מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מענק פרישה לפי חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות: 1. התביעה שפנינו עניינה עתירתם של התובעים, גמלאים של הנתבעת, לתשלום מענק פרישה בשיעור 0.833% משכרם, בגין חודשי עבודתם החל מיום 1.9.1982. הצדדים לתובענה 2. התובע 1, עבד כמורה החל משנת 1970 ועד ליום 31.8.1997. בעת פרישתו היה כבן 50 שנה. 3. התובע 2, עבד בנתבעת כמורה ובהמשך כסגן מנהל, החל משנת 1967 ועד ליום 31.8.1998. בעת פרישתו היה מר נחום בן כ- 55 שנה. בשנות ה- 80 כיהן כראש ועד עובדי ההוראה בנתבעת. 4. הנתבעת, רשת עמל 1, הינה מוסד ללא כוונת רווח ומנהלת בתי ספר יסודיים ומכללות. עד לשנת 2007 פעלה הנתבעת כחלק מן ההסתדרות והחל משנת 2007 התאגדה כחברה לתועלת הציבור. 5. חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות (להלן: "חוקת העבודה") חלה על עובדי הנתבעת. הליכים קודמים שהתנהלו בפני בית הדין 6. בשנת 1999 הגיש התובע 2 יחד עם שניים אחרים (יהודה שוחט ז"ל ויעקב בן שמחון) תביעה נגד קרן הפנסיה ונגד ההסתדרות (עב 913934/99 בפני כב' השופטת מאירי) בעניין חישוב השכר הקובע לפנסיה. בסופו של דבר, התביעה נמחקה בשנת 2004. 7. בשנת 2003 הגישו מר נחום ומר שוחט תביעה נוספת שאוחדה עם תביעה שהגיש מר קריספין שעניינה דומה (עב 6271/03, עב 6272/03, עב 8136/04, התנהלה בפני מותב בראשות כב' השופטת שגיא, להלן: "התביעות המאוחדות"), במסגרתה טענו התובעים כנגד תנאי הפנסיה המוקדמת המשולמת להם. התביעה נדחתה בפסק דין מיום 3.11.09. במסגרת תביעה זו הגישו התובעים בקשה לפיצול סעדים. הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 6.1.09 ועל בסיסה הוגשה התביעה דנן. 8. בשנת 2007 הגישו התובעים תביעה נוספת (עב 7107/07 בפני מותב בראשות כב' השופטת גילצר-כץ) במסגרתה תבעו את אותם הסעדים הנתבעים בתביעה דנן. התביעה נמחקה בפסק דין מיום 19.8.08. טענות הצדדים 9. התובעים טענו כי בשנת 2006 נתחוור להם לראשונה כי הנתבעת הסתירה מהם את זכאותם למענק פרישה בשיעור 0.833% מהשכר הקובע, זכות אשר ניתנה באופן אוטומטי לעובדי הנתבעת, החל מיום 1.9.1982 ועד ליום 31.12.2003. לטענתם, מדובר בסכום שהופרש ונוכה משכרם ונחסך עבורם לפי חוקת העבודה. לטענת התובעים, הנתבעת מפלה בינם לבין פורשים אחרים להם היא משלמת את המענק, כשלטענתם, אף מר שוחט ז"ל, עמו הוגשה התביעה הקודמת לבית הדין, קיבל את המענק לאחר שאיים בהגשת תביעה משפטית. התובעים טוענים כי תביעתם לא התיישנה שכן טענת ההתיישנות נדונה כבר בפני כב' השופטת גילצר-כץ ונדחתה, והוגשה על ידם תביעה קודמת לבית הדין בתוך תקופת ההתיישנות. כמו כן, לטענתם, תביעתם לא התיישנה בשל התרמית שביצעה הנתבעת בהסתירה מהם את זכאותם למענק. התובעים טענו כי בנתבעת היה קיים נוהג לפיו היא אינה מיידעת את המורה הפורש בדבר זכאותו למענק בסך 0.833% על אף שהיא חייבת לעשות כן על פי חוקת העבודה, וכי רק מורה שדרש לקבל את המענק בכתב זכה לקבלו. לטענתם, לאחר שנודע למר אבוביץ, שעבד כמורה וכסגן מנהל בנתבעת ובמקביל שימש כחבר הועד הארצי, על הזכות למענק, החל ליידע את חבריו ומכריו על קיומה של הזכות ומורים שפנו לנתבעת קיבלו את מלוא המענק. בעקבות פעילותו של מר אבוביץ פורסמה בשלהי שנת 2006 אגרת בעלון פורשי וגמלאי הנתבעת בדבר קיומה של הזכות. לאחר הפרסום הפסיקה הנתבעת לשלם למורים שפרשו למעלה משבע שנים קודם לכן את המענק ובהמשך הפסיקה לשלמו לכלל הפורשים. התובעים טוענים כי נודע להם על קיום הזכות למענק רק בעקבות האגרת, כשלטענתם, המסמכים שהוצגו להם עם סיום העסקתם כללו זכויות חלקיות, בניגוד לאמור בחוקת העבודה, תוך שהנתבעת הסתירה מהם את זכותם לקבלת המענק. לאור האמור, עתר התובע 1 לתשלום מענק פרישה בשיעור 0.833% בגין 180 חודשים (החל מיום 1.9.1982 ועד למועד פרישתו) בסך של 11,808 ש"ח (קרן) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום 15.6.07 בסך של 24,622 ש"ח (על בסיס שכר קובע בסך 7,871.37 ש"ח). התובע 2 עתר לתשלום מענק פרישה בשיעור 0.833% בגין 192 חודשים (החל מיום 1.8.1982 ועד למועד פרישתו) בסך של 25,585.15 ש"ח (קרן) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום 15.6.07 בסך של 49,788 ש"ח (על בסיס שכר קובע בסך 15,990.81 ש"ח). 10. לטענת הנתבעת, תביעת התובעים התיישנה שכן עילת התביעה נולדה במועד סיום עבודתם של התובעים, בשנים 1997-1998, אז גם נשלח לתובעים מכתב המפרט את תנאי פרישתם, והתביעה הוגשה בשנת 2009, למעלה משבע שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. על פי הנטען, בשנת 1982, לפי דרישת ארגון העובדים וועד עובדי ההוראה בנתבעת, אשר התובע 2 עמד בראשו, הושוו תנאי הפרישה של עובדי ההוראה בנתבעת המבוטחים בקג"מ לאלה של עובדי ההוראה המבוטחים בקרן מבטחים. במסגרת השוואת התנאים שנעשתה ביוזמת ובהסכמת הארגון היציג של התובעים, בוטלה זכאותם של עובדי ההוראה בנתבעת, ביניהם התובעים, למענק פרישה בשיעור 2.33% לתקופה שאחרי 31.8.1982. הנתבעת אינה מתכחשת לעובדה כי במהלך שנות ה- 2000 שילמה, בטעות, לעובדי הוראה אחדים מענק בשיעור 0.833% בגין התקופה שאחרי יום 1.8.1982. אולם לטענתה, טעות זו כמו גם האגרת שנשלחה על ידי ארגון העובדים בעקבותיה, אינה מעמידה לתובעים זכות ועילה לקבלת המענק. לטענת הנתבעת, התובעים ידעו היטב את זכויותיהם בעת פרישתם ואף נעזרו לשם כך בועד המורים, הסכימו למכלול תנאי הפרישה ששולמו להם ולא הביעו כל מחאה ו/או הסתייגות. עוד טענה הנתבעת כי היא שילמה לתובעים מענקי פרישה מוגדלים ותשלומים העולים על אלה להם הם זכאים על פי דין, בסכומים העולים עשרות מונים על מענק הפרישה בשיעור 0.833%, כך שהסכום הנתבע נבלע בתוך הפיצויים המוגדלים ששולמו להם, ומכל מקום, ככל שייפסק לזכות התובעים סכום כלשהו, יש לקזז את הסכומים העודפים שקיבלו. תצהירים ועדויות 11. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית וכן הוגש תצהיר של מר אבי אובוביץ', ששימש כמורה וכסגן מנהל בנתבעת ובמקביל כחבר הועד הארצי של עובדי הנתבעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של עו"ד רוית שחמון, המכהנת כיועצת משפטית ומזכירת החברה בנתבעת משנת 2006. התובעים, העד מטעמם והעדה מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. דיון והכרעה התיישנות 12. סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שעניינה אינו במקרקעין - הינה 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. על פי הפסיקה, היום בו נולדה עילת התביעה הוא המועד בו פרש העובד ממקום העבודה, כל עוד אין מדובר במקרה הנופל בגדר אחד החריגים הקבועים בחוק. 13. התובע 1 פרש פרישה מוקדמת לפנסיה ביום 31.8.1997. התובע 2 פרש פרישה מוקדמת לפנסיה ביום 31.8.1998. התובעים הגישו את התביעה דנן ביום 18.3.09, למעלה מעשר שנים לאחר פרישתם מהנתבעת. נוכח האמור טוענת הנתבעת להתיישנות התביעה. התובעים, מנגד, טוענים כי תביעתם לא התיישנה, הן מן הטעם שהנתבעת הונתה אותם, לטענתם, ועל כן מתקיים החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות והן מן הטעם שלטענתם מדובר בגלגול של תביעה שהוגשה עוד בשנים 2003 ו- 2004, כך שבמועד הגשת התביעה הקודמת נעצר מירוץ ההתיישנות. 14. נבחן להלן באם התביעה התיישנה אם לאו. טענת התרמית/הונאה 15. סעיף 7 לחוק ההתיישנות, קובע כדלקמן: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". 16. התובעים טענו כי הנתבעת הסתירה מהם במכוון את זכאותם למענק הפרישה בשיעור 0.833% משכרם וכי רק בשנת 2006 גילו כי הם זכאים למענק, בעקבות האגרת שפורסמה, כך שלטענתם, מדובר בהונאה מכוונת שעוצרת את מירוץ ההתיישנות ממועד הפרישה של כל אחד מהם ועד למועד גילוי קיומה של הזכות, בחודש ספטמבר 2006. אין אנו מקבלים טענה זו. 17. התובעים קיבלו במועד פרישתם מכתבים (נ/2, נ/3) בהם נכתב מפורשות כי מענק הפרישה בשיעור 2.33% (ובתוכו 0.83%) ניתן רק עד ליום 31.8.1982. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית, הודה התובע 2 כי הכיר את עמדת הנתבעת שהחל מיום 1.9.82 ואילך לא ניתן עוד מענק בשיעור 2.33% כשהתחיל לחפש מסמכים בתביעות שלו נגד עמל, בשנת 1998 (עמ' 10, ש' 36-40). בנוסף, מר נחום הודה בחקירתו כי קרא את האמור בנ/3 אולם לטענתו, לא בדק את תנאי הפרישה שלו (עמ' 11, ש' 6-14). גם מר קריספין אישר כי לא בדק את חישובי הנתבעת ולא חישב בעצמו, כיוון שלטענתו נתן אמון בנתבעת (סעיף 22 לתצהירו, עמ' 7, ש' 22-23). 18. העובדה שבמכתב תנאי הפרישה נכתב במפורש כי ישולם מענק בשיעור 2.33% (ובתוכו המענק בשיעור 0.833% הנתבע) רק עד ליום 31.8.1982, מביאה אותנו למסקנה כי לא הוסתר מהתובעים המידע הרלוונטי. אין זה הגיוני לדרוש מהנתבעת שתציין במכתב תנאי הפרישה מהם התנאים אותם לא יקבל הפורש ודי בכך שצויין כי מענק הפרישה ישולם רק עד ליום 31.8.1982 על מנת להסיק כי החל מיום 1.9.1982 לא ישולם עוד. 19. התובעים אף לא הוכיחו בכל אופן כי לנתבעת היתה כוונה להסתיר מהם את המידע. התובעים טענו אמנם כי לנתבעת היה אינטרס להסתיר מהם את המידע כיוון שלטענתם היא צברה סכומי עתק מההפרשים שלא שילמה להם, כמו ליתר המורים, אולם טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהונחה בפנינו כל תשתית עובדתית ו/או ראייתית לכך. מהראיות עולה כי הנתבעת הביאה לידיעת התובעים, בסמוך לפרישתם, את תנאי הפרישה שסברה באותה העת כי הינם זכאים להם, לאחר משא ומתן שהתקיים בין הצדדים. 20. התובעים לא הוכיחו אפוא את טענתם בדבר "תרמית" ובנסיבות אלו לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. הטענה כי מדובר בגלגול של תביעה קודמת 21. התובעים טענו כי תביעתם לא התיישנה שכן "התביעה הנוכחית היא למעשה גלגול של התביעה הראשונה היות שניתן היתר לפיצול סעדים" (ר' סעיף 48 ו- 50 לסיכומי התובעים) ולכן, לטענתם, מירוץ ההתיישנות נעצר במועד בו הוגשה התביעה הקודמת, היינו, לגבי התובע 1 - בשנת 2004, ולגבי התובע 2 - בשנת 2003. 22. ביום 10.9.03 וביום 31.8.04 הגישו התובעים כנגד הנתבעת תביעות לתשלום סכומים שונים הנובעים מתקופת העבודה בין הצדדים ומסיומה (עב 6271/03, עב 8136/04). התביעות אוחדו ונשמעו בפני מותב בראשות כב' השופטת שגיא (כתוארה אז). ביום 3.7.07 הגישו התובעים תביעה נוספת לבית הדין (עב 7107/07), במסגרתה תבעו את הסעד הנתבע בתביעה דנן, היינו, תשלום מענק פרישה בשיעור 0.833% מהשכר הקובע, החל מיום 1.9.82 ועד למועד פרישתם. 23. במסגרת התביעות המאוחדות הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף הן מן הטעם שהתביעה התיישנה והן מן הטעם שרכיב התביעה בתיק עב 7107/07 נובע מאותן עילות תביעה המצויינות בתביעות המאוחדות. בפסק דין מיום 19.8.08 קיבל מותב בראשות כב' השופטת גילצר-כץ את הבקשה לסילוק על הסף וקבע כי דין התובענה בתיק עב 7107/07 להימחק על הסף משהסעד שפורט בה יסודו בעילות התביעה המפורטות בתביעות המאוחדות ומשלא הוגשה בקשה לפיצול סעדים. בפסק הדין בחן המותב את הסעדים שנתבעו הן בתביעות המאוחדות והן בתביעה בתיק עב 7107/07 וקבע: "המסקנה אליה הגענו הינה כי הסעד הנתבע בתובענה דנן יסודו בעילות תביעה המפורטות, גם אם בחסר, בתובענות הראשונות". לעניין טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת בבקשה לסילוק על הסף נקבע: "משקבענו כי עילת התביעה המפורטת בתובענה דנן הינה אותה עילת תביעה המפורטת בתובענות הראשונות, הרי שדין טענת ההתיישנות להידחות". 24. במסגרת התביעות המאוחדות הגישו המבקשים בקשה לפיצול סעדים. בהחלטת כב' השופטת שגיא מיום 6.1.09 התקבלה בקשת התובעים לפיצול סעדים. בסעיף 5(ו) להחלטה נקבע כי: "לעניין טענת התיישנות שהעלתה המשיבה - אין מניעה לשוב ולהעלותה כטענת הגנה בהליך שיוגש. ויודגש: אין במתן הרשאה לפיצול סעדים כדי לחסום טענת התיישנות שתועלה כטענת הגנה על ידי הנתבעת". התובעים הגישו את התביעה דנן בעקבות ההיתר שניתן להם לפיצול סעדים והנתבעת טענה, כפי שהותר לה בהחלטה שלעיל, להתיישנות התביעה. 25. הגם שבמסגרת התביעות המאוחדות לא תבעו התובעים באופן מפורש את הסעד המבוקש בתביעה שבפנינו, בפסק הדין בעניין עב 7107/07 נקבע במפורש כי עילת התביעה שעניינה תשלום מענק הפרישה בשיעור 0.833% היא אותה עילת תביעה המפורטת בתביעות המאוחדות. מסיבה זו גם נדחתה טענת ההתיישנות שהועלתה באותו מועד. בנסיבות אלו, מקום בו כבר נקבע כי עילת התביעה שנתבעה בתיק עב 7107/07, הזהה לעילה הנתבעת בתביעה שבפנינו, הינה אותה עילת תביעה המפורטת בתיקים המאוחדים ומקום בו התביעה דנן הוגשה בעקבות היתר לפיצול סעדים שניתן במסגרת אותן תביעות מאוחדות - אין לנו אלא לקבל את טענת התובעים לפיה התביעה דנן הינה גלגול של התביעות המאוחדות. 26. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". 27. לאור האמור, יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות נעצר בעת הגשת התביעות המאוחדות בשנים 2003 ו- 2004 והתחדש עם דחייתן. מאחר והתביעה בתביעות המאוחדות נדחתה ביום 3.11.09, הרי שאין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שבין הגשת התביעות המאוחדות לבין דחייתן, כאשר התביעה דנן הוגשה ביום 18.3.09, עוד טרם דחיית התביעה בתביעות המאוחדות. 28. משכך, נוכח עצירת מרוץ ההתיישנות, לא חלפו שבע שנים ממועד היווצרות עילת התביעה (מועד פרישת התובעים, לגבי התובע 1 - 31.8.97 ולגבי התובע 2 - 31.8.98) ועד למועד הגשת התביעה דנן ודין טענת ההתיישנות - להידחות. 29. טענת ההשתק שהעלו התובעים נזנחה בסיכומים מטעמם ולכן מתייתר הדיון בה. הזכאות לקבלת מענק בשיעור 0.83% 30. מהראיות שהוצגו בפנינו ומעדויות הצדדים עולה כי עד שנת 1982, חלו על עובדי ההוראה בנתבעת, שהיו מבוטחים בקג"מ, תנאי ביטוח פנסיוני ופרישה כפי שנקבעו בחוקת העבודה לכלל עובדי מוסדות ההסתדרות: הפרשות סוציאליות בשיעור 16% מהשכר - 11% מעביד ו- 5% עובד. בנוסף, הפורשים היו זכאים למענק פרישה מיוחד בשיעור 2.33% מהשכר הקובע, עבור כל שנת עבודה החל משנת 1973 (פרק 18 לחוקת העבודה). בשנת 1982, על פי דרישת ועד עובדי ההוראה בנתבעת וארגון העובדים היציג - הסתדרות המורים, ובהסכמת האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, שונו תנאי הביטוח הפנסיוני והפרישה של מורי עמל והושוו לאלה של יתר עובדי ההוראה בבתי הספר, המבוטחים בקרן הפנסיה מבטחים. במסגרת זו הוגדל חלקה של הנתבעת בהפרשות לביטוח הפנסיוני ב- 1.5%, מ- 11% ל- 12.5% מהשכר, והוקטן בהתאמה חלק העובד ב- 1.5% מהשכר - מ- 5% ל- 3.5% מהשכר. בנוסף, הנתבעת החלה להפריש 0.7% מהשכר לקרן פרישה מוקדמת למורים, כמו במבטחים (ר' מכתבו מיום 11.10.82 של מר קיסר למר ביסטריצקי - נ/8). עם הפעלת ההסדר הביטוחי החדש על מורי הנתבעת, נקבע כי מורי הנתבעת יהיו זכאים לתשלום מענק פרישה בשיעור 2.33%, רק עד ליום 31.8.1982 (ר' מכתבו של מר צבי כהן למר קיסר מיום 20.10.82 - נ/10), כשלטענת הנתבעת, הגדלת חלק המעביד בדמי הגמולים לקרן הפנסיה, בא במקום מענק הפרישה, בדומה לנעשה אצל מורים המבוטחים במבטחים שאינם מקבלים מענק פרישה. 31. התובעים טוענים לזכאותם להשלמת מענק פרישה בשיעור 0.83% משכרם (ההפרש שבין 2.33% לבין 1.5%) אולם לא הציגו כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על זכאותם הנטענת למענק פרישה בשיעור של 0.83% או בכל שיעור אחר, בעוד מהמסמכים שהוצגו על ידי הנתבעת עולה באופן מפורש כי הזכאות למענק פרישה הופסקה ביום 31.8.82. 32. בעניין עב 12547/08, עב 12548/08 אריה בן עמי ואח' - רשת עמל 1 בע"מ, (15.5.12) שנדון בפני בית דין זה (מותב בראשות כב' השופטת מאירי) (להלן: "עניין בן עמי") נדחתה תביעה של 27 עובדי הוראה אחרים בנתבעת, שטענו אף הם לזכאותם למענק פרישה בשיעור 0.833%. מר אבוביץ, אשר לו שולם המענק גם בגין תקופת עבודתו שלאחר יום 31.8.1982, העיד גם בפנינו וגם במסגרת ההליך שהתקיים בעניין בן עמי. בהליך שהתקיים בפנינו נשאל מר אבוביץ מהו מקור הזכות הנטענת למענק בשיעור 0.833% ופירט את הליך השוואת התנאים שנערך וטען כי הוא מקור הזכות (ר' עדותו, עמ' 5, ש' 3-15), מבלי שהצביע על מסמך או הסכם המהווה מקור למענק. באשר לעדותו בעניין בן עמי קבע בית הדין: "אבוביץ אישר בעדותו, כי אכן אין מסמך רשמי הקובע כי עובדי הוראה זכאים לקבל מענק בשיעור 0.83% ואולם טען כי היה ההסכם בעל פה בעניין זה. ... בנסיבות אלו, לא שוכנענו, בקיומו של הסכם בעל פה באשר לתשלום מענק פרישה בשיעור 0.83% (או בכל שיעור אחר) ואנו קובעים, כי התובעים אינם ולא היו זכאים לו" (עמ' 11 לפסק הדין). גם התובעים לא השכילו להצביע על כל מקור בכתב או בעל פה למענק הנתבע. 33. אין חולק כי ההסדר החדש, כמפורט לעיל, נעשה על רקע דרישות המורים בעמל, להשוות את תנאי הפנסיה שלהם לתנאים של המורים במגזר הציבורי, שהיו מבוטחים במבטחים (ר' לעניין זה גם עניין בן עמי בעמ' 12 לפסק הדין). התובעים טענו למעשה כי ההחלטה להפחית את ההפרשה בשיעור 1.5% ואת ההפרשה הנוספת מצד המעסיק של 0.7% ממענק הפרישה נעשתה באופן חד צדדי, ללא ידיעת ארגון המורים וללא אישור מוסדות ההסתדרות. אלא שמהמכתבים עולה כי ההסדר החדש נעשה בשיתוף הארגון היציג של המורים ולא באופן חד צדדי. מאחר ומענק הפרישה שולם מכוח חוקת העבודה ומאחר וחוקת העבודה הינה הסדר קיבוצי, הרי שאין מניעה לשנותו בהסכמה של הצדדים. 34. לא זו אף זו, בפועל, החל מחודש 9/1982 נהגו הצדדים במשך שנים רבות על פי ההסדר החדש ולא הוכח כי היתה טענה כלשהי מצד ארגון העובדים כנגד יישום או תנאי ההסדר. נציגות העובדים אף היתה מכותבת למסמכי סיום ההעסקה של התובעים ולא הביעה כל הסתייגות באשר לתוכנם לעניין מועד הפסקת תשלום מענק הפרישה, או בכלל. 35. יש להדגיש כי מר נחום כיהן כיו"ר ועד המורים בעמל באותה העת (ר' עדותו, עמ' 10 לפרוט' 27.4.11, ש' 22), כך שסביר כי היה בקיא בפרטי ההסדר שנקבע. כשנשאל מר נחום על ההסכמות שהושגו בשנת 1982, תחילה טען כי לא ידע על ביטולו של מענק הפרישה: "הייתי אז יו"ר וזה נעשה מעל ראשי השימוש בשתיים ושליש כי מה שהובטח באמת היה לעשות את זה לא מהשתיים ושליש אלא מכספים אחרים" (עמ' 10, ש/ 21-23). בהמשך טען כי ידע על ביטול המענק בשיעור 2.33%: "היתה הסכמה לגבי השתיים ושליש, לגבי העברת כספים ממנה לדברים אחרים היתה הסכמה, שילמנו פחות לקג"מ, הם שילמו במקומנו, אי אפשר לדרוש פעמיים כסף, על ה- 0.833% לא דובר..." (שם, ש' 31-33). ובהמשך עדותו טען שוב כי הדבר הוסתר ממנו: "הסתירו שהשתמשו בשתיים ושליש לצורך ההטבות האלה בהשוואת התנאים ממש רמייה. הכרתי אותו רק כאשר התחלתי לחפש מסמכים בתביעות שלי נגד רשת עמל" (שם, ש' 38-39). נוכח סתירות אלו בעדותו, ומאחר ומר נחום שימש באותה העת כיו"ר ועד המורים בנתבעת, אין זה סביר כי הוא לא ידע על ההחלטה לבטל את מענק הפרישה כחלק מהליך השוואת התנאים. 36. מכל מקום, מהמסמכים שהוצגו בפנינו על ידי הנתבעת (נ/8, נ/10) עולה כי החל מיום 1.9.82 לא היתה עוד זכאות של מורי עמל למענק פרישה בשיעור 2.33% ובתוך כך זכאות למענק פרישה בשיעור 0.833% מהשכר, והתובעים לא השכילו להוכיח אחרת. 37. התובעים טענו עוד לנוהג שהיה בנתבעת לתשלום המענק לעובדים שפנו אליה בכתב, כשלשיטתם, עצם העובדה שהנתבעת שילמה למספר פורשים את המענק מהווה הודאה בדבר קיום הזכות. כן טענו כי הנתבעת מפלה אותם לרעה בכך שהיא אינה משלמת להם את המענק, בעוד לפורשים אחרים שולם המענק. הנתבעת אינה מכחישה כי שילמה למספר קטן של פורשים מענק פרישה כאמור, אלא שלטענתה, הדבר נעשה במשך תקופה לא ארוכה, למספר זניח של פורשים ובטעות, ואין בכך כדי להקנות זכות לתובעים לקבלת זכות זו. לטענתה, במשך למעלה מעשרים שנה מאז הוסכם על השוואת תנאי המורים בעמל לתנאי המורים המבוטחים בקרן מבטחים - בשנת 1982 ועד לשנת 2001, עמל לא שילמה כלל מענק בשיעור 0.83% למי מהפורשים. על פי הנטען, במהלך שנות ה- 2000 היו מספר פניות של מורים שפרשו לקבלת המענק ומאחר ובאותה העת לא אותרו המסמכים הרלוונטיים ומאחר ועובדי אגף משאבי אנוש התחלפו זה מכבר, היא נאותה, לפנים משורת הדין, לשלם את המענק לגמלאים בודדים שפנו אליה, מבלי שנערכה בדיקה מקיפה בעניין. לטענתה, בהמשך התרבו הפניות והוחלט על עריכת בירור, שבמהלכו מטעמי זהירות, נדחו רק הבקשות שהתיישנו. בהמשך, לאחר שהתברר כי לא חלה עליה חובה לשלם את המענק הנדרש, חדלה הנתבעת לשלמו בכלל ודחתה את דרישות הפונים (ר' סעיפים 30 - 34 לתצהיר עו"ד שחמון). 38. יש להעיר כי התובעים טענו בסיכומיהם כי עדותה של העדה מטעם הנתבעת, עו"ד רוית שחמון הינה עדות שמועה וסברה שאינה ידועה לה ממקור ראשון, שכן לא היתה בתפקיד אצל הנתבעת במועדי פרישת התובעים וידיעותיה מבוססות על עדויות שמועה מעובדים אחרים ועל מסמכים המופיעים בתיקי התובעים. אכן, עו"ד שחמון מכהנת כיועצת משפטית וכמזכירת החברה רק החל מפברואר 2006, בעוד האירועים נשוא התביעה התרחשו לפני שנים רבות - פרישת התובעים לפני כחמש עשרה שנים ותהליך השוואת תנאי הפרישה של עובדי עמל לעובדי הוראה המבוטחים במבטחים - לפני כשלושים שנה. במצב דברים זה, אך סביר כי העובדים שאיישו את התפקידים הרלוונטיים בנתבעת באותה תקופה אינם עובדים עוד ועל כן סביר כי גם עד אחר שהיה מוזמן על ידי הנתבעת היה מעיד על סמך עדויות עובדים אחרים ומסמכים. מכל מקום, תצהירה של עו"ד שחמון מתמקד ברובו במצב המשפטי בקשר לזכויות הפרישה של התובעים. מעבר לכך, עו"ד שחמון העידה על סמך מסמכים שצורפו לתביעה ובדיקות שנערכו בנתבעת. עדותה של עו"ד שחמון הינה רלוונטית ואף מהימנה. 39. הלכה פסוקה היא כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לפרטי תוכנו. הנטל להוכחת קיומו של נוהג הוא על התובע הטוען לו והוכחת קיומו של נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית (עע (ארצי) 384/03 יעקב פישהנדלר-קואופרטיב הנמל החדש בע"מ (4.1.06); עסק 1011/02 ארגון הסגל האקדמי - אוניברסיטת חיפה - "אורנים" בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית (2.7.03)) ונדרשת לשם כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. "עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסוים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב" (עע (ארצי) 465/03 שמחה כהן - פלסטין פוסט בע"מ (20.6.05)). התובעים לא ציינו מי הם העובדים שפנו לנתבעת וקיבלו את המענק (מלבד מר שוחט ז"ל ומר אובוביץ). התובעים לא הוכיחו בכמה עובדים היה מדובר, מהו יחסם מתוך כל הפורשים ובאלו נסיבות שולמו להם המענקים, ככל ששולמו, ומי מהעובדים זכה למענק על אף שחלפו למעלה משבע שנים ממועד פרישתו ועד למועד פנייתו לקבל המענק, כבעניינם. הנתבעת טענה כאמור כי מדובר היה במקרים בודדים בלבד כשעל פי עדותה של עו"ד שחמון - "מה שאמרו לי בשכר עובדים בודדים, 10, 20" (עמ' 19 לפרוט', ש' 4). התובעים לא הוכיחו אחרת ועל כן לא הצליחו לבסס קיומו של נוהג לתשלום המענק לפורשים שפנו אל הנתבעת בכתב בדרישה לקבלו. 40. התובעים אף לא הוכיחו בכל אופן כי הופלו ביחס לעובדים אחרים. על פי ההלכה, על הטוען לאפליה להוכיח ולו בראשית ראיה כי הופלה ביחס לקבוצה שנתוניה זהים לנתוניו. התובעים כאמור לא הוכיחו כי הנתבעת שילמה לפורשים אשר חלפו למעלה משבע שנים ממועד פרישתם ועד מועד פנייתם, את המענק המבוקש, מלבד במקרה של מר שוחט ז"ל. 41. למעלה מן הנדרש נציין כי אף אם היו מוכיחים התובעים כי הנתבעת שילמה למספר לא מבוטל של פורשים שפנו אליה (בין אם בכתב ובין אם בעל פה) את מענק הפרישה המבוקש, לרבות לאלו שחלפו למעלה משבע שנים ממועד פרישתם, אין בכך כדי ליצור בהכרח מקור לזכאותם למענק, שכן כידוע אין בתשלום ששולם בטעות כדי ליצור זכות מוקנית לאותו תשלום. מהאמור עולה אפוא כי לא הוכח קיומו של נוהג לתשלום המענק, לא הוכח כי התובעים הופלו לרעה לעומת פורשים אחרים של הנתבעת ולא הוכחה זכאות של התובעים למענק אך בשל העובדה כי זה שולם, בטעות, לחלק מהפורשים. 42. מעבר לאמור, הנתבעת טענה והתובעים לא הכחישו כי קיבלו הטבות פרישה שערכן עולה בהרבה על סכומי המענק הנתבעים. על פי פירוט של הזכויות ששולמו לתובעים עם פרישתם (צורפו כנספחים נ/6 ונ/7 לתצהיר עו"ד שחמון) התובע 1 קיבל עם פרישתו המוקדמת סך של 143,470.74 ₪, שכללו בין היתר פיצויים מוגדלים בשיעור 50% (בסך 88,698 ₪) וארבעה חודשי הסתגלות. התובע 2 קיבל עם פרישתו המוקדמת סך של 572,159.25 ₪, שכללו בין ההיתר פיצויים מוגדלים בשיעור 75% (בסך של 320,875 ₪) וארבעה חודשי הסתגלות. התובע 1 נשאל באם קיבל את כל הסכומים המפורטים בנ/6 והשיב "אם כתוב אז כן" (ר' עדותו, עמ' 7 לפרוט' 27.4.11, ש' 24-25). התובע 2 טען כי המסמך נ/7 לא נמסר לו, לא נחתם על ידו ואינו קביל מבחינתו אולם אישר כי "הסכומים עניינית שולמו" (ר' עדותו, עמ' 11, ש' 43 - עמ' 12, ש' 6). 43. התובעים אינם חולקים על כך שבעת פרישתם קיבלו תנאי פרישה מיטיבים הכוללים פיצויים מוגדלים וחודשי הסתגלות העולים באופן ניכר על אלה שהיו זכאים לקבל על פי הדין והסכמי העבודה, אלא שלטענתם, תנאים אלו ניתנו להם בעקבות משא ומתן שנערך בינם לבין הנתבעת, היות והנתבעת רצתה שיפרשו כדי לצמצם משרות. טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה במסמכים שצירפה הנתבעת לתצהירה מהם עולה כי התובעים הם אלו שפנו לנתבעת וביקשו לפרוש פרישה מוקדמת (נ/13, נ/14). אולם אף אם היוזמה לפרישה המוקדמת היתה של הנתבעת ולא של התובעים, משאין חולק כי התובעים קיבלו תנאי פרישה מיטיבים העולים בהרבה על אלה להם היו זכאים על פי דין, בעקבות מו"מ שהתנהל בינם לבין הנתבעת, הם מנועים כיום מלתבוע כספים נוספים הנובעים מפרישתם. 44. הלכה היא כי מקום בו נעשתה עם העובד "עסקת חבילה" בגמר עבודתו במסגרתה שולמו לו כספים ביתר ינתן תוקף להסכם והתובע לא יוכל לתבוע אף זכויות מכוח חקיקת המגן, לא כל שכן זכויות שאינן מכוח חקיקת המגן (ר' דב"ע לה/ 3-87 יצחק זמיר - כימיקלים ופוספטים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 3/6/76) ראה גם דב"ע נב/3-19 מרכוס בן יפלח - פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489). לאור האמור, מאחר והתובעים קיבלו במסגרת פרישתם לפנסיה מוקדמת הטבות פרישה אשר סכומן עולה עשרות מונים על הסכומים הנתבעים, מנועים הם מלדרוש את המענק, אף אם היה יסוד כלשהו לטענתם כי היו זכאים לו בעת סיום עבודתם. לסיכום - 45. כמפורט לעיל, התובעים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענתם בדבר זכאותם למענק פרישה בגין התקופה שלאחר יום 31.8.1982. הנתבעת מנגד, הוכיחה באמצעות מסמכים (נ/8, נ/10) כי הזכות למענק פרישה לאחר יום 31.8.1982 בוטלה במסגרת הסדר בינה לבין ארגון העובדים היציג של עובדי ההוראה להשוואת תנאי הפרישה של עובדי ההוראה בעמל לבין אלה של עובדי ההוראה המבוטחים במבטחים. הוכח גם כי בסמוך למועד סיום העסקתם, נשלחו לתובעים מכתבים בהם נכתב במפורש כי יקבלו מענק פרישה בגין התקופה שמיום 1.1.1973 ועד ליום 31.8.1982 בלבד. התובעים לא השיגו על האמור במכתבים וכך גם נציגות העובדים, אשר היתה מכותבת למכתבים ולא הביעה כל הסתייגות באשר לאמור בהם. שוכנענו כי הנתבעת סברה בתום לב כי התובעים לא היו זכאים למענק הפרישה ועל כן לא שילמה אותו. הוכח בפנינו כי כאשר לנתבעת היה ספק, היא שילמה לפורשים שפנו אליה את המענק וזאת מחשש לפגיעה בזכויותיהם של העובדים. לא הוכח כי הנתבעת ניסתה למנוע מהפורשים, ובכללם התובעים, זכויות ותשלומים, ככל שהיו זכאים להם. התובעים לא הוכיחו קיומו של נוהג לתשלום המענק לעובדים שפנו אל הנתבעת בכתב. כמו כן, התובעים לא הוכיחו כי הופלו לרעה לעומת עובדים אחרים בנתבעת או כי קמה להם זכות לקבלת המענק נוכח תשלומו, בטעות, לעובדים אחרים. 46. לאור כל האמור, התובעים לא הוכיחו את זכאותם למענק פרישה בשיעור 0.833% משכרם או בכל שיעור אחר, לתקופה שלאחר יום 31.8.1982, ועל כן - דין התביעה להידחות. סוף דבר 47. התביעה נדחית. 48. מאחר ומדובר בגמלאים - לא מצאנו לנכון לחייבם בהוצאות משפט, על אף דחיית התביעה במלואה.חוקת העבודהמענק פרישההסתדרות העובדיםמענקפרישה