התובע טען כי לפי חוזי השכירות יש לו זכות שימוש בחצר הבניין המשותפת וכי הוא משתמש מזה שנים רבות בחצר - בשירותים הנמצאים בחצר וכן לשם התקנת מיכלי גז ומזגנים והצבת מיכלי אשפה. לשיטת התובע, זכות השימוש האמורה צוינה בהסכמי השכירות וכן עולה מתוך דברים שנאמרו במסגרת הליך קודם בין הצדדים מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דייר מוגן שמשתמש בחצר: לפני מחלוקת בין דייר מוגן (בנכס עסקי) לבין הבעלים, במסגרתה עותר הדייר המוגן למתן צוי עשה לגבי חצר הבניין בו נמצא המושכר.   יאמר כבר כאן - אין זו המחלוקת הראשונה בין צדדים אלה המגיעה לערכאות.   כללי 1. התובע מחזיק כדייר מוגן בשתי חנויות בקומת קרקע בבניין ברחוב ראב"ע, פינת רחוב סלמה, בתל אביב (להלן בהתאמה גם: "המושכר", "הבניין").   לפי הסכמי השכירות של המושכר (הסכמים מיום 4.12.86 ו- 4.1.87, נספחים א'1 - א'2 לתצהיר התובע), הדיירים המוגנים היו מלכתחילה התובע ואדם נוסף בשם רוני נגר. לפי המידע שהוצב בהליך הנוכחי, יתכן כי זכויות הדיירות המוגנת הן כיום של התובע בלבד. מכל מקום, עניינו של מר נגר לא נדון במסגרת ההליך.   2. הסכמי השכירות נחתמו למול הבעלים דאז של הבניין, מר ראובן כהן. הנתבע הוא הבעלים הנוכחי של הבניין.   3. מטרת השכירות לפי הסכמי השכירות, הינה: "מסעדה וקיוסק או מסחר ושווק כללי או מאפיית פיתות ולחם".   מפסקי דין שניתנו בהליכים קודמים בין הצדדים לגבי המושכר והבניין (ר' להלן) עולה, כי בשנת 1992 הוסכם בין הצדדים שיקויים בחנויות עסק של הפעלת מכונות משחק לתקופה מוגבלת, כנגד דמי שכירות הגבוהים מדמי השכירות המוגנת. עיסוק זה הגיע לידי גמר לפני למעלה מעשור, בשלהי שנת 2000 (ר' להלן סקירת הליכים קודמים).   תמצית עמדות הצדדים לפי כתבי הטענות 4. במסגרת כתב התביעה (המתוקן) וכתב תשובה טוען התובע, כי לפי חוזי השכירות יש לו זכות שימוש בחצר הבניין המשותפת וכי הוא משתמש מזה שנים רבות בחצר - בשירותים הנמצאים בחצר וכן לשם התקנת מיכלי גז ומזגנים והצבת מיכלי אשפה. לשיטת התובע, זכות השימוש האמורה צוינה בהסכמי השכירות וכן עולה מתוך דברים שנאמרו במסגרת הליך קודם בין הצדדים (ת"א 29986/95).   5. מוסיף התובע וטוען כי במועד שאינו ידוע לו, כנראה שבועות מספר לפני הגשת התביעה, חסם הנתבע באמצעות קיר את פתח היציאה המוביל מהמושכר לחצר המשותפת של הבניין, השכיר את החצר למגורים, וכן חסם את שער הכניסה אל החצר מהרחוב באורח המונע אפשרות לרוקן מיכלי אשפה ולהחליף מיכלי גז.   התובע מציין כי סגירת הקיר נעשתה בלא שהיתה לו אפשרות לעמוד על ביצועה או להתנגד לה, לפי שהוא מרצה תקופת מאסר.   6. עוד טוען התובע כי פעולותיו של הנתבע נעשו ללא הסכמה ואף ללא היתר מהוועדה המקומית, וכי יש בהן כדי לפגוע בזכויותיו, בין היתר משום שנמנע ממנו מיצוי של מלוא השימושים האפשריים בהתאם למטרת השכירות (לפי שהרשות המקומית מַתְנה קבלת רישיון עסק דוגמת העסקים שבמושכר, בקיומם של שירותים וכד').   7. עמדת התובע היא כי יש בהתנהלות הנטענת של הנתבע כדי להפר את הסכמי השכירות או לקיימם שלא בתום לב וכדי הסגת גבול במקרקעין. בכתב התביעה טען התובע גם להפרת דינים נוספים (סע' 10 לכתב התביעה), אולם לא חזר על טענות אלה בסיכומיו.   8. ברמה האופרטיבית עותר התובע לצוים אשר יורו לנתבע: להחזיר את המצב לקדמותו - כך שיסיר את הקיר שבין המושכר לחצר ויאפשר את השימושים להם נועדה החצר ובהם חדר שירותים, התקנת מיכלי גז ומזגנים; לפנות את החצר ולסלק המטלטלין, למעט מיכלי הגז והאשפה ומנועי המזגנים; ולבטל את חסימת השער המוביל מרחוב ראב"ע לחצר. 9. עמדתו של הנתבע כפי שהיא מועלית בכתבי הגנה שהוגשו מטעמו היא, כי אין לתובע זכות שימוש בחצר למעט זכות שימוש בשירותים המשותפים בה לא עשה שימוש כ- 15 שנה ויותר, ועוד קודם למאסרו (של התובע). לשיטת הנתבע, לאור העדר השימוש בשירותים, וִיתֵר התובע על זכות זו, אולם אין איש מונע זאת ממנו גם היום (אף שהחצר מיועדת לשימושם של דיירי הבניין לשם התקנת בלוני גז). הנתבע טוען כי לא נחסם הפתח המוביל לשירותים המשותפים בחצר ולא ברורה הטענה לגבי היעדר היתר, וכי החצר לא הושכרה למגורים אף שהנתבע רשאי, לשיטתו, להשכיר אותה.   10. באופן כללי טוען הנתבע כי מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה שלא בתום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט וכי התובע הוא שמתעמר בנתבע, פוגע בזכויותיו ומזלזל בהן, אינו מקיים חובותיו כדייר מוגן ועושה במושכר שימוש כאילו הוא הבעלים. לשיטת הנתבע, התביעה הוגשה טרם זמנה כיוון שכלל לא נעשה שימוש במושכר על ידי התובע והמושכר עצמו נמצא במצב מוזנח ונטוש. הנתבע טוען בנוסף, כי מטרת התביעה היא למעשה לשכנע אותו למכור לתובע את הבניין ב"חצי-חינם" ו"להשתלט על נכסיו לכאורה בעזרת החוק", כי התובע אינו רשאי להשתלט על החצר ועצם העלאת דרישה משתמעת כזו "אינה לגיטימית משפטית וערכית". הליכים קודמים בין הצדדים 11. בין הצדדים התנהלו כבר כמה וכמה הליכים בעניין המושכר ויחסי השכירות, כמפורט להלן.   12. במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 29986/95 (להלן: "ההליך הראשון") עתר הנתבע לפינוי ולסילוק ידו של התובע (ושל הדייר המוגן האחר דאז, מר נגר) משתי החנויות וכן מחצר הבניין.   בפסק דין מיום 5.11.00 שניתן בהליך הראשון (על ידי כב' השופט, כתוארו אז, גולדין) נקבע, כי אמנם קמה לנתבע עילה לפינויו של התובע מהחנויות (בשל אי תשלום דמי שכירות ובשל שינוי מטרת השכירות (שימוש בחנויות עסק למכונות משחק)) אולם במקביל יש מקום לתת סעד מן הצדק אשר ימנע את הפינוי מהחנויות כנגד תשלום פיצוי והפסקת שימוש במושכר לעסק של מכונות משחק. לגבי חצר הבניין, נדחתה התביעה לפינוי בשל אי הרמת הנטל הראייתי בשאלת מיקום מנועי המזגנים שנזכרו בכתב התביעה.   13. הנתבע עתר פעם נוספת לפינוי התובע (ומר נגר) במסגרת ת.א (שלום ת"א) 70904/01 בעילות של אי תשלום דמי שכירות וכן של נטישה (להלן: "ההליך השני"). התביעה נדחתה בפסק דין מאת כב' השופט מור מיום 11.9.02.   14. בין ההכרעה בהליך הראשון לבין ההכרעה בהליך השני, פנה התובע לבית הדין לשכירות בענין קביעת (למעשה הפחתת) דמי השכירות ובענין חיוב הנתבע לבצע תיקונים, ואילו הנתבע השיב בתביעה שכנגד בענין דמי השכירות (ש' (ת"א) 1004/01 וש' (ת"א) 1048/01) (להלן יחדיו: "ההליך השלישי").   ההליך השלישי, שנוהל בבית הדין לשכירות, הסתיים בפסק דין מיום 20.1.04 (כב' סג"נ גולדין) בו נקבעו דמי השכירות, נדחתה התביעה לביצוע תיקונים ונדחתה התביעה שכנגד של הנתבע.   15. ביום 2.5.05 הגיש הנתבע תביעה נוספת לפינויו של התובע (ושל מר נגר) - ת.א. (שלום ת"א) 26394/05 - בעילות של שינויים במושכר, נטישת המושכר והפסקת תשלום דמי שכירות (להלן: "ההליך הרביעי").   בפסק דין מיום 22.7.07 (כב' השופטת ערקובי) נדחתה התביעה בהליך הרביעי. ערעור של הנתבע על פסק הדין (ע"א (מחוזי ת"א) 3406/07) נדחה בפסק דין מיום 12.1.11.   16. בין ההכרעה בבית משפט השלום בהליך הרביעי לבין פסק הדין בערעור, הוגשה התביעה הנוכחית, שהיא, אפוא, לכל הפחות, הליך חמישי בין הצדדים.   17. הנה כי כן, לא ניתן לומר כי יחסי הצדדים מתנהלים על מי מנוחות, בלשון המעטה.   העדים והערות דיוניות 18. במתכונתה המקורית התמקדה התביעה בקיר שבין המושכר לבין החצר. בסתיו 2011 הוגשה בקשה לתיקונה של התביעה כך שיתווספו לה טעונים ובעיקר סעדים נוספים בעניין השימוש בחצר (השכרתה הנטענת למגורים וחסימת השער בין הרחוב לחצר).   19. ההתנהלות בענין הבקשה לתיקונה של התביעה, לקתה באורח דיוני מטעמים שונים. זאת, הן עובר למתן ההחלטה בבקשה והן לאחר ההחלטה בה (החלטה מיום 28.12.11 אשר התירה את התיקון בכפוף לתשלום הוצאות וקבעה הוראות משלימות מסוימות).   20. בסופו של יום התאפשר התיקון וכן הוגש (ביום 11.3.12) מסמך מאת הנתבע שנועד להשלים את הגנתו והוכתר בכותרת "כתב הגנה מתוקן" (ויש בתיק בית המשפט אפוא שני מסמכים שונים בעלי כותרת זו). המסמך הנזכר, בדומה לאחרים שהוגשו במסגרת ההליך, מנוסח כמכתב לתובע ("אחרי שתשתחרר, תתקשר לפנינה [גב' גליקס - ת.א.] ותסכם איתה....", וכדומה). 21. העדים אשר תצהיריהם הוגשו בהליך הינם: מטעם התובע - התובע עצמו ובנו. מטעם הנתבע - גב' גליקס, אשר מנהלת את הבניין מטעמו של הנתבע. כל העדים נחקרו בחקירות נגדיות. 22. בהחלטה אשר ניתנה במסגרת קדם משפט מיום 3.11.11 נקבע בין השאר, כי נוכח מצבו הבריאותי המוצהר של הנתבע וההצהרה כי גב' פנינה גליקס, שנכחה באותו דיון (כמו בכל דיון) היא אשר מנהלת את הנכס בפועל, אין למעשה צורך בנוכחותו הפיזית של הנתבע עצמו במהלך הדיון וצויין - "...אלא אם תוגש בקשה מעודכנת, הרי שלא יהא בהעדרו של הנתבע כדי להוות בסיס לטענות" (עמ' 9 לפרוטוקול שם). למרות האמור, טען התובע בסיכומיו כי "להתחמקות הנתבע ממתן עדות ושליחת הגב' גליקס תחתיו, יש משמעות, שכן אין הנתבע יכול לחזור בו מהודאות והצהרות שנתן במסגרת הליכים קודמים". התובע טוען כי בניגוד לדברי הגב' גליקס בדיון מיום 3.11.11 (עמ' 8 ש' 8) בדבר מצבו הבריאותי של הנתבע, הנתבע צלול וכשיר לחלוטין ואף העיד על עצמו (במסגרת בקשה מקדמית) כי הוא "מבין וכותב בצלילות".   23. כפי שיבואר להלן, ספק אם יש בדברים שאמר הנתבע בהליכים קודמים כדי להשליך על תוצאות התביעה הנוכחית. הנתבע אף מציין בסיכומיו כי אינו מתכוון לחזור בו מהצהרות שנתן בהליכים קודמים (גם אם הוא מתנגד למה שהוא רואה כסילוף או שינוי ההצהרות או הפרשנות הניתנת להן). עוד יצויין כי לא אותרה בטעוני הנתבע או בטעוני גב' גליקס טענה לפיה הנתבע אינו צלול. הטענה שאותרה (בפרוטוקול ובמסמכים נוספים) הינה אך כי בעקבות גילו המתקדם (כ- 86) ומצבו הבריאותי, הנתבע אינו מגיע כמעט לבניין, יקשה עליו להגיע לדיון והדבר יכול לעלות בבריאותו. מכל מקום, ההחלטה מיום 3.11.11 קבעה, כנזכר, כי לא יוסקו כנגד הנתבע מסקנות בשל אי התייצבותו, אלא אם תוגש בקשה מעודכנת. בקשה כזו לא הוגשה. 24. ומשהזכרנו את גב' גליקס, נדרש במספר מילים למעורבותה בהליך. גב' גליקס מנהלת את הבניין מטעמו של הנתבע ושימשה עדה מטעמו. גב' גליקס מצאה לנכון להגיש לתיק מסמכים מטעמה שלה, ואף סברה וטענה כי התביעה אמורה להתנהל כנגדה ולא כנגד הנתבע. מסמכים שונים בתיק, מתחילה ועד כלה, נושאים במישרין או בעקיפין את "רישומי מגעהּ" של גב' גליקס. במקביל למעורבותה של גב' גליקס בפן העובדתי, הרי שמעורבותה בהליך ברמה הדיונית הקשתה במידה מסוימת על ניהולו.   25. עוד יצויין כי התצהיר ה"רגיל" של גב' גליקס הינו מסמך קצר ביותר בן שורות ספורות המציין אך כי גב' גליקס היא המנהלת את הבניין, הנתבע הוא בעליו (אך ממעט לבקר בנכס), וכי גב' גליקס לא עשתה ואינה מוכנה לעשות דבר בלתי חוקי ואינה נכונה להרוס קירות בבניין ללא צו בית משפט.   מסמך אחר, ארוך יותר באופן משמעותי, הוכתר בכותרת "עדות ראשית" (וכותרת ביניים נוספת - "עדות לתצהיר של ינון רוזנשטיין") ונחתם על ידי גב' גליקס שלא כתצהיר ("ובזה באתי על החתום כעדה"). מסמך זה, במסגרתו מתייחסת גב' גליקס אל עצמה כאל בעלת הדין בתיק למעשה, מנוסח במידה רבה כמכתב מהעֵדה אל התובע (לרבות הצהרתה כי בדרך כלל הינה "טובת לב ומלך עוזר ולא מעניש", איחוליה לתובע כי יחזור לדרך הישרה והבעת נכונות לסייע לו בכך, הצעה כי יבטל וימחוק את התביעה בהסכמה וללא הוצאות, הצעה להפגש במושכר וללבן טענות והצהרות כמו - "תאמין לי, אני אחרונה שאפריע לך להתפרנס בצורה חוקית"). בסיפא המסמך ניתן למצוא את ההצהרות הבאות: "לו אני הייתי מוכנה להתפשר על חשבון החוק, הייתי מזמן נוסעת במרסדס, אבל אני מעדיפה לחפש אוכל באשפתות, לגור מתחת לגשר, ה[ע]יקר להשאר אזרח ישר שומר חוק, וכבוד אלוקים, כמו כול אבותי וכמו מרדכי היהודי התנכי. המ[ט]רה שלי בחיים לא לשאוף לחיי רווחה ונוחיות, אלא לעשיית צדק. בכל דבר ומקום, אפילו [ה]כי קטן ולא חשוב". הצדדים הסכימו כי גם המסמך האמור יחשב כחלק מתצהירה של העדה (עמ' 17 ש' 14- 16 לפרוטוקול). 26. ביום 24.6.12 הוגשה לתיק "הודעה חשובה" ע"י גב' גליקס, ובה נכתבה הצהרה מסויימת לגבי קיר שעמד במחלוקת בין הצדדים. בהחלטה מאותו תאריך הופנתה תשומת לב הצדדים לפנייתה הכתובה של העדה. לא הוגשה כל בקשה בעקבות האמור. 27. העדויות נשמעו במהלך שתי ישיבות משסברו הפרקליטים סברו שיש אפשרות של ממש לסיים את התיק בהסדר. בסופו של יום, לא צלח הדבר בידם ואין אלא לתת פסק דין לגופו של ענין. 28. ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבות ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת. סדר הדיון 29. המחלוקות בין הצדדים נסובו על השימוש בחצר הבניין בו נמצא המושכר. לשם הכרעה במחלוקות אלה נדון תחילה בזכות השימוש בחצר באופן כללי. לאחר מכן נדרש לטענות קונקרטיות אותן מעלה התובע בעניין החצר (בדבר חסימת יציאה - הבקשה להריסת קיר; בדבר חסימת כניסה מרחוב ראב"ע; בדבר השכרת החצר לצדדים שלישיים - התביעה לפינוי וסילוק מטלטלין). זכות השימוש בחצר - כללי 30. התובע טוען, כנזכר, כי על פי הסכמי השכירות, יש לו זכות שימוש בחצר הבנין המשותפת (לרבות בשירותים שבחצר) וכי הנתבע מונע ממנו בדרכים שונות (לעיל ולהלן) את השימוש בחצר ופוגע בזכויותיו. התובע מדגיש כי השימוש בחצר המשותפת היא חלק בלתי נפרד מהשימוש במושכר עצמו וכי לא בכדי קיימת דלת יציאה ישירות אל החצר. 31. הנתבע מצידו טוען כי אין לתובע זכות שימוש בחצר הבניין, וכי בחצר "עושים שימוש דיירים נוספים ונציגת בעל הנכס, כפי שהנתבע מצא לנכון להתיר להם" (סע' 14 לסיכומים). במקביל טוען הנתבע כי אין לאף דייר זכות שימוש בחצר מלבד כניסה למחלק הגז (סיפא פסקה ראשונה בסע' 19 לסיכומים). עוד טוען הנתבע באופן פרטני כי התובע אינו זכאי להשתמש בחצר לצורך מעבר ופריקת אשפה או סחורות, באשר לשם כך יש לו דלת יציאה פרטית לרח' ראב"ע. בסיכומיו מוסיף הנתבע וטוען כי פרשנות התובע ביחס לזכות השימוש בחצר, מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפי שהיא פוגעת בזכות הקניין שלו כבעלים. 32. כתמיכה לטענותיו בענין זכות השימוש בחצר מציין התובע כי בחוזה השכירות נכתב שקיימת זכות לשירותים משותפים וכן כי קיימת חובה לשמור על החצר. התובע אינו נוקב במספרו של סעיף קונקרטי. עוד מציין התובע כי הנתבע עצמו העיד, במסגרת חקירתו הנגדית בהליך הראשון (כהגדרתו לעיל), כדלקמן: "ש.ת. חצר הבניין משמשת רק למיכלי גז של הדיירים וגם חדרי שרותים משותפים, למעשה יש להם זכות להשתמש אך הם מעולם לא השתמשו בהם כי להם יש שרותים משלהם בתוך החנויות, גם לפני שנכנסתי וגם לאחר מכן" (נספח ה' לתצהיר התובע). התובע גם מפנה לכך שבמסגרת אותו הליך נדחתה תביעת הנתבע (התובע שם) לסילוק מזגנים שהציב התובע (הנתבע שם) בחצר. לשיטת התובע (סע' 8 לסיכומים), עדותו של הנתבע "מהווה הודאת בעלי דין, השתק פלוגתא ומעשה בי-דין, אשר מהווים מניעות מצד הנתבע מלכפור בזכויות התובע לשימוש בחצר הבנין". 33. עיון בדברים שאמר הנתבע כמצוטט מעדותו בהליך הראשון מעלה, כי הנתבע אכן אישר את זכות התובע להשתמש בשרותים המשותפים. העיון גם מעלה כי הנתבע לא אישר דבר מעבר לכך בקשר לשימוש בחצר. גם בהליך שלפנינו, הנתבע אמנם טוען כי לתובע אין זכות שימוש בחצר, אך במקומות מסויימים אישר למעשה במקביל כי יש לתובע זכות שימוש בשירותים המשותפים. הנתבע טען כי התובע לא עשה בזכות זו שימוש שנים רבות ולפיכך ניתן לראותו כמי שויתר עליה, אולם חזר וציין כי איש אינו מונע מהתובע לעשות שימוש בשירותים שבחצר גם היום (סע' 7 וסע' 14 לכתב ההגנה המתוקן (הראשון)). 34. זכות השימוש בשירותים המשותפים שנמצאים בחצר עוגנה אפוא בעדות הנתבע בהליך הראשון. ברם, זכות זו ממילא אינה עיקר בטרוניות התובע בהליך הנוכחי. למעשה אין לגביה, לטעמי, מחלוקת אמיתית. אין לקבל את עמדת הנתבע כפי שנכללה בנספח למסמך שהוגש מיום 11.3.12 (סע' 7 ל"כתב הגנה מתוקן") לפיה השירותים שייכים כעת לדירה מס' 1, מה גם שממילא, אף בסמוך להצהרה זו מציין הנתבע כי לכשישתחרר התובע ממאסרו, אם יסכים להשתתף "בנקיון השירותים ובקניית ניר טואל[ט]", יתאפשר לו ולעובדיו לעשות שימוש בשירותים שבחצר (שם). 35. אשר לפסק הדין שניתן במסגרת ההליך הראשון (ביום 5.11.00), עיון בו מעלה כי במסגרת סעיף 11 נקבע שהנתבע (התובע שם) לא הרים את נטל הראיה לעניין מיקומם המדויק של מנועי המזגנים שלטענתו התקין התובע (אחד הנתבעים שם) בחצר הבית. מטעם זה נדחה פרק התביעה שעסק בסילוק יד מחצר הבית. לא אותר בפסק הדין ממצא פוזיטיבי לגבי זכויות השימוש בחצר, חרף העובדה שהצדדים העלו בהליך טענות בענין היקף זכות שימוש זו (סע' 3 לפסק הדין, פרק התובע שם - ס"ק ד' ופרק הנתבעים שם - ס"ק ז'). 36. אין אפוא באמור בהליך הראשון - הן בעדות הנתבע והן בפסק הדין - כדי לבסס קיום והיקף זכות של התובע לשימוש בחצר, בכפוף לענין השרותים. משכך, נפנה אל התשתית ההסכמית של יחסי הצדדים (הסכמי השכירות). 37. התובע, כאמור, אינו נוקב במספרו של סעיף קונקרטי בהסכמי השכירות לעיגון טענתו בענין זכות השימוש בחצר, אלא מתייחס לתוכנם הנטען של ההסכמים (לגבי זכות שימוש בשירותים ולגבי "חובה לשמור על החצר"). 38. עיון עצמאי בהסכמים מעלה תחילה, כי אלה אינם מתייחסים לחצר כחלק מהמושכר עצמו, פרט לעובדה שהם מציינים במפורש את השירותים המשותפים. במבוא לחוזה השכירות מיום 4.12.86 (נספח א'1 לתצהיר התובע) נכתב שהמושכר מכיל "חנות, 2 מחסנים, 2 מטבחים + בית שימוש משותף"; ובמבוא לחוזה השכירות מיום 1.1.87 (נספח א'2 לתצהיר התובע) נכתב שהמושכר מכיל "חנות וגלריה". ואכן, התובע אינו טוען לשימוש יחודי בחצר. 39. התייחסות מסויימת לחצר ניתן למצוא בסעיף 8 לשני חוזי השכירות (אשר אולי אליו כיוון התובע בטענתו), בו נקבע: "השוכר מתחייב לשמור על נקיון המושכר וכן על נקיון חדר המדרגות, החצר, הגינה, וכל שאר המקומות המשותפים לו ולשאר דיירי הבית". החצר והגינה נכללים אפוא לפי ההסכמים לכאורה ב"מקומות המשותפים" לשוכר (תובע) ולשאר דיירי הבית. 40. הנתבע מצידו מפנה לסעיפים 13 ו-15 להסכמי השכירות ומבקש ללמוד מסעיפים אלה כי אין לתובע זכות שימוש בחצר הבניין. סעיפים אלה להסכמי השכירות קובעים כדלקמן: "13. השוכר מתחייב לא להחזיק בחדר המדרגות או בחצר כלי רכב אלא אם נועד לכך ע"י המשכיר מקום מיוחד. ... 15. השוכר מסכים ומתחייב לשלם למשכיר בכל חדש את חלקו הפרופורציונלי בהוצאות הכרוכות במאור ונקוי חדר המדרגות, נקוי החצר, כולל רכישת פח אשפה והחזקת הגן, הורקת בורות השופכין, החזקת תעלות הביוב וכל שרותים אחרים הכרוכים בהחזקת הבית. הוצאות אלה תתחלקנה בין כל דיירי ומחזיקי הבית באופן פרופורציונלי למספר החדרים שבבנין. ותוספנה לשכר הדירה." 41. לא מצאתי באמור בסעיפים הנ"ל להסכמי השכירות כדי לתמוך בטענות הנתבע לגבי העדר זכות שימוש בחצר. סעיף 13 אוסר באופן קונקרטי על החזקת כלי רכב בחדר המדרגות או בחצר באורח המלמד רק על כוונה שלא לגרום לחסימת החצר או הכניסה לבניין. גם סעיף 15 אינו תומך בטענה בענין העדר זכויות. למעשה, ניתן לראות בו משום חיזוק לטענת התובע כי קיימת לו זכות שימוש בחצר המשותפת, באשר הסעיף מחייב את השוכר (התובע) לשלם למשכיר (הנתבע) את חלקו היחסי בהוצאות הכרוכות בניקוי החצר וכיו"ב. בסיכומי הנתבע נטען כי כיום הדיירים אינם משתתפים בפועל בנטל הכספי בהחזקת החצר, והיא מוחזקת על חשבונו של הנתבע בלבד, אולם טענה כזו לא אותרה קודם לכן ולא נטען או הובהר המתווה המשפטי הנטען אותו יש להסיק הימנה. 42. הצדדים לא הפנו להוראות נוספות מתוך הסכמי השכירות שיש בהן כדי ללמד על כוונת הצדדים בענין שימוש בחצר. 43. הצדדים אף לא הפנו לפסיקה כלשהיא בענין זכות השימוש בחצר. ככלל, הפסיקה דנה בעניין זכויות בחצר מושכר בהקשר של תחולת דיירות מוגנת על שטח "נלווה" למושכר (חצר, גינה וכיו"ב), כאשר השוכר טוען לזכויות דיירות מוגנת (ייחודיות) באותו שטח נלווה. במקרה שלפנינו הטענה אינה לשימוש ייחודי בחצר אלא לשימוש משותף. עם זאת, נראה כי ניתן ללמוד מהפסיקה הנ"ל גם על השטחים המשותפים. 44. בפסק דין ותיק, המתייחס לבית עסק ואשר ההלכות שנקבעו בו עודן שרירות ותקפות, נקבע: "משהשכיר בעל-הבית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות, והדיירים זכאים במשותף לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל-הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה ומזכות השימוש בהם. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך הוראות החוזה בכללותו ומתוך כל הנסיבות האחרות מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסוימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך איתו. בלעדי זאת לא נותר מאומה מזכויות אלו בידי בעל-הבית". ע"א 398/36 ליבוביץ נ' כץ, פ"ד יח(1) 384, 390 (1964). 45. במקרה נוסף שנדון בפסיקה (בהקשר טענה לזכות שימוש ייחודי), כלל הסכם השכירות שבין הצדדים (שם) סעיפים זהים לסעיפים 8 ו- 15 בהסכמי השכירות במקרה שלפנינו, ונקבע: "...לשון ההסכם אינה כוללת התייחסות אל הגינה כאל חלק מהמושכר. התייחסות אל הגינה מופיעה אך בסעיפים 8 ו- 15 להסכם, מהם ניתן ללמוד על הבחנה ברורה בין הדירה- המושכר, ובין החלקים המשותפים לכלל דיירי הבית. כך, קובע סעיף 8 להסכם השכירות כי: "השוכר מתחייב לשמור על נקיון המושכר וכן על נקיון חדר המדרגות, החצר, הגינה, וכל שאר המקומות המשותפים לו ולשאר דיירי הבית". סעיף זה להסכם מלמד כי המושכר- לחוד, והגינה, שהיא חלק מן המקומות המשותפים לכלל דיירי הבית - לחוד. גם סעיף 15 מוביל למסקנה דומה, ועל פיו: "השוכר מסכים ומתחייב לשלם למשכיר בכל חדש את חלקו הפרופורציונלי בהוצאות הכרוכות במאור ונקוי חדר המדרגות, נקוי החצר, כולל רכישת פח אשפה והחזקת הגן, הורקת בורות השופכין, החזקת תעלות הביוב וכל שרותים אחרים הכרוכים בהחזקת הבית. הוצאות אלה תתחלקנה בין כל דיירי ומחזיקי הבית באופן פרופורציונלי למספר החדרים שבבנין. ותוספנה לשכר הדירה." תנאים אלו להסכם מתיישבים עם כוונת הצדדים כפי שהיא נלמדת אף מן הנסיבות החיצוניות להסכם.. מכאן, שאין עסקינן בבית משפחתי עם גינה כי אם במבנה בו התגוררו מספר דיירים והגינה, כשאר השטחים המשותפים, שימשה את כלל הדיירים". ע"א (מחוזי ת"א) 2876/03 גומבו נ' ישבה יזמות מקרקעין בע"מ (18.1.06). 46. לאור הסכמי השכירות, ההלכה הפסוקה, מכלול החומר בתיק ועל פי הגיונם של דברים, אני מוצאת כי יש לאפשר לתובע, לגבי החצר המשותפת לבניין, זכות משותפת לשימושים רגילים ונאותים הדרושים באופן סביר לשם שימוש במושכר לפי מטרת השכירות. שימושים כאלה יכולים לכלול, בהתייחס לסוגיות שהועלו בהליך זה, שימוש בשירותים המשותפים, גישה לצורך התקנת מזגן והחלפת מיכלי גז. אין באמור כדי להקנות לתובע זכות שימוש ייחודית בחצר או כדי לאפשר לו "להשתלט" על החצר כחששו של הנתבע. 47. על רקע הקביעה הכללית האמורה בענין הזכות לשימוש בחצר הבניין, נפנה לבחון טענות קונקרטיות שעלו בעניין השימוש. חסימת היציאה מהמושכר אל החצר - הקיר שהריסתו מבוקשת 48. התובע טוען כי במועד שאינו ידוע לו, ככל הנראה מספר שבועות עובר להגשת התביעה, חסם הנתבע את פתח הכניסה לחצר המשותפת של הבניין ע"י בניית קיר מבלוקים והשארת פתח צר ביותר אל החצר. התובע כותב כי בביקור שערך בנו ביום 12.7.11 התברר, כי למול דלת היציאה מהמושכר אל החצר, בנוי כיום קיר בלוקים אשר חוסם את המעבר החופשי למעט פתח צדדי שמאלי ברוחב של 70 ס"מ (סע' 6א' לתצהיר הבן). התובע מפנה לתמונה שצורפה כנספח ב' לסיכומים - מוצג במ/1 (עמ' 20 ש' 18- 20) לגבי מצב המקום קודם לבניית הקיר, למול נספח 3 לתצהיר בנו. לשיטת התובע, בניית הקיר בוצעה שלא כדין, ללא קבלת הסכמתו, ואף ללא קבלת היתר לפי דיני התכנון והבנייה כדין. 49. עמדת הנתבע הינה, כי לא נבנה כל קיר חדש בבניין (וכי התביעה כולה נולדה כדי לתת מגן מפני תביעה עתידית בגין נטישה, עמ' 3 ש' 24- 25 לפרוטוקול ישיבת 25.5.11). הנתבע מוסיף כי אמנם לא בנה קיר חדש והתובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכחת בניית קיר חדש אך במקביל, "אם וכאשר בית המשפט יצווה על סמך חוות דעת הנדסית מוסמכת שתאשר [ש]אין סכנה לקריסת חדר המדרגות, הנתבע בהיותו אזרח ישר ושומר חוק, מיד יהרוס את הקיר שבמחלוקת". 50. השאלה האם נבנה או שמא לא נבנה קיר חדש, אמורה להיות סוגיה עובדתית תחומה, ברורה וקלה להכרעה. ברם, הצדדים לא השכילו להגיע בה להסכמה ואף לא הביאו תשתית ראייתית הולמת. 51. בכל הנוגע לטענות התובע לגבי קיומו של קיר חדש, אין לפנינו עדות השוואתית של גורם אחד בענין המצב בעבר למול המצב בהווה. התובע עצמו אינו יכול להעיד על מצב המושכר כיום מידיעה אישית, לפי שהוא מרצה תקופת מאסר, היה בנכס לאחרונה לפני 7.5 שנים וכיום הוא ניזון בדברי אחרים בלבד (עמ' 14 ש' 20- 21; עמ' 16 ש' 13). בנו של הנתבע התייחס בתצהירו למצב הנכס במועד ביקורו (יולי 2011) אך לא התייחס כלל למצב הנכס בענין הקיר עובר למועד הביקור (השווה: בענין השער בכניסה לחצר, שם ציין הבן כי בעבר לא היה שער בכניסה לחצר, עמ' 14 ש' 7). עיון השוואתי בתמונות אליהן מפנה התובע כאינדיקציה למצב המקום לפני ואחרי השינוי הנטען, מעלה כי לא ניתן ללמוד מהן את המבוקש (אך גם לא את היפוכו של דבר). 52. אשר לעמדת הנתבע (העדר קיר חדש) הרי שזו נתמכה עובדתית בעדותה של גב' גליקס. אולם, עדה זו אישרה שלא היתה בבנין קודם לשנת 2006 (עמ' 22 ש' 21- 22). משכך, גם אם נקבל את עדותה של גב' גליקס כי לא נבנה קיר חדש מאז הכרותה את המקום (ובמקרה כזה בכל מקרה אין מדובר בקיר "חדש", במובן זה שהקיר קיים לפחות משנת 2006), הרי שאין בעדות זו כדי לאיין אפשרות שהקיר נבנה בין המועד האחרון בו ביקר התובע בנכס לבין המועד הראשון בו ביקרה גב' גליקס בנכס. 53. במסגרת שלב ההוכחות הצביעו הצדדים לפני, זה לכה וזה לכה, על תמונות המעידות לשיטתם על תמיכה בגרסתם. לא מצאתי כי היה באיזו מהן כדי לתמוך משמעותית בטיעון כזה או אחר. 54. בהעדר תשתית ראייתית מספקת להכריע בשאלת הקיר ובשים לב לכך שהנטל להוכחת הטענה מוטל על התובע, לא אוכל לקבוע ממצאים בסוגיה זו, ודין הטענה להידחות. 55. בשולי הדברים יוער כי גב' גליקס העלתה, באורח לא פורמלי ובאיחור, אפשרות לפיה קילוף אסבסט שבוצע בקיר הביא לשגגה בענין קיומו של קיר חדש (ר' הודעתה של גב' גליקס מיום 24.6.12). להערכה זו לא מיוחס משקל בקביעת המסקנות בתיק, אולם היא נרשמת בשולי הדברים לשם השלמת התמונה ועיון. חסימת הכניסה מרחוב ראב"ע לחצר 56. טענה נוספת המועלית על ידי התובע הינה כי הגישה אל החצר מרח' ראב"ע (מצד מערב) נחסמה וכי (בניגוד לעבר) אין עתה אפשרות לפנות את מיכלי האשפה, להתקין מזגנים ולהתקין מיכלי גז. לעניין זה מפנה התובע לסע' 5 ו- 6ד לתצהיר הבן ולתמונה שצורפה כנספח 8 לתצהיר האמור. 57. מחקירת גב' גליקס עולה כי בכניסה מרח' ראב"ע אכן קיים שער, כי לכל דייר למעט התובע יש מפתח לשער, וכי אין התנגדות לתת גם לתובע מפתח לשער זה: "ש. נכון שהשער מרח' ראב"ע סגור? ת. נכון. ש. הוא משמש גישה אל החצר? ת. כן. אבל צריך לציין שהוא סגור ולכל בית אב של דיירים יש מפתח. ש. לתובע יש מפתח? ת. הוא עוד לא עובד שם. כשיבוא ניתן לו ברצון. אין לי בעיה לתת גם עכשיו. אבל שלא ישלחו להסתובב שם סתם אנשים, רק אנשים שעובדים שם. הרי הוא לא נמצא שם" עמ' 25 ש' 21- 27. 58. חרף דברי הגב' גליקס בעדותה, טוען הנתבע בסיכומיו (סע' 19) כי לתובע אין זכות להשתמש בחצר לצורך מעבר ופריקת אשפה או סחורות, כי לשם כך יש לתובע דלת פרטית היוצאת ישירות לרחוב הראב"ע בנוסף לדלת הראשית הפונה לרח' סלמה וכי אין לתובע צורך במפתח לשער החצר. 59. אשר לעצם הצורך בשער כותב הנתבע בסיכומיו (בסע' 20): "יש הבדל גדול בין להחליף בלוני גז ללא מכשול ובין ניסיון השתלטות על כל החצר ובעזות מצח לדרוש הורדת שער החצר, שמגן כנגד גניבת בלוני וראשי גז וכנגד סיכון להיווצרות תחנת מכירת סמים וזנות. דבר שאף דייר בבניין ושכנים מסביב לא יסכימו לו". 60. מטרת קיום השער, היא אפוא, בין השאר, מניעת גניבת מטלטלין שנמצאים בחצר (כגון בלוני גז) ומניעת כניסתם של גורמים חיצוניים שאינם רצויים (דהיינו, של מי שאינם דיירים בבניין ואינם רצויים בסביבתו). 61. עמדנו לעיל על זכותו (המשותפת) של התובע לעשות שימוש בחצר לרבות לצורך פינוי אשפה והחלפת מיכלי גז. זכות זו יכולה לעלות בקנה אחד ולהיות משולבת עם קיום שער שמגן על החצר לטובת כל המשתמשים (לרבות התובע) תוך העברת עותק מהמפתח לתובע כלשאר הדיירים, כפי שהעידה הגב' גליקס כי ניתן לעשות (ור' גם סע' 6 למסמך שהגישה גב' גליקס לתיק ונושא כותרת "הצעת הסדר" ואת התאריך 25.3.12). יתכן כי הנתבע אינו שבע רצון מזהותו של התובע ומעיסוקים שהוא מייחס לו, אולם אין בכך כדי לגרוע מזכויות התובע כבעל זכויות דיירות מוגנת (והזכויות הנלוות לכך) כל זמן שזכותו שרירה וקיימת. 62. על הנתבע לדאוג אפוא לכך שהתובע (או מי מטעמו) יקבל מפתח לשער שהותקן בכניסה מרחוב רעב"ע, וזאת בתוך 14 יום מקבלת פסק דין זה. הדרישה לפינוי החצר וסילוק המטלטלין 63. התובע טוען כי בביקור שערך בנו בבניין התברר שהחצר מקוּרה בחלקה, משמשת למגורים ומותקנים בה מיטה, שולחן, כסאות, מטבחון, כיור, מקרר ומתלה כביסה (סע' 6ג' לתצהיר הבן וצילומי החצר שצורפו לתצהיר זה). בכתב התביעה ביקש התובע לצוות על הנתבע לחדול מהשכרת שטח החצר לצד שלישי ולסלק את המטלטלין בחצר (למעט מיכלי הגז והאשפה ומנועי המזגנים). בסיכומים שהוגשו מטעם התובע נכללה רק דרישה לסילוק כל המטלטלין מהחצר. 64. ברמה הראייתית מפנה התובע, לתמיכה בטענתו, לעדותה של גב' גליקס שאישרה כי הוצבו בחצר חפצים שונים: מקרר, כיריים, כסא, שולחן, מיטה וכסאות (עמ' 25 ש' 4- 15), ולעדותה בעניין מתן אפשרות לדיירי דירה מס' 1 להשתמש בשירותים המשותפים בחצר מאחר שאין לדירה הזאת שירותים אחרים (עמ' 26 ש' 23- 26). לשיטת התובע, טענת הגב' גליקס לפיה מדובר בחפצים לאחסנה בלבד, אינה מתיישבת עם צילומי החצר (שצורפו לתצהירו של בנו), מהם עולה כי המקרר מחובר לחשמל, על הכיריים ניצב מחבת, וניכר כי לנו במיטה אך זמן קצר קודם לצילום. 65. הנתבע מצידו טוען כי לא השכיר את החצר לצדדים שלישיים על אף שהיה רשאי לעשות כן. לטענתו, התובע עירב/בלבל בין דירה מס' 1 לבין החצר, כאשר דירה מס' 1 היא דירת קרקע ואילו החצר אינה מבנה או דירה והיא משמשת כחצר. לשיטת הנתבע, העירוב שנעשה בין החצר לבין דירה מס' 1 מלמד כי התובע ובנו אינם יודעים כלל במה מדובר. 66. מתמונות שצורפו לתצהירו של בנו של התובע ולא נסתרו, עולה כי אכן נמצאים בחצר רהיטים שונים ומקרר כפי שפורט בטענות התובע בהקשר זה. העולה מהתמונות, לרבות בשים לב לצלחות שטופות וסכו"ם שטוף במתקן ייבוש, סיר עומד על כיריים, מיטה מוצעת, מברשת שיער על שולחן, ועוד כהנה וכהנה, מתיישב יותר עם טענה לפיה פלוני מתגורר במקום מאשר עם טענה כי גב' גליקס "מאחסנת שם חפצים רזרביים שיכולים לשמש את הדיירים בדירות במקרה הצורך" (סע' 11 ל"כתב הגנה מתוקן" מיום 11.3.12). 67. לאור האמור לעיל בדבר זכויות השימוש בחצר ולאור הסעד כפי שהוא נדרש בשלב הסיכומים, אני מורה כי על הנתבע לפנות מטלטלין המצויים בחצר ככל שהדבר דרוש על מנת לאפשר לעשות בחצר שימושים הדרושים באופן סביר לשימוש במושכר לפי מטרת השכירות, לרבות שימוש בשירותים המשותפים, גישה לצורך התקנת מזגן, והחלפת מיכלי גז. למעלה מן הדרוש ולמען הזהירות יצויין כי לאור זכויות השימוש כפי שצוינו לעיל, חצר הבניין אינה נכס העומד לבעלים לשם השכרה ייחודית וכי מגורים של גורם בחצר אינה עולה, על פני הדברים, בקנה אחד עם האמור. הערה וסיכום 68. לא מצאתי בראיות ובטעונים האחרים, אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (16.8.11); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם , פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה הטענה בדבר זיוף בהוספת המילים "בית שימוש משותף" בתיאור המושכר בחוזה השכירות מיום 4.12.86; המחלוקת בדבר הרקע להריסת השירותים "הפנימיים" שהיו במושכר עצמו; טענות הרחבת חזית; פרשנות הצדדים בענין עדותה של גב' גליקס (בעמ' 26 ש' 23- 26) לגבי דירה מס' 1; ועוד. 69. לאור האמור לעיל ומכלול החומר בתיק, התביעה מתקבלת באופן חלקי, כדלקמן: א. הנתבע מחוייב לאפשר לתובע לעשות בחצר שימושים (משותפים) רגילים ונאותים הדרושים באופן סביר לשימוש במושכר לפי מטרת השכירות, לרבות שימוש בשירותים המשותפים, גישה לצורך התקנת מזגן, והחלפת מיכלי גז. ב. התביעה בעניין הקיר, נדחית, כמבואר. ג. הנתבע מחויב לדאוג לכך שהתובע (או מי מטעמו) יקבל מפתח לשער הכניסה מרח' ראב"ע, וזאת בתוך 14 ימים מיום קבלת פסק הדין. ד. אני מורה על פינוי המטלטלין המצויים בחצר ככל שהדבר דרוש על מנת לאפשר את הזכות הנזכרת בסע' א' לעיל. 70. בנסיבות הענין, משזכה התובע בחלק מהתביעה, מחוייב הנתבע בהשתתפות בהוצאות התובע בהיקף של מחצית ההוצאות לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. כן מחוייב הנתבע כלפי התובע בשכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪. 71. לפני סיום אבקש לציין לחיוב את התנהלותם ההדדית העניינית של הפרקליטים בתיק זה, חרף קשיים לא מבוטלים אשר עמדו לפניהם.חצרשמשות רכבמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)