זימון עד ללא תצהיר




מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לזמן עד ללא הגשת תצהיר:

בקדם משפט שהתקיים ביום 29/6/11 הורה בית המשפט על הגשת תצהירים מטעם הצדדים, וזאת בהמשך לבקשה מפורשת של התובעת לעשות כן, אשר נרשמה לפרוטוקול.
לאחר הגשת תצהירי הצדדים התקיים ביום 22/1/12 קדם משפט נוסף במהלכו הוחלט על שמיעת ראיות הצדדים ביום 17/6/12, וכו נאמר בהחלטה: "צד המבקש לזמן עדים באמצעות בית המשפט, יגיש בקשה בהתאם עד 45 יום לפני מועד שמיעת ההוכחות".
ביום 13/5/12 הגישה התובעת בקשה דחופה לזימון עד אשר לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו. הבקשה אזכרה את ההחלטה מיום 22/1/12, לא כללה התייחסות לעובדה שלא הוגש תצהיר מטעמו של העד שזימונו מבוקש ולא סיפקה כל סיבה לאי הגשת תצהיר. בהחלטה מאותו יום הפניתי להחלטה מיום 29/6/12 בעניין הגשת תצהירים, ומכיוון שהבקשה לא כללה סיבה כלשהיא לאי הגשת תצהיר מטעמו של העד, ועל פי סעיף 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, דחיתי את הבקשה.
ביום 16/5/12 הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 13/5/12. בבקשה זאת הדגישה התובעת, כי איננה מבקשת להגיש תצהיר של העד וכי כל עניינה של הבקשה הינו איחור של 10 ימים במועד הגשת הבקשה לזימון העד. לכן, לשיטתה, אין תחולה לתקנה 168(ב) אלא לקנה 178 אשר איננה מחייבת המצאת נימוקים מיוחדים או טעמים שירשמו. העד שזימונו מבוקש היה מנהל עבודה מטעמה של התובעת, הינו עד מהותי, ויש להורות על זימון העד, וכך גם לגבי עדים אחרים אם פרטיהם יתבררו לה בעתיד, כדי לא למנוע ממנה להוכיח את טענותיה ולצורך גילוי האמת.
בתגובת הנתבעת 1 נאמר, כי לא ניתן לבקש מבית משפט לשנות את החלטתו אלא בהתקיים שינוי נסיבות, שלא מתקיים בענייננו, או באמצעות בקשת רשות ערעור, כי התובעת לא ציינה בעבר את דבר קיומו של העד שזימונו מבוקש, וכי התנהלות התובעת מעמיסה עליה הוצאות אשר הערובה שהופקדה על ידי התובעת לא יספיקו לכסותן.
הנתבעת 2 הצטרפה לטיעוני הנתבעת 1 והוסיפה כי העד שזימונו מבוקש היה מנהל עבודה אצל התובעת, לא הייתה כל מניעה לגבות ממנו ובבקשה אף נאמר כי העד הסכים לסייע לתובעת ולבוא לתת עדות. עוד הוסיפה, כי התובעת עושה שימוש לרעה בהחלטת בית המשפט מיום 22/1/12 בעניין זימון עדים, כאילו היא מקנה זכות לזמן עדים ללא תצהיר, וכי הבאת עד נוסף כעת לאחר הגשת תצהירי הנתבעות תפתיע את הנתבעות.
בתשובה לתגובות חזרה התובעת על טענותיה, שוב מבלי להתייחס לצורך בהגשת תצהיר, והפנתה להלכה הידועה שהתירה זימון עדים גם בשלבים מאוחרים של ההליכים - ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, פ"ד כ (3) 477 ולפסק דין שאזכר אותה - ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"מ מו (3) 738.

דיון והכרעה
על פי סעיף 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כאשר מורה בית המשפט על הגשת תצהירי עדים לפני הבאת העדים לעדות, לא יורשה בעל דין להביא עד שלא נתן תצהיר, "אלא אם שוכנע בית המשפט, על פי בקשה נתמכת בתצהיר, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות".
התעלמות התובעת מהחלטת בית המשפט מיום 29/6/11, בעניין הגשת תצהירים, והתמקדות במועד הגשת הבקשה לזימון העד, איננה יכולה להעלים את מחדלה. הוראת בית המשפט מיום 22/1/12 קבעה, אך ורק, לוח זמנים לזימון העדים, ואין בה כל שינוי או ביטול של החלטה קודמת, אשר חייבה הגשת תצהירים.
לכן, משלא הוגש תצהיר מטעמו של העד ומכיוון שלא הוצגה כל סיבה לאי הגשתו, לא בבקשה לזימון העד ובתצהיר הנלווה לה, ולא בבקשה לעיון חוזר, אין להתיר את עדותו של העד.
תוך התעלמות מהחלטות בית המשפט, מבקשת התובעת מבית המשפט שלא לסגור את הדלת בפניה להוכיח את תביעתה.
ההלכות עליהן מבקשת התובעת להסתמך עוסקות במי שלא הביא עד במועד בגין שגיאה או תקלה ויש בידו טעמים סבירים והוגנים לתרץ את מחדלו, ולא במי שמתעלם מדעת מהחלטות בית המשפט.
יפים לעניין זה דברי כבוד השופט עציוני בע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר ואח' פ"ד כו (1) 320, 325 (1972):
"אשר לליברליות בשמירה על קיום תקנות סדר הדין ולנטיית בית-משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם ב-ע"א 189/66, [4], בע' 479, לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן".
אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות היון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן."
אף בעניין רוזין נ' בן-נון , עליו מסתמכת התובעת, תוך ציטוט חלקי, נאמר בין השאר:
"דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם.
והטעם לדבר?
"... כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 [1], בעמ' 339מפי השופט זילברג). אכן "כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו" (שם). אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל.
...
יש להקל איפוא עם בעל דין, שפגם בסדרי דין, אך זאת נזכור, שכנגד "הצהרת זכויות המתדיין" - כאמור בראש דבריו של השופט ברנזון - עומדות זכויות המתדיין-שכנגד, שכן "אין מתקנים עוול בעוול". כך אף בע"א 10/66 [5], בעמ' 228(מפי השופט זוסמן): "אין לעשות צדק בלא להביא בחשבון את צרכיהם של שני בעלי-הדין... הגיעה השעה בה זכאי הנתבע לדעת אם חייב הוא אם לאו". ראה עוד: רע"א 97/87 [6]. אכן, יש שתינתן רשות להגיש ראיה אף אם הוצע להגישה באיחור, אך אין זה אלא יוצא לכלל, וגם הוא מועלה בהיסוס לא מעט: המ' 23/57 [7], בעמ' .644
 וראה גם דברי כבוד השופט אלייקים רובינשטיין ברעא  2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין
"...ודוק: ניתן לדבוק בצדק דיוני, שכן שני צדדים הם למשפט, וההגינות מחויבת כלפי שניהם. בשעתו כתב השופט עציוני - אל מול דבריו הנודעים של השופט ברנזון בהלכת ששון (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כו(3) 477, 479) כי הפרוצדורה אינה "מיטת סדום" - כהאי לישנא: "אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום, אך גם מזרן סתם אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום" (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, פ"ד כו(1) 320, 325; על פרוצדורה אזרחית בכלל, ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט)).
בשעתו נזדמן לי לכתוב, ברשימה לכבוד פרישתו של השופט ש' לוין, "על דין אמת וסדר דין אמת, דברים לכבוד המשנה לנשיא בבית המשפט העליון, השופט ד"ר שלמה לוין עם פרישתו" (המשפט ט' (תשס"ד) 501, עמ' 502-501):
"אכן, יש המקלים ראש במידת מה בסדרי הדין מתוך תפיסת עולם שלפיה מסגרות 'פורמליסטיות' מכבידות על עשיית הצדק. אך הצדק צריך להיעשות לכל הצדדים, לא רק למי שסדרי הדין אינם נוחים לו, וסדרי הדין הם המרכבה לכך. המקל ראש בהם טועה..."

מתן רשות לתובעת להביא מטעמה בשלב זה, ללא הקדמת עדותו בתצהיר, לא מהווה רק שינוי בסדר הבאת הראיות, אלא אף מונעת מהנתבעים להתכונן לחקירתו הנגדית. הפתעות אינן פסולות, כאשר קיימת הדדיות, כל צד רשאי להפתיע את רעהו ושני הצדדים ניצבים בפני אותו קושי. אין זה המצב בענייננו. רשות להביא עד ללא תצהיר קודם, לאחר שהנתבעים הגישו תצהירים מטעמם, פוגעת בהגינות הדיונית ועלולה לגרום עוול לצדדים האחרים ולפגוע באפשרותם להגן על עצמם.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לעיון חוזר. העד שזימונו מבוקש לא יעיד בישיבת ההוכחות הקבועה ליום 17/6/12.

למרות זאת, אני סבור כי עדיין ניתן לרפא את הפגמים בהתנהלות התובעת, מבלי לפגוע יתר על המידה בצדדים האחרים לתיק.
לכן, לפנים משורת הדין בלבד, על מנת שלא לחסום את דרכה של התובעת להביא עד שהיא טוענת כי הוא מהותי לצורך הוכחת התביעה, ואף שלא ביקשה לעשות כן, אתן לתובעת ארכה להגיש תצהיר עדות ראשית של מר האני מלחם עד ליום 1/7/12, בכפוף ולאחר תשלום הוצאות כמפורט להלן.
אם יוגש תצהיר עדות ראשית של העד במועד שנקבע, יהיו רשאים שאר הצדדים לתיק להגיש תצהירים משלימים מטעמם עד ליום 1/9/12.
בדיון שיתקיים ביום 17/6/12 ישמעו רק עדי התובעת אשר הוגשו תצהירי עדות ראשית שלהם.
מועד נוסף לשמיעת העד הנוסף נ"ל ויתר עדי הצדדים ייקבע בדיון הקרוב.
בגין הוצאות בקשה זאת, והטרחה הנוספת הנובעת מהפגם בהתנהלות התובעת לרבות, הצורך להגיש תצהירים נוספים, הערכות לשמיעת עד נוסף וקיום דיון נוסף, אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות בתיק 4707-09-09, הוצאות בסך של 4,000 ₪. וזאת ללא קשר לתוצאות ההליכים בסופם.




ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

פשיטת רגל