מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איחור במסירת דירה בעסקת קומבינציה: תביעה ותביעה שכנגד העוסקת בהסכם קומבינציה שנחתם בין הצדדים, חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הליכים משפטיים המתנהלים בין הצדדים, בקשר לאותה עסקת קומבינציה. התובעת טוענת, כי היא זכאית לפיצויים שנגרמו לה, כתוצאה מהפרת הסכם הקומבינציה על ידי הנתבעת כיורשתו של המנוח ז"ל, דבר שהביא לעיכוב בבניית בניין מגורים. מנגד, עותרת הנתבעת בתביעה שכנגד לפיצויים בגין איחור במסירת שתי דירות בבניין שיועדו למנוח, מכוח אותו הסכם. רקע עובדתי הרקע העובדתי, כפי שיפורט, מוסכם על הצדדים וכמעט שאינו שנוי במחלוקת. מגדלי סופר אלעד בע"מ (להלן: "התובעת") היא חברה קבלנית לבנייה. מר סלמן זכריה ז"ל (להלן: "המנוח"), היה בעל נכסי מקרקעין. ביום 19.11.06 הלך המנוח לעולמו, ואלמנתו ויורשתו הבלעדית, הגב' פיפין זכריה (להלן: "הנתבעת"), באה בנעליו. המנוח ואחיו (להלן: "האחים זכריה"), היו בעלים במשותף של מגרש המצוי ברחוב צירלסון 3 בתל אביב, הידוע כחלקה 163, גוש 6107 (להלן: "המגרש"). חלקו של המנוח בזכויות הבעלות במגרש היה 30%. על המגרש היה בנוי בית, אשר המנוח החזיק בו כדייר מוגן, ובו התגוררו האחרון ובני משפחתו. בין האחים זכריה התנהלו הליכים משפטיים במשך עשרות שנים, ובסופם ניתן בשנת 1991 פסק דין לפירוק השיתוף ביניהם, בדרך של מכירת המגרש. כמו כן, מונו עורכי דין ככונסי נכסים, לשם ביצוע פעולת המכירה. בשלב מתקדם של הליכי פירוק השיתוף, יוצג המנוח על ידי עו"ד זאב ברא"ז (להלן: "עו"ד ברא"ז"). עו"ד ברא"ז הציע לנתבע להתקשר בהסכם עם התובעת, אשר הייתה אף היא לקוחה במשרדו, לפיו תרכוש האחרונה חלק מזכויות הבעלות של המנוח במגרש, בעסקת קומבינציה. במסגרת ההסכם נקבע, כי התובעת תרכוש גם את כל זכויות יתר האחים בעלי זכויות בעלות במגרש, וכן תפדה את זכות הדיירות המוגנת של המנוח, כדי שתוכל לבנות על המגרש בית דירות (להלן: "בניין המגורים"). ביום 29.1.95 נחתמו בין התובעת לבין המנוח, באמצעות עו"ד ברא"ז, ארבעה הסכמים (להלן: "ההסכמים"), אשר תוקפם הותנה בכך שהתובעת תזכה במכרז ותרכוש את זכויות הבעלות במגרש של יתר שותפי המנוח. להלן עיקרי תוכן ההסכמים: הסכם הקומבינציה- המנוח ימכור לתובעת חלק מזכויות הבעלות שלו במגרש, ובתמורה, תתחייב האחרונה לבנות ולמסור לתובע דירה בקומה העליונה של בניין המגורים עם הצמדות (להלן: "דירת הגג"), לרבות מחסן ומקום חנייה. עוד סוכם, כי תמורת זכויות הדיירות המוגנת של המנוח, תשלם לו התובעת סכום שייקבע על ידי שמאי מוסמך, מחצית עם קביעת השמאי, ומחציתו עם פינוי המגרש ומסירתו לתובעת (להלן: "כספי הפיצוי"), (להלן: "הסכם הקומבינציה"). הסכם השלמת פרטים- השלמת הפרטים החסרים בהסכם הקומבינציה על פי קביעות שייקבעו בעתיד (להלן: "הסכם השלמת הפרטים"). הסכם מתן זכות להחלפת פיצוי בדירה- למנוח ניתנה זכות לרכוש בכספי הפיצוי, בנוסף לדירת הגג, דירה בבניין המגורים- בקומה ב' או בקומה ג', בתנאים המפורטים בהסכם (להלן: "הסכם מתן זכות לרכישת הדירה הנוספת"). הסכם לרכישת הדירה הנוספת- הסכם פרטני לרכישת הדירה הנוספת בבניין המגורים (להלן: "הסכם לרכישת הדירה הנוספת"). המנוח מסר לעו"ד ברא"ז מידע על כך שאחד מאחיו, מר דוד זכריה (להלן: "דוד"), נקלע לקשיים כלכליים וננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. לאור זאת, הציע עו"ד ברא"ז, כי התובעת תרכוש את הזכות לגביית חובותיו של האח מנושיו. לאחר חתימת ארבעת ההסכמים, רכשה התובעת ביום 31.1.95 את זכויות נושיו של דוד בסכום השווה לכ-300,000 דולר אמריקאי, וכל הזכויות בחובות האח הומחו לה על ידי הנושים. משפורסם המכרז למכירת המגרש, הגישו התובעת והמנוח הצעה לרכישתו, וביום 20.7.95 זכתה הצעת התובעת, תמורת סכום השווה ל-1,825,000 דולר עבור כל המגרש. דהיינו, 1,277,500 דולר עבור 70% מהמגרש, לא כולל חלקו של המנוח בבעלות. ביום 8.8.95 נחתם הסכם בין התובעת לבין כונסי הנכסים למכירת 70% בזכויות הבעלות במגרש, כש-30% מן הזכויות נותרו בבעלות המנוח. בנוסף על מחיר המגרש, שילמה התובעת לכונסי הנכסים את שכרם בהתאם למוסכם, בסכום של 51,000 דולר, בסמוך לחתימת ההסכם ואישורו על ידי בית המשפט. בשלב מסוים, סירב המנוח לקיים את התחייבויותיו מכוח הסכם הקומבינציה. הוא סירב לחתום על הצהרות לשלטונות מס שבח מקרקעין, וסירב לתת ייפוי-כח בלתי חוזר לתובעת. ביום 5.12.95 הגיש המנוח תובענה לבית המשפט המחוזי בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 2192/95). במסגרת תובענה זו, עתר להצהיר על בטלות כל ההסכמים שנחתמו בינו לבין התובעת, או לביטולם (להלן: "המרצת הפתיחה"). בהמרצת הפתיחה, טען המנוח כי יש לבטל את ההסכמים, מכיוון שהם לא נחתמו על ידו, אלא על ידי עו"ד ברא"ז (המשיב 2 בהמרצת הפתיחה), ללא ידיעתו וללא הסכמתו. המנוח טען, כי כוונת התובעת הייתה לרכוש את זכויות האחים בלבד, וכי המטרה העיקרית הייתה לשמור על זכויות הבעלות שלו בנכס. לטענת המנוח, עו"ד ברא"ז הסתיר ממנו את קיומם של החוזים, לאחר שחתם עליהם, כביכול בשמו של המנוח (ראה סעיף 8.1 להמרצת הפתיחה). בד בבד עם הגשת המרצת הפתיחה, הגיש המנוח בקשה לקבלת צו מניעה זמני נגד התובעת, במעמד צד אחד, המורה לתובעת להימנע מכל פעולה ביחס למגרש. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט בדימ' ג. קלינג) נעתר לבקשה. כשלושה שבועות לאחר מכן, בחודש ינואר 1996, נערך דיון במעמד הצדדים והצו הזמני בוטל, בהסכמת המנוח. ביום 7.12.95 הגיש האח, דוד זכריה, המרצת פתיחה לבית משפט השלום בתל אביב (ה"פ 176425/95), בה טען לבטלות המחאת הזכויות בחובותיו, לטובת התובעת. ביום 12.1.97 דחה בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ע. אזר ז"ל) את התובענה. בהמשך, נדחה הערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 122/97), וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון. המנוח התמיד בסירובו לחתום על הבקשה להיתר בנייה שהגישה התובעת, ולכן הגישה האחרונה בסוף חודש ינואר 1996, בקשה למנות את בא כוחה ככונס נכסים ולהסמיכו לחתום בשמו של המנוח על הבקשה. בית המשפט נענה לבקשה ונתן צו כמבוקש, בחודש פברואר 1996. בחודש מאי 1996 הגישה התובעת את בקשתה להיתר בנייה. המנוח, כמו גם אחרים, הגישו את התנגדויותיהם לבקשה, בחודש נובמבר 1996. ההתנגדויות נדחו על ידי הועדה המקומית, ובחודש יולי 1997 דחתה ועדת הערר את העררים שהוגשו על החלטת הועדה המקומית. ביום 27.7.98 ניתן פסק דין בהמרצת הפתיחה שהגיש המנוח, הדוחה את התובענה. בית המשפט קבע, כי אין חולק שלא ניתן לעו"ד ברא"ז ייפוי כח בכתב, לחתום בשמו של המנוח על ההסכמים עם התובעת, אולם התנהגות המנוח מלמדת, כי הוא הסמיך את עו"ד ברא"ז, בעל פה, לחתום על ההסכמים בשמו. עוד קבע בית המשפט, כי גרסת המנוח לעניין נסיבות חתימת ההסכם לרכישת זכויות נושי האח דוד ולעניין הזכייה במכרז- אינה מהימנה. על פסק דין זה ערער המנוח לבית המשפט העליון (ע"א 6549/98). ערעורו נדחה ביום 30.4.2000, תוך שבית המשפט העליון קבע, כי אין עילה להתערבות בממצאים ובמסקנות של בית המשפט המחוזי. בחודש נובמבר 2000 החלה התובעת לפעול מחדש לקבלת היתר הבנייה, אשר ניתן בסופו של דבר בחודש יולי 2002. פעולותיה של התובעת לקבלת היתר הבנייה נעשו תוך שיתוף מלא של המנוח ועל דעתו. תכניות הבנייה נמסרו לעו"ד ברא"ז, שייצג את המנוח, והמנוח בחר את הדירה בה רצה. בשנת 2002, פינו המנוח ובני משפחתו את המגרש, וביום 7.1.03 החלו עבודות הבנייה בפועל. ביום 27.1.05 אישרה הועדה המקומית את הגדלת מספר יחידות הדיור בבניין, על פי בקשת התובעת, תחילה מ-9 יחידות, כפי שקבע ההיתר המקורי, ל-10 יחידות, ובהמשך ל-11 יחידות. הבנייה הסתיימה בחודש פברואר 2005 וטופס 4 התקבל בחודש אפריל 2005. אין חולק, כי בחודש מרץ 2005 הזמינה התובעת את המנוח לסיור בדירות שיועדו לו בבניין, ונרשם פרוטוקול ליקויים. בהמשך, בחודש יולי 2005 הודיעה התובעת לנתבע, כי היא זכאית לדעתה לפיצויים, בגין הפרת הסכם הקומבינציה, וכי היא מקזזת מחוב זה את שווי שתי הדירות, שהיו אמורות לעבור לבעלותו של המנוח (ראה נספח כ' לתצהיר ע/ה אילן זכריה). בעקבות זאת, הגיש המנוח תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 200031/06) לבית משפט השלום בתל אביב, בה עתר לחייב את התובעת למסור לו את שתי הדירות המיועדות לו, וכן למסור לו ערבות בנקאית, בהתאם להתחייבויותיה בהסכמים. ביום 28.7.10 ניתן פסק דינו של כב' השופט י' אטדגי (בשבתו בבית משפט השלום), לפיו חויבה התובעת למסור לנתבעת את הדירות מושא הסכם הקומבינציה. בחודש אפריל 2012 התקיים דיון בערעור התובעת על פסק דין זה (ע"א 17276-10-10). לאור העובדה כי מונה כונס נכסים, כסעד זמני, לדירות שבמחלוקת, נדחה הערעור. כונס הנכסים פעל להשכרת הדירות מאז מינויו, בידיעתה ובהסכמתה של הנתבעת. לבקשת התובעת, הוטלו בהליך הנוכחי עיקולים על הדירות המיועדות לנתבע. נכון להיום, לא נמסרו הדירות לידי הנתבעת. טענות התובעת בהליך הנוכחי התובעת עותרת לסעד של פיצוי בגין הפסד רווח ממכירת הדירות בבניין, באיחור ניכר מהמועד המתוכנן. לטענתה, נגרמו לה נזקים כבדים כתוצאה מהתכחשותו של המנוח להסכמים, דבר אשר הביא לדחיית עבודות הבנייה במשך תקופה של שש שנים וחצי. טענתה המרכזית של התובעת היא, כי כל עוד נמשכו ההליכים המשפטיים והמנוח סירב לפנות את המגרש, לא היה כל טעם בהוצאת היתר בנייה, שעלותו גבוהה עד מאוד. חמדנותו של המנוח ובצע כסף, הם שהביאו אותו לנסות להתחמק מההסכמים עליהם חתם. הדבר הוביל להתדיינות ארוכת שנים בכל הערכאות השיפוטיות ועיכב במשך שנים את הליך הבנייה. לדברי התובעת, במצבו הטוב של שוק המקרקעין בעת רכישת המגרש בשנת 1995, ואף בשנה שלאחר מכן, הייתה יכולה לקבל סכום של לפחות 4,020,000 ₪ עבור מכירת הדירות בבניין. תמורה זו הייתה בבסיס שיקוליה, עת התקשרה עם המנוח בהסכם ועת רכשה את זכויות האח דוד מכונסי הנכסים. בשנת 1996 חל מיתון חריף בשוק המקרקעין, אשר נמשך עד לשנת 2005. במצב דברים זה, במטרה למשוך קונים, שיפרה התובעת את מפרטי הבנייה של הדירות ושל הרכוש המשותף, אף מעבר למה שהוסכם עם המנוח, תוך שהיא נושאת בעלויות נוספות לשם כך. מהלך זה הועיל במקצת, והתובעת הצליחה למכור את כל הדירות בבניין, למעט דירת החדר שעל הגג, ששווייה מוערך בכ-158,000 דולר. בסך הכל, מכרה התובעת את כל הדירות בבניין בסכום השווה ל-2,930,000 דולר כולל מע"מ. ברשותה נותרה דירת החדר על הגג, אותה לא הצליחה למכור, ולכן העבירה את הזכויות בה למנהל הפרויקט, על חשבון חובה הכספי כלפיו. כתוצאה מקבלת התמורה המופחתת ממכירת הדירות, נגרם לתובעת נזק ישיר השווה ל-932,000 דולר נומינאלי, כערכם במחצית שנת 1997. בסיכומיה, פירטה התובעת את הנזקים הממוניים שנגרמו לה, כתוצאה מהפרות ההסכמים שנכרתו בינה לבין המנוח, כפי שפורטו בחוות דעתו של רו"ח שם טוב חגואל: הפסד הכנסות - 8,199,633 ₪. הוצאות תכנון עודפות (הכנת תוכניות בנייה חדשות)- 83,199 ₪. הוצאות משפטיות- 671,578 ₪. עלויות מימון עודפות- 2,885,543 ₪. עלויות ניהול- 398,200 ₪. שכר מנהל פרויקט- 610,400 ₪. בסך הכל, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת על כל נזקיה, בסכום של 12,828,553 ₪. לאור העובדה כי התביעה הועמדה על סכום של 9,000,000 ₪ לצורכי אגרה, מבקשת התובעת כי אם הפיצוי שייפסק יעלה על סכום זה, יפסקו לה 9,000,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.05, בתוספת מס ערך מוסף. עוד עותרת התובעת להורות לכונס הנכסים עו"ד קמר, למסור לה את החזקה בשתי הדירות שברשותו, ולהעביר אליה את כל הסכומים שנגבו על ידו מהשכרת דירות המנוח, על חשבון הפיצוי המגיע לה. כמו כן, מבקשת התובעת לאשר את העיקולים הזמניים שהוטלו בתיק זה במסגרת בש"א 26330/05. טענות הנתבעת והתובעת שכנגד הנתבעת טוענת, כי דרישת התובעת לפיצויים בסך 9 מליון ₪ היא שערורייתית, הזויה ומשוללת יסוד. התובעת בנתה בניין מגורים על מקרקעי המנוח, מכרה את הדירות ברווחים נאים, מבלי לשלם למנוח דבר ועתה אף דורשת כי ישולמו לה פיצויים. הנתבעת חוזרת על טענתה, שהועלתה בהליכים המשפטיים הקודמים, לפיה המנוח לא חתם על ארבעת ההסכמים ועו"ד ברא"ז הוא שחתם בשמו, ללא ייפוי כוח מתאים, וללא שציין על ההסכם כי חתם בשמו. לטענתה, התנהלותו של עו"ד ברא"ז לא הייתה סבירה, במיוחד לאור העובדה כי התובעת הייתה לקוחתו הקבועה. לאחר שנחתם היתר הבנייה על ידי ב"כ התובעת, עו"ד קמר, דאגה התובעת לאשר תכנית להוצאת היתר בנייה כבר בחודש נובמבר 1996. אולם, היא בחרה להקפיא את הפרויקט ולא להוציאו לפועל בתואנות שונות ומשונות. משכך, היא אינה יכולה להלין על המנוח ואלמנתו. אם סברה התובעת כי המנוח הפר את ההסכם, הרי שעמדו בפניה שתי אופציות: האחת, לקיים את החוזה, ולתבוע את המנוח בגין הנזקים שנגרמו בגין הפרתו. השנייה, לבטל את החוזה ולתבוע את המנוח בגין הפרה וביטול החוזה. אלא, שהתובעת בחרה להקפיא את הקמת הפרויקט באופן חד צדדי, מבלי שהודיעה על כך למנוח. לאור זאת, מנועה התובעת מלטעון לנזקים שנגרמו לה בעקבות התנהגותה זו. בנוסף, התובעת הייתה מחויבת לדאוג להקטנת נזקיה, דהיינו להתחיל באופן מיידי בעבודות הבנייה, אולם לא עשתה כן, למרות שצו המניעה הארעי שביקש המנוח בתחילת הליכים, עמד בתוקפו במשך שלושה שבועות בלבד, והוסר בהסכמתו ותוך התחייבות מצידו, לחתום על בקשה להיתר כדי שהבנייה תחל. לטענת הנתבעת, התובענה מתמקדת בטענה להפרש תקבולים צפויים ממכירת דירות במחצית שנת 1997, לבין תקבולים שנגבו במחצית שנת 2004. אולם, התובעת לא ניסתה להוכיח, מה היה הפסד הרווחים כתוצאה מהעיכוב הבנייה כביכול, וחוות דעת המומחה מטעמה אינה מבחינה בין תקבולים לבין הפסד רווחים לאחר ניכוי הוצאות. משכך, יש לדחות את התביעה, שכן הדין אינו מכיר בהפסד תקבולים, אלא בהפסד רווחים. עוד בנושא זה, טוענת הנתבעת, כי בחירת המועדים ששימשו לעריכת חוות הדעת הם מגמתיים. לגישתה, תקופת העיכוב המקסימלית יכולה לעמוד על כשלוש שנים ושלושה חודשים לכל היותר, מהמועד שבו ההחלטה להעניק את היתר הבנייה נכנסה לתוקפה ועד לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון. לעניין הוצאות המימון, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הגישה כראייה את מסמכי ההלוואה ואת דפי חשבון הבנק, על אף שהיו ברשותה. הנתבעת סבורה כי התנהגותו של המנוח הייתה ללא כל דופי, זאת לאור העובדה כי מרגע שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הדוחה את ערעורו, הוא שיתף פעולה עם התובעת באופן מלא. גם הגשת ההתנגדות להיתר הבנייה על ידי המנוח לא העלתה ולא הורידה, שכן הוגשו עשרות התנגדויות להיתר על ידי אחרים. בניית הבניין בוצעה באופן איטי ונמשכה כמעט שלוש שנים. בשנת 2005, לאחר השלמת הבנייה, ולאחר מכירת הדירות בבניין, התבררה כוונתה האמיתית של התובעת. בחודש יולי 2005, הודיעה התובעת לראשונה למנוח, כי אין בכוונתה למסור לו את הדירות, משום שהסב לה, לטענתה, נזקים כספיים רבים. עקב כך, אולץ המנוח להגיש המרצת פתיחה, במסגרתה עתר לחייב את התובעת למסור לו את החזקה בדירות. רק בחודש דצמבר 2005, כחמש וחצי שנים לאחר סיום ההליכים בבית המשפט העליון, ובתגובה להמרצת הפתיחה שהגיש המנוח, הגישה התובעת את התביעה דנן, בה נחשפה כוונתה האמיתית, שלא למסור למנוח את הדירות. הנתבעת טוענת, כי הלכה היא שנזקים שנגרמו בעקבות נקיטת הליכים משפטיים, מבלי שניתן צו מניעה, ומבלי שהוצא כתב התחייבות לשיפוי, אינם מקימים עילת תביעה ומפנה לע"א 4980/01 עו"ד כהן נ' גלאם, פ"ד נח(5) 625, 629 (להלן: "פרשת גלאם") ולפסק דין שניתן על ידי בת"א (תל-אביב) 4980/01 בנק ירושלים בע"מ נ' יוסף קריתי ( 22.5.06) (להלן: "פרשת בנק ירושלים"). הנתבעת מוסיפה, כי לא קיים קשר סיבתי בין החלטת התובעת להקפיא את הפרויקט, לבין הגשת התובענה על ידי המנוח. התובעת זנחה את היתר הבנייה שניתן בשנת 1996, והשלימה הבנייה רק בשנת 2005. בגין האיחור בבנייה ואופן הבנייה נגרמו לנתבעת נזקים, כמפורט בתביעה שכנגד, אליה אתייחס בהמשך. הנתבעת חתמה את סיכומיה ב"הערת אזהרה" (כך בלשונה- סעיף 107 לסיכומים). לגישתה, הנתבעת אינה חבה ממילא בחובות המנוח, ואף לא נטען כלפיה בכתב התביעה, כי היא אחראית לפעולה או מחדל כלשהו מצידו. עוד קודם לפטירת המנוח, הייתה הנתבעת בעלת מחצית מהזכויות, ובהתאם לסימן ו' לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אחריותה לגבי חובות העזבון היא רק עד כדי חלקה בו. תשובת התובעת בסיכומי תשובתה, חוזרת התובעת על גרסתה, כי כל מהלכיו של המנוח נעשו מתוך מניע של חמדנות ובצע כסף. התובעת סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"א 1429/06 (כב' השופטת ש. דותן), אשר דחה את ערעור המנוח על ההחלטה שלא לבטל את העיקולים הזמניים, שהוטלו על נכסיו וקבע, כי תביעת המנוח לביטול ההסכם "הוכחה כתביעת סרק המבוססת על אדני שקר" (עמ' 8 לפסק הדין). באשר ל"הערת האזהרה" המופיעה בסעיף 107 לסיכומי הנתבעת, טוענת התובעת, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן הדבר לא נטען בכתב ההגנה והנתבעת לא ביקשה לתקנו. התביעה שכנגד יחד עם כתב הגנתה הגישה הנתבעת תביעה שכנגד (להלן: "התובעת שכנגד" ו"הנתבעת שכנגד" לפי הענין). התובעת שכנגד עתרה לפיצוי בגין איחור במסירת שתי הדירות, בניגוד להסכם הקומבינציה. עוד עתרה לפיצוי בגין בניית הבניין בניגוד למוסכם, והתעשרות שלא כדין על חשבון המנוח. 1. פיצוי בגין האיחור במסירת הדירות- בסעיף 9(א) להסכם הקומבינציה התחייבה הנתבעת שכנגד כי בתוך עשרה חודשים מחתימת ההסכמים, יאושרו תכניות הבנייה. עוד נקבע בסעיף 9(ב) תקופת זמן של 24 חודשים למסירת החזקה בדירת הגג, ופיצוי בגין איחור במסירה בסך של 750$ לכל חודש או חלק ממנו. הדברים יפים גם לעניין ההסכם לרכישת הדירה הנוספת (הדירה בקומה ג'). בסעיף 5(א) להסכם זה נקבע, כי מועד מסירת הדירה יהיה תוך 18 חודשים ממתן ההיתר. בגין איחור במסירת דירה זו, התחייבה הנתבעת שכנגד בסעיף 5(ז) לשלם פיצוי מוסכם בסך של 1500 דולר לחודש או חלק ממנו. שתי הדירות לא נמסרו למנוח ולבני משפחתו עד היום, ועל כן ברור כי הנתבעת שכנגד הפרה את ההסכמים. באשר לדירה בקומה ג' - האיחור במסירת הדירה, מחלוף 18 חודשי בנייה לאחר יום החלטת ועדת הערר למתן היתר (30.1.97), ועד למועד הגשת התביעה שכנגד (6.3.06), עומד על 92 חודשים, ובסה"כ 138,000 דולר, המהווים לפי השער היציג ביום הגשת התביעה שכנגד סך של 648,048 ₪. באשר לדירת הגג - בהסכם הקומבינציה נקבע פיצוי מוסכם של 750$ עבור כל חודש איחור. אולם, לגישת התובעת שכנגד, ניתן לתבוע בגין האיחור את הנזק שנגרם בפועל, דהיינו דמי השכירות שנתקבלו אצל כונס הנכסים בגין השכרת הדירה ( 1,600 דולר לחודש). האיחור עומד על 86 חודשים, ובסך הכל 571,040 ₪. 2. פיצוי בגין התעשרות שלא כדין- בהסכם הקומבינציה נקבע, כי בניית הבניין תעשה רק על פי התכניות המאושרות (ס' 9(ה)). מרגע שהחליטה הוועדה המקומית ביום 6.11.96 להעניק היתר בנייה בתנאים, לא הייתה רשאית התובעת לאשר תכנית חדשה המשנה את היקף זכויות הבנייה, ללא הסכמת המנוח בכתב. היקף הפגיעה בזכויותיו של המנוח, נתמך בחוות הדעת שהוגשה ע"י התובעת שכנגד, ולא נסתר, לשיטתה, על ידי הנתבעת שכנגד. מחדלה של הנתבעת שכנגד, המתבטא באי הבאת ראיות סותרות והמצאת חוות דעת סותרת, רובץ כולו על כתפה. תשובת הנתבעת שכנגד לעניין הטענה כי הדירות נמסרו באיחור, טוענת הנתבעת שכנגד, כי תהליך הבנייה התקדם בצורה ראויה, והמנוח ועו"ד ברא"ז ליוו אותו כל העת. השניים היו מודעים להתקדמות הבנייה, ובשום שלב לא התרו בה כי היא מצויה בפיגור. בנוסף, אין זה ראוי לחייב את הנתבעת שכנגד לפצות את התובעת שכנגד בפיצוי בגין עיכוב כלשהו, כאשר המנוח, וחליפתו הנתבעת, חבים לתובעת פיצוי עתק בגין נזקיה. לעניין הטענה כי הבניין נבנה בניגוד למוסכם, הרי שתכניות הבנייה נמסרו לעו"ד ברא"ז עבור המנוח. כל התייחסותו של האחרון התמצתה במספר תיקונים שיש לבצע, ובחירת הדירה שרצה. יתרה מזאת, המנוח חתם בעצמו על הבקשה המחודשת להוצאת היתר בנייה ביום 14.11.00 (מוצג ט"ז). לסיכום, הגשת תכניות הבנייה נעשתה בידיעת המנוח, ובתיאום עימו ועם עו"ד ברא"ז. דיון על מנת למקד את טענות הצדדים, נזכור, כי ראשיתה של פרשה זו בהמרצת הפתיחה, אשר הוגשה על ידי המנוח ז"ל בשנת 1995. המנוח טען, כי רק בחודש אוקטובר 1995, עת קיים פגישה עם עו"ד ברא"ז, נודע לו לראשונה כי האחרון חתם בשמו על הסכמים עם התובעת. לטענתו, לא נתן לעו"ד ברא"ז ייפוי כוח לחתום בשמו על ההסכמים, ומשכך החתימה אינה מחייבת אותו. כאמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את התובענה, וקבע כי גרסת המנוח אינה מהימנה. ניסיונה של הנתבעת להעלות מן האוב טענות הנוגעות לחתימה על יפוי הכוח, ראוי לכל גינוי. בתי המשפט על ערכאותיהם השונות התייחסו לעניין זה, ומן הראוי היה להרכין ראש בפני קביעותיהם ולחדול מהעלאת טענות, שלא נועדו אלא להלאות את הקורא ולהתיש אותו. מדובר בסאגה של הליכים משפטיים, כמעט בלתי פוסקת, אשר כל כולה עוסקת במגרש ברחוב צירלסון בתל אביב. למעשה, התכחשות המנוח להסכם הקומבינציה היא שהביאה את הצדדים עד הלום. לו היה המנוח מכבד את החובה הבסיסית לפיה "הסכמים יש לקיים", היה מזמן זוכה ליהנות מרכושו, במקום להתכתש עם התובעת בערכאות. קביעתה של כב' השופטת דותן, כי תביעת המנוח לביטול ההסכם "הוכחה כתביעת סרק המבוססת על אדני שקר" (עמ' 8 לפסק הדין), עומדת בעינה ומלמדת, כי המנוח תרם רבות להתמשכות ההליכים ולעיכוב הליכי הבנייה. יחד עם זאת, איני סבורה, כי בהתנהגותו גרם המנוח לבדו לכל העיכובים הנטענים בהליך הבנייה. ראוי לזכור, כי התובעת בחרה שלא לבנות על פי האישור העקרוני לבנייה, שהתקבל בשנת 1997 (מוצג י"ד למוצגי התובעת). בחודש פברואר 1998 הודיעה עיריית תל אביב לתובעת, כי היא נאלצת להפסיק את הטיפול בבקשה להיתר בנייה, לאחר שהתובעת לא השלימה את ההליכים הנדרשים. בחודש יולי 1998 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של המנוח, ובחודש אפריל 2000 דחה בית המשפט העליון את ערעורו. בחודש נובמבר 2000 הגישה התובעת בקשה מחודשת להיתר בנייה. ההיתר ניתן בחודש יולי 2002. לאחר מכן, במהלך שנת 2002, פינה המנוח את הדירה במגרש, אז החלה התובעת בבניית הבניין. הבנייה הסתיימה בחודש פברואר 2005. המצב לאשורו, נכון להיום, הוא כי מזה מספר שנים, עומד בניין המגורים בשטח המגרש. יחידות הדיור שבו נמכרו, והן מאוכלסות. כך גם פני הדברים באשר לדירות מושא הסכם הקומבינציה, אשר היו אמורות להימסר לנתבעת וכיום מושכרות על ידי כונס הנכסים. במסגרת התביעה העיקרית, נשאלת השאלה - האם ביצע המנוח הפרות יסודיות של ההסכמים, המצדיקות סעד של פיצויים, וכן האם סכום הפיצויים הנדרש על ידי התובעת הוכח כדבעי ומוצדק בנסיבות העניין. באשר לתביעה שכנגד, יש להידרש לשאלה האם הנתבעת שכנגד פעלה כדין, כאשר לא מסרה לידי המנוח את שתי הדירות שיועדו לו, לאור טענתה כי עליו לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה, ומהו סכום הפיצויים המגיע, אם בכלל, לתובעת שכנגד. התביעה העיקרית לוח הזמנים הרלוונטי לתובענה זו הוא בין ההחלטה העקרונית להעניק לתובעת את היתר הבנייה בחודש ינואר 1997, ועד לסיום הליכי הבנייה בחודש פברואר 2005. סבורני כי יש לחלק את השתלשלות האירועים המתוארת לעיל לשני חלקים: האחד, פרק הזמן שבין ההחלטה העקרונית להעניק את היתר הבנייה, לבין יום קבלת פסק הדין של בית המשפט העליון. דהיינו, מחודש ינואר 1997 ועד לחודש אפריל 2000. השני, פרק הזמן שבין יום קבלת פסק הדין של בית המשפט העליון, לבין יום סיום בניית הבניין. כלומר, מחודש אפריל 2000 ועד לחודש פברואר 2005. אסביר במה דברים אמורים. פרק הזמן הראשון א. נזקים בשל אי פינוי המקרקעין בפרק הזמן הראשון, נמנעה התובעת מלהמשיך בהליכי הוצאת היתר הבנייה, תחילה עד שיינתן פסק הדין בתובענה שהוגשה לביטול ההסכמים, ולאחר מכן עד למתן פסק הדין בערעור. התובעת הסבירה זאת בכך שהיא ביקשה להימנע מהוצאות כספיות גדולות ומיותרות. על כך העיד מר עובדיה סופר, ממנהליה של התובעת: "כל עוד אדון זכריה סלמן תובע אותנו שאין בינינו עסקה- מיום העסקה עד שנת 2000 שזה הגיע לעליון לא היתה בכוונתנו להוסיף מאות אלפי שקלים או מליונים על הסכום שכבר הוצאנו. כל עוד אין וודאות שהמגרש שלנו לא התכוונו להוציא עוד כספים. עשינו הכל על מנת שתחל הבנייה" (עמ' 42, שו' 7-10). בנסיבות העניין, כאשר המנוח טען לבטלות ההסכמים עם התובעת, אני מוצאת את הסברה של האחרונה כהסבר סביר והגיוני. משהוגשה התביעה, והתעורר ספק לגבי תקפותם של ההסכמים, שלא נחתמו ע"י המנוח עצמו אלא ע"י עו"ד ברא"ז בא-כוחו, אך טבעי הוא, כי התובעת תנקוט משנה זהירות ותמתין לקבלת פסק דין סופי וחלוט, בטרם תמשיך בהליכי הוצאת היתר הבנייה. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה משהחליטה שלא להמשיך בהליכי הוצאת היתר בנייה, נגרם לה נזק מאי-פינוי המגרש על ידי המנוח. כאמור, בחודש יולי 1997, לאחר שמיעת התנגדויות, אושרה תכנית הבנייה, אולם לא ניתן היתר בנייה. ביום 18.2.97 נשלח לתובעת מכתבה של אינג' מרגריטה גלוזמן, מהנדסת רישוי בנייה בעיריית תל-אביב, בו נאמר מפורשות כך: "בתאריך 30.1.97 אושרה בקשתך בועדת ערר. לידיעתך, האישור אינו מהווה היתר והוא תקף לשנה אחת" (ההדגשה אינה במקור- ד.א.). לפי המוסכם בין הצדדים, המנוח היה צריך לפנות את המקרקעין רק כשיינתן לתובעת היתר בנייה, ולאחר תשלום כל התשלומים הנדרשים: "מסירת החזקה ב"נכס" לידי הקבלן תעשה עם אישור תוכניות הבניה, ובכפוף לקיום התנאים המתלים" (סעיף 15 להסכם הקומבינציה). בנושא זה אין מחלוקת (ראה דברי ע/ת עובדיה סופר, עמ' 42, שו' 29). עו"ד ברא"ז העיד בשעתו, כי הודיע למנוח, כי כל עוד לא יתקיימו תנאים אלה, אין מקום לפנות את המקרקעין (ת/1 עמ' 57 שורה 18-22). משכך, לא ניתן לקבל את האמור במכתב דרישת הפיצויים מיום 5.7.05, ששלחה התובעת לנתבע, לפיו: "כל העת לא פיניתם אתה ומשפחתך את החלקה ולא איפשרתם למרשתנו לקבל החזקה בחלקה, דבר שכמובן מנע ממנה לקבל היתרי בנייה ולעשות פעולות להקטנת נזקיה". אי-פינוי המקרקעין בפרק הזמן הראשון היה מוצדק, בהתאם למוסכם בין הצדדים עצמם. לפיכך, אין הוא מצמיח לתובעת עילת תביעה או זכות לפיצויים. הטענה הנוספת שהופנתה אל המנוח, לפיה: "רק ביום 24.10.02 הואלת לפנות את החלקה ואת הבית ומסרת את ההחזקה...", אף היא טענה לא נכונה, המתעלמת ממועד פינוי המגרש, כפי שנקבע בהסכם (ראה נספח כ' לתצהיר ע/ה אילן זכריה). המנוח לא היה חייב לפנות את המקרקעין כל עוד לא ניתן היתר בנייה ומשניתן, פינה את המקרקעין תוך המועד שהתבקש לפנותם. לסיכום נושא זה, כל עוד התנהלו ההליכים המשפטיים, ניתן לקבל את הסברה של התובעת לכך שבחרה להמתין לפסק דין חלוט וסופי בנושא תוקף ההסכמים. יחד עם זאת, לא ניתן לטעון כי המנוח עיכב את תחילת הליכי הבנייה, בכך שלא פינה את המגרש, שכן הצדדים הסכימו ביניהם, כי מועד הפינוי הוא מיום מתן היתר בנייה ולא קודם לכן. ב. נזקים כתוצאה מהגשת התובענות לביטול ההסכמים ראשית, יש להידרש לטענת הנתבעת, לפיה הלכה היא, כי נזקים שנגרמו בעקבות נקיטת הליכים משפטיים, מבלי שניתן צו מניעה ומבלי שהוצא כתב התחייבות לשיפוי, אינם מקימים עילת תביעה. החריג לכך הוא במקרים בהם נקיטת ההליכים נועדה "למשוך זמן" ולהזיק לצד שכנד (פרשת גלאם). לגישת הנתבעת, חריג זה אינו מתקיים בענייננו. כפי ששניתי בעבר בפרשת בנק ירושלים, סבורה אני, כי יש לנקוט משנה זהירות בהטלת אחריות על בעלי דין, המבקשים למצות את זכויותיהם המשפטיות כדין ובתום לב. על כן, חיובו של בעל דין בתשלום פיצויים צריך להיעשות רק במקרים חריגים, בהם בית המשפט השתכנע, כי מדובר בהליכים שננקטו בחוסר תום לב מובהק. במקרה דנן, רצף פעולותיו של המנוח, החל מהגשת התובענה לביטול ההסכמים, הערעור על פסק הדין, סירובו לחתום על התכנית שהוכנה לשם קבלת היתר בנייה, גם לאחר שחויב לעשות כן על יד בית המשפט, וכלה בהגשת התנגדות לתכנית לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- כל אלו מלמדים על ניסיונותיו למנוע את ביצוע הסכם הקומבינציה, תוך התכחשות בוטה לפעולות שנעשו בשמו ועבורו על ידי בא-כוחו דאז, עו"ד ברא"ז. משכך, טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה המנוח לא ביקש לעכב את הפרויקט, מאחר שהוא נסוג מבקשתו למתן צו המניעה הזמני ומאחר והסכים לחתום על היתר הבנייה - אינה יכולה להתקבל. לכך יש להוסיף את קביעתו של כב' השופט קלינג, כי ההסכמים שנחתמו בין המנוח לתובעת מקיימים את הדרישה לגמירות דעתו של המנוח, ולכן מדובר בתביעת סרק. מעדותה של עו"ד מלכה אנגלסמן, שייצגה את המנוח באותה עת נלמד, כי המנוח החליט במודע להמשיך בהליכים "אכן, המשכנו לנהל את התביעה בה טענו לבטלות ההסכמים כאשר רצינו להגיע למצב שנוכל להגיש בעתיד תביעת פיצויים" (עמ' 72, שו' 1). משכך, בהחלט ניתן לראות בנתבע כמי שנקט בהליכים בחוסר תום לב, ובכך גרם נזק לתובעת. לשאלת הנזקים עצמם אתייחס בהמשך הדברים. פרק הזמן השני מרגע שהתקבל פסק דינו של בית המשפט העליון, הדוחה את ערעור המנוח על פסק דינו של בית משפט המחוזי, נסללה מחדש הדרך להמשיך בהליכי הוצאת היתר הבנייה. אולם, רק בחודש נובמבר 2000, כ-7 חודשים לאחר מתן פסק הדין בערעור, הגישה התובעת בקשה חדשה להיתר בנייה. במהלך תקופה זו, הודתה התובעת כי המנוח שיתף עימה פעולה באופן מלא, וחתם על הבקשה החדשה להיתר בנייה (ראה עדות ע/ת צלקוביץ, עמ' 20, שו' 7-12). ביום 13.6.01 ניתן היתר לבניית הבניין, אולם רק ביום 30.7.02 שילמה התובעת את אגרות הבנייה והיטל ההשבחה (ראה מוצג ט"ז למוצגי התובעת וכן עדות ע/ת שחר שטרית, עמ' 49, שו' 4-8). לאחר קבלת היתר הבנייה, פנתה התובעת ביום 31.7.02 אל עו"ד ברא"ז וביקשה ממנו, לפנות אל המנוח ולהודיעו, כי עליו לפנות את המגרש תוך 14 יום, על מנת שלא תעוכב עוד התקדמות הבנייה (מוצג י"ז למוצגי התביעה). המנוח פעל בהתאם לדרישה זו, ופינה את המגרש. העובדה שהתובעת דרשה מהמנוח לפנות את הנכס רק לאחר שהתקבל היתר הבנייה, מהווה חיזוק נוסף למסקנתי, כי התובעת ידעה גם ידעה על האופן הראוי שיש לפרש את הוראת הסכם הקומבינציה, באשר למועד פינוי המגרש- ראשית, על התובעת לקבל היתר בנייה, ורק אחר כך, תוכל לדרוש מהמנוח לפנות את המגרש. מרגע שפינה המנוח את המגרש, נותק הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים על ידי התובעת לבין המנוח. ממועד זה ואילך, אין כל קשר בין התנהלותה של התובעת לבין המנוח, שאף הוכח כי שיתף פעולה עם התובעת, ביקר בבניין ובחר את הדירה המיועדת לו. המנוח אינו אחראי לעיכוב שנגרם בגין הוצאת היתר הבנייה המחודש, שכן מרגע שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בחודש אפריל 2000, הייתה צריכה התובעת לפעול באופן מיידי לחידוש הליכי קבלת ההיתר. יתרה מזאת, התובעת היא שבחרה ליזום תב"ע חדשה (מספר 3317), אשר מטרתה, בין היתר, להגדיל את מספר יחידות הדיור בבניין ל-11 (ראה נספח ט"ז לתצהיר ע/ה אילן זכריה). ביום 20.7.03 ניתן לתובעת היתר בנייה נוסף, שעניינו שינויים מההיתר הקודם. ביום 1.2.05 ניתן לתובעת היתר בנייה שלישי, בהתאם לתכנית הנקודתית שהגישה. מסתבר כי התובעת לא הפסידה כתוצאה מעיכוב הליכי הבנייה עד לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, אלא אף הרוויחה מכך. החלטת ועדת התכנון לאשר הקמת 11 יחידות דיור היא ללא ספק הישג עבור התובעת, דבר שגם בא לידי ביטוי ברווחיה הכספיים. משכך, אני דוחה את דרישת התובעת לפיצויים בגין עיכוב בעבודות הבנייה בפרק הזמן השני. כללי הקשר הסיבתי וכללי ריחוק הנזק התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים, בגין שלל נזקים והפסדים, שלטענתה קשורים ונובעים מהתנהגות המנוח כלפיה לאורך שנים. כללי הקשר הסיבתי וכללי ריחוק הנזק מבטאים יחדיו את שני היבטיה של הסיבתיות המשפטית, הנוהגת הן בדיני החוזים והן בדיני הנזיקין. מטרתם היא להגדיר את קיומה של אחריות הנתבע ואף לתחום אותה. כללי הקשר הסיבתי נוגעים לעצם קיומה של אחריות הנתבע כלפי הניזוק בגין גרימת נזק כלשהו, ואילו כללי ריחוק הנזק קובעים את היקפה של אחריות זו, לאמור את תחום הנזקים המכוסים על ידי אותה אחריות (ישראל גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת" משפטים יד, 15, 20 (1984)). סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כך: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". הוראה דומה קובע גם סעיף 454 להצעת התזכיר לחוק דיני הממונות שכותרתו "פיצויים בשל נזק" ולפיו "הנפגע זכאי לפיצויים מהמפר בשל הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה". סעיף 10 לחוק התרופות מורנו, כי לשם חיוב בפיצויים בשל נזק שנגרם כתוצאה מההפרה, יש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי הנזק נגרם עקב ההפרה ותוצאותיה והשני, כי מדובר בנזק שהמפר ראה או היה עליו לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. לגישת המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן, אף על פי שסעיף זה מתייחס לשתי דרישות שונות- סיבתיות וצפיות- המונח "קשר סיבתי" מתייחס לשתיהן, ומתוכן עולה דרישה כפולה של קשר סיבתי: האחד, קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לבין הנזק; והשני, קשר משפטי, במסגרתו יש להראות שקיימת קרבה בין הנזק להפרה. כאשר הנזק נחשב ללא צפוי, פטור המפר מאחריות בגינו, גם אם מתקיים קשר סיבתי עובדתי (דניאל פרידמן ונילי כהן, "חוזים", אבירם הוצאה לאור בע"מ, תשע"א-2001, עמ' 595-596, להלן: "פרידמן וכהן"). במסגרת מבחן הקשר הסיבתי העובדתי יש לבחון את מבחן ה"אלמלא". הכוונה היא שהאחריות לתוצאה מותנית בכך שאלמלא קרות האירוע, לא הייתה התוצאה מתרחשת. נטל ההוכחה של הקשר הסיבתי העובדתי הוא על התובע. משהוכח קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לבין הנזק, נדרש גם שהנזק שנגרם ייוחס מבחינה משפטית להפרה. קרי, נדרש שהנזק מההפרה יהיה צפוי על ידי המפר. סעיף 10 קובע, כי הן כאשר המפר ראה את הנזק מראש והן כאשר היה עליו לראותו מראש, ניתן לחייבו בפיצויים. מדובר בראיה מראש של נזק שהוא תוצאה מסתברת של ההפרה. מועד הצפיות הוא בעת כריתת החוזה. המצב הראשון הוא מבחן סובייקטיבי, העוסק בשאלה מה צפה המפר בפועל. המצב השני הוא מבחן אובייקטיבי, והוא עוסק בצפייה שאותה יש לייחס למפר סביר בנסיבות העניין. בכל מקרה, הפיצוי מוגבל לנזק שנגרם כתוצאה מסתברת של ההפרה. המבחן המקובל לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן "היקף הסיכון". משמעותו היא שאחריותו של המפר לפיצויים תיקבע על פי היקף הסיכון שיש להטיל עליו כפי שהוא נבחן בעת כריתת החוזה לאור אופיו של החוזה, תנאיו והנסיבות הכוללות (פרידמן וכהן, עמ' 596-603). לענין סכום הפיצוי, נקבע זה מכבר בע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עירית נתניה, פ"ד מו (4) 45, 59 כי: "מקום שבית המשפט פוסק פיצויי הסתמכות, הסכום הנתבע, על דרך ההיקש, ובשינויים המחויבים, צריך לעמוד במבחני הסיבתיות והצפיות הסבירה של סעיף 10סיפא לחוק התרופות. כלומר, נדרש שההוצאות, שהנפגע מההפרה טוען שהוציא בהסתמך על קיום החוזה, תהיינה הוצאות שהמפר ראה אותן או שהיה עליו לראותן מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהסתמכות על קיום החוזה..." . נזקי התובעת בפרק הזמן הראשון לאור המסקנה אליה הגעתי, כי התובע נקט בהליכים לביטול ההסכמים בחוסר תום לב, והתמיד בסירובו לחתום על התכניות גם לאחר שחויב לעשות כן על ידי בית המשפט, הגיעה העת לבחון את הנזקים של התובעת בתקופה זו. בהקשר זה ראוי לשוב ולהדגיש, כי רק לאחר שהמנוח הגיש תביעה (ה"פ 200031/06) לבית משפט השלום, למסירת החזקה בדירות, הגישה התובעת את התביעה לפיצויים דנן, אותה העמידה משיקולי אגרה על סך של 9 מיליון ש"ח. במענה לתביעה זו הגיש המנוח תביעה שכנגד לפיצויים בסך 1 מיליון ₪, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב אי מסירת הדירות. הדין מורנו בסעיף 7 לחוק התרופות, כי צד הטוען להפרה יסודית של חוזה, זכאי לבטל את החוזה. אם בחר שלא לבטלו, רשאי הוא לתבוע פיצוי עבור הנזק שנגרם לו עקב אותה הפרה, אך עליו לקיים את חיוביו על פי החוזה (ראה, למשל, ע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר בע"מ, פ"ד לו(2) 365, 372 ועוד פסקי דין רבים אחרים). עתה אפנה לבחינת נזקיה של התובעת בפרק הזמן הראשון. כזכור, מדובר בתקופה של שלוש שנים ושלושה חודשים - מעת שניתנה החלטה עקרונית להעניק את ההיתר ביום 30.1.97 ועד למועד מתן פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון באפריל 2000 - ולא שבע שנים כפי שטוענת התובעת. א. הפסד כתוצאה ממכירת הדירות באיחור התובעת טוענת, כי התקשרה בעסקה עם המנוח בחודש ינואר 1995 ורכשה את הזכויות במכרז בחודש אוגוסט של אותה שנה, בעת ששוק המקרקעין בישראל היה בגאות ובקו עליה. עליה זו נמשכה עד שנת 1996, שבה החל מיתון חריף בשוק המקרקעין, שנמשך עד שנת 2005. התובעת מכרה את הדירות (כולל שווי הדירה שטרם נמכרה) בסך 11,876,918 ₪ (נכון לשנת 2004) וטוענת כי הייתה יכולה למכור את הדירות באמצע 1;שנת 1997 תמורת 12,035,277 ₪. הפרשי הסכומים כשהם משוערכים ליום 31.8.05 עומדים, לטענתה, ע"ס 8,199,633 ₪. נזקי התובעת בפרט זה פורטו בתצהירו של אדר' צלקובניק, ובחוות דעתם של השמאי ליפה ורו"ח חגואל. הנתבעת טוענת, כי כתב התביעה וחוות הדעת מטעם התובעת, מעלים בבירור כי אין לפנינו תביעה בגין אובדן רווח, אלא השוואה בין תקבולים שהיו צפויים להתקבל ממכירת הדירות בשנת 1997, לבין התקבולים שהתקבלו בפועל בשנת 2004. אין בחוות דעתו של השמאי חגואל התייחסות לכספים ולהוצאות שהיה על התובעת להוציא בבניית הפרויקט, ואין כל התייחסות לרווח שהיה נותר בידי התובעת, אם בכלל, לאחר ניכוי עלויות הבנייה, אגרות, היטלים והוצאות נלוות. קשה להשתחרר מהרושם, שהשימוש ב"תקבולים" נועד להאדיר את סכום התביעה שלא כדין. עיון בחוו"ד השמאי ליפה, אשר שימשה בסיס לחישוביו של רו"ח חגואל, מלמד, כי שניהם לא מצאו לנכון לפרט את העלויות שהתובעת נשאה בהן בפועל בפרויקט ולהפחיתן מהתקבולים שקיבלה בשנת 2004 ממכירת הדירות, על מנת שניתן יהיה לחשב את הרווח (נטו) שהפיקה התובעת בסופו של יום. רו"ח חגואל אישר כי לא התייחס למרכיב הרווח בחוות דעתו וטען, כי השמאי ליפה מטעם התובעת, שעל חוות דעתו הסתמך בחישוביו, לא התייחס אף הוא לנושא זה (עמ' 63, שו' 19). כאשר נשאל השמאי ליפה על ידי בית המשפט, מדוע לא התייחס בחוות דעתו לנושא הרווח, לאחר ניכוי עלויות והוצאות, השיב: "אני לא יזמתי שאלות ולא ביקשו ממני להעריך מה היה הרווח בפועל ממכירת הדירות" (עמ' 55, שו' 30). מנהל התובעת מרק צלקוביץ, שפירט בתצהירו את הנזקים הנטענים, עשה כן תוך הסתמכות על חוות דעתם של השמאי ליפה ורו"ח חגואל, מבלי לצרף מסמכים או אישורים על ההוצאות בהן נשאה התובעת, כחלק מפרויקט הבנייה ומבלי להסביר, מדוע לא צוידו המומחים מטעם התובעת בנתונים אלה. מחדלה של התובעת לפרט את ההוצאות והעלויות בהן נשאה, ואת הרווח שנותר בידיה ממכירת הדירות, מעלה ספקות לגבי אמיתות גרסתה, כי הדירות נמכרו במחיר נמוך עקב השפל בשוק הדירות, שאירע לאחר שנת 1997. הספק מתעצם לנוכח העובדה שבידי התובעת הייתה טיוטת דו"ח אפס, שערך עבורה השמאי ספקטור בחודש נובמבר 2002, לאחר שהתקבל היתר הבניה החדש (נ/5). בדו"ח שמוען לבנק דיסקונט, פורטו כל העלויות הצפויות של הפרויקט, לרבות עלויות מימון לרכישת הקרקע, עלויות בניה ותכנון וכיוב', אך התובעת התעלמה מקיומו והוא הוגש כראיה מטעם הנתבעת. נתוניו של הדו"ח לא פורטו בחוו"ד השמאי ליפה או רו"ח חגואל ונראה כי התובעת העדיפה שלא להפנות תשומת לבם לנתונים הכלולים בו. מטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד השמאית דניאלה פז ארז, שהסכימה כי חלה ירידה במחירי הדירות, אך ציינה כי "הירידה החלה סביב שנת 97-98 והסתיימה ב- 2003" (עמ' 88 שו' 2). השמאית פז אישרה במענה לשאלות ב"כ התובעת, כי כאשר רוצים לבדוק רווח מפרויקט של קבלן, הרווח נוצר כתוצאה מההפרש שבין התקבולים שהוא קיבל מהמכירות, לבין העלויות שהיו לו לצורך הקמת אותו פרויקט. עלויות אלה כוללות את רכישת הקרקע, מסים על הרכישה, עלויות בניה בפועל, הוצאות לפועלים, תכנון, אגרות והיטלים, הוצאות מימון, הוצאות ניהול כלליות, שכירות משרדים, עו"ד, שמאים וכיוב' (עמ' 88 שו' 4 ואילך). גב' פז ציינה כי ערכה את אומדן העלויות בהסתמך על מחירון לוי יצחק לשנת 1997 ושנת 2004 (עמ' 90). ב"כ התובעת לא הציג בפני השמאית פז נתונים המפריכים את חישוביה ולא תקף את אופן עריכתם, אך בסיכומיו טען, כי חוות הדעת נערכה ברשלנות, כאשר השמאית אינה יודעת איפה בדיוק הבניין ממוקם; חישוביה נוגדים את המחיר שהוצהר והתקבל ע"י שמאי מס שבח מקרקעין ומסתמכים על מחירונים כלליים כדוגמת מידע של "מאגר נדל"ן"; ומסקנתה על רווח צפוי בפרויקט בשנת 2004 תמוהה, ואינה כוללת שערוך של מרכיב רכישת הקרקע לשנת 2004 והתשלום לכונסי הנכסים. למרות כשלים אלה שמוצא ב"כ התובעת בחוות דעתה של גב' פז, לא מצאתי הצדקה להעדיף את תחשיבי התובעת על פני תחשיביה, ואני מקבלת את טענתה, כי הפרויקט כפי שתוכנן בשנת 1997 לא היה רווחי. השמאית פז ציינה, כי בשנת 97' הוצא היתר בניה לשני מפלסי מרתף, חניה ו- 9 דירות ולאחר מכן 10 דירות. "מהבדיקה שלי ומהבדיקה שעיינתי גם של ספקטור ומהחומר של ליפא, זה ענין לא רווחי. כך שעיכוב כנראה נגרם בגלל ההליך המשפטי אבל בסופו של דבר שירת את הקבלן בזה שהוא פעל למקסם או להפוך את הפרויקט להיות רווחי יותר. בסופו של דבר בשנת 2002 הוצא היתר לענין רווחי וכדאי יותר, עם מרתף חניה אחד" (עמ' 95 שו' 6). במענה לשאלות בית המשפט השיבה גב' פז, כי לו הקבלן היה מממש את היתר הבניה המקורי ובונה על פיו בשנת 2002 "הוא היה מפסיד... בסופו של דבר תכננו פרויקט אחר ורווחי יותר" (עמ' 95 שו' 12 ושו' 21). התיזה, כי הפרויקט כפי שתוכנן בשנת 1997 לא היה רווחי - לא נסתרה ע"י התובעת. גם הטענה, כי התובעת פעלה להוצאת היתר בנייה חדש, כדי למקסם את רווחיה וכך הצליחה "להרוויח בפרויקט שהיה מאוד בעייתי" כדברי גב' פז (שם, שו' 21), לא זכתה לשום התייחסות מצד מומחי התובעת. על התובעת הנטל להוכיח, כי הפרויקט כפי שתוכנן בשנת 1997 היה פרויקט רווחי. עליה הנטל לפרט מהו הרווח שהיה נותר בידיה, אילו הפרויקט היה מבוצע בשנת 1997, לאחר ניכוי הוצאות ועלויות (שניתן בקלות לחשבן), לעומת הרווח שהיה נותר בשנת 2004 (לאחר ניכוי ההוצאות והעלויות בהן נשאה בפועל). מדובר בנתונים המצויים בידיעתה ובשליטתה של התובעת, אך התובעת בחרה להתעלם מהם, וכך עשו גם המומחים מטעמה. בהעדר נתונים אלה, אין בידי לקבל את הטענה, כי ירידת המחירים שאירעה לאחר שנת 1997 היא המקור לנזקיה של התובעת. מדובר בטענה בלתי מוכחת, העומדת בסתירה לנתונים המלמדים, כי בידי התובעת לא היה נותר רווח כספי, לו הבניין היה נבנה בשנת 1997, כפי שתוכנן מלכתחילה. אני קובעת כי יש להעדיף את חוות הדעת של המומחית מטעם הנתבעת, אשר ערכה השוואה בין הרווחיות בפרויקט בשנים 1997 ו- 2004 והגיעה למסקנה, כי לא רק שלא נגרם לתובעת נזק, אלא היא אף הרוויחה משדרוג הבניין (לאחר ניכוי עלויות והוצאות) סך של 448,503 ₪ (עמ' 30 לחווה"ד). לפיכך, אני קובעת, כי לא הוכח כל הפסד כתוצאה ממכירת הדירות באיחור, ואני דוחה את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה. ב. הוצאות תכנון ושמאות עודפות מדובר בהוצאות שהוצאו בפרק הזמן השני, שלגביו קבעתי כי לא חלה על הנתבעת חובת פיצוי. מעבר לכך, מדובר בהוצאות שהתובעת הוציאה מיוזמתה, כדי למקסם את רווחיה. החלטתה של התובעת להוסיף שטחים ויחידות דיור ולהגיש בקשה חדשה להיתר, לא נעשתה תוך התייעצות עם המנוח, אם כי לא נתקלה גם בהתנגדות מצידו. בנסיבות אלה, אין מקום להטיל את החיוב הכספי בגינן על שכמה של הנתבעת. ג. הוצאות משפטיות כתוצאה מהגשת תביעתו של המנוח התובעת טוענת, כי כתוצאה מהגשת תביעתו של המנוח להצהרה על בטלות ההסכמים, היא נאלצה לשאת בהוצאות משפטיות שלא הייתה נדרשת להן. הוצאות אלה, בסך 486,718 ₪ פורטו בחוו"ד רו"ח חגואל, שציין, כי לא ידוע לו אם מדובר רק בהוצאות עקב הליכים משפטיים, או גם בהליכי ההתנגדות של דיירים אחרים, מכיוון שאינו מכיר את ההליכים המשפטיים ואינו מעורה בהם (עמ' 64 שו' 21 ואילך). נספח ב' לחוות דעתו של רו"ח חגואל הוא תחשיב הוצאות שונות, הכולל הוצאות משפטיות לשנים 1997-2004. השמאית פז מטעם הנתבעת אישרה, כי יש להביא בחשבון הוצאות משפטיות שהקבלן נאלץ לשאת בהן (עמ' 88), אך לא הוצגו לעיונה קבלות וחשבוניות תשלום. ב"כ הנתבעת טוען, כי לתובעת אין עילה לתבוע הוצאות משפט, מעבר לאלה שנפסקו לטובתה במסגרת ההליכים המשפטיים, בסך 20,000 ₪ בביהמ"ש המחוזי ו- 10,000 ₪ בביהמ"ש העליון. איני מקבלת טענה זו, שכן התובעת זכאית להחזר כל ההוצאות שהוציאה לצורך הגנתה בהליכי סרק שנקט הנתבע כלפיה. אולם, העובדה שהתובעת לא הוכיחה מהם הסכומים ששולמו בקשר עם תביעת המנוח, כאשר ידוע כי בא-כוחה ייצג אותה גם בהליכים שאינם קשורים למנוח, מציבה קושי בקביעת גובה הפיצוי. ב"כ הנתבעת מציין, כי בהסכם שכ"ט בין התובעת לבין עו"ד קמר שהוצג כראיה (נ/4), התחייבה התובעת ביום 12.2.96 לשלם סך של 22,000$ עבור הטיפול בהליכים משפטיים, לרבות הגשת כתבי טענות. ב"כ התובעת לא התייחס לטיעון זה בסיכומי תשובתו ולא הפנה לכל מסמך המלמד על הסכום ששולם בפועל כשכר טרחה בהליכים המשפטיים נגד המנוח. עיון בהסכם שכה"ט מלמד, אמנם, כי הסכומים המצוינים בו אינם כוללים ייצוג בערעור, בבקשת רשות ערעור ועוד (סעיף 5), אך לא הוצגה אסמכתא לגבי הסכום ששולם, אם שולם, עבור ההליכים הללו. בנסיבות אלה ובהעדר כל אסמכתא נוספת, אני קובעת כי התובעת זכאית להחזר סך של 22,000$ בגין הוצאות משפטיות, כמפורט בהסכם שכה"ט. הסכום יחושב לפי ערכו בשקלים ביום הגשת התביעה 12.12.05 (4.6 ₪ לדולר) שהם 101,200 ₪. ד. עלויות מימון עודפות לטענת התובעת, העיכוב בביצוע הבנייה שיבש את תזרים המזומנים שלה ואילץ אותה לשאת בתשלומים נוספים של ריבית, ובהוצאות לשינוי הסדרים עם הבנק, בנוגע למשכנתא שנטלה לצורך מימון רכישת הקרקע. סך העלויות של הוצאות ריבית עודפות, לרבות ריבית פיגורים והפרשי הצמדה, בניכוי עלות ההלוואה "הסטנדרטית" שלקחה התובעת, חושב ע"י רו"ח חגואל בסך 2,236,350 ₪, כמפורט בנספח ה' לחוות דעתו. רו"ח חגואל העיד, כי הסתמך בחוות דעתו על מאזני החברה ולא עיין בדפי חשבון של הבנק או בהסכם ההלוואה. הנתבעת טוענת, כי מדובר בהלוואה בסך 2.25 מיליון ₪, שהתובעת נטלה בשנת 1996 לצורך רכישת המקרקעין, ונשאה ריבית צמודה בסך 5.4% לחודש. לדברי הנתבעת, חישובי הריבית בהם נקט רו"ח חגואל "מעוותים", שכן הם מתייחסים לתקופה בת 9 שנים, החל ממועד מתן ההלוואה עד ליום 31.8.05, בעוד שתקופת העיכוב המקסימלית שניתן לייחס למנוח היא בת שלוש שנים ושלושה חודשים (39 חודשים). המומחית מטעם הנתבעת, גב' פז העידה, כי עלויות המימון היו צפויות בכל מקרה לאורך חיי הפרויקט, אך יש להתחשב בעלויות העודפות למשך תקופה העיכוב, שהינה באחריות המנוח. לצורך החישוב קבעה, כי מדובר בסך 10,125 ₪ כטענת התובעת, כפול מספר החודשים הרלבנטיים. תחשיב זה מקובל עלי ולפיו, יש לחשב את הנזק ל- 39 חודשים כפול 10,125 ₪ לחודש. סה"כ מדובר ב- 394,875 ₪, והתובעת זכאית להשבתם. עלויות ניהול ושכ"ט מנהל הפרויקט התובעת טוענת, כי בשל מורכבות הפרוייקט נאלצה לשכור את שרותיו של מר שלקוביץ כמנהל, לממן שכירות שטח משרדי בתוך משרדיה של חברת "ליה (אירופה) בע"מ" וכן שירותי משרד וטלפונים, בסכום כולל של 398,200 ש"ח. בנוסף ומאחר שלא עמדו לרשותה אמצעים כספיים למימון שכרו של מר שלקוביץ, העבירה לו התובעת את דירת החדר בגג, כנגד זיכוי חשבונו אצלה בסך של 135,043 דולר. סכומים אלה דורשת התובעת כהחזר מאת הנתבעת. ב"כ הנתבעת מתקומם ובצדק, כנגד דרישה מופרכת זו. לדבריו, אין מקום לגלגל על המנוח עלויות שהתובעת הייתה אמורה לשאת בהן בכל מקרה, וללא קשר לפתיחת ההליכים ע"י המנוח. במיוחד כאשר הוצאות אלה משויכות גם לפרויקטים אחרים של החברה, ומשרדי החברה שימשו לכל הפעילות הקשורה לעסק, כפי שהעיד רו"ח חגואל בחקירתו הנגדית (עמ' 65 שו' 16). אכן מדובר בדרישה שמקומה לא יכירנה בתביעה זו. ע/ת מר שחר שטרית אישר בחקירתו הנגדית, כי אם התובעת הייתה בונה בשנת 97', היו לה מנהל פרויקט, אדריכל והוצאות משרד (עמ' 50, שו' 30), ומכאן שאין מדובר בהוצאות הנובעות או קשורות להתנהגותו של המנוח. לפיכך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה. סיכום התנהגותו הנפסדת של המנוח, אשר נקט בהליכי סרק לביטול או הצהרה על בטלות ההסכמים שכרת עם התובעת, מזכה את התובעת בפיצוי בגין הנזקים הקשורים להתנהגות זו, בפרק הזמן הראשון. על סמך הנתונים שהוצגו במהלך הדיון, הגעתי למסקנה כי התובעת זכאית לפיצוי כדלקמן: א. הוצאות משפטיות 101,200 ₪ ב. עלויות מימון עודפות 394,875 ₪ סה"כ 496,075 ש"ח הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד החיוב למסירת הדירות תביעתו של המנוח למסירת החזקה בדירות התקבלה בפסק דין מנומק, שניתן ע"י כב' השופט אטגדי ביום 28.7.10. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בהסכמת המערערת (התובעת כאן), ביום 24.4.12, אך החזקה בדירות לא נמסרה לנתבעת עד היום, והן מושכרות (בהסכמתה) ע"י כונס הנכסים. בספרם, "דיני חוזים- התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", נבו הוצאה לאור בע"מ, תשס"ט-2009, כותבים גבריאלה שליו ויהודה אדר כך: "... ראוי להדגיש כי אין בהפרה כשלעצמה, אף לא בהפרה חמורה או יסודית, כדי להפקיע את תוקף החוזה או כדי להביא לסיומו באופן אוטומטי. ההפרה מעניקה אמנם לנפגע כוח לבטל את החוזה (בכפוף לדיני הביטול), אולם כל עוד לא ביטל הנפגע את החוזה- ממשיך הוא לעמוד בעינו חרף ההפרה". (פרק 4, עמ' 112-113). משבחרה התובעת, היא הנתבעת שכנגד (להלן: "הנתבעת שכנגד") שלא לבטל את ההסכמים, היא מחויבת לקיים את התחייבויותיה, כל זאת ללא קשר בתביעת הפיצויים. על כל צד מוטלת החובה לקיים את חיוביו על פי הסכם הקומבינציה. משלא עשתה כן התובעת- היא בבחינה מפרה. כפי שקבע כב' השופט אטדגי בפסק דינו, גם אם הייתה קיימת עילה לכאורית לתביעת הפיצויים של הנתבעת שכנגד, הרי שהיה עליה לקיים את התחייבותה לפי ההסכמים, ולמסור את הדירות לתובעת שכנגד. למעשה, לא היתה הצדקה לאי מסירת הדירות למנוח "למן השלמת הבנין ועד לימים אלה", כלשונו של כב' השופט אטדגי (עמ' 9 שו' 2). אמנם בפסק הדין נאמר, כי "ניתן בזה צו המורה למשיבה למסור את שתי הדירות המיועדות לה... דירה אחת בקומה העליונה של הבנין... ודירה שניה בקומה שלישית של אותו בנין", ולא צוין המועד בו היה על הנתבעת שכנגד למסרן, אך מדובר בחיוב, שקרם עור וגידים למן השלמת הבנין ועד למועד המסירה בפועל (שטרם בוצעה). הנתבעת שכנגד הציגה מצג בפני המנוח ובני משפחתו - עת הזמינה אותם לבחון את הדירות המיועדות להם וערכה פרוטוקול של הליקויים המצריכים תיקון - כי אין מבחינתה כל מניעה למסור להם את הדירות. מדוע הזמינה את המנוח לסיור בדירות אם לא התכוונה למסור לו אותן מלכתחילה? וכן, מדוע שלחה לראשונה מכתב דרישה לפיצויים רק לאחר שהושלמה בניית הבניין, זמן קצר לפני המועד המתוכנן למסירת הדירות? הנתבעת שכנגד נהגה בחוסר תום לב בהתנהלות זו, עת לא התריעה בפני המנוח על כוונתה שלא למסור לו את הדירות והיא מתמידה בהתנהגותה, גם לאחר שניתן פסק דין המחייבה למסור את הדירות לתובעת שכנגד. אני קובעת כי לא הייתה הצדקה לאי מסירת הדירות לתובעת שכנגד, מעת שהושלמה בניית הבניין, ועל הנתבעת שכנגד לפצותה על נזקיה בשל אי-מסירתן החל ממועד זה ואילך. בקביעת מועד המסירה, התחשבתי בעובדה שבחודש מרץ 2005 הזמינה הנתבעת את המנוח לבדוק את הדירות המיועדות לו, ומכאן שבמועד זה ניתן היה, גם לשיטתה, למסרן לידיו. סכום הפיצויים בגין איחור במסירת הדירות בהסכם רכישת הדירות התחייבה הנתבעת שכנגד לשלם עבור הדירה בקומה ג', פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק, בסך של 1500 דולר לחודש או חלק ממנו (סעיף 5(ז) להסכם). עבור דירת הגג נקבע בהסכם הקומבינציה פיצוי מוסכם בסך של 750$ לכל חודש איחור, אך ניתן לתבוע גם את הנזק שנגרם בפועל, שהינו דמי השכירות שהתקבלו אצל כונס הנכסים בגין השכרתה של דירה זו, בסך של 1,600$ לחודש (סעיף 3 להסכם השכירות). הנתבעת שכנגד טוענת, כי אין לחייבה בפיצוי כלשהו, מאחר שלא היא אשר הפרה את החוזים, אך כאמור טענתה אינה מקובלת עלי. אשר על כן אני קובעת, כי התובעת שכנגד זכאית לקבלת הפיצוי המוסכם בסך 1,500 דולר לחודש עבור הדירה בקומה ג', ובסך 1,600 דולר לחודש עבור דירת הגג. חישוב התקופה יעשה החל מחודש מרץ 2005 ועד למועד המסירה בפועל, כאשר נכון ליום מתן פסק הדין מדובר ב- 88 חודשים ובסכום של 272,800 דולר (שהוא 1,254,880 ₪ נכון ליום 6.3.06). הסכומים יחושבו לפי שער היציג של הדולר ביום הגשת התביעה שכנגד 6.3.06 (4.696 ₪) וישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל. שכר הדירה בקופת הכונס בנוסף לסכומים האמורים לעיל, זכאית התובעת שכנגד לדמי השכירות שנמצאים בקופת כונס הנכסים, עבור השכרת שתי הדירות, שכן מדובר בסכומים שנצברו מהדירות שהיו אמורות להימסר לחזקתה. יצוין, כי בסיכומי התשובה שהוגשו ע"י הנתבעת שכנגד, לא הייתה התייחסות לדרישה זו. ד. פיצוי בגין בניית הבניין בניגוד למוסכם התובעת שכנגד טוענת, כי בהסכם הקומבינציה נקבע, כי בניית הבניין תעשה אך ורק על פי התכנות המאושרות, וכל הסכמה לשינוי תיעשה במסמך בכתב. לטענתה, כאשר בחרה הנתבעת שכנגד ליזום תב"ע נקודתית חדשה, הפרה בכך את ההסכם עמה ולא החתימה את המנוח על שינוי התכניות, למרות שהודתה כי הוא שיתף פעולה עמה. בהסתמך על טענה זו, שאין להגדירה אלא כמופרכת על פניה, ערכה השמאית פז חישוב של היקף הפגיעה והגיעה למסקנה כי מדובר ב- 450,000 ₪. ציינתי כי מדובר בטענה מופרכת, שכן המנוח והתובעת שכנגד הבאה בנעליו, לא העלו כל טענה או טרוניה בקשר עם הגשת התב"ע החדשה, שהיטיבה גם עמם. כפי שציינה הנתבעת שכנגד, תוכניות הבניה נמסרו לעו"ד ברא"ז עבור המנוח, שרק ביקש להוסיף כמה תיקונים ובחר את הדירה שרצה. המנוח ידע על התוכנית החדשה והסכים לה, כפי שהעיד עו"ד ברא"ז בשעתו (ת/1 עמ' 61 ואילך). בנסיבות אלה ומבלי להכביר מלים, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין אופן בניית הבניין. סוף דבר לאור סכום הפיצוי שנפסק לתובעת שכנגד בגין האיחור במסירת הדירות, תביעתה של התובעת בגין העיכוב בבניה "נבלעת" בתוכו ולא נותרת יתרה לתשלום לזכות התובעת. התובעת שכנגד זכאית לקבל את הסכום שנפסק לזכותה - בניכוי סכום הפיצויים שנפסק לתובעת - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין ולאור העובדה שחלק מעתירות התובעת והנתבעת שכנגד לא התקבלו, ישא כל צד בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו. בניהאיחור במסירת דירהמסירת דירה / איחור במסירת דירהמקרקעיןעסקת קומבינציה