מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הודעה על הריון לאחר פיטורים: 1. השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו היא האם נסיבות סיום עבודתה של התובעת מצדיקות פסיקת פיצוי בהתאם לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988. רקע עובדתי 2. הנתבעת היא חברה ליצור ושיווק בגדי נשים, בעלת רשת חנויות הפרוסה ברחבי הארץ. 3. התובעת החלה עבודתה בנתבעת ביום 10.2.08 כמוכרת בחנות הנתבעת, בנווה צדק, תל אביב. 4. עם קבלתה לעבודה, התובעת עברה הכשרה בת שלושה שבועות שכללה התנסות והועברו אליה נהלי הנתבעת (להלן: ספר הנהלים - נספח א' למוצגי הנתבעת). 5. בתחילת עבודתה, התובעת לא קיבלה הודעה על תנאי עבודה ולא חתמה על חוזה עבודה. אין חולק שהתובעת השתכרה שכר שעתי וקיבלה מענקים בגין מכירות. 6. התובעת עבדה בחנות בנווה צדק במשמרות בנות 6 שעות בימים א'-ה' וכן עבדה בימי שישי, לסירוגין. 7. ביום 1.7.08 חתמה התובעת על חוזה עבודה עם הנתבעת (נספח ב' לתצהיר התובעת). 8. ביום 31.7.08 החנות בנווה צדק נסגרה לרגל שיפוצים והתובעת עברה לעבוד באופן זמני בחנויות ברחוב דיזנגוף ובקניון רמת אביב. 9. אין חולק כי אותו יום, התובעת קיבלה מלקוחה שיק על חשבון שמלה שנשלחה לתיקון, אותו לא הפקידה בקופה. לסוגיה זו נדרש בהרחבה בהמשך. 10. ביום 14.8.08 התובעת פוטרה מעבודתה. הודעת הפיטורים נמסרה לה על ידי גב' מאירה מוהבן אשר שימשה בשעתו כמנהלת אזור וכממונה על התובעת. באותו מעמד הודיעה התובעת כי היא בשבוע השישי להריונה. 11. עקב הודעת התובעת, היא הוחזרה לעבודה ושובצה כמוכרת בחנות בקניון רמת אביב. 12. ביום 26.8.08 הנתבעת הגישה בקשה לקבלת היתר פיטורים, מהממונה לפי חוק עבודת נשים. 13. התובעת הציגה אישר רפואי מיום 10.9.08, ובו המלצה לעבודה לא יותר מארבע שעות ביממה בחודש הקרוב (נספח יא' למוצגי הנתבעת). בהמשך, התובעת המציאה אישור דומה לחודש נוסף. האישור ניתן ביום 23.10.08 והוא מתייחס לחודש מיום 10.10.08 ועד 10.11.08 (נספח ז' לתצהיר התובעת). 14. ביום 13.11.08 הנתבעת הודיעה לתובעת כי בכוונתה להעבירה לעבודה לסטודיו שלה (משרדי הרשת) בחולון. בתחילה, התובעת הודיעה שהיא מסכימה לשינוי, אולם ביום 17.11.08 התובעת שלחה לנתבעת מכתב לפיו היא מבקשת להמשיך ולעבוד כמוכרת בקניון רמת אביב (נספח ה לתצהיר התובעת). 15. הנתבעת סירבה להיענות לפניית התובעת. ביום 30.11.08 הודיעה התובעת באמצעות באת כוחה, כי העברתה למשרדים בחולון והשינויים שהתבצעו בהעסקתה בקניון רמת אביב מהווים התעמרות והרעה בתנאי עבודתה ואם לא תושב לעבודה בתנאים שקדמו לפיטוריה, היא תאלץ להתפטר (נספח ח' לתצהיר התובעת). 16. ביום 11.12.08 נשלח מכתב התפטרות מב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעת (נספח ט' לתצהיר התובעת). 17. ביום 17.12.08 ניתנה החלטת הממונה לפיה היא אינה מעניקה היתר לפיטורי התובעת מאחר שמצאה כי פיטוריה נעשו מחמת הריונה. להלן נוסח ההחלטה בחלק הנושא את הכותרת "תמצית הנימוקים" (נספח כ' למוצגי הנתבעת): "1. עסקינן בבקשת היתר לפיטורים בגין הפרת נהלי החברה. 2. בהתייחס למכלול טיעוני המעביד להפרת נהלים נמצא כי על אף טיעוניו בתאריך 1/7/2008 נחתם חוזה העסקה עם העובדת. 3. לענין רישום הצ'ק נמצא כי על אף גרסת המעביד לחומרת הענין אין המעביד מפטר את העובדת, ולפי גרסתו בשל מצוקת עובדים. 4. נמצא כי העובדת הודיעה על הריונה למנהלת סניף רמת אביב יפה שטביץ וזאת טרם הודיעו לה על פיטוריה. בשיחת טלפון אותה ערכה המפקחת עם הגב' שטביץ טענה כי איננה זוכרת באם סיפרה לגורם כלשהוא בחברה על הריונה של העובדת. 5. לגרסת המעביד רצה לפטרה בתאריך 1/8/08 וכראיה המציא מכתב פיטורים ממועד זה, מכתב זה לא נמסר לעובדת וזאת בשל מצוקת עובדים. רק בתאריך 14/8/08 הודיעה מנהלת האזור לעובדת על פיטוריה ומסרה מכתב פיטורים הנושא תאריך יום הפיטורים. 6. גרסת המעביד לאי החזרתה של העובדת בנווה צדק (לאחר השיפוץ) בגין חוסר אמון איננה עולה מהתנהגות המעסיק הממשיך בהעסקת העובדת לאחר האירועים שבגינם מבקש לפטרה. 7. תכלית החוק הינה להגן על העובדת בהריון כנגד פיטוריה, שכן בגין מצבה עלולה היא להעדר, והמעביד יפיק פחות תועלת מעבודתה, ויקשה עליה למצוא מקום עבודה אחר בשל מצבה. 8. בשים לב לתכלית החוק, על המעביד לעשות מאמצים כנים וסבירים להמשך העסקת העובדת. 9. בנסיבות אלו, בהם לא שוכנעתי כי היתה למעביד כונה לפטר את העובדת בגין הפרת נהלים וזאת בהתייחס לעובדת עריכת חוזה העסקה לאחר האירועים שבעטים מבקש המעביד לפטרה, ובבחינת התנהלות המעביד לא התרשמתי כי חל משבר אמון בינו ובין העובדת, וזאת לאור העובדה שעל אף גרסתו לחומרת עניין אי רישום הצ'ק אין העובדת מפוטרת בגין מצוקת עובדים, ובשים לב לדבריה של הגב' שטביץ בהם לא נמצא כי שללה את האפשרות שדבר הריונה של התובעת סופר בטרם הפיטורים, אינני יכולה לשלול את האפשרות שדבר הריונה של העובדת סופר בטרם הפיטורים, אינני יכולה לשלול אפשרות כי קיים קשר בין הפיטורים להיריון, ולפיכך אני מסרבת להתיר את הפיטורין." 18. הנתבעת הגישה ערעור לבית הדין על החלטת הממונה (עב 2544/09, נספח כא' למוצגי הנתבעת). נוכח נימוקי הערעור ובשים לב לכך שההחלטה פורסמה לאחר שהתובעת התפטרה מעבודתה, החליטה הממונה לדון שנית בעניינה של התובעת. 19. התובעת ילדה ביום 7.4.09. 20. ביום 18.8.09 ניתנה החלטתה המתוקנת של הממונה בה התירה את פיטוריה של התובעת וזו לשונה בחלק שכותרתו "תמצית הנימוקים" (נספח כה' למוצגי הנתבעת)- "1. עסקינן בעיון חוזר בהחלטת הממונה מיום 17.12.08 2. נמצא כי בגין הגבלת העובדת למספר שעות עבודה נוצר קושי בשיבוצה במשמרת ולפיכך משובצת העובדת בסניף רמת אביב כמוכרת נוספת לשתי העובדות במקום. 3. לגרסת המעביד כי העובדת לא מילאה את תפקידה ולא מכרה עת היא מועסקת בסניף, טענה העובדת כי המוכרות מנעו ממנה אפשרות למלא את תפקידה, ובהתייחס לעובדה כי על מכירות משולם בונוס, אני נוטה לקבל את גרסתה, שכן אינני מוצאת כל טעם הגיוני שהעובדת תהיה מעוניינת לפגוע בשכרה 4. במועד בו מועברת העובדת למשרדי ההנהלה, לא חלה הגבלה רפואית להעסקתה במשמרת מלאה. 5. בבחינת התנהלות המעביד לא מצאתי כי ניתנה לעובדת הזדמנות כנה למלא את תפקידה, ושמשלא חלה הגבלה להעסקתה במשמרת מלאה, אינני מוצאת כי היה מן הצדק להעביר את העובדת למשרדי ההנהלה ובכך לפגוע בשכרה ע"י מניעת הבונוסים הניתנים במכירות. 6. ככל שהעובדת תטען כי נאלצה להתפטר, אין בטענתה לבטל את עצם ההתפטרות, והחלטת הממונה לאחר התפטרותה הממשיכה לאכוף יחסי עובד מעביד איננה סבירה במקרה זה. 7. בנסיבות אלו, אני מתירה את הפיטורין מיום ההתפטרות." 21. לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה בשל הריונה ולאחר שהוחזרה לעבודה, הנתבעת התעמרה בה והרעה את תנאי עבודתה, כך שהיא נאלצה להתפטר. התובעת עתרה לקבלת פיצוי מכח חוק עבודת נשים וכן מכח חוק שוויון ההזדמנויות: חלף שכר ומענקים עבור התקופה שמהתפטרותה ועד לאחר חופשת הלידה, לרבות תקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בדין, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה וכן הפיצוי הקבוע בחוק עבודת נשים ופיצוי בלתי ממנוי על פי חוק שוויון הזדמנויות. 22. לטענת הנתבעת, הסיבה לפיטורי התובעת נעוצה בהתנהגותה כמוכרת, בכך שלא הקפידה על נהלי הנתבעת ואין קשר בין ההחלטה לפטרה ובין ההריון. עוד נטען כי התובעת ניצלה לרעה את העובדה שהחלטת הממונה על עבודת נשים ניתנה רק בחלוף ארבעה חודשים ולמעשה עשתה דין לעצמה, לא עבדה ולא נשמעה להוראות הנתבעת. ההליך 23. התביעה שלפנינו הוגשה ביום 6.5.09, בטרם ניתנה החלטתה המתוקנת של הממונה. יש להדגיש כי הדיון שלפנינו אינו מהווה ערעור על החלטות הממונה. המסגרת הדיונית ורמת ההוכחות הנדרשת בהליך שלפנינו שונה מהנדרש בדיון בפני הממונה והחלטות הממונה מהוות למעשה חלק ממסכת הראיות בתיק. מכל מקום, יש להדגיש כי החלטתנו מבוססת על הראיות אשר הוצגו בפנינו ועל התרשמותנו מהעדים שנשמעו. 24. בדיון שהתקיים לפנינו העידה התובעת. מטעם הנתבעת העידו מר אסי דקל, מנהל החנויות בנתבעת (להלן - דקל), גב' מאירה מוהבן ששימשה במועדים הרלוונטים כמנהלת איזור וכממונה על התובעת (להלן - מוהבן). נציין כי עדה זו הועסקה בנתבעת חודשים בודדים בלבד עד לפיטוריה. כמו כן העידה בפנינו גב' מישל לורנס (להלן - לורנס), אשר קלטה את התובעת לעבודה ושמשה כמנהלת אזור הממונה על התובעת במשך מספר חודשים. נוסף על כך העידה בפנינו גב' בר - תור שהועסקה על ידי הנתבעת כמוכרת בחנות בעיר חיפה, וקודמה לתפקיד מנהלת חנות, לאחר שובה מחופשת לידה. עדותה של גב' בר תור הובאה לתמיכה בטענת הנתבעת לפיה יחסה לנשים בכלל ולנשים הרות בפרט הוא הגון וכי היא מקדמת נשים ואימהות. איננו סבורים כי עדות זו מעלה או מורידה לצורך ההכרעה שלפנינו שכן יש לבחון את עניינה של התובעת לגופו של עניין וללא תלות ביחסה של הנתבעת לעובדות אחרות ברשת, ומשכך לא נדרש אליה. רקע משפטי 25. "עקרון השוויון ואיסור ההפלייה הוחל בהקשרים שונים בשוק העבודה, ואף בא לידי ביטוי מפורש בחקיקתם של חוקי העבודה. זאת, מתוך תפיסה כי תחום יחסי העבודה הוא אחד מתחומי החיים העיקריים בהם נתקלים בני קבוצות מסוימות בחברה בהפלייה בלתי מוצדקת הפוגעת במעמדם הכלכלי והחברתי על בסיס סטריאוטיפים בלתי מוצדקים או דעות קדומות." (בג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטרס (עשה זאת בעצמך) בע"מ, (17.5.12)). נוכח האפליה המובנית בין גברים לנשים בשוק העבודה (דב"ע נו/ 129-3 פלוטקין - אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481, 490) ובשים לב לקושי של נשים בהריון למצוא עבודה חלופית תוך כדי הריונן, בחר המחוקק להעניק הגנה מיוחדת לנשים הרות. 26. בתביעה שלפנינו עותרת התובעת לקבלת פיצוי בהתאם לחוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים), בגין נזק לא ממוני ובגין הפסד השתכרות ותנאים נלווים עד תום חופשת הלידה ותקופת ההודעה המוקדמת לה היתה זכאית לו המשיכה בעבודתה. נוסף על כך עותרת התובעת לפיצוי בהתאם לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק שוויון ההזדמנויות). לדיון בתחולת שני חוקים אלה זה לצד זה ר' ע"ע (ארצי) 1353/02 אפלבוים - הולצמן, (22.9.03). לדיון בתחולתם העצמאית של שני חוקים אלו ר' ע"ע (ארצי) 363/07 ארביב - פואימקס בע"מ, (26.5.10)). 27. לטענת התובעת, היא התפטרה מעבודתה נוכח הרעה שחלה בתנאי עבודתה וזאת, בשל הריונה ומשכך יש לראות בה כמי שפוטרה שלא כדין במהלך הריונה, בניגוד להוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, הקובע: "(א) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות;...". כמו כן טענה התובעת כי הנתבעת הרעה את תנאי עבודתה בניגוד להוראות סעיף 9א' לחוק עבודת נשים הקובעות: "(א) לא יפגע מעביד בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה. (ב) בסעיף זה - 'פגיעה', בהיקף המשרה - למעט שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו העובדת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת רופא; 'פגיעה', בהכנסה, למעט - (1) פגיעה בהכנסה החלה במקום העבודה מכוח דין או הסכם קיבוצי; (2) פגיעה ברכיב השכר המשולם לעובדת או לעובד בהתאם לתפוקת עבודתם ובלבד שהפגיעה בתפוקתם של העובדת או העובד לא נגרמה מסיבות התלויות במעביד." נוסף על כך התובעת עתרה לפיצוי מכל חוק שוויון ההזדמנויות, סעיף 2 לו הקובע - "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שיורת הביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות הביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, הצפוי להם, בכל אחד מאלה: (1) קבלה לעבודה; (2) תנאי עבודה; (3) קידום בעבודה; (4) הכשרה או השתלמות מקצועית; (5) פיטורים או פיצויי פיטורים; (6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה." 28. סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות קובע מהם נטלי ההוכחה החלים בתביעה המוגשת מכוחו: "(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 - (1) לענין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או השתלמות מקצועית, או תשלום פיצויי פיטורים - אם קבע המעביד לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים; (2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. (ב) בתובענה של עובד או של דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 7(א), תהא חובת ההוכחה על המעביד כי לא פגע כאמור באותו סעיף, אם הוכיח העובד או דורש העבודה כי התקיים האמור בפסקה מפסקאות (1) עד (3) שבסעיף 7(א). בהקשר זה נקבע כי "המחוקק נתן את דעתו לקושי בהוכחת טענת ההפליה, ולכן אין הוא מטיל חובה על העובד להוכיח פוזיטיבית את טענת ההפליה, אלא נקבע כי על העובד להוכיח כי לא היתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי התנהגותו או מעשיו, ולאחר מכן עובר הנטל על כתפי המעביד. בשלב הראשוני, על העובד להביא ראשית ראיה בלבד (ראו פסק דין פלוטקין - בעמ' 495)." (ע"ע (ארצי) 627/06 מורי- מ.ד.פ. ילו בע"מ, (16.3.08)). על רקע הוראות אלה נבחן את המסכת העובדתית שהוצגה בפנינו. פיטורי התובעת 29. כבר בפתח הדיון בנושא פיטורי התובעת, יש להדגיש כי נושא זה אינו לב העניין, מאחר שאין חולק שהתובעת פוטרה בהיותה בהריון, הנתבעת הגישה בקשה לקבלת היתר לפיטורים וזה לא ניתן לה. בסופו של יום, התובעת התפטרה, כך שהשאלה שעלינו להכריע בה והיא הרלוונטית לסעדים הנתבעים, היא האם בנסיבות התפטרותה, יש לראות את המעסיק כמי שפעל על מנת שהתובעת תבחר להתפטר וזאת בשל הריונה. יחד עם זאת, מאחר שהצדדים הרחיבו מאד בנושא זה, בשים לב לכך שתחילת מערכת העובדות הרלוונטית היא בהחלטה על פיטורי התובעת, נדרש גם למחלוקות העובדתיות בין הצדדים בנושא זה. 30. עוד נציין כבר בתחילת הדברים, כי הממונה על עבודת נשים לא התירה את הפיטורים בנימוק שיש קשר בין הפיטורים לבין ההריון, אלא שהיא לא שוכנעה "כי היתה למעביד כונה לפטר את העובדת בגין הפרת נהלים וזאת בהתייחס לעובדת עריכת חוזה העסקה לאחר האירועים שבעטים מבקש המעביד לפטרה, ובבחינת התנהלות המעביד לא התרשמתי כי חל משבר אמון בינו ובין העובדת, וזאת לאור העובדה שעל אף גרסתו לחומרת עניין אי רישום הצ'ק אין העובדת מפוטרת בגין מצוקת עובדים, ובשים לב לדבריה של הגב' שטביץ בהם לא נמצא כי שללה את האפשרות שדבר הריונה של התובעת סופר בטרם הפיטורים, אינני יכולה לשלול את האפשרות שדבר הריונה של העובדת סופר בטרם הפיטורים, אינני יכולה לשלול אפשרות כי קיים קשר בין הפיטורים להיריון, ולפיכך אני מסרבת להתיר את הפיטורין." היינו, ההחלטה לא התקבלה על יסוד נימוקים פוזיטיביים, אלא משום שהממונה לא יכלה לשלול את האפשרות שישנו קשר בין הפיטורים להריון. לאור נימוקים אלה, ומאחר שהמסכת העובדתית נפרשה בפנינו על ידי הצדדים, איננו רואים עצמנו כבולים בהחלטת הממונה. 31. לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה בשל הריונה. הנתבעת הכחישה זאת וטענה כי פיטורי התובעת נבעו מתפקוד לקוי. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ועיינו בראיותיהם, הגענו למסקנה כי גרסת התובעת לא התיישבה עם הראיות ועדותה לא היתה מהימנה. משכך איננו מקבלים את גרסתה. להלן נפרט את מסקנתנו זו. 32. ביום 14.8.08 התובעת פוטרה בשיחה שנערכה בינה ובין גב' מאירה מוהבן, הממונה הישירה עליה. לטענת התובעת, פיטורים אלו נעשו על רקע היותה בהריון שכן מספר ימים קודם לכן מסרה לגב' יפה שטביץ, מנהלת החנות ברמת אביב, כי היא בהריון, ובסמוך להודעתה כאמור פוטרה. התובעת הוסיפה וטענה שהנתבעת היתה מרוצה מתפקודה, הפקידה בידיה תחומי אחריות נרחבים שכללו פתיחת חנות, גישה למחשב וקופה, סידור החנות, קבלת מידע בדבר יעדי המכירות וביצוע מכירות בפועל (סעיף 6 לתצהיר התובעת). כמו כן נמסר לתובעת כי היא מיועדת להחליף את מנהלת החנות בנווה צדק (סעיף 4 לתצהיר התובעת). כמו כן, התובעת העידה בתצהירה שביום 1.7.08 נועדה עם דקל ועם לורנס אשר הציגו בפניה את נתוני המכירות בחנות והבהירו כי הם מרוצים מתפקודה. במועד זה גם הציגו בפניה את החוזה עליו חתמה (סעיפים 7-8 לתצהיר התובעת). 33. הנתבעת הכחישה תיאור זה של התובעת. לטענתה, בתחילה היתה שבעת רצון מתפקודה של התובעת אולם בהמשך התגלו כשלים בעבודתה ואי עמידה בנהלים, כך שבסוף יולי הוחלט לפטר את התובעת. עקב מצוקת כח אדם יישום ההחלטה נדחה (סעיפים 13-14 לתצהיר דקל). לתמיכה בטענות אלו צרפה הנתבעת מכתב פיטורים הנושא תאריך 1.8.08 (נספח ב' למוצגי הנתבעת) אשר אין חולק כי לא נשלח בפועל לתובעת וכן צורפו חשבוניות בדבר הזמנת מודעות דרושים מטעם הנתבעת (נספח ג' למוצגי הנתבעת). דקל ומוהבן טענו כי רמת המכירות של התובעת היתה לכל היותר בינונית וזאת נוסף על העובדה כי היא חרגה מנהלי הנתבעת. לורנס, אשר היתה ממונה על התובעת מרבית תקופת עבודתה בחנות בנווה צדק, טענה כי בחודשים יוני- יולי 2008 הביעה שביעות רצון ממכירותיה של התובעת, עם זאת הבהירה כי דבריה נאמרו בהקשר זה בלבד וכפי שהעידה: "ממכירות בלבד. כללים ונוהלים ותפקוד של החנות היה הרבה פחות לשביעות רצוני." (עמוד 42 לפרוטוקול, שורה 29). נציין כי לורנס אינה מועסקת עוד בנתבעת ולדבריה היחסים בינה ובין התובעת היו טובים (עמוד 43 לפרוטוקול, שורות 31-32). משום כך ועל יסוד עדותה המהימנה, מצאנו לקבל את עדותה של לורנס אשר היתה הממונה הישירה על התובעת במשך מרבית תקופת עבודתה בנווה צדק, לפיה להוציא את תחום המכירות, תפקוד התובעת היה לקוי והנתבעת לא היתה מרוצה מתפקודה. 34. ביום 4.6.08 נערכה בחנות בנווה צדק ביקורת "לקוח סמוי" על ידי גב' מוהבן, מהדוח שערכה מוהבן (נספח א' לתצהירה) עולים הממצאים הבאים: " נווה צדק- שעה 10.15- כשהגעתי לחנות המוכרת היתה מחוץ לחנות עם כוס קפה ועסוקה בשיחת טל' פרטית, הסתכלתי מבחוץ על חלון הראווה ונכנסתי, הסתובבתי בחנות בין 3-ל-5 דקות המוכרת לא ניכסה לחנות והמשיכה לדבר בטל' מחוץ לחנות". (בעניין זה ר' גם סעיפים 3-7 לתצהיר מוהבן ועדותה בעמוד 38 לפרוטוקול, שורות 12-17) התובעת ניסתה להאחז בעובדה שבתצהירה של מוהבן נטען כי שהתה בחנות בין 5 ל-10 דקות ולא כפי שנרשם בדוח. איננו סבורים כי יש בכך כדי להפריך גרסתה, שכן עולה מהדוח שנערך בזמן אמת עולה כי שהתה בחנות כחמש דקות. נוסף על כך עדותה היתה עקבית וסדורה, מה גם שתימוכין לגרסתה ניתן למצוא בעדות התובעת עצמה. בחקירת התובעת בפני הממונה ביום 6.10.08 התייחסה לביקורת שנערכה בחנות וטענה: "מאירה הכן הגיעה לחנות, כשהיא נכנסה לחנות אני נכנסתי לחנות בחזרה, אמרתי שלום, לא הצעתי עזרה ובזה נגמר הסיפור, והיא יצאה מהחנות, כשפניתי להגיד לה שלום היא לא החזירה לי שלום בחזרה. הדבר קרה בחמישה לעשר כאשר בשעה עשר החנות צריכה להיות פתוחה נקיה ומסודרת, שהכן כל זה קרה והרשיתי לעצמי לצאת בחוץ ולעשן סיגריה." (נספח יח' למוצגי הנתבעת, בעמוד 1 לפרוטוקול החקירה). יש לציין כי כעולה מספר הנהלים שצורף למוצגי הנתבעת, החנות בנווה צדק נפתחת בשעה 9:45 בבוקר ומכאן, גרסת התובעת לפיה האירוע הנדון התרחש בשעה חמישה לעשר, עובר לשעת הפתיחה הרשמית של החנות, איננה נכונה. גם מסיבה זו מצאנו לקבל גרסת מוהבן אשר ערכה את דוח הביקורת בזמן אמת. התנהלות התובעת במהלך הביקורת היתה בלתי שירותית ובניגוד לנהלי הנתבעת לפיהם "לא תמצא חנות פתוחה ללא אחד מצוות המכירות בתוכה" (סעיף 1 א' לספר הנהלים); "אין לעמוד בדלת החנות או מחוץ לפתח החנות (כולל עישון)." (סעיף 1 ב' 7 לספר הנהלים); "אין לשוחח בטלפון שיחות פרטיות (כולל טלפונים אישיים)." (סעיף 1 ב' 8 לספר הנהלים). 35. נוסף על כך, לטענת הנתבעת, בביקור שערכה מוהבן בחנות, כשבועיים לאחר "הביקורת הסמויה", נמצאה התובעת לבושה בגופייה, ללא מדי הרשת (בגדי המעצבת סיגל דקל). מוהבן העירה לתובעת על כך והתובעת הבהירה כי מדובר בגופייה בעיצובה של סיגל דקל שכן לדבריה, מוהבן אינה מכירה את כל דגמי המעצבת. מוהבן ביררה עם דקל האם הבגד אותו לבשה התובעת היה בעיצובה של סיגל דקל והלה השיב בשלילה (סעיפים 8-9 לתצהיר מוהבן). התובעת הצהירה כי "לבשתי את בגדי הרשת מיד עם הגעתי לחנות (מחליפה את הבגדים שלי מיד עם הגעתי לחנות)" (סעיף 44 לתצהיר התובעת). בפני הממונה העידה כי "בדיוק הגעתי למשמרת ובגלל שהיה חם בחוץ הגעתי עם חולצה שלי ותמיד מחליפה לפני משמרת בגדים, תמיד היה לי בגדים במחסן שהייתי מחליפה אותם. מנהלת האזור, מאירה, שהיא לא עובדת יותר בחברה, התקשרה לאסי וטענה כי אני אמרתי לה שזה חולצה של המוכרות ושהיא לא מכירה את הקולקציה עוד, אסי שאל אותי מה אני לובשת ואמרתי לו שאני לובשת חולצת מדים." (ההדגשה כאן ובהמשך הוספה - ד.ו., עמוד 1 לפרוטוקול מיום 6.10.08). אם כטענת התובעת האירוע הנטען אירע עם הגעתה למשמרת, בשעה שטרם לבשה את מדי הרשת הרי שהדברים אשר מסרה לדקל, לפיהם היא לובשת את מדי הרשת, אינם נכונים. זאת ועוד, לורנס אשר ציינה כי היא אינה "מהמנהלות הנוזפות" (עמוד 44 לפרוטוקול, שורה 1), העידה כי העירה לתובעת לא פעם בעניין לבישת מדי הרשת: "בשיחות חודשיות הייתי מביעה חוסר שביעות רצוני לגבי בגדים שהיא לא לובשת. ראיתי את זה עוד לפני שהיתה בהריון, גם בנווה צדק" (עמוד 44 לפרוטוקול, שורות 3-4). הנתבעת הקפידה על כללי הלבוש של מוכרי הרשת וצירפה כללים אלה לתיק מוצגיה (נספח ו'). רשימה זו מפורטת וברורה, במסגרתה מובהר כי על המוכרות ללבוש את בגדי הרשת שניתנים להם בתחילת עונה עם החתמת כרטיס הנוכחות, וכמו כן חל איסור על לבישת גופיות. נראה כי התובעת עשתה דין לעצמה ועוד בתקופת עבודתה בנווה צדק, הגיעה לעבודה לבושה כראות עיניה, בניגוד לנהלי הנתבעת. 36. זאת ועוד: מוהבן העידה שבביקור שערכה בחנות בנווה צדק, במסגרתו הדריכה עובד חדש ברשת, מצאה כי התובעת לא הציגה בחנות דגמים שהיו במחסן. לדבריה, היא הוציאה ביוזמתה דגמים מהמחסן ומיד לאחר מכן, אחת מלקוחות החנות רכשה זוג מכנסיים שלא היה קודם לכן בתצוגה. מוהבן העירה לתובעת, אך היא מצידה לא הגיבה (סעיפים 11-13 לתצהיר מוהבן). גרסתה של התובעת בעניין בה היתה מתחמקת ובלתי עקבית - בפני הממונה, ביום 6.10.08 התובעת טענה-"מבחינתי לא היה דבר כזה, כל הדגמים שהיו בתוך המחסן היו בחוץ, אני דאגתי לכך שיהיה ... מאירה הגיעה שוב לחנות כאשר היה עובדת חדש בחנות, עובד שהיה איתי באותו משמרת בבוקר, ואחרי שאני סיימתי לעבוד היא נכנסה איתו למחסן. לי היא אמרה שהיא הוציאה מכנס אחד ולא דגמים, גם שהיא פיטרה אותי אמרה לי שהוציאה מכנס אחד ובאותו רגע מכרה אותו. אף אחד לא אמר לי על המקרה הזה שום דבר, ידעתי עליו רק ביום שהיא פיטרה אותי." (עמוד 1 לפרוטוקול החקירה). בתצהיר עדות ראשית (סעיף 44) התובעת העידה כי מדובר ב"טענה שכלל איני מכירה ואשר הועלתה כלפי רק לאחר פיטורי". בחקירתה הנגדית טענה (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 29-33): ש. בסעיף 44 לתצהירך את מתייחסת לסיבות שהנתבעת טוענת שהובילו לפיטוריך. לגבי הטענה שלא סידרת את החנות. סוף הפסיקה השניה. לגבי הטענה שלא סידרת את החנות והיה חסר דגם מסוים זו טענה שהועלתה רק לאחר הפיטורים? ת. משתמע שנזפו בי על זה שלא היה בגד בחוץ. יכול להיות שהיה מכנס שלא היה בחוץ אבל החנות תמיד נקיה, תמיד קיבלתי מחמאות עליה. אז בגלל מכנס אחד ..." ומכאן, התובעת אינה מכחישה טענת מוהבן בעניין וכל שהיא טוענת כי מדובר בזוג מכנסיים אחד שלא הוצא לתצוגה. בהמשך העידה התובעת כי קיבלה הערה על עניין זה מ"עובד אחר" אולם לא מגב' מוהבן (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 7-8). התובעת נתבקשה להסביר סתירה זו, אולם תשובותיה היו מבולבלות ולא מהימנות (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 15-30): "ת. אני לא זוכרת שהיא אמרה לי. ש. את לא זוכרת מה? ת. אני לא זוכרת. ש. כשאמרת את הדברים אצל הממונה הם היו חקוקים בזיכרונך? ת. אני לא זוכרת. ש. אז מה נכון? ת. שום דבר לא נכון, אני לא זוכרת. ש. מה את לא זוכרת, אני לא מבין את התשובה? ת. אני אומרת פה שידעתי רק ביום שהיא פיטרה אותי ואף אחד לא אמר לי על המקרה שום דבר. ש. איך בפני הממונה אמרת שהאירוע היה אחד הסיבות שמאירה נקבה ביום הפיטורים ובתצהיר שלך את אומרת אני שמעתי את זה רק לאחר הפיטורים ובשיחת הפיטורים מאירה לא דיברה איתי על זה. ת. יכול להיות שהיא אמרה לי, אבל אני לא זוכרת. אני לא רוצה להגיד סתם. השיחה שנעשתה פשוט הייתי בהלם ממה שהיא אמרה לי והייתי בשוק. בבית קפה באותו רגע חשבתי שהיא רוצה להגיד לי דברים אחרים. לא ידעתי שאני אגיע למצב כזה." 37. מכל המקובץ עולה כי התובעת פעלה בניגוד לנהלי הנתבעת, הנתבעת העירה לתובעת על תפקודה והתנהגותה לא פעם, הן עובר לפיטוריה והן עובד לחתימה על חוזה העבודה. כלומר, גרסת התובעת לפיה לא היה רבב בעבודתה עד שהודיעה שהיא בהריון, נדחית. החתימה על חוזה עבודה 38. התובעת חתמה על חוזה עבודה ביום 1.7.08. לעניין זה מייחסת התובעת חשיבות רבה וטוענת כי העובדה שהוחתמה על חוזה מצביעה על כך שהנתבעת היתה מרוצה מתפקודה וכי היה בכוונתה להמשיך ולהעסיקה לתקופה ארוכת מועד (בהתאם לחוזה - לכל הפחות לתקופה של שנה). אף הממונה על פי חוק עבודת נשים ייחסה חשיבות לכך שהתובעת הוחתמה על חוזה חרף הטענות בעניין תפקודה ומכאן אף הסיקה כי הנתבעת היתה מעוניינת להמשיך ולהעסיק את התובעת, כך שפיטוריה, כחודש וחצי לאחר מכן היו על רקע הריונה. 39. נציין כי הממונה השתיתה החלטתה על בסיס אירועים שהתרחשו לאחר החתימה על ההסכם - אי הפקדת שיק שהתקבל מלקוחה בקופת החנות והחזקתו אצל התובעת במשך כשלושה שבועות. אירועים אלה ידונו בהרחבה בהמשך. מכל מקום, מאחר שנפלה טעות בהחלטת הממונה, היא חזרה בה מהחלטתה המקורית והעמידה את עניינם של הצדדים לבחינה מחודשת, כך שגם מסיבה זו אין מקום להסתמך על החלטת הממונה. 40. כאמור, התובעת טענה שראתה לראשונה את הסכם ההעסקה ביום 1.7.08, בפגישה שהתקיימה בינה ובין דקל ולורנס (סעיף 8 לתצהיר התובעת), כי בפגישה זו אף הוצגו בפניה נתונים בדבר המכירות בחנות ובהקשר זה קיבלה מחמאות על אופן ביצוע עבודתה, תפקודה ומכירות החנות (סעיף 7 לתצהיר התובעת). לורנס העידה כי מידי חודש נועדה עם התובעת בעניין מכירות ויעדי החנות, בדומה ליתר העובדים ברשת (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 26-27) ואישרה כי החמיאה לתובעת בחודשים יוני או יולי 2008 בנוגע למכירות שביצעה, אולם דבריה התמצו בעניין זה בלבד (ר' עדותה בעמוד 42 שורה 29 שנזכרה לעיל). דקל הכחיש כי ביום 1.7.08 נערכה פגישה בה שיבח את התובעת וכן הבהיר כי חוזי עבודה נשלחו לחנויות הרשת, לידי כלל העובדים, ביניהם התובעת, בחודשים מאי - יוני 2008 (סעיף 125 לתצהיר דקל). לטענתו, במהלך שיפוץ החנות בנווה צדק מצא באחת המגירות חוזה העסקה שאינו נושא תאריך, חתום על ידי התובעת (נספח כט' למוצגי הנתבעת). 41. בחקירתה הנגדית התובעת חזרה על הטענה שקיבלה לידיה את החוזה לראשונה, בפגישה עם דקל ולורנס ביום 1.7.08 (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 24-28). עדות זו אינה מתיישבת עם הדברים שאמרה בפני הממונה על חוק עבודת נשים: החוזה "הגיע אלי לפני (הכוונה: יום חתימתו - יום 1.7.08) עיינתי בו וחתמתי" (שורה 12 לפרוטוקול חקירה מיום 16.6.09- נספח כד' למוצגי הנתבעת). כאשר התובעת נתבקשה ליישב סתירה זו, היא הציגה בחקירתה הנגדית גרסה חדשה שאין לה זכר בראיות (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 1-2)- "היו שני חוזים. הגיע חוזה אחד לחנות והחוזה השני שהם אמרו שהם יחליפו אותו הגיע אלי, כשמר אסי דקל עם לורנס מישל הציגו בבית קפה שישבנו." התובעת אישרה שהיה חוזה שהגיע לכלל העובדים, אולם לא זכרה אימתי הגיע לחנות בנווה צדק (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 6). כמו כן טענה כי לא חשבה שיש צורך לפרט בפני הממונה את העובדה שהגיעו לידיה שני חוזים (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 11-13). נוסף על כך טענה התובעת כי בפגישתה עם דקל ביום 1.7.08, הוא הציג לה את החוזה החדש, "הראה מה הוסיפו מה הורידו" (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 21), אולם התובעת לא ידעה להצביע על השוני בין החוזים שנשלחו אליה לטענתה (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 22-28). 42. עדותה של התובעת בעניין חתימת החוזה היתה מתחמקת ובלתי עקבית ובנסיבות אלו אנו מקבלים גרסת הנתבעת לפיה שלחה לכלל עובדיה, ביניהם התובעת, באופן "אוטומטי" את חוזי ההעסקה. נוסף על כך, טענת הנתבעת לפיה היא מצויה במצוקת כח אדם באופן מתמיד, לא נסתרה (ר' עדות דקל בעמוד 28 לפרוטוקול, שורות 10-17 וכן חשבוניות פרסום מודעות דרושים - נספח ג' למוצגי הנתבעת). לאור האמור מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה החתמת התובעת על חוזה עבודה אין פירושה כי היתה שבעת רצון מתפקודה של התובעת ואין לראות בה אלא העלאת תנאי העובדה על הכתב. הפקדת שיק מלקוחה 43. ביום 31.7.08 החנות בנווה צדק פונתה לרגל שיפוצים, לתקופה של כשבועיים. אין חולק כי ביום זה הגיעה לחנות לקוחה בשם גרסיאלה שהיתה מעוניינת לרכוש שמלה, אשר נשלחה לתיקון. הלקוחה לא שילמה עבור השמלה והפקידה בידי התובעת שיק על סך 500 ₪, שלא כיסה את עלות השמלה. שיק זה לא הופקד בקופה. ביום 21.8.08 היה השיק בידיה של התובעת, ונמצא בביתה. בסופו של דבר השיק הוחזר ללקוחה והיא רכשה את השמלה במחצית מעלותה המקורית שכן במועד נטילת השמלה התקיימו הנחות סוף עונה. 44. התובעת טענה כי הלקוחה היתה מעוניינת לרכוש את השמלה אך היו בידיה רק שיקים ומשכך הותירה בידי התובעת שיק לביטחון (שורות 100-101 לפרוטוקול החקירה בפני הממונה מיום 16.6.09). רק בתצהירה התובעת הבהירה שכרטיס האשראי של הלקוחה "לא עבר" ועל כן הפקידה בידי התובעת שיק לביטחון (סעיף 44 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית, התובעת הבהירה שהלקוחה היתה מעוניינת לשלם עבור השמלה רק לאחר התיקון- "היא רצתה לראות קודם כל את התיקון ואיך זה יהי עליה ורק אחרי זה לשלם" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 6-7; ר' גם עדות התובעת בעמוד 16 לפרוטוקול, שורות 12-22). 45. בעניין זה אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי אין מדובר בהתנהגות תקינה. מוהבן הסבירה כי מדובר בחריגה מנהלים, מאחר ששליחת בגד לתיקון מבלי שנתקבלה תמורה בעבורה יכולה להביא למצב בו הלקוח מסרב לרכוש את הבגד לאחר התיקון ולא ניתן למכרו ללקוח אחר (סעיף 17 לתצהיר מוהבן). 46. ביום 21.8.08 נערכה שיחה בין התובעת לבין דקל. מתמליל השיחה עולה כי התובעת מאשרת שפעלה בניגוד לנהלים והיתה מודעת לכך: "מירי: אבל בסך הכל אני הדגשתי לה שאני עושה משהו שאני - אני עושה בשבילה משהו שאני בדרך כלל לא עושה. זה לא משהו ש- אסי: אז החלטת משהו שהוא לא לפי מה שאנחנו מנחים לעשות? מירי: לא, אני אמרתי לה שאני עושה את זה בגלל שהיא לקוחה מאד טובה.." (עמוד 5 לתמליל שורות - 9-12; נספח ח' למוצגי הנתבעת) ור' גם (עמוד 2 לתמליל שורות 16-23): "אסי:...אבל את לא יכולה להחזיק שיק של לקוחה. מירי: אבל זו לקוחה שאני מכירה, זה לא מישהו שאני לא מכירה אסי: בסדר, אבל זה נגד החוק, אני לא יכול לאפשר לך לקחת ממישהי כסף ולא לתת לה אסמכתא.. מירי: אוקי אוקי." 47. בנסיונה להצדיק את מעשיה, התובעת מסרה בפני הממונה מסרה את הדברים הבאים- "ש. אסי טוען כי כאשר לקוחה מבקשת לתקן מוצר היא חייבת לשלם על כך? ת. זה נכון, החברה לא עושה זה. לדוגמה ערוץ 10 לוקחים בגדים, נותנים צ'ק בלי סכום בלי שם, וככה זה נשאר מתחת לקופה...אני הבנתי שככה צריך לעשות...הלקוחה לא ידעה על ה'סייל' לדעתי אסי לקחת ממנה מחיר מלא." (עמוד 2 לפרוטוקול החקירה מיום 6.10.08) איננו מקבלים את ניסיונה של התובעת לגזור גזירה שווה בין התנהלות הנתבעת עם ערוץ 10 שהוא לקוח מוסדי-מסחרי לבין ההתנהלות המתבקשת במקרה של טיפול בלקוחה פרטית. כפי שדקל העיד, הפעילות מול ערוצי הטלויזיה אינה דומה לזו מול לקוחות פרטיים ויש לה היבטים שיווקיים נוספים שאין במקרה של לקוחה פרטית (עמוד 34 לפרוטוקול, שורות 20-22). 48. בכך לא הסתיימה פרשת השיק שלא הופקד. התובעת טענה כי החזיקה בידיה קלסר עם פרטי לקוחות החנות אותו נטלה עימה ובתוכו היה השיק. הן מעדותה בפני הממונה והן מתצהירה עולה כי הודיעה למוהבן על כך שהיא מחזיקה בידיה את השיק והציגה אותו בפניה (שורה 105 לפרוטוקול החקירה; סעיף 44 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, מוהבן הציגה את השיק בפני דקל ושניהם החזירו לידיה את השיק מבלי שאמרו לה דבר בעניין (שורות 106-110 לפרוטוקול חקירה מיום 16.6.09; סעיף 44 לתצהיר התובעת). בנוסף, מאחר שהחנות בנווה צדק פונתה לא היתה אפשרות מעשית להפקיד את השיק בקופה. בהמשך, מוהבן הנחתה אותה ליצור קשר עם הלקוחה. התובעת טענה כי היא ניסתה לעשות כן ללא הצלחה ועדכנה את מוהבן בעניין. לדבריה, היא לא נתבקשה להפקיד את השיק בחנות בדיזנגוף, אלא נתבקשה להשיבו ללקוחה כנגד התשלום בפועל (סעיף 44 לתצהיר התובעת). 49. מוהבן העידה שביררה מיוזמתה מהו השיק שמצוי בקלסר והבהירה כי ישנה אפשרות להפקיד שיק "על חשבון" בקופת החנות. כמו כן היא העידה שנזפה בתובעת על כך שהשיק לא הוקלד בקופה שכן הדבר נוגד את נהלי הרשת ואף מנוגד לחוק. נוסף על כך הורתה מוהבן לתובעת להפקיד את השיק בקופת החנות ברחוב דיזנגוף והתובעת התחייבה לעשות זאת (סעיפים 14-18 לתצהיר מוהבן; עדות מוהבן בעמוד 38 לפרוטוקול, שורות 26-32). דקל העיד שאמר למוהבן כי על התובעת להפקיד את השיק בקופה ללא דיחוי. לטענתו, עמד בסמיכות לתובעת והתובעת שמעה את דבריו (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 8-11). בחקירתה הנגדית התובעת סתרה את האמור בתצהירה ולמעשה אישרה את גרסת הנתבעת (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 22-32) - "ש. כשמאירה ואסי ראו את השיק הם לא אמרו לך להפקיד אותו ביום ראשון הקרוב בקופה בדיזנגוף ת. כן. ואמרתי שהלקוחה לא רוצה להפקיד את השיק ולכן מאירה אמרה לי להיות בקשר עם הלקוחה. ש. את אומרת בתצהיר שלך שלא אמרו לך כלום ואי לא פצה פה? ת. נכון. זה מה שאמרתי עכשיו. אם היו אומרים לי באותו רגע לקחת את השיק ... אמרתי לך שמאירה אמרה לי שאהיה בקשר עם הלקוחה. אתה שואל אותי כבר כמה פעמים. זה מעצבן ואני לא מבינה מה אתה מנסה לעשות פה. מאירה אמרה לי במפורש להיות בקשר עם הלקוחה ולראות מה היא רוצה לעשות עם השיק. זהו. ומאירה ידעה כל הזמן הזה שאני בקשר עם הלקוחה ואני לא יכולה להשיג אותה ויש בעיה עם זה שאני מתניידת מחנות מחנות. עדות התובעת בנושא היתה בלתי עקבית ובלתי אמינה ומשכך מצאנו לקבל גרסת הנתבעת באשר להשתלשלות הדברים. 50. חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת ניתן למצוא אף בתמליל שיחה שהתקיימה בין התובעת ובין דקל ביום 21.8.08 (נספח ח' למוצגי הנתבעת שנזכר לעיל). בשיחה זו התובעת מודה שמוהבן הורתה לה להפקיד את השיק בסניף דיזנגוף - "אסי: היא ביקשה ממך בהתחלה להפקיד את השיק בדיזנגוף, אחרי שהוא לא הופקד בדיזנגוף. מירי: נכון אבל אמרתי לה" (עמוד 2 לתמליל שורות 1-3) 51. כאמור, התובעת החזיקה את השיק בידיה במשך שלושה שבועות. ביום 21.8.08, כאשר נדרשה להעביר את השיק ללקוחה, הודיעה כי אין באפשרותה לעשות כן מאחר שהשיק נותר בביתה (עמוד 3 לתמליל שורות 7-24). 52. מן האמור לעיל עולה במקובץ כי ביום 31.7.08 התובעת פעלה שלא על פי נהלי הנתבעת: לא הפקידה שיק שקיבלה מלקוחה ומסרה שמלה לתיקון לפני שהלקוחה שילמה עליה. ביום 14.8.08 התובעת קיבלה הודעת פיטורים ולאחר שהודיעה על הריונה והוחזרה לעבודה, לא תיקנה משגה זה, כך ששלושה שבועות לאחר שנמנעה מלהפקיד השיק, השיק נותר בביתה. סידור המחסן בחנות ברמת אביב 53. לאחר סגירת החנות בנווה צדק (לרגל שיפוצים), עבדה התובעת בחנות בדיזנגוף ובקניון רמת אביב. בחנות ברמת אביב נדרשה התובעת לסדר את מחסן החנות, התובעת סרבה לכך וקבלה על כך בפני מוהבן ודקל. כפי שהעידה בפני הממונה: "הגעתי לחנות בידיעה שאני באה לעשות משמרת רגילה, הבנות בחנות יודעות שאני באה לסדר את המחסן, המחסן זה גלריה חנוכה למעלה, יש מדרגות תלולות, מסוכן להיות שם, הגעתי לחנות דיברתי עם מאירה ושאלתי אותה למה אני צריכה לסדר את המחסן של רמת אביב, למה הבנות המוכרות לא עושות את זה בעצמן, אם אני באתי לעזור להן הן צריכות לסדר את המחסן שלהן, מקום שאני צריכה לתת עזרה ולהיות משהו אחר...ביקשתי מאסי שלא ייתן לי לסדר לרמת אביב את המחסן, העבודה שלי היא למכור, לעשות בונוסים על זה אני חיה, מזה המשכורת שלי. נורא נעלבתי, הוא אמר לי 'על תעשי ותחזרי לחנות' חזרתי ועשיתי את מה שאמרו לי לעשות, לסדר את המחסן" (עמודים 2-3 לפרוטוקול החקירה מיום 6.10.08) בדיון שלפנינו העידה התובעת כי סידור סחורה היה חלק בלתי נפרד מעבודתה - "ש. אם התפקיד שלך כלל קיפול וסידור בגדים במחסן ת. כלל. אבל תלוי באיזה מחסן. את המחסן בדיזנגוף ונווה צדק כן סידרתי. ברמת אביב זה מחסן מאוד בעייתי, מדרגות מאוד צרות ותלולות, אני פחדתי כי אני בהיריון וזכותי. אבל אני כן סידרתי את המחסן. המוכרות פתחו את הדלת ואמרו לי שיפה אמרה שאני צריכה לסדר את המחסן, אני באתי לחנות כדי לעזור למכור, אני מוצאת את עצמי במקום שבו אומרים לי שאני צריכה לסדר למעלה והן ימכרו למעלה. התפקיד שלי זה למכור ויהיה לי בונוסים." (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 1-6) אף מוהבן העידה כי קיפול בגדים וסידור מחסן היו חלק מתפקידיה של התובעת כמוכרת. מוהבן איששה הטענה לפיה התובעת שוחחה עימה, בוכיה, והודיעה שאיננה מעוניינת לסדר את המחסן (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 5-9). נציין כי אף בספר הנהלים של הנתבעת נקבע: "על החנות (כולל המחסן וחלון ראווה) להיות מסודרים ונקיים תמיד." (עמוד 7 סעיף 4.1. לספר הנהלים); "ינוקה המחסן ויסודר על פי פריטים, צבעים ומידות" (סעיף 4.4. לספר הנהלים) 54. אירוע סידור המחסן נוסף לכלל האירועים שפורטו לעיל ושהביאו את הנתבעת להחלטה על פיטורי התובעת. התמונה העולה מכלל הארועים היא שהנתבעת לא היתה שבעת רצון מהתובעת כעובדת. מוהבן העידה שכל יום ראשון נערכת ישיבת הנהלה בה מנהלי האזור מציגים את מצב החנויות שבאחריותם "לגבי מירי תמיד היה כל מיני דברים להגיד...זה היה דבר שנמשך עוד דבר ועוד דבר עד שהגיעו למסקנה שאין ברירה" אלא לפטרה (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 28-32). אף דקל העיד כי הסיבות לפיטורי התובעת היו לקוח סמוי, אי לבישת מדי הנתבעת, אי הפקדת השיק וכי "באופן כללי היא לא מתנהלת כמו שאנחנו מבקשים ממנה" (עמוד 28 לפרוטוקול שורות 19-28). דקל נשאל מדוע לא פיטר את התובעת עובר לחתימה על חוזה העבודה והסביר (עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 17-20) - "אנחנו לא על דבר אחד או שניים מחליטים שחור או לבן. זה עובדים זה אנשים אפשר לטעות, אתה לומד להכיר עובד תוך כדי תקופה, אם הוא מפשל פעם אחת זו לא סיבה לפיטורים גם אם זה מאד חמור. אבל אם זה מתווסף לפאשלה ועוד פאשלה או לאי עבודה לפי מה שאנחנו מבקשים, שזה ספר נהלים זה מצטבר ובשלב מסוים אתה מחליט אם זה מתאים או לא." 55. לאור כל האמור, מצאנו כי הנתבעת ביקשה לפטר את התובעת מטעמים ענייניים ונוכח הצטברות של כשלים בתפקודה. 56. התובעת טענה כי היא פוטרה בשל הריונה "ברור לי מנסיבות הפיטורים, הדחיפות בהם, האופן בו בוצעו - כי הדבר בוצע בעקבות המידע שהגיע לנתבעת על דבר הריוני ובשל הריוני" (סעיף 11 לתצהיר התובעת). עוד טענה התובעת כי בתחילת חודש אוגוסט 2008 גילתה על דבר הריונה וסיפרה על כך למספר עובדים בנתבעת ביניהם גב' יפה שטביץ, מנהלת החנות ברמת אביב, לטענתה לגב' יפה יש קשר משפחתי לסיגל דקל. התובעת טענה כי "ככל הנראה גב' שטביץ או מי מן העובדים ספרו למנהלי הנתבעת על דבר הריוני" (סעיף 10 לתצהיר התובעת). למעשה מדובר בסברא של התובעת, שאין לה כל בסיס. (עדות התובעת בעמוד 8 לפרוטוקול, שורות 12-16, 27-33). ר' במיוחד דבריה: "אני כמעט בטוחה שהוא סיפר. אחרת אין שום סיבה אחרת לפיטורים שלי. לפני כן לא היה שום דבר לגבי הפיטורים שלי". נזכיר, כי על פי המפורט לעיל, לנתבעת היתה שורה של טענות ביחס להתנהגותה של התובעת. 57. בחקירתה בפני הממונה טענה התובעת כי גב' שטביץ היא שהמליצה לה לשמור על עניין זה, באותו שלב, בסוד (עמוד 2 לפרוטוקול החקירה מיום 6.10.08). בתצהירה טענה התובעת כי ביקשה מגב' שטביץ לשמור על דבר הריונה בסוד (סעיף 10 לתצהיר התובעת). התובעת חזרה על גרסה זו בחקירתה הנגדית (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 1-4), כשבהמשך עדותה טענה כי גב' שטביץ היא שהמליצה לה לשמור על עניין זה בסוד (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 12-13). 58. כאמור, לטענת התובעת שטביץ סיפרה על דבר הריונה למנהלי הנתבעת ומפנה בעניין זה להחלטת הממונה מיום 17.12.08 שקבעה כי לא ניתן לשלול האפשרות כי גב' שטביץ סיפרה למי מהנהלת הנתבעת על הריונה של התובעת. החלטת הממונה התבססה בין היתר על דבריה של שטביץ לפיהם היא "לא זוכרת שאמרה למשהו (הכוונה: על ההריון- ד.ו.) לא התייחסה לזה (הכוונה: לעובדה שהתובעת בהריון-ד.ו.) כאל חדשה מרעישה" (תרשומת שיחה שנערכה בין נציגת הממונה לבין גב' שטביץ מיום 3.12.08- ת/2). התובעת נחקרה בנושא והשיבה כך : "ש. יכול להיות שיפה כיבדה את הבקשה שלך ושמרה את הדברים בסוד? ת. לא נראה לי, כי זה לא נראה ככה" (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 8-9 ור' יתר עדותה בעניין בעמוד 9 לפרוטוקול, שורות 1-8) דקל הכחיש נמרצות את הטענה לפיה ידע על הריונה של התובעת, עובר לשיחת הפיטורים (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 16-18). כך גם לורנס (עמוד 43 לפרוטוקול, שורות 12-16). אף התובעת לא טענה שסיפרה למי מהם על ההריון. מוהבן טענה כי בשיחת הפיטורים הודיעה לה התובעת כי היא בהריון (סעיף 31 לתצהיר מוהבן) וכי לא ידעה שיפה שטביץ ידעה על כך (עמוד 40 לפרוטוקול, שורה 26). 59. אין בידינו להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת עדי הנתבעת. למעשה, טענת התובעת לפיה הנהלת הנתבעת ידעה על דבר הריונה מהווה סברה בלבד, בעוד שעדי הנתבעת הכחישו טענה זו באופן גורף. 60. זאת ועוד, בשיחה שנערכה בין התובעת לבין דקל סמוך לפיטוריה, ביום 19.8.08 (נספח ה' למוצגי הנתבעת) התובעת לא הכחישה את הטענות בדבר תפקודה ולא טענה לגופו של עניין. כמו כן, התובעת אישרה כי פיטוריה לא נעשו מחמת הריונה: "זה בטוח שלא בגלל שאני בהריון" (שורה 22 לתמליל). התובעת נשאלה לגבי אמירה זו בחקירתה הנגדית, אך היא הציגה הסבר המניח את הדעת לאמירה זו (עמוד 9 שורות 14-17 שורות 29-30; עמוד 10 לפרוטוקול שורות 1-15; ר' סעיפים 19-21 לתצהיר דקל). 61. אשר לקביעת הממונה - יש לזכור כי ההליך בפני הממונה הוא הליך שונה מזה שלפנינו הן מבחינת נפקותו החוקית והן מבחינת דיות הראיות הנדרשת. לאור האמור, איננו כבולים למסקנות הממונה בעניין ונוכח כלל הראיות שהובאו בפנינו כמפורט לעיל, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת בנוגע לפיטורי התובעת. יודגש כי בסופו של יום הממונה עצמה חזרה בה מהחלטתה. 62. מצאנו לדחות טענת התובעת לפיה העובדה שגב' שטביץ לא זומנה לעדות על ידי הנתבעת צריכה להיזקף לחובת הנתבעת. כאמור, עדותה של שטביץ בעניין נגבתה על ידי הממונה במועד סמוך לפיטוריה של התובעת. מעבר לכך, מהראיות עולה כי הגב' שטביץ לא עבדה בנתבעת למעלה משנה לפני ישיבת ההוכחות. לפיכך, לא היתה מניעה שהתובעת תזמן אותה להעיד מטעמה. 63. התובעת טענה כי נסיבות הזמנתה לשיחת הפיטורים מצביעות על כך שההחלטה התקבלה עקב הריונה. לדבריה, לאחר שעבדה משמרת בוקר נדרשה להגיע לחנות בנווה צדק, כדי לארגן ולסדר את החנות לקראת פתיחתה המחודשת, בדרכה למקום, התבקשה על ידי מוהבן לסוב על עקביה ולשוב לביתה. בהמשך, לבקשת מוהבן, נפגשה עימה בבית קפה הסמוך לבית התובעת (סעיפים 12-14 לתצהיר התובעת). מוהבן טענה כי היא אינה זוכרת שזימנה את התובעת למשמרת שנייה בנווה צדק. לטענתה, היא זימנה את התובעת לפגישה בבית קפה מאחר שזה היה סמוך לביתן (האחת גרה בגבעתיים והשניה ברמת גן) ובמעמד זה מסרה לה מכתב פיטורים (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 14, 16-19). אין בידינו להעדיף את גרסת התובעת בנושא, מה גם שאופן הפיטורים אינו מצביע בהכרח על הסיבה להם. על הסיבות להחלטה על פיטורי התובעת עמדו בהרחבה לעיל. בהתחשב סיבות אלה, אף אם נקבל גרסת התובעת לאשר אירע ביום 14.8.08, איננו סבורים כי החלטה זו התקבלה באותו היום או סמוך לכך בשל העובדה שסיפרה לחבריה בעבודה שהיא בהריון. בנוסף, ברור מעדותה של מוהבן שעל פי הבנתה, ההחלטה על פיטורי התובעת, אשר היא התבקשה למסור לה, נתקבלה על יסוד התנהגותה של התובעת, כפי שפורטה לעיל בהרחבה ולא בשל ההריון וכי מוהבן עצמה גילתה על ההריון רק אותה שיחה. 64. התובעת טענה כי מוהבן הודיעה לה כי היא מפוטרת "בטענות שונות לפיהן לא מרוצים מתפקודי והסיבות בהן נקבה כאילו איני מתאימה לנהל את החנות בנווה צדק וכן כי בשל החזקת שיק של לקוחה בקלסר החנות הוחלט לפטר אותי" (סעיף 14 לתצהיר התובעת). נציין כי בחקירתה הנגדית התובעת טענה שאינה זוכרת אם בשיחת הפיטורים עלה עניין הפקדת השיק (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 18-19). בפני הממונה טענה התובעת כי נמסר לה ש"הקש ששבר את גב הגמל" היה עניין הפקדת השיק (עמוד 2 לפרוטוקול החקירה מיום 6.10.08). כמו כן טענה כי מוהבן העלתה בפניה את עניין הוצאת הדגמים מהמחסן (עמוד 1 לפרוטוקול החקירה מיום 6.10.08). בחקירה נגדית התובעת העידה (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 25-30): "ש. איך בפני הממונה אמרת שהאירוע (הכוונה: אי הוצאת הבגד מהמחסן - ד.ו.) היה אחד הסיבות שמאירה נקבה ביום הפיטורים ובתצהיר שלך את אומרת אני שמעתי את זה רק לאחר הפיטורים ובשיחת הפיטורים מאירה לא דיברה איתי על זה. ת. יכול להיות שהיא אמרה לי, אבל אני לא זוכרת. אני לא רוצה להגיד סתם. השיחה שנעשתה פשוט הייתי בהלם ממה שהיא אמרה לי והייתי בשוק. בבית קפה באותו רגע חשבתי שהיא רוצה להגיד לי דברים אחרים. לא ידעתי שאני אגיע למצב כזה." התובעת העידה כי כל שהיא זוכרת משיחת הפיטורים הוא כי נמסר לה שהיא אינה מתאימה לניהול (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 7-27). 65. לעומת זאת, מוהבן טענה כי במסגרת שיחת הפיטורים שטחה בפני התובעת את הסיבות לפיטוריה (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 19-22). נוכח עדותה המתחמקת של התובעת ובשים לבה לעדותה העקבית והבהירה של מוהבן מצאנו לקבל טענת הנתבעת לפיה מוהבן פרטה בפני התובעת את הנימוקים הענייניים לפיטוריה באופן מפורש ומפורט. 66. התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבעת הציגה מספר גרסאות באשר לפיטוריה: עניין השיק, עניין אי סידור החנות ברמת אביב (עדות דקל בפני הממונה). טענה זו אין בידינו לקבל. בחקירתו בפני הממונה, פרט דקל מספר סיבות לפיטורי התובעת (ר' עמודים 1-2 לפרוטוקול החקירה - נספח יז' למוצגי הנתבעת). לדבריו אי סידור החנות ברמת אביב היה "הקש ששבר את גב הגמל" (עמוד 2 לפרוטוקול החקירה), אולם עולה מדבריו ומעדותו שהובאה לעיל, שפיטורי התובעת נבעו ממספר סיבות ונוכח מכלול של אירועים (בעניין זה ר' גם עדות דקל בעמוד 31 לפרוטוקול שורות 9-20). 67. לאור כל האמור, אנו קובעים כי התובעת פוטרה מטעמים ענייניים, נוכח תפקודה, ודוחים את הטענה לפיה היא פוטרה בשל הריונה. התובעת לא הודיעה באופן רשמי למי ממנהליה אצל הנתבעת. העובדת הבכירה היחידה שהתובעת ציינה כמי שידעה על ההריון לפני הודעת הפיטורים היא מנהלת החנות ברמת אביב, הגב' שטביץ, שלא הוזמנה לעדות ואף מרישום שיחה שלה עם נציגת הממונה על עבודת נשים, סמוך לארועים, עולה כי הגב' שטביץ לא ייחסה חשיבות להודעה זו ולא זכרה אם הודיעה על כך לממונים עליה. החזרת התובעת לעבודה לאחר פיטוריה 68. בחלק זה של פסק הדין נדון בטענות התובעת לגבי התעמרות בשל ההריון, שהביאה בסופו של יום להתפטרותה. אין חולק שהתובעת הוחזרה לעבודה לאחר שהודיעה על הריונה. לטענתה, ממועד זה החלה הנתבעת להתעמר בה ולשנות את תנאי העסקתה תוך קיצוץ בסמכויותיה ודחיקת רגליה, על מנת לגרום לה להתפטר. לטענתה, שיאה של ההרעה בתנאי עבודתה נעשתה עם העברתה לעבודה במשרדי הנתבעת בחולון. 69. בפתח הדיון בחלק זה, נציין שהתובעת לא התריעה בזמן אמת כי העברתה לקניון רמת אביב היתה הרעה בתנאי עבודתה. עוד נציין בהקשר זה כי התובעת עבדה בחנות בנווה צדק כחמישה חודשים וכי בסניף רמת אביב עבדה בחודשים אוגוסט - נובמבר 2008, במשך כשלושה וחצי חודשים. בהתאם להלכה הפסוקה, העובדה שהתובעת עבדה בחנות ברמת אביב מספר חודשים מהווה למעשה, הסכמה להצבתה במקום (דב"ע נד/ 3-86 גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270, 276 (1994) ור' גם ע"ע (ארצי) 498/09 אקי"ם ישראל (ע"ר) - טלקר, (29.12.11)). בנוסף, טענות התובעת הועלו לראשונה רק לאחר שפנתה לייעוץ משפטי ורק לאחר שהנתבעת הודיעה לתובעת על העברתה לסטודיו בחולון. 70. לאחר שהנתבעת הורתה לתובעת לעבור למשרדים בחולון, ביקשה התובעת לשוב ולעבוד בחנות ברמת אביב (ר' מכתב התובעת מיום 17.11.08 - נספח ה' לתצהיר התובעת). מכאן שלא סברה כי העסקתה במקום היתה "התעמרות" או הרעה בתנאי עבודתה. רק ביום 30.11.08, לאחר שהתובעת פנתה לייעוץ משפטי, דרשה באת כוחה כי תושב לעבודה בנווה צדק (נספח ז' לתצהיר התובעת). עניין זה מעלה ספק באשר לנכונות הטענה לפיה המעבר לרמת אביב והעבודה במקום היוו הרעה בתנאי עבודתה של התובעת. 71. נוסף על כך, בהתאם לחוזה העבודה, הנתבעת לא התחייבה להעסיק את התובעת בחנות בנווה צדק וכפי שדקל העיד: "תנאי העבודה שלה הם לפי מה שכתוב בהסכם העבודה שלה. לא כתוב שהיא צריכה לעבוד רק בנווה צדק או בחנות ספציפית. כל העובדים אצלנו אנו מניידים אותם לפי הצרכים שלנו בעיקר כשחסר כ"א ואנשים חולים אז יש צורך להעביר לדוגמא את מירי לחנות אחרת, או עובד אחר. אני לא יודע אם עבדה במוצ"ש" (עמוד 35 לפרוטוקול שורות 3-6) זאת ועוד, ניתן לראות שבתקופה בה החנות בנווה צדק היתה סגורה לרגל שיפוצים התובעת עבדה בסניפים אחרים של הרשת, בדיזנגוף וברמת אביב. 72. לורנס אשר קיבלה את התובעת לעבודה העידה: "סוכם איתה שתעבוד בחנות בנוה צדק לפי צרכי החנות ... ידעתי שמירי גרושה ואנו מנסים ללכת לקראת העובד, לנסות מה שהוא יכול לתת. יש בהחלט פעמים שמחליפים משמרות, אנו עובדים עם שני אנשים בחנות, הם מחליפים בינם לבין עצמם באישור, וגם בין חנויות." (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 16-18). מכאן, הנתבעת גילתה גמישות לצרכי התובעת, עם זאת, לא ניתן לאמר כי עניין זה צריך לפעול רק לטובת התובעת ולהיזקף לחובת הנתבעת שכן אף לורנס העידה כי העובדים נהגו להחליף משמרות בין חנויות הרשת השונות. 73. במהלך עבודתה של התובעת ברמת אביב היא לא פנתה לממונה עליה - גב' מוהבן או למנהלת החנות, גב' שטביץ, על מנת לשוב לחנות בנווה צדק. לורנס, אשר במועדים הרלוונטיים כבר לא היתה ממונה על התובעת, העידה כי התובעת העלתה זאת "פעם או פעמיים" בפניה אולם כאמור, לורנס לא היתה הגורם המוסמך הרלוונטי בעניין ונראה כי אין מדובר בבקשה רשמית לשוב לחנות בנווה צדק (עמוד 43 לפרוטוקול, שורות 7-11). נציין כי בשיחה מיום 4.9.08 ציינה התובעת בפני דקל שהיא אינה מרוצה מהצבתה בקניון רמת אביב (ר' תמליל שיחה - נספח י' למוצגי הנתבעת). עם זאת התובעת לא דרשה לשוב ולעבוד בנווה צדק ואף לא ציינה כי מדובר בהרעה בתנאי עבודתה. 74. נוסף על כך מצאנו לציין כי מחודש ספטמבר 2008 התובעת הציגה אישור רפואי לפיו היא יכולה לעבוד ארבע שעות ביום בלבד (נספח יג' למוצגי הנתבעת). גם קודם לכן, במהלך חודש אוגוסט 2008, התובעת לא עבדה בהיקף מלא וביצעה משמרות בנות 4.5-5.25 שעות בלבד (ר' דוחות נוכחות- נספח ט' למוצגי הנתבעת). לאור האמור, מקובלת עלינו טענת הנתבעת שלא ניתן היה לשבצה כמוכרת יחידה במשמרת, אלא לצרפה כמוכרת בחנות בה יש צוות קיים, שכן אורך משמרת בחנות הוא שש שעות (ר' סעיפים 72-73 לתצהיר דקל). 75. לא שוכנענו כי בפועל, בזמן שהתובעת הוצבה ברמת אביב, הנתבעת "התעמרה" בה. התובעת טענה כי במסגרת עבודתה בסניף רמת אביב נמנע ממנה לבצע מכירות. לדבריה, מדובר היה בחנות קטנה כך שנוכחותה במקום היתה מיותרת ובפועל לא התאפשר לה לבצע מכירות. הנתבעת הכחישה הטענה לפיה מנעה מהתובעת לבצע מכירות שכן אינטרס הנתבעת הוא להגדיל את היקף המכירות (סעיף 79 לתצהיר דקל). בהקשר זה טענה הנתבעת כי התובעת לא ביצעה תפקידה כראוי ונמנעה מלמכור במתכוון, ובכך פגעה בנתבעת (סעיף 80 לתצהיר דקל). מעדות התובעת עולה כי מאחר שהיא הוצבה כמוכרת נוספת התחושה שקיבלה מיתר עובדי החנות הקבועים היא שהיא מנועה מלבצע מכירות: "החנות פיזית די קטנה, אין צורך בשלושה עובדים ... כאשר היתה מגיעה קונה נגשו אליה מיד המוכרים הקבועים בחנות לבצע את המכירה. היה ברור והתחושה שהופגנה כלפי שאני 'מיותרת', פולשת' לחנות, ואיני יכולה 'לקטוף' את המכירות" (סעיף 18 לתצהיר התובעת). "אף אחד לא עמד לידי ואמר לי לא למכור. העניין של ההתייחסות של העובדים באים ונעמדים מולך לפני שאתה ניגש ללקוחות מן הסתם אתה לא יכול לגשת כי גם הם חיים מהבונוסים וגם הם צריכים להגיע ליעד. אתה עומד במצב לא נעים. מצד אחד קוראים לי עציץ ומצד שני אני לוקחת להם את הלקוחות. אולי התאפשר לי לבצע באותו רגע מכירה, אולי בגלל שהחנות היתה נדירה. משהו שלא קרה כל הזמן. החנות היתה מלאה." (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 9-13; בעניין זה ר' גם עדות התובעת בעמוד 17 לפרוטוקול, שורות 10-14) 76. הנתבעת הציגה דוח מכירות ממנו עולה כי אכן חלה ירידה בהיקף המכירות שביצעה התובעת, החל מחודש אוגוסט 2008 (נספח יב' למוצגי הנתבעת). נוכח דוחות המכירה הנ"ל ועדותה של התובעת (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 23 -11), מסקנתנו היא שבתחילת הצבתה של התובעת בחנות ברמת אביב היא ביצעה מכירות בפועל ועל כן איננו מקבלים את טענתה שנמנע ממנה לבצע מכירות. מעבר לכך, הטענה אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, שהרי תפקידה היה מוכרת בחנות. 77. בהתאם לעדות מוהבן ודקל, החנות ברמת אביב היא אחת מהחנויות הרווחיות ברשת קרי ישנה עבודה מרובה במקום. דקל העיד בעניין: "רמת אביב לא תמיד עם שני מוכרים, בהרבה מקרים יש יותר משני מוכרים. זו החנות הכי חזקה ברשת שיש בה הכי הרבה מכירות ואם החנות בנווה צדק נסגרת ואנשים צריכים להמשיך לעבוד צריך להחליט איפה לשים אותם ואז לפעמים תוצב בדיזינגוף ולפעמים ברמת אביב, מבחינתנו עדיף ברמת אביב." (עמוד 35 לפרוטוקול שורות 32-33; עמוד 36 לפרוטוקול, שורות 1-2). מוהבן העידה: "זו החנות שלפי זכרוני היא היתה החנות הכי טובה ברשת ותמיד היה צריך לעשות שם משהו זו חנות של עבודה" (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 1-2), כך שהתובעת לא היתה מיותרת (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 3-4). לדבריה, ברמת אביב לעיתים היו שני מוכרים במשמרת ולעיתים שלושה כך שלעיתים היתה התובעת מוכרת שלישית ולעיתים אחת משני מוכרים בחנות (עמוד 39 לפרוטוקול, שורות 22 ו-30; בעניין זה ר' גם עדות לורנס בעמוד 43 שורות 4-6 ובעמוד 44 לפרוטוקול שורות 32-33). 78. אנו מקבלים טענת הנתבעת לפיה החנות ברמת אביב היתה חנות רווחית ופעילה וכי לו רצתה התובעת, היה באפשרותה לבצע מכירות. מעדות התובעת עולה שהיא לא ביצעה מכירות בשל תחושה אישית שלה לפיה היא "עובדת נוספת" וכי העובדים הקבועים מעוניינים לבצע את המכירות בעצמם. את העובדה שהתובעת לא השכילה לקיים יחסי עבודה תקינים עם מוכרים ומוכרות נוספים בחנות אין לזקוף לחובת הנתבעת ואין לראות בכך התעמרות של מעביד בעובדו. 79. אנו ערים לכך שבמכתב ששלח ב"כ הנתבעת לתובעת ביום 20.11.08 (נספח ו' לתצהיר התובעת) נכתב: "7. היות ויתר העובדות מחויבות לעבוד משמרת של שש שעות, והיות והחנות ברמת אביב חייבת להיות מאוישת על ידי שתי עובדות בכל משמרת, נאלצה מרשתי לשבץ אותך לעבודה יחד עם שתי מוכרות ולהחזיק בחנות כח אדם מיותר שגרם להפסדים." 8. יתר על כן בחודשיים האחרונים לא ביצעת ולו עסקת מכירה אחת בחנות ברמת אביב, כך שלא רק שמרשתי נאלצה להסיק אותך כעובדת נוספת ומיותרת, אלא שהיא נאלצה בנוסף לשלם לך שכר ללא שביצעת את עבודתך." הדברים נכתבו בקשר לעובדה שהתובעת לא ביצעה למעשה כל מכירה בחודשיים האחרונים לעבודתה ובכך הפכה עצמה ל"עובדת נוספת ומיותרת". אין בהם הודאה שלא היה באפשרותה של התובעת לבצע מכירות. 80. מעבר לכך, מוהבן העידה שהיא הגיעה לחנות ברמת אביב ומצאה את התובעת יושבת בפינה בחנות ומשרה אוירה של מי שלא אכפת לה מעבודתה (36 לתצהיר מוהבן). אף לורנס העידה כי התובעת אמרה לה למעשה "בואי תפטרי אותי" (סעיף 5 לתצהיר לורנס; עמוד 44 לפרוטוקול שורות 13-14). אין בידינו לקבל טענת הנתבעת כי התובעת נמנעה מלבצע מכירות במתכוון, שהרי לתובעת שולמו בונוסים בגין מכירות. אף איננו מקבלים טענת התובעת לפיה הוצבה במתכוון כמוכרת "נוספת" ו"מיותרת" על מנת לפגוע בשכרה, שכן אף אינטרס הנתבעת הוא להגדיל את מכירותיה שלה. עם זאת מצאנו כי תחושותיה הסובייקטיביות של התובעת הביאו אותה לכך שלא ביצעה מכירות בפועל. 81. אנו ערים לקביעת הממונה בהחלטתה המתוקנת מיום 18.8.09 לפיה "לגרסת המעביד כי העובדת לא מילאה את תפקידה ולא מכרה עת היא מועסקת בסניף, טענה העובדת כי המוכרות מנעו ממנה אפשרות למלא את תפקידה, ובהתייחס לעובדה כי על מכירות משולם בונוס, אני נוטה לקבל את גרסתה, שכן אינני מוצאת כל טעם הגיוני שהעובדת תהיה מעוניינת לפגוע בשכרה" (סעיף 3 להחלטה). עם זאת, כפי שציינו לעיל, מסגרת הדיון שלפנינו שונה מזו המנוהלת בפני הממונה, כך מבחינת נטל הבאת הראיות ורמת ההוכחה הנדרשת. כפי שציינו לעיל, הדיון שלפנינו אינו מהווה ערעור על החלטת הממונה והחלטה זו מהווה חלק מהראיות בתיק. מאחר שנשמעו בפנינו ראיות ונוכח עדות התובעת לפיה לא ביצעה מכירות מחמת מניעה אישית-פנימית ולא מחמת מעשה חיצוני של הנתבעת או של יתר מוכרי החנות, איננו מקבלים את קביעת הממונה בנושא. 82. התובעת טענה כי הנתבעת מנעה ממנה גישה לקופה ולמחשב החנות ברמת אביב (סעיפים 23.1-23.2 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 1-8), סייגה טענה זו: ש. בסעיף 19 לתצהירך את טוענת שקיבלת הוראה להימנע מלגשת לקופות? ת. אמת. ש. מי נתן לך את ההוראה הזאת ת. זאת לא היתה הוראה. העובדים בחנות לא נתנו לי לגשת לקופה. זאת היתה הוראה של יפה. היא לא אמרה לי בפרוש לא לגעת בקופה. יפה אמרה לעובדים שלא יתנו לי לגעת בקופה. תמיד עבד מישהו על יד הקופה ולא נתנו לי לגעת בקופה. ש. קיבלת הוראה או לא קיבלת הוראה מיפה? ת. אני לא קיבלתי, העובדים קיבלו הוראה. זאת ההרגשה שנתנו לי, אני לא שמעתי הוראה כזו. ש. את פנית לאסי או למאירה והתלוננת על הדבר הזה, על אותה הוראה כביכול? ת. לא. " עדות התובעת בעניין היתה בלתי עקבית ומכל מקום ממנה עולה כי גם בנושא זה, מדובר בתחושה אישית שלה הנובעת מיחסיה עם שאר המוכרים בחנות ולא בהוראה של הנתבעת. 83. אותה מסקנה עולה גם ביחס לטענה שלתובעת לא התאפשר לענות לטלפון בחנות. בתצהירה התובעת העידה כך - "נתבקשתי שלא לענות בטלפון בחנות ללקוחות, על מנת שאצמצם כל מגע עם לקוחות" (סעיף 23.5 לתצהיר התובעת), מבלי שהבהירה מי הגורם שנתן לה הוראה זו. בחקירתה הנגדית הבהירה כי לא ניתנה לה כל הוראה מפורשת בעניין: "זה בדיוק מה שקרה. פשוט לא נתנו לי לענות לטלפון. כמו שלא נתנו לי לגשת לקופה. זה לא שאמרו לי לא לענות לטלפון." (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 17-18) מתמליל שצירף דקל לתצהירו עולה כי ניהל שיחת טלפון עם התובעת, מהחנות ברמת אביב וכי התובעת היא שענתה לטלפון (נספח י' למוצגי הנתבעת - שיחה מיום 4.9.08). התובעת עומתה עם עובדה זו אולם תשובתה היתה מתחמקת: "יכול להיות שעמדתי והמוכרים התעסקו עם הלקוחות, אבל זה היה אולי חד פעמי. פה רשום לקוחות ולא אסי. פה אני דיברתי עם אסי." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 22-23). 84. הנתבעת טענה כי התובעת נעדרה רבות מעבודתה ו"שוטטה" בקניון לפרקי זמן ממושכים (סעיף 77 לתצהיר דקל). התובעת אישרה למעשה כי יצאה מהחנות לפרקי זמן ארוכים, לטענתה בשל הריונה: "ש. האם זה נכון הטענה כלפיך כי היית מגיעה לאותן 4 שעות והיית יוצאת לשיטוטים של שעה שעתיים. במקום לעבוד היית משוטטת בקניון? ת. הייתי בתחילת ההיריון שלי, היו לי בחילות, הייתי בשירותים. יפה היתה עומדת עם השעון. אני פשוט הלכתי לשירותים, זה היה מה שנקרא בעיניהם שוטטות. היו לי בחילות. הייתי הולכת לשירותים להקיא." (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 1-6) נוכח עדותה בעניין אנו דוחים טענתה לפיה מנהלת החנות, יפה שטביץ בלשה אחריה ותחקרה אותה להיכן יוצאת ומה מעשיה בשירותים (סעיף 23.11 לתצהיר התובעת), שכן אך סביר הוא כי עובדת המופיעה לעבודה במשמרת בת ארבע שעות ונעדרת לפרקי זמן ממושכים תדרש להבהיר להיכן יצאה. בנסיבות אלו, אנו דוחים גרסתה לפיה התנהלותה של שטביץ בהקשר בה היתה בגדר "התעמרות" או כי נפל בה פגם כאמור. 85. נוסף על כך, הנתבעת טענה שהתובעת נמנעה מלהתייצב למשמרות כפי שהתחייבה בהסכם ההעסקה - שש משמרות בשבוע בימים א'-ה' וכן בימי שישי או מוצאי שבת. מתמליל שיחה מיום 4.9.08 (נספח י' למוצגי הנתבעת), עולה שהתובעת נדרשה לעבוד שישה ימים בשבוע והיא סרבה לכך בטענה שעם קבלתה לעבודה הסכימה עם לורנס על עבודה של חמישה ימים בשבוע ובימי שישי לסירוגין (עמוד 3 לתמליל, שורות 7-8). התובעת הופנתה לחוזה עליו חתמה ובו התחייבה לעבוד שישה ימים בשבוע, אולם טענה כי "אני לא חשבתי שזה יהיה כזה רלוונטי" (עמוד 3 לתמליל, שורה 15). עוד טענה כי מראש סוכם עימה שהיא לא תעבוד בקניון, חרף העובדה כי עניין זה לא קיבל ביטוי בחוזה (עמוד 3 לתמליל שורה 25; עמוד 4 לתמליל שורות 1-2). 86. כפי שציינו לעיל, לתובעת לא היתה זכות קנויה לעבוד בחנות בנווה צדק. גם אם בחנות בנווה צדק התובעת עבדה בימי ו' לסירוגין, אין בכך לאיין את חובתה לעבוד שישה ימים בשבוע, כאמור בחוזה. לורנס העידה כי עם קבלתה של התובעת לעבודה "הלכה לקראת התובעת" נוכח מצבה האישי שכן הנתבעת גילתה גמישות כלפי עובדיה, בשים לב לכך שעובדי הנתבעת החליפו משמרות בינם לבין עצמם, כל אחד בהתאם לצרכיו (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 16-18). בנסיבות אלו, היה על התובעת להתייצב למשמרות בהן שובצה ואין פגם בדרישה זו של הנתבעת. 87. התובעת הוסיפה וטענה שהנתבעת נטלה ממנה את מפתח החנות ברמת אביב כך שהיא נאלצה להמתין לעיתים מחוץ לחנות עם הגיעה למשמרת הבוקר (סעיף 23.6 לתצהיר התובעת). דקל העיד שלתובעת לא ניתן מפתח לחנות ברמת אביב, כך שאין ממש בטענה כאילו המפתח נלקח ממנה. דקל העיד בעניין (עמוד 36 לפרוטוקול שורות 6-8): "ש. למה לא ניתן לה מפתח לחנות ברמת אביב , כמו ליתר העובדים ? ת. אין לי מושג. יש שם יותר מעובד אחד, אף אחד לא מחכה יותר מ 2 דקות עד שהחנות נפתחת. אני גם לא יודע אם לכל העובדים בחנות יש מפתח." לורנס העידה כי למוכרת "מתגברת" לא נותנים מפתח, אלא אם כן זו חנות של שני עובדים בה אחד אחראי על פתיחת החנות והשני אחראי לסגירה (עמוד 43 לפרוטוקול, שורות 20-21). יש לזכור כי בחנות בנווה צדק התובעת היתה על פי רוב מוכרת יחידה במשמרת, בעוד שברמת אביב על פי רוב עבד עימה עובד נוסף או שניים, כך שלא ניתן לאמר כי נפל פגם בכך שהתובעת לא קיבלה לידיה מפתח ובדאי שאין לראות בכך התעמרות, הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות אחרות שביחסי העבודה המצדיקות התפטרות. 88. התובעת טענה כי לא קיבלה שי לחג במהלך עבודתה ברמת אביב (סעיף 23.9 לתצהיר התובעת), דקל העיד כי לא ידוע לו שהתובעת לא קיבלה שי לחג (עמוד 35 לפרוטוקול שורה 25). הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת לא הוכיחה טענתה בעניין ומכל מקום מאחר שהנתבעת מחלקת תלושי חג לעובדיה, אין באפשרותה להוכיח כי העניקה שי לחג לתובעת (סעיפים 191-193 לסיכומי הנתבעת). גם אם טענת התובעת לא נסתרה במפורש, בנסיבות העניין ולאור מכלול נסיבות המקרה, איננו רואים בכך כהתעמרות או דחיקת רגליה של התובעת, כטענתה. 89. התובעת טענה כי היא נדרשה לסדר את מחסן החנות ברמת אביב. כפי שציינו לעיל, מדובר שאירוע שהתרחש עובר להחלטה על פיטוריה וכאמור מצאנו כי סידור המחסן היה חלק בלתי נפרד מתפקידה כמוכרת. על כן נדחית הטענה לפיה הדרישה לסידור המחסן, אף אם הדבר היה כרוך בעליה במדרגות היווה התעמרות או השפלה. 90. התובעת טענה כי היא לא הוזמנה ליום מועדון - יום מכירות בו מוענקות הנחות לחברי המועדון, בו המכירות הפוטנציאליות הן גבוהות, ותחת זאת נשלחה ליום חופשה כפוי (סעיף 23.10 לתצהיר התובעת). דקל העיד כי יום המועדון חל בחודש נובמבר 2008, מאחר שהתובעת לא ביצעה כל מכירות בחודשים אוקטובר- נובמבר 2008, לא מצא כל טעם לזמנה ליום המכירות (עמוד 35 לפרוטוקול שורות 25-27). מאחר שהתובעת לא ביצעה כל מכירות בחודשים האחרונים לעבודתה, לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטת הנתבעת שלא לזמן את התובעת לעבוד ביום זה. 91. גם לא מצאנו ממש בטענת התובעת לפיה לא חילקו לה מדים בחודש ספטמבר 2008 (סעיף 23.8 לתצהיר התובעת). ראשית, דקל הכחיש טענה זו (עמוד 35 לפרוטוקול שורות 20-21). מעדותו עולה שהנתבעת סיפקה לתובעת בגדים המתאימים לנשים בהריון - מכנסי טייץ וטוניקות ארוכות, כשלטענתה הבגדים היו קטנים עליה. לאחר שהותר לה להגיע בבגדים שחורים, התובעת הגיעה לעבודה בבגדים צבעוניים (סעיף 75 לתצהיר דקל; עדות דקל בעמוד 35 לפרוטוקול שורות 12-19). לדבריו, התובעת נמנעה מללבוש את בגדי הנתבעת בניגוד לנהלים חרף הערות חוזרות ונשנות בעניין (סעיף 71 לתצהיר דקל). עדותו של דקל בנושא נתמכת בתמליל שיחה שנערכה בינו ובין התובעת ביום 4.9.08 בה הוא שב ומעיר לה על אי לבישת מדי הנתבעת (נספח י' למוצגי הנתבעת -עמוד 8 לתמליל שורות 14-23). עדותו אף נתמכת בעדותה המהימנה של לורנס, שהעידה דברים דומים (עמוד 44 לפרוטוקול, שורות 3-11). בהקשר זה נשוב ונפנה לסעיף 35 לפסק הדין, לפיו גם עובר להריונה של התובעת היא פעלה בניגוד לנהלי הנתבעת והגיעה עם בגדים בלתי תקניים. לאור האמור, אנו דוחים טענת התובעת ומקבלים את טענת הנתבעת לפיה לאורך כל תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת וללא קשר להריונה, התובעת נמנעה מלהגיע עם מדי הרשת לעבודה. אף כשהותר לה להגיע בבגדיה האישיים, היא נדרשה להגיע בבגדים שחורים וחרף זאת, הגיעה בבגדים צבעוניים. יש לזכור כי עסקינן ברשת אופנה והחשיבות ללבישת מדי הנתבעת והופעתם החיצונית של עובדי הרשת היא בעלת חשיבות מיוחדת, כפי שאף עולה מנהלי הנתבעת בנושא הופעה חיצונית. 92. לכל האמור לעיל נוסיף שלאורך כל תקופת עבודתה של התובעת ברמת אביב לא התלוננה באשר ל"התעמרות" הנטענת בה ובאשר ל"נגיסה" בסמכויותיה, התובעת לא הביאה טעם המניח את הדעת בעניין (ר' עדות התובעת בנושא המכירות- עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 7-15). מה גם שכאמור, ביקשה לשוב ולעבוד ברמת אביב, לאחר שהנתבעת הודיעה לה כי היא מועברת לחולון. בקשה זו סותרת את עדות התובעת בתצהירה לפיה זכתה ליחס משפיל ממנהלת החנות, גב' שטביץ (סעיף 23.11 לתצהיר התובעת). כאמור, התובעת לא טענה דבר בעניין בזמן אמת ואף ביקשה להישאר ולעבוד בחנות ברמת אביב, שעה שנדרשה לעבור למשרדי הנתבעת בחולון. העברת התובעת לחולון 93. ביום 13.11.08 הודיעה הנתבעת לתובעת כי בכוונתה להעבירה לעבוד במשרדים בחולון. תחילה הסכימה התובעת לכך (סעיף 7 לתצהיר לורנס; תמליל שיחה שהתקיימה בין התובעת לבין דקל - נספח יג' למוצגי הנתבעת). אולם בהמשך, ביום 17.11.08, שלחה לנתבעת מכתב בו הודיעה כי היא מסרבת לשינוי בתנאי עבודתה (נספח ה' לתצהיר התובעת). במכתב זה התובעת קבלה על העברתה מתפקיד מוכרת לתפקיד שאינו קשור למכירות וכן על המרחק בין ביתה לבין משרדי הנתבעת בחולון. במכתב זה אין התייחסות לעניין פגיעה בשכר - עניין שנזכר במסגרת החלטת הממונה בנדון, והוא אף אינו מוזכר מפורשות בתצהיר התובעת. 94. הנתבעת השיבה לתובעת כי חרף טענותיה, היא נדרשת לעבור לחולון (נספח ו' לתצהיר התובעת) - "5. העברתך לעבוד בסטודיו של מרשתי איננה 'עונש' אלא צורך שנוצר, בין היתר, בשל העובדה כי הצגת בפני מרשתי אישור רפואי הממליץ על עבודה שלא תעלה על 4 שעות ביום. 6. חרף העובדה שהאישור הנ"ל היה בבחינת המלצה ולא הנחיה חד משמעית, ומתוך רצון לכבד את מצבך, קבלה מרשתי את מגבלת השעות שהצבת בפניה ואפשרה לך לעבוד בחנות משמרת של 4 שעות בלבד 7. היות ויתר העובדות מחויבות לעבוד משמרת של שש שעות, והיות והחנות ברמת אביב חייבת להיות מאוישת על ידי שתי עובדות בכל משמרת, נאלצה מרשתי לשבץ אותך לעבודה יחד עם שתי מוכרות ולהחזיק בחנות כח אדם מיותר שגרם להפסדים. 8. יתר על כן בחודשיים האחרונים לא ביצעת ולו עסקת מכירה אחת בחנות ברמת אביב, כך שלא רק שמרשתי נאלצה להסיק אותך כעובדת נוספת ומיותרת, אלא שהיא נאלצה בנוסף לשלם לך שכר ללא שביצעת את עבודתך. ... 12. אשר לטענתך כי את במצב של הריון בסיכון גבוה אשר מונע ממך את הנסיעות באוטובוס לסטודיו, הרי שלא מסרת לידי מרשתי כל אישור רפואי התומך בטענה זו ולכן אין למרשתי אפשרות להתייחס עניינית לטענה זו. 13. ככל שיוצג אישור מתאים וכנדרש על-פי החוק, הוא יבחן על ידי מרשתי והיא תבדוק האם יש ביכולתה לסייע לך בעניין הנדון, ובהתאם למגבלות מרשתי" 95. לטענת התובעת, אין ממש בנימוק שהנתבעת הציגה לפיו המעבר לחולון נדרש נוכח ההגבלה על שעות עבודתה, שכן האישור הרפואי שהציגה תקף לחודש אחד בלבד: 10.10.08-10.11.08 (נספח ז' לתצהיר התובעת). טענה זו מוטב שלא היתה נטענת. ראשית, במכתבה של התובעת מיום 17.11.08 מציינת ומדגישה התובעת כי היא עובדת ארבע שעות בלבד ("חשוב לציין כי אני עובדת 4 שעות ביום"). התובעת גם הציגה אישור רפואי דומה חודש קודם לכן, לתקופה 10.9.08-10.10.08 (נספח יא' למוצגי הנתבעת) לפיו היא מסוגלת לעבוד ארבע שעות ביום בלבד. נדגיש שעוד קודם להמצאת אישור זה עבדה פחות משש שעות במשמרת, כך שבמשך מרבית תקופת עבודתה של התובעת בקניון רמת אביב לא ביצעה עבודה בהיקף משרה מלא. לאור האמור, אף לא מצאנו עצמנו כבולים להחלטת הממונה לפיה "במועד בו מועברת העובדת למשרדי ההנהלה, לא חלה הגבלה רפואית להעסקתה במשמרת מלאה" (סעיף 4 להחלטה מיום 18.8.09). 96. עדותו של דקל מתיישבות עם המסכת העובדתית שפורטה לעיל באשר להתנהלות התובעת בחנות ברמת אביב (עמוד 36 לפרוטוקול שורות 19-30) - "ש. מה היה אמור להיות התפקיד של התובעת בסטודיו.         ת. עבודה מול מועדון לקוחות. ש. אמרת לה זאת ? ת. לא. ביקשתי ממנה לבוא לעבוד בסטודיו והיא הסכימה. זה לא עלה בכלל. ש. אחרי שהסבירה לך ופנתה אליך בכתובים ואמרה שבדקה ושלוקח 4 אוטובוסים להגיע לחולון ושהיא מבקשת שלא תוצב בסטודיו ולא היה מניעה שתמשיך לעבוד בחנות. ת. היתה מניעה כי היא לא מכרה שקל ופגעה בי. בכל ההתנהלות מולה היא חזרה ואמרה ללורנס וליפה כמה פעמים תפטרו אותי. מאחר ולא יכולנו לפטרה והיא פנתה ואמרה יש לי בחילות וכו', אמרתי לה בואי תעבדי אצלנו שתוכלי להגיע בלי מדים . ש. לא יכולת למצוא פתרון אחר ? ת. איזה פתרון אחר יכולתי למצוא. היא לא תפקדה כמוכרת. שלושה חודשים שמתי אותה כמוכרת." 97. להשלמת התמונה נציין שבמכתב תשובה שנערך על ידי ב"כ התובעת ביום 30.11.08 נטען כי הן המעבר לרמת אביב והן העברתה של התובעת לחולון מהווים הרעת תנאים ומשכך התובעת דורשת להחזירה לעבדה בנווה צדק, תוך 3 ימים (נספח ח' לתצהיר התובעת). 98. בנסיבות שלפנינו אנו קובעים כי העברת התובעת לעבודה בחולון איננה מהווה הרעה בתנאי עבודתה של התובעת. להלן נימוקינו: בתפקודה של התובעת התגלו ליקויים והנתבעת ביקשה לפטרה. מאחר שהתובעת הודיעה כי היא בהריון היא הושבה לעבודה אולם אף לאחר מכן המשיכה לפעול בניגוד לנהלי הנתבעת. התובעת לא עבדה בהיקף המשמרות שהתחייבה אליו בחוזה, קרי שישה ימים בשבוע, לא הסכימה לבצע פעולות שהן חלק מתפקידה כמוכרת, כגון סידור הבגדים ונמנעה מלהגיע לעבודה עם מדי הנתבעת. נוסף על כך, התובעת לא מכרה כלל בחודשיים האחרונים לעבודתה. הדבר היה תוצאה של סיבות סובייקטיביות, שילובה החברתי בחנות ועקב תחושותיה שלה בנוגע להצבתה בחנות ברמת אביב. בנסיבות אלו, ומאחר שהתובעת הציגה מדי חודש אישור רפואי הממליץ על עבודה של לא יותר מארבע שעות ביום, העברתה למשרדים בחולון היתה פועל יוצא של מצבה, מגבלותיה והתנהלותה בשלושת החודשים האחרונים להעסקתה. עוד יש לציין כי במשך חודשיים התובעת הציגה מדי חודש אישור רפואי המגביל את שעות עבודתה. לאחר חודשיים שהתובע נהגה כך, אין פסול במעביד אשר ביקש להעביר את התובעת למקום בו תוכל לעובד על פי ההמלצות והמגבלות הרפואיות שהוצגו. נזכיר כי אף על פי חוק עבודת נשים, אחד המקרים בהם ניתן להעביר עובדת מתפקידה הוא כאשר מדובר ב"שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו העובדת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת רופא". 99. נציין כי מצאנו הפרזה רבה בטענות התובעת ביחס להצבתה במשרדי הנתבעת. כך למשל, התובעת טענה כי המעבר לחולון כרוך בנסיעה ממושכת של שעה וחצי, עם זאת מעדותה עולה כי זהו פרק הזמן שנדרש לה להגיע מביתה לרמת אביב וכדבריה "אני כל יום הייתי נוסעת באוטובוס שעה וחצי" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 26). בנוסף, במכתבה של התובעת מיום 17.11.08 טענה כי מדובר בנסיעה בארבעה אוטובוסים ובמכתב באת כוחה מיום 30.11.08 טענה כי מדובר בנסיעה בשלושה אוטובוסים. נוסף על כך, בתצהיר התובעת נטענה טענה נוספת שלא נזכרה במכתביה עובר להתפטרותה, לפיה תפקיד זה הצריך אותה לעבוד ישירות תחת פיקוחו של דקל, שהוא "הגורם האחראי להתעמרות". מעבר לעובדה כי לטענה הנ"ל אין בסיס בראיות, היא אף אינה מתיישבת עם עדות התובעת בתצהירה לפיה הגב' שטביץ היא הגורם שהתעמר בה, בזמן עבודתה בחנות ברמת אביב. מכל מקום, משלא נמצא לטענה זו כל בסיס בראיות ומאחר שהתובעת כלל לא בררה מהו התפקיד המיועד לה, הטענה נדחית. 100. מאחר שמצאנו כי העברת התובעת למשרדי החברה בחולון נעשתה לאור האישורים הרפואיים שהתובעת הציגה ומכלול התנהגותה עובר להחלטה על העברתה, איננו סבורים שיש בהחלטה זו משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה של התובעת או נסיבות אחרות ביחסי עבודה המצדיקות לראות את התובעת כמתפטרת בדין מפוטרת. משכך, איננו נדרשים לשאלה האם הדין מאפשר את החלת חוק עבודת נשים במקרה בו עובדת מתפטרת מעבודתה מחמת הרעת תנאים, הנובעים מהריונה. 101. סוף דבר - התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 7,500 ש"ח שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.הריוןפיטורים בהריוןפיטורים