את הסחורה והרכוש של חברת כהן אליהו (בגינם שיפתה מגדל את החברה בגדר הפוליסה שביטחה נזקים אלה, ואלה כמובן לא נכללו בגדר נזקי התובע ולא נתבעו) ואת הכבשים, שלא בוטחו (ולא הוכח, כאמור, שניזוקו). מכאן שלא היו נזקי תכולה מכוסים בפוליסה. 47. עיינתי בחוות הדעת השמאיות שהצדדים הגישו. ככל שהן התייחסו לשיפוי בגין הרס המבנה - הן לא רלוונטיות, לאור האמור לעיל. למעלה מהצורך אציין כי אפילו הייתי קובעת שהתובע זכאי לפיצוי בגין אבדן המבנה, הרי שחווֹת הדעת שהגיש (ת/3 - חוות דעתו של השמאי אהוד קייזר ו-ת/5 - חוות הדעת ההנדסית של המהנדס דני שגוב) לא יכלו לסייע בידי להעריך ראש נזק זה, שכן הן נערכו על פי ערכי כינון, כאשר לא זו בלבד שהתובע לא כונן את נזקיו, אלא שגם לא יכול היה לעשות כן, מבחינה חוקית. זאת ועוד: חוות הדעת של קייזר לקחה בחשבון הפסד דמי שכירות, כאשר ברור שהפסד זה עמד להגרם לתובע בשל צו ההריסה, בלא קשר לשריפה (כזכור, האחים כהן העידו כי כבר ביום 6.3.05 אמר להם התובע שעליהם להתפנות מהמחסן). קייזר לקח בחשבון פיצוי בגין דיר הכבשים, שלא היה מבוטח ואינו רלוונטי במערכת היחסים בין מגדל לתובע. מעבר לכך, צוין כבר בפרק קודם כי לא הוכח שנגרם נזק לדיר הכבשים או לכבשים עצמן. נוסף על כך, קייזר הודה בחקירתו הנגדית, כי אם אכן יוכח שצו ההריסה היה מתבצע ביום 10.3.05, לא נגרם לתובע נזק עקב השריפה. בחוות דעתו של דני סגוב נתגלו קשיים נוספים, אך אין טעם לפרטם, בשל הקשיים שכבר ציינתי, שבגללם איני יכולה להסתמך ממילא על חוות הדעת. 48. למעשה, הנזקים היחידים המופיעים בחוות דעתו של קייזר, שעליהם אכן חבה מגדל שיפוי לתובע, הם הוצאות פינוי ההריסות, להן הסכים גם שמאי ההגנה, אהוד ברקאי (15,385 ₪) והוצאות כיבוי האש (8,000 ₪, על פי נספח כב לתצהיר התובע). התביעה להחזר הוצאות מים לכיבוי הדליקה (10,594 ₪) מתבססת על נספח כא לתצהיר התובע, אלא שמסמך זה מלמד על דרישת התשלום שהופנתה אליו, אך אין בו כל הוכחה לתשלום. באשר לשכר טרחת השמאי שנתבע אף הוא כהוצאה של התובע: מאחר שכאמור, חוות הדעת של השמאי שצירף התובע כמעט שאינה רלוונטית לשומת נזקיו, איני מוצאת לפסוק לתובע שיפוי בגינה. לפיכך, הסכום לפיצוי הוא 23,385 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (27.12.05), שהם 32,856 ₪, נכון להיום. 49. הנתבעת מזכירה כי אם יפסק פיצוי כלשהו לתובע, יש להפחית ממנו את השתתפותו העצמית כקבוע בפוליסה, בשיעור 5% מסכום הנזק, אך לא פחות מ-2,500$ (9,925 ₪ נכון להיום, לפי שער יציג של הדולר). בהתחשב בכך, הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע הוא בסך 22,931 ₪, נכון להיום. כל זאת, כזכור, נקבע כאמרת אגב, שכן דנתי בכל יתר טענות הצדדים כאילו דחיתי את הטענה שהתובע גרם למקרה הביטוח במתכוון. סיכום 50. קבעתי כי הוכח במאזן ההסתברויות, בראיות בעלות משקל כנדרש, כי התובע היה מעורב בהצתת המחסן המבוטח. משכך, יש לדחות את תביעתו נגד שתי הנתבעות. 51. למעלה מהצורך וכאמרת אגב, דנתי ביתר טענות הצדדים, כאילו דחיתי את הטענה שהתובע גרם למקרה הביטוח במתכוון, וכך קבעתי: חברת כהן אליהו הוכיחה כי לא התרשלה ולא גרמה ברשלנותה לפרוץ האש או להתפשטותה, ולכן דין התביעה נגדה להדחות; התובע לא הפר חובת גילוי כלפי מגדל בדבר קיומו של צו הריסה למבנה, שכן ידיעת דבר קיומו של צו ההריסה (המהווה סיכון לא מכוסה) לא היתה משפיעה על נכונותה הבסיסית של מגדל לבטח את המחסן, או על תוחלת הנזק, או על גובה הפרמיה. לפיכך לא קמה למגדל זכות להפחית מתגמולי הביטוח ולא קם לה פטור מתשלום; מגדל צריכה לשלם לתובע פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עקב קרות השריפה, רק ככל שנזק זה לא "נבלע" בתוך הנזק שהיה נגרם לתובע עקב ביצועו של צו ההריסה. ה"נזק שלא נבלע" כולל את התשלום בגין פינוי הריסות המבנה השרוף והוצאות כיבוי האש, בלבד. אובדן המבנה ואובדן דמי השכירות של המבנה הם נזקים שהיו נגרמים ממילא, בתוך שעות מקרות השריפה, עקב ביצוע צו ההריסה, ומגדל אינה צריכה לפצות את התובע בגין נזקים אלה. יתר על כן: כאשר "השבת המצב לקדמותו" נגועה בפלילים, אין להורות על כך, מטעמים של תקנת הציבור. הוצאות משפט 52. בהתחשב בסכום התביעה (משוערך להיום - כ-1,455,000 ₪), במשך ניהול התיק (כ-6 שנים), במספר ישיבות ההוכחות (7 ישיבות, רובן של ימים שלמים), מספר העדים שהעידו (24, בהם מספר לא קטן של מומחים), בכמות העבודה שהושקעה בתיק, בכך שהנתבעות צירפו לסיכומים תדפיסי הוצאות המלמדים על הוצאות שהוציאו בסך כמעט 300,000 ₪ (כולל שכר עדים ששולם) ובכך שהנתבעות בסיכומים ביקשו שאשית על התובע הוצאות בסכום שלא יפחת מ-200,000 ₪, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט, הכוללות החזר שכר בטלת כל העדים ששילמו (כפי שפסקתי בדיונים) ובנוסף - שכ"ט עו"ד בסך 220,000 ₪, כשסכומים אלה נושאים ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטוח שריפהחקלאותמושבים נחלות ומשקיםמשק חקלאישריפה