תאונת דרכים - עגלה עם סוס

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים - עגלה עם סוס: א. מהות התובענה זו תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). מאחר שהנתבעת כפרה בהיות התאונה תאונת דרכים, פוצל הדיון לשניים, ובשלב הראשון ניתן בתאריך 17.9.08 פסק דין חלקי בשאלת החבות, בו נקבע שהתובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שנפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. בשלב השני של הדיון, הוא השלב הנוכחי, תידון סוגיית גובה הנזק. ב. עובדות רלבנטיות התובע יליד 7.6.66, נשוי ואב ל-5 ילדים, נפגע בתאריך 26.10.06 בתאונת "פגע וברח" לאחר שעגלה הרתומה לסוס בה נהג, ביחד עם חברו, ברחוב הרצל בתל-אביב, התהפכה עקב פגיעת רכב לא מזוהה. התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים "איכילוב" כשהוא במצב קשה, ואובחן כסובל מפגיעה רב מערכתית עם חבלת ראש, דימום תוך מוחי ופגיעות נוספות. בהתאם להחלטתי מיום 18.2.09, מונו מומחים רפואיים להערכת נכותו הרפואית של התובע בתחומי הנוירולוגיה, אורטופדיה, פסיכיאטריה, רפואת עיניים ואא"ג. לאחר שהוגשו לבית המשפט חוות הדעת הרפואיות ותחשיבי הנזק של הצדדים, נקבע התיק לשמיעת ראיות לעניין הנזק לתאריך 11.7.11. ג. הפלוגתאות בין הצדדים בין הצדדים נתגלעה פלוגתא אחת והיא:   מהו גובה הפיצוי הכספי שבו על הנתבעת לשאת, על-פי ראשי הנזק השונים שנטענו על-ידי התובע? ד. מהו שיעור הנזק? 1. מהו שיעור נכותו הרפואית של התובע? בתחום הנוירולוגי התובע נבדק ביום 18.5.09 על-ידי הנוירולוג ד"ר אברהם רפופורט, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (תה/1) ביום 24.5.09, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "הפגיעה הרקמתית המוחית נותרה בצורה בלתי הפיכה, כפי שבא לידי ביטוי בבדיקה C.T מוח. מההיבט הקליני נוירולוגי, נגרמה לו פגיעה קוגניטיבית עם ירידה של 20% ובנוסף סובל מכאבי ראש פוסט טראומטיים". בסיכום חוות הדעת קבע ד"ר רפופורט: "מעריך נכותו הנוירולוגית לפי קובץ התקנות של המל"ל בשיעור של 30% נכות צמיתה לפי 29 (6) III סעיף מותאם, מאחר ואין סעיף אחר בקובץ התקנות המשקף את הירידה הקוגנטיבית וכאבי הראש הפוסט טראומטיים". בחקירתו בבית המשפט העיד ד"ר רפופורט שהליקוי העיקרי ממנו סובל התובע הינו ליקוי קוגניטיבי מנטאלי, כשלעדותו: "היתה פה פגיעה מוחית קשה מאוד דו-צדדית..." (עמ' 68 שורות 29-28). הצדדים לא העלו בסיכומיהם טענות כלפי שיעור הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי שקבע ד"ר רפופורט לתובע (30%) ולפיכך אני מקבלת את חוות דעתו במלואה. בתחום הנפשי התובע נבדק בתאריכים 17.5.09 ו-7.6.09 על-ידי הפסיכיאטר ד"ר גיא אור, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (ת/8) ביום 18.8.09, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "...בשקלול הדברים, נראה כי סבל עוד קודם לתאונה הנדונה מקשיים אישיותיים שהביאו למגבלה בינונית בהסתגלותו ואחראיים לנכות נפשית בשיעור של 10% (על פי סעיף 34 ב' לתקנות המל"ל). [...] "…הנבדק סובל כיום מעצבנות, סף גירוי נמוך, רגישות יתר לרעש, לביליות אפקטיבית ונטיה לאימפולסיביות עם שליטה מוגבלת על האינהיביציות, בו בזמן הוא נוטה להיות אפאטי, סובל מעייפות וליאות, מבטא ירידה במוטיבציה וביכולת להתארגן ביחסים בין אישיים. הוא סובל מתסמינים דיכאוניים, מרבה לכעוס ומתקשה לא פעם בהבנת הסיטואציה דבר המעורר בו תגובות כעס יחד עם הצטמצמות חברתית. מדובר כאן בהפרעה נפשית והתנהגותית יחד עם שינוי אישיותי בעקבות הפגיעה המוחית שנגרמה בתאונה הנדונה. להערכתי, עוצמת התסמינים, כפי שאף נוכחתי בבדיקתי, היא גדולה, וההפרעה התפקודית הנגזרת מהם היא ניכרת. אני סבור, לכן, כי בשל תסמיניו הנפשיים וההתנהגותיים סובל הנבדק כיום מנכות נפשית בשיעור של 30% (על פי סעיף 34 ד' לתקנות המל"ל). נכות זו צפויה להיוותר לצמיתות והיא כוללת את נכותו הנפשית קודם לתאונה…". לטענת התובעים, יש לקבוע שיעור נכות נפשית גבוה מזה שנקבע לתובע על-ידי ד"ר אור, נוכח עדותו של האחרון בבית המשפט. בחקירתו בבית המשפט נשאל ד"ר אור והשיב (עמ' 101 שורות 9-7, 33-23): "ש: כל התסמינים הרפואיים שמצאת אצלו והבחנת אצלו הם חד משמעיים, יש משהו שהוא לא חד משמעי? ת: לא זה תסמינים ברורים, אני אגיד ככה שהם לא, לא כל הזמן, יש להם תנודות. [...] זאת הערכה קלינית על סמך ניסיוני, על סמך איך מקובל להעריך את הדברים שהיא משקללת בתוכה כמובן גם את העובדה שהוא קיבל נכות נוירולוגית מתוך הנחה שזו אכן הנכות שניתנת לו 30 אחוז. זאת אומרת אני בוחן את התמונה בסך הכל. עם הקשיים כפי שציינתי בחוות הדעת, הקשיים במקרה הזה להגיע להערכה מיטבית אבל שוב, הערכה שלי על סמך מה שאמרתי לך כרגע ועל סמך ניסיוני שזה יותר מתאים לסעיף הזה [...] 34 ד'". לעדותו (עמ' 108 שורות 26-19): "ת: ... כאשר יש פגיעה כזו ברורה ומשמעותית ויש הערכה נוירולוגית על סמך ממצאים יש פגיעה מוחית אורגנית ברורה, יש דימומים רבים תוך גולגולתיים, זה לא, אפילו לא מקרה של איזה דימום קל. יש מספר דימומים תוך גולגולתיים עם פגיעה מוחית ברורה, כאשר התסמונת היא בהחלט תסמונת אופיינית, כל אלה ביחד, מכל אלה ביחד ההערכה שלי שההפרעה קודם לתאונה לא היתה יותר גדולה מאשר 10 אחוז. ככה הערכתי, אני חוזר זאת הערכה לא בנתונים אידיאליים והיא לא מיטבית אבל אלה היו הנימוקים שלי וגם עכשיו זה כך". יצוין שלאורך מרבית חקירתו של ד"ר אור, התמקדו באי כוח הצדדים בשאלות המתייחסות להשלכה התפקודית של הנכות הנפשית שנקבעה לתובע. ד"ר אור עצמו אישר בעדותו שאחוזי הנכות שהוא קבע לפי סעיף 34 לתקנות המל"ל כוללים גם שקלול של הפגיעה בכושר העבודה של התובע (עמ' 103 שורות 31-15). המסקנה המתבקשת לאור האמור לעיל היא, שחוות דעתו של ד"ר אור לא נסתרה ביחס לשיעור הנכות הרפואית הנפשית שהוא קבע לתובע כתוצאה מהתאונה (20%) ואשר על כן היא עומדת על מכונה. בתחום האורטופדי התובע נבדק ביום 19.5.09 על-ידי ד"ר חגי אמיר, מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (תה/3) ביום 26.7.09, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "במהלך כל התקופה למן הפגיעה ועד היום לא מופיעות בתיקו הרפואי כל תלונות אורטופדיות לא לגבי עמוד השידרה הצוארי ולא לגבי עמוד השידרה המותני. בבדיקה נמצאה מיגבלה קלה ורגישות בסופי טווחים בתנועות עמוד השידרה הצוארי. מכיון ואין כל הסטוריה של כאבים או תלונות של רגישות בצואר עובר לתאונה נשוא התובענה, ומכיון שמדובר בחבלה חזקה ביותר לראשו של מר בן חור, הרי שניתן להניח כי הרגישות והמיגבלה הקלה ממנה סובל בעמוד השידרה הצוארי מקורה מנזק לרקמות הרכות בצואר שניגרם בתאונה מ-26.10.2006. ולכן ניתן לקבוע כי קיימת נכות בעמוד השידרה הצוארי בגין התאונה המתבטאת בהגבלה קלה בטווחי התנועות. […] לאור האמור לעיל למר בן חור נכות צמיתה על פי הפירוט דלהלן: 10% בגין הגבלה קלה בעמוד השידרה הצוארי לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות המל"ל. 0% בגין הצלקות בקרקפת לפי סעיף 75 (2) א' לתקנות המל"ל". לטענת הנתבעת, שיעור הנכות שקבע ד"ר אמיר הינו גבוה בנסיבות העניין ואינו משקף את המצב לאשורו, לאור עדותו של ד"ר אמיר בחקירתו בבית המשפט ממנה עולה כי הוא מצא מגבלה רק בשתיים מתוך ארבע תנועות שקיימות בצוואר וגם בהן רק בסוף טווחי התנועות. בנוסף טוענת הנתבעת שאין כל תיעוד רפואי על תלונות של התובע ועל מגבלות בצוואר. בחקירתו בבית המשפט אישר ד"ר אמיר שהוא מצא הגבלה בשניים מתוך ארבעת סוגי התנועות של הצוואר (סיבוב, הטיה, כיפוף קדימה ויישור) (עמ' 75 שורות 31-25): "ש: אתה מצאת הגבלה בתנועות של ההטיה ותנועות של הסיבוב? ת: נכון. ש: לא מצאת כל הגבלה בשני הסוגים האחרים של כיפוף ויישור? ת: נכון". לעדותו (עמ' 77 שורות 9-6): "ת: אצל התובע, מכיוון שהיתה הפרעה בסופי הטווחים בסיבובים ובהטיות, שהם המפריעים יותר לטעמי, כלומר אם אדם בשביל להסתובב ולראות משהו בצד צריך לסובב את כל הגוף ולא רק את הראש, כפי שאדם רגיל עושה, אני רואה לנכון לתת לו את מלוא האחוזים באותו סעיף ולא לתת הגבלה חלקית [...] וכך עשיתי במקרה זה". בהמשך העיד ד"ר אמיר (שם, שורה 19, 33-32; עמ' 78 שורות 4-1): "זוהי הפרעה מלאה בסופי הטווחים. מדובר פה על טווח מסוים שבו קיימת הפרעה מלאה". [...] במקרה זה המדובר בחבלת ראש מאוד קשה שהיתה לאותו אדם, שמספיק חבלה הרבה פחות מזאת כדי לגרום לכאבים בצוואר ולהגבלה בתנועה שתקנה 10%, לכן כשאני רואה אדם שהיתה לו חבלה קשה בראש עד כדי להביא למצב שהוא היה ביחידה לטיפול נמרץ במשך 4 ימים ואחרי זה בנוירו-כירורגיה עוד שבועיים, המדובר על חבלה מאוד קשה בראש. אדם שמקבל כזאת חבלה אין אפשרות שלא תהיה מעורבות של עמוד שדרה צווארי, מכיוון שהראש מחובר ע"י הצוואר והשרירים מתכווצים ויש נזק לשרירים ולרצועות שמייצבות את עמוד השדרה ואת הראש...". הלכה פסוקה היא כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". [(ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, תק-על 90 (2), 532) (23.4.90)]. וכך נקבע ב-ע"א 4681/07 דהוד נ' חטאב ( ב- 20.7.10): "הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז (5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח (2) 583, 588 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.11.2005) (להלן: עניין נהרי)), ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת "כזה ראה וקדש". יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי...". ביישום ההלכה הפסוקה על ענייננו ולאור עדותו העקבית של ד"ר אמיר, לא מצאתי בסיס מוצדק להתערבות בחוות דעתו ולפיכך קביעתו בנושא שיעור הנכות הרפואית האורטופדית של התובע (10%), עומדת על כנה. בתחום העיניים התובע נבדק ביום 17.5.09 על-ידי פרופ' דב וינברגר, מומחה למחלות עיניים, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (נ/1, נ/2) ביום 20.8.09, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "בתאריך 17.9.07 נמצאה פגיעה בשדה הראיה, צמצום קונצנטרי בשתי העיניים, בעין ימין בין 60 ל-40 מעלות ובעין שמאל של כ-40 מעלות (לפי בדיקת גולדמן), לבקשתי לביצוע שדה ראיה חוזר על מנת לראות את מצבו כיום נאמר לי שמצבו הנפשי אינו מאפשר ביצוע בדיקות חוזרות בשל אי שקט ועצבנות. באם בית המשפט יסכים להסתמך על הבדיקות הישנות, לפי תקנון המוסד לביטוח לאומי סעיף 2 (2) יש לפסוק למר אזולאי 20% נכות". לטענת הנתבעת, לא ניתן להסתמך על הבדיקות הישנות שנערכו לתובע בסמוך לאחר התאונה, כאשר בבדיקתו הקלינית בשנת 2009, לא מצא פרופ' וינברגר ממצאים כלשהם בעיניו של התובע. לעמדתה, מאחר שהתובע התחמק מלבצע בדיקת עיניים נוספת, יש לקבוע כי לא נותרה לו נכות כלשהי בתחום העיניים. התובע גורס שמצבו הנפשי מנע ממנו להיבדק פעם נוספת ועל כן אין לזקוף את אי ביצוע הבדיקה לחובתו. בחקירתו בבית המשפט העיד פרופ' וינברגר (עמ' 61 שורה 9): "ת: ... כשהתובע בא אלי לבדיקה, רמת שיתוף הפעולה שלו היתה מינימלית, אם בכלל". לעדותו (עמ' 61 שורות 13, 25-24, 29-28), היו בידיו שתי בדיקות קודמות של התובע מהשנים 2006 ו-2007, מהן עלה ששדה הראיה שלו השתפר בבדיקה המאוחרת יותר. כמו כן העיד שהוא לא מצא כלום בבדיקת העיניים שביצע לתובע אשר היתה תקינה למעט צניחה של העפעף שאין לו הפרעה פונקציונאלית. בהמשך העיד (עמ' 62 שורות 8-5): "ת: ... בדיקה קודמת שלו נעשתה בזמן הפציעה וקצת קשה במצב כזה להשיב על בדיקת שדה ראיה. בבדיקה אחרי זה רואים שיפור ניכר מהבדיקה הקודמת ולכן ביקשתי בדיקה חוזרת אבל לא קיבלתי אישור לכך. בחוו"ד התייחסתי לבדיקה מ-2007 שזו הבדיקה הטובה ולכן רציתי מאוד לעשות בדיקה חוזרת". לשאלת ביהמ"ש השיב פרופ' וינברגר שצורת הליכתו של התובע היא רגילה ומתאימה לתוצאת הבדיקה השניה שבה שדה הראיה טוב יותר (עמ' 63 שורות 28-27). כמו כן העיד שהוא לא סמך על התובע ועל בדיקת שדה הראיה שלו ולכן ביקש בדיקה נוספת (עמ' 63 שורות 22-21). כפי שצוין לעיל, פרופ' וינברגר בדק את התובע בתאריך 17.5.09. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה, שכחצי שנה לאחר מכן, בתאריך 13.11.09, נבדק התובע אצל ד"ר ישראל פריאל שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הריאות. בנסיבות אלה, איני מקבלת את טענת בא כוח התובע לפיה מצבו הנפשי של התובע מנע ממנו לבצע בדיקה נוספת. לפיכך, בהיעדר טעם מוצדק לאי ביצוע הבדיקה החוזרת שנדרשה על ידי פרופ' וינברגר, איני מוצאת לנכון לקבוע לתובע אחוזי נכות בתחום העיניים. בתחום האא"ג התובע נבדק ביום 18.5.09 על-ידי ד"ר יוסף בלום, מומחה אף אוזן גרון, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (נספח 6 ל-ת/7) ביום 29.10.10, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "אני רואה מקום להענקת נכות בשל תלונת ירידה בשמיעה. הנכות המוערכת על ידי הינה 5% לפי סעיף 72 (I) א' 7. לגבי תלונת הטנטון הגם שבנסיבות שבר בעצם הטמפורלית הינה סבירה וצפויה והקריטריונים לנכות קיימים לכאורה אין לתלונה כל תיעוד. לאור זאת אני מתקשה להמליץ על נכות אך אם בית המשפט יקבל את תלונת התובע למרות העדר התיעוד בעבר אזי זכאי לנכות של 10% לפי סעיף 72 (4) ד II טנטון תמידי באזנים עם עקומת שמיעה מתאימה. [...] לגבי תלונת חוסר חוש הריח והטעם אני ממליץ על מתן נכות של 5% לפי סעיף 69 (3) ב - אבדן חוש ריח וטעם". לטענת הנתבעת, בנסיבות בהן המומחה הרפואי מתקשה לקבוע נכות על סמך תלונותיו של התובע בלבד ללא תיעוד רפואי תומך, כשהתובע עצמו בחר שלא להעיד בבית המשפט, יש לקבוע כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת הנכות בנוגע לטנטון. ד"ר בלום ציין בחוות דעתו ביחס לתלונת הטנטון: "...תלונה זו של טנטון אינה מתועדת כלל במסמכים הרפואיים. תלונת הטנטון הינה תלונה סוביקטיבית אשר עד היום אין בדיקה אשר תאשר או תשלול את קיומה. הקריטריונים למתן נכות לתלונה זו הם תמידיות התלונה מחד ועקומת שמיעה דמוית חבלה אקוסטית כפי שתואר לעיל. בדיקת השמיעה של התובע עם הליקוי התחושתי עצבי הברור משמאל ועם רקע החבלה הקשה ועם ההתאמה לעקומת חבלה אקוסטית תומכת בתלונת הטנטון. התובע עצמו תאר בפני טנטון מתמיד כך שלכאורה מתמלאים הקריטריונים למתן נכות אך העדר התיעוד מפריע לי. בנסיבות המתוארות יתכן גם שיהיה ליקוי שמיעה כמתואר ללא שתהיה תלונת טנטון [...] בד"כ איני נוטה להמליץ על מתן נכות כאשר אין מתועדת תלונה ברישומים הרפואיים. במקרה זה על רקע אישיותו של התובע אשר אינו משתף פעולה ואינו מרבה להתלונן אני משאיר להחלטת בית המשפט הנכבד אם להתבסס רק על סמך התלונה ולהעניק את הנכות הנ"ל מאחר ואיני רואה עצמי מוסמך לשפוט לגבי אמינותו ויושרו של התובע רק על פי דבריו". למרות היעדר תיעוד רפואי קודם בדבר תלונות של התובע על טנטון, ומכיוון שהתופעה מתאימה לתאונה שהתובע עבר, ומכיוון שהצדדים ויתרו על חקירתו של ד"ר בלום, לא מצאתי נימוק מוצדק לפסילת אחוזי נכות בגין טנטון, ולפיכך מתקבלות קביעותיו של ד"ר בלום בנוגע לנכות הרפואית של התובע בגין ירידה בשמיעה (5%), בגין אובדן חוש ריח וטעם (5%) ובגין טנטון (10%). בתחום הריאות התובע נבדק ביום 13.11.09 על-ידי ד"ר ישראל פריאל, מומחה לרפואה פנימית ולמחלות ריאה, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (ת/נ/2) ביום 12.5.10, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "למר בן חור אזולאי נכות בתחום מערכת הנשימה על פי הפירוט דלהלן: 20% בגין מחלת ריאות מסוג ברונכיטיס כרונית לפי סעיף 5.1.ב לתקנות המל"ל". ד"ר פריאל ציין בחוות דעתו כי: "לא ניתן לקבוע באיזו מידה תמונה זו קשורה להיותו מעשן באורח מופרז ובאיזו מידה היא משנית לתאונה עם צורך בצנרור קנה והנשמה מלאכותית...". לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח שחלק מנכותו בתחום הריאות מקורו בתאונה ועל כן יש לקבוע שלא נותרה לו נכות בעקבות התאונה בתחום הנ"ל. התובע גורס שיש לשייך מחצית משיעור הנכות שקבע ד"ר פריאל, קרי 10%, לאירוע התאונה. ד"ר פריאל העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ' 118 שורות 20-17): "ת: יש לו (לתובע-ד.פ.) בלי ספק ויש עדות אובייקטיבית שיש לו קצת נזק מהתאונה. מיד אחרי התאונה הוא עשה C.T, שם נראה שיש שינויים מינימאליים והרושם שלי שיש לו מן תמונה של ברונכיטיס. אני לא יכול לשים את האצבע אם זה קשור לאל"ף ו-בי"ת או לשני הדברים ביחד, יותר נראה לי שזה בעקבות התאונה וכל מה שהוא עבר". לאור עדותו של ד"ר פריאל אני מקבלת את טענת התובע לקביעת נכותו הרפואית בתחום הריאות בגין התאונה, בשיעור של 10%. בתחום הרפואה הפנימית התובע נבדק ביום 22.7.09 על-ידי פרופ' ארדון רובינשטיין, מומחה לרפואה פנימית, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית (נספח 8 ל-ת/7) ביום 27.7.09, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "לפנינו גבר בן 44 עם סוכרת מסוג 2, סוכרת זו בדרך כלל סוכרת גנטית ואם יש אותה ל-2 ההורים סביר להניח בסבירות גבוהה שגם הילדים יפתחו אותה כמו במקרה של אזולאי בן חור. הסוכרת שלו היתה כבר לפני התאונה [...]. נשאלת השאלה: האם לתאונה היה אפקט על דרדור מחלת הסוכרת? בתיאוריה תאונה והסטרס הנלווה לה יכולה לגרום לשחרור הורמונים שמגבירים את תנגודת הגוף לאינסולין ועל ידי כך מחמירים את הסוכרת למשך תקופת הסטרס ולעתים גם לאחריו. מאידך גיסא סוכרת היא מחלה המתקדמת ומחמירה עם השנים ובהמשך עלולה להביא לסיבוכים כמו פגיעה בעיניים בכליות ובכלי דם ע"י האצה של טרשת עורקים". בהמשך קבע פרופ' רובינשטיין שחלה אצל התובע "זחילה בהחמרת הסוכרת ולא קפיצה בהידרדרות הסוכרת שהייתי יכול לזקוף לאירוע של התאונה. מכל האמור אינני חושב שחלה התדרדרות מהירה של הסוכרת בעקבות התאונה ואין התאונה תורמת לאחוזי הנכות מבחינת מחלת הסוכרת". פרופ' רובינשטיין לא נחקר על חוות דעתו. לפיכך אני קובעת שלתובע לא נותרה נכות רפואית בעקבות התאונה מבחינת מחלת הסוכרת. נכות רפואית משוקללת לאור כל האמור לעיל, הנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא כדלקמן: 30% בגין הנכות הנוירולוגית; 20% בגין הנכות הנפשית; 10% בגין הנכות האורטופדית; 5% בגין ירידה בשמיעה; 5% בגין אובדן חוש ריח וטעם; 10% בגין טנטון; 10% בגין נכות בתחום הריאות. סה"כ נכות רפואית משוקללת לצמיתות - 63%. 2. מהו שיעור נכותו התפקודית של התובע? עניינה של הנכות התפקודית הוא: "מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע" (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799).   לטענת התובע, כתוצאה משילוב הנכויות שנקבעו לו בגין התאונה, יש לקבוע שהוא איבד את יכולותיו התפקודיות ואת כושר העבודה שלו בשיעור מלא ולפיכך שיעור נכותו התפקודית הינו 75%. הנתבעת גורסת שכתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות תפקודית בשיעור של 25% בלבד. הגב' טלי אזולאי, רעייתו של התובע, העידה בתצהירה שכל הניסיונות לשכנעו להגיע למתן עדות בבית המשפט, עלו בתוהו (סע' 11 ל-ת/7). לעדותה, בשנים שקדמו לתאונה, עבד התובע כשכיר במוסד החינוך "בית דני" והשתכר שכר גבוה. לתצהירה צורפו ארבעה תלושי שכר מהחודשים אוגוסט 2000, יולי-אוגוסט 2003 ו- יוני 2004 (נספח 10 ל-ת/7), מהם עולה שהתובע עבד שם באופן זמני והשתכר משכורת חודשית ממוצעת בסך של 8,500 ₪. כמו כן העידה שהתובע עסק במהלך 20 השנה האחרונות כמתווך עצמאי במכירת ורכישת רכבים מיד שנייה; עיסוק זה לא היה מוצהר (סע' 12 ל-ת/7). רעייתו של התובע צירפה לתצהירה 10 טפסים של זכרון דברים (נספח 12 ל-ת/7) למכירת כלי רכב חתומים על ידי התובע כמוכר ו/או כקונה. לבית המשפט הוגשו תצהיריהם של ארבעה חברים של התובע: משה קמחגי (ת/3), יצחק מזרחי (ת/4), רמי דורה (ת/5) ו-אילן עמנו (ת/6). כל הארבעה העידו שהתובע עסק בתחום של תיווך ברכישה ובמכירת כלי רכב מיד שניה, והם אף השתמשו בשירותיו ושילמו לו דמי תיווך. הארבעה נחקרו על תצהיריהם בבית המשפט והעידו על נסיבות עריכת העסקאות. מר משה קמחגי העיד שהוא מוסכניק במקצועו ושהתובע נהג להפנות אליו רכבים לתיקון. הגב' אזולאי העידה בתצהירה שהכנסתו הבלתי מוצהרת של התובע היתה גבוהה וראיה לכך היא שעובר לאירוע התאונה גרה משפחתם בשכירות בבנייני יוקרה, בבעלותם היו רכבים חדישים והמשפחה יצאה לחופשות בחו"ל. היא עצמה מועסקת בעיריית ת"א ועל-פי תלושי השכר משנת 2006 שצורפו לתצהירה (נספח 13 ל-ת/7), משכורתה הממוצעת היתה כ-3,400 ₪. כאן המקום לציין, שעל-פי ההלכה הפסוקה: "אין למנוע מניזוק לטעון ולהביא הוכחות לכך שהכנסתו הייתה גבוהה מזו שדיווח עליה לשלטונות המס לצורך חישוב נזקיו, הגם שבפסיקת בתי המשפט הובעה לעיתים 'אי-נחת' מכך (ע"א 5794/94 אררט חברה ישראלית לביטוח נ' בן שבח, פ"ד נא (3) 489, 498-494 (1995)". בהקשר זה יודגש, שניזוק הטוען להכנסה גבוהה יותר מן ההכנסה המדווחת נדרש להציג ראיות מהימנות ומשכנעות (ר' ע"א 9813/07 נעים נ' אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, ( ב-16.8.09 ), שכן: "מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (עניין אררט לעיל). סוגיית גובה שכרו של התובע עובר לאירוע התאונה תידון בפסק הדין להלן במסגרת ראש הנזק של הפסד השתכרות. לגבי מצבו התפקודי של התובע בעקבות תאונת הדרכים שעבר, העידה רעייתו (סע' 27 ל-ת/7): "במהלך חיי היומיום, התובע עצבני מאוד, הוא נוטל אופטלגין נוזלי בכמויות עצומות היות והוא מכור לתרופה. סדר יומו של התובע מתחיל בשינה או צפייה בטלביזיה ומסתיים באלה. התובע אינו מתקשר עמי או עם ילדינו. וכן עם אף אחד מבני משפחתו. הוא עצבני ורוטן כל הזמן, אינו מסוגל לשמוע רעש, כעסני, דכאוני, חסר חשק ומוטיבציה, חסר תיאבון, סובל מהתקפי רעב, סובל מחוסר שינה וחוסר תפקוד מיני (אני והתובע לא קיימנו יחסי אישות מאז אירוע התאונה), התובע יוצא משלוותו בקלות, יש לו בעיות זיכרון וריכוז קשות, כושר השיפוט שלו לקוי, לרוב דעתו אינה צלולה והוא סובל מחרדות. התובע אף הפך אלים ואני מצאתי את עצמי מנסה להרגיעו עת כמעט והתנפל על בעלי הדירה להם לא שילמנו שכירות בגין מצבנו הכלכלי הקשה. התובע מסרב באופן מוחלט לקבל כל טיפול רפואי והוא נטש בתי חולים מס' רב של פעמים בניגוד לעצת רופאיו [...]. התובע מסרב לפנות לגמילה בגלל התמכרותו לאופטלגין. כמובן שלתובע אין חיי חברה כלל והוא אינו עובד ואינו מסוגל לעבוד מאז התאונה". בנוסף העידה רעייתו של התובע שהוא אינו מסוגל לבצע פעולות משק בית ו/או כל פעולה הכרוכה במאמץ או בפעילות גופנית. כמו כן, אין הוא מסוגל להתנייד ו/או לנהוג בכוחות עצמו. בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר גיא אור (ת/8), צוין כי: "מדובר בבן 43, אשר גדל במשפחה שהיתה נתונה לקשיים כלכליים ורגשיים, ללא נוכחות אב יציבה, ואחים שסבלו מהתמכרות לסמים. הנבדק לקח אחריות על גידול אחיו וכלכלת הבית, אך הקשר עם המשפחה נותר רחוק. בעת גיוסו הוערך כסובל מקשיים אישיותיים [...]. הוא לא הסתגל למערכת הצבאית ולאחר תקופת כלא של מספר חודשים שוחרר. הוא אמנם נישא והקים משפחה, אך גם תואר כי היה מעורב בפלילים. כמו כן, הוא לא ביסס קריירה מקצועית אלא עבד באופן חלקי מהבית [...]. עם זאת, היה אחראי על הטיפול בבית ובילדים, וכן עסק בגידול וטיפול בסוס...". בחקירתו בבית המשפט העיד ד"ר אור שבגלל הפגיעה הנוירולוגית, יש לתובע הפרעה בתובנה ובריכוז (עמ' 94 שורות 18-17). בהמשך העיד שלדעתו התובע לא יוכל להיות סוחר מכוניות מכיוון שהוא פגוע במידה גדולה מבחינה נוירולוגית ונפשית (עמ' 96 שורות 25-19). בהמשך העיד ד"ר אור (עמ' 96 שורות 33-27; עמ' 97 שורות 16-5): "..אני חושב שהוא איש שכן היה נכון לקחת אותו לתהליכי שיקום, הוא לא ממש עבר תהליכי שיקום ואפשר לראות, עושים את זה במסגרת הביטוח הלאומי, שוב זה גם תלוי במוטיבציה שלו [...] זאת אומרת אם הוא ירצה לעשות ישנם דברים מסוימים שהוא יוכל לעשות אותם [...]. אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול לעזור במספר שעות ביום יכול לעזור בחנות שהוא לא צריך לטפל בצד, נאמר למכור דברים, שהוא לא צריך לטפל בצד של הכסף [...] פה מדובר על פגיעה מוחית שיש לה גם מרכיב התנהגותי ונפשי. אם כי שוב, מהצד הנפשי אין כאן דיכאון מז'ורי, אין כאן הפרעה פסיכוטית, אין כאן הפרעת חרדה גדולה, זאת אומרת אין כאן תסמיני חרדה שיכולים להיות נלווים לפגיעת ראש [...] יש הפרעה בשליטה על הדחף". כפועל יוצא מהאמור לעיל, הרושם המתקבל הוא שיש לנכויותיו הרפואיות של התובע ובמיוחד לנכויות בתחום הנוירולוגי ובתחום הנפשי, משמעות תפקודית ניכרת, בהשוואה לכושר ההשתכרות שלו לפני אירוע התאונה. יצוין, שהנכות הרפואית המשוקללת של התובע מורכבת מנכויות בתחומים שונים, אך אין להסתכל על השפעת כל נכות בנפרד, אלא יש לבחון את מצבו התפקודי של התובע עפ"י צירוף רוב הנכויות. במקרה דנן, שילוב רוב הנכויות שנקבעו לתובע (אין כמובן לצרף נכויות בגין חוש טעם ונושא הריאות, שהשפעתן נמוכה, אם בכלל, שהרי חוש טעם לא רלבנטי במגוון המקצועות שעבד, ואילו נושא הריאות ממנו סבל כבר התובע בעבר, ולא מצאתי בחווה"ד הרפואית, שהדבר החמיר את מצבו או השפיע על תפקודו), מעיד על קיומה של מגבלה תפקודית משמעותית אשר ללא ספק מקשה עליו לחזור ולהשתלב במעגל העבודה ו/או להשתקם מבחינה מקצועית. יצוין, שעל-פי חוות הדעת של המומחים הרפואיים, היו לתובע נכויות רפואיות קודמות (10% נכות נפשית, 10% נכות בתחום הריאות ו-10% בגין סוכרת). לפיכך, יש לבחון האם למצבו הרפואי של התובע עובר לאירוע התאונה היתה השפעה על כושר השתכרותו, כפי שקבע בית המשפט העליון ב-ע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב, פ"ד מז (1) 726 (1993): "מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת שלקה בה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו ביחס למצבו הרפואי ולכושר השתכרותו הקודמים". במקרה דנן, לאור תלושי המשכורת שהוצגו ועדותה של רעייתו לגבי רמת החיים לה הורגלה המשפחה עובר לאירוע התאונה, נראה שהנכויות הקודמות של התובע לא פגעו בכושר השתכרותו ועל כן אני קובעת שהנכות הנוכחית היא זו שפוגעת ביכולתו לעסוק בעיסוקו הקודם. במכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט כאמור לעיל, אני מוצאת לנכון לקבוע ששיעור נכותו התפקודית של התובע הינו 50%. 3. ראשי הנזק הפסד השתכרות והפסדי פנסיה כידוע, לצורך חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה, יש לקבוע תחילה את בסיס ההשתכרות של התובע. לטענת התובע, יש לקבוע שעובר לתאונה משכורתו הממוצעת היתה 12,000 ₪ לחודש, בעיסוקו כסוחר רכבים. לטענת הנתבעת, הוכח שהתובע לא עבד בעבודה כלשהי במהלך שלוש שנים עובר לאירוע התאונה, ולכן התאונה לא גרמה לו להפסדי שכר. לפיכך לעמדתה, יש לפסוק לו פיצוי רק בגין הפסד שכר לעתיד לאור הסיכוי שימצא בכל זאת עיסוק המניב הכנסה, ולערוך את החישוב לפי שכר המינימום במשק. אפנה לבחון את הראיות שהוצגו בפני בית המשפט בסוגיית השתכרותו עובר לאירוע התאונה. בדו"ח סיכום הטיפול בתובע בבי"ח לוינשטיין (נספח ג' ל-נ/15; נספח 21 ל-ת/7), נכתב על-ידי העובדת הסוציאלית הגב' נעמי בן-חיים: "עבד עבודות מזדמנות, בשנים אחרונות אינו עובד כלל לפרנסתו, ולקח על עצמו את תפקיד הטיפול בילדים ובמשק הבית". בטופס התביעה לקצבת נכות כללית שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (נספח ה' ל-נ/15), ציין התובע שהפסיק לעבוד בתאריך 1.9.03, מהסיבה של: "עבודה עונתית, אח"כ פוטרתי בעקבות צמצומים". כשנשאלה על כך רעיית התובע בחקירתה בבית המשפט, השיבה (עמ' 48 שורות 25-23): "ת: אם אני לא טועה, מילאתי טופס ואם הייתי כותבת שהוא סוחר מכוניות, היו שואלים אם יש לו תיק במס הכנסה, במע"מ וכו'. אני רשמתי שהוא לא עובד. בגלל שלא היה לו תיק, לא אמרתי שהוא סוחר מכוניות. אני יכולה לומר שהוא מנהל עסק שאין עליו הצהרה?". בגיליון קבלה מיום 29.8.07 למרכז לבריאות הנפש (נספח 21 ל-ת/7) צוין מפי התובע כי: "עבדתי מכונאות רכב עד גיל 21, מהתיכון, ואז התחיל תיווך רכב. עבד בזה עד 2003...". הנתבעת הפנתה בהקשר זה גם לעדותו של מר חיים מילשטיין, חברו של התובע שהיה עמו בעגלה הרתומה לסוס בעת אירוע התאונה. הלה העיד שהכיר את התובע שנה לפני האירוע והם נהגו להיפגש מדי יום ולשהות יחדיו בחוות הסוסים במשך שעות רבות (עמ' 10-8). יש לציין, שתלושי השכר שצורפו לתצהירה של רעיית התובע בגין עבודתו במוסד החינוך "בית דני", אינם מהווים אינדיקציה לגובה השתכרותו עובר לאירוע התאונה, באשר מדובר בעבודה עונתית זמנית, בה עבד התובע במשך ארבעה חודשים שנפרשו על פני תקופה של ארבע שנים, כאשר תלוש השכר האחרון שהוצג הינו מחודש יוני 2004, מעל שנתיים עובר לאירוע התאונה. רעיית התובע העידה בחקירתה בבית המשפט שהתובע לא דיווח על הכנסותיו למס הכנסה ו/או למע"מ במשך 20 שנה (עמ' 48 שורות 9-6). כאמור לעיל, במקרה כזה מוטל על התובע נטל מוגבר להוכיח את גובה השתכרותו הבלתי מדווחת בראיות "מהימנות ומשכנעות". לצורך הוכחת עיסוקו כסוחר מכוניות, מסתמך התובע על עדויות ארבעת חבריו (שאחד מהם לא שילם לתובע דמי תיווך), ועל עשרה טופסי זיכרון הדברים (שאחד מהם אינו קריא), שבארבעה מהם התובע הוא בכלל הקונה, והאחרון מביניהם נושא תאריך 15.3.04. דא עקא, אין באלה כדי לעמוד בדרישה הקפדנית לתשתית ראייתית משכנעת לשם הוכחת הכנסה שלא דווחה לרשויות המס, ואשר על כן אני קובעת שבנסיבות המקרה דנן, התובע לא הוכיח את בסיס השכר הקובע הנטען על-ידו, בסך 12,000 ₪. מנגד, לא ניתן להתעלם מעדותה של רעיית התובע, שלא נסתרה, בדבר רמת החיים של המשפחה בת שבע נפשות, שכללה בין היתר מגורים בשכירות חודשית של 730 $ (נספח 13 ל-ת/7) והחזקת שני רכבים (נספח 14 ל-ת/7). אם נוסיף לכך את העלויות הכספיות הכרוכות בגידול חמישה ילדים, הרי ברור שבלתי אפשרי לממן את כל ההוצאות הללו רק מתוך הכנסתה של הגב' אזולאי. דא עקא-, שמקור הכנסות אפילו לא חוקי ברמה שנטענה, ניתן להוכיח ולא רק לטעון "לנסיבות חיצוניות" שמקורן לא ידוע, וזאת התובע לא עשה. המסקנה המתבקשת לאור כל האמור לעיל היא, שהפסדי ההשתכרות של התובע, לעבר ולעתיד, יחושבו על-פי שכר המינימום במשק נכון להיום, בסך של 4,300 ₪, בניכוי מס הכנסה כדין, בשיעור של 10%, כדלקמן:   לעבר (ממועד התאונה בתאריך 26.10.06 ועד היום): 74 חודשים x 3,870 ₪ = 286,380 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 300,009 ₪. לעתיד (מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67) 3,870 ₪ x 50% (נכות תפקודית), בהיוון המקובל = 354,008 ₪. אשר לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, - התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה, בהסתמך על צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, שפורסם ביום 1.1.08, אשר קובע את חובת כלל המעבידים במשק לבטח את עובדיהם בביטוח פנסיוני. דא עקא, התובע אינו זכאי לפיצוי מכוח צו ההרחבה הנ"ל, לאור טענתו לפיה עבד כעצמאי אשר הכנסתו לא דווחה לרשויות המס. התובע אף לא הוכיח שביצע לעצמו הפרשות כלשהן לפנסיה. לפיכך אני דוחה את טענת התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה. עזרת הזולת לעבר ולעתיד לטענת התובע, הוא נזקק להשגחה ולטיפול צמוד מאחר שאינו מסוגל לבצע בעצמו פעולות פשוטות כגון: חימום אוכל, נטילת כדורים וכו'. בנוסף, הוא אינו מסוגל לקחת חלק במטלות הבית, והדבר מצריך קבלת עזרה מצדדים שלישיים. לפיכך עותר התובע לפיצוי בסך של 4,000 ₪ לחודש לעבר, ו-3,000 ₪ לחודש לעתיד, בהסתמך על פסק הדין שניתן ב-ת.א. (י-ם) 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן ( ב-8.1.09). סך הפיצוי לו עותר התובע בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, מסתכם ב- 1,101,619 ₪. רעייתו של התובע העידה בתצהירה שהתובע אינו מסוגל לבצע פעולות שהיה מורגל להן עובר לאירוע התאונה, ולמעשה אין הוא מסוגל לבצע כל פעולה הכרוכה במאמץ, ללא עזרה (סע' 28 ל-ת/7). לתצהירה של הגב' אזולאי צורף רישום שנערך על ידה לגבי תאריכים בהם הוזמנה מטפלת או בייבי סיטר לצורך השגחה על הילדים בעת שהתובע שהה בבתי חולים ובטיפולים רפואיים (נספח 19 ל-ת/7). לטענת הנתבעת, הוכח ששכרה של רעיית התובע לא פחת מאז התאונה, אלא עלה, ועל כן לא נגרמו להם הפסדים כלשהם. בנוסף,לאור אופי נכויותיו של התובע, לא ברור לאיזו עזרה הוא נזקק, שעה שהוא מבלה את רוב זמנו בבית, ללא עזרה כלשהי. בנוסף גורסת הנתבעת, שאם יזדקק התובע לעזרה בעתיד, יהיה זה ללא קשר לתאונה, אלא בשל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. לעמדת הנתבעת, יש לפצות את התובע בסכום של 50,000 ₪ בגין ראש נזק זה. ב-ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון ( ב-4.8.05), קבע בית המשפט העליון: "השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה (ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (לא פורסם)). הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (לא פורסם), פסקה 9; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 762, 791-792)". ביישום הלכה זו על נסיבות המקרה דנן, סביר להניח שבתקופה שלאחר התאונה נזקק התובע לעזרת בני משפחתו, החורגת מעזרה רגילה הנהוגה בין קרובי משפחה, וברור גם שבתקופה זו נזקקו התובע ורעייתו לקבל עזרה בשכר בטיפול בחמשת הילדים. כמו כן מקובלת עלי הטענה לפיה הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה אכן פוגמת בתרומתו של התובע לניהול משק הבית בהשוואה למצב עובר לתאונה. עם זאת, לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת סכום הפיצוי הגבוה לו עותר התובע בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד. יצוין שפסק-הדין שניתן בעניין ניסים לעיל אינו ישים בנסיבות ענייננו לצורך קביעת סכומי הפיצוי, בין היתר מאחר שהניזוק באותו מקרה היה קטין. אשר על כן אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי של 70,000 ₪ בערכי היום. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. ניידות והוצאות נסיעה לטענת התובע, עקב מצבו הרפואי ואופי הנכויות מהן הוא סובל, הוא אינו כשיר לנהיגה ולא מסוגל להתנייד בעצמו. לפיכך עותר התובע לפיצוי בסך של 450,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הנתבעת גורסת שגם לפני התאונה התובע לא החזיק ברישיון נהיגה ועל כן אין לקבל את טענתו לפיה לא יוכל לנהוג בעצמו בגין פגיעותיו. כמו כן לעמדתה, לא הוכח שהתובע לא יוכל לנסוע בתחבורה ציבורית, כאשר מגבלותיו אינן מפריעות לו להתנייד, לכל הפחות בתחבורה מעין זו. לעמדת הנתבעת, יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי של 20,000 ₪ הן בגין הוצאות ניידות והן בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. בהתאם להצהרת הצדדים בדיון שהתקיים ביום 30.10.11 (עמ' 59 שורות 14-12), סוכם שרק הקבלות שצורפו לתצהיר רעייתו של התובע (נספח 20 ל-ת/7) בגין סכומים ששולמו עבור חניה, דלק וקניות בסופרמרקט שליד בית החולים, ייחשבו כהוצאות שכרוכות בתאונה, ואילו שאר הקבלות ייחשבו כשייכות להוצאות משק בית. לאור האמור לעיל, לאור שיעור נכותו של התובע ואופי הפגיעות מהן הוא סובל, סביר להניח שהוא יידרש להוצאות עבור נסיעה בתחבורה ציבורית, וכן להוצאות בגין דלק במקרים בהם רעייתו תסיע אותו לצורך טיפולים רפואיים בעתיד. עם זאת, גובה הפיצוי לו עותר התובע הינו מוגזם, בנסיבות המקרה. לא הוצג לבית המשפט חישוב מוסכם או פרטני אחר של סך סכומי הקבלות הקשורות לתאונה, לאור זאת אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי של 50,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.   הוצאות בגין טיפולים רפואיים לטענת התובע, הוא נזקק לטיפולים נפשיים שאינם כלולים ב"סל הבריאות", וכן לטיפולים רפואיים בגין הירידה המשמעותית בחשק המיני ולטיפולים נוספים בגין פגיעותיו הנוספות. כמו כן ייאלץ לעבור טיפולי גמילה בגין התמכרותו לאופטלגין, ולרכוש אינספור תרופות פסיכיאטריות, נוירולוגיות ואחרות. לפיכך עותר התובע לפיצוי בסך של 350,000 ₪ בגין ראש נזק זה. לטענת הנתבעת, התובע לא פנה לקבלת טיפול נפשי במהלך כל השנים שחלפו מיום שחרורו מביה"ח "לוינשטיין". לעמדתה, אם במשך למעלה משש שנים סירב התובע לקבל טיפול נפשי, אין כל סיבה לקבוע כי דווקא עכשיו יבחר לעשות כן. בנוסף, אף אחד מהמומחים הרפואיים שמונו לא קבע צורך בטיפולים רפואיים כלשהם בעתיד. עוד לטענתה, כל התרופות אותן נוטל התובע כלולות ב"סל הבריאות" והוא אינו נדרש לשלם עבורן. כאמור לעיל, לעמדת הנתבעת יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום גלובאלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד, ביחד עם הפיצוי בגין הוצאות ניידות. אין חולק שהתובע לא הניח תשתית ראייתית להוצאות שהוציא בעבר עבור טיפולים רפואיים. עם זאת, מקובלת עלי הטענה שהוא יידרש להוציא בעתיד הוצאות מסוימות בגין השתתפות בקבלת שירותי רפואה שונים, אם יסכים לשתף פעולה, אך סכום הפיצוי לו הוא עותר הינו מוגזם, בנסיבות המקרה, במיוחד לאור חוסר נכונותו של התובע לשתף פעולה (ר' חווה"ד של פרופ' וינברגר ושל ד"ר אור). אשר על כן אני רואה לנכון לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי של 40,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. כאב וסבל התובע עותר לפיצוי בסך 141,900 ₪ לפי חישוב של 71% נכות ו-75 ימי אשפוז. לעמדת הנתבעת, יש לפצות את התובע בסכום של 119,286 ₪ לפי נכות בשיעור 54.5% ו-53 ימי אשפוז. כעולה ממסמכי סיכום המחלה מביה"ח "לוינשטיין" (נספחים ג' ו-ד' ל-נ/15), שוחרר התובע מבית החולים הנ"ל בתאריך 19.12.06. אשר על כן יחושב הפיצוי בגין ראש נזק זה על בסיס נכות רפואית משוקללת בשיעור של 63% לפי 54 ימי אשפוז (ממועד התאונה בתאריך 26.10.06 ועד לתאריך 19.12.06), וסה"כ 134,291 ₪ . הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. ניכויים לטענת הנתבעת, יש לנכות מסכום הפיצוי שייפסק לתובע, את קצבאות הנכות הכללית שמקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, אשר לפי חוו"ד אקטוארית שנערכה על-ידי שי ספיר (נ/17), מסתכמות בסך של 736,748 ₪, ובצירוף ריבית על תשלומי העבר (ר' סע' 4 בעמ' 2 ל-נ/17), הסכום לניכוי הינו 745,685 ₪. התובע מצידו הפנה להלכה שנקבעה ב-רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז' (4) 350, עליה חזר ביהמ"ש ב-ע"א 2135/06 בולוטין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ( ב-29.6.08), שם נקבע כי: "מקום בו תגמולי המל"ל המשולמים לניזוק מורכבים משילוב של נכויות - חלקן תוצאת הארוע הנזקי וחלקן אינן קשורות בו - לא ינוכה מסכום הפיצוי שחוייב בו המזיק אלא אותו שיעור של הגמלאות המשולם לניזוק בגין נכותו שנגרמה כתוצאה מהארוע הנזיקי [...] גמלאות מל"ל המשולמות למערער דנן נקבעו בהתאם לשיעור נכותו הכוללת, שהועמד על ידי הועדות הרפואיות של המל"ל ב-86%. שיעור נכות זה כולל הן את מרכיבי הנכות שנגרמו לו כתוצאה מתאונת הדרכים דנן, והן מרכיבי נכות שמקורן במחלות או אירועים שאינם קשורים לתאונה. חלק הגמלאות בגין המרכיב הראשון ינוכה מסכום הפיצויים, ואילו חלקו השני לא ינוכה. וכיצד ייקבע היחס שבין שני מרכיבים אלה של התגמולים? ההלכה לעניין זה נפסקה בפרשת עמר, כדלהלן: "את שיעור תגמולי המוסד אותם ננכה מתביעת הפיצויים, מקום בו לא יוחדו התגמולים למעשה הנזיקין נשוא המשפט, נשום, בכל מקרה, על פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב, במקרים כאלה, לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של ... (הניזוק - י"א), וזאת על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים". לפיכך ייערך החישוב כדלקמן: אני ערה להחלטתי בעמ. 41 לפרוטוקול שניתנה לגופן של חווה"ד במל"ל, ברם אין בה כדי לפגוע "בשורה התחתונה" של אחוזי הנכות לצורך ביצוע קיזוזים. שיעור הנכות הרפואית המשוקללת כפי שנקבעה לתובע ע"י המל"ל הינו 71.65% לפי הפירוט הבא: 30% בגין הפרעות אישיות, 50% בגין כאבי ראש קשים, 10% בתחום האורטופדי ו-10% בגין סוכרת (ר' נספח 9 ל-ת/7). לנכות המשוקללת המפורטת לעיל יש להוסיף נכות משוקללת בשיעור של 26.9% בגין הנכויות שנקבעו על-ידי המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש, שלא נפסקו על-ידי המל"ל (10% בגין נכות בתחום הריאות, 5% בגין ירידה בשמיעה, 5% בגין אובדן חוש ריח וטעם ו-10% בגין טנטון). סך הנכות המשוקללת שנקבעה ע"י המל"ל וע"י מומחי ביהמ"ש - 98.55%. היחס בין הנכות המשוקללת בעקבות התאונה כפי שנקבע בפסק הדין לעיל, לבין הנכות המשוקללת הכוללת הינו 0.64 (במעוגל) (63/98.55). לפיכך, הסכום שינוכה בגין תגמולי המל"ל מהפיצוי שנפסק לתובע הינו 477,238 ₪ וכך אני קובעת. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כמפורט בראש פרק ד' לפסק הדין על תתי-סעיפיו. מסכום הפיצוי הנ"ל ינוכו תגמולי המל"ל על-פי קביעתי בראש פרק ד' לפסק הדין לעיל. לסכום שיתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, בו תישא הנתבעת. מתוך הסכום שייוותר ינוכו התשלומים התכופים אותם קיבל התובע, והשאר ישולם לו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תישא גם בהוצאות המשפט של התובע, אותן ישום הרשם.עגלהתאונת דרכים