מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי חזרה לעבודה לאחר תאונת דרכים - התפטרות או פיטורים ?: לפנינו תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע לתשלום פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות ותשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו אצל הנתבע. העובדות לענייננו: הנתבע הינו בעל עסק להובלות, והעסיק את התובע כנהג משאית כבדה החל מיום 1.6.05 ועד ליום 31.5.07. אין חולק כי התובע הועסק במתכונת עבודה "גלובלית" תמורת שכר בסך 8,000 ₪ נטו בחודש. בהתאם למסמכים שצורפו לתיק, ביום 31.5.07 אירעה לתובע תאונת דרכים בה נפגע בגבו ובירכו. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (נספח ג' לתצהיר התובע). אשר לנסיבות התאונה ולאירועים שהתרחשו לאחריה, נדון בהמשך פסק הדין. אין חולק כי לאחר התאונה, התובע לא חזר לעבודתו אצל הנתבע. לטענת התובע, בעקבות התאונה לא היה באפשרותו לשוב לעבודה ולכן, לטענתו, יש לראות בסיום עבודתו כפיטורים. לטענת הנתבע, ביום 1.6.07 התובע למעשה נטש את עבודתו וטען כי הוא מתפטר. דיון והכרעה: התובע והנתבע העידו בעצמם. להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד. הסכם העבודה הכללי בענף ההובלה: אין חולק כי בענייננו חל ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה (מספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 7058/96) (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). פיצויי פיטורים: כאמור, ביום 31.5.07 אירעה לתובע תאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע צירף אישור רפואי מבית חולים ברזילי, לפיו בעקבות התאונה שאירעה לו פונה לבית חולים ברזילי ושוחרר למחרת, ביום 1.6.07. עוד צירף התובע את העתק הודעתו במשטרה על תאונת הדרכים שהתרחשה ביום 31.5.07. בתיאור המקרה ציין התובע כדלקמן: "נסעתי לכיוון המסע מנמל אשדוד ושדה עוזיה, עצרתי את הרכב ליד אגד אשדוד, עליתי על הקבינה של המשאית החלקתי ונפלתי מהקבינה לארגז לריצפה". באשר לנסיבות התאונה הרחיב התובע בעדותו (עמ' 4-3 לפרוטוקול): "..באותו יום של התאונה, נסעתי לנמל אשדוד ובדרך חזרה לשדה עוזיה נפלתי. ש.באותו יום הרכב הושאר ליד בית העלמין? ת.נכון, לקחו אותי מגן דוד משם. ש...הסבר איך נפלת? ת.היה תפוס איזה ברזל שבארגז שהיה נותן מכות לקבינה, עליתי על ארגז והחלקתי ונפלתי. זה הפריע לי בנסיעה, היה פשוט מקל ברזל שנתן מכות לקבינה". נציין כי לאור העובדה שתאונה זו הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה, לא ברורה טענת הנתבע בסיכומיו לפיה קרות התאונה מוטל לכאורה בספק. לא הובאה כל ראיה מצד הנתבע שיש בה כדי לסתור את הרישומים שהוגשו לתיק על ידי התובע. לכן, בניגוד לטענת הנתבע, לא היה כל הכרח מצד התובע להעיד את איש המד"א שפינה אותו לבית החולים ו/או את עובר האורח שעזר לו לטענתו ליצור קשר עם מד"א (ראו עדות התובע לעניין זה- עמ' 4 לפרוטוקול). הנתבע העיד בתצהירו כי ביום 1.6.07 התובע לא התייצב לעבודה ("פשוט נעלם") ומאן דהוא הודיע לו כי ראה את המשאית חונה ליד בית העלמין באשדוד: "בבוקר ה-1.6.07 לא התייצב התובע לעבודה, ניסיתי ליצור עימו קשר טלפוני וגם הגעתי לביתו באותה העת אולם הוא פשוט נעלם בה בעת. מאוחר יותר הודיעו לי שראו את המשאית חונה ע"י בית העלמין באשדוד. כאשר הגעתי לאסוף את המשאית היא הייתה פתוחה כאשר המפתחות במנוע, ונגנבו ממנה שני מצברים". כפי שיפורט להלן, דברים אלה העולים מתצהירו של הנתבע התגלו כלא מהימנים, בלשון המעטה יש לומר. ראשית, יצוין כי הגרסה העולה בתצהירו של הנתבע, סותרת את הגרסה העולה בכתב ההגנה בו ציין הנתבע בעצמו כי התובע הוא שהודיע לו היכן הושארה המשאית (סעיף 4 ד. לכתב ההגנה): "ביום 1.6.07 הודיע התובע לנתבע, שעזב את המשאית ליד בית העלמין באשדוד כאשר מפתחות המשאית בתוך המשאית וטען שהוא מתפטר מהעבודה" (ההדגשה לא במקור- א' ד'). כשנשאל הנתבע בעדותו לעניין הגרסה העולה מתצהירו, לפיה התובע לא הודיע לו בכלל על התאונה, חזר תחילה על גרסה זו בשנית (עמ' 8 לפרוטוקול): "ש.לגבי התאונה אתה טוען שלא הודיע לך בכלל? ת.נכון. המפתחות היו באוטו, גם המכשיר קשר היה באוטו, הוא לא התקשר אליי מבית החולים בכלל". בהמשך עדותו שינה את גרסתו וטען כי התובע הודיע לו על התאונה, אך רק למחרת התאונה: "..אולי למחרת כן הוא התקשר, אבל לא באותו יום של התאונה..יכול להיות שהוא התקשר למחרת". עוד עולה מעדותו של הנתבע כי הוא אף הגיע לבית החולים על מנת לפגוש את התובע (עמ' 9 לפרוטוקול): ש.אני הבנתי מהתצהיר שלך שהוא בכלל לא הודיע לך על התאונה? ת.הוא לא הודיע לי מיד. ש.נסכם שלגירסתך כעת הוא הודיע לך ולא מיד אלא למחרת? ת.נכון למחרת. הייתי אצלו בבית חולים למחרת. שכב על מיטה, מה קרה לך? אמר שבינתיים אין כלום לפי הבדיקות". גם גרסתו של הנתבע לפיה מאן דהוא הודיע לו כי ראה את המשאית בבית העלמין באשדוד, התגלתה כלא מהימנה (וסותרת כאמור את הגרסה שהציג בכתב ההגנה). בתצהירו לא ציין כלל מיהו אותו אדם שסיפר לו על כך. בחקירתו העיד על כמה נהגים שראו כביכול את המשאית (עמ' 10 לפרוטוקול): "ש.הודיעו לך שהאוטו היה בבית העלמין? ת. נכון, נהגים כמו ניסים ברנס, החבר'ה שעברו מהמושב, נעים, מכירים את האוטו ומכירים אותי ועבדו אצלי". עם זאת, הנתבע לא טרח כלל להעיד מי מהם לצורך הוכחת גרסה לא ברורה זו. לא ברור כיצד הנתבע טוען בתצהירו כי ביום 1.6.07 גילה שהתובע נעלם וכי מאוחר יותר מאן דהוא הודיע לו כביכול שראה את המשאית חונה בבית העלמין (ראו גם עדותו- עמ' 9,10 לפרוטוקול), שעה שעולה מהראיות כאמור כי ביום 1.6.07 כבר ביקר את התובע בבית החולים. לסיכום, אנו דוחים את גרסת הנתבע לפיה התובע נטש את המשאית והתפטר מעבודתו. לעניין זה אנו מקבלים במלואה את גרסת התובע, כי מיד עם הגיעו לבית החולים התקשר לנתבע והודיע לו על התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול): "אתה גם ביקשת שיתקשרו לנתבע? ת.אני התקשרתי אליו בעצמי, לא באותו רגע, הייתי בבית חולים והתקשרתי אליו מבית החולים וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא הגיע לבית חולים לקח מפתח של המשאית והלך..". מהאישורים הרפואיים שצורפו לתיק עולה, כי התובע שהה בחופשת מחלה החל מיום 1.6.07 עד ליום 31.8.07 (נספח ג' לתצהיר התובע). עוד עולה כי הבדיקה הגופנית של התובע העלתה, בין היתר, את הממצאים כדלקמן (ראו לדוג' אישור אי כושר מיום 14.8.07): "כללי: כאבים בגב תחתון ופרק ירך ימנית עדיין. מוגבל בישיבה והליכה, קשה לשבת ולקום. Xr - שבר תלישה RT.ACETABULUM SPINA BIFIDA L5". בנוסף לטענתו כי התובע כביכול נעלם ביום 1.6.07 (גרסה שכאמור הופרכה לחלוטין), עוד טען הנתבע כי רק לאחר 3 שנים טען לפתע התובע לקיפוח זכויותיו. ראו לעניין זה גם עדותו עמ' 9 לפרוטוקול): "ש.לא הודיעו לך שום דבר? ת.נכון, אחרי שלוש שנים נדמה לי הוא בא לבקש פיצויים". גם גרסה זו אינה מקובלת עלינו. לעניין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע כי היה בקשר עם הנתבע והציג בפניו את אישורי אי הכושר שסופקו לו (עמ' 4 לפרוטוקול). כן מקובלת עלינו גרסת התובע, כי לאחר תקופת אי הכושר ניסה לחזור לעבודה אצל הנתבע בתפקיד אחר (לאור מצבו הרפואי). ראו לעניין זה עדותו- עמ' 5 לפרוטוקול: "ש.אחרי התאונה שהייתה לך מה עשית, היית בחופשות מחלה ואח"כ מה עשית? ת.הלכתי לחתום בלשכת התעסוקה.. ש.יכול להיות שיכולת להשתלב בעסק של הנתבע בעבודה אחרת? ת.קודם כל לא הייתה לו עבודה אחרת ודבר שני הוא לא הציע לי. שאלתי אותו בעצמי אם אני יכול לעבוד במשקל, נהג שופל אני לא יכול לעבוד. הוא אמר לי שאין לו עבודה אחרת בשבילי, הוא צריך נהג. יש לו תפקיד פקידה וזה ודאי שאני לא יכול לעשות. נכון שכל ההתנהלות הזאת נעשתה בעל פה". ראו גם עדותו בעמ' 4 לפרוטוקול: "ש.מפנה לסעיף 7 לתצהירך. ביקשת את מכתב הפיטורים, הודעת על הפיטורים שלך? ת.כן. גם הודעתי לו וגם דיברתי איתו טלפונית. אמרתי אני לא יכול להמשיך לעבוד כנהג פולטריילר, אני חושב שמגיע לי פיצויים, הוא אמר אם אתה רוצה, אתה יכול לעבוד, אני לא פיטרתי אותך אתה הלכת לבד. בדיוק כמו שהוא אומר עכשיו. ש.תפנה אותי לאותו מכתב שבו כתבת והודעת לו על ההתפטרות? ת.שלחתי לו מכתבים רפואיים שאני לא יכול לעבוד והודעתי לו טלפונית. מסמכים רפואיים אומרים שאני לא יכול להמשיך לעבוד בתור נהג פולטריילר, הוא לא הציע לי עבודה אחרת". ראו לעניין זה גם עדותו של הנתבע (עמ' 9 לפרוטוקול): "ש.הלכת לבית שלו? ת.פעמיים הוא לא היה בבית. גם אחרי שהוא בא ולא רצה לעבוד ורצה פיצויים, הלכתי לבית שלו והוא לא היה בבית". הנה כי כן, הרי שעולה מהראיות כי לאחר סיום תקופת אי הכושר, הודיע התובע לנתבע כי הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו בתפקידו כנהג. לכן, במועד זה למעשה התפטר מעבודתו וזאת, בשל מצב בריאותו שלא איפשר לו להמשיך לעבוד כנהג. נדגיש כי עולה מהראיות שהתובע היה בקשר רציף עם הנתבע, החל ממועד קרות התאונה עד למועד הגשת התביעה דנן. זאת, ראשית, בהצגת אישורי אי הכושר לגבי שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה, והודעתו כי אינו מסוגל לשוב לעבודתו כנהג. שנית, לאחר שלילת רישיונו, פנה שוב לנתבע וביקש לקבל פיצויי פיטורים בגין התפטרותו שנעשתה כאמור בפועל מספר חודשים קודם לכן (ראו לעניין זה אישור רפואי מיום 24.8.08 מטעם הרופא התעסוקתי, לפיו התובע אינו כשיר לשוב לעבודתו כנהג ולאור זאת מופנה לוועדה לבטיחות בדרכים. אין חולק כי הועדה לבסוף שללה את רישיונו). ראו לעניין זה עדות הנתבע, כי הציע לתובע לחזור לעבודתו והתובע הודיע לו כי נשלל רישיונו (עמ' 11 לפרוטוקול): "ש.ידעת שהרישיון שלו לפול' נשלל? ת.לא ידעתי את זה. רק כשאני באתי אליו, אמרתי לו תחזור לעבודה. הכל בסדר. אז הוא אמר לי שנשלל לו הרישיון".(ההדגשה לא במקור- א' ד'). שלישית, אנו גם מקבלים את גרסת התובע, שלא נסתרה, כי לאחר שהבין כי הנתבע לא מתכוון לשלם לו פיצויים, פנה לעו"ד לצורך טיפול בתיק (שהועבר לבסוף, לאחר כשנה, לעו"ד אחר- ראו לעניין זה עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול). לאור האמור לעיל, הרי שברור כי לא ניתן לומר שהתובע "התעורר" לאחר 3 שנים בהגשת תביעתו, כפי שטען הנתבע כאמור, וגם אילו היה הדבר כך, ממילא התביעה לא התיישנה. אם כן, משקבענו כי התובע התפטר מעבודתו וזאת, לטענתו, בשל מצב בריאותו שלא איפשר לו להמשיך לעבוד כנהג, יש לבחון האם התפטרותו אכן מזכה אותו בפיצויי פיטורים בהתאם לקבוע בחוק. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), שכותרתו "התפטרות לרגל מצב בריאות לקוי" קובע כדלקמן: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות- רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים. הסעיפים המקנים זכאות לפיצויי פיטורים למי שהתפטר מעבודתו יוצרים פיקציה משפטית של התפטרות בדין פיטורים. המשתית את טיעונו על חריג מן הכלל, עליו הראיה שנתקיים בעניינו כל הדרוש לקיום החריג (דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב נ' נאקו פנסו בע"מ פד"ע כז 514). הכלל אשר לו יש ליתן את הדעת, עת באים ליישם את הסעיף, הוא שאותו מניע להתפטרות, אותו קשר סיבתי בין מצב הבריאות ובין ההתפטרות, יפעל למעשה במעמד ההתפטרות, ולא יהא בחינת אפשרות שלא פעלו מכוחה. לשון אחר, אין די בכך שבמצב בריאותו של העובד היה כדי להוות גורם סיבתי או אחד הגורמים הסיבתיים להתפטרות, אלא שצריך, כי יהא ברור כי אותו גורם פעל למעשה (דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ נ' אליהו לפידות פד"ע ד 321). עוד נפסק, כי עובד המתפטר לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, צריך שיודיע על סיבת ההתפטרות עם התפטרותו, על מנת לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה ולהשפיע על "שאר הנסיבות", כך שלא תהא סיבה מספקת להתפטרות (דב"ע לג'2-3 חיים זילבר נ' גלוביס בע"מ פד"ע ד 153). כאמור התובע הציג בפני הנתבע אישורי אי כושר לשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה, והתפטר מעבודתו בסמוך להצגת אישורים אלה. עם זאת, מהמסמכים שהוגשו לתיק עולה כי המסמך היחיד מטעם הרופא התעסוקתי, לפיו התובע אינו יכול לשוב לעבודתו כנהג, נכתב רק כשנה לאחר התפטרותו- ביום 24.8.08. באישור רפואי זה, בו הפנה הרופא התעסוקתי את התובע לוועדה לבטיחות בדרכים, צוין כדלקמן: "..מדבריו והמסמכים עולה שבתאריך 1.6.07 במהלך עבודתו, נפל מגובה גג המשאית, כרבע וחצי מטרים, נחבל בגבו התחתון, אגן, ומפרק ירך הימני. טופל שמרנית במחלקה האורטופדית בבי"ח ברזילי, ובהמשך ע"י אורטופד מטפל, ד"ר פרס יצחק. סיים 91 ימי אי כושר עבודה והופנה ע"י ד"ר פרס, אורטופד, לבדיקת כשירותו לעבודה כנהג רכב כבד במחלקתנו עם אבחנות של דיסקיטיס, רדי קוליטיס באזור מותני- סקריאלי, ושבר של אצטבולום ימין. כיום, נותר עם הגבלה ניכרת בטווחי תנועות עמוד השדרה המותני, מתקשה בהליכה, צליעה על רגל ימין, וכאב בעת ישיבה ממושכת, סובל כאבי גב תחתון וכאבים באזור מפרק ירך ימין. נמצא במעקב וטיפול רפואי וגם במסגרת ועדה לנפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי. לאור מצבו הרפואי- תפקודי הנוכחי, אינו כשיר לשוב לעבודתו כנהג הובלות ברכב משא- פול טריילר. לדבריו, נהיגתו ברכב כבד מסוכנת ולכן אבקש לקבלו להמשך טיפול בוועדה לבטיחות בדרכים בהקדם האפשרי" (ההדגשה לא במקור- א' ד'). לעניין זה, כבר נפסק כי העובד אינו חייב להצטייד בתעודה רפואית לפני התפטרותו. אם מתברר לעובד לאחר מכן שעל מנת להשיג פיצויי פיטורים דורשים ממנו תעודה רפואית, קרי "ממצאים רפואיים", הוא רשאי להגישה אז, בתנאי כמובן שהתעודה תאשר כי בזמן ההתפטרות מצב בריאותו היה כזה שהצדיק את התפטרותו (דב"ע ל/3-17 שרה רפפורט נ' שושנה אסולין פד"ע ב 25; דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ נ' שולמית פרץ פד"ע ל 364). לדידנו, לא יכול להיות ספק כי המסמך הרפואי מטעם הרופא התעסוקתי מלמד כי מצבו הרפואי של התובע היה כזה שהצדיק את התפטרותו מחמת מצבו הרפואי. הרופא התעסוקתי קבע נחרצות כי התובע מנוע מלשוב לעבודתו כנהג ואף הפנה אותו לוועדה לבטיחות בדרכים לצורך שלילת רישיונו, כפי שאכן נעשה בפועל. כאמור שוכנענו גם כי עם התפטרותו, הודיע התובע לנתבע על סיבת ההתפטרות ואף ביקש לעבוד בתפקיד אחר, אך הנתבע לא נקט בכל פעולה שתמנע את ההתפטרות. לאור האמור, הרי שהוכח בפנינו כי התובע התפטר בשל מצב בריאות לקוי ומתקיים בעניינו האמור בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. משכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע. בהתאם לתחשיב התובע שלא נסתר, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 20,804 ₪. נציין כי טענת התובע בדבר זכאות לכאורה לפיצויי פיטורים בגובה 150% כלל לא נטענה בכתב התביעה ולכן אין בידינו כלל להידרש אליה. דמי הודעה מוקדמת: משקבענו כי התובע התפטר ולא פוטר, הרי שהוא לא זכאי לדמי הודעה מוקדמת. גמול שעות נוספות: התובע טען כי החל מהחודש החמישי לעבודתו, עבד בממוצע כ- 12 שעות עבודה בימי א-ה ו-10 שעות עבודה ביום שישי, סה"כ כ-70 שעות עבודה שבועיות. לטענתו הנתבע לא שילם לו כלל בגין עבודתו בשעות הנוספות. על כן, לטענתו, בהתאם להסכם הקיבוצי, הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 166,060 ₪. הנתבע טען כי סוכם עם התובע על תשלום גלובלי חודשי שישולם לו בגין עבודתו. לטענתו, בימים בהם לא הייתה לתובע עבודה, הוא לא נדרש כלל להתייצב במקום העבודה. כמו כן, לטענתו, בחלק מהימים התובע נדרש להתייצב רק בשעות הצהריים לעבודתו. לכן, לטענתו, התובע לא זכאי לגמול שעות נוספות ותביעתו נגועה בחוסר תום לב. הלכה פסוקה היא כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל. זאת על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לב/3-32 מרלן פרוימוביץ נ' ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39; עע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.4.02). בתמיכה לטענתו בדבר עבודתו בשעות נוספות, צירף התובע לתצהירו רישומי טכוגרף חלקיים בגין חודשים ספורים בשנים 2005, 2006 ו-2007. לטענתו, ניתן ללמוד מרישומים אלה על מתכונת עבודה קבועה של לפחות 70 שעות עבודה שבועיות. אין בידינו לקבל טענתו זו. רישומי הטכוגרף שהוצגו דווקא מחזקים את טענת הנתבע כי היו ימים מסוימים בהם התובע כלל לא נדרש להתייצב לעבודה. לכן, ייתכן כי בחודשים מסוימים עבד אף פחות ממשרה מלאה. התובע טען, לראשונה, בסיכומיו, כי גם הימים בהם שהה בביתו הם ימי עבודה, שכן יכול היה להיקרא בכל רגע. אין בידינו לקבל טענה כבושה זו. יש להניח כי בדרך כלל ידע התובע לפחות יום מראש האם נדרשת הובלה ולהיכן. התובע גם לא הוכיח כי נקרא לעבודתו בהתראות קצרות. נוסיף כי התרשמנו כי היו בידי התובע רישומי טכוגרף נוספים, אשר הוא העדיף שלא להציג אותם בפני בית הדין. כשנשאל בעדותו לעניין הטבלה שצירף לתצהירו העיד תחילה כי ערך אותה בסמוך לתאריכים המופיעים בה (עמ' 6 לפרוטוקול): "ש.מפנה אותך לטבלאות שאתה מילאת, מתי מילאת אותם? ת.באותם תאריכים בערך, לא זוכר בדיוק מתי. עברו שנים". כנשאל שוב בעניין זה, הפעם על ידי בית הדין, הודה כי הכין את הטבלה מספר חודשים אחרי התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול): "לשאלת בית הדין- לשם מה בנית את הטבלה ומתי? ת.עשיתי את זה בשבילי, אני לא זוכר מתי ערכתי את הטבלה. זה לא היה בזמן אמת, אלא אחרי כמה חודשים. וכל הטכוגרפים שהיו במשאית לקחתי אותם ועל סמך הרשום בהם עשיתי את הרשימה. אני חושב שזה היה אחרי התאונה". עוד העיד התובע, כי בשנת 2007 לקח את הטכוגרפים מהמשאית. טכוגרפים אלה התייחסו לנסיעות שהיו בשנים 2005 ו-2006 (עמ' 7 לפרוטוקול): "..ב-07 מצאתי במשאית טכו' מ-05, 06 אספתי אותם ולקחתי הביתה ב-07". הנתבע העיד לעניין זה בחקירתו, שלא נסתרה, כי הטכוגרפים נשמרו במשאית בערך 3-2 שנים אחורה (עמ' 11 לפרוטוקול). אכן עולה מהראיות כי רישומי הטכוגרף שנלקחו מהמשאית על ידי התובע מתייחסים ל-3-2 שנים אחורה. תמוה בעינינו כי חלק מהטכוגרפים בשנים 2005 ו-2006 לא נמצאו כביכול במשאית ואיננו מקבלים לעניין זה את עדות התובע (עמ' 6 לפרוטוקול). נוסיף כי איננו מקבלים את טענת התובע כי הנתבע העלים בכוונת מכוון את רישומי הטכוגרף. כאמור עולה מהראיות כי רישומים אלה נשמרו במשך 3-2 שנים, ועולה מהראיות כי מכתב מטעם בא כוח התובע דאז נשלח אל הנתבע ביום 30.11.09 (בדיון ההוכחות הציג ב"כ התובע לנתבע מכתב, מיום 30.11.09, ששלח אליו ב"כ התובע דאז - ראו עמ' 10 לפרוטוקול). יצוין כי גם לא ברור אם במכתב זה דרש התובע גמול שעות נוספות או רק פיצויי פיטורים, שכן התובע, מטעמיו, בחר שלא להציג מסמך זה בפני בית הדין. לכן, ייתכן כי הדרישה לגמול שעות נוספות הופיעה לראשונה עם הגשת התביעה -בחודש מאי 2010, או בסמוך למועד זה. כמו כן, אין בידינו לקבל את טענת התובע בסיכומיו, לפיה רק בשל אי מילוי החובות הרישומיות מצד הנתבע של ניהול פנקס שכר ופנקס שעות עבודה ומנוחה יש לקבל את גרסתו בדבר 70 שעות עבודה בשבוע. להשלמת התמונה, נציין כי תקופת עבודתו של התובע הייתה בטרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר (חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) התשס"ח-2008) שלא חל על ענייננו. אם כן, מהאמור לעיל עולה כי הוכח שהתובע עבד בכל חודש מספר שעות שונה, כאשר מתכונת העבודה השתנתה בהתאם לצורכי העבודה. התובע לא הוכיח מתכונת עבודה כללית של עבודה בשעות נוספות. נדגיש, אף לאור המגמה בפסיקה המגמישה את נטל ההוכחה שיחול על עובד התובע שעות נוספות (ע"ע 212/06 ימית א.ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, מיום 12.11.08 (להלן: "עניין ימית ביטחון") ), לא די בטענה כללית בדבר עבודה בשעות נוספות ויש להוכיח מתכונת עבודה כללית (ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן נ' מעיין משה וצביה פד"ע לט 409; ע"ע 175/03 עמישב שירותים בע"מ נ' חנן אלדד, מיום 30.11.04). כאמור, התובע לא הוכיח כלל מתכונת עבודה כללית של עבודה בשעות נוספות. לכן, אנו דוחים את טענתו כי עבד 70 שעות שבועיות. בכך לא סגי. כמפורט להלן, באשר לחודשים הבודדים לגביהם צירף התובע את רישומי הטכוגרף, ומהם עולה כי עבד שעות נוספות, הרי שהוא זכאי לגמול שעות נוספות בגינם. ראשית, לעניין טענת הנתבע כי שילם לתובע שכר גלובלי גם בגין השעות הנוספות, סעיף 5 לחוק הגנת השכר שכותרתו "איסור על שכר כולל" קובע כדלקמן: "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951- רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה על ידי שר העבודה והרווחה". לאור האמור, יש לראות את השכר הכולל ששולם לתובע כשכר רגיל בלבד. כמו כן, כמפורט להלן, אין בידינו לקבל את טענת הנתבע (שיש לומר כי נטענה בשורה אחת בסיכומיו ללא כל פירוט), לפיה אין לקחת בחשבון את ההפסקות שהיו בין נסיעה ונסיעה כפי שמלמדים רישומי הטכוגרפים שהוגשו לתיק. סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 מגדיר "שעות עבודה"- "הזמן בו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר חוץ מהפסקות על פי סעיף 20". הפסיקה קבעה כי "שעות עבודה"- הן השעות שבהן עומד העובד לרשות המעביד, דהיינו השעות שבהן לא היה חופשי לעשות כרצונו (דב"ע לג/4-2 אברהם רון נ' המועצה המקומית מצפה רמון פד"ע ד' 386). ובאשר לנהגים כבר נקבע כי: "די שהנהג יוכיח שעמד לרשות עבודת הנהיגה כדי לזכותו בתמורת עבודתו- לרבות תמורה וגמול בגין עבודה ב "שעות נוספות". הוא אינו צריך להוכיח כי כלי הרכב היה בנהיגה מתמדת כל זמן עבודתו" (עב 304248/98 אלוני מרדכי נ' דוד הדר ("דשא חי"), מיום 10.6.01). עוד נקבע בפסיקה דברים היפים לענייננו, כדלקמן: "ובאשר להפסקות- אין מחלוקת, כי במשך יום עבודתו של התובע כנהג היו הפסקות, אולם מדובר בהפסקות שהינן נלוות למהות עבודתו, היינו הפסקות הנובעות מטעינה או מפריקת סחורה, כפי שהעיד, לרבות הפסקות מנוחה ואוכל, כפי שזכאי עפ"י חוק. הנתבע לא השכיל להוכיח, כי ההפסקות במהלך יום העבודה היו הפסקות שאינן נלוות לעבודה, או כי במהלך יום העבודה התובע היה זכאי שלא לעמוד לרשות העבודה, לרבות בעת ההפסקות, ודי בכך כדי לדחות גם טענה זו כעילה לשלילת זכאות התובע לגמול עבודה בשעות נוספות" (עב 920133/97 מיכאלי מרדכי נ' עברוני מנחם (עברוני הובלות), מיום 2.6.02). בענייננו לא הוכח, ולמעשה אף לא נטען, כי מדובר בהפסקות שאינן נלוות לעצם עבודתו של התובע כמוביל סחורה. לא הוכח כי התובע עשה שימוש בשעות העבודה לצורך סידורים אישיים ללא אישור ו/או היה חופשי לחזור לביתו באמצע יום עבודה. נוסיף לעניין זה, כי אנו מקבלים את גרסת התובע כי המשאית לא הייתה צמודה אליו לאחר שעות העבודה, אלא המשאית הושארה על יד ביתו של הנתבע ומשם חזר התובע לביתו עם רכבו הפרטי (עמ' 7 לפרוטוקול). ברור כי במהלך יום העבודה נדרש התובע לעשות הפסקות בנהיגתו לצורך השגחה על פעולות העמסת ופריקת סחורה, וכך גם לגבי הפסקות בזמן העבודה בהן המתין לקבלת סחורה. פעולות אלה הינן פועל יוצא של צרכי העבודה ולכן מהוות שעות בהן עמד לרשות הנתבע ואין לראותן כהפסקה. לעניין טענת הנתבע כי התובע צירף גם טכוגרפים של משאית אחרת ועל כן, לטענתו, יש להטיל בהם ספק, הרי שאנו מקבלים לעניין זה את עדות התובע, שלא נסתרה, כי מדובר ביום בודד אחד או שניים לכל היותר, בהם נתבקש לעבוד על משאית אחרת (עמ' 6 לפרוטוקול). הנתבע אף אישר בעדותו כי אמינותם של הטכוגרפים אינה מוטלת בספק (עמ' 11 לפרוטוקול). לדידנו, החודשים בהם הוכח מרישומי הטכוגרף שצורפו כי התובע עבד שעות נוספות, הם החודשים בהם מופיע ברישומים אלה כי התובע עבד לפחות 14 משמרות. נציין כי גם אם אין ברישומים אלה הוכחה ברורה כי התובע עבד מעל ל-44 שעות שבועיות (סעיף 45 ב' להסכם הקיבוצי), הרי שיש להגמיש את נטל הראיה החל על התובע לאור אי מילוי החובות הרישומיות מצד הנתבע, של ניהול פנקס שכר ופנקס שעות עבודה ומנוחה (ראו עניין ימית ביטחון, לעיל). אם כן, בהתאם לרישומי הטכוגרף שצירף התובע לתצהירו, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בגין החודשים: אוגוסט 2006, מאי 2006, יולי 2006, אוגוסט 2005. סעיף 46 ב. 4 להסכם הקיבוצי קובע כי שכר שעה לצורך חישוב גמול שעות נוספות, יחושב על ידי חלוקת השכר החודשי הרגיל ל-191. בהתאם לשכר הקובע של 10,402 ₪ (ראו תחשיב התובע שלא נסתר), שכר שעה לצורך חישוב שעות נוספות עומד על 54 ₪. בהתאם לרישומי הטכוגרף שצורפו, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך כולל של 15,590.25 ₪, כדלקמן: בגין חודש אוגוסט 2006, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 4087.125 ₪. בגין חודש מאי 2006, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 3817.125 ₪. בגין חודש יולי 2006, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 2913.75 ₪. בגין חודש אוגוסט 2005, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 4772.25 ₪. יצוין כי בטבלה שהוגשה מטעמו, הוסיף התובע בין מחצית שעה לשעה לכל יום עבודה, כנראה בגין נסיעה לעבודה וחזרה ממנה, וזאת למרות ששעות אלה אינן מוכרות כשעות עבודה. לכן, בחישוב שעשינו התייחסנו רק למועד תחילת הנסיעה כפי שמופיע ברישומי הטכוגרף. נוסיף בהקשר זה, כי כאמור לעיל קיבלנו את גרסת התובע כי הגיע עם רכבו הפרטי אל ביתו של הנתבע לצורך לקיחת המשאית. לכן, לא מצאנו לקזז ממועד תחילת הנסיעה זמן נוסף בגין נסיעה לעבודה וחזרה ממנה. כמו כן, אף לא נטען על ידי התובע כי לא קיבל בכל יום עבודה הפסקה של 45 דקות כמתחייב בחוק. לכן, בחישוב שעשינו קיזזנו מכל יום עבודה 45 דקות בגין הפסקת מנוחה וסעודה. נוסיף, כי בחישוב שעשינו גרענו את המשמרות הבאות שהופיעו בטבלה שצירף התובע: 4.5.06-בטבלה הופיע תאריך זה פעמיים. החשבנו רק את המשמרת שהתחילה משעה 7 בבוקר עד השעה שמונה בערב (בקיזוז 45 דקות הפסקה). 22.8.05 - מרישומי הטכוגרף עולה כי קיימת הפסקה של מספר שעות רב בין הנסיעה הראשונה לשאר הנסיעות באותו יום, ולכן לא מצאנו כי התובע עבד ביום זה שעות נוספות. דמי נסיעות: באשר לסעיף 5 לחוק הגנת השכר בדבר איסור על שכר כולל, כבר נפסק כי אין כל סיבה והצדקה להגביל בפסיקה את חופש ההתקשרות החוזית, המוגבל משמעותית בתחום משפט העבודה המגן מעל ומעבר למה שנקבע בחקיקה. מכאן, שאין בהוראת סעיף זה כדי למנוע הכללת "דמי נסיעה " בשכר הכולל, ואין בכלילת דמי הנסיעה בשכר הכולל כדי לפגוע בזכויות עובד מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה לאותם דמי נסיעה (דב"ע שן/1-7 אליקים הדי נ' אורינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ פד"ע כג 45). הסכמה כאמור חייבת להיות מפורשת וחד משמעית (דב"ע 36-3/98 גדי בובליל נ' א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב 91; עע 228/08 דפנה אקרמן נ' אמאב צעצועים בע"מ, מיום 6.7.10). זאת ועוד, ניתן לתת תוקף להסכמה כאמור כאשר בית הדין מתרשם כי השכר הגלובלי ששולם לעובד, עולה בבירור על השכר לו היה זכאי, אילו היה משולם שכרו על פי טבלאות השכר בצירוף כל התנאים הסוציאלים. לדידנו, עולה מהראיות כי עם תחילת עבודתו של התובע, סוכם עמו כי שכרו החודשי יכלול בחובו גם את התשלומים בגין דמי הנסיעה ככל שידרש להוציא הוצאות בהקשר זה על חשבונו, וזאת בשים לב לכך שבחלק מהתקופות התובע השתמש במשאית שבבעלות הנתבע לשם נסיעות בסיום יום העבודה עד ביתו ובבוקר מביתו לעבודה (ראה עדות התובע בעמ' 7). נדגיש, כי לתובע שולם שכר גלובלי שהוא גבוה באופן משמעותי מהשכר לו היה זכאי אילו שולם שכרו בהתאם לטבלאות השכר בתוספת דמי נסיעות. לאור האמור, משהשכר הכולל ששולם לתובע כולל בחובו את התשלום בגין הרכיבים דמי נסיעה, דין תביעתו לדמי נסיעה להידחות. דמי הבראה עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי לא שולמו לתובע דמי הבראה בכל תקופת עבודתו. לא מצאנו בהתנהלות הצדדים רמז לכך שהיה ביניהם סיכום שלפיו דמי ההבראה יכללו בשכר הגלובלי ולפיכך התובע זכאי לתשלום דמי הבראה לשנתיים האחרונות בסך 4,015 ₪. הוצאות אש"ל: סעיף 56 להסכם הקיבוצי קובע כדלקמן: "עובדים שייאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שיאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, תשתתף החברה במימון ארוחותיהם ו/או לינתם, לפי המקרה בשיעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוך לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה". כעולה מהוראות ההסכם הקיבוצי, דמי האש"ל הינם כהחזר הוצאות. לעניין הזכאות לפדיון דמי אש"ל, ניתן להקיש גם מן האמור לגבי דמי נסיעות ב-דב"ע נא/3-134 יעקב סלוצקי נ' י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ פד"ע כג 293 : "דמי נסיעה- נמנים עם הזכויות הנלוות שיש לשלמן מדי חודש בחודשו, כהחזר תשלומים, ואשר הוצאו על ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו..שעה שמדובר בזכות נלווית הצריכה להשתלם מדי חודש בחודשו ומהווה למעשה החזר הוצאות, קיימת זכות לפדיונה גם לאחר ניתוק יחסי העבודה". ראו גם פסק הדין בע"ע 629/08 אנדרה אנרה נ' פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ, מיום 6.9.10, בו נקבע כי גם מרכיב יתרת דמי כלכלה ניתן לפדיון כהחזר הוצאות שהוצאו על ידי העובד בפועל. אם כן, כך גם לגבי מרכיב האש"ל. ניתן לפדות את הוצאות האש"ל לאחר סיום יחסי העבודה, אולם פדיונם מותנה בהוצאת הסכומים בפועל על ידי העובד במהלך עבודתו. אם העובד לא הוכיח כי הוציא את הסכומים בגין מימוש הזכות ולא הציג קבלות, לא יוכל להוכיח תביעתו. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הוצאו על ידו בפועל סכומים כלשהם בגין אש"ל במהלך תקופת עבודתו. על כן, דין תביעתו ברכיב זה להידחות. פדיון חופשה: בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.06). עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום. עולה מהראיות כי הנתבע לא ניהל פנקס חופשה בהתאם לחוק. ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215. דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584). הנתבע כלל לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולמעשה הודה כי לא שילם לתובע דמי חופשה ו/או פדיון חופשה. ראו לעניין זה עדותו (עמ' 8 לפרוטוקול): "ש.פדיון ימי חופשה למה לא שילמת לו? ת.לא שילמתי כי זה מה שסוכם ביני לבינו". נוסיף כי כאמור בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, לא ניתן לכלול בשכר הכולל תשלום בגין דמי חופשה. על כן התובע זכאי לפדיון חופשה בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע מיום 1.6.05 עד ליום 31.5.07. בהתאם לסעיף 57 להסכם הקיבוצי, התובע זכאי לחופשה שנתית של 12 ימי עבודה בשנה. על כן, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 24 ימי עבודה בסך של 9602 ₪. בסיכומיו תבע התובע פדיון חופשה בסך 8322 ₪ ואין להעניק לו יותר ממה שתבע. קרן השתלמות סעיף 64 להסכם הקיבוצי קובע כי המעסיקים יפתחו עבור הנהגים המועסקים על ידם קרן השתלמות. התשלומים לקרן ההשתלמות ע"י המעסיק יהיו בשיעור 6% מהשכר החודשי. עוד נקבע כי קרן ההשתלמות הנ"ל תיפתח רק עבור עובדים קבועים בתום תקופת הניסיון. כמו כן, הפרשת המעסיק לקרן ההשתלמות לא תהיה רטרואקטיבית ותחול רק מיום שיהיה העובד זכאי על פי האמור בסעיף זה של קרן ההשתלמות. לאור האמור בסעיף 64 להסכם הקיבוצי, ובהתאם לסעיף 20 להסכם הקיבוצי הקובע כי תקופת הניסיון היא במשך 11.5 חודשי העבודה הראשונים, הרי שזכאותו של התובע להפרשה לקרן השתלמות קמה לאחר 11.5 חודשי עבודה. משאין חולק כי הנתבע לא הפריש את הסכומים כאמור כמתחייב, ומשלא נסתר תחשיב התובע לעניין זה, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות בסך 7801 ₪. סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 20,804 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.07 ועד לפירעון. גמול שעות נוספות בסך של 15,590.₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.07 ועד לפירעון. פדיון חופשה בסך 8,322 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.07 ועד לפירעון. דמי הבראה בסך 4,015 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.07 ועד לפירעון. פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות בסך של 7,801 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.07 ועד לפירעון. משהתקבלה התביעה באופן חלקי בלבד, אין צו להוצאות. חזרה לעבודהתאונת דרכים