פיטורים מכוח הסכם קיבוצי מבלי להחיל את תנאי פרישה

האם ניתן לפטר את העובד מכוח ההסכם הקיבוצי להבראה מבלי להחיל עליו את תנאי הפרישה בהסכם הקיבוצי ובהסכם הפרישה הנלווה אליו. האם נקבעו בהסכמים הקיבוציים תנאים, האם התנאים בהסכם הפרישה שהוצע לתובע באים לידי ביטוי בהסכמים קיבוציים אלה, ומה המשמעות אם אין להם ביטוי בהסכמים הקיבוציים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורים מכוח הסכם קיבוצי מבלי להחיל את תנאי פרישה: בפני בית הדין תביעת התובע שעבד כנגן ויולה בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, לתנאי פרישה הנזכרים בהסכם פרישה שהוצע לו ועליו לא חתם, והנובעים מהסכם קיבוצי. הנתבעים, כל אחד מנימוקיו טענו כי לתובע לא קמה זכות לתנאי פרישה מעבר לאלו אותם קיבל. העובדות התובע עבד כנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור (להלן: התזמורת) מיום 15.9.1971. התובע החל לעבוד כעובד רשות השידור (להלן: הרשות) וכיתר העובדים בתזמורת הועבר בהסכם קיבוצי בדבר העברת העובדים מיום 10.7.1995 (להלן: הסכם ההעברה) להיות עובד עמותת התזמורת הסימפונית ירושלים (להלן: העמותה) מיום 1.9.95. עבודת התובע הסתיימה ביום 31.7.02 בהוצאתו לגמלאות ע"י העמותה. נציגות העובדים נתנה הסכמה לפרישתו (מכתב תשובה לתובע מיום 28.7.02 נספח 9 לתצהיר תובע). התובע סירב לחתום על הסכם פרישה (נספח ח' לכתב התביעה). התובע מקבל ממדינת ישראל (להלן: המדינה), גמלה בשיעור 61.5% (להלן: הגמלה). בתאריך 6.4.2003 מונה מפרק זמני (עו"ד יונגר) לעמותה והתנהלו הליכי פירוק. תביעות החוב של העובדים בפירוק הוגשו לעו"ד יונגר (להלן: המפרק הזמני, או המפרק). התובע הגיש תביעת חוב למפרק הזמני אולם זו לא נידונה ולא הוכרעה. הפירוק נסתיים בהסדר נושים וכיום מפרק הזמני - הינו הנאמן להסדר הנושים. התובע לא נכלל בהסדר זו. מספר העמותה המופיע על הסכם נספח ד' לכתב ההגנה מטעם התזמורת זהה למספר העמותה הנוכחי לאחר הפירוק (האם זה אותו גוף לפני 1/08 פרו' עמ' 6 שו' 13). רשות השידור חברה בעמותה. שמו של התובע הופיע בנספח א' להסכם הקיבוצי מיום 14.5.02 (להלן: ההסכם הקיבוצי להבראה, או הסכם ההבראה). התובע סירב להצעת הפרישה (נספח 5 לתצהיר התובע) וסירב לחתום על הסכם פרישה (מוצג נ1/1). חרף התנגדותו, הודיעה לו העמותה כי שמו ברשימת המפוטרים (נספח 6 מיום 30.6.02) ובהמשך נשלח לו מכתב ביום 23.7.02 לתזכורת בדבר הפסקת עבודתו. התובע שלח מכתב התנגדות לפרישה נוסף ביום 10.7.02 (נספח 8 לתצהירו). ובתגובה נשלח נספח 9 מיום 28.7.02 הקובע כי נציגות העובדים הסכימה וכי יחדל לעבוד ביום 31.7.02. משלא צלחה דרכו בבית הדין במספר הליכים והושלמו פיטוריו, ביקש לחתום על הסכם הפרישה לאחר שהציע בו תיקונים- הוא שלח לעמותה אולם ההסכם לא הוחזר אליו. בתאריך 6.4.03 מונה מפרק זמני והסכם הפרישה לא נחתם עוד. לאור העובדה שלא קיבל פנסיה מיום 31.7.02 פנה ביום 3.8.03, שנה לאחר הפסקת עבודתו, למר צימרמן ברשות (נספח 12 לתצהירו מיום 3.8.03). נוכח מכתבו, נשלחו לו טפסי גמלאות לפיהם הוא זכאי לפנסיה מיום 31.7.03 (נספחים 13א'-13ב' לתצהיר התובע). ובהמשך קיבל אשור גמלאות ממשרד האוצר (13ג' לתצהירו) על גמלה בשיעור 61.5%, מ-31.7.03. באישור מעסיק למוסד לביטוח לאומי (נספחים 14-15 לתצהירו) אשרה העמותה כי הסיבה להפסקת עבודתו היא "פרישה לקצבה עפ"י הסכם קיבוצי שנחתם". בתאריך 11.1.04 הגיש התובע תביעת חוב למפרק הזמני (נספח 18 לתצהירו) עליה לא ניתנה החלטה. תביעה (עב 1413/03) שהגישו עובדים אחרים המופיעים בנספח א' הניבה קבלת תשלומים נוספים בעניין פרישתם על פי הסכם הפרישה כאשר רשות השידור בלבד נשאה בעלויות אלו (נספחים ד'-ה' לתצהיר יהודה כהן מיום 13.7.05). המחלוקת בפרו' מיום 8.3.10 קבעה כב' השופטת אגסי כי נוכח ריבוי המחלוקות לא תקבע רשימה כזו. מהלך הדיון מביאנו להגדיר את המחלוקות כלהלן. האם ניתן לפטר את העובד מכוח ההסכם הקיבוצי להבראה מבלי להחיל עליו את תנאי הפרישה בהסכם הקיבוצי ובהסכם הפרישה הנלווה אליו. האם נקבעו בהסכמים הקיבוציים תנאים, האם התנאים בהסכם הפרישה שהוצע לתובע באים לידי ביטוי בהסכמים קיבוציים אלה, ומה המשמעות אם אין להם ביטוי בהסכמים הקיבוציים. ככל שיקבע כי התובע זכאי לתנאי פרישה כאמור, מי החייב בתשלומים האם רשות השידור או העמותה או שתיהן. האם יש רלבנטיות לכך שהתובע סירב לחתום על הסכם הפרישה באותה עת. והאם ההסכם הקיבוצי להבראה מחייב חתימה כזו. האם יש להגדיל את שיעור קצבת הפרישה של התובע, כך שתעמוד על 68.6% במקום 61.5% אותה מקבל כיום. וככל שכן האם יש לקבל את אישור רשות השידור. מהו המועד ממנו היה מקום לשלם את הפנסיה. מה המשמעות לעובדה שלנגנים אחרים ניתן ע"י רשות השידור אישור להגדלת גמלאותיהם, לאחר מועד פיטוריהם מכוח הסכם הקיבוצי להבראה. האם יש להגדיל את שכרו הקובע לסך של 8,352 ₪ (נכון ליום 31.7.02) לפי דרגה +44 בדרג עיתונאים בתוספת ותק של 35 שנים רטרואקטיבית מיום פיטוריו - על פי ההסכם הקיבוצי להבראה ונספח א'. האם נהגה העמותה בחוסר תום לב כלפי התובע ומה המשמעות הכספית, ככל שכן. האם נהג המפרק הזמני בחוסר תום לב כלפי התובע ומה המשמעות הכספית לכך. האם נהגה הרשות בחוסר תום לב עת רשמה על טופסי הפרישה את התאריך 31.7.03 ועת רשמה את שיעור הגמלה 61.5% בלבד, ומשלא אישרה את הגדלת גמלתו לשיעור 68.6% על פי ההסכם הקיבוצי להבראה והסכם הפרישה. הכרעת הדין התובע עבד שנים ארוכות כנגן בתזמורת, תחילה כעובד רשות השידור (להלן: הרשות) ואחר כך כעובד העמותה. התובע פוטר ביום 31.7.02, על פי הסכם קיבוצי מיום 14.5.02 (נספח 4 לתצהיר התובע - (להלן: ההסכם הקיבוצי להבראה). הסכם זה במהותו נוער להבריא את העמותה. באותה עת פוטרו גם עובדים נוספים ששמותיהם נמנו שמית בנספח להסכם הקיבוצי להבראה (להלן: נספח א' להסכם ההבראה). שמו של התובע מופיע בנספח א'. ההסכם הקיבוצי להבראה, היה בידיעת הרשות, החברה בעמותה. לתובע הוצעו טרם פיטוריו הצעות לפרישה מרצון וכן הוצא לו מכתב בדבר תנאי פרישתו. התובע סרב לפרישה מוקדמת. לטענתו מניעיו לא היו כספיים אלא רצונו להמשיך לעבוד (פרו' עמ' 15 שו' 29). למניעת פיטוריו אלו פנה התובע לבית הדין בבקשה לצו מניעה (בש"א 2160/02) אשר נדחתה. משכך, פיטרה אותו העמותה מכוח הסכם הקיבוצי להבראה ופיטוריו נכנסו לתוקף ביום 31.7.02). מועד זה זהה למועד בו חדלו לעבוד אותם נגנים אשר הופיעו בנספח א' להסכם ההבראה. התובע לא קיבל בפועל את תנאי הפרישה שבמכתב שנשלח לו ביחס לפרישה על פי ההסכם הקיבוצי להבראה. התובע לא חתם על הסכם הפרישה. העובדים שחתמו על הסכמי הפרישה ושמותיהם הופיעו בנספח א' להסכם ההבראה אף הם לא קבלו את מלוא התנאים וכתוצאה אף הגישו תביעות נגד העמותה ונגד הרשות בגין הפרת הסכמים (עב' 1413/03). בפועל, בעניין זכויות עובדים אלו, שחתמו על הסכמי הפרישה, רשות השידור היא שנשאה בעלויות הפרישה הללו בסופו של יום. תביעת החוב שהגיש התובע למפרק הזמני (נספח 18 לתצהיר התובע - להלן: תביעת החוב) לא נדונה ולא הוכרע בה מעולם ע"י המפרק הזמני. עניין זה הוכח ע"י התובע בעדותו (פרו' עמ' 19 שו' 3-5, שו' 7) ואושר בעדות המפרק הזמני (פרו' עמ' 68 שו' 9-14). עניין התנהלותו של המפרק הזמני ידון בפרק נפרד. התובע פוטר מהעמותה בידיעת והסכמת הרשות, בהתאם להסכם הקיבוצי. התובע היה מיוצג מתחילת הדרך והפניות אליו מטעם העמותה היו מרובות וחלקן בכתב. התובע עשה למיצוי זכויותיו באמצעות פניות לערכאות, גם בהן היה מיוצג, בסופו של יום הגיע לפתחנו בהליך זה, עת כבר נקבעו קביעות בהליכים קודמים וחלף זמן רב ונשקלו שיקולי "בדיעבד " הכול כפי שיפורט מטה. שיעור הגמלה - החלטת הממונה על הגמלאות כב' השופטת אגסי בהחלטה מיום 15.12.08 קבעה כי הממונה על הגמלאות והמדינה, לא יהיו נתבעים בתיק אלא צד נדרש וזאת בהסכמת הצדדים. המדינה והממונה הצהירו כי יקיימו כל פסק דין חלוט שיינתן על ידי בית הדין לגבי תקופת העסקה וגובה תנאי הפרישה. בתאריך 12.7.10 ניתנה החלטה אחרת של המותב, לפיה : "מצאתי כי הממונה על הגמלאות הוא צד בתיק גם לגופו של עניין ואין להסתפק בהצהרתו כי כל פסק דין חלוט שיינתן יכובד כאמור באותו פרוטוקול. לטעמי, יש ליתן לממונה על הגמלאות הזדמנות נאותה להביע עמדות עקרוניות ולהיות שותף לחקירות ככל שיידרש, שכן ככל הנראה מהותית התביעה נוגעת לו". (סעיף 3 להחלטה זו). נוכח פסיקתנו מטה צירופו של הממונה היה אכן נחוץ ואף הביא תועלת להליך. סעיף 43 לחוק הגמלאות ותקנה 1, לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), תש"ל -1970, (להלן: תקנות הגמלאות), מתייחסות למועד להגשת ערעור על ההחלטה של ממונה. תקנה 1 קובעת "המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה, היא ששים יום מהיום שבו הגיע ההחלטה לידיעת המערער... ". בית הדין אינו רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק. (עב"ל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אליאס חזן עבודה ארצי לג (86) 46) ובפרט בפס"ד ע"ע 526/05 חיים נתיב נ' משרד האוצר (דינים ארצי לג (95) 62). שם נקבע כי בית הדין אינו מוסמך להאריך את מועד הערעור שנקבע בתקנות על הממונה על הגמלאות. האישור על שיעור גמלתו ניתן ביום 15.9.03 ומאז לא ערער. הליך זה החל ב 23.6.08 כאשר כבר ב- 2006 ידע כי שאלת הערעור ועיתויה קריטיים. התובע טען כי הגיש הליך למתן פסק דין הצהרתי המתייחס לשיעור הגמלה, ועל כן, אין במועדים שנקצבו בחוק הגמלאות ובתקנות הגמלאות כדי לעכב בעדו בעניין זה. אין לקבל טענה זו. חוק הגמלאות קובע את הליך הערעור על החלטת ממונה, כדי לאפשר למי שנפגע על ידי החלטת ממונה להביא לביקורת שיפוטית החלטה כזו ולשנותה. לצורך זה קבע המחוקק לוח זמנים ותקופת התיישנות. הגשת התביעה בדרך של סעד הצהרתי מכוונת לאותה תוצאה. דהיינו, התובע טוען כי נפגע מהחלטת הממונה והוא חפץ להביאה לביקורת שיפוטית. הנה כי כן, יש בכך מעין "מעקף" אשר מקומו לא יכירנו, בנסיבות אלו. בית הדין הארצי בע"ע 349/07 מדינת ישראל והממונה על הגמלאות נ' כרמלה עציון (נבו). קבע : "... תביעה לגמלה מוגשת לממונה.... ועל החלטתו ניתן לערער לבית הדין לעבודה תוך ששים ימים... מסגרת זו של זמן קבועה, היא אינה חלק מסדרי בית הדין לעבודה ולא ניתן לחרוג ממנה או להאריכה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בהליך המוגש בדרך שונה מזו הקבועה (תובענה לסעד הצהרתי במקום ערעור), קל וחומר כשמדובר בהליך המוגש באיחור של שנים (כשנתיים וחצי לאחר תום המועד להגשת הערעור). כך פסק בית דין זה בפרשת ירון (ע"ע 712/06 נאוה ירון נ' המרכז הרפואי שיבא ואח'), וכך ראוי לפסוק גם כאן". יש לאמץ דברי פסק הדין בעניין כרמלה עציון כלשונם גם בעניינו, קל וחומר כאשר החלטת הממונה ניתנה בספטמבר 2003 והתביעה הוגשה ב 2008 כאמור כאשר באמצע יש הליך ב- 2006 בו מובאת לידיעת התובע המתכונת החוקית לערעור כאמור. סעיף 43 לחוק הגמלאות קובע: "(א) תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת ביניים של הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969." תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור) תש"ל- 1970 קובעת: "המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר". לפיכך גם לו נקבל את התביעה, ונראה בה כערעור על החלטת ממונה על הגמלאות וגם לו נתעלם מכל פגמיה המהותיים והפרוצדורליים, הרי שדין התביעה להגדלת גמלה ל-70% להידחות על הסף ולא רק מחמת התיישנות. התקנות מאפשרות ערעור תוך 60 יום. התביעה הוגשה בחלוף חצי שנה ודי בכך לדחותה על הסף. למעשה הוגשה למעלה משנה לאחר החלטתו. בית הדין ער לכך שדחייה על הסף הוא סעד הניתן במשורה. אולם נקבע בפסיקה כי גם אם ניתן הוא במשורה אין להימנע מלהשתמש בו שעה שחלה התיישנות זה המקרה בפנינו. מששמענו ראיות תידחה התביעה גם לגופו של ענין כלהלן. הוכח כי התובע ידע שאושרה לו גמלה בשיעור 61.5%: "ש. ... ככל שהדבר נוגע לממונה על הגמלאות האם יש לך טענה על הממונה על הגמלאות אותו אתה תובע בנוגע לתשלום או הבטחה מעבר למה שאתה מקבל בשמונה שנים אחרונות? ת. מאז שקבלתי את מה שהובטח לי זה בסדר. אושר לי 61.5% זה מה שאמר לי הממונה על הגמלאות ובא מרשות השידור" (פרו' 13.4.11 עמ' 28, שו' 8-12). בתאריך 21.11.06 התקיים דיון בפני כב' הרשמת חופית גרשון יזרעאלי בתיק עב 1170/06 (מנשה ישראלי נ' רשות השידור והממונה על הגמלאות) (מוצג נ1/ 2). במועד זה, נטענה לראשונה טענת הממונה בעניין גובה הגמלה. שם אומר בא כוח הנתבעים: "אנו טוענים למחיקת התביעה על הסף והעדר יריבות ועילה, כאשר טענה נוספת שהתובע לא בחר להגיש ערעור גמלאות בתקופה שנקצבה לו תוך ששים יום אלא רק לאחר שנה מגיש את התביעה...". (עמ' 2 שו' 1-4 לפרו'). לעניין זה עונה בא כוח התובע דאז, "התובע המתין שנה כי אף אחד לא אמר לו שהוא צריך לפנות לרשות השידור. רק כשהגיעו מים עד נפש ולא היה לו מה לאכול אז הוא פנה ליעוץ המשפטי..." (עמ' 2 שו' 15-16 נ2/1). אף אם היו הדברים נכונים בשנת 2006, אין לומר דברים אלה לגבי התביעה שבפנינו, שכן כבר ב-2006 ידע התובע על המועד הקבוע לערעור על החלטת הממונה על הגמלאות וכבר אז התיישנה תביעתו זו לגבי שיעור הגמלה. יודגש כי לגבי שיעור הגמלה לא שוכנענו כי נפלה טעות בהחלטת הממונה או כי יש ראיה הסותרת את קביעתו לעניין 61.5% פנסיה וזאת כפי שפורט בפרק שדן בתחולת ההסכם הקיבוצי והמשמעות מבחינת הזכות לרבות הזכויות הפנסיונית מבחינתו של התובע. לא למותר לציין כי באותו דיון ב-2006 במוסכמה 8 נקבע "התובע לא פנה בהליך של ערעור על הגמלאות, בתוך 60 יום מיום שקיבל את מסמך נ/4 לכתב ההגנה". יש לדחות אפוא את טענת התובע כי טענת ההתיישנות בעניין הערעור על החלטת הממונה לא הועלתה בשלב ראשון, טענה זו עלתה עוד בהליך בשנת 2006 והייתה ידועה לתובע שהיה כבר אז מיוצג ולכן בשאלת גובה גמלתו של התובע התיישנה הזכות לערער על ההחלטה. משכך, התיישנה הזכות לערער על החלטת הממונה על הגמלאות, בדבר שיעור הגמלה ומטעם זה יש לדחות גם את הבקשה לסעד הצהרתי. התביעה לשינוי שיעור הגמלה נדחית. ההסכם הקיבוצי - תנאי פרישה התובע סומך תביעתו על ההסכם הקיבוצי שנחתם בין רשות השידור להסתדרות הכללית האגף לאיגוד מקצועי ווועד העובדים של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור לבין עמותת התזמורת הסימפונית ירושלים (להלן: הסכם העברה - נספח 2 לתצהיר התובע) וכן על ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם ביום 14.5.02 בין התזמורת לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה איגוד עובדי התקשורת והאמנים ועד עובדי התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, (להלן: הסכם הבראה - נספח 4 לתצהיר התובע). שמו של התובע הופיע ברשימת המפוטרים בנספח א' להסכם ההבראה. התובע טוען לתנאי פרישה כאמור בהסכם ההבראה. עיון בהסכם ההבראה, מצביע על כך כי מאחר וארבעת הגופים הציבוריים חברי העמותה דרשו קיצוץ של שני מיליון ₪ לתקציב השכר של עובדי התזמורת וזאת בשיתוף עם העובדים, הגיעו להבנות נשוא ההסכם. תכלית ההסכם הייתה חסכון. בסעיף 8 להסכם נקבע: "א. הנהלת התזמורת ונציבות העובדים הסכימו ביניהם על מס' העובדים אשר יסיימו את עבודתם בתזמורת כאמור בסעיף 8 זה. ב. מס' העובדים אשר יסיימו את עבודתם כאמור בסעיף 8(א) לעיל, הינו פונקציה של חישוב חסכון בעלויות העסקה של עובדים בתזמורת בגובה של מיליון ₪. לכל היותר, ניתן יהיה לסיים את עבודתם של עד 15 נגנים, ...כל עובד המסיים את עבודתו בתזמורת מכל סיבה שהיא יחושב החיסכון בעלויות העסקתו אשר נובע מפרישתו בניכוי עלויות הנגן שהתזמורת תעסיק במקומו, ככל שיהיה נגן כזה. ג. מוסכם בין הצדדים כי העובדים אשר שמם מצוין ברשימה שבנספח א' המצ"ב להסכם הזה, הינה רשימה המוסכמת על הצדדים כעובדים המועמדים לסיים את עבודתם בתנאי הפרישה כאמור בסעיף 8 (ה) להלן, הנהלת התזמורת תהא רשאית לסיים את עבודתם של העובדים הנזכרים ברשימה שבנספח א' בלבד ולתקופה שעד 31.7.03. ד. למען הסר ספק מובהר כי חיסכון של מיליון ₪ הכוונה לחיסכון בעלויות העסקה אשר נחסכות עקב סיום העסקתו של נגן/עובד ואי תשלום עלויות שכרו שעה שהופסקה עבודתו. לא יובאו בחשבון כל העלויות סיום עבודה של מי מהעובדים ולא יקוזזו מחישוב החיסכון עלויות אשר יהיו לתזמורת בגין סיום עבודה של מי מהעובדים. ה. תנאי הפרישה של העובדים אשר יסיימו את עבודתם בתזמורת על פי הסכם זה יהיו תנאי סיום עבודה ופרישה אשר לא יפחתו מתנאי הפרישה אשר נהוגים ברשות השידור, בנוסף יקבל כל עובד המסיים את עבודתו מכתב הוראה בלתי חוזרת לשחרור כל הכספים העומדים לרשותו בקופות והקרנות השונות וכן מכתב על סיום עבודה עקב צמצומים. למרות האמור רישא סעיף ה' זה מובהר כי העובדים אשר טרם סיימו את תקופת הניסיון, תנאי פרישתם יהיו על פי כל דין ובנוסף יקבלו הוראה בלתי חוזרת לשחרור כל הכספים העומדים לרשותו בקרנות ובקופות השונות וכן מכתב על סיום עבודה עקב צמצומים. ו. כל העלויות הנובעות כתוצאה מיישומו של סעיף זה, ימומנו ויתוקצבו על ידי הגופים המממנים חברי העמותה, כולם או חלקם. ז. ההנהלה מתחייבת להציג כל נתון וכל מידע רלבנטי בפני נציבות העובדים לצורך יישומו של הסכם זה. " בלשון סעיף 8 להסכם ההבראה שבו מתמצית ההתייחסות לעובדים אשר יסיימו את עבודתם בגין ההבראה, לא נמנו התנאים של הפרישה פרט למשפט כי תנאיהם יהיו "תנאי סיום עבודה ופרישה אשר לא יפחתו מתנאי הפרישה אשר נהוגים ברשות השידור". (סעיף 8 (ה). בהסכם העברה (נספח 2), נקבע בסעיף 4 מהם הזכויות לפנסיה ולפיצויים של העובדים מיום העברתם לעמותה. בס"ק (ב) נקבע "ב. זכויותיהם לפנסיה ולפיצויים של עובדים קבועים, בעלי כתב מינוי) שחוק הגמלאות חל עליהם ערב העברתם לעמותה - יהיו כפי שיקבע בהסכם שיחתם בין הרשות, האוצר, וההסתדרות, עד למועד חתימת הסכם כאמור, ימשיכו זכויות אלה להיות מבוטחות ברשות על פי חוק הגמלאות והעמותה מתחייבת לשלם לרשות בגין כל עובד תשלום בגובה של 25% משכרו הקובע לפנסיה ופיצויים על מנת להבטיח זכויותיו ברשות כאמור לעיל". (דגש שלי ש.ש.). בס"ק (ג) נקבע "ג. עובדי הרשות שהועברו לעמותה (לפי הרשימה ...) יהיו רשאים לפרוש מעבודתם בעמותה בתנאי פרישה רגילים על פי החוק הנהוג ברשות השידור, וזאת תוך שלושה חודשים מיום העברתם לעמותה, דהיינו עד 30.11.95." (דגש שלי ש.ש.). יודגש כי בהסכם הקיבוצי לא נקבע שיעור פנסיה 68% או שיעור אחר. הדברים הותאמו ב"תפירה אישית" על פי נתוני כל אחד (עמ' 18 שו' 1-3). כשהביטוי החוזר הוא תנאי פרישה על פי חוק. צירוף תוכן שני ההסכמים, הסכם העברה והסכם ההבראה, לא מצביע על התנאים המפורטים בטיוטת הסכם הפרישה שהועברה לתובע ושעליה סרב לחתום בכל תוקף. (נספח 10 לתצהיר התובע). התובע סרב לחתום בהזדמנויות שונות ועמד על כך גם עת היה מיוצג. מכתב הצעת הפרישה לא היה סופי - וזאת אישר התובע (עמ' 17 שו 22-27). לאור האמור אין לקבל את טענת התובע לפיה משמופיע שמו בנספח א' להסכם ההבראה ומשהוצא לגמלאות (פוטר) מכוח הסכם ההבראה יש להחיל עליו אוטומטית את תנאי הסכם הפרישה שנשלחו לו ושהוחלו גם לגבי ששה עובדים אחרים שחתמו על הסכם הפרישה וביניהם מר יהודה כהן שהעיד לפנינו. צודקים הנתבעים כולם עת טענו כי תנאי הסכם הפרישה לא באים לביטוי בהסכם הקיבוצי להבראה ואמירתו כללית. משלא חתם לא קמה לו זכות לתנאים על פיו. נאבחן תנאים המגיעים ממקור נורמטיבי אחר. יש לדחות גם את טענת התובע לפיה משהסכם ההבראה לא מחייב חתימה על הסכם פרישה ועובדים אחרים חתמו על הסכם פרישה יש להחילו אוטומטית גם על התובע בהעדר חובת חתימה בהסכם הקיבוצי. אין לקבל טענה זו. לתנאים החריגים מההסכם הקיבוצי ואינם מפורטים בו, נדרשים היצע וקיבול עצמאיים ונפרדים לפי חוק החוזים וזאת לא נתקיים מצידו. למעשה בזמן אמת לא רק שלא היה קיבול אלא התנגדות. על כן אי אפשר ליצור קיבול יש מאין בדיעבד. על כן תביעתו של התובע להחיל עליו את תנאי הסכם הפרישה המענק ושיעור הגמלה המוגדל נדחים גם לגופו של עניין. מועד תחילת תשלום הגמלאות בתאריך 3.8.03 שלח התובע מכתב למר צבי צימרמן (נספח 12 לתצהירו). הנדון במכתב "פרישה לגמלאות- מוקדמת". וזה לשון המכתב "הנהלת התזמורת הודיעה לי - לא בהסכמתי, שמטעמי הבראה עלי לצאת לפנסיה מוקדמת - מתאריך 1.8.02. מאותו יום 1.8.02 לא קבלתי יותר משכורת ולכן אבקש לקבל גמלאות מהתאריך הנ"ל המגיע לי לפי החוק". דהיינו התובע ביקש גמלאות מ- 1/8/02. אין חולק כי הרשות אחראית לעניין הגמלאות ומר צימרמן אישר זאת בעדותו. (עמ' 49 ש' 27-31) ואף ציין כי הגוף המשפטי האחראי על הפרישה היא הרשות (עמ' 52 שו' 20-21) על כך אין חולק. במענה למכתבו זה נשלח אל התובע מכתב מר צימרמן ובו זכויותיו לגמלאות. וכן אישור גמלאות. (נספחים 13 א' 13 ב' לתצהיר התובע). בהודעת מר צימרמן (נספח 13 א') נפלה טעות. בסעיף 1 נכתב "עם סיום שירותך כעובד המדינה ביום 31.7.03 הינך זכאי לגמלאות בגין פרישתך על פי סעיף 17(2) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל 1970...". (דגש שלי ש.ש.). (למען הנוחות חוק שירות המדינה גמלאות יקרא להלן: חוק הגמלאות). גם באישור הגמלאות שנשלח לממונה נפלה אותה טעות. ב-"תאריך הפרישה" נכתב "31.7.03". לא למותר לציין כי בסוף מסמך זה לפני החתימה כתוב "אנו מאשרים כי בדקנו את כל הפרטים הנ"ל ומצאנום נכונים." קיומו של מ/5 אישור הגמלאות אשר בו תאריך הפרישה הוא 31.7.02 עלום ולא הוטל אור על נסיבות ומועד רישומו וחתימתו, תאריך חתימתו הוא 2.10.02 אולם הוכח כי לא זה העותק שנשלח לממונה שכן האישור (13ב' לתצהיר התובע), נושא תאריך 20.8.03 והוא סמוך לפנייתו של התובע ועל פי מכתב גב' שוורץ (13ג'), האישור מ-20.8.03 היה בסיס לקבלת ההחלטה על ידי הממונה. יתר על כן, המסמך מ-2.10.02 מצביע כי בסמוך לפרישתו הוכן מסמך פנייה לממונה על הגמלאות, אולם מסיבות שלא הובהרו לנו די צורכן לא הועבר לממונה על הגמלאות. אין ספק כי לו היה מועבר הטופס ב-2002 היה בכך למנוע את השנה שחלפה בה נמנעו מהתובע גמלאותיו על פי חוק הגמלאות בנסיבות שפורטו לעיל. יש לומר כי בתצהיר מר צימרמן בסעיף 19, נאמר: "לראשונה, בקיץ 2003 פנה אלי התובע בעל פה ותיאר באוזניי את מצבו..." דווקא מ/5 מצביע כי עניינו של התובע הובא בפני מר צימרמן כבר באוקטובר 2002 וטרם קיץ 2003. עוד טוען מר צימרמן בסעיף 20 "אז נודע לי לראשונה שהתובע מפוטר ואינו מקבל שכר. אבהיר כי כל התנהלות המשכורת בכוח אדם הייתה באחריות העמותה בלבד..." כאמור, התאריך על מ/5 לא תומך בטענה זו לשון המעטה, ויש לדחותה. אין מחלוקת כי הרשות היא האחראית והמוסמכת לעניין גמלאות התובע והיא אשר עליה חלה החובה להעביר לממונה את האישור, גם אם התזמורת היא מעבידתו וזאת מכוח הסכם המעבר. מכל מקום הרשות אישרה כי זו חובתה וטענה כי פעלה על פי חובה זו. (סעיף 22 לתצהיר צימרמן). על כן, האמור בסעיף 20 לתצהיר צימרמן "אז נודע לי לראשונה שהתובע מפוטר ואינו מקבל שכר..." אינו עולה בקנה אחד עם מ/5, ואינו עולה בקנה אחד עם קיום החובה כדין. שכן המסמך היה צריך להישלח לממונה ביולי אוג' 2002 לכל המאוחר! טעות ראשונה היא "מועד סיום שירות" הקובע בשירות המדינה שכן על פי מכתב התזמורת הסימפונית ירושלים מיום 23.7.01 (נספח 7 לתצהיר תובע), "בהמשך למכתבנו מיום 30.6.02 ברצוננו להזכירך כי הפסקת העבודה בין התזמורת הסימפונית לבינך תחול ביום 31.7.02. עליך לבוא בדברים עם הגב' רונית עמר - ברמט כדי להסדיר את אופן התשלום המגיעים לך עקב פרישתך מעבודה. תנאי הפרישה הם כאמור במכתבנו 30/6/02". על המכתב חתום זוסיא רודן מנכל התזמורת הסימפונית. על פי מכתב זה מועד סיום עבודתו של התובע בתזמורת היה ב 31.7.02, גם במכתב התזמורת (גב' ברמט) לב"כ התובע, מיום 28/7/02 (נספח 9 לתצהיר תובע) נקבע: "..עפ"י ההסכם הקיבוצי מיום 14/5/02 הסכימה נציגת העובדים להפסקת עבודתו של מרשך ביום 31/7/02 וכך גם נעשה. אין כל מקום לשנות את ההחלטה והפסקת עבודתו של מרשך תחול 31/7/02." (דגש שלי ש.ש.). לכן המועד המפורט בהודעת מר צימרמן אל הממונה על הגמלאות, המתייחס לשנת 2003, לא היה נכון, גם נוכח המסמכים וגם כי בפועל חדל התובע לעבוד ביולי 2002. הרשות לא שלחה את מסמכיו במועד ב-2002 כפי שהיה מוטל עליה מכח חובותיה על פי ההסכמים הקיבוציים, מכח הדין ומכח חובת הנאמנות. טעות זו מהותית שכן יש חשיבות למועד הפרישה על פי חוק הגמלאות כפי שיפורט מטה. יש גם חשיבות למידע המובא לפתחו של הממונה והמשפיע על שיקול דעתו. על מסמכים אלו חתמה הרשות ועל מסמך אישור הגמלאות של הרשות ובו תאריך שגוי, סמך הממונה על הגמלאות ולפיו הוציאה הגב' חנה שוורץ מטעמו ביום 15/9/03 את מכתבה תוך שהיא מסתמכת בו על הודעת רשות השידור: "ובמענה לתביעתך לגמלה בגין פרישתך מן השירות ביום 31/7/03, הריני מאשרת את זכאותך לגמלה החל מחודש אוגוסט 2003.." (דגש שלי ש.ש.). ברור כי נפלה טעות עובדתית בתום לב בהחלטת הממונה ובמכתב גב' שוורץ אשר הוטעו לחשוב נוכח מסמכי הרשות שהתובע פרש ב-2003. ולא היא! ממכתב ברמט (נספח 9) עולה כי חדל לעבוד בפועל כבר ב-2002. סעיף 48 לחוק הגמלאות קובע: "48(א) לא תשולם קצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חדשים שלפני הגשת התביעה לקצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו." (דגש שלי ש.ש.). סעיף 44 לחוק הגמלאות קובע כי: "הממונה רשאי להחליט החלטה חדשה בכל ענין, בין ביזמתו ובין לפי בקשת אדם הזכאי לגמלה, אף אם כבר הוחלט בה סופית לפי סעיף 43, אם נוכח על סמך ראיות חדשות, שלא היו לפני המחליט הקודם, כי אותה החלטה בטעות יסודה; דין ההחלטה החדשה יהיה לכל דבר, לרבות זכות הערעור, כדין כל החלטה אחרת, אולם לא תבוצע אלא כתום התקופה להגשת הערעור עליה לפי סעיף 43, ואם הוגש הערעור - עד שבית הדין האזורי יורה לבצעה, בין בהחלטתו הסופית ובין בהחלטת ביניים." (דגש שלי ש.ש.). הוכח על סמך מה שהוגש בפנינו, המסמכים והעדויות, אשר לא עמדו בפני הממונה- לכל הפחות, מכתב הפיטורים ומכתב ברמט שפורטו לעיל - כי נוכח מסמך אישור הגמלאות שהועבר ע"י הרשות "אותה ההחלטה בטעות יסודה". הממונה הוטעה על ידי הרשות. דהיינו נפלה טעות לעניין מועד קום הזכאות לגמלה ואך ורק לעניין זה (באבחנה מעניין גובה הגמלה לגביה קבענו להלן כי חלה התיישנות). בעניין מועד תחילת תשלום הגמלה הממונה על הגמלאות רשאי לתת החלטה חדשה נוכח הראיות חדשות משההחלטה הקודמת על פי מה שהוכח בפנינו הסתמכה על מכתב מוטעה של הרשות ובטעות יסודה. על כן לעניין מועד תחילת תשלום הגמלה מיום 31/7/02 מוחזר עניינו לממונה לשקול תשלום ממועד יציאתו לפנסיה בפועל או ממועד אחר הקודם ל-31/7/03, שכן ברי כי בעת מתן ההחלטה ע"י הממונה על הגמלאות, שמתבטא במכתב גב' שוורץ, עמד בפניו מידע שגוי על סמכו בתום לב פעל. בית הדין אינו מוסמך להיכנס לנעלי הממונה על פי חוק הגמלאות ועניין זה מוחזר אליו. החלטת הממונה תינתן תוך 60 יום מיום שיגיע אליו פסק דין זה. יודגש כי ממכתב המוסד לביטוח לאומי (מ/2) מיום 3.2.03 ומכתב התובע מ 13.2.03, אשר גם הם לא היו בפני הממונה, עולה כי אף שהתובע הגיש תביעה לאבטלה, הוכח בפנינו כי לא שולמו לו דמי אבטלה. יתר על כן, באישור הגב' ברמט רונית, מיום 24.1.03 למוסד לביטוח לאומי על תקופת העסקה ושכר בתביעה לדמי אבטלה, היא כותבת: "תקופת העסקה 15/9/03-1/8/02 "פרישה לקצבה על פי הסכם קיבוצי שנחתם". ואף שם היא מצהירה שמסרה את כל הפרטים הקשורים בעבודתו (נספח 14 לתצהיר התובע). דהיינו, קודם ינואר 2003 לא קיבל התובע דמי אבטלה. על כן, יש הצדקה לשקול החלת תשלום הגמלה מיולי 2002 שכן למשך השנה הוכח שלא הייתה לתובע כל הכנסה ממקור אחר לרבות מדמי אבטלה. גם אם התובע אישר את הודעת הממונה (פרו' עמ' 28 שו' 8-12), עדיין הממונה פעל על פי מידע שגוי שהועבר אליו מרשות השידור במסמך שמולא ספציפית בתאריך לא נכון. אולם כל זאת לגבי מועד תחילת תשלום פנסיה בשיעור 61.5% לתקופה המוקדמת מיום 31/7/03. לגבי שיעור הגמלה כפי שקבענו לעיל זה יוותר על כנו. נסיבות הפסקת העבודה טעות הרשות לעניין מועד הפרישה אינה היחידה. גם המילים "בגין פרישתך על פי סעיף 17(2) לחוק ... " אינן נכונות. התובע הוצא בניגוד לרצונו לגמלאות על ידי התזמורת , באישור הרשות. סעיף 17ׁ(2) לחוק הגמלאות קובע: "עובד רשאי לצאת לקצבה - (2) לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה; " נוכח מכתבו של התובע (נ1/1), מיום 6.2.02, לא פרש מרצון "בהמשך למכתבתכם בנוגע לפרישה מוקדמת מרצון הריני להודיעכם כי איני מעונין בפרישה מרצון במסגרת הרפורמה הנערכת". על כן, גם מהותית הסעיף לפיו נטען כי התובע פרש אף הוא אינו נכון. התובע פוטר פי סעיף 15(4) לחוק הגמלאות כפי שצוין במכתבו של מר יהודה כהן. טעות זו של גב' ברמט מהעמותה, הטעתה גם את הרשות. עניין זה בעל חשיבות עת באים אנו לבדוק כיצד נהגו לגביו העמותה ורשות השידור. מצאנו כי כלפיו לא נהגו ברמת תום הלב הנדרשת. אמנם נכון כי היה מיוצג וכי אף הוא נקט בהליכים כאלה ואחרים ועשה טעויות כאלו ואחרות, אך מהמעסיקים נדרשת חובת דיוק ותום לב ביישום זכויות העובד - חובה המוגברת ביחס למעביד בקיום יחסי עובד ומעביד בכלל והסכמים קיבוציים בפרט. קל וחומר במצב של פרישה לגמלאות אחרי עשרות שנות שירות ברשות ובעמותה. העמותה תמכה בטענות התובע כי הרשות הייתה מעורבת בהיבטים הכלכליים, והתשלומים הכספיים (עמ' 3 שו' 27-28). אולם לעניין הטעויות במסמכי זכויות התובע נושאת גם הרשות וגם העמותה באחריות משותפת. ימי חופשה וימי מחלה בסעיף 9 להסכם העברה נקבע כי "א. כל זכויות העובדים שהועברו לעמותה הקשורים במאזן ימי המחלה והחופשה עד ליום העברתם לעמותה תשמרנה ברשות השידור. ימי המחלה והחופשה שהצטברו לטובת העובד מיום העברתו לעמותה ישמרו בעמותה.... ב. עובד שהועבר לעמותה ופרש ממנה, ועמדו לזכותו ברשות השידור ימי מחלה או חופשה צבורה ביום העברתו לעמותה תשלם רשות השידור לעובד הנ"ל אם וכאשר יעמוד העובד בקריטריונים לתשלום פדיון ימי מחלה או חופשה, את חלקה המחושב על בסיס השכר הקובע האחרון של העובד ברשות השידור , כשהוא מעודכן על פי הסכמי השכר, תוספת יוקר, וכיוצ"ב כנהוג במשק הציבורי. ובהתאם לכללים שיהיו נהוגים במדינה המסדירים פדיון ימי מחלה וחופשה". (דגש שלי ש.ש.). בתאריך 30.6.02 נשלח לתובע מכתב ובו תנאי הפרישה (נספח 6 לתצהיריו) שם נאמר כי עומדים לזכותו 65 ימי חופשה בסך 23,844 ₪. העמותה טענה כי מכתב זה נכתב על ידי גורם בלתי מוסמך, אולם על המכתב המאשר מכתב זה בשנית ומתייחס אליו חתום מנכ"ל העמותה מר זוסיא רודן ביום 23.7.01. לא ניתן לטעון כי מנכ"ל העמותה אינו גורם מוסמך. על כן יש לראות בקביעתה העמותה במכתב תנאי הפרישה, בסיס עובדתי נכון בדבר מספר ימי החופשה להם היה זכאי דאז דהיינו 65 ימי חופשה בסך 23,844 ₪. אין מקום להתכחש לנתון זה, שכן ההנחה המשפטית לפיה תלוש שכר משקף נכונה את המצב אלא אם הוכח אחרת נכון גם לקביעה זו של המעסיק לגבי מס' ימי חופשה העומדת לרשות עובד בעת פרישתו בפרט נוכח העובדה כי נטל ההוכחה לעניין קיום פנקס חופשה ורישום ימי חופשה מוטל על כתפי המעביד וקצרה היריעה מלהביא את פסיקתו של בית הדין בעניין. טוענת העמותה כי התובע ניצל ימי חופשה (עמ' 20 שו' 23-28) אולם כאמור הנטל על המעביד ודי בכך. זאת ועוד, בטיוטת ההסכם שנשלחה לו (נספח ה' לתצהיר יאיר שטרן נאמר מפורשות בסעיף 9 כי התזמורת תשלם עבור ימי החופשה העומדים לרשותו "לפי הכללים הנהוגים ברשות השידור" ושם מולאה הרובריקה ב-65 ימים והינם "שווי ערך לסך 23,844 ₪ ברוטו" כאמור שם. הנתבעים טענו כי התובע נחקר וציין שלקח חופשות. גם אם נכון הדבר נטל ההוכחה בעניין ימי החופשה מוטל על המעביד כאמור. זכות זו לימי חופשה אינה תלויה בהסכם ההבראה או בהסכם הפרישה והיא קמה לו מכוח סעיף 9 להסכם ההעברה כאמור לעיל. משכך, מתקבלת תביעתו של התובע לפיה זכאי 65 ימי חופשה בסך 23,844 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.02 זה ועד ליום התשלום בפועל. עוד טענה העמותה כי מ-11/02 עד 10/3/02 נעדר עקב תאונת דרכים (עב 2408/02 (מ/1) מידע זה אמור היה להיות אצל המעביד. מכל מקום לאחר תאונה יש להניח שמדובר בימי מחלה ולא בחופשה. גם אם נטלו חופשות על ידו, לטעמו של בית הדין הרישום במכתב נכון וגם אם לא, הרישום אצל המעביד מחייב. התובע עבד מ- 15.9.71 ברשות ומ- 1.9.95 ועד 31.2.02 בעמותה סה"כ כ-24 שנים ברשות וכ-7 שנים בעמותה. זה יחס החלוקה שיש לנקוט בחלוקת התשלומים ביניהן. המקור הנורמטיבי לתשלום זה אינו הסכם הפרישה הבלתי חתום אלא חוק הגמלאות, הסכם ההעברה והנוהג. על הרשות והעמותה לשלם לזכותו את פדיון ימי החופשה שנצברו לו. נוסח סעיף 9 להסכם ההעברה, קובע את אופן החלוקה בין הרשות לעמותה. התשלום של ימי החופשה כאמור לעיל יחולק בין הנתבעות - הרשות והעמותה בהתאמה. מר צימרמן העיד כי אין באפשרותו לבדוק כמה ימי חופשה צבר קודם אולם בחלוקה היחסית בא פתרון גם לסוגיה זו. חרף הטענה כי הגשת תביעה זו באיחור גרמה נזק ראייתי מצוי לפנינו מידע אותנטי מזמן אמת. על העמותה והרשות לחלק ביניהם את התשלום, לפי יחסיות שנות עבודתו בכל אחת מהן. חובתה של העמותה כיום אף שנטען כי היא חדשה ,קמה נוכח דברי כב' הש' רבינוביץ בפסק הדין בע"ע 35193-05-10 אליעזר אהרוני ואח' נ' רשות השידור (נבו), בו נקבע על ידי כב' השופט רבינוביץ כי: "מינוי מפרק זמני יכול להצביע על מצב כזה, אלא שבענייננו, למרות מינוי מפרק זמני, המשיכו המערערים לקבל את זכויותיהם כימים שבטרם מינויו, כך שלא היה צורך לפרוש את רשת הביטחון ולשוב למשיבה. כעבור זמן אף המשיכה העמותה להתנהל ללא מפרק זמני, ללמד שהמצוקה עברה מן העולם, וגם קודם לכן לא הייתה בעוצמה כזו שגרמה לפגיעה בזכויות המערערים". משכך, ומשעברה המצוקה לנוכח התהליך שמתאר בית הדין הארצי אין כל מניעה שגם העמותה תישא בתשלומים . מכל מקום התובע עצמו לא יכול להיות ניזוק מהתנהלותה. הסכם המעבר מתייחס למעורבות הרשות לעניין החופשה (ראה עדות ברמט עמ' 9 שו' 17-21). על כן הרשות העמותה ישלמו ביחד לתובע סך כולל של 23,844 ₪ בגין פדיון חופש, הרשות סך של 18,459.8ש"ח והעמותה סך 5384.12 ₪.הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.02 ועד ליום התשלום בפועל. ימי מחלה התובע לא כימת את רכיב המחלה בתביעתו ועשה זאת רק במסגרת תצהירו. משכך, טענו הנתבעים יש מקום לדחיית התביעה. לטענתם, בתיק עב 2408/02 (מ1) בכתב התביעה בו מציין התובע כי בנוב' 2001 נפצע בתאונת דרכים ונעדר עד 10/3/02. דהיינו כארבעה חודשים נעדר התובע בגין פגיעה בתאונה. על כן לטענתם יש לדחות תביעתו לפדיון ימי המחלה. הפסיקה בנוגע לרשות השידור מצביעה על כך כי עובד בכתב מינוי ובפנסיה תקציבית זכאי לפדיון ימי מחלה. (ראה עב (י-ם) 2347/05 רפאל יהושע נ' רשות השידור (2009)) כמו כן עב (י-ם) 2112/05 בראל יוסף נ' רשות השידור (2008) . תימוכין לכך יש למצוא בסעיף 9 להסכם העברה הקובע בעניין ימי מחלה וחופשה כי כל זכויות העובדים שהועברו לעמותה הקשורים למאזן ימי המחלה והחופשה עד ליום העברתם לעמותה תשמרנה ברשות השידור. ימי המחלה והחופשה שהצטברו לעובד מיום העברתו לעמותה ישמרו בעמותה. בסעיף ב' לאותו סעיף נאמר כי עובד שעבר לעמותה או פרש ממנה ועמדו לזכותו ימי מחלה תשלם רשות השידור את חלקה בהתאמה. באותו סעיף נאמר "וכיוצ"ב כנהוג במשק הציבורי ובהתאם לכללים שיהיו נהוגים במדינה המסדירים פדיון ימי מחלה וחופשה". מכאן, שעלינו לבדוק מה נהוג ברשות ועל פי הפסיקה לעיל והנהוג בנוסף להסכם ההעברה קמה הזכות. הסדר של פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים אינו חלק ממשפט העבודה המגן המעוגן בחקיקה. הסדר של פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים מעוגן בתקשי"ר. הוראות התקשי"ר חלות על פורשים שפרשו לקצבה לפי חוק הגמלאות. התובע נמנה עם עובדים כאלה. פסקה 33.270 (א) לתקשי"ר קובעת פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה. בפסק דין בעניין ע"ע (ארצי) 105/05 נחמן אורון נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (נבו), נקבע כי במקרה של ספק או אי בהירות ניתן לפנות להוראות התקשי"ר כדי ללמוד מהם על הנהוג או המשמעות המסוימת הנהוגה במקום העבודה. הוראת סעיף 33.271 קובעת : "פרש עובד מן השירות בנסיבות המפורטות להלן, ישולם לו או לשאריו פיצוי בעד ימי חופשת המחלה שלא נוצלו העומדים לזכותו בתאריך פרישתו..." אין מחלוקת כי ההוראות קובעות תנאים לצבירה של שני שליש מימי המחלה בחישוב שמונה ימים על כל חודש וכו', אולם, מידע זה מצוי בידי המעביד כפי שעולה ממכתבה של כב' ברמט אשר הסכומים המופיעים במכתבה הם פועל יוצא של יישום מידע זה. וכעדותה: "אני הייתי צינור, רכזתי את הנתונים שהועברו לי הוצאתי אותם במסמך והעברתי אותם לעובדים, לא התעסקתי במו"מ עצמו". (עמ' 8 שו' 20-21 ובהמשך: "ת. המכתב שאני חתומה עליו, 30.6.2002 עם החתימה שלי זה המכתב היחידי שאני מסתמכת עליו, כל היתר, אני הוצאתי ממה שאני זוכרת, הוצאתי מכתב בו רכזתי את כל הנתונים לתובע שהיה חלק מהעובדים, שהיה להם אפשרות לקבל תנאי פרישה מיוחדים אלה 30.6הוצאתי מסמך ישבתי עם מנכ"ל התזמורת דאז מר רודן, את כל הנתונים הכספיים זה היה בקשר עם רשות השידור, יש סעיף שציינתי כל האמור לעיל מותנה בבדיקה סופית ובאישור רשות השידור (נספח ד' לתצהיר. מעבר לזה אין לי מה להגיד יותר." (פרו' עמ' 9 שו' 3-8). (דגש שלי ש.ש.). טוענת הרשות כי המכתב מוגבל ומותנה "כל האמור לעיל מותנה בבדיקה סופית ובאישור רשות השידור...". אולם מעדותה (עמ' 11 שו' 6-7), עולה: "לא העברתי מכתב אני הלכתי פיזית לבניין רשות השידור, ישבתי עם צביקה צימרמן הם רכזו את כל הנתונים, העברתי אותם בצורה בירוקרטית למכתב זה עם חישובים". (דגש שלי ש.ש.). ברי אפוא כי המכתב שיצא לתובע יצא לאחר שהגב' ברמט ערכה את החישובים על סמך נתונים ממשיים ,הלכה פיזית לרשות השידור ישבה עם מר צימרמן וגם שם קבלה נתונים והתוצאה במכתב, לאחר בדיקת נתוניו האישיים כדין, לעניין ימי מחלה היא 186 ימים שהם 68,232 ש"ח ברוטו. כפי שהראינו לעיל לעניין ימי חופשה הסתמכנו על נספח 6 לתצהיר התובע החתום על ידי רונית ברמט תמר ובו נקבע בסעיף 4 ה' מניין ימי החופשה וערכם. אין כל מניעה לעשות כן בעניין ימי המחלה בפרט לנוכח עדותה כי נתונים אלה נרשמו לאחר בירור מפורש עם הרשות ולא נדרש לטעמנו בירור נוסף. טוענת העמותה כי באבחנה מעניין החופשה אשר מופיע גם בהסכם (נספח ה' לתצהיר שטרן), הרי שימי המחלה אינם מפורטים בסעיף 10 לטיוטה זו (שלא נחתמה) על כן לטעמה אין אישוש למכתב במסגרת הצעת טיוטת ההסכם. אין לקבל טענה זו. כמו ימי החופשה גם ימי המחלה אמורים להיות רשומים אצל המעביד ומכתב גב' ברמט הינו החישוב הנכון על סמך איסוף הנתונים שהיו בפניה, אישורם ברשות השידור באופן אישי מול מר צימרמן והודעתם לתובע במכתב. די בכך. תשלום ימי מחלה מבוצע על פי קריטריונים. עצם הזכות לפדיון, כשלעצמה, לא מקנה זכות לגרירה ממעביד אחד למעביד אחר, ואינה מחייבת את המעביד האחרון לשלם פדיון על ימי מחלה בלתי מנוצלים אצל המעביד הקודם. יש צורך במקור הסכמי ברור, המאפשר את הגרירה והמאפשר פדיון של ימי מחלה בלתי מנוצלים, גם אצל מעביד קודם. "ע"ע (ארצי (126/09 מנחם צברי נ' מדינת ישראל (2011) ( ). אולם ימי המחלה מופיעים בהסכם ההעברה, באופן מפורש בסע' 9 א' לרבות סעיף 9 ב' מתייחסים לסוגיה זו, ומאפשרים את גרירתם באופן מפורש. לטענת העמותה, הרשות היא זו שמעורבת בהיבטי התשלומים הכספיים לתובע והיתה מעורבת באישור תנאי פרישתו. העמותה הפנתה לסע' 4ב' וב' ו-10 להסכם המעבר, ולטענתה הרשות גם אמורה לשאת בפדיון ימי המחלה (עמ' 3 שו' 27-28 לפרו' 12.7.10). עניין פדיון ימי מחלה, אינו קשור לפרישה מרצון, או שלא מרצון אלא לפרישה לפי חוק הגמלאות כפי שחל על התובע. לעניין זה יש לומר כי רשות השידור משלמת פדיון ימי מחלה לפורשי פנסיה ולכן אין כל סיבה שלא ישולם לתובע. נוכח סעיף 9 להסכם ההעברה ולפיו "כל זכות ימי המחלה עד ליום ההעברה ... ברשות השידור". בס"ק ב' נאמר " עובד שהועבר לעמותה ופרש ממנה ועמדו לזכותו... תשלם רשות השידור.. את חלקה כשהוא מעודכן..." הרי שככל שאין לרשות רישום ימי מחלה כעדות צימרמן , בניגוד לעדות ברמט אשר טענה כי איששה את הנתונים מולו, יחולקו הימים באופן יחסי על פי שנות העבודה. במקרה זה העובד הופרש מהעמותה, על פי הסכם ההבראה ולכן יש ליתן לו זכות זו לפדיון ימי מחלה, גם מכספי העמותה. מר צימרמן אישר כי תנאי פרישה ניתנים באישור נש"מ וכי "רשות השידור היא הגוף החוקר שטיפל בעובדי העמותה, כלומר כל עובד עמותה שפרש, פרישתו הייתה באמצעות רשות השידור, ולכן הרשות יישמה את ההסכם וההגדלה על כל המשתמע כפי שנש"מ אישר" (עמ' 48 שו' 19-23). וציין "אני מאשר את הטפסים של הגמלאים.. אני מאשר את הטפסים ניתן פירוט שכר... (עמ' 59 שו' 20-22). ימי מחלה ישולמו ביחסיות התקופות, גם על ידי הרשות וגם על ידי העמותה. יש להדגיש כי מר שטרן העיד שרשות השידור נשאה בעלויות פרישה של עובדים אחרים ולא פנתה לעמותה לקבל החזר ממנה (עמ' 47) לפיכך, לפי סעיף 9 עליה למעשה לשאת בכל הנטל של פדיון ימי המחלה, שכן מר צימרמן אישר את חבות רשות השידור בעניין המחלה (עמ' 50 שו' 17-20). אולם הסכם המעבר הוא המחייב. מסקנתנו אפוא כי על הרשות והעמותה לשלם לכל הפחות בחלוקה יחסית לפי תקופות העבודה ועל פי סעיף 9ב' להסכם העברה משלא הוכחו הנתונים המדוייקים לתובע סך של 186 יום פדיון ימי מחלה, בסך 68,232 ₪ ברוטו .הרשות סך 52,824.7 ₪ והעמותה סך15,407.2 ₪ ,נכון ליום 30.6.02 כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מתאריך זה ועד ליום התשלום בפועל. משמעות הגדלת שיעור הקצבאות לנגנים אחרים לאחר פיטוריהם מכוח הסכם ההבראה. הוכח בפנינו כי עוד טרם הסדר הנושים העמותה לא עמדה בתנאי הסכם הפרישה לפורשי 2002 (המנויים בנספח א') על כן בתאריך 23.2.03 תבעו (עב 1413/03). בעת זו נקלעה העמותה לפירוק ורשות השידור שלמה את הזכויות שנתבעו. התובע לא יכול להסתמך על תצהיר מר יהודה כהן (נספחים ב' ו-ד' לתצהירו). שכן הסכם הפרישה אינו הסכם "דומה" לכולם. הסכם הפרישה כפוף לוותק האישי ולפרטים אישיים אחרים. על כן משהוצע לתובע הסכם אישי וסירב בתוקף לחתום עליו אינו יכול להסתמך על הסכם פרישה של מר כהן. רשות השידור התכחשה למחויבותה, שם, בכתב הגנתה בתביעת העובדים שלא קבלו תנאי הסכם הפרשה (עב 1413/03) ואולם בסופו של יום שילמה את הסכומים (נספח ד' לתצהיר כהן, עדות המפרק עמ' 65 שו' 8-14, 25-27, עמ' 68 שו' 4-5). טוען התובע כי אותה מחויבות שגילתה הרשות שם, עליה לגלות בעניינו. אולם מר כהן העיד כי הפרישה מטעמו הייתה מרצון. (עמ' 37 שו' 25-30), מה שאין כן במקרה של התובע. כך גם אישור הגמלאות שלו היה שונה משל התובע (מ/5). יש לכך נפקות לעניין "לפנים משורת הדין" שהרשות טוענת שנקטה בעניין כהן, באבחנה ממקרה בו לא היה שתוף פעולה מרצון. לכן לעניין זה אין לקבל את טענת התובע לגזרה שווה. בעניין זה יש לקבל את טענות הנתבעים כי התובע נקט הליכים רבים כנגדן, בשלבים שונים וככל שחפץ יכול היה לעשות כן הן לעניין שעור הגמלאות והן לנושאים אחרים (ראה מכתב התובע נ 1/1 ובש"א 2160/02 נ3 /1). כמו כן בעניין זה יש לזקוף לחובתו את העדר חתימתו על הסכם הפרישה באבחנה מהפורשים אליהם מבקש להדמות. אף הנאמן ציין זאת בפניו (במכתבו מיום 10.7.05 נספח 11 לתצהיר התובע), והתובע אישר זאת (עמ' 15 שו' 4-10 ולא עשה כן גם ב 2004 עת ידע על תביעת האנשים האחרים (עמ' 17 שו' 19-21, עמ' 19 שו' 2-4). אמנם מר כהן ציין כי לא פנה לתובע שיצטרף לתביעה אולם זאת מחמת שלא חתם על הסכם הפרישה (עמ' 39 שו' 12-19). ראה גם "ואם חתמו על זה מה זה שייך אלי , אני לא חתמתי. לא שייך אלי" (עמ' 20 שו' 8-13). מנגד עובדים אחרים שסיימו עבודתם, היו בנספח א' ולא חתמו על הסכם פרישה, לא קיבלו את תנאי הסכם הפרישה, התובע לא טען אחרת ומר כהן אישר זאת בעדותו. (עמ' 41 שו' 1-14). דוגמא נוספת היא הגב' ישראלה וייסר (נספח 2 להודעת נתבע 4 הנאמן מיום 28/7/11), שהגישה תביעת חוב שלא על פי הסכם הפרישה וממילא מרבית תביעתה נדחתה לרבות דמי הסתגלות אותם תבע התובע גם פדיון ימי המחלה נדחה כיון שהמשיכה לעבוד (עמ' 73 שו' 19-23). מר כהן העיד כי רות רון שנרשמה בנספח א' ולא חתמה על הסכם הפרישה לא נכללה בתביעה שהוגשה (עמ' 38 שו' 28-30) (היא הייתה בשנת ניסיון), כך גם לעניין זיגמונד ביוף שהגיש תביעה שנדחתה משלא חתם על הסכם הפרישה, רואים אנו כי לא כל העובדים "האחרים" זכו לתנאי הפרישה המועדפים כטענת התובע, כל אחד מהם נידון והוכרע לגופו, ולכן טענת האפליה וההדרה של התובע דינן להידחות. טענת התובע כי יש לפעול לפי העובדים האחרים כגון מר כהן דינה להידחות. האבחנה ביניהם מהותית ומותרת. נוכח האמור טענת התובע לאפליה ולהשוואת תנאי פרישתו לעובדים אחרים, נדחית. תביעת החוב למפרק הזמני אין מחלוקת כי התובע הגיש הוכחת חוב למפרק הזמני. אין מחלוקת כי המפרק הזמני לא בדק את הוכחת החוב ולא התייחס אליה כלל. חובתו של מפרק, כידו הארוכה של בית המשפט, לבדוק כל פנייה אליו ולאשרה או לדחותה. "המועד לבדיקת תביעת החוב. בבש"א (ירושלים) 225/03 אבנר חגי נ' רמת איתרי, התייחסתי לסוגיה זו, והעמותה אף מפנה להחלטה זו. תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק) תשמ"ז-1987, מפנה לפרק ז' לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985 בכל הקשור לזכויות נושים, תביעות חוב וחלוקת דיבידנד. תקנה 93 לתקנות הפש"ר, בסימן ה' של פרק ד' קובעת:"(א) הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה ; תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה החלטתו המנומקת. (ב) הכונס הרשמי רשאי להאריך את המועד האמור בתקנת משנה (א). (ג) הגבלת הזמן האמורה בתקנת משנה (א) אינה חלה על הכונס הרשמי בשמשו כנאמן. "על החלטת נאמן בתביעת החוב ניתן לערער, כמפורט בתקנה 96 לתקנות אלה. ההוראות בדבר חלוקת נכסים מופיעות בסימן ו', דהיינו לאחר ההוראות בעניין תביעות החוב. יתכן שזהו הסדר ההגיוני של הדברים, בבחינת דע את סכום החוב ובהתאם תממש נכס מתאים. יחד עם זאת, אין הוראה הקובעת איזו פעולה יש לבצע ראשונה, האם טיפול בתביעות החוב או מימוש נכסי החברה או פושט הרגל? יתכן אף מצב שהפעולות תעשנה במקביל, והכל בהתאם לענין. המחברים ש' לוין וא' גרוניס בספרם פשיטת רגל (מהדורה שניה, 2000), מציינים כי חלוקת דיבידנד תעשה: "משהחליט הנאמן בתביעות החוב ומשמומשו נכסי פושט הרגל, כולם או חלקם על הנאמן לחלק דיבידנד לנושים שתביעותיהם הוכרו." (שם, 282). אף מדברים אלה אפשר ללמוד כי תחילה יש לבדוק את תביעות החוב על מנת לדעת מהו היקף הנשייה, או אז להחליט איזה נכס יש למכור בהתאם. .... ציפורה כהן בספרה, פירוק חברות (2000), מציינת: "מטרת המינוי של מפרק זמני היא להגן על מבקשי הפירוק מפני שינוי לרעה של מצבם. שינוי כזה יכול להיגרם הן בעקבות הברחת נכסים על-ידי נושאי המשרה בחברה ועל-ידי שימוש בכספי החברה וברכושה לטובתם ולטובת אלה, שהם חפצים ביקרם והן על-ידי המשך הניהול הכושל על-ידי בעלי השליטה, שדרדרו את החברה עד למצב של פירוק. הדברים האחרונים נכונים, כמובן, למקרים של פירוק חברה מטעמים של חוסר יכולת פירעון". (שם, 233). ... עליו לאזן בין אינטרסים מתנגשים: מצד אחד, רצונו של מבקש הפירוק להגן על רכוש החברה, כדי שיהיה לו ממה להיפרע לאחר מתן צו הפירוק, ומהצד האחר, האינטרס של החברה להמשיך את ניהול עסקיה באמצעות האורגנים המוסמכים שלה" (שם, 233).הכונסים במקרה זה אינם במצב של בעלי תפקיד בפירוק "קלאסי", שמטרתו לממש נכסים ולהביא בסופו של יום לפירוק. י' בהט, בספרו דיני הבראת חברות, תשנ"ה, מציין: "בדרך כלל לא מוסמך המפרק הזמני לעשות שימוש בנכסים, כמו מכירתם וחלוקת תמורתם. עם זאת, נראה כי הדבר מותנה בניסוח הצו, אם כי דומה שבכל מקרה לא יורשה לחלק הרכוש." (שם, ע' 362). דברים אלה יפים אף לגבי עמותה, ומתאימים אף לענייננו. ב'פרשת בזל' (ה"פ (ת"א) 10511/02 חברת נמל בזל בע"מ נ' עיריית טייבה,), מציינת כב' השופטת ו' אלשיך, כדלקמן: "הרציונל העומד מאחורי הוראות פקודת פשיטת הרגל הינו פשוט; הגנה על זכותו של החייב להבהיר את מצבת חובותיו המדויקת ולהסתמך עליה בדרכו להציע הצעת הסדר או לבקש הפטר, בכדי לפתוח דף חדש בחייו. "ו'בפרשת ליבאי' (פש"ר (ת"א) 1307/01 ליבאי נ' בנק משכן בע"מ,), מוסיפה היא: "בעמדות הנושים… על פניו, יש טעם גם בטענות כי לאחר בדיקה אובייקטיבית קיים סיכוי סביר כי תביעות החוב יוקטנו…"-(לניתוח מעמיק של תפקיד הנאמן או מפרק זמני ואחריותם, ראו דברי כב' השופט י' לויט בפש"ר (ת"א) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר,). 9. מן המקובץ עולה כי אכן יש מצבים שיש להקדים את בירור תביעות החוב על מנת לדעת כיצד לכלכל את צעדי החברה (או העמותה)... 10. ניתן אף לדחות הבקשה, מטעמי שיהוי או זניחת הזכות לעתור בבקשה מעין זו, עתה לאחר שלינוי המשיכה לבנות הפרויקט. התוצאה היא אפוא שהבקשה נדחית." בשא (י-ם) 1299/08 עמותת משתכני הר שמואל נ' זאב וייל עו"ד, כונס הנכסים משותף (2008)". (להלן: פסק דין הר שמואל). נוכח הפסיקה לעיל יש לדחות את טענת המפרק כי כיון שהעניין של התובע הסתיים קודם לא היה טעם לבדיקה ויש לדחות גם את טענתו כי מששילמה הרשות לאחרים במילא לא היה צורך בבדיקה מטעמו של הוכחת החוב. טענתו זו אינה מתיישבת עם העובדה שתביעת החוב של גב' ישראל וייסר נבדקה על ידו ואושרה בחלקה באותן נסיבות של לוח זמנים, וזו של מר כהן נבדקה ונדחתה וזו של רות רון בהתאמה. כולם מבחינת מעמד, נמצאים בנספח א' להסכם הקיבוצי וכשם שנבדקה תביעת החוב שלהם היה על המפרק לבדוק גם את תביעת החוב של התובע. בפסק דין הר שמואל לעיל כמו גם מפסיקה רבה אחרת עולה כי היה על המפרק לבדוק את תביעת החוב של התובע לשקול את האמור בה ולקבל החלטה תוך 90 יום כדין. זאת לא נעשה. על פי הפסיקה לעיל רשאי היה המפרק לדחות מטעמים שונים כפי שאכן עשה בתביעות חוב אחרות או לאשר. ברי כי רמת המידע שהייתה לו בעת שהוגשה לו תביעת החוב הייתה טובה יותר מזו שנפרשת בפנינו באיחור. כמפרק הייתה לו נגישות לכל הניירת הקשורה לעמותה וכך יכול היה להתחקות אחר הרכיבים השונים ושיעורם כאמור זאת לא נעשה ולא ראינו כל נימוק או הצדקה להתנהלות זו של המפרק. מובן כי חלוף הזמן ואי הבדיקה במועד בו הוגשה תביעת החוב היה בהם כדי לפגוע בתובע. לטעמו של בית הדין, חדל המפרק הזמני , ולא מילא את תפקידו בעניין התובע, לא בדק את תביעת החוב בכלל ובוודאי שלא במועדה. לא למותר לציין כי על פי הפסיקה לעיל לא ניתן להציע הסדר נושים שעה שהמפרק אינו בקיא במצבת החובות האמיתית. אי בדיקת תביעת חובו הותירה מידע חסר לעניין ההסדר. אין בכך לפגום בהסדר שהושג והוא עומד על כנו. אולם יש לקבל את טענת התובע בנוגע להתנהלות המפרק הזמני. הנתבעים טענו כי היה על התובע להגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי משהמפרק לא התייחס לתביעת החוב, בעניין זה יש לציין כי משהמתין להחלטה על תביעת החוב, ומשהגיש למפרק, לא חלה עליו חובה לפנות לבית המשפט המחוזי (עמ' 27 שו' 30-33), ואין להטיל נטל זה עליו. עובדתית התובע סבר שהוגש ערעור נוכח דברי בא כוחו דאז, אולם הוכח כי לא הוגשה כזו (עמ' 19 שו' 8-12 וכן עדות המפרק ש' 20). נכון הוא כי יכול היה לפנות, אולם מנגד חובת המפרק לבדוק תביעת חוב ולהחליט בה בפרק זמן קצוב, היא חובה סטטוטורית מכוח מעמדו. כיום עומדים הדברים במקום בו מצוי הסדר הנושים בשלביו האחרונים לאחר שמרבית הנושים קבלו את הדיבידנד המינימאלי שהוסכם. המפרק הזמני דאז, הנאמן להסדר הנושים כיום, טוען כי משלא נבדקה תביעת חובו, אין הוא נכלל בהסדר הנושים ועל כן אינו יכול להיפרע מקופת ההסדר, וכן כי הנאמן אינו חב לו דבר. לטענתו משלא פנה התובע לבית המשפט המחוזי אזי איננו שותף להסדר ואינו יכול להיפרע הימנו כיום. אולם , משלא נתנה כלל החלטה בתביעת חובו, אין בכך שלא פנה לבית משפט מחוזי כדי להפחית מאי מילוי החובה על ידי המפרק. "דומה, כי המבקש בוחר להתעלם מהעובדה, כי מפרק המנהל חקירה כ"ידו הארוכה של בית המשפט", אינו פרקליט רגיל, הפועל כשלוחו של צד אזרחי אינטרסנטי, אלא כשלוחו של הדין ובית המשפט, שעניינו אינו בהכרח בהרשעה או הכשלת "הצד שכנגד", אלא בחשיפת האמת ובשירות האינטרס הציבורי. אי לכך, הרי שחקירת התנהלות החברה, כולל התנהלות כספית, ובדיקת תביעותיו וטענותיו הכספיות של המבקש לחוב של החברה כלפיו, לא רק שאינן סותרות, אלא משלימות זו או זו, ולמעשה מקנות למפרקים בקיאות בחומר הראיות, באורח שעשוי לתרום להכרעה יעילה וצודקת של תביעת החוב." (דגש שלי ש.ש.). פש"ר (ת"א) 1355/04 משה שוב נ' רו"ח שמואל רוזנבלום (2007). אכן, הסמכות לדון, בתביעת חוב בפרט ובחוב של התובע כנגד עמותה בפירוק דאז והסדר הנושים כיום היא של בית המשפט המחוזי הדן בפירוק ורואה את כל מסכת הנושים בהינף אחד. (פי' (ח'), 4498/89 רוזנצויג נ' רטפון השקעות (תשמ"א) בעמ' 1 סעיף פ"מ תשמ"א (3) 503,505, ובהעדר רשות מבית המשפט המחוזי אין הדבר בסמכותנו. כך גם בכל הנוגע להתנהלות המפרק הסמכות היא של בית המשפט הדן בפירוק ואינו בסמכותנו. בנוסף משהתובע עצמו טען בסיכומיו כי הנאמן וההסדר אינם יריבים לו, שכן חדל לעבוד טרם הפירוק הזמני והתביעה הוגשה כשהעמותה כבר לא בהליכי הפירוק, אזי אין בית הדין רשאי לתת סעד שלא נתבקש או כנגד צד שלא נתבקש ממנו סעד. משכך אין כל חיוב כספי כנגד המפרק הזמני או קופת הסדר הנושים. בנוסף בהסדר עצמו נקבע כי הוא חל על מי שהיה עובד בזמן מינוי המפרק הזמני והתובע כבר לא היה במעמד זה במועד הפירוק. לפיכך הגם שיש לקבל את טענת התובע לעניין בדיקת תביעת החוב.אין סעד כספי כנגד המפרק הזמני או קופת הסדר הנושים .כפי שציינו בנסיבות אלה ונוכח פסק דין אהרוני דלעיל יש לקבל את הטענה כי העמותה עצמה צריכה לשאת בתשלומים ולמעשה נותרה עם אותו תיק ניכויים וחייה ממשיכים, כדברי כב' הש' רבינוביץ שם. השתק - מניעות הנתבעים טענו להשתק ומניעות עקב תביעות קודמות של התובע כלפי מי מהם אשר נמחקו בחלקן ונדחו בחלקן. אכן התנהלותו בליווי בא כוחו דאז, ראויה לכל ביקורת, אולם כפי שפסקנו לעיל, מקום בו נפלה טעות והממונה על הגמלאות פעל בתום לב על סמך מידע מוטעה, או מקום בו קמה זכות קוגנטית על פי החוק וההסכמים הקיבוציים או התקשי"ר כמו פדיון חופשה ומחלה, אין מקום לשימוש בטענת המניעות או ההשתק, ויש לוודא כי התובע הגמלאי יקבל זכויותיו אלו. שיהוי מצאנו - התיישנות ספציפית, לעניין שיעור הגמלה ודחינו את הגמלה שהתיישנה. באשר לשיהוי מקום בו המידע לא נפגע אין מקום לדחות רק בשל חלוף הזמן. שאלת הנזק הראייתי נלקחה בחשבון אולם לא הוכח על ידי הרשות או העמותה כי נעשה חיפוש אמיתי במסמכיה למצוא מידע. מנגד, הוכח כי המידע שנמסר לתובע בקשר לחופשה ומחלה נעשה על ידי הגב' ברמט לאחר בירור אמיתי בזמן אמת לרבות עם הרשות ועל כן מידע זה לא נפגע עקב השיהוי. סוף דבר, התביעה לסעד הצהרתי נדחית. לעניין בדיקת מועד תשלום הגמלה, לא נזקקים אנו לכימות, מדובר בהפעלת שיקול הדעת של הממונה על הגמלאות האם לשלמה מיולי 2002 מועד בו חדל לעבוד במקום מיולי 2003 מועד בו החל תשלומה בפועל. על כן מורים אנו לממונה על הגמלאות לשקול בשנית את המועד כאמור בגוף פסק הדין. התביעה בדבר שינוי שיעור הגמלה נדחית מחמת התיישנות מהנימוקים המפורטים בגוף פסק הדין. התביעה לתשלום פדיון ימי חופשה מתקבלת. הרשות והעמותה ישלמו לתובע פדיון ימי חופשה בסך 23,844 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.02 ועד ליום התשלום בפועל בחלוקה ביניהם כאמור בגוף פסק הדין בסעיף 66 לעיל. התביעה לתשלום פדיון ימי מחלה מתקבלת. הרשות והעמותה ישלמו לתובע פדיון ימי מחלה בסך 68,232 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.02 ועד ליום התשלום בפועל, בחלוקה ביניהם כאמור בגוף פסק הדין בסעיף 81 לעיל. טענות התובע בדבר אפליה, חובת יישום הסכם הפרישה והשוואתו לפורשים אחרים ,ברכיבים נוספים ,נדחו מהטעמים בגוף פסק הדין. התובע הודה בתצהירו שקיבל את כספי ק"ג וקרן ההשתלמות (סעיף 23 לתצהיר). אולם הנתבעים כולם לרבות המפרק ,הסכימו לאשר לשחרור קרנות או קופות גמל של התובע, לרבות כספי מבטחים ,ככל שקיימות וכך ייעשה תוך 60 יום. שקלנו בכובד ראש את שאלת ההוצאות בהליך זה, בין היתר נוכח התנהלות התובע לאורך זמן , התנהלות העמותה, התנהלות הרשות והתנהלות המפרק. לטעמו של בית הדין הממונה על הגמלאות פעל כראוי ואין לחייבו בהוצאות התובע כלל. באשר למפרק, משנסתיים הפירוק בהסדר , המצוי בשלביו האחרונים ,שהתובע אינו כלול בו, ולא טען ליריבות עמו או עם המפרק אין צו להוצאות בין התובע למפרק ולהסדר הנושים. פחות נכונים הדברים לגבי התנהלות העמותה, אשר תשלם לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪ ובנוסף תשלם שכ"ט עו"ד התובע בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. באשר להתנהלות הרשות, מצאנו כי נפלו פגמים של ממש בהתנהלותה כלפי התובע ולכן הרשות תשלם בנוסף לאמור לעיל הוצאות לתובע בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד התובע בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. חוזהפיטוריםפרישההסכם קיבוצי