מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה בטיול מטעם העבודה: א. מבוא ורקע 1. המדובר בתובענה נזיקית שהגיש התובע, עובד "בנק המזרחי" (היום - "מזרחי טפחות"), יליד שנת 1950, כנגד הנתבעת, בגין פגיעה שנפגע במהלך טיול לרמת הגולן ביום 7/4/04, שאורגן לעובדי הבנק ובני משפחותיהם, בתיאום עם וועד העובדים בבנק (להלן: "הטיול"), בשל נפילה נטענת במהלך הטיול (להלן גם: "התאונה"). 2. התובענה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1, שהיא חברת תיירות פרטית אשר ארגנה את הטיול; אחד ממדריכי הטיול שהוא הנתבע מס' 3 והנתבעת מס' 4 שהיא חברת הביטוח שביטחה את חברת התיירות כנגד סיכוני צד שלישי. 2.1 אין מחלוקת לגבי קיומו של הכיסוי הביטוחי של הנתבעים1 ו- 3, באמצעות הנתבעת מס' 4. 3. הנתבעים 1, 3 ו- 4 (להלן גם: "הנתבעים") שלחו הודעת צד ג' לרשות לשמירה על הטבע והגנים הלאומיים, מן הטעם שהמסלול בו ארעה התאונה נמצא בשמורה הנמצאת בפיקוח ו/או בשליטת הצד השלישי. 4. בניסיון להביא את הצדדים להסדר פשרה, הורה להם בית-המשפט להגיש תחשיבי נזק, אך לאור הפער הניכר בין התחשיבים ומאחר והצדדים חלוקים גם בשאלת החבות, נמנע בית המשפט מלהציע הצעת פשרה כלשהי והתיק נקבע להוכחות. 4.1 הראיות הראשיות הוגשו בתצהירים, אליהם צורפו נספחים רבים. 5. במסגרת פרשת ההוכחות שהתארכה עד מאוד, העידו - מטעם התביעה - התובע עצמו (על פני מספר ישיבות ולסירוגין, לנוכח הנסיבות) ידידתו (או בת-זוגתו) הגב' יפה פרץ; המומחה הרפואי מטעם התובע הד"ר אורי גבעון; ובתו של התובע הגב' אילנית לנקרי. 5.1 מטעם ההגנה העידו: המומחה הרפואי מטעם הנתבעים, הפרופ' יעקב נרובאי; הנתבע מס' 3 בעצמו (להלן גם: "המדריך:" וכן נציג הצד השלישי, פקח אזורי באזור צפון הגולן והחרמון מר בן-ענבר; החוקר שתיעד בתמונות את מסלול הטיול, מר שגיא אלקולומברי ומנהלת מדור מנהל משאבי אנוש בבנק מזרחי טפחות, הגב' אירית מלכה. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובע, ביום הטיול, בסביבות השעה 12:00, הוא צעד, ביחד עם שאר המטיילים, בהדרכתו ובהובלתו של הנתבע מס' 3 ולפתע מעד ונפל לתוך בור עמוק ומסוכן בשביל, שהיה מוסתר ומוסווה בחלקו ע"י צמחיה קלה שצמחה על הבור והסוותה אותו - וכתוצאה מן הנפילה, הוא נחבל בחלקי גופו השונים ובעיקר ברגל ימין. 2. לטענת התובע, מסלול הטיול הוא מסלול/שביל מסוכן ולא בטיחותי, שלא נבדק ע"י הנתבעים קודם לכן ולכן לא סולקה ממנו צמחיה שמסתירה מכשולים והנתבעים הוציאו קבוצת מטיילים ללא הזהרתם מן המפגע המוסתר בשביל. 3. לטענת התובע, בחר המדריך להתחיל את מסלול הטיול באזור לא מוסדר וללא כל שילוט (למעט שלט של מע"צ), שכדי להגיע אליו היו המטיילים נאלצים לדלג מעל מעקה בטיחות ומדובר בשביל צר, מלא עשביה ולא בטיחותי לכמות רבה של מטיילים. 4. התובע מציין, כי אף החוקר מטעם הנתבעים העיד, כי בקצה השביל, במקום בו נפל התובע, יש שקע שנראה לעין ומעיון באותה תמונה אקראית רואים, כי "עובר אורח תמים שעבר במקום... רואה לנכון לעצור ליד השקע ומסב את תשומת לבו ומבטו לאותו שקע נראה לעין". 5. לטענת התובע, בעת בה צולמו התמונות, המסלול היה ריק ממטיילים, ולכן המפגע בולט למרחוק, אבל בעת התאונה הייתה על השביל קבוצה של כ-100 מטיילים וברור - לטעמו - כי לא יכול היה להבחין במפגע. 6. בשאלת האחריות סבור התובע, כי הנתבעים חבו לו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כמארגני ומתכנני הטיול ובנסיבות המקרה, האחריות היא כפולה ומכופלת, שכן מטייל סביר היוצא עם מדריך, שם מבטחו במדריך שיוביל אותו בבטחה במסלול המוכר לו היטב ואשר נבדק על ידו טרם הגעתו עם הקבוצה. 7. לטעמו של התובע, יש להבחין בין אדם שיוצא לטייל בטבע לבדו, שאז הוא נוטל על עצמו אחריות גדולה וצריך להיות ערני לתנאי הדרך ולסכנות הכרוכות בה, לבין אדם היוצא במסגרת טיול מאורגן, אשר מניח, באופן טבעי, שהמדריך מכיר את המסלול, בדק אותו, מודע לסכנות שבו, יזהיר אותו מפני סכנות, מפגעים ובעיות בדרך ולכן דעתו מופנית פחות לחיפוש מפגעים בשביל ההליכה. 8. בהקשר זה טוען התובע, כי מלכתחילה תכננו הנתבעים מסלול הליכה שלא התאים לקבוצה גדולה של משתתפים; המדריך לא נפגש עם המטיילים לפני הטיול ולא הדריכם והמסלול אותו בחר הוא מסלול הפוך - מן הסוף להתחלה; לא ביצע סיור מקדים בעצמו כדי לאתר מכשולים; בטיול עצמו הוא רץ קדימה ולא התעניין יתר על המידה באחרוני הקבוצה. 9. לטענת התובע, הייתה עדותו של המדריך מגמתית ושקרית, שכן, לטענתו, כל המסלול היה 800 מטר, אך החוקר ציין, כי מתחילת המסלול ועד לנקודת השקע, לקח לו כשעה ולכן ברור - לטעמו - כי המסלול כולו לא יכול ל היות באורך של 800 מטרים. 10. התובע מפנה גם להתנהגותו של המדריך לאחר התאונה, כאשר נטש אותו - לטענתו - בשטח, לא ידע כלל כיצד פונה לטיפול; לא מילא כל דו"ח לגבי התאונה/הפציעה, דבר הגורם נזק ראייתי לתובע והתנהלות זו - לטעמו - מלמדת על יחסו המזלזל והתנהלותו לגבי הטיול בכלל והמטיילים בפרט, לרבות הכנת הטיול ותכנונו. 11. התובע ער להלכה, לפיה הפעילות בחיק הטבע כרוכה בסיכונים שונים וכי חובת הזהירות המוטלת על הגופים האחראים לעריכת טיולים כאלו, איננה חובה מוחלטת, אך - לטעמו - בקביעת גבולות חובת הזהירות הנדרשת בפעולות מסוג זה, יש לערוך איזון נאות בין הסיכונים הטבעיים הצפויים למשתתף, לבין המדיניות המבקשת לעודד את עריכת הטיולים בחיק הטבע, ואשר הטלת חובת זהירות מוגברת ודרישה לנקיטת אמצעי זהירות מחמירים, עלולה להוביל לצמצום הפעילות האמורה או להטלת עלויות כלכליות נכבדות. 12. יחד עם זאת סבור התובע, כי בעריכת האיזון הנאות, יש להבחין בין אופיים של הסיכונים השונים ומידת הסיכון הכרוכה בהם. כך, למשל, יש להבחין - לטעמו - בין הסיכונים הצפויים מבורות כרויים, מפתחי מערות, ממדרונות תלולים וכיוצ"ב, לגביהם יש לדרוש נקיטת אמצעי זהירות חמורים כגון: גידור, מניעת מעבר ואזהרה בולטת, לבין סיכונים שהם סיכונים סבירים בנסיבות העניין, שלא ניתן למנעם, כגון: אבנים. 13. התובע מודע לכך, שהימצאות שבילים בלתי סלולים בחיק הטבע היא לא רק טבעית, אלא מהותית למיקומם וסביבתם והימצאות אבנים במקום וסכנת ההחלקה הכרוכה בהן, היא בגדר סיכון טבעי שלא ניתן למנעו, והוא מבין כי לא ניתן לצפות שבחיק הטבע יהיו השבילים סלולים וישרים מבלי שתימצאנה על גביהם אבנים, צמחיה שניתן להחליק עליה או מאפייני טבע אחרים, אך לטעמו, בענייננו, היות והפעילות לא הייתה עצמאית, אלא אופשרה, תוכננה והודרכה ע"י הנתבעים, קמה לפתחם אחריות מוגברת לדאוג לשלומם של המטיילים שיצאו לטיול, לרבות לימוד המסלול בטרם הוצאת הקבוצה, איתור סכנות - בוודאי בור בולט - והזהרת המטיילים מפניהן. 14. התובע סבור, כי אין לחייבו בתרומת רשלנות כלשהי, והוא טוען, כי לא יכול היה להבחין במפגע, לאור העשבייה וכמות המטיילים שהלכה לפניו, והדבר היה צריך להיעשות ע"י המדריך בסיור מקדים, שכן, עפ"י ההלכה הפסוקה, ייחסו בתי-המשפט אשם תורם רק במקרים בהם הניזוק התעלם מסכנה אליה היה מודע, או שסיכן עצמו בפעולה חריגה. 14.1 לטעמו, כאשר מדובר בניזוק שנפגע בהיותו הולך רגיל תמים, אין לייחס לו אשם -תורם משום שהוא נתקל במכשול, שכן אין בני-האדם נוהגים להלך כשראשם מושפל אל הרצפה והליכה רגילה בשביל ונפילה עקב מכשול במקום, איננה מהווה מעשה-רשלני מצד הולך-הרגל. 15. לעניין שיעור הנכות הרפואית, עותר התובע להעדיף את חוות-דעתו של המומחה הרפואי מטעמו, הד"ר גבעון (36% נכות רפואית צמיתה) והוא מבסס עתירתו זו על העולה - לטעמו מן העדויות. 15.1 לחילופין, הוא מבקש לאמץ את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: "המל"ל") (28% נכות רפואית צמיתה). 16. אשר לנזקיו, עותר התובע לפצותו בסך של 1,524,680 ₪, בהתאם לפירוט כדלקמן: 16.1 הפסד שכר ואובדן כושר השתכרות לעבר - - 348,297 ₪ 16.2 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג' לעבר - - 85,000 ₪ 16.3 אבדן כושר השתכרות לעתיד, לרבות אבדן פנסיה- - 441,383 ₪ 16.4 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג' לעתיד- - 150,000 ₪ 16.5 כאב וסבל 500,000 ₪ סה"כ - 1,524,680 ₪ 17. מסכום זה יש לנכות דמי פגיעה וקצבת נכות ששולמו ע"י המל"ל בסך כולל של 571,360 ₪. 18. לחילופין, ככל שבית-המשפט יחליט כי התביעה "נבלעת" בתקבולי המל"ל ו/או כי סכום הפיצוי הנותר לאחר הניכויים נמוך מ- 25% מסך הנזק, כי אז יטען התובע, כי הוא זכאי, לכל הפחות, לפיצוי בגובה 25% מסך הנזקים. 19. על כן, עותר התובע לפצותו בסך של 953,320 ₪, או לכל הפחות 25%, מסך הנזק שייפסק מכוח הוראות סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי, בתוספת הוצאות משפט, עלות חוות -דעת המומחה הרפואי מטעמו וכן הוצאות העדים מטעמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום בפועל. 20. הנתבעים טוענים, כי דינה של התובענה להידחות, תוך חיוב התובע בהוצאות. 21. הנתבעים סבורים, כי קביעה שהתאונה אירעה עקב רשלנות של גורם כזה או אחר - משמעה, כי יש לבטל לחלוטין כל טיול בחיק הטבע ולמצער טיולים מאורגנים בחיק הטבע. 22. הנתבעים תוהים, האם יעלה על הדעת שהחברה תראה בסיכון וטבעי שגלום בכל טיול שהוא בחיק הטבע, משום סיכון בלתי סביר שבגינו יש להטיל אחריות, שהרי סיכון בלתי -סביר הינו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה וזה - לטעמם - איננו המקרה דנן. 23. הנתבעים גם תוהים, מדוע לא מצא התובע לנכון לתבוע את מעבידו, הבנק, ומדגישים, כי עובדה זו יכולה ללמד, כי אין לתובע כל טענה ממשית כלפי הבנק בכל הנוגע לבחירת מארגן הטיול המקצועי במקרה זה. 24. הגם שהנתבעים מסכימים, כי קיימת חובת זהירות מושגית מטעמם כלפי התובע, הם סבורים, כי היא לא הופרה על ידם במקרה דנן, שכן, גם לדעתם יש לערוך איזון נאות בין הסיכונים הטבעיים הצפויים למשתתף בטיול מסוג זה לבין המדיניות המתבקשת לעודד עריכת טיולים בחיק הטבע. 24.1 כפי שנפסק לא אחת, הפעילות בחיק הטבע כרוכה בסיכונים שונים וחובת הזהירות המוטלת על הגופים האחראיים לעריכת הטיולים, איננה חובה מוחלטת. 24.2 השאלה שצריכה להישאל היא - לטעמם - האם מדובר בתאונה אפשרית בחיי היום-יום שהמשתתף בטיול בחיק הטבע צריך להביא בחשבון, או שמא המדובר בסיכונים בלתי רגילים. 25. לטעמם של הנתבעים, אף אם יסבור בית המשפט, כי חובת הזהירות המושגית הופרה במקרה דנן, הם סבורים שאינם חבים בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, שכן מדובר בתובע שזה לו איננו הטיול הראשון בחיק הטבע ועליו היה להיות ער לסיכונים הכרוכים בטיול דנן. 26. יתרה מכך, הנתבעים סבורים, כי גם שיקולי מדיניות משפטית מביאים לקביעת סטנדרטים שאינם חמורים מדי ולהימנעות מהטלת חובת זהירות מכבידה על מארגני טיולים. זאת, לצורך עידוד טיולים בחיק הטבע, המביאים להכרת וידיעת הארץ ושביליה. 26.1 על כן תטה הפסיקה להטיל אחריות רק במקרים בהם מדובר בסיכונים בלתי סבירים במסגרת טיול. 26.2 בענייננו - כך לטעמם - אין מדובר בסיכונים בלתי סבירים שכאלו. 27. לטעמם של הנתבעים, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח התרשלות כלשהי של מי מהם. 28. על כן, עותרים הנתבעים לקבוע, כי הם לא התרשלו במקרה דנן, לדחות את תובענת התובע ולחייבו בהוצאותיהם הרבות בתיק זה. 29. באם יקבע בית המשפט, כי יש מקום להטיל עליהם אחריות, סבורים הנתבעים, כי הגורם הבלעדי, עליו יש להטיל את האחריות (מלבד התובע), הוא הצד השלישי, שכן השמורה בה אירעה התאונה מצויה תחת פיקוח הרשות לשמירה על הטבע והגנים הלאומיים ואם יקבע בית-המשפט, כי נבירת החזיר (שגרמה לשקערורית שבתוכה מעד כנראה התובע) מהווה מפגע בלתי סביר, הרי האחריות לאיתור מפגע זה והסרתו מוטלת על הרשות בכלל, ולפקח השמורה בפרט. 29.1 לטעמם, לא ניתן לצפות מחברה המארגנת את הטיול ו/או מן המדריך, לדעת אודות מפגע זה מבעוד מועד. 30. לחילופין סבורים הנתבעים, כי בנסיבות מקרה זה, יש לתובע אשם תורם מכריע והתאונה יכולה הייתה להימנע בהתנהלות סבירה שלו. 30.1 לטעמם, אשמו התורם של התובע מגיע כדי 80% לפחות. 31. לעניין הנזק, וככל שהתובענה לא תידחה מטעמי העדר אחריות, תוהים הנתבעים האם יש נפקות כלשהי להגשת סיכומים מטעמם בשאלת הנזק, נוכח סכום התביעה המכונה על ידם "דרישה בדיונית". 32. הנתבעים סבורים, כי בעניין שיעור הנכות הרפואית, יש להעדיף ולאמץ את ממצאי ומסקנות המומחה הרפואי מטעמם, הפרופ' נרובאי. 32.1 הם סבורים, כי ממצאי ומסקנות בדיקת המל"ל מחזקים קביעותיו של הפרופ' נרובאי, הגם שהם מודעים לכך שבתביעות מסוג זה אין נפקות לקביעת המל"ל למעט תגמולי המל"ל אותם יש לנכות מכל פיצוי שייפסק. 33. לטעמם של הנתבעים, נמוכה נכותו התפקודית של התובע מזו הרפואית, באופן משמעותי ואיננה "משביתה" אותו מתפקוד כלשהו וגם בסוגיה זו הם מפנים לקביעת המל"ל שאין הצדקה להפעיל בעניינו של התובע את תקנה ,15 כאינדיקציה נוספת להעדר ההשפעה של הנכות הרפואית בענייננו, על תפקודו. 34. לעניין הפסדי השכר הנטענים בעבר סבורים הנתבעים - מן הטעמים המפורטים בסיכומיהם - כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר בעקבות התאונה; הוא לא הוכיח שפרש מעבודתו בבנק בעקבות התאונה וגם לאחר התאונה נמנע התובע מלהקטין נזקיו ובחר ש"לא לעשות כלום", כלשונם. 34.1 לפנים משורת הדין, הם מציעים לפצותו, בראש נזק זה, בסך של 15,000 ₪. 35. לעניין אבדן כושר ההשתכרות והפסדי הפנסיה, עותרים הנתבעים להתעלם מן הנתונים, המופרכים לטעמם, שהוצגו ע"י התובע, בראשי נזק אלו וטוענים, כי הטענה להפסד פנסיה איננה נכונה מעיון בהסכם הפרישה של התובע. 35.1 יחד עם זאת, הם מציעים, בראשי נזק אלו, פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪. 36. באשר להוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה, מזכירים הנתבעים, כי התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" בהתאם להגדרתה בחוק המל"ל ובהתאם לכך, זכאי התובע לקבל את כל הגמלאות, ההטבות והזכויות מכח החוק והתקנות. 36.1 הנתבעים טוענים, כי התובע עצמו העיד, כי איננו מטופל רפואית מאז שנת 2006 וניסיונו לטעון לטיפול שקיבל בחודש 4/2010 - כשל. 36.2 הנתבעים מציעים לפצות את התובע, בראש נזק זה, בסך שלא יעלה על 2,500 ₪. 37. אשר לעזרת הזולת הנתבעת, סבורים הנתבעים, כי מדובר ב"ראש נזק מיוחד" הטעון הוכחה ראייתית ולטעמם לא הציג התובע כל ראיה ולו הקלושה ביותר להוכחת טענותיו בנושא זה. 37.1 על כן, אין מקום -לטעמם- להציע כל פיצוי בראש נזק זה. 38. בראש הנזק של כאב וסבל, מציעים הנתבעים לפצות את התובע בסך של 70,000 ₪. 39. מאחר ותגמולי המל"ל עומדים - בהתאם לחוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעים - ע"ס 602,694 ₪ ובתוספת הצמדה ליום הגשת הסיכומים - סך של 634,563 ₪, טוענים הנתבעים כי התביעה "נבלעת" בתקבולי המל"ל וזאת עוד בטרם ניכוי אשם תורם לתובע. 40. על כן עותרים הנתבעים לדחות את התובענה, תוך השתת הוצאות על התובע; 40.1 לחילופין, מתבקש בית המשפט לקבוע, כי הצד השלישי הוא המעוול הבלעדי במקרה דנן; 40.2 לחילופי חילופין, עותרים הנתבעים לקבוע, כי אשמו התורם של התובע, במקרה זה, הוא משמעותי עד מאוד ואיננו פחות מ-80%. 41. הצד השלישי מצטרף לטענות הנתבעים המופנות כלפי התובע, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזקים. 42. הצד השלישי מדגיש את הפער בין תיאור המפגע בכתב התביעה - "בור עמוק ומסוכן בשביל שהיה מוסתר בחלקו ע"י צמחיה קלה", לבין מה שהוכח במשפט - קיומו של "שקע מתון" וטוען, כי התובע לא הוכיח כי אותו "שקע" היה הגורם לנפילתו. 42.1 פקח הצד השלישי, מר בן ענבר, הבקיא בתנאי השטח בשמורה הסביר בעדותו, כי צמחיה, ככל שקיימת, מצויה רק בשולי השבילים וכי עשב איננו יכול לגדול במסלול הדריכה עצמו. 42.2 ואכן, בצילומי "השחזור", בחלוף 3 חודשים ממועד התאונה, וגם בצילומים משנת 2007, לא רואים צמחיה או "עשבייה" על פני שביל הדריכה. 43. הצד השלישי מפנה לגרסתו של התובע בפני חוקר המל"ל, מיום 13.6.05, לפיה, תוך כדי הליכה, הוא מעד, איבד את שיווי משקלו ונפל לצד שמאל של השביל, ללא זכר ל"שקע" או "בור". 44. לטעמו של הצד השלישי, גם אם תתקבל גרסתו של התובע בדבר קיומו של "שקע" כגורם לנפילתו, הרי שמדובר בסיכון שאיננו חורג מן הסיכונים הסבירים הניצבים בפני מטייל בחיק הטבע ואשר אין בהתממשותו כדי להקים עילת תביעה כלשהי כלפי מי מן הצדדים. 44.1 נפילתו של התובע אירעה כתוצאה מהתממשות סיכון, אשר הינו בגדר סיכון טבעי להליכה בחיק הטבע, קל וחומר כשמדובר בשקע מתון, שנוצר מנבירות חזירים המחפשים תולעים ושאיננו יכול להוות, כשלעצמו, סיכון חריג (עמ' 126). 45. הצד השלישי מדגיש, כי התובע בחר לזמן כעדים מטעמו, רק מקורבים ואף לא עד אחד "נייטראלי", למרות שהיו עדים נוספים לתאונה מקרב עובדי הבנק - ומבקש לזקוף זאת לחובת התובע. 46. לכן טוען הצד השלישי, כי מן הראיות והעדויות אשר הוצגו ונשמעו בפני בית המשפט, לרבות עדותו של התובע עצמו עלה, כי נפילתו, ככל שלא אירעה באשמתו, אירעה בנסיבות אשר לא חרגו מסיכונים סבירים הניצבים בפני כל אדם הצועד בחיק הטבע ואשר אין בעצם התממשותם כדי להקים עילת התביעה. 47. הצד השלישי טוען, כי טענות התובע ביחס להעדר שילוט או סימון התבררו כבלתי נכונות. 48. הצד השלישי תוהה, כיצד מעלה התובע טענות כלשהן באשר להיעדר שילוט או סימון, מקום בו הוא מעיד על עצמו, כי איננו מכיר ואיננו יודע משמעות הסימונים בו. 49. הצד השלישי טוען, כי ה"שחזור" שערך התובע במסלול הטיול, בחלוף 3 חודשים ממועד התאונה ובמועדי החזרה למקום שוב ושוב, מלמדים לא רק על "להיטותו ושאיפותיו החריגות" ביחס לתביעה זו, אשר הפכה למעשה למרכז חייו לאחר שפרש מעבודתו, אלא גם על כושרו הגופני הטוב, המאפשר לו, חרף נכותו, לטייל במסלול הנדון שוב ושוב. 50. לטענת הצד השלישי, התברר מעדותו של התובע, כי באותו שביל צר במסלול, אשר רוחבו, עפ"י טענתו, 40 ס"מ בלבד, צעדו התובע והגב' פרץ, זה ליד זו, כך שהתובע נדחק למעשה לצידי השביל המסומן ולכן מעד. 50.1 כאשר התחוור לתובע, כי גרסתו זו יוצרת מבחינתו בעייתיות - הוא שינה את גרסתו והעלה גרסה אחרת, לפיה רק חלק מן הדרך הלכו השניים זה לצד זו ובחלק אחר - זו אחרי זה. 50.2 שינוי הגרסה - כך לטעמו של הצד השלישי - איננו יכול לשנות ממשקלה של הגרסה הראשונית של התובע והיא מלמדת, יותר מכל, על העדר מהימנותו של התובע, המשנה גרסאותיו בהתאם למטרותיו. 51. הצד השלישי מבקש לקבוע, כי מדובר באירוע, אשר אין בו כדי להקים כל עילת תביעה כלפי גורם כלשהו ודין התביעה להידחות מכל וכל. 51.1 לחילופין, המדובר בנסיבות המקימות רשלנות תורמת של התובע בשיעור של 100%.. 52. לטעמו של הצד השלישי, אף כי די בהיעדרה המוחלט של תשתית ראייתית לעניין מסוכנות חריגה של תנאי השטח והמסלול, שומטת גם המסגרת המשפטית-ערכית כל בסיס תביעה כנגדו. 53. לטעמו של הצד השלישי, כאשר מדובר בטיול בטבע, מצופה מן המטייל, כי יתן דעתו לקיומם של קשיים הניצבים בדרכו, שהרי אין הליכה במדרכות העיר כדין טיול במרחבי הטבע. משמעות טיול בטבע הינה הכרת החי, הצומת והדומם בסביבתם הטבעית ולכן מחייבת המציאות, כי סביבה טבעית זו תכלול בהכרח אף תנאי שטח שאינם נוחים להליכה ושיפוע, שקע, תלולית, חול או אבנים, הינם חלק אינטגרלי מכל שביל בטבע. 54. לטעמו של הצד השלישי, תפקידה של הרשות נועד, בראש ובראשונה, להגן על הטבע מפני האדם ולא היפוכו של דבר ואין לה חובת זהירות גורפת כלפי מטיילים. חובת הזהירות שלה קמה - בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת גרסטל בפרשת ביבס נ' משעולים בע"מ ואח', אך ורק אם הטעתה את המטיילים לעשיית דבר המסוכן להם. 55. הצד השלישי מציין, כי תיאורטית ניתן לצמצם סיכוני נפש, ע"י סלילת דרכים, יציקת משטחי בטון ומדרגות, הנחת מעקות ואמצעי זהירות מלאכותיים נוספים, אולם אין - לטעמו - ספק, כי סילוק "מפגעי טבע" למיניהם דוגמת אבנים, סלע וצמחיה, יחטא לתפקידה העיקרי של הרשות, אשר הינו הגנה על ערכי הטבע. 56. לחילופין - וככל שלא תתקבלנה טענותיו לעניין העדר בסיס לתביעה בכללותה ובאם ימצא בית המשפט לנכון לקבל את התביעה ולו בחלקה, סבור הצד השלישי, כי האחריות רובצת לפתחם של הנתבעים לבדם, בהיותם הגורם אשר הדריך ופיקח על קבוצת המטיילים והתובע בכללה, שכן, כפי שעלה מעדותו של המדריך, מדובר בטיול שתוכנן ע"י הנתבעת מס' 1 והודרך ע"י הנתבע מס' 3. 56.1 לטעמו של הצד השלישי, חזקה על המדריך שיתאים את מסלול הטיול לקבוצה שבאחריותו, ידאג לשלומם, ביטחונם והדרכתם במהלך הצעידה. 57. לטעמו של הצד השלישי, מחובתו של מדריך המבקש להוציא קבוצה לטיול, לערוך סיור-הכנה מקדים במסלול, סמוך לאותו מועד, וככל שיוכרע, כי קיים במסלול סיכון חריג, ברי כי המדריך נושא באחריות. 58. על כן עותר הצד השלישי לדחות את התביעה כנגדו ולחייב את הנתבעים - המודיעים ו/או את התובע במלוא הוצאותיו, לרבות שכ"ט ומע"מ. ג. סוגיית האחריות 1. משמדובר בתובענה שכרוכות בה שאלת אחריות ושאלת נזק, ראוי להידרש, בשלב הראשון, לשאלת האחריות וככל שייקבע, כי קמה לנתבעים או למי מהם או לצד השלישי אחריות לנזקי התובע, תידון שאלת הנזק. 2. במסגרת קביעת האחריות האזרחית בעוולה הרשלנית, נשאלות שלוש שאלות עיקריות: 2.1 האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק 2.2 האם המזיק הפר את חובת הזהירות 2.3 האם נגרם נזק והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק 3. קשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין גרם הנזק, שתי פנים: 3.1 קשר סיבתי - עובדתי. 3.2 קשר סיבתי - משפטי. 4. לקשר הסיבתי-משפטי הוכרו שלושה מבחנים: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (" 145/80 ' , " " 145/80&Pvol= (1) 3). 5. התשובה לקיומה של חובת זהירות, מצויה במבחן הציפיות, הכולל בתוכו שני היבטים: 5.1 ההיבט העקרוני ובמסגרתו ניתנת תשובה לשאלה: האם, ביחס לסיכון מסוים, קיימת חובת זהירות מושגית 5.2 ההיבט הקונקרטי ובמסגרתו ניתנת תשובה לשאלה: האם, ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות קונקרטית 6. קיומה של חובת הזהירות המושגית, נקבע עפ"י מבחן הציפיות והמבחן הוא: האם אדם סביר, "צריך היה לצפות" לצפות את התרחשות הנזק 6.1 יחד עם זאת, נקבע כבר בפס"ד ועקנין הנ"ל, כי קביעת קיומה, היקפה ועילותיה של חובת הזהירות המושגית, היא חקיקה שיפוטית במסגרתה שוקל בית המשפט שיקולי מדיניות משפטית, הבאים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה, לרבות הצורך להבטיח חופש פעולה לעומת הצורך להגן על הגוף והרכוש. סוג הנזק ודרכי התרחשותו, השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד והמעמסה הכספית, אשר תוטל בעקבותיה על סוג מסוים של מזיקים וניזוקים. 7. גם חובת הזהירות הקונקרטית נלמדת עפ"י מבחן הציפיות, אולם המבחן הוא כפול: 7.1 השאלה הראשונה הנשאלת היא: האם האדם הסביר "יכול היה לצפות" לחזות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק ("ציפיות טכנית"). 7.2 אם התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית - לא קמה חובת זהירות. 7.3 אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, נשאלת שאלה שנייה והיא: האם האדם הסביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק כעניין שבמדיניות ("ציפיות נורמטיבית"). 8. לעניין הציפיות הטכנית, לגבי שני סוגי חובת הזהירות, נפסק, בין היתר, כי "הציפיות הנדרשת איננה 'ראיית נולד' מדויקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (" 12/63 . ' " " 12/63&Pvol= (4) 701, 712). 9. עוד נפסק, כי מקום שהנזק הוא צפוי בעניין טכני - פיסי, חובה לצפותו כעניין נורמטיבי, אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה חרף יכולת הצפייה (עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט (1) 113). 10. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית נקבע, בין היתר, בפס"ד ועקנין הנ"ל, כי "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי לא כל נזק צפוי... הוא נזק שיש לצפותו... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לפעמים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינה נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירת קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלו סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתמש ואם כצופה - עשוי להיפגע מהסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית עד כמה שסיכונים אלו טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינה אחריות. ומי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחרצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע כדור...". 11. ב" 429/82, ' " " 429/82&Pvol= (3) 733, 742 נקבע, בין היתר, כי "אמצעי הזהירות שעל מזיק לנקוט הם אמצעי זהירות סבירים והם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו". 12. עוד נקבע, כי יש לבחון תמיד את מידת הסכנה, את הקושי למונעה ואת ההוצאה הכרוכה בכך (" 285/73 ' ', " " 285/73&Pvol= (1) 63, 71 - 75). 13. הפסיקה ערכה אבחנה בין סכנה "רגילה ל"בלתי רגילה" במסגרת הפעלה ראויה של מבחן הציפיות: "הפעלה ראויה של מבחן הציפיות מחייבת הבחנה בין סכנה 'רגילה' לבין סכנה 'בלתי רגילה' לגבי הניזוק. שכן, רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית... אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים (השופטת מ. בן-פורת בת.א. (י-ם) 277/59, בעמ' 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית מרחץ, אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (" 683/77 683/77 הנ"ל) והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה". 14. ברוח זו אף נערכה הבחנה בין החלקה סבירה לבין החלקה שאיננה סבירה וכך נקבע, בין היתר, ב" 371/90 ' , " " 371/90&Pvol= 345, עמודים 350 - 351): "ההלכה מבחינה... בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באופן טבעי במקום ההחלקה, לבין חומר שהימצאותו 'איננה טבעית' במקום ההחלקה... במקום שמדובר בחומר שהוא 'טבעי' במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ'סכנה רגילה' ('סכנה סבירה', 'סכנה צפויה') - לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה...". 15. בענייננו, לאחר ששמעתי את עדויות העדים ועיינתי בכל חומר הראיות, העדפתי את גרסת המדריך, מר שמואל זיו, לפיה, כשהוזעק אל התובע ושאל אותו כיצד נפל, השיב זה כי "בעת שרצה לקטוף שקדים מהעץ בסמוך לשביל ההליכה, לא ראה היכן הוא דורך, עיקם את קרסולו ומעד" (סעיף 14 לתצהיר העדות הראשית נ/4) - על גרסתו של התובע (שמא נאמר: גרסאותיו, כמפורט להלן). 16. בסעיף 5 לכתב תביעתו המתוקן של התובע, מתוארת התאונה כדלהלן: "בתאריך 7/4/04... במהלך הטיול, צעד התובע יחד עם שאר העובדים... ולפתע מעד ונפל תוך בור עמוק ומסוכן בשביל שהיה מוסתר ומוסווה בחלקו ע"י צמחיה קלה שצמחה על הבור והסוותה אותו וכתוצאה מכך נחבל...". 17. כתב התביעה המתוקן הוגש בתאריך 4/8/05 דא עקא, שכחודשיים לפני כן, נחקר התובע ע"י חוקר מטעם המל"ל, תיאר את נסיבות נפילתו ולא הזכיר כל בור, כל שכן עמוק ומסוכן: וכך הוא מוסר לחוקר המל"ל, בעמ' 1 להודעה 3' ש: "...הלכתי ביחד עם כל המטיילים בטור בשביל הליכה. תוך כדי הליכה מעדתי ואיבדתי שווי משקל ונפלתי לצד שמאל של השביל. נתקלתי בשיח קוצני שמנע ממני להידרדר...". 18. נוסח ההודעה בפני חוקר המל"ל הוצג לתובע, במהלך חקירתו הנגדית והוא עומת עם גרסתו בדבר מעידתו בשל בור במקום הנפילה, שהיה מוסתר בצמחיה וטען, בין היתר, כי לא היה מקום לספר לחוקר על קיומו של הבור והוא לא סבר שמדובר בפרט מהותי. וכך נראים הדברים בפרוטוקול (מעמ' 103, ש' 18 עד עמ' 104, ש' 12): "ש. אני מציגה לך את נוסח הודעתך בפני חוקר המל"ל כדי שתוכל לרענן את זכרונך ואומרת לך שבגרסה שהצגת לחוקר הביטוח הלאומי, אין זכר לקיומו של בור או שקע או מפגע כלשהו ת. (מעיין ארוכות בהודעה) זה לא סותר את מה שאמרתי גם פה וגם במה שמסרתי. אמרתי שהלכתי בשביל ותוך כדי הליכה מעדתי ואיבדתי שווי משקל ונפלתי לצד שמאל של השביל. זה בדיוק המצב. ש. לא ציינת בחצי מילה שהיה בור, שהיה שקע, שהייתה סיבה כלשהי למעידה שלך. ת. פה התבקשתי לספר את השתלשלות התיאור. לא נדרשתי לציין שהיה מפגע כלשהו. ש. אבל סיפרת על המקרה שלב אחרי שלב, תוך ציון פרטי הצמחייה ולא ציינת ולו בחצי מילה שהיה בור או שקע שגרם לנפילה שלך. איך אתה מסביר את זה ת. אני שוב חוזר ואומר: אני אמרתי שמעדתי ונפלתי לצד שמאל, זאת האמת. היה שיח קוצני שעצר אותי מלהתדרדר למטה, לתהום. ש. לא חשבת שזהו פרט חשוב למסור לחוקר - שהיה שם בור ת. לא. את כעורכת דין נכנסת לדברים הללו. אני סיפרתי שנפלתי לצד שמאל, זאת האמת. ש. בתצהיר אתה מציין לא פעם אחת, אלא מספר פ עמים שהיה בור. כנראה שזו עובדה חשובה בסיפור שלך. למה לא ציינת אותם גם בפני החוקר של המל"ל ת. אני אומר שוב. החוקר מטעם המל"ל ביקש לדעת את השתלשלות העניינים מבחינת ארגון וחוקיות התיאור, האם הייתי ביום חופש שלי או ביום חופש מן העבודה או שזה טיול שאורגן ע"י העבודה. לכן, אולי הפרט הזה של הבור שאת טוענת לא היה במקום לספר את זה. פה אני צריך להוכיח, אז אני מספר. ש. כל השאלות שאתה מציין אחרי השלב שקרה אחרי האירוע, הוא שאל אותך איך קרה האירוע. ספר מה קרה. סיפרת מה קרה ולא ציינת בחצי מילה שהיה בור או סיבה לכך שמעדת. ת. אני סיפרתי שמעדתי. זה מה שאמרתי. ש. אז לא ציינת שהיה בור ת. לחוקר המל"ל לא אמרתי את המילה 'בור'...,. 19. חיזוק לגרסת המדריך בדבר נסיבות המעידה של התובע ניתן למצוא, הן בעדות בת זוגתו של התובע והן בעדות התובע עצמו. 20. כאשר נשאלה בת זוגתו של התובע, הגב' יפה פרץ, "ברחל בתך הקטנה", האם התובע או היא קטפו פרי מן העץ לפני התאונה, התחמקה מתשובה חד-משמעית לגבי התובע: וכך היא אומרת במהלך חקירתה הנגדית, בעמ' 30 לפרוט', ש' 9 - 22: "אני לא קטפתי. ייתכן שהתובע הושיט יד או קטף עלה אבל לא שיתף אותי. הלכנו כולם אחד אחרי השני. ש. מה זאת אומרת 'לא שיתף אותי' ת. הוא לא אמר לי שהוא הולך לקטוף שקדים. ש. האם לפני הנפילה התובע קטף פרי מהעץ ת. אני לא יודעת. הוא לא שיתף אותי. שת. כאשר אומר לי ביהמ"ש שאני סיפרתי שהייתי לידו בעת קרות התאונה, אני אומרת שזה נכון אבל אני לא שמתי לב ולא ייחסתי חשיבות לתנועות גופו. הלכנו לטייל ולא שמתי לב אם הוא הלך לקטוף. ש. לא שאלתי אותך אם הוא הלך לקטוף... אני שואלת האם נכון שבעודו פוסע בשביל לצורך טיול בהנאה, רואה לפתע מימינו עץ שקדים עם פרי, מושיט את היד וקוטף, האם זה נכון שהייתה סיטואציה כזו ת. ייתכן. הייתי לאחרונה גם במקום, פעם שלישית". 21. כאשר נשאל על כך התובע, נתנו גם תשובותיו חיזוק לטענת המדריך: וכך מקבלים הדברים ביטוי בפרוטוקול, מעמ' 88, ש' 23 עד עמ' 89, ש' 5): "ש. המדריך טוען שהוא בא אליך ודיבר אליך. ת. יכול להיות. אני לא שולל את זה. ש. הוא טען ששאל אותך מה קרה ואמרת לו שניסית לקטוף מהעץ שקדים שהיה מימין לשביל ולא שמת לב היכן אתה דורך, ואז קרסולך התעקם ונפלת מה יש לך להגיד על זה ת. מציד ימין של השביל יש גדר עץ. העץ עם הענף שלו היו בו שקדים. זה לא אומר שסטיתי מהשביל כדי לקטוף שקדים ולחזור. נכון שקטפתי שקדים מהעץ. זה לא אומר שזה היה בהכרח בשעת הנפילה. לא אמרתי שקטפתי ואז נפלתי. ש. אז היו עצי שקדיה בצד השביל ת. נכון, קטפתי והתבדחתי עם יפה ואמרתי: 'השקדיה פורחת וליעקב או ליפה יש קרחת'... ש. אתה לא זוכר אם במועד הנפילה עצמה קטפת שקדים או לא אתה זוכר שקטפת שקדים באופן כללי אבל לא זוכר אם במועד הנפילה הושטת יד לעץ ת. אני אומר שוב: קטפתי - כן. זה לא אומר שבדיוק לאחר מכן, בגלל הקטיף, נפלתי". 22. הפסיקה קבעה, שוב ושוב, כי במהלך טיולים בחיק הטבע, כאשר המסלולים מלאי אבנים, שקערוריות ומפגעים אחרים, מצופה מן המטייל להיות ערני, ולנקוט במלוא תשומת-הלב כדי שלא למעוד, להחליק או להיפגע בצורה אחרת כלשהי. 23. אפילו בתו של התובע, שהשתתפה בטיול, סיפרה, כי היא "יודעת שתמיד צריך להיזהר בטיולים כאלה. יש אבנים..." (עמ' 83, ש' 13). 23.1 הבת גם ציינה, כי היא לא זוכרת שראתה משהו יוצא מגדר הרגיל במסלול ואילו הייתה רואה, הייתה מזהירה את אביה, כיוון שצעדה מלפנים (עמ' 83 לפרוט', ש' 12 - 17). 24. אולם, גם אם לא מעד התובע ממש כשהסב את ראשו לכיוון עץ השקד ובעקבות קטיפת הפרי ממש, מן הסתם, מעד כיוון שלא שם לבו כלל לתוואי הדרך ולכל הקורה סביבו, בהיותו עסוק בשיחה עם בת זוגתו. וכך הוא מעיד, למשל, בעמ' 58 לפרוט', ש' 20 - 25: "...אנחנו טיילנו. אני ויפה דיברנו. לשאלת בית המשפט, אם שמתי לב למה שקורה סביבי אני אומר שלא שמתי לב. אני שוטר, אני פקח, אני צריך לעקוב אחרי המדריך אני הלכתי לטייל. הלכתי לדבר עם יפה... ש. כשנפלת, זה היה במהלך אותה שיחה ת. אני לא זוכר מה היה כשנפלתי...". 25. אולם גם אם הייתי מקבל את גרסת התובע, כי מעד כשכף רגלו דרכה בשקערורית הנטענת בתמונות 5 ו- 6, הנספחות לתצהיר החוקר אלקולומברי נ/5 (ויצויין כי "הבור העמוק והמסוכן" לתוכו נפל התובע - התגלה כשקערורית מתונה שנגרמה כנראה מנבירת חזירים כפי שטען העד מטעם הצד השלישי), לא מקובלת הטענה, כי השקערורית הייתה מוסתרת ומוסווית בצמחיה. 25.1 באף אחת מן התמונות שצולמו - גם אלה שצולמו ע"י התובע ומטעמו - לא נראית עשביה בשקערורית. 25.2 נציג הרשות לשמירה על הטבע והגנים, מר בן-ענבר הסביר, כי "זה כמו שביל בטון, על שביל כזה שדורכים עליו אלפי אנשים לא צומח שום דבר. היכן שצומח - זה בשולי השביל" (עמ' 125 לפרוט', ש' 1 - 2) ובהמשך "אני לא מסכים שיש בור על המסלול הזה או שיש עשב על המסלול הזה. הסברתי קודם שעשב לא יכול לצמוח במסלול דריכה" (שם, ש' 18 - 19). 25.3 עשביה על השקערורית איננה נראית לא 3 חודשים לאחר התאונה, לא בתמונות משנת 2007 וגם לא בתמונות שצילם התובע בשנת 2009. למעשה, באף אחת מן התמונות שהוצגו במהלך המשפט. 25.4 הראיה היא, שאיש מבין עשרות המטיילים שהשתתפו בטיול לא נפל במקום השקערורית שבו נפל, על פי הטענה, התובע וסביר להניח, כי אילו הייתה השקערורית אכן מוסווית, כפי שטוען התובע, מן הסתם היה מישהו מן הקבוצה הגדולה מועד ונופל במקום. 26. כאשר עומת התובע עם העובדה, ש- 3 חודשים לאחר התאונה, הבור שהוא טוען לו, חשוף לעין כל ואיננו מוסתר וכיצד הדברים מסתדרים עם טענתו, שהבור היה מוסתר, השיב התובע: "במועד התאונה הבור היה מוסתר. מה קרה אחר כך אני לא יכול לדעת" (עמ' 60, ש' 20 - 23). 27. כאשר עומת התובע עם העובדה, שבאף אחת משלל התמונות שצולמו במקום הנפילה הנטען, אין עשביה על פני השקערורית, העיר מלכתחילה בציניות "בטח את חושדת בי שאני ניקיתי את המקום" (עמ' 59, ש' 39). ובהמשך טען: "כמו שאמרתי, בטיול כשנפלתי הייתה שם עשביה. מה קרה אחר כך, אני לא יודע. ש. העשביה לא צומחת שם יותר ת. לא יודע" (עמ' 60 לפרוט', ש' 33-35) 28. התובע נאלץ להסכים, כי בשביל עצמו, היכן שדורכים, אין עשבייה וכשהאדם הולך בשביל הוא יודע היכן לדרוך (עמ' 58 לפרוט', ש' 14 - 16). 29. בת זוגתו של התובע אישרה, כי השקע איננו מצוי במרכז שביל ההליכה, אלא בקצהו השמאלי (עמ' 25, ש' 40 - 42). 29.1 לא ברור, איפוא, מדוע בחר התובע להניח רגלו דווקא במקום שבו לא ניתן לראות את האדמה ולהבטיח הליכה בטוחה. 30. אין מנוס מן המסקנה, כי התובע הפר את חובת הזהירות והאחריות האלמנטרית הנדרשת ממנו כמטייל סביר בחיק הטבע, בהכירו את הסיכונים הכרוכים בטיול מסוג זה ואין להטיל על הנתבעים ו/או על הצד השלישי אחריות בגין נפילתו ופציעתו. 30.1 חוסר הזהירות המשווע שאפיין את התנהלותו של התובע בטיול, מנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו בעקבות הנפילה לבין רשלנות, ככל שהייתה מוכחת (ולטעמי - לא הוכחה !) מצד הנתבעים והצד השלישי. 31. אולם, גם אם הייתי מקבל את גרסתו של התובע לגבי נסיבות הנפילה - בגין שקערורית בצידי השביל שהייתה מכוסה בצמחיה וגם אלמלי קבעתי, כי הוא נהג בחוסר זהירות משווע ובחוסר אחריות המנתקים את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין כל רשלנות ככל שהייתה מתגלית, מצד הנתבעים והצד השלישי, סבורני, כי גם בנסיבות כאלה אין מקום להטיל אחריות לנפילה ולתוצאותיה - על הנתבעים ו/או הצד השלישי. 32. אין חולק על כך, כי לתובע נגרם נזק בעקבות הנפילה; התאונה גם הוכרה כתאונת עבודה והתובע זכאי לפיצוי, עפ"י הדין, מטעם המל"ל, ומשתלמת לו קצבת נכות מעבודה (שערכה - בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מיום 3.10.2011 - עומד ע"ס של 636,652 ₪). 33. כשלעצמי, סבורני שלנתבעים, כמתכנני ומדריכי הטיול, חובת זהירות מושגית כלפי המטיילים הצורכים את שירותיהם - בבחירת מסלול מתאים לסוג ואופי קבוצת המטיילים, דרגת קושי מתאימה לגילם ולמצבם הגופני, בחירת מסלול מוכר על ידם ומתוייר - והדרכת המטיילים לפני ובמהלך הטיול עצמו, הכל כדי לשמור על שלומם וביטחונם של המטיילים. 34. הנתבעים וגם הצד השלישי "צריכים היו" ו"יכולים היו" לצפות את הנזק שעלול להיגרם למטיילים או למי מהם, בהכירם את הסיכונים הכרוכים בעריכת טיולים בטבע, כאשר לא מדובר במסלולים מרוצפים וישרים, אלא במסלולים בחיק הטבע הרצופים אבני נגף תרתי משמע - מה גם שנפסק כאמור, לעניין הציפיות הטכנית, כי הציפיות הנדרשת איננה "ראיית הנולד" באופן מדויק של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כללים בלבד. 35. אלא שסבורני, כי הנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות המושגית שקיימת להם, שכן הוכח והתרשמתי, כי מדובר היה במסלול-קל, מסומן ומוכר, המתאים למשפחות עם ילדים קטנים ואיננו כרוך באתגרים או בנטילת סיכונים יוצאי-דופן (ראו למשל, נספח ג' לתצהירו של המדריך - מספרו של מיכה לבנה, פרק 6). 35.1 אפילו בתו של התובע, הגב' אילנית לנקרי הודתה, כאמור, כי לא היה שום דבר חריג במסלול, בהשוואה למסלולים אחרים בהם טיילה. 36. הנתבעת מס' 1, מארגנת הטיול, בחרה איפוא, מסלול מוכר, מסומן ומאושר, המסווג כמסלול קל שאופיו מתאים למשפחות וילדים וממילא, מתאים גם לצרכני הטיול מקרב עובדי הבנק. הנתבעת מס' 1 גם העבירה, מבעוד מועד, מידע מפורט אודות הטיול (נספח ב' לתצהירו של התובע); בחוזר פורט המסלול והמשתתפים התבקשו, בין היתר, להצטייד בנעלי הליכה ובמים. 37. המדריך שנבחר הוא מדריך מנוסה, עם ניסיון של 17 שנה, שביקר במסלול זה בעבר (עמ' 115 לפרוט', ש' 15 - 23), התכונן גם לטיול זה והתובע, שהיה אחראי לטיול מטעם הבנק נכח בעת קבלת ההסברים ע"י המדריך ואף ישב לידו ודיבר איתו בבוקר הטיול ,כדי לתאם את מערך הטיול" (עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 17 - 18). 38. בנוסף, קיבלו המטיילים תדריך ספציפי באוטובוס אודות המסלול, מפי המדריך, כדי להבטיח שהמידע שקיבלו מן החברה המארגנת היה מדויק (עמ' 109 לפרוט', ש' 8 - 12). 38.1 לפני תחילת המסלול בפועל, קיבלו המטיילים הסבר מפורט על מה שעומד להתבצע - כמה זמן יארך המסלול, מה אורכו, מה אופיו והיכן ימתין האוטובוס. 38.2 המדריך גם הסביר למטיילים, שמדובר במסלול של הליכה בטבע, הגדרתו כטיול קל למשפחות וכי בכל מקרה, יש ללכת רק אחריו. 38.3 המדריך הסביר, כי הוא מפנה את המטיילים רק למסלול מסומן. 38.4 המדריך גם איפשר, למי שסבור שאופי ההליכה איננו מתאים לו, להישאר באוטובוס (מעמ' 109 לפרוט', ש' 27 עד עמ' 110, ש' 10). 39. לא הוכח ע"י התובע - והדבר גם איננו מקובל - שהמדריך חייב להיפגש עם קבוצת המטיילים לפני מועד הטיול. גם לא הוכח ע"י התובע, כי המדריך חייב לבצע סיור מקדים במסלול הטיול, כשמסלול זה מוכר לו ומדובר במסלול מסומן. 40. התובע ועדותיו חזרו בהם מן הטענות, כי מדובר במסלול בלתי מסומן ואמנם מן התמונות ניתן ל ראות שמדובר במסלול מסומן ומוכר. 41. התובע ועדותיו גם חזרו בהם מן הטענה, שרוחבו של שביל ההליכה היה 40 ס"מ והתברר - גם מן העדויות וגם מן התמונות - כי מדובר בשביל שאמנם נעשה צר מידי פעם, אך לכל אורכו הוא רחב, בד"כ בהרבה מ- 40 ס"מ. 42. התובע ועדותיו ניסו, מלכתחילה, לתאר את אופי הליכתם, כאילו "הוכנסו" לשביל ונגררו אחרי המדריך משל אין להם כל רצון והבנה משלהם ובת זוגתו של התובע אף הגדילה עשות כשטענה, ש"היו מצבים שהיינו צריכים לכרוע על ארבע כדי להתקדם ולעבור את האבנים הגדולות שהיו בדרך" (עמ' 31 לפרוט', ש' 37 - 38), אולם הדברים התבררו כ"בלתי מדויקים" בלשון המעטה - ואפילו לא נטענו ע"י התובע או בתו. 43. אולם, גם אם הייתי מגיע למסקנה, כי הנתבעים או מי מהם הפר את חובת הזהירות המושגית, לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית בעיקר כעניין שבמדיניות. 44. כאמור, עפ"י הפסיקה, גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעה עפ"י מבחן הציפיות, כאשר השאלה הראשונה היא, האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, את התרחשות הנזק וככל שהתשובה לכך היא חיובית, נשאלת השאלה השנייה והיא נורמטיבית באופייה וקשורה בהכרעה ערכית, לאמור: האם האדם הסביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק וכאשר מדובר בסיכונים טבעיים, סבירים ורגילים בפעילות אנוש מקובלת, נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית איננה מתגבשת (פס"ד וקנין הנ"ל). 45. חובת הזהירות הקונקרטית - כך נקבע גם בפס"ד וקנין הנ"ל - איננה קיימת בחללו של עולם, אלא מיוחדת היא למזיק ספציפי, לניזוק ספציפי, לנזק ספציפי ולהתנהגות ספציפית. 46. הנתבעים הם חברה המארגנת טיולי מטיילים בחיק הטבע, המדריך, שהוא מורה דרך מיומן ומנוסה, בעל ניסיון של 17 שנה; הצד השלישי הוא הרשות לשמירה על הטבע והגנים הלאומיים במדינת ישראל ומדובר במסלול טיולים המוגדר כקל ומתאים למשפחות עם ילדים. 47. הפסיקה קבעה, בין היתר, כי "עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים - כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע ולסודותיו... המתמצא בארצו והמעורה בה... דווקא הקושי הפיסי ודווקא הסיכון הכרוכים לעתים בטיולים אלה, מהווים אתגר... חלילה לנו שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו..." (" 364/78 ' , " " 364/78&Pvol= (3) 626). 48. היטיב לסכם את ההלכה בעניין מסלולי טיולים, כב' השופט (כתוארו אז) בועז אוקון ב.. 53253/94 53253/94 (שלום-ת"א) סודרי נ. עיריית תל-אביב ואח', דינים שלום, כרך י"ג, 264 - ): "המבקר במוזיאון, בתיאטרון, במקום העבודה, בבית המשפט עלול להחליק. באותו האופן, וכנראה ביתר שאת, עלול למעוד ההולך במסלול טיולים. ואולם בעצם התממשות הסיכון למעידה אין די. על מנת ל הצביע על רשלנות מארגן הטיול או המפקח עליו, יש להראות כי אין המדובר במעידה של סתם, המהווה חלק מהסיכון היומיומי. יש להצביע על גורם נזק נוסף, כמו אי-התאמת המסלול לטיולים (כולם או חלקם), קיום מכשולים מיוחדים אשר הצריכו עזרה או הסבר (שלא נתנו) או סטייה לא שקולה מהנתיב המתוכן". ממשיך כב' השופט אוקון ומסכם: "התוצאה היא, שהסיכון הרגיל של מעידה אינו מבסס רשלנות, רק משום שהוא אירע במהלך טיול... העניין נבחן תוך העלאת שיקולים המתאימים לשאלת עצם היווצרות חובת האחריות... אימוץ סטנדרטים חמורים מדי אשר יטילו אחריות מוגברת על מארגני טיולים מעין אלה, תהווה תמריץ שלילי לעריכת טיולים בארץ...". 49. לענייננו גם יפים דברי כב' השופט עמי דוויק ע"ה, ב.. 8666/90 8666/90 לאה כהן נ' "אגד תיור" (פ"מ כרך תשנ"ה, חלק רביעי, עמ' 9 - פורסם גם בנבו): "...יש לזכור כי מדובר בפגיעה במהלך טיול טבע ואפילו בוצע בתוך שמורת טבע עדיין אין בכך בלבד כדי להבטיח שנתיב ההליכה יהא פנוי מכל מכשול וחפשי מכל סיכון. ייתכן, אמנם, כי גם בטיול כזה יועמד המטייל בפני סכנה חריגה... ואז בהחלט תוטל אחריות (שם, בעמ' 21). ...החלקה או מעידה מעין זו, בתנאי שטח שאין בהם דבר חריג באופן מיוחד, אינה יכולה להטיל חבות. אדם יכול למעוד בהולכו במדרכה או ביורדו ממדרגות ובהחלט ייתכן שימעד בלא אשם מצד שלישי גם במהלך טיול. נפילתו איננה מלמדת על קיומם של רשלנות או חוסר זהירות של אדם אחר". ובהמשך, לקראת סיכום הוא קובע: "איני סבור שהמטרה של קירוב בני נוער או מבוגרים לנופי הארץ וחינוכם לאהבתה מצדיקה נטילת סיכונים חריגים. טיול יש לבצע תוך הקפדה יתירה על בטיחות המשתתפים בו מתוך התייחסות ליכולתם, לגילם ולמיומנותם של המטיילים. הטיול בא לתת, בצד ההיכרות עם הנוף והבנתו, גם כלים וכללים כיצד לנהוג בו, כיצד לבחור נתיב הליכה בטוח ואיך להישמר מסכנה ומפגע. ברור איפוא, כי כאשר מביאים בחשבון גורמים כאלה ובכל זאת נפגע מטייל, ייתכן שאשם הפגיעה אינו נעוץ אלא בו בלבד. אין תועלת חברתית או הצדקה משפטית ליצור הכבדה מיותרת שסופה מניעה של טיולים מאורגנים, ואין להטיל חובת פיצוי אוטומטית או כמעט אוטומטית בכל מקרה בו נפגע מטייל במהלך טיול...". 50. התובע העיד על עצמו, כי אין מדובר בטיול מאורגן ראשון אליו יצא בכלל ומטעם הבנק - בפרט; הוא בעל וותק בטיולים רגליים ברחבי הארץ (עמ' 51, ש' 8 - 15; עמ' 106 לפרוט', ש' 16, 18, 21, 23; עמ' 107, ש' 9, 18) וכן צעד פעמים רבות במסלולי הליכה רגליים בדרכי עפר בטבע, שלא היו דרכים סלולות (עמ' 52, ש' 30) וידע גם הפעם, כי הוא יוצא לטיול בטבע (עמ' 106, ש' 18). 51. הוכח, כאמור,כי החברה המארגנת העבירה, מבעוד מועד, מידע אודות הטיול והתובע, כאחראי מטעם הבנק לטיול, היה מעורב בהכנות לקראתו כנציג הבנק. 52. הוכח, כאמור, כי החברה בחרה במדריך מיומן ומנוסה ואף הוא חזר ווידא ידיעת הפרטים ע"י המטיילים והתובע, בכללם. 53. ייתכן גם, שמעצם הימנעותו של התובע מלתבוע את מעסיקו, שבחר להתקשר עם הנתבעת מס', יש משום הודאה בהתאמתם של החברה המארגנת והמדריך - לדרישותיו. 54. הוכח, כאמור, כי מדובר היה במסלול מוכר ומסומן, ללא מפגעים חריגים. 54.1 שקערורית כתוצאה מנבירת חזירים, איננה יכולה להיחשב כמפגע חריג. 55. הראיה היא, שאיש מן המטיילים לא מעד ולא נפל במהלך הטיול ומכל מקום, לא הוכח אחרת. 56. גם אם הייתי מקבל טענת התובע, כי השקערורית הייתה מכוסה בעשב (ובדרך פלא לא מעד לתוכו איש מעשרות המטיילים באותו טיול), אין כל הגיון בדרישה ממארגנת הטיול, ממדריך הטיול או מן הרשות לשמירה על הטבע והגנים הלאומיים, לנכש את כל העשבים הצומחים על מסלולי כל הטיולים המסומנים ברחבי המדינה, עליהם הם עורכים את טיוליהם. ברור, כי הדבר כרוך בהוצאות אדירות שתעמדנה בספק את אפשרות עריכת הטיולים בכל רחבי הארץ. 57. על כן, לאור כל האמור לעיל, לא נתגבשה חובת זהירות קונקרטית - מצד הנתבעים (ו/או הצד השלישי) כלפי התובע וגם אם נתגבשה - היא לא הופרה. 58. על כן המסקנה היא, כי הנתבעים לא הפרו חובה כלשהי כלפי התובע ואין הוא יכול להיפרע מהם את נזקיו. 59. מעבר לדרוש אציין, כי גם אם הייתי מוצא בסיס כלשהו לייחוס חלק מן האחריות לנתבעים, אשמו התורם המכריע של התובע, היה מנתק כל קשר סיבתי בין אחריות הנתבעים או מי מהם, לבין נזקיו של התובע ועל כן, גם מן הטעם הזה, לא הייתה יכולה התביעה להתקבל: 59.1 גם אם השקערורית שבצד השביל הייתה מכוסה בעשבייה, מן הראוי היה להפעיל שיקול דעת ולא להניח את הרגל דווקא במקום שאין רואים את השביל. 59.2 גם אם המעידה לא נבעה מן הסטייה והמאמץ לקטוף שקדים, מן הסתם היה התובע עסוק בשיחה עם בת זוגתו ולא הבחין בעשבייה המסתירה את קצה השקערורית. 9.3 ואם הבחין בכך ובכל זאת בחר להניח שם את רגלו - אין לו אלא להלין על עצמו. ד. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נדחית תביעת התובע כנגד הנתבעים. ממילא,אין נפקות גם להודעת צד הג' ששלחו הנתבעים לצד השלישי. בנסיבות אלה, אין מקום להידרש לסוגיית הנזק. מעבר לדרוש אציין, כי גם אם היה התובע "צולח" את סוגיית האחריות, היו נזקיו "נבלעים" בתקבולי המל"ל (העומדים על 636,652 ₪ לחודש אוקטובר האחרון) והוא היה זכאי אך לסך של 25% מסך נזקיו, שהם פחותים משמעותית - לטעמי - מן הסכומים שנתבעו על ידו בכתב התביעה ובתחשיב הנזק מטעמו. בנסיבותיו המיוחדות של התובע ובעקבות זאת - מערכת היחסים בין הנתבעים לבין הצד השלישי, יישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור - כחוק. תאונות בטיולים