מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תחולת הנחיות המפקח על הביטוח בתיקי פלת''ד: בפניי בקשה מטעם התובע להורות על מחיקת טענות הגנה שחורגות מנימוק הדחייה היחיד שהעלתה הנתבעת במסגרת מכתב דחיית התביעה שהוציאה לתובע בטרם הוגשה התביעה המשפטית בתיק זה. בהחלטה זו תידון שאלה משפטית כללית: האם במסגרת תביעות לפי חוק פלת"ד יש תחולה להנחיות המפקח על הביטוח האוסרות על חברות ביטוח להעלות נימוקי דחייה חדשים אותם לא העלו במכתבי הדחייה שהוציאו. עובדות והליכים רלוונטיים ביום 12.9.11 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה בתיק זה. המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 8.5.10, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"). בכתב התביעה נתבעת הנתבעת כמבטחת בביטוח חובה של הרכב בו נהג והשתמש התובע במועד התאונה. ביחד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום אורטופדיה. ואלו המילים בהן הוצגו בכתב התביעה נסיבות התאונה: "ביום 8.5.10 עת נסע התובע בוואדי ג'וז שבירושלים, כאשר לפתע זרקו עליו אבנים אשר פגעו בחלקו האחורי של רכבו וניפצו את השמשה האחורית, התובע ברח מהמקום עם רכבו. עת הגיע למקום מבטחים, עצר את רכבו בצד הדרך על מנת לבדוק הרכב. בעת כניסתו של התובע לחלק האחורי של הרכב, במטרה להוציא שברי הזכוכיות מהחלון האחורי, על מנת למנוע נפילתן בעת הנסיעה, נפל מהרכב ונפגע בברכו". ביום 20.11.11 הגישה הנתבעת כתב הגנה. בכתב ההגנה מוכחשות טענות התובע, הן במישור החבות (נטען כי מדובר "בתביעת כזב" וכי "לתובע לא אירעה תאונת דרכים ואם היה אירוע אזי הוא אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתו בחוק הפיצויים") והן במישור הנזק (הכחשה גורפת של כל ראשי הנזק ושל כל הטענות בעניין הנזק). ביחד עם הגשת כתב הגנתה הגישה הנתבעת תגובה על הבקשה למינוי מומחה, בה התנגדה למינוי, תוך חזרה על כל טענות ההגנה הנ"ל. הנתבעת ביקשה לפצל את הדיון, כך שבטרם יתברר הדרוש בעניין הנזק תידון ותוכרע שאלת החבות. ביום 18.1.12 ניתנה החלטה בה מונה ד"ר משה לוינקופף כמומחה בתחום אורטופדיה, במימון ביניים של הנתבעת. במכתבו מיום 3.4.12 של המומחה הרפואי הנ"ל שהוגש לתיק דווח על כך שנקבעה לתובע בדיקה ע"י המומחה בתאריך 15.10.12 (ביקור ראשון נערך ביום 3.4.12). ביום 21.5.12 הגיש התובע בקשה להורות על מחיקת כל טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת שחורגות מהטענה היחידה אותה העלתה במכתבה מיום 26.5.11 - טענה כי "אין המקרה נופל תחת הגדרת תאונת דרכים לפי הפלת"ד" - שבו דחתה את דרישת הפיצוי שהפנה אליה התובע בטרם הגשת התביעה המשפטית שבנדון (להלן - "הבקשה שבנדון"). הבקשה שבנדון נסמכת על הנחיות המפקח על הביטוח שעניינן חובתן של חברות ביטוח לפרט בפני התובע את מלוא נימוקיי דחיית תביעתו בהזדמנות הראשונה, שאחרת לא יוכלו להעלות במועד מאוחר יותר נימוקים נוספים (להלן - "ההנחיות שבנדון"). ביום 20.5.12 (התגובה נסרקה לפני הבקשה) הגישה הנתבעת תגובתה על הבקשה שבנדון. בתגובתה הקצרה מתנגדת הנתבעת לבקשה ואף מכנה אותה "תמוהה". בתגובה נטען כי התביעה הינה לפי חוק הפיצויים להבדיל מתביעה לפי חוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981, מבלי להבהיר ולפרט טענה זו ומבלי להפנות לכל אסמכתא או רציונאל. בתגובה נתבקש ביהמ"ש לחייב את התובע בהוצאות ללא קשר לתוצאות התביעה. ביום 30.5.12 הגיש התובע תשובתו על תגובת הנתבעת. התובע מתנגד לעמדת הנתבעת ולנימוקיה וחוזר על בקשתו ועל עמדתו. התובע טוען כי אין כל בסיס לטענת הנתבעת לפיה ההנחיות שבנדון לא חלות על התביעה שבנדון. בתשובתו מבקש התובע לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך. דיון והכרעה מן הראוי להציג תחילה את ההנחיות שבנדון ואת הדין הנוהג לגבי מעמדן ותוקפן בהליכים משפטיים, ומאחר שאלו פורטו בהלכה מפורשת של ביהמ"ש העליון (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (לא פורסם, 4.5.06)), אביא את הדברים כלשונם: "(2)(א) המפקח על הביטוח מתמנה ופועל על פי (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן החוק). חוק זה מסמיך את המפקח להפעיל את סמכויותיו בשני תחומים מרכזיים: שמירה על יציבותן הכספית של חברות הביטוח והגנת המבוטחים (" 7721/96 ' , " (3) 625, 650- 651 (השופט זמיר)). בתחום השני, הרלבנטי לענייננו, ושעל חשיבותו אין צורך להכביר מלים, הוענקה למפקח, בסעיף 60(א) לחוק, הסמכות לברר תלונות הציבור בדבר פעולה של מבטח או של סוכן ביטוח. סעיף 62(א) לחוק מעניק למפקח את הסמכות "...להורות למי שהתלונה עליו לתקן ליקוי שהעלה הבירור, בין למקרה שעליו התלונה ובין בדרך כלל..." (ההדגשה הוספה). אמנם אין החוק קובע ספציפית את סמכויות המפקח באשר להנחיות ואת מעמדן של אלה, אך הסמכות בעניין התלונות פורשה וכך ראוי לה, ב" 7721/96 הנזכר; בית המשפט קבע, כי נוכח תכליתו של החוק בדבר הגנה על מבוטחים, יש לפרש את הסמכות על דרך ההרחבה, וכי היא כוללת את הסמכות להורות על תיקון ליקוי באופן כללי (שם, בעמ' 642- 643; כן ראו " 5064/03 ' ' " (3) 217, 227 (השופטת ביניש)). הוראות החוק הנזכרות הן הוראות צרכנות מובהקות, שנקודת המוצא שלהן היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהיעדר שויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח (" 3128/94 ' ", " (3) 281, 303 (השופט, כתארו אז, חשין); י' אליאס, תחולת המשפט הציבורי על חברות ביטוח, הפרקליט מה (תש"ס) 315, 317- 318). מגמתו הברורה של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השויון ביניהם (" 391/89 ' ", " (1) 837, 855 (השופטת נתניהו)). (ב) מדיניות משפטית ראויה צריכה איפוא לפרש בהרחבה את סמכות המפקח וליתן להנחיותיו את תוקפן הראוי. אוסיף, כי המדובר בהנחיות מינהליות היוצאות לא אל המינהל הציבורי פנימה אלא אל גופים חיצוניים, והן מוסד הקיים במשפט המינהלי (ראו , ב', 776-775; , , 31-30). הנחיות אלה אמנם אינן בגדר דין, אך גם אם ניתן להתנות עליהן עדיין שיקולי המדיניות האמורים מכריעים את הכף, והם ביסוד התיחסותם של בתי המשפט. ראו גם " 10681/03 כלל נ' מדינת ישראל (השופטת ארבל)(טרם פורסם), וכן " () 714/01 ירוסלבסקי נ' מדינת ישראל המפקח על הביטוח (טרם פורסם) (השופט וסרקרוג). (3) נבוא עתה אל הנחיות המפקח מ-9.12.98 ו-29.5.02 נשוא הדיון. אירעו מקרים, שבהם הגיש מבוטח תביעה לחברת ביטוח, אך למרות מגעים רבים שנוהלו עמו, לא קיבל לידיו בכתב את עמדת המבטחת בנוגע לתביעתו, ואחרים, שבהם לא נמסרה למבוטח עמדת החברה בנוגע לתביעתו או שזו נמסרה ללא נימוקים. בעקבות אלה נולד הצורך בהנחיות, אשר יאפשרו למבוטח להתמודד עם טענות המבטחת וכן להעריך ולשקול את ההצעה, שקיבל מן המבטחת. בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 נקבע, כי "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". בהנחיתו מיום 29.5.2002 חזר המפקח על הדברים, אולם סייג אותם באמרו כי: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק (ההדגשה הוספה - א"ר) מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד (בו נמסרו הנימוקים - א"ר) או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד. (4) הנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב, המוטלת על המבטח (על חובת הגילוי המוטלת על מבטחים ראו " 4819/92 " ' ' , " (2) 749, 767, 772 (הנשיא שמגר); ד' שוורץ, ר' שלינגר "חוזה הביטוח: חובות גילוי ופרשנות, קרית המשפט - שנתון הקריה האקדמית כרך ה (תשס"ה) 349, 353- 355; לדיון בדבר הרחבת חובת הגילוי של המבטח לאחר קרות מקרה הביטוח ראו ד' שוורץ, ר' שלינגר דיני ביטוח (תשס"ה) 276- 281). הנחיות המפקח לא קבעו חובה חדשה, כי אם העלו על הכתב אחד ההיבטים והנגזרות של חובת תום הלב. ............................................ ........................................... (6) זה המקום להזכיר את הטענה החוקתית שהעלו המבקשים, ועניינה זכות הגישה לערכאות. אכן אין להקל ראש בחשיבותה של זכות זו: " 733/95 ' , " (3) 577, 629 (השופט - כתארו אז - חשין); ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 30 בעמ' 27-26, הבוחן את האפשרות לראות בזכות הגישה לערכאות זכות חוקתית, למצער משנפגמת זכות קניינית של פלוני (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו); גם זכות זו כפופה לאיזונים מסוגים שונים. י' , 181-177. אף לענייננו שלנו קיימים איזונים: ראשית, ההנחיות צודקות; אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה. שנית, ייתכנו נסיבות - אם גם חריגות - שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח- התובע, כבפרשת מנורה הנזכרת, ואין מקום לקבוע רשימה סגורה. זאת בנוסף לסייגים שבהנחיית המפקח מיום 23.5.02, כאמור. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח. במבחני השכל הישר, לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה." עינינו הרואות: בית המשפט העליון מאמץ את ההנחיות שבנדון, קובע שהן צודקות וראויות ונותן להן תוקף מלא ומחייב בדין ואף תחולה רחבה. האם צודקת הנתבעת בטענתה לפיה ההנחיות שבנדון לא חלות על תביעות לפי חוק הפיצויים כאמור, הנתבעת לא מצאה לנמק ולפרט את תגובתה ועמדתה. התובע, לעומת זאת, צירף עותק מההנחיות, היפנה להלכה פסוקה וטען כי האבחון שלו טוענת הנתבעת אין כל יסוד. שני הצדדים גם יחד לא הציגו פסיקה כלשהי שעסקה בשאלת תחולת ההנחיות שבנדון על תביעות לפי חוק הפיצויים. חיפשתי אפוא אני פסיקה קיימת שעסקה בשאלת תחולת ההנחיות שבנדון על תביעות לפי חוק הפיצויים, ולמרבה הפלא, היבול הוא דל מאוד - אותרו שלוש החלטות רלוונטיות בלבד, כולן מבתי משפט השלום בלבד: · בש"א (שלום ת"א) 156908/05 (ת"א 58179/04) אורלוב נ' ארסן (לא פורסם, 31.5.05)): ביהמ"ש קובע כי, נוכח ייחודיותו של ביטוח החובה, הנשלט גם ע"י הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל - 1970, ההנחיות שבנדון חלות באופן מוגבל רק לגבי טענות הגנה ונימוקי דחייה העוסקים בתנאיי ביטוח חובה שהמבטחת והמבוטח רשאים להתנות עליהם ולהסכים על שינויים (להבדיל מכל יתר תנאיי ביטוח החובה הנכפים עפ"י דין על הצדדים). מכאן, כך קובע ביהמ"ש, כי חברת ביטוח פטורה מלציין במכתב הדחייה ובהזדמנות הראשונה טענות בעניינים אותם ממילא חייב המבוטח להוכיח בתביעה לפי חוק הפיצויים, עניינים כגון הוכחת עצם קרות מקרה הביטוח. לפיכך, דחה ביהמ"ש בקשה למחוק טענות הגנה שהועלו לראשונה בכתב ההגנה ושלפיהן התאונה הנטענת לא התרחשה ו/או שלפיהן כלל לא מדובר ב"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. · ת"א (שלום אשקלון) 5075-07-10 ביבס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 13.3.10)): ביהמ"ש קובע כי יש תחולה להנחיות שבנדון גם על תביעות לפי חוק הפיצויים ואף על תביעות של צד שלישי ניזוק (להבדיל מתביעות של נהגים המבוטחים בביטוח אישי בעצמם). יחד עם זאת, במקרה הנדון הדבר לא סייע לתובע, שכן התובע לא הקדים פנייה למבטחת בטרם הגשת התביעה המשפטית וההזדמנות הראשונה של המבטחת לשטוח את גרסתה היתה בכתב ההגנה. · ת"א (שלום חיפה) 43838-01-11 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 27.4.10)): גם כאן מחיל ביהמ"ש את ההנחיות שבנדון על תביעה לפי חוק הפיצויים ועל צד שלישי שאינו המבוטח. במקרה זה ביהמ"ש קיבל את בקשת התובע ומחק טענת הגנה שלא נטענה בהזדמנות הראשונה. עיינתי במסמכי ובטענות הצדדים, בלשון ההנחיות שבנדון ובהחלטות בתי המשפט הנ"ל, ושוכנעתי כי הדין עם התובע. לא מצאתי טעם וצידוק לפטור את חברות הביטוח בישראל מתחולת ההנחיות שבנדון, דווקא בביטוח שהינו אולי הביטוח הרווח ביותר בישראל - ביטוח החובה. ביהמ"ש העליון, שבכל הכבוד והצניעות, אני מסכים לקביעותיו, מצא את ההנחיות שבנדון צודקות, ראויות, מקדמות ערכים ציבוריים כלליים ומתאימות לתחולה רחבה ככל האפשר, ואיני סבור שדווקא בביטוח חובה אין להחילן. בכל הכבוד, לא שוכנעתי מדברי ביהמ"ש הנ"ל ב- בש"א (שלום ת"א) 156908/05, לפיהם קיימת הצדקה להחריג, חלקית לפחות, את תחולת ההנחיות על תביעות לפי חוק הפיצויים. מדוע ראוי להימנע מלחייב חברות ביטוח לנמק באופן מלא, סביר ומהיר את עמדתן כלפי תביעות ביטוח חובה לטעמי הדבר אינו ראוי ואינו סביר: ראשית, לשון ההנחיות רחב וגורף ואינו מוגבל לסוג ביטוח כזה או אחר; ושנית, כל השיקולים הכלליים שעומדים ביסוד ההנחיות שבנדון וביסוד אימוצן לדין ע"י ביהמ"ש העליון יפים להבנתי גם בתביעות ביטוח חובה: ראוי לדרוש מחברות הביטוח למצות במהירות וביעילות את בדיקתן את התביעות; ראוי לדרוש מחברות הביטוח לפרט את מלוא נימוקי הדחייה, וזאת גם כדי ליתן בידי התובעים הזדמנות לשכנע את חברות הביטוח בצדקת התביעות וכדי לאפשר לתובעים לשקול באופן מושכל כדאיות של פתיחת הליכים משפטיים יקרים וממושכים; וראוי לדרוש מחברות ביטוח להיות גלויות וברורות בעמדתן, כדי למנוע שרירות, התעמרות וניצול כוחן הרב ולא פעם העודף אל מול התובעים. ביהמ"ש ב-בש"א (שלום ת"א) 156908/05 גזר מכך שהרבה מתנאי ביטוח החובה הינם כפויים בדין את מסקנתו הנ"ל, אך לא מצאתי שהיסק זה מתחייב. נכון הוא שישנו ייחוד בתנאי ביטוח רכב חובה, אך איני מוצא הגיון לגזור מייחוד זה דין ספציפי שפועלו דווקא נגד ציבור המבוטחים בביטוח החובה, והרי צמצום תחולת ההנחיות שבנדון פוגע באופן ישיר בציבור המבוטחים, ובו בלבד. אגב, בהתייחס לדברי ביהמ"ש שם, לפיהם ממילא מחובת תובע לפי חוק הפיצויים להוכיח עניינים מסוימים דוגמת מקרה הביטוח, אציין, כי להבנתי גם בתביעות עפ"י פוליסות ביטוח אחרות (שאינן ביטוח חובה) חלה חובה כללית על התובע להוכיח את מקרה הביטוח, ולכן איני רואה מדוע ראוי להחמיר ולהקשות עם ציבור המבוטחים והתובעים דווקא בביטוחי חובה, ושלול מהם את האפשרות לדעת מהי העמדה המלאה של חברת הביטוח, עמדה שמשמעות אפשרית שלה עשויה בהחלט לחסוך את הצורך בהוכחת עניינים שונים שחברת הביטוח ממילא מודה בהם, ואלמלא הודאתה בהם, היה נאלץ התובע להוכיחם לשווא בהליכים משפטיים. מן המקובץ עולה, כי ההנחיות שבנדון חלות גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. יחד עם זאת צריך לומר, כי מאחר, שבמצוות חוק הפיצויים, לא ניתן למנות מומחה רפואי אלא ע"י ביהמ"ש (או בהסכמת הצדדים), לא ניתן ולא ראוי לשלול מחברות הביטוח הנתבעות בתביעות לפי חוק הפיצויים טענות במישור הנזק שקשורות/תלויות במינוי מומחה רפואי, שכן "ההזדמנות הראשונה" של טענות במישור זה נולדת במסגרת ההליך המשפטי, בתגובה בכתב לבקשת מינוי המומחה ואח"כ עם קבלת חוות דעת המומחה. יישום ההנחיות שבנדון בענייננו נוכח מסקנותיי וקביעותיי עד כאן, אני מקבל את הבקשה שבנדון, באופן הבא: יימחקו מכתב הגנתה של הנתבעת כל הטענות שחורגות מהטענה היחידה שהעלתה הנתבעת במכתב הדחייה הנ"ל - "אין המקרה נופל תחת הגדרת תאונת דרכים לפי הפלת"ד" - פרט לכל טענות הנתבעת במישור הנזק שהינן בעלות זיקה לקביעותיו הצפויות של המומחה הרפואי שמונה כאמור. מאחר ששני הצדדים גם יחד לא פירטו את הטענות שמחלוקת או הטענות "האסורות" בכתב ההגנה, אמנע גם אני כאן מבחינה דקדקנית של טענות אלו, וככל שתתעורר מחלוקת בעניין בין הצדדים, יוכל הצד המעוניין להגיש בקשה מנומקת מתאימה, וזו תידון. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪, ללא קשר לתוצאות הליך אחר כלשהו. תאונת דרכיםפוליסההמפקח על הביטוח