מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא היטלי דלק חברות תעופה: התביעה שבפניי עניינה תביעה להשבת תשלומים ששולמו ביתר, לטענת התובעת, לנתבעת בין השנים 2000-2001 הנוגעים להיטלי דלק (להלן: "היטל דלק" או "רכיב הדלק") המשולמים לחברות התעופה. הצדדים: התובעת הינה חברה פרטית, העוסקת בין היתר ביבוא והפצה של כלי רכב אירופאיים בישראל (להלן: "התובעת"). במהלך השנים 1991-2004 נעזרה בשירותי השילוח הבינלאומי של הנתבעת, לצורך הטסת חלקי חילוף מגרמניה לישראל. הנתבעת הינה חברה העוסקת באספקת שירותי שילוח בינלאומי ומתוקף עיסוקה זה נוצר הקשר העסקי עם התובעת (להלן: "הנתבעת"). רקע כללי: כפי שצוין לעיל, התובעת הינה חברה העוסקת ביבוא ושיווק של כלי רכב המיוצרים באירופה ומתוקף עיסוקה זה היא מייבאת גם חלקי חילוף במשלוח אווירי. בין השנים 1991 ועד שנת 2004 נתנה הנתבעת לתובעת שירותי שילוח בינלאומי, כאשר הנתבעת בצעה את עבודת המשלח, עבור התובעת, באופן הבא: המפעל בגרמניה העביר את הסחורה עד לשדה התעופה בעיר ליאז' בבלגיה והנתבעת תיאמה את הטסת הסחורה לישראל באמצעות חברת התעופה ק.א.ל. קרגו איירליינס (להלן: "ק.א.ל" או "חברת התעופה"). התביעה הנדונה עוסקת בחיובים שחייבה הנתבעת את התובעת בגין משלוחים שהגיעו מגרמניה לישראל באמצעות חברת התעופה ק.א.ל. כאשר עוסקים בחיובים יש להבחין בין שני סוגי תשלומים: האחד, דמי הובלה אווירית והשני, תשלום בעבור היטל דלק. בפועל עבדו הצדדים בשיתוף עם חברת התעופה ק.א.ל, כך שק.א.ל הייתה מבצעת את המשלוחים עבור התובעת, מקבלת את שכרה מהמשלח, דהיינו הנתבעת, והנתבעת הייתה מחייבת את התובעת, כאשר בתוך החיוב הייתה כלולה גם העמלה שקבלה הנתבעת עבור שירותיה כמשלחת. מהות המחלוקת שבין הצדדים בתיק זה מתייחסת לשאלה האם גביית היטלי הדלק בין השנים 2000-2001 בהם חויבה התובעת ע"י הנתבעת נעשתה כדין. הצדדים עבדו יחד תקופה שנמשכה למעלה מ-14 שנים, אך לאחר שנפרדו דרכיהן, ערכה התובעת בדיקה בחיובים שחויבה ושילמה לנתבעת, ולטענתה, התברר לה שבפועל היא שילמה מעבר לחיובים שהיה על הנתבעת לחייב אותה, הן על פי הדין והן לאור המוסכם והנוהג שהיה בין הצדדים. בעקבות גילוי זה, פנתה התובעת לנתבעת בדרישה להשבת כספים ששולמו ביתר, ולאחר שפנייתה נדחתה, הוגשה התביעה שבפני. לטענת הנתבעת, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, כל החיובים נעשו כדין ודין התביעה להידחות. לא זו אף זו, הנתבעת מעלה טענת קיזוז לפיה באם התביעה תתקבל, יש לקזז מסכום חיובי היתר, הנטענים, את סכום הזיכויים שניתנו לתובעת בין השנים 2000-2001. תמצית טענות התובעת: חיובים ביתר: המחלוקת שבין הצדדים התעוררה לאחר שהוטל היטל דלק על תשלומים עבור הובלה אווירית בשנת 2000. תשלום זה ייקר את ההובלה. לטענת התובעת, דרך החישוב של היטל הדלק אותו חייבה הנתבעת את התובעת, הביא לתוצאה שהנתבעת חייבה את התובעת בתשלומים גבוהים יותר מאלה שעליהם הוסכם בין הצדדים, וכל זאת נעשה מתוך מטרה להטעות את התובעת ובניגוד לנהוג והמקובל בענף. כעקרון, תשלום עבור הובלה ניתן לחשב לפי משקל בפועל ולפי משקל נפחי. במקרה הנוכחי, לטענת התובעת, היה על הנתבעת לבצע את החיוב לפי משקל בפועל, אך הלכה למעשה היא בצעה את החיוב לפי משקל נפחי ובכך הגדילה את החיוב בסכומים ניכרים ואת הרווח מכך שלשלה לכיסה. לטענת התובעת, הנתבעת גבתה ממנה היטל דלק בסכום גבוה יותר מהסכום שהועבר ע"י הנתבעת לחברת התעופה בגין היטל הדלק. לטענתה, היטל הדלק חושב על ידי חברת התעופה לפי משקל בפועל, ואילו הנתבעת חייבה את התובעת לפי משקל נפחי. בעוד התובעת שלמה לנתבעת בגין היטל הדלק סכום גבוה, הנובע מדרך החישוב, הרי שהנתבעת עצמה העבירה לחברת התעופה סכום נמוך יותר, אשר חושב לפי המשקל בפועל. לטענת התובעת, היה על הנתבעת לחייב את התובעת באותו סכום, אותו העבירה לחברת התעופה, בלא לעשות רווח מהיטל הדלק שהוטל על התשלומים בגין המשלוחים לאחר הטלת היטל הדלק שגבייתו החלה בשנת 2000. לטענת התובעת, יש לראות בהתנהלות זו של הנתבעת הטעיה או גזל של כספי התובעת, אשר שולמו לנתבעת ביתר מתוך אמון, ואף יש בכך כדי להתגבר על טענת ההתיישנות, אותה טענה הנתבעת לגבי הסכומים שהשבתם נדרשת ואשר שולמו לפני אוגוסט 2000. תפקידה של הנתבעת: לטענת התובעת, תפקידה של הנתבעת בביצוע המשלוחים היה בעיקרו רשמי ללא ביצוע פעולות של ממש, שכן התובעת ניהלה הן את התנאים העסקיים והן את הביצוע בפועל ישירות מול חברת התעופה. התובעת נאלצה לשכור את שירותיה של הנתבעת, לאור דרישת חברת התעופה, במסגרת מדיניותה, שהיא איננה עובדת ישירות מול יבואנים, אלא אך ורק באמצעות סוכנים. בפועל, טוענת התובעת, שהסיכומים נעשו ישירות איתה ובביצוע אף היא פעלה באופן ישיר מול חברת התעופה. כאמור לעיל, בהתאם לדרישתה המפורשת של חברת התעופה, הנתבעת הייתה הגורם שהיה אחראי לגבות את דמי ההובלה האווירית ובשנים 2000-2001 גם גביית היטלי הדלק, והעברתם לידי חברת התעופה, בעוד שהמשא ומתן לגבי גובה דמי ההובלה האווירית שישולם ע"י התובעת לחברת התעופה נוהל באופן אישי ע"י מר אביגדור גיאן, ששימש באותה תקופה כמנהל מחלקת לוגיסטיקה אצל התובעת, אל מול נציג חברת התעופה, מר גבי לוקר, שהיה באותה עת מנהל המכירות אצלה. הבסיס לסיכומים של התובעת מול חברת התעופה באשר לדמי ההובלה האווירית (להבדיל מגביית היטל הדלק) נעשו בעל פה והתייחסו למשקל הנפחי של המטען. תשלום הפרשי מסי יבוא: לטענת התובעת, יש לפצותה בנוסף בסכום מסי היבוא (מכס ומס קניה) ששולמו על ידה לקופת המדינה בגין הגבייה העודפת של היטלי הדלק האמורים. תמצית טענות הנתבעת: התיישנות: לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בגין חיובים, אשר לטענת התובעת, חויבה ביתר ומתייחסים לשנים 2000 עד 2001. התביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2007 (09/08/2007) ומכאן שכל החיובים המוזכרים בתביעה, ואשר מתייחסים לתקופה שעד ה-9 לאוגוסט 2000 (שבע שנים לפני הגשת התביעה דנא) חלה עליהם התיישנות ודין התביעה בגינם להידחות כבר מטעם זה. שיהוי: גם אותם חיובים שאינם חלק מתקופת ההתיישנות, הרי שלאור מועד הגשת התביעה יש לדחותם מהטעם של שיהוי בהגשת התביעה. התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לכך שהתביעה הוגשה מעל לחמש שנים לאחר החיוב האחרון הנדרש להשבה. כתוצאה משיהוי זה בהגשת התביעה נפגעה יכולת ההגנה של הנתבעת, בנוסף לכך שהתובעת בהתנהגותה יצרה מצג כלפי הנתבעת שאין ביניהם מחלוקות כספיות. מכאן שאף מסיבה זו יש לדחות את התביעה. דרך החישוב: לטענת הנתבעת, היא רשאית הייתה לבצע את החיוב בדרך שבצעה אותו ואין לקשור בין החיוב שחייבה חברת התעופה את הנתבעת לחיוב אותו חייבה הנתבעת את התובעת. מדובר בחיובים שונים, הנובעים ממערכות יחסים שונות. החיובים שחייבה הנתבעת את התובעת כוללים זיכויים חודשיים ולעתים אף היו נמוכים מהחיובים שחייבה חברת התעופה את הנתבעת. לעומת זאת, גם החיובים שחייבה חברת התעופה את הנתבעת כללו פרמטרים שונים כמו הנחות או זיכויים לאור היקף העבודה, ואשר אינם באים לידי ביטוי בחיוב שחייבה הנתבעת את התובעת. לטענתה, הצדדים נהגו משך שנים בהתאם לסיכום לפיו התובעת חויבה בגין שירותי הנתבעת לפי המשקל הנפחי של המשלוחים, לרבות רכיב הדלק, ולאחר מכן התובעת קיבלה מהנתבעת זיכויים חודשיים בשיעור מוסכם. המוסכם בין הצדדים: בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב, בניגוד לטענת התובעת, אלא הם סיכמו את דרכי הפעולה ביניהם בעל פה. גם אותם פרוטוקולים שהוצגו וסומנו ע"י התובעת, אינם אלא סיכומי פגישות, שלעתים הועלו על הכתב ולעתים לאו והם אינם מהווים הסכם בכתב. המומחה מטעם התובעת: המומחה מטעם התובעת, מר ישראל הרץ (להלן: "מר הרץ") ניהל קשרי עבודה הדוקים עם התובעת וניהל את מחלקת היבוא שלה משך מס' שנים ברציפות. למר הרץ אינטרס אישי בתוצאות התביעה , דבר שבאופן טבעי אינו מעמיד אותו במעמד של מומחה אובייקטיבי ויש לקחת זאת בחשבון בהתייחסות לחוות הדעת. טענת גזל: הנתבעת כופרת מכל וכל בטענה זו, אשר לטענתה נטענה אך ורק לצורך התגברות על טענת ההתיישנות. הנתבעת מעולם לא הטעתה את התובעת. כל המסמכים היו גלויים ובהם גם דרך החישוב. התובעת הייתה יכולה לבדוק את חיובי הנתבעת בכל פעם שקבלה אותם ולפנות לנתבעת במידה והיו לה השגות לגבי אותה התחשבנות. התובעת לא עשתה זאת למרות שנציגים מטעמה קבלו את החשבוניות ואת ההתחשבנויות, עשו מידי פעם בדיקת כדאיות כלכלית ודבר לא הוסתר מהם. בנסיבות אלו, אין להחיל על המקרה את החריגים לטענת ההתיישנות, לא לפי חוק ההתיישנות ולא לפי פקודת הנזיקין. טענת קיזוז מטעם הנתבעת: לטענת הנתבעת, היה וביהמ"ש יכיר בסכומים שעל הנתבעת להשיב לתובעת, הרי שיש לקזז מכך את הזיכויים החודשיים שניתנו לתובעת בשיעור כולל של 601,945 ₪, זאת בהתייחס לסכומים ששולמו ביתר. מיסי יבוא: לטענת הנתבעת, אף בהתאם לממצאי המומחה מטעם התובעת, מר הרץ, בעניין הפרשי מיסי הייבוא- לא הוכחה הטענה. ממצאיו מבוססים על חיובי הדלק בשטרי המטען של ק.א.ל, בעוד שהוא העיד בביהמ"ש כי חיובי הדלק שיש לשלם הם אינם החיובים המופיעים בשטרי המטען. הסכומים המופיעים ברשימונים לא הוכחו ע"י התובעת. כמו כן, התובעת תמחרה את הפרשי המס במחיר המוצרים שמכרה ללקוחותיה וממילא לא נגרם לה נזק. דיון והכרעה: בדיון שהתקיים בפניי העידו נציגי ועובדי הצדדים, מכל צד העיד גם המומחה מטעמו. אפתח בהתייחסות לטענת ההתיישנות והשיהוי, על מנת לתת את המסגרת הכרונולוגית לתביעה. אין מחלוקת מבחינת המועדים, כי התביעה הוגשה ב-9.8.07 והיא כוללת בתוכה חיובים הקודמים לתקופה זו. הנתבעת העלתה טענה זו ודרשה לדחות את התביעה, הן מטעם של התיישנות והן מטעם של שיהוי. התובעת הסבירה את עיתוי הגשת התביעה בכך שהיא הוטעתה ע"י הנתבעת ורק בשלב מאוחר יותר בעת שנערכה ביקורת במהלך שנת 2007 בתיקי היבוא של התובעת, גילתה הטעיה זו שבוצעה כלפיה. למעשה המחלוקת בין הצדדים הינה האם יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") והקובע את המועד ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות למועד בו התגלתה עילת התביעה לתובע, מסיבה של "התיישנות שלא מדעת", או לחלופין, להחיל את סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע את אותו רעיון לגבי עילה נזיקית כגון עוולת הגזל, כפי שהעלתה התובעת בסיכומיה (סע' 124 לסיכומי התובעת). למעשה, הן אם אבדוק את המקרה לאור חוק ההתיישנות והן לאור פקודת הנזיקין, הרי שבבסיס הבדיקה תעמוד השאלה האם יש בדרך החישוב משום מעשה הטעיה שתוצאתו הינה גזל כספי בלתי מוצדק. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי בית הדין, הגעתי למסקנה שלא זה המקרה שניתן יהיה להתייחס למחלוקת שבין הצדדים כעניין של הטעיה או גזל. הצדדים חלוקים על דרך חישוב חיוב לתשלום. כל החיובים הוצגו בפירוט לתובעת, אשר לו הייתה עורכת בדיקה, הייתה יכולה להביא את השגותיה לפני הנתבעת בזמן אמת והצדדים היו יכולים להחליט האם ברצונם להמשיך לעבוד יחד אם לאו ולהתייחס לאותן טענות בזמן אמת. התובעת, שקיבלה את כל החיובים וכל ההתחשבנות, אך לא ערכה בדיקה בכל אותה תקופה, איננה יכולה לגלגל עצימת עין זו על הנתבעת בטענה של גזל או הטעיה, ואף לא להיבנות מהחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו "התיישנות שלא מדעת" שכן העובדות כולן היו מונחות בפני התובעת והיא זו שבחרה לא לעשות כל בדיקה גם לאחר הטלת היטל הדלק בשנת 2000. אוסיף ואציין, המחלוקת בתיק מתייחסת לנושא של היטל דלק, היטל זה היה עלות נוספת וחדשה על עלות ההובלה הקיימת. שני הצדדים היו אמורים להידבר ביניהם לגבי עלות נוספת זו, אך בוודאי שאין להטיל אשמה של גזל על צד אחד, כאשר שני הצדדים בחרו שלא להתייחס לנושא. התובעת, מכל מקום הייתה מודעת לכך שקיימת עלות נוספת והיא לא פנתה בעניין זה לנתבעת. כפי שציינתי במקרה הנדון, לא מצאתי כי התובעת עמדה ברמת ההוכחה הנדרשת לעניין הגזל. משלא הצליחה להוכיח התובעת כי מדובר במקרה של גזל או הטעיה, הרי שלא ניתן להחיל את הסייגים להחלת תקופת ההתיישנות על עילת התביעה. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבעת לעניין ההתיישנות וקובעת שיש למחוק מכתב התביעה את כל החיובים שהשבתם נדרשת בגין משלוחים שבוצעו עד ליום 9.8.00. שיהוי: בניגוד לטענת ההתיישנות שבדיקתה היא בדרך כלל טכנית בעיקרה, הרי שטענת השיהוי הינה טענה היורדת לשורשי התנהלות הצדדים מבחינה מהותית. בתי משפט ממעטים לדחות תביעות בטענה של שיהוי, בעוד כאשר מוכח כי קיימת התיישנות, דחיית התביעה הינה ברורה ומוחלטת, אלא במקרים יוצאי דופן בהתאם לחריגים הקיימים. עיקר הטעם בדחיית התביעה מטעמים של שיהוי הינו הן בפן המעשי-טכני בקושי של הבאת ראיות והן בפן המהותי של הצגת מצג של היעדר תביעות. המחוקק קבע תקופה של 7 שנים (לגבי רוב התביעות), בהן ניתן להגיש תביעה ולכן השימוש בדחיית תביעה בטענה של שיהוי, נעשה במשורה ובמקרים יוצאי דופן. יחד עם זאת, יש לתת משקל לעיתוי הגשת התביעה והאיזון שבין השניים נעשה במקרים רבים בדרך של הקטנת חישוב הפרשי הצמדה וריבית. במקרה הנדון, מצאתי כי יש ללכת בדרך זו שיש בה משום איזון בין זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים. אמנם אינני מוחקת את התביעה בטענה של שיהוי, אך לא אקבע חיובי ריבית בגין תקופת העבר, כפי שאפרט בהמשך. תשלומים ביתר: עיקר המחלוקת בתיק, לגופו של ענין, מתייחסת לתשלומים אשר לטענת התובעת שולמו על ידה ביתר לנתבעת. התשלומים שבמחלוקת מתייחסים, כאמור, לתשלומי היטל דלק שהוטלו על דמי הובלה של משלוחים, אשר הגיעו לארץ בדרך הים או בדרך האוויר. לענייננו מדובר במשלוחים שהגיעו בדרך האוויר, באמצעות חברת התעופה ק.א.ל וסופקו לתובעת, כאשר הנתבעת משמשת כ"משלח" המקשר למעשה בין חברת התעופה המובילה לבין היעד הסופי - החברה אליה נשלחו המשלוחים ובמקרה הנדון, התובעת. המחלוקת נסובה לגבי דרך החישוב לביצוע החיוב, שכן אין מחלוקת על עצם החיוב ועל עצם חובת התובעת לשלמו. היטל דלק נקבע בהתאם למשקל המשלוח. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נובעת מדרך חישוב משקל המשלוח. כפי שכבר ציינתי, קיימות שתי דרכים לחישוב המשקל, דרך אחת הינה לפי המשקל בפועל והדרך השנייה בהתאם למשקל הנפחי. לטענת התובעת, החישוב היה צריך להיות בהתאם למשקל בפועל ואילו לטענת הנתבעת, הייתה רשאית היא לערוך את החישוב גם לפי המשקל הנפחי, כפי שהיה נהוג בין הצדדים במשך שנות עבודתם יחד. אין למעשה מחלוקת כי החישוב לפי המשקל הנפחי גבוה יותר. כאשר כל צד ניסה להוכיח כי עמדתו היא העמדה הנכונה, התגלעו בין הצדדים מחלוקות נוספות שהחשובות שבהן הינן כדלקמן: מה היה מוסכם בין הצדדים ודרך קבלת ההסכמות או ההבנות בין הצדדים. משמעות הסכום שנדרש בגין היטל דלק על ידי חברת התעופה מהנתבעת. אין למעשה מחלוקת שחברת התעופה תבעה את היטל הדלק בהתאם למשקל בפועל (ראו מוצג ת/16) וכך גם חייבה את הנתבעת לגבי המשלוחים שבסופו של דבר נמסרו לתובעת. הנתבעת לא מקבלת את טענת התובעת שמדובר בחיוב של "back to back", דהיינו כי על הנתבעת לחייב את התובעת באותו סכום שחויבה ושילמה לחברת התעופה. תפקידה של הנתבעת. מהות רכיב הדלק. ההסכם שבין הצדדים: בין הצדדים לא היה קיים מסמך בכתב שהוגדר כהסכם, יחד עם זאת היו תכתובות שעיגנו את הסכמות הצדדים והם סומנו כת/1, ת/2, ת/3, ת/4 ו- ת/5. לשם דוגמא, המסמך שנשלח ממנכ"ל הנתבעת לשעבר (מר דב לנדאו) אל מר אביגדור ג'יאן, נציג התובעת, המסדיר את גובה העמלה בין הצדדים, מהווה הסכמה ברורה לעניין זה. וזו לשונו: (מוצג ת/2) "בהמשך לשיחתנו ובהתאם לסיכום, עמלתכם תעמוד על 6% (שישה אחוז) לכל המשלוחים שמשקלם מ- 500 ק"ג ומעלה. הנ"ל יכנס לתוקף החל מ- 1/8/00 (תאריך הגעת המשלוחים)". כך גם מכתב שנשלח מהנתבעת לתובעת בנושא מחירי ההובלה מגרמניה וההנחות שמקבלת התובעת מהנתבעת (מוצג ת/1) וכן הודעה בכתב אודות עליית מחירי ההובלה האווירית (מוצג ת/4). לטענת התובעת, יש לראות בתכתובות אלו כהסכמים המעגנים את הסכמות הצדדים בהתייחס לקשר העסקי שביניהם, ואילו לטענת הנתבעת מדובר בסיכום פגישות אקראיות. בעניין זה, לאור שקלול הראיות שהובאו בפני, אני מקבלת את טענת התובעת שתכתובות אלו עגנו את הסכמות הצדדים, שכן אחרת לא קיימת סיבה לכתיבתם, מה גם שבפועל הצדדים נהגו בהתאם להסכמות אלו, הדבר אינו שולל את קיומן של הסכמות נוספות בע"פ, אך אלו הכתובות מהוות הסכמות שיש לתת להן משקל של הסכמה חוזית. בעוד התכתובות האמורות התייחסו לדמי ההובלה האווירית והתייקרותם וכן לגובה העמלות להם זכאית התובעת, הרי שלא הוצגה כל הסכמה בכתב, המתייחסת להיטל הדלק ואף לא הובאה כל ראיה כי נושא זה עלה בהסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעל פה, מעבר לעדויות הצדדים אשר כל אחד מהם אוחז בגרסתו ללא ראיות תומכות, ועצם העדר מסמך בכתב מטעם הנתבעת אומר דרשני, במיוחד לאור מסמכים אחרים המעידים על הסכמות בעניין החיובים שנשלחו לתובעת על ידי הנתבעת. מן הראוי היה שנושא כזה יוסדר בין הצדדים הפועלים בהיקפים כה גבוהים, בכתב ובצורה ברורה ולא יישאר תלוי בהסכמה זו או אחרת, בין אם ניתנה ובין אם לאו, בעל פה. משלא עשו זאת הצדדים, עלי ללמוד על המוסכם ביניהם מדרך התנהלותם בינם לבין עצמם, מחד ומאידך ממהות הסכום השנוי במחלוקת והנוהג שהיה מקובל בעניין זה בענף. לאור עיגון הסכמות הצדדים בהתאם לתכתובות, כאמור, ולאור כך שהנתבעת, בראשות המנכ"ל לשעבר מר דב לנדאו, אשר חייב את התובעת בהתאם למשקל הנפחי ונהג ליידע את התובעת בכתב על שינויים בעלויות ההובלה האווירית (ראו ת/1-ת/5), נמנע מליידע את התובעת כי ישנו היטל דלק חדש וכי גבייתו תהא בהתאם להסכמות הצדדים, הבינה התובעת כי היא מחויבת כדין בעבור השירות שקיבלה מהנתבעת וסמכה ידיה על הנתבעת. לא זו אף זו, חברת התעופה הפנתה מכתב (ראו מוצג ת/16) הדן בדרך חישוב היטל הדלק, לא רק לסוכנים, אלא גם ללקוחות, דהיינו, כוונתה הייתה להביא לידיעת הסוכנים והלקוחות מהו התשלום שיש לשלם עבור היטל הדלק החל עליהם. במכתב זה מציינת ק.א.ל שדרך החישוב היא על פי המשקל בפועל, וכן בסיום המכתב, למען הסר ספק, היא קובעת: "הנך מתבקש לעדכן את לקוחותיך בהתאם". הדברים עולים גם מעדותו של העד מטעם התובעת, מר לוקר (פרט' מיום 14/01/10 עמ' 39, ש' 2-9): "ש. אמרת שהחשבוניות הזו לא תמיד תאמה את שטר המטען ? ת. מאחר ובשטרי המטען יכולות להיות טעויות, הקטע של הוצאת החשבונית היה מבוקר ע"י בחורה שתפקידה היה להבטיח את ההסכם. ש. עם מי קבעת את ההסכם ? ת. עם היבואן. אם היה מחיר זה היה חייב להיות בחשבונית. ש. שאלת ב.ה. - החשבונית שאתם מוציאים אותה לסוכן. בחשבונית מה שקובע זה ההסכם שיש לכם עם היבואן וההסכם שיש עם הסוכן ? ת. המחיר שנקבע עם היבואן זה המחיר שמופיע שאותו הסוכן צריך לשלם. (הדגשה שלי- ח.ק.)" המומחה מטעם התובעת, מר ישראל הרץ (להלן: "מר הרץ"), ערך בחוות דעתו השוואה בין החיובים של הנתבעת את התובעת לעומת היטלי הדלק שנדרשו בשטרי המטען מאת חברת התעופה והגיע למסקנה כי הנתבעת חייבה את התובעת בהיטלי דלק שגויים (סע' 11 לחוות הדעת). מר הרץ ערך את הנתונים שבדק בטבלה (סע' 12-14 לחוות הדעת), אשר מתוכה ניתן להבין כי אכן התובעת חויבה לפי משקל נפחי , בעוד הנתבעת שילמה לחברת התעופה לפי משקל בפועל. על טבלה זו נחקר מר הרץ חקירה נגדית ממושכת (דיון מיום 13/01/10 עמ' 11 ש' 25-31, עמ' 12 ש' 7-21, עמ' 13 ש' 5-31, עמ' 14 ש' 1-29 בהתאמה). וכך הוא העיד לעניין חוות הדעת שערך: "ש. כל החישובים שעשית חברת התעופה דרשה חיוב דלק לפי המשקל בפועל? ת. אני אומר שבכל החישובים שחברת סי או (צריך להיות- ציאור- ח.ק.) חייבה את חברת צ'מפיון, חברת צ'מפיון חויבה על המשקל הרווחי (צריך להיות - הנפחי - ח.ק.) ולא המשקל בפועל. ש. מה חייבה חברת התעופה את הנתבעת? ת. בחלק גדול משטרי המטען מופיע ההיטל האמיתי שהיה אמור להיות משולם בזמן שסי או (צריך להיות- ציאור- ח.ק.) חייבה לפי הנפח. ברוב המקרים ברוב שטרי המטען מופיע המחיר הנכון, ההיטל הנכון. ש. בסעיף 14 טענת- מצטט. מאשר את הסעיף? ת. אחרי שהשוויתי את כל שטרי המטען חייבו את החשבונית לפי המשקל הרווחי" (צריך להיות - הנפחי - ח.ק.). (דיון מיום 13/01/10 עמ' 11 ש' 28-31, עמ' 12 ש' 1-4 בהתאמה). חוות דעתו של מר הרץ, לעניין החיובים בהם חויבה התובעת ע"י הנתבעת, לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. מר הרץ העיד כי בדק כ- 500 שטרי מטען. ב"כ הנתבעת חקר את מר הרץ והפנה אותו למס' לא מבוטל של שטרי מטען עליהם הסתמך מר הרץ בחוות דעתו, אולם לא עלה בידי הנתבעת לסתור את הטבלה המרוכזת אשר ערך מר הרץ. יחד עם זאת עולה כי בחוות הדעת מופעים גם נתונים של חברת אל על שאינם חלק מתביעה זו. מנגד, עומדת חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת, מר ברי פינטוב (להלן: "מר פינטוב"), לפיה לנתבעת היו סיכומים נפרדים עם חברת התעופה ועם התובעת. הסיכומים בין התובעת לבין הנתבעת קבעו את המחיר הסופי שהיה על התובעת לשלם לנתבעת, מחיר שהיה שונה מהמחיר שהנתבעת הייתה מחויבת באופן עצמאי לשלם לחברת התעופה בהתאם לסיכומים שהיו לה עם חברת התעופה. לדבריו, חיוביה של התובעת נעשו ע"פ הנהוג ובהתאם לאמות מידה מקובלות. חיוב הדלק הינו בעל אופי מסחרי ונתון לשיקול דעת הצדדים ומשא ומתן ביניהם. הנתבעת חייבה את התובעת בחיובים ע"פ סיכומים שהיו ביניהן, כאשר המחיר הסופי אותו שילמה התובעת היה מחיר מופחת מדמי ההובלה של חברת התעופה, לדבריו, באשר הוא נגזר משיעור הזיכוי שהנתבעת הסכימה לתת לתובעת. כאשר מר פינטוב נשאל האם הוא ראה במו עיניו סיכומים כלשהם בין התובעת לבין הנתבעת, ענה בשלילה (דיון מיום 22/04/10, עמ' 37 ש' 22-26- תמלול פרוטוקול). לא זו אף זו, כאשר הוא נשאל בנוגע לסוגיית פירוט החיובים בין הצדדים, העיד כך: (דיון מיום 22/04/10, עמ' 39 ש' 3-11- תמלול פרוטוקול) "ת. אז אני אסביר לך בקיצור. מאחר ואני עברתי על כמות מאוד גדולה של שטרי מטען וחיובים וראיתי את אותה שיטה חוזרת על עצמה כל פעם, ואני יודע שגם חברה כמו צ'מפיון, זה הנחה, חברה רצינית. בודקת את זה, מאשרת את זה, זאת אומרת שהיה איזה שהוא בסיס. שנייה, אני לא סיימתי. היה בסיס איתן להבנה שיש שיטת עבודה מסוימת ועל פי שיטת העבודה הזאת ק.א.ל חייבה את ציאור, ציאור חייבה את צ'מפיון. זה מה שמסתבר לפי הנתונים שאני מחזיק מול העיניים. " ובהמשך: (עמ' 40 ש' 27-28, עמ' 41 ש' 1-4- תמלול פרוטוקול) "ת. שניה, בוא אני אסביר לך, כשאני עובר, אני קיבלתי תיקים, קיבלתי חשבונות קיבלתי חיובים, קיבלתי תשלומים וראיתי איך העסק עבד, ועבד בצורה שהיה חיוב, כמו שהרבה גופים אחרים בארץ עושים. ש. נכון, אבל אני שואל אותך. ת. סיכומים לא ראיתי " למעשה, לאור עדותו של מר פינטוב ניתן להבין כי הוא עבר על כמות לא מבוטלת של שטרי מטען וחיובים, אולם מלבד אמירה כללית זו, הוא לא פירט באופן קונקרטי כל חיוב וחיוב, כפי שעשה זאת מר הרץ בחוות דעתו. הטבלה שערך מר הרץ הכוללת נתונים רבים המסתמכים על שטרי מטען וחיובים בהם חויבה התובעת ע"י הנתבעת, למעשה, לא נסתרה גם מתוך עיון בחקירת מר פינטוב, המומחה מטעם הנתבעת. מהאמור לעיל עולה, כי הן במערכת היחסים שבין הצדדים והן במערכת היחסים הכללית, מירב הזיקות מעידות על כי החישוב היה צריך להיות לפי המשקל בפועל, כפי שטוענת התובעת. את החיזוק המהותי ביותר לקבלת החלטתי זו יש אף לייחס לעצם התנהלות הנתבעת בפועל, שכן בשנת 2002 שינתה היא עצמה את דרך החישוב וחישבה את היטל הדלק בהתאם למשקל בפועל (עמ' 9 לסיכומי התובעת, פסקה 34- טיעון שלא נסתר ע"י הנתבעת), דהיינו, בסופו של דבר גם הנתבעת עצמה הגיעה למסקנה שזוהי דרך החישוב הנכונה. לא זו אף זו, הנתבעת לא זימנה לעדות את מר דב לנדאו, שכיהן בעבר ובזמנים הרלבנטיים לתביעה כמנכ"ל הנתבעת והוא אשר שלח את מירב התכתובות שצורפו בהמשך לתביעה דנא. מן המפורסמות היא כי צד הנמנע מלהביא עדים רלבנטיים מטעמו "מחזק" את הראיות העומדות לחובתו ומחליש את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו (ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי, פ"ד לד(1), בעמ' 705). למרות שמסיבות אלו בלבד יש לקבל את טענת התובעת שיש לערוך את החישוב לפי המשקל בפועל, אתייחס בקצרה גם לטענות הנוספות. דרך החישוב: כפי שציינתי התייחסתי לחוות הדעת של מר הרץ בעיקר בהיבט החשבונאי וזאת במיוחד לאחר החקירה הנגדית, שהתייחסה למספר רב של חשבוניות, לא מצאתי כי נסתרה חוות דעתו. מר הרץ ערך את החישוב תוך שהוא מסתמך על שטרי המטען, אך לגבי הפרטים הטכניים של משקל ונפח, ומשווה את הסכום שגבתה הנתבעת בהתאם לחשבונות ששלחה לתובעת. לגבי אותם מקרים שנוצר הפרש הנובע מחישוב של משקל נפחי ולא משקל בפועל נדרשה ההשבה. לא מצאתי כי קיימת מחלוקת לגבי גובה היטל הדלק או גובה אחוז העמלה של הנתבעת מהתובעת. המחלוקת התמקדה בדרך החישוב, דהיינו משקל בפועל - לטענת התובעת, לעומת משקל נפחי - לטענת הנתבעת. תפקידה של הנתבעת: לטענת התובעת, היה מוצדק להפחית את התשלומים ששילמה לנתבעת, גם לאור העובדה שהנתבעת למעשה הייתה "שחקן שולי" במערכת היחסים המשולשת: יבואן (התובעת) - משלח (הנתבעת) - חברת התעופה (ק.א.ל). בפועל שני השחקנים הראשיים היו התובעת וק.א.ל והם אף אלו שקבעו את התנאים לביצוע המשלוחים. הנתבעת כפרה בטענה זו וטענה שלא רק שבצעה את התיאומים הנדרשים, אלא למעשה הייתה גם ערבה לביצוע התשלומים בגין המטענים לק.א.ל, אשר לא קבלה תשלומים מהיבואנים עצמם. אין מחלוקת לגבי ענין זה, אך גם לא הייתה למעשה מחלוקת בכך שבמקרה הנדון לא היה מדובר בסיכון ממשי. לא מצאתי שיש להיכנס למחלוקת זו שבין הצדדים, שכן עצם העובדה שהתובעת הייתה זקוקה לשירותיה של הנתבעת מספיקה לצורך זכאותה של הנתבעת לקבלת תשלום עבור שירותים אלו. לא מצאתי כי דרך חישוב רכיב הדלק קשורה לפירוט תפקידה של הנתבעת. מהות החיוב בגין רכיב הדלק: למעשה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים האם מדובר בסוג של מס (כטענת התובעת), או לחלופין בתשלום מסחרי רגיל אשר מהווה חלק ממחיר ההובלה הכולל (כטענת הנתבעת). לאור העדויות ששמעתי, אין למעשה מחלוקת שלא מדובר במס, אלא בתשלום עסקי שנקבע ע"י חברות התעופה כתוצאה מעליית מחירי הדלק. מכאן שלכאורה רשאים היו הצדדים להתנות עליו כעל כל רכיב עסקי אחר. יחד עם זאת, הנוהל המקובל יוצר בסופו של יום את הנוהל העסקי על פיו נוהגים הצדדים ובמקרה הנדון, עצם מכתב חברת התעופה לכל הסוכנים/הלקוחות (ת/16) לפיו יש ליידע הן את הסוכנים והן את הלקוחות בדרך חישוב ההיטל, מעיד על נוהל של חישוב על פי משקל בפועל, ולא ע"פ משקל נפחי כפי שחייבה הנתבעת את התובעת הלכה למעשה. כמו כן, על ההפרדה בין דמי ההובלה האווירית לבין היטל הדלק והביטחון ניתן ללמוד ממכתב שנשלח למנכ"ל חברת התעופה ק.א.ל. ביום 25/04/04 מיו"ר ארגון הגג של סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים (נספח ב' לכתב התשובה) ולפיו: "שיטת גביה זו שלפיה ההיטלים הופרדו הפרדה מוחלטת מתעריף ההובלה, פוגעת פגיעה קשה בסוכני המטען הזכאים לקבל עמלה, המחושבת רק על ערך ההובלה האווירית עצמו ולא על מרכיב ההיטלים שבערך ההובלה הכולל". דברים אלה מחזקים את המסקנה כי מדובר היה ברכיבים שחויבו באופן נפרד- רכיב ההובלה האווירית הכולל ורכיב היטל הדלק, זאת בניגוד לטענת הנתבעת כי חיוב בגין רכיב הדלק הינו חלק מחיוב בגין מחיר ההובלה. מהימנות המומחים: הנתבעת התייחסה בסיכומיה באריכות לסוגיית מהימנותו של המומחה מטעם התובעת, מר הרץ. כאמור, לטענתה, הוא איננו עד אובייקטיבי ויש לו אינטרס בתוצאות התביעה נוכח העובדה שעבד אצל התובעת מס' שנים ברציפות (החל משנת 2003) טרם הגשת התביעה דנא. מנגד, התובעת מתייחסת למומחה מטעם הנתבעת, מר פינטוב, ולפיה מר פינטוב קבע מסקנותיו בחוות דעתו בהסתמך אך ורק על מידע שקיבל מהנתבעת וללא ששוחח או נפגש עם מי מנציגי התובעת. וכך העיד: (דיון מיום 22/04/10, עמ' 35, ש' 7-28- תמלול פרוטוקול) "ש. מר פינטוב, האם ידוע לך מתי ציאור החלה לתת את השירותים לצ'מפיון ? ת. לא. ש. אתה היית מעורב באיזה שהיא דרך בין ההסכם בין ציאור לצ'מפיון ? ת. אני בדקתי רק את המצב, לא. ש. בשביל שלא להאריך. אז לא. אתה היית מעורב בהסכם בין ציאור לק.א.ל ? ת. לא. ש. אתה מכיר את מערכת היחסים בין צ'מפיון לק.א.ל ? ת. אני מכיר מהחומר שקיבלתי. אני מכיר. מהחומר שעליו עברתי אני מבין את המבנה. ש. ממי ניתן לך החומר ? ת. מהתביעה, מכתבי ההגנות שניתנו, מכל ההגנות האלה. ש. כן ורק מהתביעה וכתבי ההגנה ? ת. רק מהחומר שראיתי. "ש. נכון, אבל בכתבי התביעה מופיע כמה דברים שבעדות מומחה שלך אתה יוצא מעובדות כאילו העובדות הן אחרות. ת. דוגמא ? ש. אנחנו נגיע, יש המון דוגמאות. ת. אני הסתמכתי רק על החומר שהוצג בין הצדדים. עליו עברתי ולפי זה כתבתי את חוות הדעת". ובהמשך: (עמ' 50 לפרוטוקול ש' 7-10) "ש. אוקי. אתה ניזונת מנתונים שניתנו לך על ידי מי ? ת. על ידי ציאור. ש. על ידי ציאור ? ת. כן". לא זו אף זו, גם התובעת מצביעה על כך שמר פינטוב, כמנכ"ל ארגון הגג של סוכני המכס והמשלחים, אינו אובייקטיבי לחלוטין. וכך הוא מעיד לעניין זה: "ת. אני מקבל, לא מקבל משכורת, אני מגיש חשבונית. ש. את החשבונית הזאת משלמים חברי הארגון נכון? ת. ההכנסות של חברי הארגון. ש. ציאור היא חברה בארגון? ת. כן. ש. אז אפשר לומר שציאור משתתפת במימון החשבונית שלך? ת. אתה יכול להגיד באופן יחסי כן. אבל אני לא פה ב- capacity של המנכ"ל כי אני. זה לא." (דיון מיום 22/04/10 עמ' 111 ש' 23-27, עמ' 112 ש' 1-4 - תמלול פרוטוקול). יש ממש בטענות הצדדים לעניין מהימנות ואמינות המומחים לאור הקשר העסקי של כל אחד מהם עם הצד שעבורו הכין את חוות הדעת, אך לא מצאתי כי מי מהעדים אינו אמין למרות שיש לבחון את עדותם כעדות שאינה לגמרי אובייקטיבית ומצאתי בענין זה את עדותו של מר הרץ אף כפחות אובייקטיבית שכן הקשר העסקי בינו לבין התובעת היה הדוק יותר ובעל משמעות כספית ישירה יותר. התייחסתי לחוות הדעת ועדויות המומחים לענין דרך חשוב היטל הדלק בהשוואה לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניי ולענין זה כפי שפורט לעיל נתתי משקל רב דווקא לראיות שאינן קשורות בצדדים או במומחים מטעמם. לענין עצם החישוב לא מצאתי כי אין לקבל את חוות הדעת של מר הרץ מסיבה זו , אלא לעניין החשבוניות שאינן של חברת ק.א.ל. תשלום הפרשי מסי יבוא: התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה לעניין זה, והדעת נותנת כי חברה כמו התובעת תדע לתמחר במסגרת מחיר מכירת המוצרים ללקוחותיה את עלות המוצר, לרבות עלויות היבוא כולל הובלה ומיסי יבוא זאת בהתאם להיגיון מסחרי הנהוג בענף. אני מקבלת את טענת הנתבעת, שהתובעת לא הוכיחה שאותם סכומים לא "גולגלו" לצרכנים הסופיים וללא הוכחה שכזו לא אין היא זכאית להחזר, שכן כספים אלו הועברו לרשויות המס ולא נותרו בידי הנתבעת. בשולי הדברים יוער כי גם מי שפונה לשלטונות המכס בדרישת החזר עליו להראות כי הסכומים הנדרשים לא "גולגלו" לצרכן וזאת לצורך קבלת ההחזר. אין הצדקה שלא לנהוג כך גם כשהתביעה היא כלפי הגורם שהעביר את המס לשלטונות, והוא עצמו אינו יכול לקבל החזר לאור תקופת ההתיישנות החלה לפי חוקי המס. ברי כי אם התובעת גלגלה את הפרש המס הנתבע על לקוחותיה הרי שממילא לא נגרם לה כל נזק. בנוסף לכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת שגם לו היה ממש בטענה זו, הרי שבמועד הגשת התביעה כבר חלה התיישנות על האפשרות לדרוש החזרי מס. טענת הקיזוז מטעם הנתבעת: לטענת הנתבעת, היה ויימצא כי עליה להשיב סכומים ששולמו ביתר, הרי שיש לקזז מסכומים אלו את הזיכויים שנתנה הנתבעת לתובעת. טרם אתייחס לקיזוזים הספציפיים שמבקשת הנתבעת לבצע, יש להתייחס לנושא הקיזוז באופן עקרוני. טענת קיזוז הינה טענה שיש לפרט ולא ניתן לטעון אותה בעלמא, שכן למעשה מדובר "במעין תביעה" שמוגשת בחסות כתב ההגנה וכשם שיש לפרט את עילת התביעה, יש לפרט את מרכיבי הקיזוז בדרך הרחבה ביותר. במקרה הנדון, טענת הקיזוז הועלתה בצורה לא מפורטת, אלא כמין טענה כללית אשר איננה עומדת בסטנדרטים הקבועים בהתייחס לטענת הקיזוז. למרות זאת, אתייחס לגופה של הטענה. הנתבעת טוענת, כי לאור חשבוניות הזיכוי שהוציאה הנתבעת לתובעת בשנים 2000-2001 יש לזכותה בסך של 601,945 ₪ (נספחי ב' לכתב ההגנה ונספחי ד' לתצהירו של מר אמיתי בן אביב מטעם הנתבעת (להלן: "מר בן אביב")). לטענתה, יש לקזז באופן יחסי מהסכומים הנדרשים להשבה את הזיכויים שנתנה לתובעת, אלא שהנתבעת איננה מוכנה לתת פירוט או לגלות את היקף העסקאות שלה עם ק.א.ל, אשר למעשה נדרשות לצורך עריכת אותו חישוב, שכן הוא מבוסס על הנחות שקבלה הנתבעת מק.א.ל עקב היקף עבודה גדול. דבריו הבאים של מר בן אביב, עד מטעם הנתבעת, מעלים את הבעייתיות בסוגיה זו שעה שהוא אינו מוכן לפרט בנושא זה, וכך הוא מעיד (דיון מיום 21/01/2010, עמ' 35 ש' 23-28, עמ' 36 ש' 1-5 בהתאמה- תמלול פרוטוקול): "ש. עכשיו אני רוצה לשאול אותך ספציפית, בחד וחלק, ולא בהסברים, ב- 21 שטרי המטען שמופיעים כאן, דמי היטל הדלק שאתם שילמתם בפועל לק.א.ל., היו לפי נפחי, או לפי chargable? ת. לא רוצה לענות לך. ש. למה? ת. זה לא עניינך. ש. ... נמשיך הלאה. אם אני עכשיו אציע לחרוג מהפרוצדורה, ולהסכים היום שאתה תמציא את כל החיובים של ק.א.ל., אתה תסכים להציג אותם? ת. לא". דהיינו, מחד, מסרבת הנתבעת לתת כל פרטים על פרטי הקשר העסקי שבינה לבין ק.א.ל וטוענת שאין זה רלוונטי לתיק הנדון, ומאידך מבקשת להתקזז בהתבסס על אותם חישובים. אני מכבדת טענה זו של הנתבעת, אך יש לכך מחיר והמחיר הוא יכולת ביצוע חישוב בעניין הזיכויים. אבהיר את דבריי, מעדויות הצדדים עלה שמחד קבלה התובעת הנחות בעמלות שחייבה אותה הנתבעת, לאור היקף העבודה ומאידך, קבלה הנתבעת הנחות מהחיובים שחויבה על ידי ק.א.ל וגם זאת מהסיבה של היקף העבודה. אין מחלוקת על כך שהתובעת כלקוחה גדולה היוותה משקל מהותי בקביעת אותה הנחה. עובדה נוספת שיש לצרף למשוואה זו, אשר איננה שנויה במחלוקת היא שהמשלוחים שבוצעו עבור התובעת היוו חלק ניכר מהיקף עבודתה של הנתבעת עם ק.א.ל ומכאן גם שהיוו רכיב ניכר, אם לא מכריע, בהנחות שקבלה הנתבעת מק.א.ל. לאור האמור לעיל, לו באמת ובתמים ביקשה הנתבעת לערוך חישוב של קיזוז, היה עליה בין היתר לפרט את היקף פעילותה מול חברת התעופה, על מנת שניתן יהיה לעשות קיזוז הכולל את כל הפרמטרים הנדרשים. הדבר לא נעשה. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הקיזוז שנטענה ע"י הנתבעת. סוף דבר: קבעתי כי המסגרת הכרונולוגית של התביעה הינה מיום 9.8.00, ולפיכך התביעה בגין כל החיובים שלפני מועד זה - נדחית. לגבי החיובים שאחרי ה- 9.8.2000 אני מקבלת את טענת השיהוי בכך שלא תחושב ריבית על חיובים אלו, אלא רק הפרשי הצמדה. חשוב החיוב ביתר: לגופו של ענין, אני קובעת כי חישוב היטל הדלק צריך להיעשות על בסיס של משקל בפועל. לאור האמור לעיל ובהתאם להנחיות אלו, תערוך התובעת חישוב לסכום ההשבה, אשר לטענתה חויבה ביתר החל מיום 9.8.2000, רק לגבי החשבוניות שצוינו בחוות הדעת והמתייחסות לחברת ק.א.ל. החשבוניות של חברות תובלה אחרות כמו אל על אינן במסגרת תביעה זו. לחיובים אלו יש לצרף הפרשי הצמדה מיום התשלום ועד מועד מתן פסק הדין. אני דוחה את התביעה לגבי תשלום מסי יבוא על היטל הדלק ולכן יש לערוך את החישוב רק לגבי היטל הדלק כפי שפורט לעיל. בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 60,000 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד וכן החזר אגרה בהתאם לקבלות. תעופהדלק