תביעת רשלנות רפואית נגד יצרן

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת רשלנות רפואית נגד יצרן: לפני תביעתו של התובע בעילה של רשלנות רפואית המופנית כלפי מדינת ישראל כבעליו של בית החולים שיבא ובעילה של רשלנות כלפי חברותALCON ו- LAFAYETTE, אשר ביחס אליהן נטען כי התרשלו בייצור חומר הניגוד פנטופק ובהסברים שניתנו לגבי אופן השימוש בו והסיכונים בשימוש זה. רקע עובדתי בתמצית 1. התובע יליד שנת 1946, אזרח ישראלי ואזרח הממלכה המאוחדת, תושב בריטניה, החל לסבול בגיל 31, בשנת 1977, מכאבים בגבו עם הקרנה לרגלו. במהלך כשנתיים ביקר התובע אצל רופאיו מספר פעמים, אולם לא ניתנה כל אבחנה ביחס למקורם של כאבים אלו. בחודש אוגוסט 1979 הגיעו התובע ובני משפחתו לביקור בישראל, ותוך כדי ביקור זה נתקף התובע בכאבים עזים אשר הביאוהו לפנות ביום 12.8.1977 לבית החולים שיבא לבדיקת רופא. בבית החולים הוחלט על ביצוע בדיקת מיאלוגרפיה בה עשו שימוש בחומר ניגוד מסוג פנטופק, שהינו חומר ניגוד על בסיס שמן. בסיום הבדיקה לא הוצא חומר הניגוד מגבו של התובע, ולדבריו בסמוך לכך החל לחוש בכאבים עזים מסוג "שונה" אשר נמשכו לאורך כל השנים הבאות, בהפוגות קלות. התובע ומשפחתו עלו לישראל בשנת 1980, אולם לאור מצבו הרפואי וקשיי הקליטה שבו לאנגליה בשנת 1986. במהלך תקופה זו הגיע התובע פעם נוספת לבית החולים שיבא, בשנת 1982. גם בביקור זה בוצעה בדיקת מיאלוגרפיה, אולם לאור העובדה כי התברר שבגבו נותר די חומר ניגוד מהפעם הקודמת לא היה צורך להזריק חומר ניגוד חדש. במהלך השנים הללו ביקר התובע מספר רב של פעמים אצל רופא המשפחה, וכן אצל מומחים, במטרה להבין את מקור מכאוביו אולם לשווא. בשנת 1994 אף ביצע בדיקות הדמיה מסוג CT ו- MRI, אולם גם המומחים אליהם פנה התובע בזמנו לא אבחנו את מחלתו על פי בדיקות אלו. למעשה, ברבות השנים, "הואשם" התובע לא אחת כי מדובר בבעיה פסיכולוגית ולא פעם ההמלצה הרפואית כללה הפניה לייעוץ נפשי. בשנת 1998, עקב התקף חוזר של כאביו, פנה התובע לד"ר הנרי קרוק (באנגליה) אשר אישפז אותו למספר ימים וערך בדיקות הדמיה חוזרות. לשמחתו הרבה של התובע, אבחן ד"ר קרוק כי התובע אכן סובל ממחלה גופנית בשם ארכנואידיטיס דביקה (Arachnoiditis Adhesive), הגורמת להדבקת השורשים העצביים לקרומי תעלת השדרה. בשלהי שנת 2004 הגיש התובע תביעה בישראל כנגד בית החולים וכנגד יצרניות חומר הניגוד, בה נטען שהגורם למחלה זו הינו חומר הפנטופק שהוזרק לו בשנת 1979. ההליכים הקודמים 2. הנתבעות הגישו בקשה למחיקה על הסף מטעם של התיישנות. לאור חשיבותה של סוגיה זו בנסיבות המקרה דנן, בו הוגשה התביעה רק בחלוף 25 שנה מהאירוע לגביו נטענת הרשלנות, התקיים דיון בה וביום 28.11.2006 ניתנה החלטה המקבלת את טענת ההתיישנות (בש"א 2960/06). התובע הגיש ערעור על החלטתי זו (ע"א 192/07), ובדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמה כי התיק יחזור לבית המשפט המחוזי לשמיעת הראיות בעילת הרשלנות תוך שמירה על זכות הנתבעות לטעון שוב להתיישנות התביעה. במהלך שנת 2011 נשמעו ראיות הצדדים וביום 18.6.2012 הוגשה תשובתו האחרונה של התובע לסיכומי הנתבעות. חוות הדעת של המומחים 3. המומחים מטעם הצדדים נחלקים בדעותיהם באופן קיצוני. המומחה מטעם התובע, ד"ר ולד, סובר כי מקור מחלתו של התובע בזריקת הפנטופק שקיבל בשנת ,1979 זאת לאור הימשכות התסמינים התואמים מחלה זו לאורך כל השנים. לעומתו, סבור פרופ' ריכנטל, מטעם הנתבעים, כי על אף שאובחנה אצל התובע ארכנואידיטיס רנטגנית, אין מדובר בממצא בעל השפעה נוירולוגית וכי התובע סובל מכאבים הנובעים ממצבו הנפשי. לדברי פרופ' ריכנטל, גם ההחמרה לה טוען התובע בשנים שלאחר איבחון הממצא הרנטולוגי מעידה על ההשפעה הנפשית שגרם ממצא זה לתובע. טענות הצדדים 4. התובע טוען כי הוכח בראיות שהוזרק לו פנטופק, הוכח שלא הוצא הפנטופק מגופו בשנת 1979 וכן הוכח כי כבר בשנים אלו היה ידוע שהפנטופק עלול לגרום לנזקים אם אינו מוצא מגוף הנבדק. כלפי הנתבעות 1-2 מוסיף התובע וטוען שהם ייצרו ושיווקו חומר ניגוד שלא אושר על ידי הרשויות, ועל אף שהיו ידועים להם הנזקים העלולים להיגרם מחומר הניגוד פנטופק, הם לא פירטו אזהרות אלו כנדרש. את נזקיו מעריך התובע בסך של 30,070,944 ₪, כמפורט בסיכומיו. 5. כל הנתבעות שבות על טענתן כי תובענה זו התיישנה, אולם סבורות הן כי יש לדחות תובענה זו גם לגופה. הנתבעות 1-2 טוענות כי יש לדחות את התביעה מפאת היעדר עילה והיעדר אחריות, ואף מפאת היעדר קשר סיבתי בין הנזקים להם טוען התובע לבין המעשים או המחדלים המיוחסים להן. הנתבעות טוענות שהוכח שאין כל קשר סיבתי בין הזרקת חומר הניגוד לבין הכאבים מהם טוען התובע כי הינו סובל. הנתבעת 3, מדינת ישראל, טוענת אף היא כי יש לדחות גם התביעה לגופה הואיל והתובע לא הרים את הנטל להוכחת התרשלות בית החולים בביצוע הבדיקה ואם יוטל הנטל על כתפיה הרי שהיא הרימה נטל זה. עוד נטען שהוכח שהתובע כלל אינו סובל ממחלת הארכנואידיטיס מבחינה נוירולוגית קלינית וכי אין כל קשר סיבתי בין הזרקת והותרת חומר הניגוד בגבו לבין כאביו. לדבריה הוכח שהתובע סובל מתסמונת הכאב הכרונית. דיון 6. דין התביעה להידחות הן לגופה והן מטעם של התיישנותה. אפרט. התיישנות 7. כאמור, ביום 26.11.2006 ניתנה החלטתי בבקשה למחיקת התביעה על הסף מטעם של התיישנות, בה קיבלתי טענה זו. על פי הסכמות הצדדים להם ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון, בוטלה החלטתי זו ונקבע כי אדון בסוגיה זו במסגרת פסק הדין לאחר שמיעת הראיות. בהחלטתי הנ"ל עמדתי על גדריו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, כפי שנקבע בפסיקה, שזו לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." כן עמדתי בהחלטתי על האבחנה שנקבעה בפסקי הדין בעניין מאירי (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1), 857 (1998) (להלן: "פרשת המאירי א'"); ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2), 535 (2000) (להלן: "פרשת המאירי ב'")) בין יסודות העילה החוסים תחת כנפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין יסוד הנזק - החוסה תחת כנפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע: "89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) ... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." לעניין תחולתם של סעיפים אלו נקבע בפסק הדין המאירי ב' מפי כב' השופט [כתוארו אז] א' ריבלין, כדלקמן:   "המלומדים אכן היו תמימי דעים כי סעיף 8 נדחה באותם מקרים מפני הסיפא לסעיף 89(2). מ' חשין בחיבורו על ההתיישנות (דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, תשל"ז-1976) תומך בגישה זו (שם בעמ' 732) וכך גם י' גלעד במאמרו ' התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות', משפטים י"ד תשמ"ה 500, בעמ' 507). הטעמים לכך הם שניים: הראשון נעוץ בסעיף 27 לחוק ההתיישנות הכופף את הוראות החוק לתקופות התיישנות הקבועות בדינים אחרים; והשני נעוץ בעובדה שלעניין זה הוראת סעיף 89(2) היא הוראת חוק מיוחדת. לעומת זאת אין הוראת סעיף 8 נדחית מפני הוראת סעיף 89(2) כאשר הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק. רכיב זה עצמו צריך הגדרה ותיחום - וגם לשאלה זו נשוב בהמשך." (שם, 547).   ובהמשך:   "סעיף 89(2) לפקודה קובע כלל השהיה מיוחד של ההתיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין. הוא איננו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה. במקרה של גילוי מאוחר של הנזק הוא מקים מחסום של זמן שאינו קיים לגבי גילוי מאוחר של יסודות אחרים. אין בו התייחסות לשאלת המבחן בו יש לנקוט בכל הנוגע לגילוי המאוחר של הנזק. סעיף 8 לחוק קובע, לעומתו, באשר ליסודות האחרים, את מבחן הגילוי האובייקטיבי. התועלת בקיומם של כללים שונים כאמור בכל הנוגע להתיישנות תובענות שעילתן עוולה בנזיקין - מוטלת בספק. תזכיר הצעת חוק האמורה הציע לבטל שניות זו, בדרך של ביטול ההוראה הנפרדת בסעיף 89(2) לפקודה. זהו הדין הרצוי, אך הדין המצוי הוא, כאמור, אחר " (שם, 549). 8. ביני וביני ניתן פסק דינו המקיף של בית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית בהסכמת כב' השופטים א' חיות וע' פוגלמן) בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (אתר נבו, 19.9.2010), אשר דן בפרשנות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ושנה הלכה זו ביתר שאת. בית המשפט עמד על ייחודו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, באלו המילים: "הסתפקות בחשד כידיעה בכוח לצורך כלל הגילוי, מצמצמת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומקדימה את מירוץ ההתיישנות או מפסיקה את השעיית המירוץ. עם זאת, יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר על ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח. גם אם לא נראה את התובע כמי שעוצם עיניו נוכח החשד המתעורר - ויש הגורסים כי 'עצימת עיניים' כמוה כידיעה בפועל (גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 127) - איני סבור כי ניתן למקם את החשד אף מחוץ למשרעת, ברף הנמוך מזה של ידיעה בכוח. ובקיצור, החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח." (שם, פסקה 46). ובסכמו את ההלכה, קבע: "סיכומו של דבר, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ'קצה חוט' המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8." (שם, פסקה 47). עוד יש לציין כי המבחן על פיו נבדקים תנאי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו מבחן אובייקטיבי ולא מבחן סובייקטיבי. יש לומר, כי אין בוחנים האם התובע הספציפי ידע או יכול היה לדעת על קיומן. מן הכלל אל הפרט 9. תחילה יש להגדיר את יסודות העילה, בהתאם לנסיבות המקרה. יסוד ההתרשלות 10. התובע טוען כי הפרת חובת הזהירות כלפיו אירעה במסגרת ביצוע בדיקת המיאלוגרפיה בשנת 1979. כלפי הנתבעות 1-2 נטען כי היה עליהן לפרט את הסיכונים שבביצוע הבדיקה באמצעות חומר ניגוד מסוג פנטופק, וכלפי בית החולים נטען כי היה עליו להוציא את חומר הניגוד מגבו של התובע אולם הם לא עשו כן. השארת החומר בגבו של התובע גרמה, אליבא טענת התובע, למחלתו. מהראיות שהובאו על ידי התובע מוכח כי בשנת 1982, לכל המאוחר, יכול היה התובע לדעת שהחומר שהוזרק לגבו היה פנטופק, וזאת מאחר שבסיכום המחלה של בית החולים מצויין במפורש כי נותר בגבו "פנטופק". עובדה זו גם מהווה ראיה מספקת המהווה קצה חוט לטענה כי חומר הניגוד לא הוצא מגבו. עוד מוכח מראיות התובע כי בפתקית ההתוויה הרפואית נקבע כי יש להוציא 80% - 90% מחומר הניגוד. עובדה זו מהווה אף היא ראיה אובייקטיבית לקיומו של קצה חוט לטענה שהיה על בית החולים להוציא כמות זו של חומר הניגוד, והיתה בידי התובע היכולת לבחון האם הוצא החומר אם לאו. מן האמור עולה כי כבר בסמוך למועד ביצוע המיאלוגרפיה היתה יכולת בידי התובע לדעת כי הנתבעים חבים כלפיו חובת הזהירות שהופרה. יסוד קשר סיבתי בין הותרת הפנטופק לבין מחלתו של התובע 11. אין מחלוקת שהתובע לא ידע בפועל כי הוא סובל, לטענתו, ממחלת הארכנואידיטיס הדביקה, אולם אני סבור כי לתובע היתה את היכולת האובייקטיבית לדעת כי הותרת חומר הניגוד בגבו עלול לגרום למחלה זו. כפי שהוכיח התובע, ידע רפואי זה היה בנמצא כבר בשנים שקדמו לביצוע הבדיקה ולפיכך יש לראותו כמי שיכול היה, מבחינה אובייקטיבית, לדעת עובדה זו. התובע טוען בעצמו כי בין 'מסמכי פישר' (מסמכים שהוגשו על ידי עו"ד פישר - מסמכים שהיו חלק מהליך משפטי מקביל בחו"ל) ישנו מסמך 6 משנת 1946, למעלה מ 30 שנים טרם הבדיקה דנן, הקובע שהשארת הפנטופק בגופו של הנבדק גורמת לתהליך דלקתי. כך גם הפנה התובע למסמכים רבים משנות ה- 60 המעידים על טוקסיות גבוהה של הפנטופק, אשר לדבריו מעידים על העובדה כי היה ידוע שחומר ניגוד זה מסוכן לבני אדם. כך גם, מסמכים אלו מהווים עוגן מספק לכל יסודות עילת התביעה כנגד הנתבעות 1-2: על בסיס מסמכים אלו טוען התובע כי הנתבעות התרשלו וכי הידע בקשר לבעיתיות של חומרה ניגוד פנטופק היה ידוע להם עוד שנים רבות טרם ביצוע הבדיקה. כך גם הפער הנטען בין הידע לבין היקף האזהרות שנתנו למשתמשי חומר הניגוד, היה ידוע וקיים. קיומו של ידע זה ושימוש בו בהליכים משפטיים אחרים, מהווה "קצה חוט" אובייקטיבי המביא למסקנה כי תביעתו של מר רדפורד כנגד הנתבעות 1-2 התיישנה. יוצא אפוא, כי מן הראיות שהתובע עצמו הגיש במהלך המשפט נמצאנו למדים על הידיעה על קיומו של קשר סיבתי, למצער במידה המקנה "קצה חוט" לטוען לקשר זה, היתה קיימת כבר שנים רבות טרם בוצעה בדיקה בגופו, ולפיכך יש לקבוע כי אין להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס ליסוד הקשר הסיבתי במקרה דנן. 12. טענה כי התובע התייעץ עם מומחים, ובשל כך ביצע את המוטל עליו במסגרת חובתו על פי סעיף 8 נדחתה בעבר ביחס להתייעצות עם עו"ד (ת"א (מחוזי, ירו') 3265/09 חנה בליקשטיין נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 8.8.2011)), וכן עמדה שם כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ על הפסיקה שקבעה כי אין לקבל טענה של אי קבלת חוות דעת רפואית כטעם המאריך את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אני סבור כי אין לקבוע דין שונה במקרה דנן, ויש לומר שהתייעצות עם מומחים רפואיים אשר לא נתנו מענה הולם (בהנחה שמקבלים את טענת התובע שאכן הוא סובל מהמחלה האמורה וזוהי הסיבה למכאוביו) אינה מהווה טעם מספק על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יסוד הנזק 13. מה אם כן נעלם מעיני התובע? - אבחון מחלתו. ואכן, התובע מלין בתביעתו על כך שלא ייתכן שייקבע שהתביעה התיישנה כאשר כל המומחים אליהם פנה לא אבחנו את מחלתו. אני סבור כי המחלה הינה בגדר הנזק שנגרם לתובע, ולפיכך, חוסה היא תחת כנפי הוראת ההתיישנות הספציפית של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. סיכום לעניין ההתיישנות 14. מן המקובץ עולה שתביעתו של התובע התיישנה על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לכל המאוחר בשנת 1989 (7 שנים לאחר קיומה של ראיה מובהקת להשארת הפנטופק בגבו), וכן התיישנה על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בשנת 1989, שהם 10 שנים לאחר קרות הנזק. כאמור בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מגבלת 10 השנים חלה גם במקום בו נודע לתובע על קיומו של הנזק באיחור ואף במקום בו כלל לא ידע על נזקו אלא לאחר תקופה זו. דיון לגוף התביעה 15. למעלה מן הצורך, אדון בקצרה בנימוקים אשר הביאוני למסקנה כי יש לדחות את התביעה גם לגופה. לאחר שמיעת מומחי שני הצדדים, ניתן לקבוע את הדברים הבאים: התובע סבל מכאבים עזים בגבו עוד משנת 1976 או 1977, כאשר נראה שמקורם של כאבים אלו באירוע של הרמת משא כבד. לאורך כל השנים לא ניתנה שום אבחנה ברורה ביחס לסיבתם של כאבי הגב. לאורך השנים היו תקופות, חלקן אף ארוכות, בהן שב התובע לפעילות רגילה ולא סבל מכאבי הגב. החל משנת 1994 חלה הידרדרות במצבו של התובע. 16. שני המומחים מסכימים כי ישנה אבחנה הדמייתית של ארכנואידיטיס דביקה, וכן שניהם סוברים כי קיומה של מחלה קלינית מסוג זה הינה נדירה ביותר וכי ישנם מקרים בהם ישנה אבחנה הדמייתית אולם אין מחלה קלינית. השאלה שבמחלוקת, אם כן, הינה האם יש לייחס את מכאוביו של התובע לאבחנה ההדמייתית של הארכנואידיטיס, ולקבוע כי הינו סובל מארכנואידיטיס קלינית או שמא אך במקרה לתובע ישנם גם מכאובים וגם אבחנה הדמייתית אולם אין קשר ביניהם וכאביו נובעים ממקור אחר? מסקנתו של המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' ריכנטל מעובדות אלו ומבדיקתו את התובע, על פיה קבע כי אינו סובל מפגיעה נוירולוגית, הינה שהתובע סובל מתסמונת כאב גב כרונית. לטענתו, המחלה לה טוען התובע הינה מחלה מתקדמת אשר המצב מחמיר משלב לשלב. לדבריו, לו אכן התובע היה לוקה במחלה זו הרי שלא היו לו הפוגות כה ארוכות בכאבים או בהגבלה התפקודית שהכאבים הללו גורמים. דווקא הפוגות אלו מעידות על שלילת האפשרות שמקור הכאבים הינה במחלת הארכנואידיטיס. פרופ' ריכנטל השווה מצב זה לטיעון מעולם הלוגיקה לפיו אם "לכלב שלי יש ארבע רגליים, לחתול יש ארבע רגליים, מסקנה שהכלב שלי הוא חתול". פרופ' ריכנטל עומת באופן ישיר עם הקביעות המוסכמות שמחלה זו יכולה להתפתח כתוצאה מהותרת חומר הניגוד בגב הנבדק, כאירוע נדיר, והשיב לכך תשובה ברורה וסדורה, ולאור חשיבותה אביאה במלואה, כדלקמן: "עו"ד משייקר: מה שחסר בחוות-הדעת שלך, זה התמודדות עם השאלה אם זה אחד מה- Rare circumstances. אתה לא דן בזה. אתה לא בוחן את זה. אתה בעצם מתעלם, אתה דוחף את השאלה הצידה, כך אני התרשמתי, אמרת - זה רק ב- Rare circumstances, בסוגריים שלא נכתבו - לא צריך לדון בזה. העד:               OK, אז אני, עו"ד משייקר: עכשיו, אני רק רוצה להשלים את השאלה. העד:               אולי יש לי הזדמנות להגיד את זה עכשיו. עו"ד משייקר: קרוק אומר שזה אחד המקרים הנדירים, ולד אומר שזה אחד המקרים הנדירים, פטי אומר שיש מקרים נדירים. היצרן לא אומר נדירים, הוא אומר Occasionally, שזה הרבה פחות מנדירים. בבקשה. תן את ההתייחסות שלך. זה הרבה יותר, כמובן. העד:               אז כמה הערות לשאלה הזאת. קודם כל, יש פתגם או אמרה בקליניקה ש- Rare symptomatology is rare. כלומר, דברים נדירים הם מאוד נדירים. הסבירות שלמישהו יהיה דבר כזה היא סבירות מאוד מאוד נמוכה. עכשיו, אתה בא ואומר - זהו המקרה. מה שאני אומר, שהמחלה הזאת, ארכנואידיטיס, זאת מחלה די מתגלגלת, זאת אומרת היא מתחילה לפעמים עם סימנים, יכול להיות קלים והיא מתגלגלת ומתקדמת וכאשר היא מגיעה לפרקה, היא לא נשארת עלומה. זה לא רק תלונות סובייקטיביות של החולה, אלא זה מגיע עם סימנים נוירולוגיים ברורים. אם לתובע היו שיתוקים, הפרעות ברפלקסים, הפרעות תחושה משמעותיות באופן קבוע, מה שמאפיין את המחלה הזאת, שזה באופן קבוע, ואתם נתתם לי מאמר של באוני, ושם כתוב בפירוש - Typically it is of a constant nature, אצלו זה לא Constant nature, ואצלו אנחנו לא יכולים לומר, אף אחד מהרופאים שלו לא מצא אצל הבן-אדם, הנה, כאן כתוב, Clinical syndromes of arachnoiditis was defined as a constant pain, impotence וכו' וכו'. Alteration of sensation and power in the legs. שום דבר מהדברים האלה לא קיים אצל התובע ולכן אני אומר שהוא לא יכול להיות אחד מהיוצאים מן הכלל האלה. אמרתי שוב ושוב, ב- 2006 הוא נבדק ונוירולוג שבדק אותו, בדק לו במקרה גם את הרגליים, ולא מצא שום דבר שם נוירולוגי. ב- 2006, 25 שנים אחרי שהוזרק לו הפנטופק." (פרו', 582). מנגד, מומחה התובע ד"ר ולד, טוען שבהיעדר כל ממצא המעיד על מחלה שדרתית ידועה אחרת - כגון פריצת דיסק, היצרות עמוד השדרה וכדו', המסקנה המתחייבת היא שהתובע סובל ממחלת הארכנואידיטיס. ד"ר ולד לא עומת בחקירתו הנגדית עם טענתו של פרופ' ריכנטל. 17. לאחר שעיינתי בחוות דעתם של המומחים, שמעתי את עדויותיהם ובחנתי את גישותיהם השונות לאורם של המסמכים הרפואיים, אני מעדיף את חוות דעתו של פרופ' ריכנטל. כפי שעלה מעדותו של ד"ר ולד, הוא הסתמך בקביעותיו על תלונות התובע בעת כתיבת חוות הדעת בלבד ומבלי שבדק האם ישנו תיעוד רפואי מזמן אמת התומך בטענות להחמרה במצבו הרפואי והסימפטומים מהם סבל. מעיון בתלונותיו של התובע מזמן אמת, נראה שהתובע התמיד בתלונותיו אולם היו אלה תלונות על כאבי גב ולא תלונות מפורטות כשם שפירט באזני ד"ר ולד. למעשה, אף לפי תרגום הפניות לרופא שצורפו לתצהירו של התובע, רק החל משנת 1994 מתוארים כאבים שאינם מאובחנים כפריצת דיסק. ביום 16.9.1994 היה מדובר על כאב בשתי רגליו של התובע וביום 10.10.1994 מתוארת גם חולשה, בנוסף לכאבים הרגילים, וכן מתוארת דלקת של מיתרי עמוד השדרה. כאמור בדוח בית החולים מיום 12.8.79, כבר אז סבל התובע מהקרנה של הכאבים לרגלו הימנית (מהמסמכים הרפואיים נראה כי מדובר בהקרנות לשתי הרגליים, לסירוגין), ומחוסר יכולת לעמוד על רגליו. כמו כן אובחנו חסרים נוירולוגיים בקבלתו, אשר לא אותרו שוב למחרת היום, עת שוחרר לביתו. מכאן יש להסיק כי כבר בשלב זה, טרם הזרקת הפנטופק, סבל התובע מאותה הבעיה הנוירולוגית עליה התלונן במשך השנים שלאחר מכן. תלונות זהות תועדו בהפניה לבדיקת ENG מחודש ינואר 1982: "כאבי גב, חולשה של מישרי ומכופפי האצבעות משמאל". (נספח 12 לתצהיר התובע). עוד נקודת ציון בה דובר על תלונותיו של התובע הינה מכתבו של ד"ר סמול מיום 27.8.2006. אפילו בשלב זה, ד"ר סמול כותב במפורש כי התובע מתלונן על כאבים בגב התחתון עם הקרנה לרגל ימין. הא ותו לא. 18. כך גם, בעדותו הסכים ד"ר ולד לקביעתו של פרופ' ריכנטל שהמחלה הינה מחלה מתקדמת, כדלקמן: "אם את תתפשי בשלב שהוא אוליגו סימפטומאטי, מיעוט סימפטומים, יכול להיות שינוי קל. אבל מהלך המחלה בתיאור האנטומי שלה, היא מחלה שמתקדמת." (פרו', 476). וכן העיד כי על אף שבתחילה ייתכן והסימנים של המחלה לא יהיו קבועים בהתחלה, הרי שבהמשך המחלה, בשלב ההצטלקויות, הסימנים יהיו קבועים (שם, 440). יש לזכור שבמקרה דנן מדובר במחלה שנטען כי נגרמה כבר בשנת 1979, דהיינו לפני שנים רבות. לפיכך, ככל שמדובר במחלה מתקדמת יש להניח, וכך טוען פרופ' ריכנטל, שבשנות ה- 2000 התובע היה מרותק לכסא גלגלים. כך תיאר שוב פרופ' ריכנטל את המצב שבו היה אמור להיות התובע לו אכן היה מדובר במחלה זו: "אני מסכים שיש מקרים חריגים. הטענה לי, שהמקרים החריגים אינם יכולים ללכת עקב בצד אגודל עם תסמונת נוירולוגית בבדיקה נוירולוגית תקינה. האדם הזה נבדק ב- 2006, 30 שנה אחרי הזרקת הפנטופק, נוירולוג בבריטניה לא מצא שום בעיה ברגליים שלו. זאת אומרת, אם הארכנואידיטיס התסמינית היתה מבשילה לכדי, הארכנואידיטיס הרנטגנית היתה מבשילה לכדי ארכנואידיטיס תסמינית, הוא היה צריך ב- 2006, או בבדיקתי ב- 2011, לבוא עם שיתוק ברגליים. האנשים האלה מסיעים אותם בעגלות, בכיסא גלגלים. הבן אדם הזה, רוב רובם של הבודקים, חוץ מולד, לא מצאו את הדברים האלה". (פרו', 635). 19. בנוסף, הנתבעות הציגו אפשרויות נוספות להסבר מחלתו של התובע, הסברים אשר גם המומחה מטעמו לא שלל. כך נשאל והשיב: ש:                   האם זריקות אפידוראליות, לתוך האפידורל, האם אתה יודע האם הספרות הרפואית מכירה בזה, כזריקה שיכול, כמשהו שיכול לגרום לארכנואידיטיס? ת:                   מתואר, נדיר, הטענה היא שאין חסימה מוחלטת של המרווח האפידוראלי, בפני הקרומים השני והשלישי ותוארו מקרים של הזרקה אפידוראלית, תוארו מקרים נדירים, של הזרקה אפידוראלית, שצפו לאחריה ארכנואידיטיס. מתואר." (פרו', 447). בהמשך עומת ד"ר ולד עם המסקנה כי למעשה מדובר על שני סיכונים נדירים, ונשאל מדוע יש להעדיף את הקביעה שדווקא הסיכון שיצר הפנטופק התממש ולא הסיכון השני. בעניין זה העיד כך: "ש:                   זאת אומרת שאנחנו מדברים על שני גורמים שאין לגביהם סטטיסטיקה, ואתה עדיין מעדיף את זריקת הפנטופק. זה נכון? ת:                   בוודאי, בוודאי. מכיוון שנפח החומר הוא גדול, נפח החומר הוא גדול, המקרים שבהם את רואה את העיוות עם טיפות החומר בתוכו, הוא מתואר וקיים וכמה עשרות שנים דובר עליו. וגם המאמר שאני הזכרתי קודם, בעצם מייחס אחריות לפנטופק, שנכלא בתוך רווח תת עכבישי, וגורם לנוירולוגיה לא תקינה," (שם, שם). מאחר שמספר שורות טרם לכך הודה ד"ר ולד כי אינו יודע כמה פעמים הוזרק אפידורל לגבו של התובע, קשה לי לקבל את נימוקו להעדפת האפשרות שדווקא הפנטופק יצר את הארכנואידיטיס שאובחן בגבו של התובע. 20. זאת ועוד, אני סבור כי התובע כלל לא הוכיח שאי הוצאת הפנטופק לאחר ביצוע הבדיקה, בניגוד להוראות היצרן, מהווה מעשה רשלני. מומחה הנתבעות ציין בעדותו כי באנגליה כלל לא נהגו להוציא את חומר הניגוד מגב הנבדקים (פרו', 503). עובדה זו אשר לא הוכחשה על ידי התובע ולא נשללה על ידו, מהווה חיזוק מובהק לעובדת קיומן של אסכולות שונות בנושא זה. די בהוכחת קיומה של אסכולה שונה בכדי לשלול את יסוד הפרת חובת הזהירות, כאשר דנים אנו במעשיו של רופא. כך גם, לדברי מומחה הנתבעות, לא הוצאה על הנחיה על ידי משרד הבריאות שישנה חובה להוצאת חומר הניגוד מגב הנבדק (שם, שם). על אף שאין הדבר מהווה ראיה חותכת לאי החובה לעשות כן, הרי שבמארג הראיות מהווה עובדה זו נדבך נוסף על בסיסו יש להעדיף את עמדתו וחוות דעתו של פרופ' ריכנטל. 21. מכל האמור לעיל, אני סבור כי לא הוכח שאי הוצאת חומר הניגוד מהווה מעשה רשלני בפני עצמו. אולם גם אם הייתי מקבל טענה זו יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' ריכנטל על פני חוות דעתו של ד"ר ולד, ועל כן אני קובע שלא הוכח שמקורם של כאביו של התובע, אשר אינם מוכחשים, הינה מחלת הארכנואידיטיס. כאמור, על אף שהוכח שלתובע ישנה אבחנה רנטגנית של ארכנואידיטיס רדיולוגית, הרי שלא הוכח שהתובע סובל ממחלה קלינית זו (והוכח ההיפך), ולפיכך נותרנו עם אבחנתו של פרופ' ריכנטל לפיה סובל התובע מתסמונת הכאב הכרוני. 22. לאור היסודות אשר הנחתי לעיל, אני סבור כי גם את התביעה כנגד הנתבעות 1-2 ניתן היה לדחות לגופה. כאמור, טענת התובע היתה כי היה על בית החולים להוציא את חומר הניגוד מגבו בתום השימוש וכן הוכיח כי נקבע שהותרת החומר עלולה לגרום לדלקת. אני סבור כי די בהתוויה רפואית זו ואזהרה זו על מנת לקבל את הטענה שהנתבעות עמדו בחובתן כיצרניות וכמשווקות תרופה. כך גם, כפי שציינתי לעיל, מומחה הנתבעות העיד כי ישנן מדינות בהן כלל לא מוציאים את חומר הניגוד, ומכל יש להסיק כי גם השארתו, בניגוד להתוויית היצרן, אינה מהווה גורם רשלני. תוצאה והוצאות 23. לאור כל האמור, אני סבור כי דין התביעה להידחות הן לגופה והן עקב התיישנותה. למרות שהתובע עמד על ניהול ההליך עד תומו, ולמרות מורכבותו של ההליך לאור צירופן של חברות זרות, החלטתי שלא להטיל על התובע לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של הנתבעות, וזאת לאור הנסיבות הייחודיות של מקרה זה. לפיכך, איני עושה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות