מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובד בתלמוד תורה חרדי: התובע עבד כ"מלמד" בתלמוד תורה לבנים של הנתבעת 1 - עמותת "זבחי צדק" בבית שמש, בשתי תקופות נפרדות בין 2001 ל-2007. התובע הגיש תביעה להפרשי שכר עבודה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, גמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי, גמול בעד עבודה ביום בחירות לכנסת ויום העצמאות, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי נסיעות, פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אבדן השתכרות ופיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה. כפי שיפורט להלן, התובע טוען כי הנתבעים 2-4 חבים אישית בחבויות הנתבעת 1 כלפיו וכן כי הנתבעת 5 היתה מעבידתו במשותף. הצדדים הנתבעת 1 הנה עמותה רשומה המפעילה תלמוד תורה חרדי לבנים בבית שמש הממומנת מתרומות המתקבלות מחסידי "סאטמר" המתגוררים בחוץ לארץ (להלן: "העמותה" ו/או "הנתבעת 1"). הנתבע 2, הרב עמנואל סומך, שימש כמנהל הנתבעת 1 בזמנים הרלוונטיים לתביעה. הנתבעת 3, גב' רבקה סומך, הנה רעייתו של הנתבע 2 ומנהלת בית הספר לבנות "תומר דבורה" בבית שמש. הנתבע 4, הרב מרדכי בוהדנה, שימש כמלמד אצל הנתבעת 1 בשנת תשס"ג. החל משנת תשס"ו שימש הרב בוהדנה כמפקח חינוכי ומורשה חתימה בנתבעת 1. הנתבעת 5 הנה עמותה רשומה העוסקת אף היא בהוראת תורה בבית שמש. מר שלום סגל מונה כמנהל בנתבעת 1 ובנתבעת 5 והוא (בין היתר) ייצגן בהליך זה. העובדות הנתבעת 1 הוקמה בשנת 1988. הנתבעת 5 הוקמה בשנת 2004. אין מחלוקת כי התובע הועסק אצל הנתבעת 1 כמלמד בכיתת גן (מכינה לכיתה א') בשתי תקופות עבודה שונות ונפרדות. לגבי תקופת עבודתו הראשונה של התובע הגיעו הצדדים להסכמה בדיון המוקדם מיום 4.1.09 לפיה התובע החל את עבודתו כמלמד החל מיום 19.8.01 (א' באלול תשס"א כגרסת הנתבעים) עד ליום 12.7.02 (ג' אב תשס"ב). בהמשך ההליך הנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן, באישור בית הדין, בו טענו כי מועד תחילת עבודת התובע בתקופה הראשונה היה 1.12.01. בהתאם לכך, מועד תחילת העבודה בתקופת העבודה הראשונה הפך לפלוגתה בתיק. אין מחלוקת כי תקופת עבודתו השנייה של התובע הייתה מחודש אלול תשס"ה עד חודש אב תשס"ז. אין חולקים כי עבודת ההוראה של התובע התבצעה בשעות הבוקר כמקובל במוסדות לימוד. אין מחלוקת שבתקופה מסוימת התקיימה במבנה של התלמוד תורה של הנתבעת 1 מסגרת העשרה נוספת בשעות אחר הצהריים ל"מתמידים". אין מחלוקת כי בתקופה מסוימת התובע ליווה הסעות של תלמידים לתלמוד תורה וחזרה לביתם. אין מחלוקת כי שכרו של התובע היה שכר דולרי, וכי הוא שולם במזומן בדולרים או בשקלים לפי השער היציג של הדולר במועד תשלום השכר. אין חולקים שלתובע לא הונפקו תלושי שכר בתקופת עבודתו. הנתבעת 1 החלה להנפיק תלושי שכר למלמדים החל משנת 2008, לאחר סיום עבודת התובע. שיטת התגמול של התובע הייתה תשלום "מלגה". לפי הסברו של הרב סומך בעדותו, "מלגה" היא תשלום שכר ללא תלוש עבור עיסוקו של המלמד בלימוד תורה בכולל בעצמו ועבור עבודתו כמלמד בתלמוד התורה בשיטת "ללמוד וללמד" (עדות הרב סומך בעמוד 67, שורות 12-14). במונחיו של הרב סומך, "משכורת" היא תשלום שכר באמצעות תלוש. כאמור, לתובע שולמה "מלגה". קודם להגשת התביעה קוים הליך של בוררות בפני בית דין צדק של הקהילה האשכנזית "העדה החרדית" בירושלים בין התובע, הנתבעת 1, הרב סומך (הנתבע 2) והרב בוהדנה (הנתבע 4) בלבד. בבוררות התובע טען כי פוטר שלא כדין ובמהלך הבוררות הוא הוחזר לעבודתו ולאחר כחודש הודיעה לו הנתבעת 1 (ביום 21.6.07) שלא ימשיך ללמד אצלה בשנת הלימודים תשס"ח. המחלוקות ואלה הן הפלוגתאות הטעונות הכרעה בהליך זה: מהו מועד תחילת עבודתו של התובע בתקופת עבודתו הראשונה? האם כטענתו ביום 1.9.01, או כטענת הנתבעים ביום 1.12.01? מה היה היקף עבודתו של התובע בשתי תקופת העבודה ומה היה גובה שכרו המוסכם של התובע? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין תקופת עבודתו השנייה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לגמול בעד עבודה בשעות נוספות עבור עבודתו בימי שישי ובאיזה שיעור? האם התובע הועסק שעות נוספות במסגרת ה"מתמידים" ומה גובה השכר המגיע לו בגין עבודה זו? בתוך כך, האם התובע זכאי לגמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי לאור טענתו כי הועסק במסגרת ה"מתמידים" גם בשבתות? האם התובע הועסק שעות נוספות בעבודת פרסום ושיווק הנתבעת 1, והאם הוא זכאי בשל כך להפרשי שכר ובאיזה שיעור? באיזו תקופה הועסק התובע בליווי תלמידים בהסעות והאם הוא זכאי בשל כך להפרשי שכר ובאיזה שיעור? האם התובע הועסק בחופשת הקיץ או בחופשת הפסח בקייטנה והאם הוא זכאי בשל כך להפרשי שכר ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין הפרשי שער הדולר ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לשכר בגין עבודה ביום העצמאות ויום הבחירות לכנסת ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לתשלום נוסף בגין עבודתו בימי החופשה בתשלום הנהוגים אצל הנתבעת ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי הבראה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפדיון חופשה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי נסיעות ובאיזה שיעור? מהן נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים בשתי תקופות עבודתו של התובע? כפוף לכך, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אבדן השתכרות בגין שנת לימודים תשס"ג-תשס"ד (1.9.02- 1.9.03) בשל כך שהנתבעת פיטרה אותו לאחר -31 לחודש מאי של שנת ההוראה הקודמת? בדומה - האם התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן השתכרות בשנת לימודים תשס"ח בשים לב לכך שהנתבעת פיטרה אותו לאחר -31 לחודש מאי של שנת ההוראה הקודמת? האם התובע זכאי לשכר בגין חופשת קיץ תשס"ז ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה ובאיזה שיעור? האם הנתבעים 2-4 העסיקו באופן אישי את התובע והאם התקיימו העילות להרמת מסך ההתאגדות ולחיובים האישי בתשלום זכויותיו? האם הנתבעת 5 היתה "מעבידתו במשותף" של התובע ולפיכך יש לחייבה בתשלום זכויותיו? מועד תחילת עבודת התובע בתקופת עבודתו הראשונה כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מהו מועד תחילת עבודתו של התובע בתקופת עבודתו הראשונה: האם ביום 1.9.01כטענת התובע, או ביום 1.12.01 כטענת הנתבעים? הנטל להוכחת מועד תחילת העבודה וסיומה מוטל על התובע (דב"ע נו/ 296-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, ל(1) 57). לפיכך יש לבחון האם התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תחילת מועד עבודתו ביום 1.9.01, אם לאו. התובע צירף לתצהיר עדותו הראשית דף קשר בודד הנושא כותרת "כיתת מכינה- פרשת ניצבים" (נספח ב'), שעל פי לוח השנה העברי הנה פרשת השבוע שחלה בשבוע הרביעי לאחר פתיחת שנת לימודים תשס"א (פרשת השבוע הנ"ל חלה ביום כ"ז אלול, תשס"א-15.9.01). על יסוד דף קשר זה מבקש התובע להוכיח את גרסתו, אלא שדף הקשר האמור אינו נושא את שמו של התובע (או את שנת הלימודים), בניגוד ליתר דפי הקשר שהוצגו על ידי הנתבעת והוא אינו מתיישב עם הראיות שהובאו בהליך לעניין מועד תחילת עבודתו של התובע בתקופת העבודה הראשונה, כמפורט להלן. כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית האם הוא מוכן להציג את דפי הקשר שערך עבור הורי התלמידים בתקופת העבודה שבמחלוקת בין 1.9.01- 1.12.01 השיב: "רק מה שיש לי, אני צירפתי בתצהיר שלי את נספח ב', דף קשר שאני הכנתי, הוא הוגש לבית הדין כבר מזמן, מופיע צום גדליה, זה תחילת השנה. כל מה שיש לי העברתי לבית הדין, אין לי יותר מזה" (עמוד 44, שורות 26-28). פרט לעדות התובע ונספח ב' שצורף לתצהירו לא הציג התובע כל ראיה התומכת בגרסתו לעניין מועד תחילת עבודתו בתקופת העבודה הראשונה. לענין זה יצוין כי לאחר סיום פרשת ההוכחות בתיק ביקשו הנתבעים להגיש שלושה תצהירי עדות נוספים של מר שלום סגל, הרב סומך והרב בן ציון נחמן משיח בטענה כי דף הקשר שצורף כנספח ב' לתצהיר התובע הנו "מזויף", שכן לטענתם "דף הקשר הנ"ל נערך ע"י מלמד בשם עקיבא טהרני ולא ע"י התובע. התובע מחק את שמו של עקיבא טהרני מדף הקשר הנ"ל ע"מ שייראה לכאורה שהוא זה שערך אותו". לאחר דיון במעמד הצדדים (ביום 22.5.11) ומתן צו סיכומים בכתב בבקשה, דחה בית הדין את בקשת הנתבעים. מבלי להידרש לטענת הזיוף, אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי החל את עבודתו אצל הנתבעת קודם ליום 28.11.01, כפי שיוסבר להלן. לתיק הוגשו על ידי הנתבעת בשלב גילוי המסמכים דפי קשר של המלמדים שעבדו בתקופת העבודה שבמחלוקת (בכיתת גן מכינה לכיתה א'), מהם עולה כי דף הקשר הראשון לאחר פתיחת שנת הלימודים התשס"א, שהוצא להורי תלמידי כיתת גן- המכינה, נושא כותרת של פרשת השבוע "כי תצא תשס"א". דף קשר זה נערך על ידי המלמדים הרב עקיבא טהרני והמלמד הרב נחמן משיח (לכיתת הגן המקבילה). כן עולה, כי דף הקשר הראשון שבו מופיע שם התובע בשנת הלימודים תשס"א-תשס"ב נושא את שם פרשת השבוע "וישלח תשס"ב". על פי לוח השנה העברי, פרשת השבוע "וישלח" תשס"ב חלה ביום 1.12.01 (ט"ז בכסלו תשס"ב) (שהנה פרשת השבוע שחלה בשבוע ה-15 לאחר פתיחת שנת הלימודים תשס"א-תשס"ב). עובדה זו תומכת בגרסת הנתבעים לעניין מועד תחילת עבודת התובע בתקופת עבודתו הראשונה ועל כן היא עדיפה עלי. העובדה שהנתבעים הציגו שלושה דפי קשר נוספים של המלמד הרב נחמן משיח הנושאים כותרת של פרשת השבוע: "חיי שרה התשס"ב"; "פרשת תולדות תשס"ב"; "פרשת ויצא תשס"ב", שהן שלוש פרשות השבוע הקודמות לפרשת השבוע "וישלח" (פרשות השבוע שחלו בשבועות ה-12-14 לאחר פתיחת שנת הלימודים) מחזקות את מסקנתי לעניין זה. דף הקשר הראשון הנושא את שם התובע וכותרת פרשת השבוע: "וישלח תשס"ב" כולל תכנים לימודיים שהנם בהמשך לתכנים הלימודיים שפורטו בדף הקשר שהוצא שבוע קודם לכן על ידי המלמד הרב נחמן משיח בפרשת השבוע: "ויצא תשס"ב". גם עובדה זו מחזקת את מסקנתי לענין זה. כך למשל, בדף הקשר שהוצא על ידי התובע בפרשת "וישלח תשס"ב" פירט התובע, בין היתר, כי הילדים למדו את האות ט' ושיננו את האותיות הקודמות. בדף הקשר שהוצא שבוע קודם לכן על ידי המלמד הרב נחמן משיח בפרשת שבוע: "ויצא תשס"ב" פירט הרב משיח כי הילדים למדו את האות ח'. מעבר לכך, העובדה כי התרשומת הידנית שערך התובע, לטענתו, בתוכנה על גבי לוח שנה עברי של השעות הנוספות שעבד בתקופת עבודתו (נספח ד'1 לתצהירו) מתחילה ביום ז' בחודש כסלו תשס"ב -21.11.01 (נרשם "דף קשר 17:15-18:15"), שנפל ביום רביעי בשבוע הסמוך לפרשת "ויצא תשס"ב", מחזקת את מסקנתי כי התובע לא החל את עבודתו ביום 1.9.01 או בראש חודש אלול תשס"א כפי שטען, אלא בחודש כסלו תשס"ב כגרסת הנתבעים. בהתאם לאמור אנו קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את מועד תחילת עבודתו ביום 1.9.01. דף הקשר הראשון שערך התובע להורי תלמידי כיתת הגן נושא כותרת פרשת שבוע "וישלח" שחלה ביום 1.12.01 (ערב שבת) כולל תכנים שנלמדו בשבוע שקדם לפרשת השבוע הנ"ל. בשים לב לכך שדף קשר זה נערך ביום רביעי בשבוע, אני קובע כי התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת 1 ביום רביעי שקדם לפרשת השבוע "וישלח תשס"ב", קרי ביום י"ב בכסלו תשס"ב- 28.11.01. בהתאם לכך אני קובע, כי תקופת עבודתו הראשונה של התובע החלה ביום 28.11.01 עד ליום 12.7.02 (משך שבעה וחצי חודשים בלבד). גובה השכר המוסכם והיקף העבודה בתקופות עבודתו של התובע גרסת התובע היתה ששכרו החודשי בתקופת עבודתו הראשונה היתה 1,750 דולר. הנתבעת טענה ששכרו החודשי של התובע בתקופת עבודתו הראשונה היה 1,000 דולר. כידוע, הנטל להוכחת גובה שכר מוטל על העובד (דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ - נתי גפן, פד"ע כו, 547). בהתאם לכך יש לבחון אם התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גובה שכרו הנטען בשתי תקופות העבודה. הצדדים טענו בחלק מכתבי טענותיהם ובחלק מהעדויות כי שכרו השעתי של התובע בתקופת העבודה הראשונה עמד על 200 דולר "לשעה חודשית" (עדות התובע בעמוד 49, שורות 16-17, גרסת הנתבעים בכתב ההגנה המקורי ובתצהירי העדות הראשית של הנתבעת 1). נתון זה אינו מתיישב עם אף לא אחת מגרסאות הצדדים (או התחשיבים מטעמם), בשים לב לטענות הצדדים בדבר היקף שעות עבודת התובע (בימים א'-ה' חמש שעות עבודה, ביום ו' ארבע שעות בממוצע, על פי הודאת הנתבעים בכתב ההגנה המקורי). סביר להניח שכוונת הצדדים במונח 200 דולר ל"שעה חודשית" הייתה ששכרו השבועי של התובע (בגין חמישה ימי עבודה כפי שיורחב בהמשך) עמד על 200 דולר, שכן נתון זה מתיישב יותר עם גרסאות הצדדים ותחשיביהם. הצדדים אף מבססים את התחשיבים שלהם על שכר חודשי בדולרים (ולא על שכר שעתי). כמו כן חלק מהתחשיבים של התובע להפרשי שכר מבוססים על תחשיב של 10 דולר לשעה (עובדה שאינה מתיישבת עם טענתו לפיה שכרו השעתי עמד על 200 דולר). בעדותו בחקירתו הנגדית הודה התובע ששכרו היה יותר קרוב לגרסת הנתבעת מאשר לגרסתו. לפי עדות התובע, בתקופת העבודה הראשונה שולם לו שכר בסך 1,100$ ובהמשך 1,200$ "לפי סיכום שהיה" (פרוטוקול מיום 21.11.10, עמוד 49, שורות 1-2). עדות זו אינה מתיישבת עם גרסתו בכתב התביעה המתוקן לפיה שכרו עמד על 1,750 דולר, ואף לא עם תביעתו להפרשי שכר. היא מתיישבת יותר עם גרסת הנתבעים לפיה שכרו המוסכם של התובע היה נמוך יותר. מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית עולה כי בתקופת עבודתו הראשונה שכרו עמד על 1,100 דולר לחודש (בהתאם להיקף עבודתו כפי שיפורט בהמשך). גם עדותו של התובע בחקירתו הנגדית לפיה "כל שנה הוא העלה לי את זה, מ-200 זה עלה ל-220, זה מוסכם שעל שנה המחיר עלה ב-10%" אינה מתיישבת עם גרסתו לעניין גובה שכרו המוסכם בתקופת עבודתו הראשונה (עמוד 58, שורות 20-21) ולפיכך היא אינה מקובלת עלי. מעדות התובע לעיל בדבר העלאה של 10% בשכר כל שנה, וגרסתו לפיה בשנת העבודה הראשונה שבתקופת העבודה השנייה (תשס"ה-תשס"ו) שכרו עמד על 1,200 דולר (המקובלת עלי כפי שיפורט בהמשך), מתקבלת המסקנה כי שכרו של התובע בתקופת העבודה הראשונה עמד על 1,100 דולר. התובע העיד בחקירתו הנגדית: "בתקופה הראשונה קיבלנו 200 דולר לשעה, היות ומדובר ב-5 ימים בשבוע, ויום חופשי אחד, יוצא 10 דולר לשעה. בתקופה השנייה 220 דולר ו-240 דולר כפול מספר השעות שלימדתי, ללא שעות נוספות..." (עמוד 49, שורות 16-18). מעדות התובע, כפי שאני מבין אותה, עולה כי בגין עבודה של חמישה ימים בשבוע הגיע לו שכר של 200 דולר, כך שסביר להניח כי "ההפרש" בין השכר ששולם בפועל 1,100 דולר לסכום שהיה מגיע לו (860 דולר בגין 4.3 שבועות לפי 200 דולר לשבוע) הנו תשלום שכר עבור עבודתו ביום השישי. בהתאם לכך אני קובע כי שכרו החודשי של התובע בתקופת עבודתו הראשונה עמד על 1,100 דולר (28.11.01- 12.7.02) והוא כלל תשלום בגין עבודה בימי שישי. אשר לשכרו המוסכם של התובע בתקופת עבודתו השניה- לעניין זה טען התובע בתצהירו כי "השכר שסוכם עימי לארבעת החודשים הראשונים היה 1,200$ ואח"כ בשנת הלימודים השניה היה 1,440$ לחודש." הנתבעת 1 טענה בכתב ההגנה לעניין גובה שכרו של התובע בתקופה השניה כי "בתקופה שמחודש אלול תשס"ה עד סוף חודש כסלו תשס"ו (דהיינו 4 חודשים) שילמה הנתבעת מס' 1 לתובע שכר מוסכם של 200 דולר לשעה חודשית ובסה"כ 1,100 דולר לחודש... האמור כביכול בסעיף כב לסיכום אסיפת המלמדים (ראה נספח א' לכתב הגנה זה) כאילו סוכם על 1,200 דולר לחודש, אינו נכון. סעיף זה הוסף על ידי התובע בכתב יד, ללא ידיעת הנתבעת מס' 1 ואינו כתב ידה. בתקופה שמחודש טבת תשס"ו עד סוף אלול תשס"ו (9 חודשים), קיבל התובע סך 1,200 דולר לחודש ובסה"כ סך 10,800 דולר. בתקופה שמחודש תשרי תשס"ז עד סוף חודש אב תשס"ז שילמה הנתבעת מס' 1 לתובע 1,320 דולר לחודש ובסה"כ 13,200 דולר". במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה עדיפה עלי גרסת התובע כי בתקופת עבודתו השנייה שכרו החודשי עמד על 1,200 דולר כפי שעולה מנספח ו' לתצהיר עדותו הראשית. התובע צירף לתצהירו מסמך הנושא כותרת "סיכום אסיפת מלמדים א' אלול ס"ה הכנה לזמן אלול בשנה"ל ס"ו" (נספח ו'). למסמך זה הוספו בכתב יד שני סעיפים: כא. ו-כב. בסעיף כא. נרשם: "נכנסים ל-3 חודשים נסיון - מצד הת"ת והמלמד". בסעיף כב. נרשם: "השכר לימוד 1200$ ארה"ב עד יד' לחודש." על מסמך זה חתומים התובע והרב בוהדנה. אינני מקבל את טענת הנתבעת 1 לפיה התובע הוסיף בכתב ידו, ללא הסכמתה וללא ידיעתה, את גובה השכר בסך 1,200 דולר בנספח ו' לתצהירו. כאמור, על המסמך חתומים התובע והרב בוהדנה, נציג הנתבעת. כמו כן, הנתבעת בעצמה צירפה לכתב הגנתה המקורי את העתק נספח ו' לתצהיר התובע, בו מופיעה אותה תרשומת ידנית, כך שאם טענתה הייתה נכונה היה עליה לצרף מסמך זהה הסותר את האמור ו/או שאינו כולל את הפירוט שהוסף בכתב יד (סעיפים כא' וכב' כאמור לעיל). עם זאת, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שכרו האחרון בתקופת העבודה השנייה עמד על 1,440 דולר, ולעניין זה עדיפה עלינו גרסת הנתבעים לפיה השכר האחרון עמד על 1,320 דולר, כמפורט להלן. עדותו של התובע בחקירתו הנגדית שצוטטה לעיל לפיה "כל שנה הוא העלה לי את זה, מ-200 זה עלה ל-220, זה מוסכם שעל שנה המחיר עלה ב-10%", מקובלת עלי. עדות זו מתיישבת יותר עם המסקנה לפיה בתחילת תקופת העבודה השנייה שכרו של התובע עמד על 1,200 דולר (כגרסת התובע) ובסיומה על 1,320 דולר (כגרסת הנתבעים) בשים לב למשך תקופת העבודה השניה (23 חודשים) ולגובה שכרו של התובע בתקופת העבודה הראשונה (1,100 דולר כאמור). סיכומו של דבר: אני קובע כי בשנת העבודה הראשונה שבתקופת העבודה השנייה של התובע (חודש אלול תשס"ה- חודש אב תשס"ו- 5.9.05- 24.8.06) שכרו של התובע עמד על 1,200 דולר ובשנת העבודה השנייה בתקופה השנייה (חודש אלול תשס"ו- חודש אב תשס"ז- 25.8.06- 15.7.07) שכרו של התובע עמד על 1,320 דולר. היקף עבודת התובע התובע טען ת כי בתקופת עבודתו הראשונה הוא עבד חמישה ימים בשבוע, החל משעה 7:00-17:00 (כולל שעות עבודה בליווי בהסעות) וביום ו' החל משעה 7:30 עד 12:10 (בשעון חורף) או עד 12:40 (בשעון קיץ). כן טען התובע כי בימי ו' יש להוסיף "סך הכל שעה נוספת כולל הלוך וחזור" בגין עבודת הליווי בהסעות, קרי סיום העבודה ביום ו' הנו בשעה 13:10 (בשעון חורף) או 13:40 (בשעון קיץ). עדותו של התובע בחקירתו הנגדית לעניין היקף עבודתו לא הייתה עקבית. כך למשל, בתחילת עדותו בחקירתו הנגדית העיד התובע כי בשלושה החודשים האחרונים לעבודתו בתקופת העבודה הראשונה הנתבעת "הוסיפה" לו שעות עבודה בין 13:00-16:00: "בהמשך השנה הזו היו 3 חודשים אחרונים שהוספתם גם אחה"צ מ-1 עד 4 לילד הספציפי הזה, כולל מתמידים של אחר כך" (עמוד 26, שורות 24-25). לעומת זאת, בהמשך עדותו העיד התובע, בניגוד לכך, כי לאחר שלושה חודשי עבודה ראשונים הוא נתבקש לעבוד בין 13:30-16:00: "בתחילת העבודה השכר היה יותר נמוך, עבדתי רק עד הצהרים, עד השעה 1:30 במשך שלושה חודשים, לא כולל נסיעות, לא כולל מתמידים. אחר כך הוסיפו לי עבודה ללמד בכיתה מ-13:30 עד 16:00" (עמוד 45, שורות 2-11). באשר לתקופת העבודה השנייה העיד התובע בתצהירו כי הוא עבד כמלמד החל משעה 8:00- 14:00 (התובע לא טען כי הועסק כמלווה בהסעות או במתן שיעורי הוראה במסגרת "המתמידים" בתקופת העבודה השנייה). הנתבעים טענו כי בתקופת העבודה הראשונה התובע עבד בימים א'-ה' חמש שעות ביום החל משעה 8:00 עד 13:00, למעט חודשיים בהם הוא ליווה בהסעות בהם עבד שבע שעות ביום החל מ-8:00 עד 15:00, וביום ו' משעה 8:00-11:45 (בשעון חורף) או 8:00-12:00 (בשעון קיץ). לטענתם, התובע מעולם לא עבד לאחר השעה 15:00. עדותו של התובע בתחילת חקירתו הנגדית, לפיה בשלושת החודשים האחרונים לעבודתו בתקופת העבודה הראשונה הוא נדרש לעבוד בין השעות 13:30-16:00, מתיישבת יותר עם גרסתם של הנתבעים לעניין היקף עבודתו של התובע. מר יחיאל בן אבו שהעיד מטעם התובע, הנו אב לשני ילדים שלמדו אצל הנתבעת 1. מר בן אבו העיד בתצהירו כי התובע לימד את בנו בשנת הלימודים תשס"ב (2001-2002) החל משעה 8:00 עד 13:30 וכי בנו היה מגיע לנתבעת 1 באמצעות הסעה בשעות הבוקר ב-7:30 בליווי ובפיקוח התובע. כן העיד מר בן אבו בתצהירו כי בן אחר שלו שלמד באותה עת בכיתה א' אצל הנתבעת, היה שב עם ההסעה בשעה 16:15 בליווי ובפיקוח התובע. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית העיד לעניין זה מר בן אבו כי "אמרתי שרוב הזמן לא הייתי נוכח בבית, כך שלא ידעתי אם הוא. היו זמנים שכן הייתי נותן את הילד בבוקר להסעה, ושם הייתי נפגש עם בנימין. בצהריים, רוב הפעמים לא קיבלתי את הילד אבל הייתי שומע מאישתי ומהילדות שמידי פעם גם הרב בנימים מגיע. לא שאני אישית קיבלתי אותו" (עמוד 23, שורות 27-33, עמוד 24, שורה 1). בנסיבות אלה איני סבור שעדותו של מר בן אבו תומכת בגרסת התובע. מר מנחם ציון שבתאי שהוזמן לעדות מטעם התובע ואשר לעדותו שני הצדדים מתייחסים כעדות "ניטראלית" העיד, כי הוא עבד עם התובע בתקופת העבודה השנייה (בשנים תשס"ו- תשס"ז) משעה 8:00 עד 13:30, וכי היו תקופות בהן הוא (העד) נדרש ללוות תלמידים בהסעה (עמוד 31, שורות 4-12). מהראיות שהובאו לפניי עולה כי פרט לעדות התובע לעניין שעות עבודתו החורגות מהמקובל אצל הנתבעת 1 (8:00-13:30) אין כל ראיה התומכת בגרסתו. בשים לב לכך שעדותו של התובע בחקירתו הנגדית לעניין היקף שעות עבודתו לא היתה עקבית, אני מעדיף את גרסת הנתבעת לעניין זה, בשינוי קל לעניין שעת סיום העבודה בימי א'- ה' בשעה 13:30 ולא 13:00, כפי שעולה מהעדויות בתיק. בהתאם לכך אני קובע כי תובע עבד בתקופת העבודה הראשונה (מיום 28.11.01- 12.7.02) בימים א'-ה' בין השעות 8:00 -13:30, למעט החודשיים האחרונים לעבודתו בהם עבד בין 8:00- 15:00 (בהם נדרש גם ללוות תלמידים) וביום ו' בין השעות 8:00- 11:45 (שעון חורף) או עד השעה 12:00 (שעון קיץ). בהתאם לקביעה זו התובע עבד במשך שישה חודשים ראשונים לתקופת עבודתו הראשונה 31.5 שעות בשבוע, 135.45 שעות בחודש. במשך החודשיים האחרונים לתקופת עבודתו הראשונה עבד התובע 39 שעות בשבוע, 167.7 שעות בחודש. באשר לתקופת העבודה השנייה העיד התובע בתצהירו כי הוא עבד בין השעות 8:00 עד 14:00. בשים לב לעדותו של מר שבתאי מטעם התובע שאוזכרה לעיל, לפיה שעות העבודה של המלמדים בתקופת עבודתו השנייה של התובע היו בין 8:00-13:30, אני קובע שהתובע עבד בתקופת העבודה השנייה (מחודש אלול תשס"ה עד חודש אב תשס"ז -מיום 5.9.05 עד 15.7.07- תקופה של 23 חודשים) בימים א'-ה' בין השעות 8:00 -13:30 וביום ו' בין השעות 8:00- 11:45 (שעון חורף) או עד השעה 12:00 (שעון קיץ), 31.5 שעות בשבוע, 135.45 שעות בחודש. בהתאם לפסיקה הקיימת לעניין חישוב היקף שעות עבודה בגין משרה מלאה, יש לפרש את המונח "משרה מלאה" לפי הקונטקסט של מקום העבודה, כך לגבי מורים משרה מלאה היא בת 24-30 שעות שבועיות, בהתאם לנהוג במקום העבודה (בע"ע 664/08 אשרף עבאסי נ' חברת החשמל מזרח ירושלמית בע"מ, מיום 21.2.10 והאסמכתאות המובאות שם). בהתאם לפסיקה זו ובשים לב לכך שהתובע עבד בשעות "המקובלות" ו"הנהוגות" אצל הנתבעת 1 וכן לכך שהנתבעת לא טענה לחלקיות עבודת התובע, אני קובע כי התובע עבד בשתי תקופות העבודה במשרה מלאה כנהוג וכמקובל אצל הנתבעת 1. יובהר כי קביעה זו מתייחסת אך לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות של התובע ולא לצורך תביעתו לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות, כפי שיפורט בהמשך. התביעה להפרשי שכר בגין תקופת העבודה השניה התובע טען בתצהירו כי מגיעים לו הפרשי שכר בסך של 2,000 דולר בגין תקופת עבודתו השנייה (שנות לימוד תשס"ו- תשס"ז שחלו ב-2005-2007), כמפורט להלן: בגין חודשים 09/05- 12/05 (בשנת תשס"ו) שולם לתובע שכר בסך 1,100 דולר במקום 1,200 דולר בניגוד למוסכם ולכן הוא זכאי להפרשים בסך 400 דולר. אני מקבל את תביעתו של התובע בעניין זה בשים לב לקביעתי לפיה שכרו של התובע בשנת העבודה הראשונה שבתקופת העבודה השנייה עמד על 1,200 דולר, ובהיעדר מחלוקת כי לתובע שולם שכר בסך של 1,100 דולר בלבד בארבעה החודשים הראשונים של שנת עבודתו הראשונה כפי שצוין בכתב ההגנה המקורי (וכמצוטט לעיל). בהתאם לכך התובע זכאי להפרשי שכר בסך 1,848 ₪ (100 X 4.59 + 100X 4.66 +100X 4.63 +100X 4.60 (בהתאם לשערי הדולר במועד החוקי לתשלום), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. לטענת התובע בגין חודשים 09/06- 04/07 (בשנת תשס"ז) מגיעים לו הפרשים בסך של 1,600 דולר "הפרש בין המוסכם בין הצדדים לבין התשלום בפועל". התובע לא פירט למה כוונתו "הפרש בין המוסכם לבין התשלום בפועל" (התובע לא ציין מהו סכום השכר שקיבל בפועל). אם נחלק את הסכום הנתבע בסך 1600 דולר ב-8, שהנו מספר החודשים של התקופה בגינה נתבע הפרש השכר, תתקבל תוצאה 200, שהוא כנראה ההפרש החודשי הנתבע בגין תקופה זו. בהמשך תצהירו טוען התובע כי "בשנה ד' ... המשכורת החודשית הייתה 1440$...". מכאן אני למד כי תחשיב התובע מבוסס על גובה שכר חודשי בסך 1440 דולר, טענה שנדחתה על ידי. מכל מקום, מתחשיב התובע עולה כי התובע מאשר קבלת שכר חודשי של 1240 דולר (לפי חישוב 1440 דולר לחודש פחות 200 דולר הפרש לחודש) בתקופה הנ"ל. לאור קביעתי לפיה שכרו של התובע בשנת העבודה השנייה בתקופת העבודה השנייה עמד על 1,320 דולר לחודש, ולאור הנטל המוטל על הנתבעת להוכחת תשלום השכר, ובהיעדר הוכחה כי השכר הנ"ל שולם לתובע במלואו, אני קובע כי התובע זכאי לסך של 640 דולר (80 דולר שהוא הנתון המתקבל מהפחתת גובה השכר הנכון בסך 1320 דולר בסכום גובה השכר שהתובע אישר שקיבל על פי תחשיבו בסך 1240 דולר -במכפלת שמונה החודשים שבגינם נתבעו הפרשי השכר) שהנו סכום של 2,684 ₪ (80 X 4.26 + 80X 4.30 + 80X 4.21 +80X 4.21 + 80X 4.23 +80 X 4.20 +80 X 4.13 +80 X 4.01), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. עבודה בשעות נוספות בימי שישי התובע עתר לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות עבור עבודה בימי שישי שכן, לטענתו, הובטח לו בגין עבודה בימי שישי שכר נפרד ולאור כך שהשכר המוסכם היה בעבור עבודה חמישה ימים בשבוע בלבד. לטענת הנתבעת שכרו של התובע כלל תשלום עבור עבודה בימי שישי. בשים לב לכך שתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות משולם לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") החל מהשעה התשיעית ולכך שבהתאם לראיות שהובאו בפנינו מהן עולה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עבד כמלמד מעבר ל-8 שעות עבודה ביום או מעבר ל-43 שעות בשבוע או 186 שעות בחודש באף לא אחת משתי תקופות עבודתו, וכן בשים לב לקביעתי לפיה שכרו של התובע כלל תשלום בגין עבודה בימי שישי, הרי שהתובע אינו זכאי לתשלום נפרד ו/או נוסף בגין שעות עבודתו ביום שישי ובוודאי שלא לגמול בעד עבודה בשעות נוספות על פי השיעורים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה כפי שתבע. בהתאם לכך, החלטתי לדחות את תביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות עבור עבודה בימי שישי. שעות נוספות ועבודה ביום המנוחה השבועי במסגרת ה"מתמידים" התובע טען כי הוא הועסק אצל הנתבעת "ביותר ממשרה אחת" וכי במסגרת זו הוא עבד שעות נוספות רבות בגינן לא שולם לו שכר. לטענתו, מ-14.1.02 עד 3.4.03 הוא עבד מ-17:30 עד 21:30 במסגרת ה"מתמידים" במתן שיעורי העשרה קבוצתיים ופרונטאליים ל"כלל תלמידי השכונה", במטרה לשווק את פעילות ההוראה של הנתבעת 1 ולעודד רישום תלמידים נוספים אצלה. לטענת התובע בתצהירו, תמורת עבודתו במסגרת "המתמידים" הובטח לו שכר בסך 800 דולר לחודש בגין 4 שעות עבודה ליום. הואיל ומסגרת זו הופעלה לטענתו במשך 14.5 חודשים החל מיום 14.1.02 ועד ליום 3.4.03, התובע עותר לתשלום בסך 11,200 דולר בגין רכיב זה. הנתבעת מכחישה את טענות התובע וטוענת שפעילות התובע במסגרת ה"מתמידים" נעשתה ביוזמתו והייתה בגדר התנדבות של התובע וכי רק בחלק מן התקופה שבה התובע ביצע פעילות זו היא הרשתה לו להשתמש במבנה של התלמוד תורה. תביעה זו של התובע אינה מקובלת עליי, מן הנימוקים כמפורט להלן: בתמיכה לתביעתו זו צירף התובע לתצהירו תרשומת של השעות הנוספות שערך, לטענתו, בזמן "אמת" על גבי תוכנה שיועדה לכך בלוח שנה עברי (נספח ד'1). כן צירף התובע לתצהירו (נספח ג') העתק הודעה הנושאת את הלוגו ושם הנתבעת 1 להורי התלמידים בזה הנוסח: בס"ד הודעה חשובה הרינו שמחים להודיע לציבור ההורים היקר הי"ו כי עם היכנסו של שעון קיץ והתרחבותם של שעות הפנאי של הילדים היקרים אנו פותחים מסגרת לימודית נוספת. *מתמידים בשעות הערב* אשר תענה לדרישותיו של ציבור בני התורה ותמלא את הילד במטען רוחני מלא בתוכנית: 5:30 סיפורי צדיקים 5:45 שיעור בהלכות לשון הרע (מספר חפץ חיים) 6:00 שיעור בהלכות תפילה ובית הכנסת פרקי תהילים להצלחת עם ישראל מנחה וערבית השיעור מיועד לילדים רציניים בלבד מכיתות ב'-ה', ילדים המשתתפים יזכו בפרסים והפתעות וכרטיסים בכל יום וילמדו תורה בשמחה לישועת עם ישראל השיעור מתקיים בכל יום בשטח התלמוד תורה ע"י רבנים יר"ש. לפרטים והרשמה במשרדי הת"ת 02/999-3508 בברכת התורה הנהלת התלמוד תורה "זבחי צדק" מר בן אבו שהעיד מטעם התובע טען בתצהירו כי הנתבעת 1, באמצעות נציגיה, "הבטיחה ללמד את תלמידיה במסגרת נוספת והיא מסגרת ה"מתמידים"..."למרות שהפעילות הייתה במקורה מיועדת לתלמידי כיתות ב' ואילך שלחתי את שני בניי לפעילות זו שם התקבל כל ילד בברכה ללא קשר לגילו. למפגשים אלו הגיעו ילדים מכל בית שמש ומכל הגילאים..". כן העיד מר בן אבו כי "בשנת תשס"ב התובע הוא שלימד במסגרת זו". מנגד, טענו הנתבעים כי "בתקופה בה התגורר התובע בבית שמש, הוא ארגן את "ישיבת המתמידים" עבור ילדי השכונה בבית-שמש, אך זו היתה יוזמתו האישית בלבד ללא קשר לתלמוד תורה" וכי "התובע מעולם לא נתבקש ע"י הנתבעת מספר 1 להורות בערב שבת (לפני כניסת השבת) או בשבת." כן נטען על ידי הנתבעים כי התובע ביקש מהנתבעת 1 לאפשר לו להשתמש "בדירת המוסד לצורך קיום "ישיבת המתמידים" ואמנם הוא קיבל ממנה רשות לתקופה קצרה, אך לאחר מכן עקב תלונות השכנים, הוא התבקש להפסיק את השימוש במקום ואף-על-פי כן, הוא המשיך להשתמש בו תוך שימוש בכח...". לטענת הנתבעת 1 הענקת הרשות לתובע לעשות שימוש בשטחה לצורך קיום "ישיבת המתמידים" ניתנה כפוף לכך שהנתבעת 1 לא תשתתף או תישא בכל הוצאה הקשורה בקיום מסגרת זו, וכי בתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 "מעולם לא הייתה "ישיבת מתמידים" בבית הספר מטעם הנתבעת מספר 1 פרט לחודשים טבת, שבט ואדר תשס"ז, ובחודשים אלו התובע לא הועסק על ידה בכלל". הרב סומך העיד בתצהיר עדותו הראשית כי התובע מעולם לא הועסק לאחר שעות העבודה במתן שיעורים או בשיווק, לא בחגים, לא בשבתות ואף לא בחופשות הקיץ בקייטנות. במחלוקת שבין הצדדים בשאלה מי הפעיל את מסגרת המתמידים והאם פעילות זו מהווה עבודה של התובע, עדיפה עלי גרסתו של התובע לפיה מסגרת ה"מתמידים" הנה מסגרת נוספת שהפעילה הנתבעת בשעות הערב. הדבר עולה מהראיות שהובאו בהליך, ביניהן עדות מר בן אבו מטעם התובע (בעמוד 22, שורות 5-28) וכן מהודעות הנתבעת עצמה שצורפו כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של התובע. כמצוטט לעיל, בהודעה זו מודיעה הנתבעת 1 לציבור כי "אנו פותחים מסגרת לימודים נוספת "מתמידים בשעות הערב". עם זאת, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות בגין שעות הוראה במסגרת ה"מתמידים" שכן גרסת התובע בעניין זה לא התיישבה עם הראיות שהובאו בהליך, כפי שיפורט להלן. עדותו של התובע בחקירתו הנגדית לפיה הוא עבד במסגרת ה"מתמידים" תקופה של 14.5 חודשים החל מיום 14.1.02- 3.4.03 אינה מקובלת עלי, מכמה טעמים. ראשית, טענה זו אינה מתיישבת עם המוסכמה שנקבעה לעניין תקופת העבודה הראשונה המסתיימת ביום 12.7.02. שנית, בשלושת כתבי התביעה שהגיש התובע הוא לא טען לתקופת עבודה רציפה הכוללת את עבודתו במסגרת ה"מתמידים" שהסתיימה לטענתו ביום-3.4.03 והדבר עלה לראשונה במסגרת תצהיר עדותו הראשית. שלישית, גרסתו של התובע איננה מתיישבת עם תוכן ההודעה שפרסמה הנתבעת 1 להורי התלמידים, מהן עולה כי מדובר במסגרת העשרה נוספת שהופעלה בשעות הערב במהלך התקופה שהחלה "עם היכנסו של שעון קיץ..." (נספח ג' לתצהירו). כידוע, חודש ינואר בשנה הנו חודש שבו עדיין חל שעון חורף. שעון חורף מתחלף לשעון קיץ בחודש ניסן כל שנה, סמוך לחג הפסח. על פי לוח השנה העברי התאריך 14.1.02 חל בראש חודש שבט תשס"ב (שעון חורף) ובאותה שנה שעון הקיץ החל רק ביום ט"ז בניסן (29.3.02). שעון הקיץ מתחלף בחזרה לשעון חורף בחודש תשרי כל שנה, סמוך ליום הכיפורים. כך למשל, לענייננו, שעון חורף החל ביום ט' בתשרי תשס"ב (15.9.02), כך שמסגרת זו הייתה יכולה להתקיים במתכונת שפורסמה לכל היותר תקופה של שישה חודשים ולא 14.5 חודשים כטענת התובע. אמנם, מההודעה של הנתבעת 1 לא נובע באופן הכרחי שמסגרת המתמידים הסתיימה בתום שעון הקיץ, אך הרציונל שביסוד פתיחת מסגרת המתמידים, שהינו "התרחבותם של שעות הפנאי של הילדים", מצביע על כך שמדובר במסגרת המתאימה בעיקר לשעון הקיץ. כך או כך, משאין בידי לקבל את גרסת התובע לגבי מועד תחילת פעילותו במסגרת המתמידים כמו גם מתכונת פעילותו, שאינה מתיישבת עם הרציונל של מסגרת זו, לא ניתן לאמץ את גרסת התובע בדבר אורכה של התקופה בה עבד במסגרת זו. תרשומת השעות הנוספות שערך התובע, לטענתו, בזמן "אמת" על גבי תוכנה שיועדה לכך בלוח שנה עברי (נספח ד'1 לתצהירו) אינו מקובל עלי. התובע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית כגון אסמכתא מפלט מחשב ממנה ניתן ללמוד כי נספח ד'1 הנ"ל נערך ועודכן באופן יומי בזמן "אמת" במהלך תקופת העבודה ולא בדיעבד לצורך הגשת התביעה (על אף שקיימת אפשרות כזו בעידן הטכנולוגי המתקדם) ועל כן התובע אינו יכול להסתמך עליו לצורך ביסוס תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. בהתאם לכך, אני דוחה את תביעתו של התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות במסגרת "המתמידים". בהתאם לכך גם נדחית תביעתו של התובע לגמול עבודה ביום המנוחה השבועי במסגרת ה"מתמידים" שאף היא אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו בפנינו, ביניהם נספח ד'1 לתצהיר התובע (בו אין כל תיעוד של שעות נוספות בשבתות). שעות נוספות -עבודת שיווק ופרסום הנתבעת 1 התובע העיד בתצהירו כי הוא עבד שעות נוספות בפרסום ושיווק הנתבעת 1, וזאת לאחר שסיים את עבודתו במסגרת ה"מתמידים". לטענתו, הוא הועסק "בפרסום ועריכת מודעות, הדבקתם, שיחות עם הורים וביקורי בית" וכי בין הצדדים הוסכם כי שכרו יעמוד על 10 דולר לשעה בגין עבודה זו. התובע מפנה לנספח ד'1 לתצהירו בתמיכה לכך שעבד בעבודת שיווק עבור הנתבעת. התובע טען כי בתקופת העבודה הראשונה הוא עבד בשיווק 144.3 שעות ובתקופה השניה 242 שעות, אך הוא מעמיד את תביעתו על הנדרש בכתב התביעה (88.375 שעות בתקופה העבודה הראשונה ו-185.5 שעות בתקופת העבודה השניה- סך של 2,738 דולר). הנתבעים הכחישו את טענת התובע לפיה הועסק בעבודות פרסום ושיווק הנתבעת 1. בעדותו בחקירתו הנגדית טען התובע כי "הראיות" בתמיכה לתביעתו בגין ביצוע עבודת השיווק (שכללו לטענתו בין היתר, גיוס תרומות בתמורה להשתתפות בהגרלה על דירה בירושלים), הן נספח ד'1 וכי המזכירים רון משה ויוסף כהן יכולים להעיד על כך. כמו כן טען התובע כי עבודתו האמורה היא בידיעתם של הרב עמנואל סומך ונציגי מוסדות תולדות אהרון בארץ הקודש (עמוד 46, שורות 13-23, 27-28). התובע לא זימן לעדות אף לא אחד מן הנזכרים לעיל, שלדבריו יכלו לאשר את גרסתו, וכפי שקבעתי, נספח ד'1 איננו מקובל עלי. יצוין כי הרב סומך לא נחקר בחקירתו הנגדית על גרסתו המכחישה את עבודת התובע בפרסום ובשיווק. כשהתובע התבקש בחקירתו הנגדית לפרט דוגמאות של שמות רחוב בהם עבד לטענתו בעבודת שיווק עבור הנתבעת 1, ענה בחוסר ענייניות: "כפי שמסרתי תדפיס שעות מדויק מתי הייתי עוסק בזה, וזה מופיע אצלך מה עשיתי בדיוק בכל שעה, השיווק רשום לך, זה חלק מהשיווק. קופות צדקה" (עמוד 46, שורות 26-28). הרב סומך העיד מטעם הנתבעת 1 בתצהירו כי התובע מעולם לא הועסק לאחר שעות העבודה במתן שיעורים או בשיווק, בחגים, בשבתות או בחופשות הקיץ בקייטנות. הרב סומך העיד כי "אמנם, בהתאם להסכמי העבודה עם המורים חלה עליהם חובה לערוך ביקורים בבתי התלמידים כדי לעמוד על רמת שמירת קיום המצוות בבתיהם, אך התובע לימד בכיתות שכללו בין חמישה לעשרה תלמידים בלבד ויתכן שערך מספר ביקורים אולם, עבור ביקורים אלו הוא לא היה זכאי לשכר מאחר והם נכללו בשכר הכולל...". מר שבתאי שהוזמן לעדות מטעם התובע העיד בחקירתו הראשית לעניין "ביקורי הבית" כי המלמדים נדרשו לבקר בבית התלמידים על מנת לחזק את הקשר עם ההורים והילדים ולשווק את המוסד והוא העריך את התדירות של ביקורי הבית כ"שבוע בשנה" (עמוד 31, שורות 15-16, עמוד 33, שורות 1-5). מר שבתאי העיד כי המלמדים לא קיבלו שכר נפרד בגין "ביקורי הבית" (עמוד 33, שורות 6-7). מר שבתאי לא נחקר על עניין זה בעדותו בחקירתו הנגדית. בחקירתו הנגדית העיד הרב בוהדנה לעניין זה (עמוד 77, שורות 12-16): "ש. אתה זוכר שהפנית את התובע לעבוד בשיווק כדי לשווק את העמותה ולהביא משפחות חדשות. ת. הת"ת היה אומר למלמדים לדבר עם אנשים. שבוע בשנה היו מדברים עם הורים. כמו ששבתאי אמר. לא הכרחנו אותם לעשות את זה. מי שלא היה לו כוח, לא עשה. אבל ביקשנו לטובת המוסד שיעשו זאת." עדותו של הרב בוהדנה לעניין זה לפיה התלמוד תורה "ביקש" אך לא "חייב" את המלמדים בביצוע ביקורי הבית, מקובלת עלינו. כן מקובלת עלינו עדותו של מר שבתאי מטעם התובע לפיה התדירות של ביקורי הבית שערך היו כ"שבוע בשנה". בהנחה שזו התדירות המקובלת לביצוע ביקורי בית של מלמדים אצל הנתבעת 1, הרי שגם אם נניח לטובת התובע שהוא הוכיח כי עמד בה (ולא כך הדבר), וכן שכל ביקור בית נמשך כשעה בממוצע הרי שהיה בכך כדי להוסיף לתובע שבע שעות עבודה בממוצע לשנה. בשים לב לקביעה בעניין היקף שעות עבודתו בפועל בשתי תקופות העבודה (בין 135.45- 167.7 שעות עבודה חודשיות, פחות מ-43 שעות שבועות, פחות מתשע שעות עבודה יומיות), הרי שלא היה בכך כדי לזכות את התובע בתשלום בעד עבודה בשעות נוספות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה כמבואר לעיל. משהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות בעבודת "שיווק" עבור הנתבעת 1- תביעתו נדחית. עבודת ליווי תלמידים בהסעות בתקופת העבודה הראשונה התובע עתר לתשלום בסך 250 דולר לחודש בגין עבודת ליווי בהסעות עבור תקופה של עשרה חודשי עבודה (2,500 דולר). התובע טען כי עבד בהסעות בימים א' -ה' בין השעות 7:00- 7:30 והחל משעה 16:15- 17:00 - שעה ורבע ביום וביום שישי - שעה. כמבואר לעיל, קבעתי כי התובע עבד בתקופת העבודה הראשונה (מיום 28.11.01- 12.7.02) בימים א'-ה' בין השעות 8:00 -13:30, למעט החודשיים האחרונים לעבודתו בהם עבד בין 8:00- 15:00 (בהם נדרש גם ללוות תלמידים על פי הודאת הנתבעת בכתב ההגנה המקורי) וביום ו' בין השעות 8:00- 11:45 (שעון חורף) או עד השעה 12:00 (שעון קיץ). הנתבעת הכחישה את זכות התובע לקבלת שכר נפרד בגין עבודת הליווי בהסעות וטענה כי שכרו של התובע כלל תשלום בגין עבודת הליווי בהסעות, ואולם טענה זו לא הוכחה. לפיכך אני קובע שהתובע זכאי לגמול נפרד עבור עבודת הליווי. בשים לב לקביעה דלעיל לפיה התובע עבד תקופה של חודשיים בתקופת עבודתו הראשונה כמלווה בהסעות תלמידים ובהיעדר הוכחה כי התובע הסכים כי שכרו החודשי יכלול תשלום בעד עבודה זו, אנו מקבל את תביעת התובע להפרשי שכר בגין עבודת הליווי בהסעות. תחשיב התובע בסך 250 דולר לחודש מקובל עלי בשים לב להיקף ימי העבודה ובהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת 1. בהתאם לכך אני קובע כי התובע זכאי להפרשי שכר בסך 500 דולר בגין עבודת הליווי בהסעות בגין שני חודשי עבודה שהנו סך של 2,350 ₪ (500X 4.7 דולר), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 12.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה להפרשי שכר בגין עבודה בקייטנת הקיץ ובקייטנת פסח חופשת קיץ תשס"ב קייטנת קיץ- התובע העיד בתצהירו כי "בתקופה הראשונה עבדתי עד סוף שנת הלימודים ובהמשך עבדתי מה- 1.7.02 ועד 1.8.02 בקייטנה. למרות האמור לא שולם לי כלל שכר מיום 12.7.02 ועד יום 1.9.02 סה"כ 49 ימי עבודה X 87.5= 4,287.5$". מתביעת התובע עולה כי הוא אינו תובע הפרשי שכר בעד עבודה בחופשת הקייטנה בתשס"ב בלבד, כי אם גם בעד החודש הנוסף שחלף ממועד שהוא סיים לטענתו את עבודתו בקייטנה (1.8.02) עד לתחילת שנת הלימודים הבאה 1.9.02 (תשס"ג-תשס"ד), לגביה אין מחלוקת כי לא לימד. כן עולה כי התובע אינו חולק על כך שקיבל שכר עד ליום 12.7.02 וכי המועד האמור הנו מועד סיום שנת הלימודים תשס"א- תשס"ב. הנתבעת 1 הכחישה בכתב ההגנה המתוקן כי העסיקה את התובע בחופשת הקיץ בקייטנה, והוסיפה כי התובע אינו יכול לתבוע שכר בעד תקופה בה לא עבד. בחינת העדויות והראיות שהובאו בהליך מעלה שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו להפרשי שכר בגין קייטנת קיץ תשס"ב או בגין התקופה שלאחר קייטנת הקיץ ועד לפתיחת שנת הלימודים תשס"ג- תשס"ד, בה התובע לא עבד, כפי שיפורט להלן. מר בן אבו מטעם התובע העיד בתצהירו כי "בתום שנת הלימודים 2002- 2001 התשס"ב- התשס"ג התובע המשיך לבדו בפעילות הקייטנה אשר התקיימה בחודשי הקיץ, איני זוכר את התאריכים המדוייקים", ואולם כשנשאל מר בן אבו בחקירתו הנגדית באופן ממוקד האם בנו המשיך ללמוד אצל התובע בתום שנת הלימודים 2001-2002, השיב מר בן אבו באופן כללי כי "בתקופת החופש הבנים שלי הלכו לקייטנה. כמה שבועות" (עמוד 24, שורות 19-22). מר בן אבו לא השיב בחיוב ובאופן ממוקד לשאלה שהופנתה אליו בעניין זה ויש בכך כדי להפחית ממשקל עדותו בתצהיר עדותו הראשית ואין היא מקובלת עלי. הרב סומך העיד בתצהיר עדותו הראשית כי התובע לא הועסק בחופשת הקיץ בקייטנה. הרב סומך לא נחקר על כך בעדותו בחקירתו הנגדית. מעבר לכך, תביעתו של התובע אינה מתיישבת עם המוסכמה שנקבעה לעניין סיום תקופת העבודה ביום 12.7.02. כמו, כן היא אינה מתיישבת עם תביעתו של התובע ברכיב זה בכתב התביעה המקורי, שם נתבע סך של 380 ₪ בלבד, תוך שהתובע מייחס את עבודתו בקייטנה בחופשת הקיץ תשס"ב לעבודה ב"חופשה" (התובע מילא את התביעה בסעיף 6 לטופס כתב התביעה תוך הפניה לסעיף 4 העוסק בתביעה לדמי חופשה או פדיון חופשה) בפירוט של התובע בכתב התביעה המקורי רשם התובע בכתב יד לאחר הרובריקה "בהתאם לסעיף 4- סך": "380 ₪" תוך הפניה בצורת חץ למלל שנרשם מעל הסכום הנתבע בסך 380 ₪: "תשס"ב קייטנה סוכם 980 ₪ נתקבל 600". יצוין כי בכתב התביעה המתוקן השני ייחס התובע את תביעתו להפרשים בסך 380 ₪ לקייטנת פסח. בכתב התביעה המתוקן השני טען התובע כי עבד בימי החופשה בתשלום הנהוגים אצל הנתבעת 1 (הכוללים את התקופה שמח' בחודש אב עד ראש חודש אלול על פי הודאת הנתבעת 1), תוך פירוט חמישה ימי עבודה בחודש אב: "אב- כו', כז', כח', כט', ל' סה"כ 5 ימים X 2 שנים". כן טוען התובע בהמשך תצהיר עדותו הראשית כי "בהתאם לנוהג המקובל בהוראה ובהמשך לסיכום בין הצדדים במידה והוחלט על הפסקת עבודה הרי שיש למסרה עד סוף מאי של השנה הקודמת. התובע אשר סיים לעבוד בשנת תשס"ב כמורה עבד כמורה עד תאריך 1.7.02. לאחר חודש זה עבד בקייטנה עד תאריך 12.7.02. בתום הקייטנה יצא התובע לחופשה בידיעה שמתחיל את עבודתו כמורה ב-1.9.02." ..."בתאריך 28.8.02 התבשר התובע על הפסקת עבודתו...". טענת התובע לפיה הוא עבד בקייטנה בקיץ כ-12 ימים (מבלי שהורדנו את ימי השבת שחלו באמצע) סותרת את טענתו הקודמת של התובע לפיה הוא עבד בקייטנה בקיץ כחודש ימים מיום 1.7.02- 1.8.02 וכן את תביעתו להפרשי שכר בגין 49 ימי עבודה והיא אינה מתיישבת עם טענותיו ותביעתו להפרשי שכר בתצהירו בגין 28 ימי עבודה בקייטנת קיץ בתקופת העבודה הראשונה ו-31 ימי עבודה בקייטנת הקיץ בתקופת עבודתו השנייה. משהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו לשכר עבודה בגין קייטנת קיץ בתקופת העבודה הראשונה- היא נדחית. גם תביעתו של התובע להפרשי שכר עבודה בגין עבודה בקייטנת הקיץ בתקופת העבודה השנייה לא הוכחה ולפיכך אף היא נדחית. באשר לתביעת התובע לתשלום שכר עבודה בגין חופשת הקיץ תשס"ב (התקופה שחלפה ממועד סיום קייטנת הקיץ ועד למועד תחילת שנת הלימודים הבאה שהחלה בא' באלול תשס"ג), מבלי להידרש לשאלת נסיבות סיום עבודת התובע אצל הנתבעת 1 בתום תקופת העבודה הראשונה (האם התובע פוטר כטענתו ביום 28.8.02, אם לאו), התובע לא הצביע על מקור משפטי המזכה אותו בתשלום בעד תקופת חופשת הקיץ, במקרה שבו לא נמסרה הודעה מצד המעביד על סיום העבודה עד לסוף חודש מאי של שנת ההוראה הקודמת. התובע צירף לתצהיר עדותו הראשית כנספח יג'1 עמוד אחד מירחון "הד החינוך" חודש נובמבר 2006, בתמיכה לטענתו בדבר חובת המעביד למסור הודעת פיטורים עד ליום 31 בחודש מאי בשנת ההוראה הקודמת. ירחון "הד החינוך" הנו ירחון שמפורסם מידי חודש על ידי הסתדרות המורים בישראל, ובו מפורטים, בין היתר, הודעות ו/או הוראות החלות על עובדי ההוראה במגזר הציבורי, המעוגנות בהסכמים קיבוציים, עליהם חתומה המדינה והמעסיקים הציבוריים, שאינן מחייבות את הנתבעת. התובע לא הוכיח כי חלה עליו הוראה בדומה למקובל אצל עובדי הוראה בשירות המדינה או מעסיקים ציבוריים, מכוח הסכם עבודה קיבוצי, חוזה עבודה אישי או נוהג אצל הנתבעת. מהראיות שהובאו בהליך, ביניהן מסמך "סיכום אסיפת מלמדים א' אלול ס"ה הכנה לזמן אלול בשנה"ל ס"ו" (נספח ו' לתצהיר התובע), עולה כי קיימת הוראה מפורשת הקובעת את ההיפך (סעיף ב.): "ידוע לכל המלמדים כי קבלת המלמד לעבודה לשנת ס"ה תלויה בתנאי שיהיה כמות תלמידים מספקת כדי לפתוח כיתה לשנה"ל כולה. ואין לת"ת כל אחריות לגבי עתיד הת"ת ואין עוררין על כך. וכן עבודתינו בת"ת מותנית בזה שכל עוד הת"ת פועל ובמידה וח"ו אין הת"ת ממשיך מכל סיבה שהיא אין ההנהלה אחראית על המשך העסקתו של כל אחד מצוות הרבנים. וכמו כן במידה ובכיתה אחת לא יהיו מספיק תלמידים, או שהוחלט ע"י ההנהלה לסגור את הכיתה מכל סיבה שהיא, הכיתה תסגר לפי שיקול דעת ההנהלה בלבד מבלי כל אחריות על המשך תשלום ופיצוי למלמד, ואין זכות למלמדים לערער או לתבוע כל תביעה שהיא." ההסכם עליו חתומים התובע והרב בוהדנה בשם הנתבעת 1 (נספח ו' לתצהיר התובע), אינו מתיישב עם טענתו ותביעתו של התובע בעניין זה. בהתאם לכך, תביעתו של התובע לתשלום שכר בעד התקופה שהחל ממועד סיום קייטנת הקיץ (12.7.02) ועד למועד תחילת שנת הלימודים הבאה (תשס"ג) - נדחית. קייטנת פסח-התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית כי עבד בקייטנת פסח שישה ימים בשנת העבודה הראשונה וכי בגין עבודה זו מגיע לו שכר בסך 87.5 דולר ליום עבודה. התובע צירף לתצהירו הודעות שהוציאה הנתבעת 1 בדפי לוגו של הנתבעת 1 (נספחים יא'1, יא'2 ו-יב'1) להורי התלמידים על פעילות קייטנת פסח בשנת תשס"ב, שעות הפעילות, מועדי פעילות הקייטנה ומועד החזרה ללימודים. כך למשל, בהודעה של הנתבעת 1 להורי התלמידים מיום ר"ח ניסן התשס"ב (נספח יא'1 לתצהיר התובע) נרשם, כי "בהזדמנות זו הרינו שמחים להודיעכם כי בתוכניתנו להפעיל קייטנה לכל התלמידים בת"ת החל מיום ד' ז' בניסן עד יום י"ג בניסן, בין השעות 9:00-12:00." בהודעה של הנתבעת 1 להורי התלמידים מיום ו' בניסן התשס"ב, על "הנקודות" שיש להקדיש בצאת התלמידים לחופשת פסח (נספח יא'2 לתצהיר התובע), נרשם בסוף המסמך בצד שמאל כי "הלימודים יתחדשו בס"ד ביום א' כ"ה בניסן התשס"ב בשעה 8:00". בהודעת תזכורת של הנתבעת 1 להורי התלמידים מיום ד' בניסן התשס"ב בעניין קייטנת פסח (נספח יב'1 לתצהיר התובע) נרשם, כי "הרינו פונים אליכם שוב בעניין הקייטנה לימים שלפני החג החל מיום ד' ז' בניסן עד יום י"ג בניסן. מטרת הקייטנה היא לנצל את הימים שקודם החג ולקיים מסגרת מתמידים ל-3 שעות בערך בהם נקיים את הפעילויות הבאות...". מסמכים אלה תומכים בגרסת התובע בדבר התקיימותה של קייטנת פסח בשנת תשס"ב למשך שלוש שעות, משך שישה ימי עבודה, בין התאריכים ז' בניסן עד יום י"ג בניסן תשס"ב (מיום 17.3.02- 26.3.02). בשים לב לכך שהתובע לא נחקר בעדותו בחקירתו הנגדית על עבודתו או תביעתו להפרשי שכר בגין קייטנת הפסח אנו מקבלים את גרסתו לפיה הוא עבד בקייטנת פסח בשנת תשס"ב, למשך שישה ימים כמפורט בהודעות הנתבעת 1. טענת הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן לפיה החל מא' בניסן ועד לאחר חופשת חג פסח הנה תקופה שבה נהוג חופשה בתשלום, מהווה "הודאת בעל דין" בכך שהתובע זכאי לשכר בגין תקופה זו הכוללת, בין היתר, את תקופת קייטנת פסח, ועליה הנטל להוכיח כי "פרעה" את חובה על ידי תשלום שכרו. בשים לב להודאת התובע לפיה "יצוין כי סוכם כי עבור קייטנת פסח ישולם סך של 980 ₪ מתוכו שולם רק 600 ₪ ונותר חוב של 380 ₪" ובהיעדר הוכחה מטעם הנתבעת לתשלום ההפרשים בסך 380 ₪ (עבור חלק מתקופת העבודה בה הודתה שהיא מהווה חופשה בתשלום), אני מקבל את תביעת התובע להפרשי שכר בגין עבודתו בקייטנת פסח תשס"ב בסך 380 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 12.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. מהראיות שהובאו בהליך עולה כי שנת העבודה היחידה שבה הוכח כי הנתבעת 1 הפעילה קייטנה בפסח הנה שנת תשס"ב- ולפיכך תביעת התובע לתשלום שכר בגין עבודה בקייטנת קיץ בתקופת העבודה השנייה- נדחית. הפרשי שכר בגין הפרשי שער דולר התובע העיד בתצהירו כי "בחודש מאי 2001 שולם שכרי לפי שער חליפין 4.4 ₪ של דולר ארה"ב במקום 4.88. ההפרש עומד על 1750 X 4.4- 7700= 840 ₪". התובע צירף לתצהירו אישור מאתר האינטרנט של בנק ישראל על שערי הדולר היציגים בתקופה שחלה בין התאריכים 15.4.02- 14.6.02 (כנספח ח'). אין מחלוקת כי התובע לא עבד בחודש מאי 2001 אצל הנתבעת 1, וסביר להניח כי התובע התכוון לחודש מאי 2002. בשים לב לקביעה דלעיל לפיה התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שכר עבודתו בתקופת העבודה הראשונה עמד על 1,750 דולר לחודש, אני דוחה את תביעתו להפרשי שכר בגין הפרשי שער דולר המבוססת על שכר נטען בסך 1,750 דולר. תביעת התובע לשכר בגין עבודה ביום העצמאות ויום הבחירות לכנסת התובע העיד בתצהירו כי עבד בימי העצמאות שחלו ביום 19.4.02 (בשכר יומי בסך 87.5 דולר) ו-3.5.06 (בשכר יומי בסך 72 דולר) וכן בט' באב 18.7.02 (בשכר יומי בסך 87.5 דולר) ולטענתו הוא זכאי לקבלת שכר בשיעור 150% בגינם בסך 370.5 דולר. כן העיד התובע כי הוא עבד ביום הבחירות שחל ביום 20.11.05 ולפיכך הוא זכאי לשכר בשיעור 200% בגינו בסך 120 דולר (לפי חישוב 60 דולר שכר יומיX 200%). הנתבעת 1 לא הכחישה את טענת התובע לפיה הוא עבד ביום בחירות ויום העצמאות ולא הגישה כל תחשיב נגדי מטעמה. טענת הנתבעת 1 לעניין זה הנה כי לא מדובר בימי שבתון הנהוגים אצל הנתבעת, אלא בימי עבודה רגילים בהם היה על התובע לעבוד. תשלום בגין יום העצמאות- סעיף 20.ה להסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי, שנחתם ביום 9.1.95 בין לשכת התיאום של האירגונים הכלכליים לבין הסתדרות הכללית של העובדים בישראל קובע בסעיף 7, העוסק בתשלום דמי חגים, כדלקמן: ו"א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה ולא נעדר סמוך ליום החג (זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת הנהלתה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". סעיף זה, הורחב בצו ההרחבה (י"פ 4462 התשנ"ז בע' 707 בתוקף מיום 1.12.96) והוחל על כל העובדים והמעבידים בישראל. תחשיב התובע אינו מקובל עלי שכן הוא אינו לוקח בחשבון את השכר הרגיל ששולם לתובע בעד עבודתו בימי העצמאות ויום הבחירות והוא מבוסס על טענת התובע לפיה שכרו החודשי בתקופת העבודה הראשונה עמד על 1,750 דולר, טענה שנדחתה כאמור. בגין עבודת התובע ביום העצמאות שחל ב-19.4.02 זכאי התובע להפרשי שכר בסך 21.15 דולר (50% מהשכר היומי בסך 42.3 דולר לפי חישוב שכר חודשי 1,100 דולר חלקי 26 ימי עבודה) לפי שער הדולר היציג הממוצע שחל במועד התשלום החוקי של השכר בחודש מאי 2002 (1.5.02-9.5.02) בסך 4.87 דולר. בהתאם לכך זכאי התובע להפרשי שכר בסך 103 ₪ (50% מהשכר הרגיל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 12.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. בגין עבודה ביום העצמאות שחל ב-3.5.06 זכאי התובע להפרשי שכר בסך 23.075 דולר (50% מהשכר היומי בסך 46.15 דולר לפי חישוב שכר חודשי 1,200 דולר חלקי 26 ימי עבודה) לפי שער הדולר היציג הממוצע שחל במועד התשלום החוקי של השכר בחודש יוני 2006 (1.6.06-9.6.06) בסך 4.48 דולר. בהתאם לכך זכאי התובע להפרשי שכר בסך 103.4 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. שכר בגין עבודה ביום הבחירות לכנסת- בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק יסוד: הכנסת, יום הבחירות הוא יום שבתון למעט לגבי שירותי תחבורה ושירותים ציבוריים נוספים. בהתאם לסעיף 136 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, עובד שעבד אצל מעביד לפחות 14 יום ברציפות זכאי לקבלת שכר רגיל בעד היעדרותו ביום הבחירות. החוק אינו דן במצב שבו העובד עבד ביום הבחירות לכנסת. אין מחלוקת כי מדובר ביום עבודה "רגיל" אצל הנתבעת והתובע אינו חולק כי קיבל את שכרו הרגיל בעד יום הבחירות. התובע עתר לתשלום שכר בשיעור 200% בעד עבודתו ביום הבחירות ואולם הוא לא הצביע על מקור משפטי המזכה אותו בשיעור שכר כאמור (כפי שנהוג למשל, בשירות המדינה) ולפיכך תביעתו נדחית. אני דוחה את תביעת התובע לתשלום שכר בגין עבודה בט' באב (18.7.02), בהיעדר כל הוכחה כי עבד בתאריך האמור. טענה זו אף אינה מתיישבת עם המוסכמה שנקבעה לעניין סיום תקופת העבודה הראשונה ביום 12.7.02. התביעה לשכר בעד עבודה בתקופת החופשה בתשלום הנהוגה אצל הנתבעת התובע עתר לתשלום בסך 4,290 דולר בעד רכיב זה. לטענתו הוא עבד בימי החופשה בתשלום הנהוגים אצל הנתבעת ולפיכך הוא זכאי לשכר. התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי: "...ולמרות שהייתי אמור לקבל חופשות מתוקף היותי מורה וכנהוג במוסדות הנתבעת (כפי שמפורט בסעיף 25 ב' לכתב ההגנה המתוקן) נדרשתי לעבוד אף בימי החופשה. תאריכי החופשות הנהוגות בבית הספר עצמו בהם עבד: תשרי - ד', ה', ו', ז' ח'- 2 ימים וחצי- סה"כ 1/2 5 ימים X 4 שנים. כסלו- חנוכה חצי יום X6 סה"כ 3 ימים X 4 שנים. טבת- י' חצי יום סה"כ 1/2 יום X 4 שנים. ניסן- א', ב', ג', ד', ה', ו', סה"כ 6 ימים X 3 שנים. אב- כו', כז', כח', כט', ל סה"כ 5 ימים X 2 שנים. ... סה"כ עבדתי בחופשה 64 ימים לפי הפירוט דלעיל. קיבלתי בגין 20 ימי עבודה 1750$ לפיכך שכרי היומי הנו 87.5$ ליום במכפלת 20 יום לשנה א' וסה"כ 1650.1 $. שנה ב' מאחר ועבדתי ב"מתמידים" בלבד השכר החודשי היה אמור להיות 800$ קרי 40$ ליום במכפלת 9 ימים וסה"כ 360$. בגין שנה ג' השתכרתי 1200$ לחודש בגין 20 יום סה"כ 60$ ליום במכפלת 20 יום וסה"כ 1200$. בגין שנה ד' עבדתי 16 ימי חג בחופשה. המשכורת החודשית היתה 1440$ לחלק ל-20 יום קרי יום עבודה היה 72$ במכפלת 15 יום וסה"כ ל-1080$. סה"כ הנני זכאי לשכר עבודה בגין עבודה בימי חופשה רגילים ל= 4290$." הנתבעת טענה בכתב ההגנה המקורי כי ימי החופשה בתשלום הנהוגים אצלה הנם כמפורט להלן: "מח' באב עד ראש חודש אלול, מ-א' ניסן עד אחרי פסח ומ-א' תשרי עד אחרי סוכות פרט לשני ימים בעשרת ימי תשובה. כמו כן, מתקיימים ימי חופש מעבודה בכל ימי התענית כמו תענית אסתר, חופש של חצי יום בצום עשרה בטבת, צום גדליהו, צום י"ז בתמוז, וכן חופשה בשני ימי הפורים, בל"ג בעומר ומחרתו של חג השבועות, ובחנוכה עובדים רק חצי יום פרט ליום אחד בו ניתנת חופשה לכל היום. כאמור, המורים/ המלמדים מקבלים שכר עבור כל ימי החופשה הללו." דין תביעה זו של התובע להידחות. התובע לא הוכיח כי עבד בפועל בימי החופשה שלטענתו עבד בהם. התובע אף לא חלק על כך שקיבל שכר בגין המועדים הנ"ל. טענתו היא, כפי הנראה, שהוא זכאי לפיצוי נוסף מעבר לשכר בגין עבודה ב"ימי חופשה" ו/או "ימי חג" כפי שכינה אותם בתצהירו, ואולם התובע לא הצביע על כל מקור משפטי המקנה לו זכות לקבלת תשלום כאמור. התובע אף לא טען שחשבון החופשה שלו חוייב בגין ימים שהם ימי חופשה בנתבעת 1, בהם עבד. דמי הבראה התובע עתר לתשלום דמי הבראה בסך של 2,383.2 ₪ בעד שתי שנות עבודתו האחרונות (תקופת העבודה האחרונה). אין מחלוקת כי לתובע לא שולמו דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו. על פי הפסיקה הקיימת אין בהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") כדי לגרוע מהסכמת הצדדים לכלול בשכר הכולל דמי נסיעה, דמי הבראה וחגים, ובתנאי שההסכמה לכך תהיה מפורשת וחד משמעית (דב"ע שן/7-1 אליקים הרי - אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג' 45 - 47, 48; דב"ע 3-63/98 גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב' 91). הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התובע הסכים להכללת תשלום דמי הבראה בשכרו החודשי. המסמך היחיד שהוצג בהליך העוסק, בין היתר, בזכויותיו של התובע כעובד ועליו חתום התובע, הנו סיכום אסיפת מלמדים א' אלול ס"ה הכנה לזמן אלול בשנה"ל ס"ו (נספח ו' לתצהיר התובע) ובו אין כל הוראה בדבר הכללת תשלום דמי הבראה בשכרו החודשי של התובע. אמנם, התובע צירף לכתב תביעתו את "תוכן הסכם מלמדים" (מוצג ת/2) ובחלק ב' שבו כלולה הוראה (בסעיף ג.) בדבר הכללת תשלום דמי הבראה בשכר ואולם אין מחלוקת כי התובע לא חתם על הסכם זה ולא אישר את תנאיו. בהתאם לכך אני מקבל את תביעת התובע לתשלום דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בסך 2,383.2 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה התובע טען בתצהירו כי במשך תקופת עבודתו השנייה הוא עבד "ברציפות מיום 1.9.05- 14.4.07 וכן מיום 27.5.07 ועד 21.6.07 סה"כ 20 חודשים, ללא ששולם לי דמי חופשה". התובע עתר לתשלום בסך 1,656 דולר בגין רכיב זה (לפי חישוב שכר אחרון נטען בסך 1440 דולר חלקי 20 ימי עבודה= שכר יומי 72 דולר כפול 23 ימים). טענת התובע איננה מקובלת עלי. כפי שפורט לעיל, התובע לא הוכיח שהוא לא יצא לחופשה בימי החופשה של הנתבעת 1 וממילא גם לו קיבלתי גרסתו בעניין זה הרי שישנם בשנת הלימודים ימי חופשה נוספים בהם התובע אינו טוען שלא יצא לחופשה בתשלום. מספרם של ימים אלה הוא מעבר למספר ימי החופשה לו זכאי עובד מכוח חוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית). תמיכה למסקנה זו עולה מן העובדה שהרב סומך לא נחקר בחקירתו הנגדית על מועדי החופשה בתשלום הנהוגים אצל הנתבעת והוא לא עומת עם גרסת התובע לפיה התובע עבד בהם בפועל. בהתאם לכך דין תביעת התובע לפדיון חופשה להידחות. דמי נסיעות התובע עתר לתשלום בסך 3,000 ₪ בגין דמי נסיעות עבור שנת תשס"ב ותשס"ג (לפי חישוב תקופה של 15 חודשים כפול 200 ₪ תעריף חופשי חודשי). כידוע, עובד זכאי לתבוע ולקבל החזר של הוצאות הנסיעה אותן הוציא בפועל (דב"ע נא/3-134 סולוצקי נ' י' מ' טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג, 293). התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הוצאות הנסיעה אותן הוציא בפועל במהלך תקופת עבודתו, מה גם שהתובע תבע דמי נסיעה בגין תקופות בהן לא הוכיח כי עבד (כגון: שנת תשס"ג) ובגין חלק מהתקופה בה לא היה זקוק לתחבורה כדי להגיע לעבודתו שכן הוא ליווה הסעות. לאור האמור התביעה לדמי נסיעות נדחית. פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגין תקופת העבודה הראשונה לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו באופן פתאומי בתחילת שנת הלימודים (ביום 28.8.02) על ידי הרב סומך לאחר שנמסר לו כי אין עבורו כיתה ללמד. לטענתו, הרב סומך מסר לו ביום תחילת הלימודים (1.9.02) "שבשלב זה אעבוד אחר הצהריים בשיווק המוסד ועלי להמתין בשעות הבוקר לשיבוץ...". בכתב ההגנה המקורי טענו הנתבעים כי התובע התפטר מעבודתו ביוזמתו. בכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעים 1-4 נטען כי ביום 12.7.02 התפטר התובע מעבודתו לאחר שמסר לנתבעת כי מצא עבודה אחרת במוסד חינוך "קרית ספר" בו יקבל שכר גבוה יותר וכי בכוונתו לצאת לשנת השתלמות בחינוך. על טענה זו חזר הרב סומך בתצהיר עדותו הראשית אך הוא לא נחקר עליה. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה עדיפה עלי גרסת הנתבעים לפיה התובע עזב את עבודתו ביום 12.7.02. גרסת התובע לפיה הוא נתבקש לעבוד במסגרת ה"מתמידים" וכן בעבודת שיווק אצל הנתבעת בשעות אחר הצהריים לא הוכחה. מעבר לכך, הטענה לפיה התובע פוטר ביום 28.8.02 על ידי הרב סומך אינה מתיישבת עם המוסכמה לפיה התובע סיים את עבודתו ביום 12.7.02, והיא אינה מתיישבת עם טענתו לפיה הוא עבד בעבודות שיווק ובמסגרת ה"מתמידים" בשעות אחר הצהריים עד ליום 3.4.03. אמנם, התובע הכחיש בחקירתו הנגדית כי עזב את עבודתו אצל הנתבעת לצורך עבודה חדשה ב"קרית ספר" ואולם עדותו בעניין זה לא הייתה מהימנה. כשהתובע נשאל בחקירתו הנגדית באופן ממוקד, האם הוא מסר לרב סומך שהוא עובר ללמד בתלמוד תורה קרית ספר בירושלים, השיב התובע באופן מתחמק: "תשאל אותו, אני לא יודע מה זה" (עמוד 58, שורות 11-12). העובדה שהתובע טען בתצהירו כי הרב סומך פיטר אותו ומנגד הרב סומך פירט בתצהיר עדותו הראשית גרסה נגדית לנסיבות סיום עבודתו של התובע, אך התובע נמנע מלחקור את הרב סומך על כך בחקירתו הנגדית, מחזקת את מסקנתנו כי גרסת התובע בעניין זה אינה אמת. יתרה מזו, העובדה שהתובע זנח בכתב תביעתו המתוקן את תביעתו לדמי הודעה מוקדמת מחזקת את מסקנתנו כי התובע לא פוטר מעבודתו. בהתאם לכך, אני דוחה את תביעתו של התובע לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין בגין תקופת העבודה הראשונה. פיצוי בגין אבדן השתכרות בגין התקופה שמיום 1.9.02- 1.9.03 התובע עתר לתשלום בסך של 21,000 דולר בגין רכיב זה (שכר בסך 1,750 דולר כפול 12 חודשים). התובע טען כי הוא זכאי לשכר עבודה בגין שנת הלימודים תשס"ג- תשס"ד שכן הוא פוטר לטענתו בתחילת שנת הלימודים (לאחר ה-31 במאי בשנת ההוראה הקודמת), בניגוד להבטחה ולסיכום בין הצדדים ולפיכך הוא זכאי לפיצוי מלא בגין אובדן ההכנסה בשנה זו. כמבואר לעיל, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי פוטר מעבודתו. מעבר לכך, התובע לא הצביע על הוראה החלה עליו מכוח הסכם קיבוצי ו/או מכוח הסכם עבודה אישי ו/או מכוח נוהג המחייבת את הנתבעת במסירת הודעת פיטורים עד סוף חודש מאי של שנת ההוראה הקודמת. הוראה זו מעוגנת בהסכמים הקיבוציים של ארגוני המורים אשר אינם חלים על הנתבעת 1. תביעתו אף אינה מתיישבת עם טענתו לפיה הוא עבד בשעות אחר הצהריים אצל הנתבעת עד ליום 3.4.03. בהתאם לכך, אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בגין אבדן השתכרות בגין התקופה מ-1.9.02 עד 1.9.03. פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה השניה התובע טען כי הוא פוטר מעבודתו ביום 10.4.07 עם חזרתו לעבודה בתום חופשת פסח, לאחר שסירב לחתום על "חוזה העסקה דרקוני" (כתוארו) הכולל הוראה הקובעת כי הוא מוותר על כל זכויותיו הסוציאליות (מוצג ת/2 -הסכם מלמדים). הנתבעים טענו בכתב ההגנה המתוקן כי התובע לא פוטר מעבודתו וכי "בדיון שהתקיים בין הצדדים בפני בית הדין של העדה החרדית קבע בית הדין כי התובע יכול לאחר לעבודה איחור של עד רבע שעה ושהוא לא ידבר בטלפון באמצע הלימודים, וכי אם לא יתמלאו תנאים אלה, הוא לא יוכל להמשיך לעבוד במוסד. התובע המשיך לאחר ולהעדר מהעבודה ולדבר בפלאפון בכיתה...". גרסת הנתבעים לעניין זה היא למעשה "הודאת בעל דין" לעניין עובדת פיטורי התובע. מהראיות שהובאו בהליך (ביניהן ת/2, עדויותיהם של התובע ומר שבתאי מטעם התובע) עולה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי פוטר בתום תקופת העבודה השנייה. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא פוטר מעבודתו עם חזרתו לעבודה לאחר חופשת פסח לאחר שסירב לבקשת הרב בוהדנה לחתום על הסכם עבודה חדש (ת/2). הוא העיד כי הרב בוהדנה מסר לו שבהתאם להוראה של הרב סומך הוא לא יוכל להמשיך בעבודתו בהיעדר חתימה על הסכם העבודה, ולאחר שפנה לרב סומך הרב סומך אישר בפניו דברים אלה (עמוד 56, שורות 25-33). אכן חוזה העבודה החדש (ת/2) עליו נדרש התובע לחתום הנו חוזה מקפח הכולל הוראות בלתי חוקיות הנוגדות את משפט העבודה המגן. סעיף ג' שבחלק ב' להסכם, קובע: "ג. ידוע לי שהמלגה החודשית כוללת בתוכה דמי הבראה, בטוח לאומי, קופ"ח, דמי נסיעות, קרנות השתלמות, ודמי פרישה וכל מיני תשלומין שיכולים להיות נהוגים ואכן אין לי שום טענה או תביעה על הת"ת לא עכשיו ולא אחרי שאפרוש, על כל סוג תשלום שהוא ובמידה ואפרוש מעבודתי בתלמוד תורה מיוזמתי או מיוזמת הת"ת אין לי כל תביעת פיצויים או דמי פרישה ואני מוותר על כל טענה שיכולה להיווצר בין ע"פ דין תורה והן להבדיל ע"פ חוקי המדינה." עדותו של מר שבתאי מטעם התובע שכאמור, שני הצדדים מייחסים לה "ניטראליות", תומכת בגרסתו של התובע לעניין נסיבות סיום עבודתו. לעניין זה העיד מר שבתאי בחקירתו הנגדית: "ש. האם אתה זוכר את הנסיבות בהן התובע עזב את עבודתו. ת. אני זוכר שהתבקשנו לחתום על חוזה עבודה והתובע לא רצה לחתום ואז היו תהליכים בבית הדין העדה החרדית, וכך התחיל הסיפור. ש. אתה חתמת על המסמך. ת. כן. ש. הייתה חובה לחתום עליו. ת. כן. ש. מה קרה למי שלא חתום. ת. אמרו לו שהוא לא יכול להמשיך. ש. מציגה מסמך שצורף לכתב התביעה ולתצהיר. האם זה המסמך שהוצג לך. ת. כן. ש. זכור לך שחתמת על מסמך כזה. ת. כן. הסכם מלמדים, חלק ב', מסומן ת/2." גם נספח יג'2 לתצהיר התובע תומך בגרסתו של התובע לעניין עובדת פיטוריו. מדובר במכתב מיום ה' תמוז תשס"ז (21.6.07), הנושא את הלוגו של הנתבעת 1 וחתימתה, ובו נאמר במפורש כי התובע לא ימשיך את עבודתו בשנת הלימודים תשס"ח: "הננו מעלים על הכתב מה שהובהר לך בעבר בע"פ ובבד"ץ שלא תמשיך את עבודתך בשנת לימודים הבאה תשס"ח במסגרת התלמוד תורה". בהתאם לכך, אני מקבל את התביעה לפיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה השנייה (5.9.05- 15.7.07- משך 23 חודשים) בהתאם לשכרו האחרון בסך 1320 דולר, לפי שער הדולר היציג במועד סיום העבודה (4.27) בסך 10,803 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. תשלום שכר בגין חופשת הקיץ תשס"ז ופיצוי בגין אובדן השתכרות בשנת הלימודים תשס"ח לעניין זה טען התובע בתצהיר עדותו הראשית כי "פוטרתי ביום 10.4.07 והנני זכאי למלוא שכרי עד לתום שנת הלימודים, היינו למשך ארבעה חודשים ועשרים יום בקיזוז 2,000 ₪ ששולמו לי ביום הבוררות, סה"כ 7200$ שהם כ -29,520 ₪ - 2000 ₪ =27,520 ₪. לאחר הבוררות הושבתי לעבודתי ופוטרתי בשנית עם קבלת מכתב מיום ה' תמוז תשס"ז- 21.6.07 (בניגוד לנוהג לפיו יש למסור מכתב עד סוף מאי 2007) שנכתב ונמסר ע"י הנתבע מס' 4 באופן אישי עקב הגשת התביעה לבית הדין הנכבד. לפיכך הנני זכאי לתשלום בגין כל שנת הלימודים תשס"ח בסך 1440$ X 12= 17,280$." התובע הודה בחקירתו הנגדית כי לא עבד בפועל משך התקופה שלאחר 10.4.07 למעט חודש אחד בו הוחזר לעבודה מיום 21/5/07- 21/6/07 (עמוד 42, שורות 10-11). בנוסף לכך, קיימת תקופה של 20 ימי עבודה נוספים בהם התובע עבד מיום 21.6.07- 15.7.07 (מועד סיום עבודתו), כך שהתובע לכל היותר לא קיבל שכר בגין חודש עבודה ו-20 יום. מכיוון שהנטל להוכחת תשלום השכר מוטל על הנתבעת, ובהיעדר הוכחה מטעמה כי שילמה לתובע את השכר המגיע לו בגין התקופה שמיום 21.5.07- 15.7.07, אני מקבל את תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר בגין 46 ימי עבודה בהתאם לשכרו האחרון (1320 דולר לחודש לחלק ל-26 ימי עבודה=50.8 דולר X 46 ימיםX שער הדולר היציג ביום 15.7.07- 4.27) בסך 9,978 ₪ בניכוי 2,000 ₪ אותם אישר התובע כי קיבל ביום הבוררות, סך של 7,978 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. כמבואר לעיל, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי קיימת הוראה החלה עליו מכוח הסכם קיבוצי ו/או מכוח הסכם עבודה אישי ו/או מכוח נוהג המחייב את הנתבעת במסירת הודעת פיטורים עד סוף חודש מאי של שנת ההוראה הקודמת ולפיכך דין תביעתו לתשלום שכר בגין חופשת קיץ תשס"ז- להידחות. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי החל בעבודתו החדשה בחברת "דיירקט ליין" החל מיום 10.4.07 למשך תקופה של עשרה חודשים (עדות התובע בעמוד 42, שורה 12-15). על פי החלטת בית הדין מיום 21.11.10 (עמוד 43, שורות 24-26) היה על התובע להציג את תלושי שכרו במקום עבודתו החדש, אך הוא לא עשה כן. על יסוד האמור אני קובע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו לפיצוי בגין אובדן השתכרות בשנת תשס"ח ולפיכך היא נדחית. תביעת התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בתום תקופת העבודה השנייה התובע עתר לפיצוי בסך 5,760 דולר בגין פיטורים שלא כדין ללא שימוע. לדעתי, יש לפסוק לתובע פיצוי על פיטורים שלא כדין לאור הקביעה שפיטוריו של התובע נבעו מסירובו לחתום על חוזה העסקה אשר כולל תנאים מקפחים ובלתי חוקיים. כך, על פי החוזה שהתובע נדרש לחתום "המלגה" שלו כללה פיצויי פיטורים וכן דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות ממלכתי שמעולם לא שולמו למוסד לביטוח לאומי בגין העסקת התובע. מעביד הדורש כתנאי להמשך העסקת עובד חתימה של העובד על התחייבויות שהן בניגוד לדיני העבודה הקוגנטיים ומפטר עובד בשל סירובו לחתום על התחייבויות - נוהג בחוסר תום לב ובשרירות. הפיצוי הראוי לדעתי בשים לב לתקופת העבודה השנייה (כשנתיים) ולגובה שכרו של התובע (1,320 דולר) הוא בסך 2,640 דולר (כ-2 חודשי עבודה), ובהתאם לערכי הדולר במועד מתן פסק הדין - 10,000 ₪. התביעה לפיצוי בגין אבדן הזכות לקבלת תשלום דמי אבטלה התובע עתר לפיצוי בסך 8,640 דולר בגין אובדן הזכות לקבלת דמי אבטלה שנבעה לטענתו מכך שהנתבעת נמנעה מלהוציא עבורו תלושי שכר בגין תקופת עבודתו. כמבואר לעיל, התובע הודה כי החל את עבודתו ב"דייקרט ליין" החל מיום 10.4.07 למשך עשרה חודשים, כך שממילא לא היה זכאי לדמי אבטלה, ולפיכך תביעתו נדחית. התביעה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם האישי של הנתבעים 2-4 בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, העילה העיקרית לביסוס טענה של הרמת מסך ההתאגדות, הנה כאשר נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה על מנת לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. הנתבעת 1 היא עמותה ולכן סעיף 6 לחוק החברות אינו חל עליה. עם זאת הפסיקה של בתי הדין הכירה באפשרות לחייב אישית בעל תפקיד בעמותה בגין חיובי העמותה בנסיבות בהן יש ליישם כלפי בעל מניות בחברה "הרמת מסך". כידוע, חיוב אורגן של תאגיד בחיובי התאגיד איננו דרך המלך (ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן - נפתלי ניסני (טרם פורסם, פסק דין מיום 9.12.07; דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345, 350). עם זאת, במקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות המשרתים את טובת בעלי העניין השולטים בתאגיד, קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות התאגיד לבעלי מניותיו: "יחד עם זאת יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו" (דב"ע נג/205-3 לעיל). במשפט העבודה, הרמת מסך ההתאגדות תיעשה רק לאחר ששוכנע בית הדין כי קיימת פעילות שאינה בתום לב או בכוונה לפגוע בזכויותיהם של עובדי התאגיד, וכן במקרים שבהם זהות העסק המאוגד מתחלף לעיתים קרובות, אך מנהלו של העסק הוא אותו המעסיק (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם).  בענייננו, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח התקיימות עילה מן העילות המצדיקות הרמת מסך ולחיובם האישי של הנתבעים 2-4. מהראיות שהובאו בהליך עולה כי הנתבעת 1 בלבד הייתה מעסיקתו של התובע בכל הזמנים הרלוונטיים של התביעה. פועלם של הנתבעים 2 ו-4 מול התובע (בין היתר מסירת שכרו החודשי במעטפה סגורה הנושאת את הלוגו של הנתבעת 1 (ת/8)) ומתן הוראות והנחיות לתובע לביצוע עבודתו כמלמד בתלמוד תורה), נעשו במסגרת תפקידם וסמכותם בנתבעת 1 וכנציגיה בלבד ולא כמעבידיו הישירים של התובע. התובע גם לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת 3 העסיקה אותו באופן ישיר. מעדותה של הנתבעת 3 המקובלת עלינו עולה כי הנתבעת 3 מסרה לתובע במקרים בודדים מעטפה בה שולם שכרו בשם הנתבעת 1, בהתאם להנחיות בעלה, הרב סומך, בעת שהותו בחוץ לארץ. העובדה שהתובע לא צירף את הנתבעת 3 להליך הבוררות שקוים בבית הדין לצדק של העדה החרדית מחזקת את מסקנתנו לעניין זה. התובע עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי "נודע לו" שהנתבעת 1 הנה העמותה היחידה שהעסיקה אותו ושילמה את שכרו: "רק מסוף התקופה הראשונה והאחרונה. שמעתי שיש עמותה שמשלמת כספים. הת"ת היה קיים והרב סומך היה אחראי באופן אישי לדברים האלה. היו חילופים בהנהלה ובמזכירות... לא ידענו, עד לדיון ברשם העמותות שזו העמותה היחידה שהעסיקה אותי ושנשאה בשכרי ללא תלוש משכורת" (עמוד 27, שורות 1-4). העובדה שהרב סומך מסר לתובע בהזדמנויות בודדות צ'קים אישיים הנושאים את מספרי תעודות הזהות שלו ושל אשתו (הנתבעת 3) על חשבון שכרו החודשי של התובע (כדוגמת ת/9 בסך של 1,000 ₪), אינה מצדיקה כשלעצמה, הרמת מסך וחיובם האישי של הרב סומך ואשתו. הרב סומך העיד בתצהירו כי הדבר נעשה כ"הלוואה" לנתבעת 1, במקרים בהם לא היה בידי הנתבעת 1 שלם לתובע את שכרו במועד. הרב סומך פעל כך בתום לב ומתוך דאגה לתובע על מנת שלא לעכב את תשלום מלוא שכרו. עובדת תשלום השכר באמצעות צ'קים פרטיים של מנהל התאגיד, שלא על בסיס חודשי קבוע, כשלעצמה, אינה מהווה טעם מוצדק להרמת מסך ההתאגדות (ע"ע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין, ניתן ביום 22.5.06). התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח ביצע עבודת פרטיות ו/או אישיות עבור אחד מהנתבעים 2-4, את היקפם ומועדם, בניגוד לטענותיו בכתב התביעה. מסקנתי היא, איפוא, כי לא מתקיימת עילה מן העילות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובם האישי של הנתבעים 2-4. בהתאם לכך אני דוחה את תביעת של התובע לחייב את הנתבעים 2-4 בחיובי הנתבעת 1. תביעת התובע לחיוב הנתבעת 5 בתשלום זכויותיו כ"מעבידה במשותף" לטענת התובע בתצהירו, חלק מהצ'קים שנמסרו לו על חשבון השכר נשאו את שמה של הנתבעת 5 ולפיכך יש לראותה כמעבידתו במשותף עם יתר הנתבעים בהליך זה. ברם, התובע לא הציג ולו העתק אחד של צ'ק הרשום על שם הנתבעת 5, בניגוד לטענתו. מעבר לכך, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא מעולם לא קיבל שכר באמצעות צ'קים של הנתבעת 5 (עמוד 42, שורות 9-10). כן העיד התובע בחקירתו הנגדית כי יש ברשותו "דפי הקשר" הנושאים את שמה של הנתבעת 1 והנתבעת 5 משנת תשס"ה (עמוד 28, שורות 23-24). דפי קשר אלה הוגשו על ידי התובע כמוצג ת/1 (עמוד 30, שורה 10), ואולם על פי בקשת ב"כ התובע נמשכו מהתיק (עמוד 39, שורות 5-6). גם טענת התובע לפיה שמה של הנתבעת 5 התנוסס על שלטי המיניבוסים שהסיעו את תלמידי הנתבעת 1 לא הוכחה. מר שבתאי העיד בפנינו כי על השלטים הופיע כיתוב שמה של הנתבעת 1 בלבד ועדותו בעניין זה מקובלת עלי. בהתאם לכך ובהיעדר ראיה כי הנתבעת 5 הייתה מעבידתו של התובע אני דוחה את תביעתו לחיובה בתשלום זכויותיו על פי פסק דין זה. העובדה שהנתבעת 5 צורפה להליך רק במועד הגשת כתב התביעה המתוקן מיום 1.9.08, ולא צורפה גם להליך הבוררות שקוים בבית הדין לצדק של העדה החרדית, מחזקת את מסקנתי לעניין זה. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפרשי שכר בגין חודשים 09/05- 12/05 בסך 1,848 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשי שכר בגין חודשים 09/06- 04/07 בסך 2,684 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשי שכר בגין ליווי בהסעות בסך 2,350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 12.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשי שכר בגין עבודה בקייטנת פסח תשס"ב בסך 380 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 12.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. גמול בעד עבודה ביום העצמאות שחל ביום- 19.4.02 בסך 103 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. גמול בעד עבודה ביום העצמאות שחל ביום- 3.5.06 בסך 103.40 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה בסך 2,383.2 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. פיצויי פיטורים בסך 10,803 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשי שכר מיום 21.5.07 ועד ליום 15.7.07 בסך 7,978 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.07 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 10,000 ₪. הנתבעת 1 תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. התובע ישלם שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 2-5. הערעור על פסק דין זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. חרדיםזכויות עובדים