התעללות בעובד - נזיפות והשפלות

לטענת התובע, פוטר כאשר לפיטוריו קדמה מסכת של התנכלויות והתעללות, שכללו נזיפות השפלות וקללות ואף אלימות פיזית. הנתבעת, מצידה, הכחישה את ההתנהלות שיוחסה לה, וטענה כי התובע הוא זה שבחר להתפטר ולעזוב את העבודה כאשר עד להתפטרותו עשה כל שיכל על מנת לשדל את הנתבעת לפטרו, והיא ניסתה להסדיר את היחסים עמו, ואף נעזרה בנציג ההסתדרות נענתה לכל דרישותיו של התובע ושיפרה את תנאי העסקתו כפי שביקש. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התעללות בעובד - נזיפות והשפלות: 1. התובע, טכנאי אלקטרוניקה במקצועו, עבד בשירות הנתבעת העוסקת בייבוא ושיווק של מוצרי אלקטרוניקה. מרכז עסקה של הנתבעת מצוי בנצרת והוא כולל גם חנות (להלן: "העסק"). בתביעה שלפנינו טוען התובע כי עבד בשירות הנתבעת מיום 01/07/99 ועד ליום 19/06/10, מועד בו פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת, ועל כן ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים לפי שכר קובע של 3,200 ₪ , ותמורת הודעה מוקדמת לפי שכרו האחרון שעמד על סך 3,952 ₪. עוד הוא טוען, כי לאורך כל תקופת עבודתו לא קיבל כלל חופשה בתשלום ודמי הבראה ולא הופרשו בגינו הפרשות לקרן פנסיה, ועל כן עותר הוא לחיוב הנתבעת בתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה, כמו גם פיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות לקופת פנסיה. לבסוף, טוען התובע כי ביום 01.11.06 נתן לנתבעת הלוואה בסך 100,000 ₪ וזו טרם נפרעה במלואה, והנתבעת נותרה חייבת לו בגין הלוואה זו יתרה בסך של 51,800 ₪. יוער כי התובע טען גם שהופר הסכם שנחתם בין הצדדים, בו נקבע בין היתר כי הוא זכאי ל- 4% עמלות על יסוד מכירות, וגם כי קיבל שכר בגין משרה חלקית למרות שעבד במשרה מלאה, אולם בגין רכיבים אלה לא נתבעה תביעה כספית. עוד יצוין, כי התובע כלל בין רכיבי התביעה גם תשלום עבור דמי חגים ותוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, אולם בדיון בפנינו חזר בו מתביעתו לרכיבים אלה. 2. הנתבעת, מצדה, טענה כי התובע בחר לעזוב את העבודה על דעת עצמו כאשר עד להתפטרותו עשה כל שיכול היה על מנת לגרום לפיטוריו. לטענתה, התובע, שנקבעה לו נכות בשיעור של 100% הועסק במשרה חלקית לבקשתו, כדי שלא תישלל זכאותו לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. לגישתה, התובע קבל את כל המגיע לו בהתאם לדין. הנתבעת כפרה בטענה אשר לשיעור ההחזר שנותר לתשלום בגין ההלוואה הנטענת מצד התובע, ולטענתה נותרה יתרה שעומדת על סך של 12,787 ₪ לכל היותר. 3. הפלוגתאות הטעונות הכרעה בענייננו, כפי שגם הוגדרו במעמד הדיון המוקדם, הן כדלקמן - א. האם הוחזרו לתובע מלוא הכספים שהלווה לנתבעת? ב. האם התובע קבל חופשה בתשלום כמגיע לו? ג. האם התובע קבל את מלוא דמי ההבראה להם הוא זכאי? ד. האם הנתבעת הפרישה בגין התובע הפרשות כלשהן לפנסיה: במידה ולא - מה שיעור הפיצוי לו הוא זכאי בגין הפרשות בחסר? ה. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם התובע זכאי לפיצוי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. נדון להלן בפלוגתאות דלעיל, לאו דווקא בסדר שהובאו. 4. נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים: א. לטענת התובע, פוטר כאשר לפיטוריו קדמה מסכת של התנכלויות והתעללות, שכללו נזיפות השפלות וקללות ואף אלימות פיזית. הנתבעת, מצידה, הכחישה את ההתנהלות שיוחסה לה, וטענה כי התובע הוא זה שבחר להתפטר ולעזוב את העבודה כאשר עד להתפטרותו עשה כל שיכל על מנת לשדל את הנתבעת לפטרו, והיא ניסתה להסדיר את היחסים עמו, ואף נעזרה בנציג ההסתדרות נענתה לכל דרישותיו של התובע ושיפרה את תנאי העסקתו כפי שביקש. ב. לגרסת התובע, כפי שהועלתה בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהגיש, הרי שמעבר לכך ששולם לו שכר בגין משרה חלקית למרות שעבד במשרה מלאה, בשנה האחרונה לעבודתו אצל הנתבעת התחיל יחסו של מר בשארה, הבעלים והמנהל של הנתבעת (להלן: "מר בשארה"), להתדרדר , דבר אשר התבטא ביחס משפיל, צעקות קללות, ואלימות פיזית ומילולית שהופעלה כלפיו, אולם למרות זאת העדיף התובע לשמור על מקור פרנסתו בהתחשב במיתון ההולך וגובר והמחסור במקומות העבודה. כך, למשל, צוין כי ביום 22.06.09 (להלן: "המקרה הראשון") יזם התובע שיחה טלפונית עם מר בשארה לבירור דברים בהקשר לעבודה, במהלכה התחיל האחרון לצעוק ולקלל וטרק את הטלפון בפניו, וכאשר לאחר מכן התובע חזר לעסק זרק מר בשארה לעברו שתי חבילות סוללות אשר היו מונחות על השולחן. לטענת התובע עזב את העסק בעקבות המקרה הראשון ונסע לביתו עד אשר חזר לעבודה ביום 13.07.09 בעקבות ישיבה משולשת שהתקיימה בין הצדדים בנוכחות אחיו של התובע, במהלכה סוכם על תנאי עבודה הולמים והתנהגות נאותה ומכובדת כלפי התובע. התובע המשיך וציין, כי עד לחודש 10/2009 שררה אווירה טובה בין הצדדים ובמהלך אותה תקופה אף פוטר אחד העובדים והתובע התבקש ע"י מר בשארה לעבוד גם כסוכן מכירות, תפקיד שלא היה לרוחו אך מתוך דאגה לפרנסתו הסכים לבצעו, והחל מאותו מועד שימש כסוכן ומחלק סחורות וגם עבד בחנות למרות שלא קבל כל תוספת לשכר. התובע הצהיר כי באופן כללי לא הסכים לעבוד בימי ראשון, שהינו יום המנוחה השבועית שלו, אך לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד מר בשארה נאות באופן חריג לעבוד ביום ראשון ה- 20.02.10 כאשר ובסופו של היום חזר לחנות ומסר למר בשארה כי זהו "יום ראשון הראשון והאחרון בו אני עובד", ובתגובה מר בשארה צעק עליו, קילל אותו וסטר על לחיו, ואף לא הסכים לתת לו את מפתחות הרכב והטלפון הסלולרי הנמצא בתוך הרכב (להלן: "המקרה השני"). למחרת המקרה השני, פנה התובע, לטענתו, למשרדי ההסתדרות הכללית בנצרת, וביקש את סיועו של מזכיר האיגוד המקצועי מר עודה זיאד (להלן: "מר זיאד"). אין חולק כי נערכה ישיבה אליה זומן גם מר בשארה, ובגישורו של מר זיאד הגיעו הצדדים להסכם שהועלה על הכתב בזו הלשון - "בהמשך לישיבת העבודה שהתקיימה מיום 24/02/10 בעניין המשך עבודתו של העובד סלמאן ויסאם, ובהתאם להצעות שהועלו בישיבה הנ"ל. הנני להודיעכם כי העובד בחר להמשיך בעבודתו בהתאם להצעה שלפיה ימשיך לעבוד בתור שכיר לפי משכורת חודשית של 4,000 ₪ נטו(ארבעת אלפים ₪) בתוספת 4% עמלת עידוד מכירות למחזור העולה על 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪). עמלת עידוד הגדלת המכירות תשולם לאחר סיכום שלושה חודשי מכירות ותשולם לעובד כאשר המכירות בשלושת החודשים עולה על 150,000 ₪ בשיעור של 4% מהמכירות שישולמו לעובד נטו בתוספת למשכורות שקבל ו/או אמור לקבל כולל כל התנאים הסוציאליים בהתאם לחוק ולהסכם הקיבוצי של ענף מתכת חשמל ואלקטרוניקה. הערה: הסכם זה לתקופת ניסיון של שלושת חודשים 1/3/2010 עד 30/5/2010 עם תום התקופה תתקיים ישיבה בעניין תנאי העסקה בעתיד." התובע טען כי ההסכם לא קוים, ומר בשארה נהג לדרוש ממנו לעבוד יותר משמונה שעות ביום עבודה, ולא שילם את עמלה המוסכמת (4%) על יסוד מכירות כאמור. התובע הוסיף וציין, כי באותו חודש היה חג הטבילה אך מר בשארה סרב לאפשר לו לצאת לחופשה, וצעק וקלל אותו. עוד, תאר התובע בתצהירו כי : "שבוע אחרי הייתי עובד בחנות, בזמן ההפסקה פנה אלי מנהל הנתבעת בצעקות ואמר לי "תעלה לאכול ותרד מייד" אין הפסקה. באותו מעמד עת יצאתי מהחנות להפסקה עוד פעם צעק עלי קילל אותי ובקש את המפתחות בחזרה ואמר לי : "לא תחזור לכאן"". עוד הצהיר, כי ביום 19.06.10 הגיע כהרגלו למקום העבודה וחיכה מחוץ לחנות משעה 08:55 עד שעה 09:20 אז בא בנו של מר בשארה פתח את החנות והתחילו לסדר סחורה, מר בשארה בא לאחר מכן, ובאותו הזמן היה לקוח בחנות ולאחר שסיימו עם הלקוח פנה מר בשארה בצעקות לעבר התובע ואמר לו "תלך תצא החוצה" וכשהשיב לו התובע "אני בא לעבוד" הגיב מר בשארה בצעקות וקללות ונתן לתובע אגרוף בסנטר ובפה וביקש ממנו לא לחזור עוד לעבודה (להלן: "המקרה האחרון"). התובע הפנה לכך שבעקבות המקרה האחרון הגיש תלונה במשטרה, שעותק ממנה הוצג בפנינו, ולאחר מכן פנה לבית החולים "המשפחה הקדושה " על מנת לקבל טיפול רפואי, ולעניין זה הוצגו אישורים רפואיים ומכתב שחרור מהמיון, שבו נרשם בסעיף אנמנזה סיעודית כדלקמן: "בן 33 פנה למיון עקב חבלה בלסת תחתון לדבריו הותקף ע"י מנהל העבודה מתלונן על כאבים." ובסעיף אנמנזה רפואית נרשם בין היתר כי "הומלץ על אנטיביוטיקה, קומפרסות קרור ובדיקת רופא שיניים." ג. מנגד טען מר בשארה, שהכחיש את כל טענות התובע בדבר היחס לו זכה, כי למעשה היחסים בין הצדדים התדרדרו מאז נישואי התובע בחודש מאי 2008, שלאחריהם החל התובע לבקש בקשות שונות ומשונות, יצא מהעבודה ללא רשות, נטל חופשות ללא הודעה מוקדמת וללא כל רשות, ניהל שיחות טלפון פרטיות ארוכות וסילק את הלקוחות למרות שהסחורה אותה בקשו הייתה במלאי דבר אשר פגע בעבודה. באשר לפגישה ביום 13.07.09 לאחר המקרה הראשון כמתואר לעיל, טען מר בשארה שמטרתה הייתה לסכם את תנאי העסקתו של התובע בעקבות השינוי בחוק הביטוח הלאומי אשר לפיו ניתן להעסיק אדם נכה במשרה מלאה. בנוסף, הודה מר בשארה בקיומה של הפגישה אשר התקיימה בנוכחותו של מר זיאד עודה לאחר המקרה השני, אך טען כי ההסכם קוים וכי שילם לתובע את השכר עליו סוכם ועמלות לא שולמו משום שבמהלך החודשים אפריל ומאי ההכנסות של הנתבעת היו בסך של 78,183 ₪ ועל כן לא הגיעה לתובע כל עמלה בהתאם לתנאי ההסכם. יחד עם זאת נטען כי תנאי העבודה של התובע שופרו ונמסר לרשותו גם רכב חדש. נציין כי מר בשארה התעלם מגרסת התובע לעניין הנסיבות שהביאו לאותן פגישות וכל שטען היה כי התובע הוא זה שיזם את הסכסוך והוא זה ש"עשה בעיות" כלשונו. מר בשארה ביקש להפנות לכך שחרף היעדרויות רבות של התובע - משכורתו שולמה במלואה, והסירוב לאשר יום חופשה בחג הטבילה- נבע מכך שאין מדובר בחג רשמי, וחרף העדר האישור התובע נעדר מעבודתו וגרם לפגיעה בעבודה. באשר לנסיבות המקרה האחרון, מר בשארה הכחיש בכל תוקף את מעשה התקיפה והפנה לכך שהתיק שנפתח בעקבות התלונה שהוגשה על ידי התובע נסגר מחוסר ראיות. מר בשארה הצהיר כי שלא כנטען ע"י התובע - הוא זה אשר פנה למר זיאד בבקשה ליישוב הסכסוך ביניהם, וכל שעשה הוא לבקש מאת התובע לצאת ליומיים חופשה בתשלום בשל "הלחץ במערכת העבודה בין הצדדים כלשונו". לגרסתו, התובע סרב לצאת לחופשה, והגיע לחנות " כאשר דמו בראשו" ודרש להישאר במקום בכוח. מר בשארה הדגיש כי באותה עת נכחו בחנות מר חנא עווד ומר עבדאללה מבג'יש אשר יכולים להעיד כי לא נגע בתובע, וכל שבקש מהתובע היה לעזוב את מקום העבודה עד אשר יגיעו להסדר בתיווך מר זיאד. מר בשארה טען כי באותו יום הלך התובע ממקום העבודה ולא חזר, ובכך יש לראות משום התפטרות מצדו. בנוסף, ציין כי בעקבות התלונה שהוגשה במשטרה הזהירה אותו האחרונה שיימנע מיצירת קשר עם התובע, וגם בכך יש כדי להוות התפטרות מצד התובע, שתוכננה בזדון. ד. נאמר כי מבין שתי העדויות שהובאו בפנינו, העדפנו את עדות התובע, אשר התרשמנו מכנותה ואשר הייתה עקבית ולא נסתרה. לא זאת הייתה התרשמותנו ביחס לעדותו של מר בשארה, אשר מעבר לכך שחשנו שאמר אותם דברים שסבר כי יתמכו בדחיית התביעה ולאו דווקא תיאר נכוחה את הנסיבות, הרי שגרסתו לא הייתה עקבית, נסתרה במספר נושאים, ולא נתמכה במאומה. בהקשר האחרון נפנה לכך שראשית, דברי מר בשארה בנוגע לנסיבות מתן ההלוואה הראשונה לא היו עקביים, ובהקשר זה עוד נרחיב את הדיבור בהמשך. שנית, בעוד שמר בשארה טען שהוא זה שפנה למר זיאד כדי לגשר בינו לבין התובע, הרי שמר עודה עצמו, שהוזמן, אגב, כעד הגנה, העיד כדלקמן - "ש: המעביד בתצהירו כותב שב- 18.6 לאחר שהסתיים ההסכם הזה הוא פנה אליך על מנת לערוך הסכם בשנית. ת. המעסיק והעובד יכלו להכין הסכם כזה גם בלעדיי ולחתום עליו. לא זכור לי שהמעסיק פנה אלי כדי שאני אכין לו עוד הסכם כזה, ואילו היה פונה אלי הייתי גם מסייע, כי תפקידי לסייע, לשמור גם על מקום העבודה וגם על זכויות העובד. ש. ב- 18.6 בעקבות המחלוקת בין העובד למעביד והרגשתו של המעביד כי עומד להיות פיצוץ ואכן קרה פיצוץ ב- 18.6 הוא פנה אליך על מנת להרגיע את הרוחות ועל מנת שהיחסים ימשיכו להיות בצורה תקינה, האם אתה זוכר משהו כזה. ת. לא.". מר זיאד נשאל לעניין המחלוקת העיקרית בין הצדדים וכך אמר - " ת. העובד הגיע אלי, א' מבחינת יחס וב' טען שמגיע לו סכומים מהמעסיק. ישבנו וגישרתי ועשינו שלום בית. במסמך שלי אני לא מתייחס לגבי הסכומים ולגבי העבר כי תפקידי היה לגשר ולעשות שלום בית ולקבוע את הפרטים שלפיהם ימשיכו לנהל ביניהם את יחסי העבודה." (ראו, עמ' 20, שורות 26-29). שלישית - גרסתו של מר בשארה בתצהירו לפיו הפגישה מיום 13.07.09 נקבעה לצורך עדכון תנאי העסקתו של התובע בעקבות השינוי בחוק הביטוח לאומי לפיו ניתן להעסיק את התובע במשרה מלאה, אינה עולה בקנה אחד עם הרישומים בתלושי השכר, שכן עיון בתלושים שרלבנטיים למועד האמור וגם לאחריו מעלה כי היקף משרתו של התובע הועמד על 76% לאורך התקופה האמורה, בעוד שהשכר עלה בכ- 800 ₪ , כך שנמשכה אותה התנהלות של רישום עבודה במשרה חלקית על אף העבודה במשרה מלאה (וגם לכך נדרש בהמשך). יוזכר כי רק בעקבות הישיבה עם מר זיאד אשר הניבה הסכם כאמור (מיום 27.02.10) בו נקבע בין היתר כי שכרו של התובע יעמוד על סך 4,000 ₪, שונה אחוז משרתו של התובע כמו גם שכרו. רביעית, בעוד שמר בשארה טען כי התובע ניסה להביא לסיום עבודתו בכל דרך אפשרית, עולה מדבריו שלו עצמו שהתובע לא שש לעזוב את עבודתו בנתבעת ו"הוא נשאר בכוח", וגם כשהורה לו מר בשארה לצאת לחופשה (מאולצת) - הגיע לחנות. חמישית, בעוד שלגרסתו של מר בשארה נכחו בעסק ביום המקרה האחרון בתאריך 19.06.10 מר חנא עווד ומר עבדאללה מבג'יש אשר ראו את אשר אירע ויכולים להעיד כי "לא נגע בתובע", עדים אלה לא הובאו לבית הדין ואף התברר כי כלל לא טרח לפנות אליהם למרות הודעתו לפיה העדים סרבו לתת תצהיר. הלכה פסוקה היא כי אי הבאת עד למתן עדות, אשר גרסתו יכולה הייתה לסייע לאחד מבעלי הדין, עלולה לפגוע בטענותיו של צד זה. בע"א 548/78 שרון - לוי פד"י לה(1) 736, 760 (מיום 16.12.80), נקבע כי מצופה מבעל דין שלא למנוע מבית המשפט ראיה, אשר אמורה לשמש לטובתו, במידה ובעל דין נמנע מהבאת ראיה רלבנטית הנמצאת בהישג ידו, ואין הסבר סביר והגיוני לכך, חזקה עליו כי אם הובאה הראיה היא הייתה פועלת כנגדו. מדובר בכלל אשר מושרש ומקובל במשפטים אזרחיים ופליליים כאחד. ככל שהראיה הנטענת משמעותית יותר, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר. ה. על בסיס האמור לעיל, במצטבר, אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה ביום האחרון בו נכח בחנות הותקף על ידי מר בשארה באלימות מילולית ופיסית, ונדרש שלא לבוא עוד למקום העבודה. משכך אנו קובעים שהתובע עמד בנטל הראיה המוטל עליו והוכיח כי, נשללה ממנו הזכות להמשיך ולעבוד בשירות הנתבעת וכי הוא למעשה פוטר מעבודתו על אתר. ו. למעלה מן הצריך, ולצד קביעתנו לעיל, נאמר כי גם אם היינו הולכים לשיטת הנתבעת וקובעים כי לא הוכח שהתובע סולק מעבודתו ונדרש שלא להופיע יותר בחנות, הרי שנוכח קבלת גרסת התובע לפיה סבל מהתנכלות תוך השפלתו והעלבתו ושימוש כלפיו באלימות מילולית ולאחר מכן באלימות פיזית, ניתן היה לקבוע שהתובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים. כך, בהתאם להלכה הפסוקה , יכול העובד לייחס לאמירה של המעביד מעשה של פיטורים, ואם ייקבע שאין באמירה משום פיטורים- לטעון שהתנהגות המעביד מהווה פיטוריו או שבשלה מוצדק לראות בו כמתפטר בדין מפוטר, וניתן לתת שתי אינטרפרטציות לאותה מסכת עובדתית - (ראו, למשל, ע"ע 198,197/03 פרי שר אסייג- חנה גורן הפקות בע"מ, שם נקבע כי אין לקבל את קביעת ביה"ד האזורי לפיה אם המערערת טענה שפוטרה, היא אינה רשאית לטעון להרעה מוחשית בתנאי עבודתה המזכה אותה בפיצויי פיטורין, וכי כאשר תובע טוען שתי טענות חלופיות לגבי האינטרפרטציה של העובדות, אין לפסלן. מעבר לכך, נקבע כי גם כאשר תובע לא טוען טענות חלופיות אך מוכיח מסכת עובדתית, רשאית ערכאה שיפוטית להכריע בתביעה גם בהסתמך על שיקול משפטי המושתת על אותה מסכת עובדתית. סבורים אנו כי בנסיבות המקרה דנן ניתן היה לראות את התובע כמתפטר בדין מפוטר אלמלא היינו מוצאים כי הוא פוטר על אתר וסולק ממקום העבודה ביום 19.06.10. אשר על כן אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור שלחישובו נידרש להלן, וכן לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,952 ₪ (שכרו האחרון), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד לתשלום המלא בפועל. 5. השכר הקובע - התובע טען באופן גורף כי עבד במשרה מלאה לאורך כל שנות העסקתו בנתבעת וכי תלושי השכר שהופקו בגינו שיקפו את שכרו בפועל אך לא את אחוז משרתו והיקף עבודתו, וכי עד לשינוי הוראות הדין ביחס למקבלי קצבת נכות מהמל"ל השתכר שכר של כ- 1,700 ₪ לחודש.. מנגד טענה הנתבעת כי בשל נכותו לא היה ניתן להעסיק את התובע במשרה מלאה ועל כן עד לחודש ספטמבר 2009 הוא הועסק במשרה חלקית כמצוין בתלושי השכר. העדפנו את גרסתו של התובע, לפיה עבד ימי עבודה מלאים, אולם משעולה כי בחר גם הוא לקבל שכר עבודה חלקי כדי לא להפסיד זכאותו לקצבת נכות מהמל"ל, איננו סבורים שיש לחשב זכאותו בגין תקופה זו לפי שכר קובע הגבוה מזה שקיבל. מעיון בתלושי השכר נמצאנו למדים כי החל מחודש ינואר 2009 החל התובע לקבל שכר יסוד בסך של 3,000 ₪, והחל מינואר 2010 שכר יסוד של 3,500 ₪ (אין לקחת בחשבון בגדר השכר הקובע לחישוב חישוב פיצויי הפיטורים רכיבים כגון שווי רכב ושווי טלפון), ובשני חודשי העבודה האחרונים שולם לו שכר יסוד של 4,000 ₪. 6. אשר לתביעה לפדיון חופשה - לטענת התובע בתקופת העסקתו בנתבעת לא קבל אף יום חופשה בתשלום, ומשכך הינו זכאי לפדיון ימי חופשה שנתית בסך של 13,104 ₪ לפי מכפלת 78 ימי חופש ב-168 ₪ ליום. מאידך לטענת הנתבעת, השכר של התובע היה גלובלי והוא קבל חופשה כנקוב בתלושי השכר. נטל ההוכחה להראות כי התובע קיבל חופשה בתשלום, בין בכלל ובין בהיקף לו היה זכאי בהתאם להוראות הדין - מוטל על הנתבעת. בענייננו, עיון בתלוש השכר של חודש 05/2008 מעלה כי שולמו לכאורה בגין 18 ימי חופשה דמי חופשה בסך של 1,620 ₪. התובע נשאל בחקירתו לפנינו, לעניין ניצול ימי חופש בחודש האמור והוא הודה כי היה בחופש לרגל חתונתו החל מ-16.05.08 ועד 29.05.08 קרי הוא ניצל 14 ימי חופשה. עוד ניתן לראות בתלוש השכר 05/2008 כי נרשם בו שהתובע עבד שני ימים בלבד דבר אשר סותר את טענתה של הנתבעת ששהה בחופשה 18 ימים. זאת ועוד - נמצאנו למדים כי זקיפת החופשה שנעשתה בתלושי השכר של התובע לא נעשתה כדין, שכן הושתתה על חלקיות משרה בעוד שכפי שקבענו לעיל התובע עבד בפועל בהיקף של משרה מלאה. מכל מקום, ונוכח הוראות הדין וקביעותינו העובדתיות שלעיל, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 84 ימים, לפי הפירוט הבא : בעד השנה השמינית 22 ימים בעד השנה התשיעית 23 ימים ובעד השנה העשירית 24 ימים ובעד חלק (0.6) מהשנה האחת עשרה 15 ימים. מאותם 84 ימים יש לנכות את 14 הימים שהוכח שנוצלו. כאמור, הסכום ששולם בתלוש 05/2008 חושב בהתאם למשרה חלקית (כ-50% משרה) בניגוד לקביעתנו כי היקף העבודה של התובע היה מלא. השכר הקובע לעניין זה יהא שכר היסוד ששולם לתובע, ואשר עמד בסיום תקופת העבודה על 4000₪ לחודש, ומכאן שהשכר ליום עמד על 160 ₪. התוצאה היא שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 11,820 ₪, ממנו יש לנכות את הסך של 1620 ₪ ששולם לו, ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 10,200 ₪. 7. אשר לתביעה לדמי הבראה - אין חולק כי שולם לתובע בתלוש השכר של חודש 12/2009 סך של 3,032 ₪ בגין דמי הבראה. בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, התובע זכאי בעד השנה ה 10 לעבודתו לשבעה ימי הבראה ובעד השנה האחת עשרה ל- 8 ימים. על פי התעריף שהיה בתוקף בעת הרלבנטית, עמד התשלום בגין יום הבראה על סך של 340 ₪. משכך היה התובע זכאי בהתאם לויתקו לסך של 5,100 ₪ ובניכוי הסכום אשר שולם כאמור בתלוש 12/2009, נותרה הנתבעת חייבת לו סך של 2,080 ₪ בגין דמי הבראה. 8. הפרשה לקרן הפנסיה - לטענת התובע היה זכאי להפרשה חודשית בשיעור של 6% משכרו, ובסך הכול לפיצוי בגין הפרשות בחסר בסך של 7,113.6 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי בהתאם להוראות בגין פנסיה חובה מגיע לתובע סך של 1,255 ₪ בלבד. התובע לא הצביע על מקור הזכות להפרשות בגינו, אולם עובדת קיומם וחלותם של הסכמים קיבוציים ענפיים וצווי הרחבה הינה בגדר "ידיעת דיינים" (דב"ע מט/ 16- 3 אגודת השומרים בע"מ - שלייבי עייאדה, פד"ע כ 213, 215- 216; דב"ע לב/ 15-3 משה אורבך - אברהם סמו, פד"ע ג 468, 474; עא"ח 52/09 בטחון לאומי בע"מ - אלכסנדר פודולוסקי, פסקה 6, מיום 29.11.09). מכל מקום, על מנת שאלה יחולו על התובע מוטל הנטל להוכיח את התשתית העובדתית בגינה חלים על הנתבעת ההסכמים האמורים. המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעביד, ולא עיסוקו של העובד (ראו, ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד, מיום 09.07.2000). בענייננו צו ההרחבה הרלוונטי הינו צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה- במלאכה ובתעשייה הזעירה, 2004 (להלן: "צו ההרחבה") אשר הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי (7032/2003) שבין התאחדות המלאכה והתעשייה מיום 10.07.03 על העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, עד 20 עובדים למפעל. פרק א' (הגדרות) לצו ההרחבה, מגדיר מעסיק ועובד עליהם יחול הצו, כך: ""מפעל' או "מעסיק"- כל מפעל או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור, או הרכבה בענפים האלה:מתכת, ......אלקטרוניקה, מעבדות אלקטרוניקה..ציוד חשמלי, ביצוע עבודות חשמל למינהן, חשמל,.... 'עובד' - כל המועסק כשכיר על ידי המפעל, שמלאו לו 18 שנים, למעט מנהל כללי, חשב, ומנהל כח אדם". משאין חולק כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הינו בייבוא ושיווק מוצרים ומכשירים אלקטרוניים, הרי שעיסוקה הוא במסחר ולא בייצור ובהרכבה, ומשכך צו ההרחבה אינו חל על מערכת היחסים שבין הצדדים. בנסיבות העניין, אם כן, התובע זכאי היה להפרשות רק מכוח צו ההרחבה הכללי בעניין פנסיית חובה, ועל הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין העדר הפרשות בסך שהודתה, שעומד על 1,982 ₪. 9. התביעה להחזר ההלוואה - א. נזכיר כי בכתב התביעה טען התובע כי הלווה לנתבעת סך של 100,000 ₪ וכי הלוואה זו טרם נפרעה במלואה. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי ההלוואה נפרעה, וצירפה מסמך המפרט פירעון ההלוואה. בדיון המוקדם שנערך, נטען מצד התובע כי חלק מהסכומים אשר מופיעים במסמך פירוט הפירעון הינם בגדר החזר עבור הלוואה אחרת שניתנה מאת התובע לנתבעת על סך 60,000 ₪, וכי בתביעה שבפנינו נתבע ההפרש בעבור ההלוואה מושא התביעה. לגישת הנתבעת, הטענה בדבר קיומן של שתי הלוואות נשמעה לראשונה במסגרת תצהירי העדות הראשית והינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. ב. טענת הרחבת חזית - המסגרת הנורמטיבית סעיף 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי קובע כי כתב תביעה יכיל "את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה". סעיף 71(א) חוזר על האמור וקובע כי "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן". האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל דין שכנגד נתן את הסכמתו לכך, במפורש או מכללא (ראו, ע"א 6799/02 יולזר נ' בנק המזרחי המאוחד,פ"ד, נח(2) 145.) כמו כן נפסק ב-בע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503, כי: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון, אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". עוד נפסק ב-רעא 4712/08 מחמד עקילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ-סניף כפר קאסם, מיום 05.11.08 כי: "כל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא". ג. מן הכלל אל הפרט - בענייננו, מוצאים אנו כי למעשה העלאת הטענה של הלוואה נוספת לא נעשתה על דרך דרישת סכומים נוספים בגינה אלא להבהרת המחלוקת האמיתית שהתעוררה בין הצדדים, בכל הנוגע למהות מסמך הפירעון שהוצג וכפועל יוצא מטענות הנתבעת, ובנסיבות העניין ומשניתנה לנתבעת הזדמנות להתמודד עם הטענה גם בחקירות בבית הדין וגם בסיכומיה, נשמרו זכויותיה הדיוניות, ואין מדובר בהרחבת חזית אסורה. התובע טען כי נתן לנתבעת שתי הלוואות, הראשונה מיום 10.04.07 על סך 60,000₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה"), וזו סולקה במלואה ב -10 תשלומים ע"י הפקדת המחאות בנקאיות על שמו בבנק הפועלים סניף נצרת. לתמיכה בטענתו צרף התובע לתצהירו מסמך לוח הסילוקין להלוואה כמו גם תדפיס ח-ן המעיד על ביצוע ההעברה. לטענתו, ההלוואה השנייה הייתה על סך 100,000 ₪, בגינה ביום 01.11.06 בוצעה העברה בנקאית לטובת הנתבעת מחשבונו הפרטי של התובע (להלן: "ההלוואה השנייה") וכן נחתם הסכם למתן הלוואה לפיו מר בשארה התחייב אישית לפרוע את ההלוואה ע"י הוראת קבע חודשית תוך 18 חודשים. התובע הצהיר כי מר בשארה לא עמד בהבטחתו והחל להחזיר את ההלוואה השנייה רק בשנת 2008 ונותר חייב סך של 57,000 ₪ בגינה הגם שבכתב התביעה נתבע בהקשר זה סך של 51,800 ₪. מר בשארה בתצהירו הכחיש את קבלת ההלוואה הראשונה וטען בכל תוקף כי הוא קבל אך ורק הלוואה בסך 100,000 ₪. לתמיכה בטענתו צירף לתצהירו רשימת סילוקין לפיה לכל היותר נותר חייב לתובע סך של 12,787 ₪,וכן העתקי צילומי המחאות שבאמצעותן בוצע הפירעון. נאמר כי מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי מדובר בהלוואות אשר קיבל התובע מהבנק ואת הסכומים שהועברו אליו - העביר לנתבעת. מר בשארה נשאל בדיון לפנינו לעניין ההלוואה הראשונה ועדותו לא נותרה עקבית ואיתנה - "לשאלת בית הדין: ש: התובע הוא העובד היחידי שנתן לך הלוואה? ת: כן. ש: אתה לא יודע להגיד אם הוא נתן לך הלוואה אחת או שתיים? ת: הוא נתן לי הלוואה אחת ואני בטוח בזה. אני מוכן להתחייב שהוא לא נתן לי הלוואה ע"ס 60,000 ₪. ש: אם נמצא דרך לקבל אסמכתא מבנק הפועלים שבתאריך מסוים חוץ מהסכום של 100,000 ₪ הועברו אליך גם ה-60,000 ₪ אתה תשלם את כל התביעה? ת: אולי הוא העביר לי את ה-60,000 ₪ ואני העברתי לו אותם בחזרה. אחי היה צריך מזומנים והוא עזר לי. הוא קרוב משפחה והם סמכו עליי. אם אני לקחתי את ה-60,000 ₪ ולא החזרתי אני מחזיר אותם". ובהמשך : ש:אני אומרת לך שאת ה-60,000 ₪ אתה החזרת. את השיקים שצורפו לכתב ההגנה שלך ולתצהיר עדות ראשית שלך הם אותם שיקים שפרעו את ההלוואה של ה60,000 ₪. ת: אני לא יכול לזכור מה היה לפני שנים רבות. ש: מציגה בפניך שיקים שצורפו לתצהירך וגם את לוח הסילוקין שצורף לתצהיר התובע וזה לגבי ההלוואה ע"ס 60,000 ₪. אם אני עושה תיאום עם לוח הסילוקין שמצורף כמסמך הראשון אחרי תצהיר התובע, אני רואה התאמה מלאה. אתה יכול להסביר את זה? ת: יש לי רואה חשבון ואני יכול להסביר כל דבר דרכו". הנה כי כן, דבריו של מר בשארה, אל מול הכחשתו הנחרצת בתצהירו גם הם הביאו אותנו להתרשמות שכבר צוינה לעיל, לפיה לא מצאנו לנכון לבסס על עדותו ממצאים עובדתיים. עיון במסמך שכותרתו "הלוואה סוג 1710/025" מעלה כי מדובר בלוח סילוקין להלוואה על שם התובע בסך של 60,000 ₪ אשר נפרעה במלואה בחודש פברואר 2008. עיון בהעתק צילומי ההמחאות שצורפו מטעם הנתבעת לתצהירו של מר בשארה מעלה כי הינם תואמים את הסכומים אשר שולמו לפירעון ההלוואה הראשונה בהתאם לתדפיס בנקאי לרשימת הסילוקין אשר הוצגה ע"י התובע, ללמדנו כי אותם תשלומים אשר נרשמו בלוח הסילוקין מטעם הנתבעת היו בגין ההלוואה הראשונה על סך 60,000 ₪ כטענת התובע ולא שולמו לסילוק ההלוואה השנייה כטענת הנתבעת. נאמר כי ערים אנו לטענתה של הנתבעת בסיכומיה כי ישנם שלושה תשלומים (8,9,10) ללוח הסילוקין שהוצג ע"י התובע שאינם מופיעים בלוח הסילוקין שהוצג על ידיה אך כפי שהוברר לעיל מדובר בתשלומים עבור פירעון ההלוואה הראשונה. אשר להלוואה השנייה- יוער, כי בסיכומי התובע נטען כי הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 73,574 ₪ טענה שאיננה מתיישבת עם הסכומים העולים מהמסמך אשר הוגש מטעמו ומהווה רשימה בכתב יד שכותרתה "פירוט כספים שהוחזר" לפיה הנתבעת פרעה סך של 44,000 ₪ מסכום ההלוואה. סכום זה עולה בקנה אחד במידה רבה גם עם לוח הסילוקין מטעם הנתבעת ובכפוף לניכוי התשלומים אשר הוברר לעיל ששולמו עבור ההלוואה הראשונה עולה כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 56,875 ₪, סכום העולה בקנה אחד עם גרסתו של התובע לפיו שולם עבור סילוק התביעה השנייה ע"י הנתבעת סך של 44,000 ₪. יחד עם זאת, משתבע התובע סך של 51,800 ₪ בלבד, הרי שזה הסך שייפסק לזכותו בגין החזר ההלוואה. 10. סיכומו של דבר - לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה כנגד הנתבעת בעיקרה, ומורים לה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. בגין פיצויי פיטורים - סך של 34,556 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד מועד התשלום בפועל. ב. בגין תמורת הודעה מוקדמת - סך של 3,952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד מועד התשלום בפועל. ג. בגין פדיון חופשה - סך של 11,820 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד מועד התשלום בפועל. ד. בגין דמי הבראה - סך של 2,080 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד מועד התשלום בפועל. ה בגין פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה - סך של 1,982 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד מועד התשלום בפועל. ו. בגין פירעון יתרת ההלוואה- סך של 51,800₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/10 ועד מועד התשלום בפועל. כן אנו מורים לנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 7,000 ₪. 11. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. התעללותהשפלה