מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת קיזוז כנגד חוב ארנונה: התובעת, עיריית ירושלים (להלן - העירייה), הגישה תביעה כספית נגד הנתבע (להלן - לוי), שעניינה חוב ארנונה בגין נכס שבהחזקתו. לוי התגונן, בין היתר, בטענה כי קיימת לו זכות קיזוז כלפי העירייה, בגין אגרות והיטלים ששילם בין השנים 1972-1983 בעבור נכס אחר. במסגרת פסק דין זה תיבחן טענת הקיזוז לגופה אל מול שוויו המשוערך של חוב הארנונה. רקע עובדתי ביום 26.12.1993 התקשר לוי בעסקת קומבינציה עם חברת בית ארלוזורוב - חברת נכסים של מפלגת העבודה (להלן - בית ארלוזורוב) ביחס לנכס מקרקעין שבתחומה של העירייה (להלן - הנכס). במסגרת ההסכם התחייב לוי לשאת בתשלומים השוטפים בגין חלק הנכס שהועבר לבעלותו, לרבות בתשלומי הארנונה, החל מיום 1.1.1994. כיוון בפועל לא עודכנה ברישומי העירייה העברת החזקה בחלק הנכס לידי לוי, המשיכה העירייה לשלוח הודעות חיוב בגין הנכס כולו לידי בית ארלוזורוב. בית ארלוזורוב לא שילמה את החוב, וכך גם לוי, שלא קיבל לידיו את הודעות החיוב. בשנת 1999, ובעקבות הליכי גבייה שהעירייה נקטה נגדה, עדכנה בית ארלוזורוב את העירייה בדבר ההסכם עם לוי. בעקבות זאת עדכנה העירייה את רישומיה באופן רטרואקטיבי, כך שמלוא חוב הארנונה שנצבר בגין הנכס כולו משנת 1994 יוחס ללוי. ביום 9.12.99 נשלחו ללוי הודעות חיוב בגין החוב, והחל משלב זה שלחה העירייה ללוי הודעות חיוב ארנונה בזמן אמת, בגין הנכס כולו. משלא שולם חוב הארנונה הגישה העירייה את התביעה. בפסק דין מיום 5.8.09 קיבל בית המשפט המחוזי (מפי סגן הנשיאה דאז, כב' השופט ע' חבש) את התביעה בחלקה, וקבע כי לוי חייב לעירייה סך של 1,713,873 ₪ בגין התקופה שמיום 1.1.00 ועד יום 21.12.03, שביחס אליה שלחה העירייה הודעות חיוב בזמן אמת. ביחס לתקופה שמיום 2.6.97 ליום 31.12.99 נדחתה התביעה, כיוון שבית המשפט מצא כי מדובר בחיובי ארנונה שהוטלו באופן רטרואקטיבי, ועל כן אין להתירם. התביעה ביחס לתקופה שמיום 1.1.95 ועד יום 1.6.97 נדחתה מחמת התיישנותה. טענת הקיזוז שהועלתה על-ידי לוי נדחתה אף היא מחמת התיישנות. על פסק הדין הוגשו לבית המשפט העליון שני ערעורים - האחד מטעם לוי (ע"א 8189/09) והשני מטעם העירייה (ע"א 8417/09). ערעורו של לוי התמקד בדחיית טענת הקיזוז, וערעורה של העירייה התמקד בפסילת חלק מחיובי הארנונה מחמת התיישנות ומחמת רטרואקטיביות. בפני בית המשפט העליון הסכימו הצדדים כי ערעורו של לוי יתקבל באופן חלקי, כך שהתיק יחזור לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת טענת הקיזוז, תוך שמירת טענות הצדדים לגופן, ובפסק דין מיום 13.1.11 ניתן תוקף להסכמה זו. בהמשך, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין ביום 21.8.12 המכריע אף ביתר טענות הצדדים. בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את ערעורה של העירייה וקבע בדעת רוב, כי אף שחלק מהודעות החיוב ביחס לחלקו של חוב הארנונה, שלא התיישן, הושת באופן רטרואקטיבי, הרי שבנסיבות העניין נסתרת החזקה נגד תחולה למפרע. זאת בעיקר כיוון שלוי - שחקן ותיק בשוק הנדל"ן - ידע באופן ודאי ופוזיטיבי כי חבות הארנונה בגין המגרש, או למצער חלקו, מונחת לפתחו. כיוון שכך, הוא לא כלכל את צעדיו בהסתמך על אי החיוב, ובמצב זה חיובו באופן רטרואקטיבי אינו פוגע בתחושת הצדק וההגינות ואינו גורם לו כל עוול. כן מצא בית המשפט העליון, כי בנסיבות אלה אף היה החיוב למפרע בגין התקופה שבין יום 2.6.97 ליום 8.12.99, סביר. בהתאם לכך, הוחזר התיק לבית משפט זה, על מנת שייקבע גובה התשלום הנוסף שבו חב לוי לעירייה בגין התקופה שמיום 2.6.97 ועד יום 31.12.99. ערעורו של לוי - למעט עניין הקיזוז שהוחזר אף הוא לבירור בבית המשפט זה - נדחה. בין המועד שבו ניתן פסק הדין המוסכם בעניין טענת הקיזוז (13.1.11) למועד שבו ניתן פסק הדין המכריע ביתר טענות הצדדים (21.8.12) הוחזר, כאמור, התיק לבית משפט זה, לצורך בירור טענותיו של לוי לעניין הקיזוז לגופן. בהמשך לכך, ואחר שקבעתי כי שלב שמיעת הראיות הסתיים בתיק זה עוד בשלב שבו נשמע בפני כב' השופט חבש, הסכימו הצדדים לסכם את טענותיהם לעניין הקיזוז בכתב. לסיכומי הצדדים אף צורפו תיקי מוצגים, תוך שהצדדים מפנים לדרך הגשת כל אחד מן המוצגים בשלב שבו נדון התיק בפני כב' השופט חבש. השלמת טיעון בעל-פה נשמעה ביום 19.3.12. בטרם הכרעה בטענת הקיזוז ניסו הצדדים להגיע להבנה כוללת שתפתור את מלוא המחלוקות הקיימות ביניהם, אשר נדונות גם בהליכים נוספים, וזאת במסגרת הליכי גישור ופשרה. משלא צלחו הליכים אלה, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע בטענת הקיזוז, על פי הסיכומים שבפניו. בהמשך הוריתי לצדדים לסכם את טענותיהם גם בעניין גובה התשלום הארנונה הנוסף שבו חב לוי בגין התקופה שמיום 2.6.1997 ועד ליום 31.12.1999. העירייה הגישה סיכומיה בעניין זה ביום 27.12.12. לוי לא הגיש סיכומים מטעמו, אף שההחלטה המורה לו להגישם הומצאה לו בידי מזכירות בית המשפט, ואף שב"כ העירייה הודיע כי הוא מסר את סיכומי העירייה באופן אישי לידי מר לוי ביום 3.1.13. יצוין, כי אחר הגשת הסיכומים בכתב והשלמת הטיעון בעל-פה, שוחררו באי כוח לוי מייצוגו לפי בקשתם. לאחר שחלף המועד שנקצב להגשת סיכומי הנתבע, אך אלה לא הוגשו, וניתנה החלטה כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר שבתיק בית המשפט, הודיע הנתבע על ייצוג חדש, ובא כוחו ביקש כי תינתן לו ארכה להגשת הסיכומים. אולם אחר שניתנה ארכה, הופסק גם הייצוג החליפי. לפנים משורת הדין, ניתנה לנתבע ארכה נוספת להשלמת הסיכומים בעניין התשלום הנוסף בארנונה עד יום 21.4.13, אך אלה לא הוגשו. לפיכך, ייבחן שיעור תשלום הארנונה הנוסף שבו חב לוי בגין התקופה שמיום 2.6.1997 ועד יום 31.12.1999 על יסוד טענות הצדדים, כפי שהועלו עת נשמע התיק בפני כב' השופט חבש, וכן על יסוד המוצגים שהוגשו באותה העת. טענת הקיזוז תבחן ותוכרע ביחס לכל אחד מן התשלומים השונים שלוי טוען כי שולמו לעירייה וכי הוא זכאי להשבתם. חיובים ותשלומים אלה מתייחסים כולם למגרש שרי ישראל, כפי שיפורטו הדברים להלן. מגרש שרי ישראל הנתבע לאוי"ט ואחיו המנוח, עובדיה לוי ז"ל (להלן - עובדיה), היו בעלי זכויות במגרש בשטח של 7.5 דונם לערך בקרן הרחובות יפו, שרי ישראל ורש"י בירושלים, הממוקם בגוש 30076 חלקות 2, 20, 21, 22, 136, 137, וכן חלקות 189 ו-191 שזוהו בעבר כחלקות 138, 139 ו- 140 וחלק מחלקות 1 ו- 23 (להלן - מגרש שרי ישראל או המגרש). במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת, יזמו הנתבע ועובדיה פרויקט בנייה בחלק ממגרש שרי ישראל, והגישו לעירייה תוכניות בנייה ובקשה למתן היתר בנייה (תיק היתר בנייה מספר 73/781). לאחר שאושרה הבקשה, נדרשו הנתבע ועובדיה לשלם לעירייה אגרות והיטלים כתנאי להוצאת היתר הבנייה המבוקש, וביניהם אגרת רישיון בנייה, אגרות חיבורי מים, היטל כביש ומדרכה והיטל ביוב. לטענת הנתבע, בין השנים 1972 ל-1978 נשאו הוא ועובדיה בכלל תשלומים אלה. בפועל, כך נטען, לא מימשו הנתבע ועובדיה את זכויותיהם במגרש שרי ישראל והיתר הבנייה לא הוצא. למרות זאת, לא הושבו להם האגרות והיטלים שנטען כי שולמו. או אז יזמו הנתבע ועובדיה הכנת תב"ע חדשה למגרש שרי ישראל, תוכנית 2050א, אשר תשנה את ייעודו למלונאות (להלן - תוכנית 2050א). לטענת הנתבע, בשנת 1983 פנתה העירייה ליזמים וביקשה אותם להקדים ולשלם מראש את היטל ההשבחה, אף שהתוכנית טרם אושרה. לגרסת הנתבע שילם הוא את היטל ההשבחה בשנת 1985. בסופו של דבר לא אושרה התוכנית ולא קיבלה תוקף, אך היטל ההשבחה ששולם, כנטען, לא הושב לידי הנתבע. לוי טען, כי לאחר שנפטר עובדיה בשנת 1981, רכש הוא מיורשי אחיו את חלקם במגרש שרי ישראל, כך שמלוא הזכויות במגרש היו שייכות לו. לטענתו, במשך עשרות שנים לא חלקה העירייה על זכותו לקבל ממנה בחזרה את הכספים ששולמו, והדברים הוכחו בקבלות, מכתבים ואסמכתאות בכתב, כמו גם בעדותו של הנתבע עצמו ובעדותו של מר מרינוב, ששימש במועדים הרלוונטיים כנציגה של העירייה וטיפל בעניין באופן אישי מטעמה. כן טוען לוי, כי העירייה לא העמידה גרסה נגדית מטעמה לעניין טענת הקיזוז. העירייה טענה מנגד, כי לוי לא הביא ראייה לכך שהוא היה בעל הזכויות במגרש שרי ישראל ביחד עם אחיו; לא הוכיח את טענתו כי הוא ואחיו לא מימשו את היתר הבנייה בגינו הם שילמו; לא הוכיח כי לא בוצעה סלילת כביש בהתאם לאגרות ששולמו; לא הוכיח כי שולם היטל ביוב; לא הוכיח כי שולמה אגרת חיבורי מים ולא הוכיח כי הנכס לא חובר בהתאם לאגרה ששולמה. כן עמדה העירייה על טענותיה לעניין חוב הארנונה הנוסף בגין התקופה שמיום 2.6.97 ועד יום 31.12.99. לגישתה, מצטרף חוב זה לחוב הארנונה הפסוק בגין התקופה שמיום 1.1.00 ועד יום 21.12.03, ועולה במצטבר כדי חוב בסך של כארבעה וחצי מיליוני ₪. טענת הקיזוז - דיון טרם בחינת טענת הקיזוז לגופה ראוי להזכיר כי נקודת המוצא היא כי הקיזוז משמש טענת הגנה דיונית, שבאמצעותה נתבע מתגונן מפני תביעת חוב נגדו (ע"א 2146/06 ברק נ' אבוקרט (פורסם במאגרים, 18.11.10), בפסקה 22). הנטל להוכחתה מוטל אפוא על הנתבע. טענותיו של הנתבע נחלקות לשני סוגים: האחת, נוגעת לאגרות ולהיטלים שנטען כי שולמו בקשר עם הבקשה למתן היתר בנייה - היתר אשר בסופו של יום לא מומש בעקבות החלטה ליזום בקשר למגרש שרי ישראל תוכנית בניין עיר חדשה, היא תוכנית 2050א. במענה לטענה זו משיבה העירייה, כי לוי לא הוכיח כי שילם את האגרות וההיטלים הנטענים ואף לא כי לא ניתנו שירותים בעבור האגרות ששולמו. הטענה השנייה נוגעת לתשלום היטל ההשבחה אשר נגזר מתוכנית 2050א, אף שזו לא אושרה ולא קיבלה תוקף. במענה לכך טענה העירייה כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050, שאין מחלוקת כי אושרה, ולא בגין תוכנית 2050א שלא אושרה, ולכן אין מקום להשבתו. בהקשר זה יש לציין, כי התשלומים שלוי טוען כי שולמו - אגרות, היטלים ודמי השתתפות - אינם בבחינת תשלומי מיסים, הנגבים בלא זיקה לשירות הניתן לאזרח, אלא הם תשלומים המשתלמים בזיקה מסוימת, בהיקף משתנה, לשירותים ספציפיים שהרשות מעניקה, המיועדים למימון שירותים אלה (ראו: ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (פורסם במאגרים, 27.6.11), בפסקה 36 לפסק דינה של כב' השופט פרוקצ'יה; להלן - עניין דירות יוקרה). בצד החובה המוטלת על הרשות המקומית להתקין מערכות תשתית מוניציפליות שלהן היא אחראית מכח הדין, יש בידה סמכות להטיל חיוב כספי על ציבור בעלי הנכסים בתחומה למימון עלויותיהן של תשתיות אלה. התשתיות בהן מדובר כוללות רחובות ציבוריים, ביוב, כבישים ומדרכות, הולכת מים, תיעול (ניקוז) ושטחים ציבוריים פתוחים (שם, בפסקה 61). לטענת לוי, הוא נשא בחיוב כספי בגין תשתיות שאמורות היו לשרת נכס, שבסופו של יום לא נבנה, ולכן זכאי הוא להשבת הסכומים ששולמו. כדי להוכיח את זכותו להשבת הכספים שנטען כי שולמו, על לוי לצלוח שלוש משוכות: האחת, עובדתית, ונוגעת לשאלת הוכחת תשלום הכספים לעירייה, דהיינו; האם די בראיות שהובאו כדי להרים את נטל ההוכחה ביחס לכל תשלום ותשלום בהתאם למאזן ההסתברויות; השנייה, נוגעת לשאלה האם ניתן שירות כנגד האגרה או ההיטל ששולמו, באופן השולל את זכות המשלם להשבה; והשלישית, נוגעת לזהות המשלם - האם לוי הוא אשר שילם את התשלום, ואם לאו, האם הוכיח כי הוא זכאי שיושב לידיו תשלום ששולם בידי גורם אחר. כיוון שהשאלה הנוגעת לזכותו של לוי להשבת כספים ששולמו בידי עובדיה, נוגעת לכל אחת מן התשלומים שנטען כי שולמו, תיבחן שאלה זו בפתח הדברים. זהות המשלם לטענת העירייה, מי ששילם את האגרות וההיטלים הוא עובדיה לוי ז"ל והנתבע לא הוכיח כי הוא אחד מיורשיו. גרסתו של לוי בקשר לטענה זו היא, כי לאחר שנפטר עובדיה ז"ל רכש הוא מיורשי אחיו המנוח את חלקם במגרש שרי ישראל (תצהיר הנתבע, פרק ה', פסקה 1). בחקירתו נשאל לוי האם יוכל להציג את ההסכם שערך עם היורשים של עובדיה. תשובתו של לוי הייתה חיובית (פרו', ע' 43, ש' 15-18), אך הסכם כזה לא הוגש לתיק בית המשפט. עוד ציין לוי בעדותו כי מי ששילם את האגרות בגין הבנייה לפי תוכנית 2050 היה עובדיה ז"ל (פרו', ע' 46, ש' 2-11): ש. עובדיה לוי אחיך, גם שילם כספים? ת. הוא שילם את האגרות. זה היה על המבנה הראשון, האגרות האלה לא שולמו על התב"ע 2050/א אלא הוא שילם על 2050, היה לנו שם מבנה של 12 קומות, ברוטו 9,000 מטר משרדים. ש. העו"ד שלך הציג קודם מסמכים לעדים והראה שזה כתוב עבור עובדיה לוי. לכן... ת. הכל היה על שמו. אני יכולתי להוריד ממנו? הוא ביקש להשאיר את זה על שמו ואני הסכמתי. ש. היום אתה טוען שאלה כספים שאתה שילמת. ת. משנת 87' יש לנו הסכם שאני קניתי את כל הרכוש מהיורשים והם קנו את המניות שלי ואני שילמתי כספים. גם המסמכים שצורפו כנספחים לתצהירו של לוי תומכים בכך שכל האגרות שולמו בידי עובדיה לוי ז"ל, וההסכם הנטען עם יורשי עובדיה ז"ל לא הוצג בפני בית המשפט. לגישת לוי, דחה בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט חבש, את הטענה כי הנתבע אינו זכאי להשבת תשלומים ששילם אחיו עובדיה, כאשר קבע בפסק הדין (בע' 7) כי גורמים שונים בשורותיה של העירייה ניהלו עמו מגעים להשבת סכומים ששולמו בידי עובדיה, ובכך הכירו בזכותו להשבת תשלומים ששולמו בידי עובדיה. מסקנתי ביחס לדברים היא שונה, ואינני סבורה כי הדברים שנאמרו בפסק דינו של כב' השופט חבש הם בבחינת ממצא עובדתי שאין לשנות ממנו, וזאת על יסוד שלושה טעמים: ראשית, הצדדים הסכימו בפני בית המשפט העליון, כי הערעור על פסק דינו של כב' השופט חבש בכל הנוגע לטענת הקיזוז יתקבל, והטענות יידונו לגופן. כך שכעת נדרשת הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים על יסוד חומר הראיות המונח בפניה, ואין היא מוגבלת לדברים שנאמרו בפסק הדין, בוודאי כשאלה לא שימשו רכיב חיוני לביסוס תוצאתו. שנית, אינני סבורה כי העובדה שגורמים שונים בשורותיה של העירייה סיפקו לנתבע מידע באשר לאגרות ששולמו (במכתבים מיום 21.3.95 1.6.95, 7.11.96 ו- 5.1.97 שצורפו לנספח ז' בתצהיר הנתבע), היא בבחינת ניהול מגעים להשבת סכומים ששולמו על-ידי עובדיה לידי לוי, בלא שתוכח זכותו בעיזבון אחיו המנוח. גם מכתבו של מר מאיר שטיין, מנהל מחלקת רישוי בנייה בעירייה, אשר מוען לגזברות העירייה מיום 23.10.1987 (צורף כנספח לתצהיר לוי, וסומן כמוצג ב'), אינו מוביל למסקנה שונה. במכתב זה נכתב כי כיוון שעד לאותו יום לא הוצא היתר בנייה בתיק מס' 75/781, וכיוון שלוי "אשר טוען כי רכש את החלקה הנ"ל ואת כל הקשור בזה רוצה בהחזרת האגרות ששולמו, אין התנגדות מצידנו שתחזירו את כל האגרות על פי קבלות שתוצגנה לפניכם". מר שטיין אישר לגורמים בגזברות כי אכן לא הוצא היתר בניה, ועל כן מבחינת מחלקתו שלו אין מניעה להשבת האגרות ששולמו בקשר עם תיק הבנייה. מר שטיין אינו מתייחס בדבריו לנושאים שאינם בתחום סמכותו, כדוגמת השאלה האם הוכח התשלום בקבלות והאם נכונה טענת לוי בדבר רכישת הזכויות בנכס. בהתאם, אף אין להסיק מדבריו כי בחן את השאלה המשפטית בדבר הגורם הזכאי להשבה והגיע למסקנה כי לוי הוכיח טענותיו. מר שטיין התייחס בדבריו לגזרה הצרה שבסמכותו, והיא האם הוצא היתר בניה, אם לאו. שלישית, ככלל, אינני סבורה כי ניתן על נקלה להסיק מסקנות דוגמת זו הנטענת, על יסוד התנהלות של פקידי העירייה, בפרט אלו שאינם משפטנים. תחום עיסוקם של אלה הוא מקצועי ומוגדר, הם אינם מקבלים יעוץ משפטי על כל צעד ושעל במהלך עבודתם השוטפת, וככלל הם אינם מוסמכים לחייב את העירייה בשאלות שהן משפטיות במהותן, בוודאי כשאלו לא הובאו להכרעה ישירה בפניהם, תוך מודעות ממכלול העובדות והנתונים. כשם שהבטחה מינהלית יכולה להיות בעלת תוקף מחייב רק כאשר נותן ההבטחה מוסמך היה לתיתה וכאשר לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי (ראו למשל: ע"א 5806/08 חלפון נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים, 1.8.12)), כך גם כאן. לא ניתן לגזור מסקנות משפטיות בדבר זכותו של לוי ליהנות מזכויות נטענות של עובדיה ז"ל כלפי העיריה, על יסוד דין ודברים שהוחלף בין לוי לבין פקידי העירייה, שלא היו מוסמכים להכריע בעניין היחסים המשפטיים שבינו לבין אחיו וכאשר מתוך המסמכים עולה כי הם גם לא התכוונו לעשות כן. אשר על כן, אינני סבורה כי ניתן ללמוד על זכותו של לוי כי יושבו לידיו תשלומים ששולמו בידי אחיו המנוח עובדיה מתוך התכתובות והמגעים שנעשו לאורך השנים מול פקידי העירייה. כיוון שכך, עומדת גרסתו של הנתבע בדבר רכישת זכויותיו של עובדיה המנוח מיורשיו בלא כל תמיכה ראייתית. לוי יכול היה להציג בפני בית המשפט את ההסכם הנטען ביחס למגרש שרי ישראל (פרו', ע' 43, ש' 15-18), אך הוא בחר שלא לעשות כן. להימנעות מהצגת ראיות קיים משקל ראייתי בלתי מבוטל ולעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי השופט ס' ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם במאגרים, 27.7.2008): "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (בפסקה 26 לפסק הדין). ועוד: אף אם היה מוכיח לוי את גרסתו, אשר לפיה רכש מיורשי עובדיה ז"ל את חלקם במגרש שרי ישראל, אין הכרח כי רכש ביחד עם זכויות אלה גם את הזכויות לקבלת כספים ששולמו ביחס למגרש. והראיה היא, כי לגישתו של לוי הוא עצמו לא ויתר על זכויותיו הנטענות בקשר לכספים ששולמו לעירייה בקשר למגרש שרי ישראל, גם אחרי שמכר את המגרש לצדדים שלישיים בשנת 1988. מכאן, שאין די בטענת לוי כי רכש מיורשי עובדיה ז"ל את חלקם במגרש, אלא נדרשת גם הוכחה לטענה, כי הנתבע רכש גם את זכות התביעה של עובדיה ז"ל בקשר עם כספים ששולמו בגין המגרש. אלא שטענה כזו כלל לא נטענה בידי הנתבע. אשר על כן, משנמנע הנתבע מלהגיש לבית המשפט את ההסכם הנטען עם יורשי אחיו המנוח, או ראיות אחרות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו בדבר רכישת זכויותיו של עובדיה במגרש שרי ישראל ורכישת זכות התביעה של אחיו ביחס למגרש, לא הרים את הנטל להוכיח את גרסתו, אשר לפיה הוא זכאי שיושבו לידיו תשלומים ששולמו על-ידי עובדיה ז"ל. כשמסקנה זו ניצבת ברקע הדברים, נפנה לבחינת זכותו של לוי להשבת התשלומים השונים שנטען כי שולמו ביחס למגרש שרי ישראל. אגרת רישיון בנייה לטענת לוי, שולמה אגרת רישיון בניה בשני שיעורים, ביום 12.11.1972 וביום 27.11.1973, בסך כולל של 124,628.91 ל"י. שלב ראשון - האם הוכח התשלום? הטענה בדבר תשלום אגרת רישיון בנייה נתמכת במוצג ה', שצורף לנספח ז' לתצהיר הנתבע, שהוא מסמך שהוצא בגזברות העירייה ביום 12.11.1972, אשר מוען למהנדס העיר. ממסמך זה עולה, כי מר עובדיה לוי הסדיר תשלום בסך של 118,128.91 ל"י באמצעות ערבות בנקאית, בגין רישיון בנייה בתיק מספר 73/781. בהתייחס לכך טענה העירייה, כי לוי לא הוכיח כי הערבות הבנקאית נפדתה. העירייה תומכת טענה זו בנספח ט"ז לסיכומיה, שהוא מסמך המאוחר ליום 27.11.73, המכונה "ריכוז מסמכים וחישוב שיעורי אגרת בנייה" ומתייחס לתיק 73/781 שבעל ההיתר בו הוא "עובדיה לוי". במסמך זה מצוין, כי סך כל האגרות בתיק הוא 124,628.91 ל"י, וכי מסכום זה יש להפחית 6,500 ל"י ששולם לפי קבלה מס' 0279 מיום 27.11.73. מכאן למדה העירייה, כי נכון ליום 27.11.73 לא שולמה יתרת האגרות בסך 118,128.91 ל"י, שאחרת היה נזכר התשלום במסמך פירוט האגרות. לטענת ב"כ העירייה, מסמך זה הוגש לבית המשפט, אך לא ניתן היה לאתר את מועד ההגשה. עיון יסודי בחומר שהצטבר בתיק בית המשפט החל משנת 2004 לא העלה כי העתק המסמך מצוי בו. כיוון שהעתק מנספח ט"ז האמור אינו מצוי בתיק בית המשפט, כפי שנשמע בפני כב' השופט חבש, ובפרוטוקול הדיון לא נמצא תיעוד לכך שהוגש, לא ניתן להתייחס אליו כאל ראייה בתיק שבפניי. במצב זה, ממילא גם לא ניתן להתייחס לסכום הכולל שנטען כי שולם, כנראה בהסתמך על מסמך זה, כאל סכום שתשלומו הוכח. זאת כיוון שטענת לוי בדבר תשלום אגרת רישיון הבנייה נתמכה במסמך יחיד, שהסכום הנקוב בו הוא 118,128.91 ל"י. עם זאת, יש לקבל את טענת העירייה כי מימוש הערבות הבנקאית לא הוכח, וממילא לא ניתן לטעון לזכות קיזוז בהסתמך על המימוש. כך, מהמסמך שצירף לוי לתצהירו עולה, כאמור, כי אגרת רישיון הבנייה שולמה באמצעות מסירת ערבות בנקאית שמספרה 1082 מבנק כללי בע"מ. לוי לא הוכיח כי הסכום לפי הערבות הבנקאית אכן שולם והועבר בפועל לקופת העירייה. אדרבא, לוי טען, כי בשלב מסוים זנחו הוא ואחיו את קידומה של הבקשה לקבלת רישיון בנייה, ויזמו את תוכנית 2050א' ביחס למגרש. בהחלט יתכן כי בשלב זה ביקשו הוא ואחיו כי תושב לידיהם הערבות הבנקאית שנמסרה לעירייה כתשלום בעד רישיון הבנייה, וזו אכן הושבה. תרחיש אפשרי חלופי הוא, כי תוקפה של הערבות הבנקאית פקע, מבלי שזו חולטה. אמנם במסגרת התרחישים האפשריים יתכן גם כי הערבות מומשה, אך זאת לא הוכח, ובעניין זה הנטל הוא על לוי, הטוען לזכות קיזוז. כלומר, לוי הוכיח אמנם כי נמסרה ערבות בנקאית לגזברות העירייה כתשלום בעד רישיון הבנייה, אך לא הראה כי הסכום הנקוב בערבות הבנקאית אכן עבר בפועל לקופת העירייה. לוי לא צלח, אפוא, את המשוכה הראשונה הניצבת בפניו ולא הרים את הנטל להוכיח כי אגרת היתר הבנייה אכן שולמה בפועל לקופת העירייה. להשלמת התמונה, ולמען לא נמצא חסרים, ייבחנו גם המרכיבים הנוספים הנחוצים להוכחת טענת הקיזוז בכל הנוגע לתשלום אגרת היתר הבנייה. שלב שני - האם ניתן שירות כנגד האגרה? אין בידי לקבל את טענת העירייה, שלפיה לוי כלל לא הוכיח כי לא ניתן היתר בנייה בגין תוכנית 73/781. לגישת העירייה, אין רלוונטיות למכתב מיום 23.10.1987, שנכתב על-ידי מאיר שטיין, מנהל מחלקת רישוי בנייה בעירייה, אשר מוען לגזברות העירייה (צורף כנספח לתצהיר לוי, וסומן כמוצג ב'), שבו נאמר כי עד לאותו יום לא הוצא היתר בנייה בתיק מס' 75/781, כיוון שמספר התיק שנזכר בו אינו זהה. עיון במכתב מעלה, כי ככל הנראה מדובר בטעות סופר, וכי הכוונה היא לתיק מס' 73/781. זאת כיוון שהמכתב מתייחס למגרש שרי ישראל ולאותן טענות מצד לוי בדבר זכאותו להשבת אגרות ששולמו, הנטענות בקשר לתיק מס' 73/781. מכל מקום, העירייה לא הציגה גרסה עובדתית שלפיה בוצעה בנייה בהתאם לתיק מס' 73/781 במגרש שרי ישראל, ועדותו של לוי בעניין זה לא נסתרה. מכאן, שהוכח כי לא ניתן שירות כנגד אגרת רישיון הבנייה (אשר, כאמור, לא הוכח כי שולמה בפועל). שלב שלישי - זהות המשלם כאמור לעיל, גם לו היה לוי מוכיח כי שולמה האגרה בעד רישיון הבנייה, היה נתקל בקושי להראות כי עומדת לו זכות קיזוז ביחס לכספי האגרה, שכן אלו שולמו בידי עובדיה, לא בידיו. היטל ביוב לטענת לוי, ביום 17.10.1978 שולם היטל ביוב בסך 46,399.85 ל"י. הטענה בדבר תשלום היטל ביוב נתמכת במסמך מיום 26.11.76 (אחד מהמסמכים שצורפו לנספח ז' לתצהיר הנתבע), שבו נכתב כי יש לחייב את מגיש בקשת היתר הבניה בתיק מס' 73/781, עובדיה לוי, בסך של 46,399.85 ל"י, בגין אגרת ביוב. בתחתית המסמך מופיעה חותמת של גזברות העירייה, שממנה עולה כי אכן שולם הסכום הנדרש בגין אגרת ביוב ביום 17.10.78. שלב ראשון - האם הוכח התשלום? בעניין זה מפנה העירייה למכתב מיום 1.6.1995, שנכתב על-ידי ש. שמביק, מתאם פעולות רישוי עסקים בפועל בעירייה (תצהיר נתבע, נספח ד' בתוך נספח י"א), שבו נכתב כי לאחר שנערכה בדיקה לגבי סכום של 42,320.35 ל"י, שלוי טען כי שולם בשנת 1978, התברר כי הסכום האמור שולם על-ידי האחים אלה עבור פרויקט סמוך למגרש שרי ישראל. עוד בעניין זה מפנה העירייה לנספח ה' לנספח י"א לתצהיר הנתבע, שממנו עולה, כי אגרת ביוב בסך 41,445.65 ל"י שולמה על-ידי האחים אלה ביום 6.10.78 בקשר עם תיק בניין מס' 70/1184. עיון במסמכים שאליהם הפנתה העירייה מעלה, כי הם מתייחסים לאגרת ביוב ששולמה ביום 6.10.78 בקשר עם תיק בניין אחר, במגרש הגובל במגרש שרי ישראל. לפיכך, לא ניתן להסיק בהסתמך עליהם כי לא שולמה אגרת ביוב בקשר עם מגרש שרי ישראל. אינני סבורה גם שמכתב מיום 21.3.1995, שנכתב על-ידי נלו רובין, מנהל האגף למים ולביוב בעירייה (צורף כנספח לתצהיר לוי וסומן כמוצג ו'), אשר בגדרו נכתב כי לא שולמה אגרת ביוב כלל בקשר למגרש, מוביל למסקנה אחרת. מר רובין התייחס במכתבו ל"אגרות ששולמו לפי ח"ן מספר 3694 מ- 17.3.78". חשבון זה הוצא בידי המחלקה לאספקת מים בעירייה ואינו כולל התייחסות לאגרת ביוב. כמו כן, חשבון זה הוצא ביום 17.3.78 בעוד שאגרת הביוב שולמה לאחר מספר חודשים, ביום 17.10.78. במצב זה, אינני סבורה כי סעיף במכתב שנכתב 17 שנים לאחר מועד תשלום האגרה, ומתייחס באופן מפורט לחשבון המחלקה לאספקת המים, גורע מתוקפו הראייתי של מסמך, החתום בחותמת גזברות העירייה, המאמת את דבר תשלומו של היטל ביוב ביחס למגרש שרי ישראל בסך 46,399.85 ל"י ביום 17.10.1978. שלב שני - האם ניתן שירות כנגד האגרה? העירייה לא טענה כי קמה הצדקה לתשלום היטל ביוב שעה שבסופו של יום לא ניתן היתר בנייה. ביחס להיטל זה גם לא באה בפניי טענה, כי מקור החיוב נובע מרכיב הקרקע, להבדיל מחיוב הנובע מבניה חדשה, וכי לכן יש הצדקה לחיוב גם כאשר לא מומשה הבניה. במצב דברים זה, וכיוון שהחיוב בתשלום היטל ביוב נעשה במסגרת תיק בניין מס' 73/781, סביר יותר להניח כי מקור החיוב הוא בבקשת היתר הבנייה. לפיכך, ומשלא בוצעה בניה בפועל, הרי שלא ניתן שירות כנגד אגרת הביוב ששולמה. שלב שלישי - זהות המשלם על גבי מסמך תשלום היטל הביוב מצוין, כי הבקשה למתן היתר בנייה הוגשה בידי עובדיה לוי, וכי יש לחייבו באגרת הביוב. בתחתית המסמך מופיעה חותמת של גזברות עיריית ירושלים המעידה על כך שהסכום שולם, מבלי שהובהרה זהות המשלם. במצב דברים זה, וכאשר אין מחלוקת כי עובדיה ז"ל הוא ששילם בפועל את האגרות וההיטלים בתיק מס' 73/781 (פרו', ע' 46, ש' 2-11), לא הרים הנתבע את הנטל להוכיח, כי הוא זכאי שהיטל הביוב יקוזז לזכותו. סלילת כביש ומדרכה לטענת לוי, ביום 19.3.1978 שולם היטל כביש ומדרכה בסך 53,072.91 ל"י. לנספח ז' בתצהירו של לוי צורף מסמך מיום 19.3.78, שמוען למר עובדיה לוי, חתום בחותמת גזברות עיריית ירושלים. ממסמך זה עולה, כי ביחס למגרש שרי ישראל שולם סך של 53,072.91 ל"י עבור סלילת כביש ומדרכה ברחוב שרי ישראל. כן נתמכה הטענה במכתב מיום 9.5.1988, שזהות עורכו אינה ברורה. בחקירתה של הגב' מלי ביתן מטעם העירייה, הוצג מכתב זה על-ידי ב"כ הנתבע כמכתב שנערך בידי הגב' קורה קורן שעבדה בעירייה בשנים הרלוונטיות (צורף כנספח לתצהיר לוי וסומן כמוצג א'; פרו' ע' 2, ש' 14-16), ובו נכתב כך: "אני מאשרת בזה ששולמו כל החובות בגין כביש ומדרכה במסגרת קבלת היתר בניה מס' תיק 73/781". כן מצוין במסמך זה, כי שולמה אגרת תיעול בגין המגרש. שלב ראשון - האם הוכח התשלום? העירייה טענה בסיכומיה, כי לא זו בלבד שהסכומים הנקובים במכתב מיום 9.5.88 - 282,580.60 עבור כביש ומדרכה ו- 58,825.10 בעבור תיעול - אינם תואמים את הסכום שלוי טוען ששילם בעבור אגרת כביש ומדרכה בשנת 1978 בסך 53,072.91 ל"י, אלא גם שעולה ממנו שנדרש תשלום אגרה נוספת ביחס למגרש לפי חישוב חדש שנערך בשנת 1988. אין בידי לקבל טענה זו. המסמך מיום 9.5.88 איננו מסמך רשמי של עיריית ירושלים, אלא נראה כנייר עבודה. תוכנו לא התברר באמצעות העדת עורך המסמך בפני בית המשפט, ולא ניתן לבסס עליו ממצא בדבר תשלום זה או אחר. עם זאת, עיון בעדויות שבאו בפני בית המשפט מעלה, כי למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי היטל הסלילה הנטען שולם (תצהיר מלי ביתן, מנהלת המחלקה לתכנון ובקרה תקציבית בעירייה, בפסקה 3). הגב' ביתן העידה כי "אישור על תשלום הוא רק מסמך רשמי של עיריית ירושלים עם חותמת של גזברות העירייה" (פרו', ע' 2, ש' 22-23). ואכן, ביחס לתשלום עבור סלילת כביש ומדרכה קיים מסמך רשמי כאמור המעיד על התשלום (פרו', ע' 4, ש' 18-20) - המסמך מיום 19.3.1978 שצורף לנספח ז' בתצהירו של לוי. שלב שני - האם ניתן שירות כנגד התשלום? בסיכומיה טענה העירייה, כי כנגד התשלום ניתן שירות של סלילת כבישים ומדרכות, וכי החיוב נעשה בגין רכיב הקרקע בלבד, ולכן אין משמעות לשאלה האם בפועל בנה לוי על המגרש, אם לאו. מעדותה של מלי ביתן עולה, כי התשלום עבור סלילת כביש ומדרכה נעשה בגין חיוב בדמי השתתפות בסלילת כביש ומדרכה ברחוב שרי ישראל, הגובל בנכס. לוי לא חלק בטיעוניו על כך שסלילת הכביש אכן בוצעה, אלא כי לגישתו, הגב' מלי ביתן הצטרפה לעירייה שנים ארוכות לאחר האירועים נשוא טענת הקיזוז (פרו', ע' 1, ש' 7-8) ואינה בעלת ידיעה אישית בעניין (שם, ש' 11-19), ולכן מדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה. אף כי עדותה של הגב' ביתן נסבה על פרק זמן שבו היא עצמה לא עבדה בעירייה, יש בה כדי להאיר את נהלי העבודה של העירייה. הגב' ביתן העידה, כי בשנת 1975 שונה חוק העזר שמכוחו הושתו דמי השתתפות בסלילה (הכוונה היא ככל הנראה לחוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), התשל"ה-1975 שהחליף את חוק העזר הקודם משנת 1958). הגב' ביתן הסבירה עוד, כי מכיוון שפרויקט סלילת רחוב שרי ישראל בוצע בשנת 1974, דמי ההשתתפות חושבו לפי חוק העזר משנת 1958 (פרו', ע' 6, ש' 20-28). כן העידה הגב' ביתן כי משיטת החישוב עולה, כי החיוב בדמי השתתפות נעשה רק בגין רכיב הקרקע, ולא בגין בנייה (פרו', ע' 7, ש' 26-28): "המסמכים כן מראים לי שיש פה רק את מרכיב הקרקע, אין משהו המעיד על בנייה. יש שלוש חלקות ולכל אחת צמוד אליה שטח החלקה שלה ועד היום זה כך, זה לא השתנה". שיטת חיוב בדמי השתתפות נעשית על-ידי הטלת חיובים על בעלי הנכסים שעבורם ביצעה רשות מקומית עבודת תשתית המשרתת את נכסם או איזור הגובל בנכס זה (ראו: עפר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות (2005), בע' 111). החיוב מושת על בעלי הנכסים הגובלים, כל אחד לפי חלקו היחסי בעלות קטע התשתית הקונקרטי, ובהתאם לאמות מידה שונות (ראו: עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (פורסם במאגרים, 24.6.12) בפסקה 13). בענייננו העידה הגב' ביתן, כי פרויקט סלילת רחוב שרי ישראל בוצע בשנת 1974 (פרו', ע' 6, ש' 26). חשבון דמי השתתפות בגין סלילת כביש, שנשלח לעובדיה ז"ל ביום 5.1.76, מעיד כי דמי ההשתתפות נדרשו אחר שהעירייה השלימה את סלילת הרחוב, וללא זיקה לבקשה לקבלת היתר בניה. ואכן, מספר תיק הרישוי אינו מצוין על גבי אישור הגזברות בדבר התשלום בעבור סלילת כביש ומדרכה. הפסיקה הכירה באפשרות שלפיה בעלי הקרקע יחויבו בהיטל בגין רכיב הקרקע בלבד, ולאחר מכן יחויבו מקימי הבניין בהיטל בעד תוספת הבניה (ראו: ע"א 13/09 א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית בת-ים (פורסם במאגרים, 18.7.11), בפסקה 13; עע"ם 912/08 מישור הבונים בע"מ נ' עיריית הרצלייה (פורסם במאגרים, 8.7.10) בפסקה ד' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין). החיוב בדמי השתתפות בגין סלילת רחוב שרי ישראל נעשה, אפוא, בזיקה לסלילת רחוב שרי ישראל בשנת 1974 ולא בזיקה לתיק מס' 73/781. במצב דברים זה, לא הרים לוי את הנטל להוכיח כי העובדה שלא בנה במגרש שרי ישראל מאפשרת זיכוי בגין הסכום ששולם. שלב שלישי - זהות המשלם - מהמסמכים עולה, כי מי ששילם בעבור אגרת כביש ומדרכה היה עובדיה לוי ז"ל, וגם ביחס לתשלום זה לא הראה הנתבע כי הוא עצמו בעל זכות לקיזוז כספים ששולמו בידי עובדיה ז"ל. אגרות חיבורי מים לטענת לוי, ביום 17.3.1978 שולמו אגרות חיבורי מים בסך 463,652 ל"י. טענה זו נתמכת בחשבון מס' 03694 של המחלקה לאספקת מים בעיריית ירושלים, שבגדרו מפורטים סכומי החיוב בגין אגרת חיבור, אגרת איגום, אגרת הנחת צינורות אגרת התקנת מד מים, פיקדון לאגרת מים וריבית, שהסתכמו בסך של 463,652 ל"י. החשבון מופנה לעובדיה לוי, מצוין כי מדובר באגרות לבניה ברחוב שרי ישראל פינת רחוב יפו, ועל גביו מופיעה חותמת "נפרע". כן נתמכת הטענה במכתב מיום 21.3.1995, שנכתב על-ידי נלו רובין, מנהל האגף למים ולביוב בעירייה (צורף כנספח לתצהיר לוי וסומן כמוצג ו'). ממכתב זה עולה, כי אגרת פיתוח מערכת המים שולמה על-ידי מר עובדיה לוי ז"ל ביום 17.3.78 וכוללת את אגרת החיבור, אגרת האיגום, אגרת הנחת הצינורות ואגרת מד המים. שלב ראשון - האם הוכח התשלום? העירייה טוענת כי קיים חוסר ההתאמה בין הסכומים שנזכר כי שולמו בעבור אגרת חיבור מים במכתבים שונים שצורפו לנספח ז' בתצהירו של הנתבע - במכתב מיום 21.3.95 נזכר סכום של 426,069.91 ₪; במכתב מיום 7.11.96 נזכר סכום של 525,435.3 [כנראה ₪]; ובמכתב מיום 5.1.97 נזכר סכום של 313,665.5 ₪. במיוחד אמורים הדברים כאשר הסכום שלוי עצמו טוען כי שולם אינו תואם לאף אחד משלושת הסכומים הנזכרים במכתבים השונים - 463,652 ל"י. אין בידי לקבל את טענת העירייה. לוי הציג חשבון של המחלקה לאספקת המים בעירייה, המעיד כי התשלום בגין אגרות חיבורי המים במגרש שרי ישראל נפרע. מכתבו של מנהל האגף למים ולביוב בעירייה מיום 21.3.95 מאמת נתון זה. הפער המספרי בין שני המסמכים נובע, כך נראה, משינוי שנעשה בשיטת החיוב במשך השנים. כך, החשבון משנת 1978 כולל פירוט התשלום בעבור חיבור, איגום, הנחת צינורות, מד מים ופיקדון, ואילו התחשיב משנת 1995 נעשה כנגזרת של שטח המגרש ושל השטח הבנוי, תוך שמצוין כי החיוב בפיקדון "בוטל לאחרונה". במצב דברים זה, אין במכתבו של מנהל אגף המים כדי לגרוע מכוחו הראייתי של חשבון מס' 03694 המעיד על תשלום האגרות חיבורי מים בסך 463,652 ל"י ביום 17.3.1978. שלב שני - האם ניתן שירות כנגד האגרה? העירייה מפנה את תשומת הלב לכך שבמכתב מיום 21.3.1995 צוין, כי כאשר ייפנו בעלי הקרקע לממש את זכויות הבנייה במגרש שרי ישראל יקוזזו הסכומים ששולמו מתוך התחשיב החדש. מכאן למדה העירייה, כי בשעת התשלום נגבה מעובדיה ז"ל סכום בעבור זכויותיו דאז, כנגד שירות שסופק (הנחת צינורות מים, איגום וחיבור), וכי כאשר יתווספו זכויות בנייה בעתיד, יקוזז הסכום ששולם מתוך הסכום הכולל העתידי שיידרש בעבור אגרת פיתוח מערכת המים. לגישת העירייה, אין במכתב כל התייחסות או הודאה בזכותו של לוי לקבל כספים ששולמו שלא על דרך של קיזוז. לטענתה, גם במכתבים מאוחרים לא נכללת הסכמה להשבת אגרות ששולמו, אלא אך לקזזן מאגרות עתידיות שייגבו מבעל הנכס בגין חיבורי מים. איני סבורה כי עמדתם של גורמים בעירייה בעניין זה רלוונטית לשאלה האם סופק שירות בתמורה לאגרות ששולמו. ממכתבו של מנהל האגף למים ולביוב מיום 21.3.95 עולה, כי החיוב באגרת פיתוח מערכת מים נעשה בזיקה לבקשת היתר הבניה, הואיל וגובה האגרה נקבע בהתאם לשטח המגרש ובהתאם לשטח הבנוי וייעודו. ברי, כי תוכנית שתביא לשינוי השטח הבנוי או לשינוי ייעוד תוביל בהכרח לשינוי בגובה האגרה. מכאן, כי החיוב באגרת פיתוח מערכת המים נעשה בגין רכיב הבנייה ולא בגין רכיב הקרקע, ומשלא מומשה הבנייה בנכס, קמה הזכות לקיזוז האגרות ששולמו. שלב שלישי - זהות המשלם - חשבון המחלקה לאספקת המים, המעיד על תשלום אגרות חיבורי המים, מוען למר עובדיה לוי ז"ל. גם ביחס לתשלום אגרות אלה לא הוכיח הנתבע כי הוא זכאי לכך שכספים ששולמו בידי עובדיה ז"ל יקוזזו לזכותו. היטל השבחה היטל השבחה הוא תשלום חובה אשר מוטל מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה). ההיטל משולם בגין אישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג - והכל, כאשר כרוכה בהם עליה של שווי המקרקעין. החבות בהיטל ההשבחה נוצרת עם קרות האירוע הגורם לעליית שווי המקרקעין, אך התשלום אינו חייב להיות מיידי: יש לשלם את ההיטל לא יאוחר ממועד ה"מימוש" של זכות המקרקעין שהושבחה (ראו: ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז(4) 119, 129130 (2003)). "מימוש זכויות" במקרקעין, לעניין זה, משמעו קבלת היתר לבניה או לשימוש במקרקעין שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור התכנית; או התחלת שימוש במקרקעין בפועל בעקבות אישור התכנית; או העברת הזכויות במקרקעין במכירה או בהחכרה לדורות" (סעיף 1(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה). לטענת לוי, בעצה אחת עם העירייה יזמו הוא ועובדיה ז"ל תוכנית חדשה ביחס למגרש שרי ישראל, היא תוכנית 2050א, שנועדה לשנות את ייעודו למלונאות ולאפשר בנייה בהיקף נרחב יותר. לוי טען, כי בשנת 1985 הוא שילם על-פי דרישת העירייה היטל השבחה בגין המגרש בסך 44,114,000 ש"י, אף שבאותה העת תוכנית 2050א טרם אושרה. בסופו של יום לא אושרה תוכנית 2050א ולא קיבלה תוקף, אך נטען כי היטל ההשבחה ששולם לא הושב לידי לוי. שלב ראשון - האם הוכח כי שולם היטל השבחה? מעיון בנספחים שצורפו לתצהירו של לוי עולה, כי קיים מסמך של עיריית ירושלים מיום 5.6.85, חתום על-ידי עזרא ברוך, פקיד היטל השבחה, המעיד כי בגין מגרש שרי ישראל מגיע היטל השבחה בסך 44,114,000 שקל, אך לא מצוין בגין איזו תוכנית (מוצג ד', שהוא אחד מהמסמכים שצורפו לנספח י"א לתצהיר הנתבע). בתחתית מסמך זה מופיעה חותמת "שולם" וכן מצוינים מספרי 6 שיקים (4301 - 4306) ותאריכי הפירעון. מעדויותיהם של מר אוהד עיני מטעם העירייה (פרו', ע' 10, ש' 11-16; וכן ע' 11, ש' 20-22) ומר יואל מרינוב, שהיה סגן מהנדס העיר בשנים הרלוונטיות (פרו', ע' 28, ש' 27-29) עולה, כי אין מחלוקת כי היטל ההשבחה האמור אכן שולם, והשאלה היא האם שולם בגין תוכנית 2050 שאושרה, ואזי אין טענה לזכות קיזוז מצד לוי, או האם שולם בגין תוכנית 2050א שלא אושרה, ואזי מתעוררת שאלת הקיזוז. שלב שני - האם ההיטל שולם בגין תוכנית 2050א או בגין תוכנית 2050? לגישת לוי, ההיטל שולם בגין תוכנית 2050א, ומכיוון שתוכנית זו לא אושרה, לא חל האירוע המשביח היוצר את החבות העקרונית בהיטל השבחה. במצב כזה, לא הייתה מוסמכת העירייה לגבות היטל השבחה, אף אם הייתה הסכמה לשלמו מצד לוי (ראו: עניין דירות יוקרה, בפסקה 57 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). מנגד, לגישת העירייה, שולם ההיטל בגין תוכנית 2050, וזאת בזיקה למימוש זכויות ביחס למגרש. בהקשר זה יצוין, כי לוי העיד כי מכר את המגרש בינואר 1988 (פרו', ע' 45, ש' 10-11). גרסתו של לוי בעניין תשלום ההיטל בגין תוכנית 2050א נתמכה בעדותו של מר יואל מרינוב, שהיה סגן מהנדס העיר בשנים 1980-1986 ותחום היטל ההשבחה היה בסמכותו (להלן - מרינוב). מרינוב זומן לעדות על-ידי לוי עצמו, אחר שלא מסר תצהיר, כיוון שלדבריו לא רצה "לחתום על תצהיר שמשמעותו שאני עומד בקונפליקט אתי עם העירייה" (פרו', ע' 29, ש' 27). ביום 23.12.03 כתב מרינוב, שבאותה העת כבר לא עבד בעירייה, למר אוהד עיני, מנהל מחלקת היטל השבחה בעירייה, כי בשנת 1983 פנתה העירייה ליוזמי תוכנית 2050א וביקשה כי הם יקדימו וישלמו לה מראש ולפנים משורת הדין את התשלום בגין היטל ההשבחה הנגזר מתוכנית 2050א. זאת כדי לקדם את הליכי התכנון של מגרש שרי ישראל ולהסדיר את הגישה למתחם סמוך. עוד כתב מרינוב, כי על פי מידע שנמסר לו, שילם לוי את מלוא היטל ההשבחה בגין תוכנית 2050א (נספח א2 לנספח י"א לתצהיר הנתבע). בעדותו בבית המשפט ציין מרינוב, כי בנסיבות המקרה נעשה מהלך חריג של חיוב בהיטל השבחה עוד בטרם אושרה התוכנית (פרו', ע' 28, ש' 17-21). הסיבות לכך, כך עולה מעדותו, היו נעוצות בחששם של גורמים בעירייה כי מצבה של החברה לאחר פטירתו של עובדיה ז"ל, עלול היה שלא לאפשר גבייתו של היטל השבחה בשלב מאוחר יותר (שם, ש' 20-23): "במקרה הזה ביקשנו היטל השבחה לפני אישור התוכנית. למיטב זכרוני. בלי להעליב אף אחד, מצבה הנזיל של החברה בזמנו, פטירתו של עובדיה ז"ל, כניסתו של ששון לנעליים, לא סמכנו על ההליכים, רצינו לגבות את היטל ההשבחה לפני זה וזה מה שנעשה". עדותו של מר מרינוב נתמכה אף במסמך מיום 28.7.83 (מוצג ז', שצורף כנספח ב' בנספח י"א לתצהיר הנתבע), המתעד סיכום ישיבה שנערכה בעירייה ביום 13.7.83 בנושא "מלון ברחוב שרי ישראל", בהשתתפות יואל מרינוב, אירית צ'רניאבסקי, י. גרין, י. ברין, ר. פיינשטיין, ציון חי והנתבע, שבה סוכם כי "יוערך היטל השבחה של הפרויקט לפי תוכנית לא מאושרת מס' 2050 א'". בהקשר זה טענה העירייה בסיכומיה (בסעיף 66), כי אין מחלוקת כי נערכה שומה שמטרתה בירור עלות תשלום היטל ההשבחה שייגזר מאישור תוכנית 2050א, אך אין להסיק מכאן שהיטל ההשבחה ששולם בפועל היה בגין תוכנית זו. לטענת העירייה, עדותו של מרינוב בעניין ייחוס התשלום לתוכנית 2050א - שבגדרה הוא ציין כי תשלום זה בוצע "על פי מידע שנמסר לי" - הינה עדות שמיעה פסולה, כיוון שמר מרינוב הודה בחקירתו שהוא לא עסק בנושא החשבונות, ולכן גם אינו יודע מי הוא הגורם ששילם את היטל ההשבחה (פרו', ע' 30, ש' 1-5). מכאן מסיקה העירייה, כי למרינוב אין ידיעה אישית אם שולמו התשלומים וכנגד איזה תוכנית הם שולמו, וכי אין לייחס משקל לעדותו בעניין זה. מטעם העירייה העיד מר אוהד עיני, אשר הצטרף לעירייה שנים ארוכות לאחר האירועים נשוא טענת הקיזוז ואינו בעל ידיעה אישית בעניין. בעדותו הסביר מר עיני, כי למעשה אין הוא יודע ביחס לאיזו תוכנית שולם בפועל היטל ההשבחה (פרו', ע' 16, ש' 15-26): ת. מניתוח תעודת ההשבחה לא הצלחתי להבין בגין איזו תוכנית נערכה התעודה הזאת. הבעיה היא של מי שיצר את התעודה הזו שלא כתב. ש. מי יצר את התעודה הזו? ת. היא חתומה על-ידי אליהו אדרי, שמאי מטעם הוועדה המקומית וציון חי באדי שמאי מטעם הבעלים. בתעודה הזו לא מצויין בגין איזו תוכנית נערכה השומה. יתרה מכך, מהתוכניות שקיימות בעירייה לא הצלחנו להבין וישבנו על זה כמה אנשים, לא הצלחנו להבין איך זה מתקשר לתוכניות כי ייעודי הקרקע והשטחים המופיעים פה לא מתאימים לאף תוכנית, לא מאושרת ולא לא מאושרת שקיימות בעירייה. ... ש. לא ברור בגין מה בוצע התשלום ע"י עובדיה לוי, איזה תשלום? ת. התשלום של 44 מיליון ש"י שידוע ששולם. מצב הדברים העולה מן העדויות הוא, כי קיימת עדות לכך שתשלום היטל ההשבחה בוצע בגין תוכנית 2050א מפי מרינוב, שהעיד כי העירייה דרשה את תשלום היטל ההשבחה לפני אישור תוכנית 2050א משיקוליה היא. מנגד העיד מר עיני מטעם העירייה, כי לא ברור עבור איזו תוכנית שולם היטל ההשבחה. גם המסמכים שצורפו לתצהירו של לוי, כפי שיסקרו הדברים להלן, אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה. מחד גיסא, בסיכום פגישה שנערכה בין הצדדים ביום 16.9.96 בנושא היטל ההשבחה שנטען כי שולם בגין מגרש שרי ישראל, שנרשם על-ידי עו"ד גלובטר מטעם העירייה (צורף כספח ב' בנספח ח' לתצהיר הנתבע), מצוין כי עמדת העירייה היא שלא ניתן להשיב את הכספים שנטען כי שולמו לפי ערך ההשבחה היום, אלא אך בערכם הנומינלי ובתוספת הצמדה. "זאת מאחר שהכספים שולמו על תוכנית שלא קיבלה תוקף". קביעה זו תומכת בגרסת לוי, כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050א. מאידך גיסא, מכתב מיום 15.9.87 שנכתב בידי מר עזרא ברוך, אחראי לענייני היטל השבחה בעירייה, בעניין תוכנית 2050 (צורף לנספח י' לתצהיר הנתבע) קובע, כי בעקבות אישור תוכנית 2050 עלה שוויה של חלקה 189 בגוש 76 (שהיא חלק ממגרש שרי ישראל). כתוצאה מכך חלה חובת תשלום היטל השבחה, וניתן יהיה לבצע את העברת הבעלות בחלקה רק אחרי שישולם סכום ההיטל המגיע בגין אישור תוכנית 2050. בתחתית המסמך מופיע כיתוב בכתב יד, כי לפי הודעת תשלום מס' 003270 מיום 20.6.85 של הגזברות, שולם היטל בסך 44,114,000 ש"י. מכאן למדה העירייה, כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050 ולא בגין תוכנית 2050א, כנטען. בהקשר זה ביקשה העירייה להביא בסיכומיה מכתב נוסף שנכתב בידי מר עזרא ברוך, מיום 21.1.85, שבו נאמר כי "בעקבות אישור התוכנית לפי תיק בנין מס' 2050 בינוי" חל היטל השבחה בסך של 27,007,000 ש"י. לגישת העירייה, מכתב זה מלמד כי בשנת 1985 לא שולם היטל ההשבחה בגין תוכנית 2050, ואין חולק כי על לוי היה לשלמו. כיוון שלוי אינו טוען כי שילם היטל השבחה פעמיים בשנת 1985 - פעם בגין תוכנית 2050 ופעם נוספת בגין תוכנית 2050א - אזי ברור כי ההיטל ששולם בשנת 1985 שולם בגין תוכנית 2050. מכתב זה צורף כנספח ח' לסיכומי העירייה. תחילה לא חלק לוי על כי מסמך זה הוצג כראייה בפני בית המשפט (סיכומי תשובה מטעם הנתבע, פסקה 39). בהמשך, התנגד לוי להצגת המסמך, וטען כי זה לא הוגש כראייה בתיק. עיון בתיק בית המשפט, כפי שהתנהל בפני כב' השופט חבש מעלה, כי המסמך מיום 21.1.85 לא נמצא בו. כך או כך, מסמך זה אינו בעל משמעות ראייתית של ממש, שכן האמור בו עולה אף מהמכתב מיום 15.9.87, אשר הוגש כראייה בתיק. שני המסמכים חתומים ממילא בידי מר עזרא ברוך, ומשניהם עולה כי חל חיוב בהיטל השבחה בגין תוכנית 2050 וכי נכון למועד כתיבת אותם מכתבים חיוב זה לא נפרע. סבורני, כי סיכום מכלול הראיות כפי שנסקר מוביל למסקנה, כי לוי הרים את הנטל להראות כי שולם היטל השבחה בסך 44,114,000 ש"י לפי חיוב מיום 5.6.85, וכי תשלום זה נעשה בגין תוכנית 2050א, שלא אושרה. הדברים נתמכו בעדותו הברורה של מרינוב, שהיה אמון על תחום היטלי ההשבחה בעת הרלוונטית, והעיד כי בנסיבות המקרה הוחלט לגבות היטל השבחה בטרם אישור תוכנית 2050א משיקולים של העירייה; במסמכים שנערכו בשנת 1983 התומכים בעדות זו; ובמסמך משנת 1996, שנערך בידי נציג העירייה, עו"ד גלובטר, שממנו עולה כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית שלא קיבלה תוקף. מנגד, העירייה לא הזמינה לעדות את מר עזרא ברוך, החתום על שני מסמכים שמהם לכאורה משתמע כי תשלום היטל ההשבחה נעשה בגין תוכנית 2050. ב"כ העירייה גם לא עימת את מר מרינוב עם המסמכים האמורים, כך שזה לא נדרש בחקירתו לאפשרות כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050. העירייה בחרה, אפוא, שלא להביא ראיות לסתירת טענת לוי, כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050א, ובכך נטלה סיכון כי ההכרעה תתקבל על יסוד הראיות שהביא לוי. ענייננו בהליך האזרחי, שבו לא נדרש לוי להוכיח את טענתו מעבר לכל ספק סביר אלא להוכיח כי גרסתו, העולה מן העובדות אותן הציג, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת העירייה. זאת ועוד, הכלל הוא, כי גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות לא מנוע בית המשפט מלקבוע כי בעל דין עמד בנטל השכנוע במידה הדרושה (ראו: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 9.5.11), בפסקה 24). משנמנעה העירייה מלהביא בפני בית המשפט ראיות התומכות בטענתה כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050, עמד לוי בנטל ההוכחה המוטל עליו והטה את מאזן ההסתברויות לטובתו. על יסוד האמור קובעת אני אפוא, כי לוי הוכיח כי היטל ההשבחה בסך 44,114,000 ש"י שולם בגין תוכנית 2050א, אף שזו לא אושרה ולא קיבלה תוקף, לפי חיוב מיום 5.6.85. שלב שלישי - זהות משלם ההיטל המסמך המעיד על תשלום היטל ההשבחה מיום 5.6.85 מוען למר ששון לוי. בהקשר זה יש לציין, כי עובדיה ז"ל נפטר בשנת 1981, ועל כן ברור שתשלום היטל ההשבחה לא בוצע על ידו. מנגד, אין ללמוד ממכתבו של עו"ד גלובטר מטעם העירייה מיום 16.9.96 (שצורף כספח ב' בנספח ח' לתצהיר הנתבע), כי תשלום היטל ההשבחה בוצע אישית בידי לוי. נושא זהות המשלם כלל לא עמד על הפרק בפגישה המתוארת במכתב. כל שנאמר בו הוא, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הוכח כי כספי היטל ההשבחה שולמו, ואם יוכח כי אכן שולמו קיימת מחלוקת בשאלת אופן השבתם - האם לפי ערך ההשבחה של היום או האם לפי ערכם הנומינלי בתוספת הצמדה. במצב זה, וכאשר עמדת עירייה העולה מן המכתב היא שכלל לא ברור האם היטל ההשבחה שולם, מובן כי לא ניתן ללמוד ממנו דבר על עמדתה בשאלת זהות משלם היטל ההשבחה. לגישת העירייה, התשלום בוצע בידי חברה הקשורה לששון ולעובדיה לוי (פרו', ע' 17, ש' 3-10). ביום 30.4.12, אחר הגשת סיכומי הצדדים והשלמת הטיעון בעל-פה, ביקשה העירייה כי יותר לה להגיש מסמכים נוספים שאותרו לאחר בדיקת מכלול תיקיו של לוי באגפים השונים בעירייה. ממסמכים אלה עולה, לכאורה, כי תשלום היטל ההשבחה נעשה באמצעות שיקים שמסרה חברת מלונות שלום בע"מ, הקשורה ללוי, ולא על-ידי לוי בעצמו. אחר עיון בטיעוני הצדדים התרתי את הגשת הראיות הנוספות, תוך שניתנה ללוי הזדמנות להתייחס אליהן לגופן. התרת הגשת הראיות הנוספות באה על רקע הטענה, כי היטל ההשבחה שולם בגין תוכנית 2050א. כיוון שכך, לשם בירור האמת והכרעה בזכויות המהותיות של בעלי הדין נחוץ היה לעמוד על זהותו של משלם היטל ההשבחה, וזו עולה מתוך הראיות הנוספות. מן הראיות הנוספות עולה, כי ביום 16.6.85 נמסרו לגזברות העירייה 6 המחאות בסך מצטבר של 44,114,000 ש"י, בגין תשלום מס השבחה ביחס למגרש שרי ישראל. מספרי ההמחאות (4301-4306) תואמים את המספרים הנקובים במוצג ד' (נספח ג1 לנספח י"א לתצהיר הנתבע). המכתב המלווה חתום בידי "ששון ומיכה לוי, חברת מלונות שלום בע"מ". בתחתית המסמך מצוין גם "מלונות עובדיה לוי". כן צורף אישור מגזברות העירייה בדבר תשלום היטל השבחה בסך המצטבר האמור, שמוען ל"חברת מלונות שלום בע"מ, ע"י ה"ה ששון ומיכה לוי". מספרו הסידורי של האישור תואם את המספר המצוין במכתבו של מר עזרא ברוך מיום 15.9.87 (צורף לנספח י' לתצהיר הנתבע). מכלול הראיות מצביע על כך שהדרישה לתשלום היטל השבחה הופנתה לנתבע (מוצג ד'), אך התשלום נעשה בפועל בהמחאות של חברת מלונות שלום בע"מ, באמצעות הנתבע ומר מיכה לוי. מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותו של מר אוהד עיני (פרו', ע' 17, ש' 2-10): ש. מי שילם אם לא עובדיה לוי? ת. ככל שאני זוכר, ראיתי קבלות על שם חברה. ש. אולי ראית קבלות על האגרות? ת. לא, קבלות על היטל השבחה. ש. אם ראית קבלות על היטל השבחה, ז"א שהיה תשלום. היו קבלות שאתה זוכר במעומעם שהיה על שם חברה מסויימת. ת. נכון. ש. אתה זוכר את שם החברה? ת. לא, היו כמה חברות שהיו קשורות לששון לוי ולעובדיה לוי. מכאן, כי גרסתו של לוי כי הוא נשא באופן אישי בתשלום היטל ההשבחה בגין מגרש שרי ישראל - נסתרה. הואיל והוכח שהיטל ההשבחה שולם בידי חברה בעירבון מוגבל, שהיא בבחינת אישיות משפטית נפרדת (אף שהיא קשורה ללוי), לא ניתן להורות כי תשלומים אלה יקוזזו לטובת לוי כנגד חובותיו האישיים. משנמצא כי לזכות לוי לא עומדות טענות קיזוז, יש לעמוד על הסכומים הנזקפים לחובתו בגין חיובי ארנונה. גובה התשלום בגין חיובי הארנונה גובה התשלום בגין החיוב בארנונה ביחס לתקופה שמיום 1.1.00 ועד יום 21.12.03 נקבע על-ידי כב' השופט חבש על יסוד תדפיסי חיוב מפורטים, כפי שהוגשו על-ידי העירייה במסגרת תצהיריה. בית המשפט העליון קבע, כי כיוון שהוראת סעיף 318 לפקודת העיריות קובעת את מעמדם של תדפיסי החיוב כ"ראיה לכאורה על קביעת הארנונה", וכיוון שלוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את תדפיסי החיוב ולא הציג חלופה משלו לגובה החוב, אין אלא לקבל את האמור בתדפיסים. כן דחה בית המשפט העליון את ערעורו של לוי כנגד חישוב גובה הריבית והפרשי הצמדה החל מיום היווצרות החוב ולא מיום הגשת התביעה. זאת כיוון שבהתאם לתקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין צורך לבקש בכתב התביעה סעד כללי, לרבות ריבית והפרשי הצמדה, ולכן בית המשפט אינו מוגבל בפסיקת ריבית והפרשי הצמדה ממועד היווצרות החוב, אף אם העירייה ביקשה בתביעתה ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה בלבד. בהתאם לדברים אלה, אושרה הקביעה שבפסק הדין מיום 5.8.09, אשר לפיה חובו של לוי בגין התקופה שמיום 1.1.00 ועד יום 21.12.03 הינו בסך של 1,713,873 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין מפי כב' השופט חבש. קביעה זו היא סופית וחלוטה, ובמסגרת זו מובן כי אין מקום לשנות ממנה. לפיכך נדחית טענת העירייה בסיכומיה לעניין גובה החיוב הנוסף בארנונה (בפסקאות 15-18), לפיה בפסק דינו של כב' השופט חבש נפלה טעות חישובית וכי יש לתקנה כעת. כפי שפורטו הדברים בתיאור הרקע העובדתי, לוי לא הגיש לפניי סיכום טענותיו לעניין גובה החיוב הנוסף בארנונה, חרף מתן מספר ארכות לצורך כך. במצב דברים זה, ואחר שעיינתי בסיכום טענות העירייה בעניין החיוב הנוסף ובחנתי את התיק כולו על מכלול נסיבותיו, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את גובה התשלום הנוסף שבו חב לוי בגין התקופה שמיום 2.6.97 ועד יום 31.12.99 בהתאם לעקרונות החישוב שאושרו בבית המשפט העליון; כלומר, על יסוד הנתונים העולים מתדפיסי החיוב, כפי שצורפו בשעתו לתצהירי העירייה, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום היווצרות החוב. בהקשר זה יצוין, כי לסיכומיה לעניין החיוב הנוסף בארנונה צירפה העירייה דפי חישוב עדכניים של סכומי חוב ארנונה, שהונפקו ממחשבי העירייה ביום 26.12.12, אשר בבסיסם נתונים מספריים שונים. הטעם לשינוי נעוץ בכך, שבמסגרת התצהירים שניתנו מטעם העירייה בעת שנשמע התיק בפני כב' השופט חבש, פורטו חובות הארנונה ביחס לשנים 1995-2003 בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד יום 1.1.99. כעת מבקשת העירייה להשמיט את רכיב הריבית הצמודה מן הסכומים שפורטו באותם תצהירים, לחלץ את קרן חוב הארנונה, ועליה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. אולם חישוב חילוץ קרן החוב, כפי שהוא נזכר בסיכומי העירייה, לא גובה בתצהיר או בתדפיס רשמי מטעם העירייה, ולכן אין בפניי תמיכה ראייתית לנתונים המספריים הניצבים בבסיס החישוב העדכני. כיוון שכך, והואיל ושלב הבאת הראיות בהליך דנן הסתיים עוד בעת שנשמע התיק בפני כב' השופט חבש, ובהתאם לכך אף הוריתי לצדדים כי בסיכומיהם לעניין הארנונה יפנו למוצגים כפי שהוגשו באותה העת, לא אוכל להסתמך כעת על תחשיב המבוסס על נתונים מספריים שלא נזכרו בשלב הבאת הראיות. הסתמכות על הנתונים שהובאו בעת שנשמע התיק בפני השופט חבש, עולה בקנה אחד עם אופן ניהול ההליך אחר שזה הוחזר מבית המשפט העליון. היא אף נראית בעיני מאוזנת יותר במצב דברים שבו לוי, בשלב בירור יתרת החוב בפניי, לא הגיש סיכומים מטעמו לעניין גובה החיוב הנוסף בארנונה, וממילא לא התייחס לדפי החישוב שצורפו עתה. תדפיסי החיוב המפורטים צורפו בשעתו לתצהירו של מר דורון ארבל, שכיהן בעת מתן התצהיר כמנהל מחלקת עסקים ומוסדות בעיריית ירושלים. תצהיר זה צורף למסמך שהוגש לתיק בית המשפט ביום 14.11.07 ונושא את הכותרת "מתן פרטים נוספים מטעמה של התובעת". החוב הנזכר בתדפיסי החיוב, בהתייחס לנתבע בעצמו, הוא כדלהלן (ראו: מסמך הצגת תנועות חיוב זיכוי לשנים 1995-1999, ע' 2 לנספחי הודעת הפרטים הנוספים): שנת 1999 - 178,539.06 ₪ (מספר אסמכתא 85794999); לאחר ניכוי זיכוי בגין הצמדה משנה זו בסך 9,125.13 ₪ (מספר אסמכתא זהה), עומד סכום החיוב על סך של 169,413.93 ₪. שנת 1998 - 187,756.21 ₪ (מספר אסמכתא 85794998). שנת 1997 - 196,566.58 ₪ (מספר אסמכתא 85794997) - כיוון שהחיוב בגין שנה זו הוא חלקי, ומתחיל ביום 2.6.97, הרי שסכום שהחוב היחסי בגין 7 חודשים בשנה זו הינו בסך של 114,663.83 ₪. כמובהר בסיכומי העירייה (סעיף 6), הסכומים המצוינים בתדפיסי החיוב הינם נכונים ליום 1.1.99, שאז שונה ייחוס שם המחזיק במגרש מבית ארלוזורוב ללוי, והם כוללים גם את מרכיב הפרשי ההצמדה והריבית שבה חויבו סכומי קרן החוב השנתיים עד למועד זה. כיוון שכך, יש להוסיף על הסכומים האמורים ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.1.99, וזאת בהתחשב בהוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. בהתאם לכך, עומד חובו הנוסף של לוי בגין התקופה שמיום 2.6.97 ועד יום 31.12.99 על סך כולל של 1,468,916 ₪. סוף דבר טענות הקיזוז שהעלה לוי כנגד חיובו בתשלום ארנונה נדחות, על יסוד שיקולים שונים: תשלומם של חלק מן האגרות לא הוכח (אגרת רישיון בנייה); כנגד חלק מן האגרות והתשלומים סיפקה העירייה שירות, ועל כן לא התגבשה זכות להשבה (דמי השתתפות בגין סלילת כביש ומדרכה); וביחס לתשלומים אחרים לא הוכיח לוי כי הוא עצמו היה הגורם שנשא בתשלום (היטל השבחה), או כי נתגבשה זכותו להשבת תשלומים ששולמו בידי עובדיה ז"ל (היטל ביוב, אגרות חיבורי מים). כיוון שכך, ממילא מתייתר הדיון בטענות שונות שהועלו מצד העירייה, כי לא ניתן לקזז מחיוב ארנונה תשלום מסוג היטל השבחה כמו גם היטלים נוספים. בגין חוב הארנונה הנוסף של לוי, ביחס לתקופה שמיום 2.6.97 ועד יום 31.12.99, על הנתבע לשלם לעירייה סך כולל של 1,468,916 ₪. אין שינוי בסכומי החוב הפסוק מיום 5.8.09 או בהוראות שנתן בית המשפט במועד מתן פסק הדין ביחס לתשלומו. בנוסף, יישא לוי בהוצאות העירייה ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪, וכן בסך ששולם כאגרות בית משפט.ארנונה (חובות)טענת קיזוזקיזוזחובארנונה