לטענת העובדת הזרה, יש לראות בעיזבונות שני המנוחים כמעסיקיה במשותף, שכן הם היו הנהנים מעבודתה, ומשהלכו לעולמם - יש לחייב בחובותיהם כלפיה את עיזבונם, ואת צאצאיהם בעקבות זאת. לטענת הנתבעים, מעבידה היחיד של התובעת היה המנוח, ועם פטירתו - עיזבונו, ולתובעת אין כל יריבות עם צאצאיהם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה של עובדת זרה סיעודית נגד עיזבון: 1.         זוהי תביעה של עובדת זרה מהפיליפינים, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של המנוחה (להלן: "המנוחה") אשר עזבונה הינו הנתבע מס' 1 ולאחר פטירתה גם של בעלה של המנוחה, אשר מאז גם הוא הלך לעולמו, המנוח (להלן: "המנוח") אשר עזבונו הינו הנתבע מס' 2 וזאת החל מיום 14.04.04 ועד לסוף חודש דצמבר 2009. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעים 3-11, שהם בניהם ובנותיהם של המנוחים, בהיותם היורשים לכאורה שלהם. בתביעה עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום זכויות אשר לטענתה היא זכאית להן בגין תקופת עבודתה וסיומה, ובכללן: פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, השתתפות בהוצאות נסיעה ופיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים.          2.         נביא להלן את העובדות העיקריות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים -   א. הגב' הייתה קשישה במצב סיעודי והתובעת החלה לטפל בה ביום 24.4.2004, וטיפלה בה עד אשר הלכה לעולמה ביום 25/04/08. ב. יחד עם גב' התגורר בעלה המנוח, ולאחר פטירתה המשיכה התובעת לעבוד בבית המשפחה. (לטענת הנתבעים, התובעת עזבה לאחר פטירת המנוחה למשך כחודש ואז חזרה וטיפלה במנוח). ג. התובעת עבדה בבית המנוחים עד סוף דצמבר 2009. ד. המנוח נפטר בחודש יולי 2010. ה. בין התובעת לבין מי מהנתבעים לא נחתם הסכם עבודה. ו. שכרה של התובעת שולם לה משני מקורות. האחד, סוכנות התיווך מנצרת (להלן: "סוכנות חנן") אשר העבירה לתובעת מידי חודש המחאה בגין שעות סיעוד חודשיות שאושרו לתשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי וכן דמי חופשה ודמי הבראה באופן יחסי ובשיעור שפורט בתלושי השכר שהפיקה מידי חודש בחודשו ושצורפו להמחאה שהועברה לתובעת. השני,  הנתבעים השלימו את שכרה של התובעת כך שהיא קיבלה כשכר עבודה לפחות את הסכומים הבאים: בשתי שנות עבודתה הראשונות קיבלה 500$ לחודש בתוספת 100 ₪ לשבוע; בשנתיים הבאות 600 $ לחודש בתוספת 100 ₪ לשבוע; החל מחודש 04/2009 קיבלה התובעת 2,800 ₪ לחודש בתוספת 100 ₪ לשבוע. יוער, כי לטענת הנתבעים הסכומים ששולמו בנוסף לבסיס היו השתתפות בהוצאות נסיעה ולא דמי כיס, כפי שטענה התובעת. 3.          ואלה הפלוגתאות העיקריות הנטושות בין הצדדים בענייננו - א. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת זהות מעסיקיה של התובעת לטענתה, יש לראות בעיזבונות שני המנוחים כמעסיקיה במשותף, שכן הם היו הנהנים מעבודתה, ומשהלכו לעולמם - יש לחייב בחובותיהם כלפיה את עיזבונם, ואת צאצאיהם בעקבות זאת. לטענת הנתבעים, מעבידה היחיד של התובעת היה המנוח, ועם פטירתו - עיזבונו, ולתובעת אין כל יריבות עם צאצאיהם. ב. האם שולם לתובעת מלוא שכר העבודה המתחייב מחוקי המגן? לטענת התובעת, לא שולם לה שכר המינימום בשיעורים המתחייבים מהחוק, ועל כן תבעה הפרשי שכר מינימום. בנוסף, טענה כי עבדה שעות רבות במהלך היממה, ועל כן זכאית היתה לקבל תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות בגין עבודתה, בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או לחלופין לתוספת של 30% לשכר המינימום, כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. עוד טענה, כי עבדה בימי המנוחה השבועית, שכן בסופי השבוע קיבלה מנוחה בת 24 שעות 36 שעות וביקשה לקבל תשלום נוסף בגינם. לבסוף, נטען כי התובעת קיבלה חופשה רק בשלושה ימי חג בשנה, ועל כן זכאית היא לפדיון דמי חגים. הנתבעים, מצידם, טענו כי התובעת השתכרה אף מעבר לשכר המינימום, וודאי שלא עבדה בשעות נוספות, וכאשר עבדה בימי המנוחה השבועית קיבלה תשלום בהתאם. לא זאת אף זאת, שטענו טענת קיזוז לפיה יש לנכות מכל סכום שייפסק לזכות התובעת, את הסכומים המרביים בגין מדור, כלכלה וביטוח רפואי, כמפורט בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס - 2000 וכן (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב - 2001 ולפי חשבונם עומד סך הניכויים שמותר היה לנכותם משכרה של התובעת ולא נוכו על הסך של 17,490 ₪. ג. מה היו נסיבות סיום עבודתה של התובעת? התובעת טענה כי פוטרה מעבודתה אצל המנוח לאחר שהעדיף להיות מטופל על ידי עובד זכר, ועל כן ביקשה לקבוע כי על הנתבעים לשלם לה פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. הנתבעים, מצידם, טענו כי התפטרה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת על סיום עבודתה. ד. האם התובעת קיבלה חופשה בתשלום, דמי חגים ודמי הבראה כמגיע לה? התובעת טענה כי בגין שנת העבודה האחרונה שלה לא שולמו לה דמי הבראה ולא ניתנה לה חופשה בתשלום. ה. התובעת טענה כי לא קיבלה השתתפות בהוצאות הנסיעה שלה בחופשה השבועית. 4. בפני בית הדין הושמעה עדותה של התובעת ושל עד מטעמה, מר מקריג ארת'ר, עובד סיעוד זר אשר החליפה בטיפול במנוח. מטעמם של הנתבעת הוגשו תצהיריהם של גב' אמנה אבו ראס (להלן: "גב' אמנה") ואחיה חוסיין אבו ראס, בתם ובנם של המנוחים אמינה ומוסא אבו ראס. דיון והכרעה 5. זהות המעסיק: אין חולק שהנתבע 2, המנוח מוסא אבו ראס, שימש כמעסיקה של התובעת (ראו, סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן) אולם הצדדים חלוקים לעניין היותה של נתבעת 1, המנוחה אמנה אבו ראס, כמעסיקתה של התובעת. לטענת התובעת - יש לראות במנוחה אמינה ובמנוח מוסא אבו ראס אשר נסעדו ע"י התובעת כמעסיקיה וזאת מכוח היותם הנהנים מעבודתה של התובעת ובקשר עמם מתקיימים כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זהות המעביד. מנגד, לטענת הנתבעים, המנוחה אמינה אבו ראס לא הייתה המעבידה של התובעת שכן היא לא יכלה לתפקד, לא לתת הוראות, לא לזוז, לא לפקח, לא לדווח על עבודתה של התובעת, לא להסדיר תנאיה, לא לקבוע את שכרה, כמו כן לא היה לה הכוח לפטרה וממילא אף אחד לא ראה אותה כמעסיקה של התובעת, גם לא התובעת עצמה.             הדין החל -            הלכה פסוקה היא כי זהותו של מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרות הצדדים עצמם, כי אם על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים, מיום 13.1.2011; (להלן: "עניין חסידים"). מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות , פד"ע כד 535 (1992)). עם זאת מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני; "התשובה לעולם אינה תלויה... בהתקיימות מבחן ספציפי זה או אחר, אלא במכלול התמונה" (עניין חסידים). זהות המעסיק בענף הסיעוד נדונה בהרחבה בפסק דין ע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג, מיום 23.1.2008 (להלן: "הלכת בירגר") בה נקבע כי "נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה, הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל, או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו". נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו - קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית - אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962). מובן כי נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, ככל שכלל נסיבותיו של המקרה מצביעות על כך שאדם אחר הינו המעסיק - בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. עם זאת, בעת בחינת נסיבות המקרה יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, "בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה" (הלכת בירגר; כן ראו את ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו - יהודית ציטרינבאום, מיום 7.4.2005). לצורך סתירת החזקה לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל. מאידך ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו - עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק.             מן הכלל אל הפרט- במקרה שלפנינו, נבדוק תחילה את העסקתה של התובעת בתקופה החל מ- 27.04.04 ועד ליום 25.04.2008 (להלן: "התקופה הראשונה"), שהיא למעשה זו השנויה במחלוקת. התובעת הובאה לארץ באמצעות סוכנות התיווך חנן לצורך טיפול סיעודי במטופל אחר אך הועברה לטפל ולסעוד את המנוחה אמינה אבו ראס; היתר העסקת התובעת היה על שמה של המנוחה (ראו, נספח ב' לבקשה לצירוף מסמכים מטעם הנתבעים) התובעת התגוררה בביתה של המנוחה; וביצעה את הדרוש לצורך טיפול בה. צרכיה של המנוחה הם שהכתיבו את סדר יומה של התובעת ואת המשימות שנדרשה לבצע. יחד עם זאת, בעלה של המנוחה (המנוח מוסא אבו ראס) הוא זה ששילם את שכרה של התובעת והוא זה אשר סיכם עם חברת התיווך חנן את הסדרי העסקתה, הוא זה שפיקח על עבודתה של התובעת ונתן לה הוראות. יוזכר, כי המנוחה לא הייתה מסוגלת לדבר ולתקשר, ובתור שכזו איננו סבורים שניתן לראותה כמעבידה. בנסיבות שכאלה, ולאור העובדה שהמנוחה הייתה אמנם זו שבעבורה הגיעה התובעת מלכתחילה לבית המשפחה, ובתקופה הראשונה גם טיפלה אך ורק בה, הרי שבהינתן העובדה שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לדבר ולתקשר, והיא הייתה, למעשה, נטולת כשרות משפטית, והמנוח הוא זה שבאופן מלא ובלעדי פיקח על עבודת התובעת, ודאי שלא ניתן לראות בה כמעבידה. בנסיבותיו המסוימות של המקרה בו עסקינן, אם כן, נסתרת החזקה לפיה חוזה עבודה נקשר בין המטופל לעובד הסיעודי. משכך - דין התביעה כנגד עיזבון המנוחה - להידחות. באשר לתקופה שלאחר פטירת המנוחה של המנוחה ועד לסיום יחסי העבודה בין התובעת למנוח (להלן: "התקופה השנייה") אין חולק, כאמור, כי המנוח מוסא אבו ראס היה מעבידה של התובעת ולפיכך, יש לראות בעיזבונו, כבא בנעליו.   6.         באשר לתביעה כנגד הנתבעים 3-11: לטענת התובעת, הנתבעים 3-11 הינם היורשים לכאורה של עיזבונות המנוחים ועל כן הינם חבים בחובות המנוחים. הנתבעים, מצידם, טענו עוד בכתב ההגנה כי לא נוצרה כל יריבות בין התובעת לביניהם ודין התביעה כנגדם להדחות בהעדר יריבות. התובעת, לעומתם, לא טרחה להתמודד עם סוגיה זו בכל שלב של הדיון, וגם בסיכומי בא כוחה לא ניתן היה למצוא התייחסות אליה. על פי הדין, הכלל הוא שחובות של מוריש שלא סולקו בחייו - ואשר עילתם אינה פגה בעת פטירתו, ממשיכים להיות חובות העיזבון, כאשר האחריות לפורעם מוטלת על היורשים, בכפוף לתנאים כמפורט בחוק הירושה. לפי סעיף 126 לחוק הירושה, עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון. לאחר חלוקתו, קובעות הוראות החוק את היקף האחריות של היורשים לפירעון חובות העיזבון בתנאים הקבועים בו, ועיקרם בכך שככלל היורש אחראי לחובות העיזבון עד כדי חלקו שלו בעיזבון, למעט מקרים יוצאים מן הכלל. באשר לעיזבון המנוח - לא נטען אף לא הוכח כי ניתן צו ירושה, או כי העיזבון חולק ומשכך, לא הונחה תשתית לתביעת התובעת לחייב את שאר הנתבעים בחובות העיזבון כלפיה מכוח היותם היורשים לכאורה. אשר על כן, דין התביעות של התובעת כלפי הנתבעים מס' 3 עד 11 להידחות בהעדר יחסי עובד ומעביד בניהם ובהעדר הוכחה לגדרי זכויותיהם בעיזבון המנוח. 7. מה היו היקף ומתכונת עבודתה של התובעת? התובעת טענה כי מתכונת העבודה שלה התפרשה על פני כל שעות היממה בצורה קבועה ולאורך כל תקופת העסקתה. ככל שהדבר נגע לטיפול במנוחה, ציינה התובעת שנאלצה לעבוד 24 שעות ביממה, לטפל בכל צרכי היומיום שלה נוכח חוסר התפקוד המוחלט שלה, ונדרשה ביום ובלילה לשנות את מצב השכיבה של המנוחה כל שעתיים כדי למנוע היווצרות פצעי לחץ בגופה.  מעבר לכך, טענה כי נדרשה לכבס לנקות ולבשל עבור שני המנוחים. בכל הנוגע לטיפול במנוח, נטען בתצהיר התובעת כי נאלצה לטפל בו החל מהשעה 02:00 לפנות בוקר, עת נדרשה להכינו לתפילה, ועד לשעה 23:00 כאשר השכיבה אותו לישון, וזאת כאשר ניתנה לה רק הפסקת צהריים בת שעתיים. התובעת טענה שנוכח מתכונת עבודתה יש לחייב את הנתבעים לשלם לה תוספת של 30% מעבר לשכר המינימום בגין כל אחד מהחודשים בהם עבדה. בתצהירים שמטעם הנתבעים, שהוגשו, כפי שתואר לעיל, ע"י בתם של המנוחים אמנה אבו ראס ובנם חוסיין אבו ראס, תואר סדר יום מרווח בהרבה, שבו הפסקות ארוכות במהלכן יכלה התובעת, שהתגוררה בבית המנוחים, לעשות כעולה על רוחה, כפי שעשתה בפועל. עוד הודגש, כי ככל שהדבר נגע לטיפול במנוחה - הרי שלמרות שהוראת הרופאים הייתה כי יש להפוך אותה כל שעתיים - בפועל הדבר לא נעשה, לא על ידי ילדיה ולא על ידי התובעת. ביחס לטיפול במנוח - צוין כי מאז שנישא לאישה אחרת בשנת 2005 - הייתה היא המטפלת העיקרית שלו, והיא אף התנגדה לכך שהתובעת תעשה פעולות שהיא ראתה כחובתה לבצען כאשתו. 8. נאמר כי מבין כלל העדויות שהובאו בפנינו, המהימנה ביותר עלינו הייתה זו של בתם של המנוחים אמנה, אשר אמנם נישאה בשנת 2004 לאזרח ותושב דנמרק, ומדי מספר חודשים שהתה עימו בחו"ל לחודש או חודשיים, אולם ביתרת ימות השנה התגוררה עם אימה, ועבדה כעיתונאית בשעות עבודה גמישות. מעדותה של אמנה, אותה העדפנו על פני עדות התובעת, שכן התרשמנו כי דבריה נאמרו בכנות ומכל מקום הם היו עקביים ולא נסתרו, נמצאנו למדים שהתובעת לא נדרשה לטפל במנוחה ברציפות בכל שעות היממה וגם לא יותר משעות ספורות במצטבר בשעות היום, כאשר החל משעות אחר הצהריים עיקר הטיפול במנוחה, כולל ארוחת הערב, הרחצה והשכבתה לישון, נעשו ע"י בני משפחה שבאו לבקרה מדי יום. מעדותה של התובעת, לעומת זאת, התרשמנו כי אמרה אותם דברים שסברה שיתמכו בקבלת תביעתה, ומכל מקום הדברים שאמרה בחקירתה הנגדית בפנינו לא היו עקביים בין בינם לבין עצמם ובין ביחס לאמור בתצהיר. וכך, בעוד שטענה כי אין לה קרובי משפחה בארץ, הודתה כי אחיה ואשתו עובדים בקיסריה, בעוד שטענה בתצהיר כי יום העבודה שלה עם המנוחה החל בשעה 07:00 הרי שבעדותה בפנינו אישרה כי בדרך כלל החל בשעה 08:00 או 08:30 ורק לפעמים בשעה 07:00, ולמעשה, בחקירתה הנגדית אישרה את תיאורי שגרת היום של המנוחה כפי שטענו הנתבעים. דברים דומים ניתן לומר ככל שהדבר נוגע לטיפול במנוח. בנסיבות אלה, אין בידינו לקבוע כי התובעת הוכיחה את מתכונת העבודה לה טענה בתביעה ובתצהיר העדות הראשית שלה. 9. למעלה מן הצריך, נאמר כי כך או כך סבורים אנו שהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינם חלים על עבודת התובעת, אשר כמי שטיפלה בקשישים סיעודיים עימם התגוררה, הייתה עבודתה כזו שחייבה מידה מיוחדת של אמון אישי, כך שעל פי סעיף 30(א)(5) לאותו חוק - הוצאה עבודתה מתחולת החוק.   כפי שצוין אף בפסיקתו של בית דין זה, מקום בו מטפל סיעודי מתגורר בבית מעבידו, וצמוד אליו במשך שעות רבות ביממה, ועליו לדאוג לטפל בכל צרכיו - כולל הצרכים האישיים והאינטימיים ביותר, לא ניתן לעשות זאת בלא מידה מיוחדת של אמון אישי. כבר הדגשנו כי דברים אלה יפים ביתר תוקף מקום בו מדובר במטפל המתגורר עם המטופל לבדו בבית המטופל, והוא זה הקובע במידה רבה את סדר יומו (הגם שנוכח צרכי המטופל). בעניין דומה, ניתנה דעת הרוב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ב- ע"ע 157/03 גלוטן - יעקב , מיום 1/1/07): "בנסיבות האמורות יש גם לקבוע, כי נדרשת מידה מיוחדת של אימון, שאולי אין למעלה ממנו, של המטופלת במטפלת כמתחייב מסעיף 30(א)(5) לחוק. הרי, אם המטופלת תבחן כמפעל רגיל, הלוא עצם קיומו תלוי בעבודת המטפלת מדי יום, וכשקיימת מידת תלות שכזאת של קיום 'מפעל חיים' בעובד אחד - לומר לגביו, כדעת המיעוט של חברי הנשיא בפרשת טודורנג'אן, כי אותה עבודה אינה כרוכה 'במידה מסוימת של אימון' - נראית, בעינינו לפחות, כהפרזה רבתי של לשון המעטה." גם בית המשפט העליון התייחס לשאלת תחולתו של הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקתם של עובדי סיעוד במסגרת בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן - בית הדין הארצי לעבודה ואח', מיום 29.11.09 בקובעו כי אין הוראות אלה תואמות את אופן העסקתם של עובדי הסיעוד ומשכך אינן חלות עליהם באומרו, בין היתר, את הדברים הבאים - "בין אם נניח כי קיימת תחולה לחריגים הקיימים בחוק (חוק שעות עבודה ומנוחה) ובין, ולכך אני נוטה יותר, משום שאין להחיל את הוראות החוק לעניין התשלום עבור עבודה בשעות נוספות בענייננו בהעדר כל יכולת ליישמו בשיעורים ובהתקיים הסכמה כוללת כי אין לחוק תחולה בכל חלקיו העיקריים הנוגעים למתכונת העבודה עצמה הרי שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע כי החריגים הקבועים בסע' 30א (5-6) לחוק חלים על עובדי סיעוד." אמנם, הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף בפני בג"צ בסוגיה זו, שהדיון בה טרם מוצה בעיקר בשל המתנה לעבודת מטה שנעשית בהקשר זה במשרד התמ"ת, אולם נכון להיום זוהי ההלכה אשר בהתאם לה יש לפסוק ומשכך אף מטעם זה יש לדחות את התביעה לתשלום בעבור שעות נוספות. אשר על כן, ומאחר וקבענו כי לא עלה בידי התובעת לשכנע שמתכונת עבודתה בטיפול במי מבין המנוחים השתרעה על פני מרבית שעות היממה, כפי שטענה - דין תביעתה לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות - להידחות. 10. אשר לעבודה בימי המנוחה השבועית: כפי שצויין לעיל, התובעת טענה כי קבלה חופשה בת 24 שעות בלבד למנוחה שבועית לעומת 36 שעות להן היא זכאית בהתאם לחוק ומשכך הינה זכאית לתוספת תגמול עבור 12 שעות עבודה נוספות. לעומתה, טענו הנתבעים כי דרך קבע, ברובן המכריע של השבתות, התובעת הייתה יוצאת למנוחה השבועית שלה ומבלה מחוץ לבית כשכל פעם קיבלה מהמנוח סך של 100 ₪ וכי לרוב היא יצאה בשבת בבוקר בשעה 10:00 או 11:00 והייתה חוזרת עייפה בערבו של יום ראשון והולכת לישון. את עבודתה הייתה מתחילה בבוקר יום שני. גם לעניין זה העדפנו את גרסת הנתבעים, בעיקר זו שהובאה במסגרת עדותה של הבת אמנה, ומכל מקום גם לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בפסיקת בתי הדין, ואלה שנאמרו בעניין גלוטן - "על פי המסכת העובדתית שתוארה, דירת המשיבה לא היתה רק מקום עבודתה של המערערת אלא גם מעונה. לכן, עת עשתה המערערת לעצמה בלבד בדירה, קשה לומר, כי היו אלה שעות עבודתה הרגילות על פי חוק, להבדיל משעות עשייתה למען המשיבה. אלא שחלוקה פונקציונלית זו, של פעילות המערערת במהלך היממה, עבורה ועבור המשיבה, אינה ברת הפרדה; והלא יתכנו מקרים של כפל פעילות בנוסף למקרה שלפנינו, כמו למשל מטפלת סיעודית המכינה ארוחה לעצמה ולמטופלת או יוצאת לקניות עבור שתיהן.... האמור מעלה את הפרובלמאטיקה הדואלית של שילוב מקום עבודה ובית.... ... גמול שעות נוספות אינו עניין של אומדנא והערכה".   נסכם ונאמר כי איננו מוצאים כי הוראות חוק עבודה ומנוחה חלו על עבודת התובעת, וגם לו היו חלות - הרי שבהעדר אפשרות לקבוע את שעות העבודה המדויקות, או אף מתכונת מדויקת דיה של שעות העבודה, ולא הונחה גם תשתית שתאפשר לנו להחליט באילו סופי שבוע עבדה ובאיזה היקף - הרי שדין תביעתה של התובעת לתוספת תגמול בגין עבודה במנוחה השבועית להידחות. 11. התביעה להפרשי שכר מינימום: כפי שצוין לעיל, אין חולק כי התובעת קיבלה מהמנוח שכר עבודה חודשי לפי חישוב דולרי, כך שבגין השנתיים הראשונות להעסקתה סך קיבלה סך של 500$ לחודש ובנוסף 100 ₪ דמי כיס לשבוע ובשנתיים הבאות קבלה 600$ לחודש בתוספת 100 ₪ לשבוע עבור דמי כיס ומחודש אפריל 2009 קבלה 2,800 ₪ לחודש בתוספת 100 ₪ לשבוע עבור דמי כיס. לתביעה צורף נספח א', אשר בו פורט, כפי שגם הבהיר ב"כ התובעת בסיכומיו, השכר החודשי ששולם לתובעת מאת הנתבעים, וחישוב השכר בשקלים מראה שמדי חודש בחודשו נפל השכר משכר המינימום במאות שקלים, אשר מסתכמים, בגין מלוא תקופת עבודתה, בסך של 28,793 ₪. הנתבעים טענו כי הטבלה שצורפה ע"י התובעת אינה משקפת את המצב לאשורו, שכן איננה כוללת את חלק השכר שקיבלה התובעת מחברת חנן שבאמצעותה הובאה לעבודה. ואכן, עיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובעת ע"י חברת חנן והוגשו על ידיה, מראה שלתובעת שולם שכר עבודה שעתי (כמו גם תשלומים בגין זכויות נלוות) בגין השעות שאושרו למנוחים לעניין זכאות לקצבת סיעוד, ומדובר בכספים להם היו זכאים המנוחים והועברו במישרין לתובעת במקום לידי המנוחים. אין מקום לספק, וגם לא נטען אחרת, כי יש לראות בכספים אלה חלק משכר העבודה שקיבלה התובעת בעבור עבודתה בטיפול במנוחים. גם לו היינו מקבלים את התמונה שעלתה לכאורה מחלק מדברים שאמרה התובעת, לפיה השכר ששולם לה ע"י חברת חנן היה "חצי" משכרה ולכאורה המנוח שילם לה את ההפרש לסכומים שציינה (טענה אפשרית לכאורית שלא נטענה מפורשות בתצהיר או בתביעה ונזנחה כליל בסיכומי בא כוח התובעת) - עדיין התוצאה היא שצירוף הסכומים אותם קיבלה התובעת מחברת חנן לאלה שהודתה ששולמו לה ע"י הנתבעים - מביא לתוצאה לפיה שולם לה שכר מעבר לשכר המינימום. משכך - יש לדחות את תביעת התובעת להפרשי שכר מינימום.   12. טענת הקיזוז של הנתבעים: הנתבעים ביקשו לנכות מכל תשלום שייפסק לזכות התובעת כספים שהיו מותרים לניכוי על פי חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000 והחקיקה הנגזרת ואשר טרם נוכו בידי המעביד ומהווים השתתפות של העובד בהוצאותיו בסך כולל של 17,490 ₪ . דין טענה זו להידחות מכל וכל. ראשית - מדובר בטענה שלא בא זכרה בכתבי ההגנה שהוגשו ודי בטעם זה כשלעצמו כדי לדחותה. שנית - גם לא בתצהירי העדות הראשית לא נטענה טענה שכזו בפירוש ובפירוט. שלישית - לא הוכחו בפנינו העלויות שהשבתן מתבקשת, לראשונה בסיכומי בא כוח הנתבעים, ולמעט הודאת התובעת שנעשה בעבורה ביטוח רפואי - שגם עלותו לא הוכחה או פורטה - לא הובאו כל ראיות שהן. אשר על כן דין טענת הקיזוז להידחות. 13. תקופת העסקתה של התובעת: כפי שצוין לעיל, הרי שלטענת התובעת מיד לאחר פטירת המנוחה התחילה לסעוד את המנוח, ואילו מנגד לטענת הנתבעים לאחר פטירתה של המנוחה הייתה הפסקה בעבודה במשך יותר מחודש ימים. נאמר כי מעדות התובעת עלה כי אכן נסעה לחודש ימים למולדתה בשנת 2006, וכי יצאה לחופשה לאחר פטירת המנוחה, אולם משאין חולק שלאחר מכן המשיכה בעבודתה בבית המשפחה ומעבידה המשיך להיות המנוח, הרי שגם אם יאמר כי יחסי העבודה נותקו עם פטירת המנוחה, דבר שלא הוכח בוודאות, הרי שלא היה בניתוק קצר מועד זה כדי לפגוע ברציפות יחסי העבודה, בודאי שלא לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים (לגבי יתר הזכויות הנלוות נתבעו הכספים רק ביחס לשנת העבודה האחרונה). התובעת טענה שהתחילה לעבוד בבית המשפחה באפריל 2004. הנתבעים לא טענו מפורשות אחרת ולא הביאו ראיות לסתור. אמנם, חברת חנן החלה להוציא תלושי שכר בגין התובעת רק בחודש אוגוסט 2004, אולם הדבר הוסבר ע"י התובעת בכך שבזמנו הובאה לארץ באמצעות מתווך בשם תייסיר, שהוזכר גם בכתב ההגנה של הנתבעים. אין חולק שהתובעת סיימה את עבודתה בשלהי חודש דצמבר 2009. מכל האמור אנו קובעים כי התובעת עבדה סך של 68 חודשים בשירות הנתבעים. 14. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, והאם זכאית היא לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת? התובעת טענה כי פוטרה, בנסיבות שבהן החליט הנתבע כי אינו רוצה עוד להיות מטופל ע"י אשה וביקש להחליפה בעובד סיעוד. הנתבעים, מצידם, טענו כי התובעת התפטרה כך שלקראת סוף שנת 2009 החלה להתלונן כי היא עייפה וחושבת על משפחתה וכי אינה יכולה להרים את המנוח עוד וכי אין לה עוד כוח פיזי. לטענתם, התובעת הייתה בת בית במשפחתם והמנוח התייחס אליה כאל בת, והם אף שמרו על קשר עימה לאחר סיום יחסי העבודה והזמינו אותה כחודשיים לאחר סיומם לטקס נישואין של נכדתו של המנוח. נטל ההוכחה להראות כי פוטרה - מוטל על התובעת. התובעת, מצידה, אישרה כי המנוח אהב אותה מאוד והתייחס אליה כבת, אולם עמדה על טענתה לפיה פוטרה. עדי הנתבעים, מצידם, הכחישו נחרצות כי התובעת פוטרה, ולא נשאלו כלל בהקשר זה בחקירתם הנגדית. בנסיבות אלה, איננו סבורים שניתן לומר שהתובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ועל כן אנו קובעים כי הוכיחה שפוטרה מעבודתה. משכך, דין תביעותיה לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת - להידחות. 15. האם התובעת קיבלה חופשה בתשלום כמגיע לה? לטענת התובעת - לא ניתנה לה כלל חופשה בתשלום בשנת עבודתה האחרונה ועל כן תבעה פדיון חופשה בסך של 1,232 ₪ לכאורה בגין תקופה בת 8 חודשים. הנתבעים טענו כי התובעת קיבלה את המגיע לה בגין חופשה והבראה, כאשר בכתב ההגנה נטען דווקא כי כספים אלה הועברו למתווך תייסיר שהביא את התובעת לעבודה. נטל ההוכחה להראות כי עובד קיבל חופשה בתשלום כמגיע לו מכוח חוק חופשה שנתית - מוטל על המעביד. שומא על המעביד להוכיח את המועדים בהם שהה העובד בחופשה בתשלום, מעבר לימי המנוחה השבועית שלו. בענייננו - לא הובאו, מצד הנתבעים, כל נתונים מדויקים שהם אשר ליציאתה של התובעת לחופשה, ולא ניתן למצוא התייחסות מפורטת כלשהי לסוגיה זו, בין בעדויות והראיות שמטעמם, ובין בסיכומי בא כוחם, וכל שידעו לומר שהתובעת קבלה 4000 ₪ מבנו של המנוח מר חוסיין אבו ראס בהתאם לדרישת אביו וזאת מבלי שהוצגה כל ראיה לתימוכין ומבלי שהוברר מתי בדיוק ניתנו הכספים ובעבור מה. אשר על כן אנו קובעים כי נכון למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים הייתה התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 1,232 ₪, שהינו הסך שנתבע על ידיה בגין רכיב תביעה זה, (תוך שנעיר שלא הוברר מדוע מצד אחד התובעת טענה כי לא קיבלה חופשה בתשלום בשנת עבודתה האחרונה ותבעה פדיון בגין 8 חודשים בלבד, וזאת בסכום אשר נמוך מהסך לו הייתה זכאית לפי חשבוננו, אולם לא יפסק לה מעבר למה שתבעה בגין רכיב תביעה זה). 16.       האם קיבלה התובעת דמי הבראה כמגיע לה? על פי צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, עובד שהשלים שנת עבודה אצל מעביד זכאי לקצובת הבראה. הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה, מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה. התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי הבראה בשנה האחרונה ותבעה סכום של 1,544 ₪, שוב עבור 8 חודשים אחרונים (ושוב, ללא הסבר מדוע כך תבעה). מנגד, חזרו על טענתם שהתובעת קבלה 4,000 ₪ מבנו של המנוח מר חוסיין אבו ראס בהתאם לדרישת אביו, זאת ותו לא. התובעת הייתה זכאית בהתחשב בהיותה עובדת במשרה מלאה ובשים לב לויתקה בעבודה ל- 7 ימי הבראה בגין שנת עבודתה האחרונה, וערכו של יום הבראה בחודש דצמבר 2009 עמד על סך של 371 ₪. מתלושי השכר שהוצגו אשר הופקו ע"י חברת חנן עולה שבכל חודש שולם לתובעת סכום של בין 75 ל - 79 ₪ בגין דמי הבראה (יוער כי לא הוצגו כל התלושים בגין שנת 2009) החברה שילמה לתובעת עבור דמי הבראה באופן יחסי לשעות העבודה אשר בגינן הועברו כספים לתובעת באמצעות החברה. בהתאם לאמור ובשים לב לויתקה של התובעת, הייתה היא זכאית בעבור שנת 2009 לדמי הבראה בסך של 2,597 ₪, כך שגם אם נפחית את הסכומים שקיבלה בגין דמי הבראה מחברת חנן עדיין זכאית היא לסך הגבוה מזה שנתבע, אך שוב, לא יפסק לה מעבר למה שנתבע בגין רכיב תביעה זה, שעומד על 1,544 ₪. 17. התביעה לדמי חגים:   על פי הנטען בתביעה, קיבלה חופשת חג בגין 3 ימים בשנה בלבד, ועל כן תבעה תשלום דמי חגים בעבור 6 ימי חג בלבד בכל אחת משלוש השנים האחרונות לעבודתה. אין מקום לתביעת רכיב זה ע"י התובעת. ראשית, משום שהזכות לדמי חגים הינה זכות הניתנת לעובד העובד תמורת שכר יומי ולא לזה העובד תמורת שכר חודשי, אשר אינו משתנה אשר נופלים ימי חג בימי עבודה כאלה ואחרים. שנית, משום שהתובעת הודתה בחקירתה בפנינו כי המנוח אפשר לה לצאת לחופשה בכל ימי החג הדתיים והלאומיים שלה, אלא שכאשר ביקשה לצאת גם לחופשה בימי חג נוספים, דוגמת יום העצמאות - סירב המנוח בטענה שהיא מבקשת יותר מדי ימי חג.   משכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות. 18. התביעה להחזר הוצאות נסיעה: התובעת ביקשה לקבוע כי הייתה זכאית לדמי נסיעה מביתה ובחזרה אליו בכל שבוע בימי המנוחה. הנתבעים, מצידם, טענו כי בכל סוף שבוע בו נסעה התובעת קיבלה דמי כיס אשר יועדו לשימוש גם לנסיעות, וכי הלכה למעשה נסעה עם חברים ולעיתים גם הוסעה עם מי מבני משפחתה. הזכות לתשלום החזר הוצאות נסיעה לעבודה ובחזרה, מוסדרת בהסכם הקיבוצי הכללי (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). בהתאם לסעיף 3 להסכם הקיבוצי, זכאי עובד להחזר הוצאות נסיעה "בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע לעבודתו". מכאן שעובד אשר איננו משתמש ב"תחבורה" כדי להגיע למקום עבודתו - איננו זכאי להחזר הוצאות נסיעה. נטל ההוכחה בעניין הזכאות להשתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מוטל על העובד ועליו להוכיח מה היו הוצאותיו בפועל (דב"ע נו/64-3 צדוק ויולט-גאולה בלדב, ניתן ביום 10.9.96). תביעתה של התובעת בעניין זה הייתה כללית ובלתי מפורטת והתובעת לא הציגה כל אסמכתא שהיא לעלות הנסיעות, ואין די, בהקשר זה, בהצהרה כי על פי יעוץ משפטי שניתן לה היא זכאית להחזר בשיעור של 24 ₪ בעבור כל פעם בה נסעה. משכך - גם דינו של רכיב תביעה זה להידחות. 19. סיכומו של דבר: אנו קובעים כי מעסיקה של התובעת היה המנוח מוסא אבו ראס, ומשהלך לעולמו - יש לחייב את עיזבונו לשלם את חובותיו לתובעת. משכך, דחינו את התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים מס' 3 עד 11. אנו מחייבים את עיזבון המנוח לשלם לתובעת בגין פדיון חופשה ודמי הבראה סך של 2,776 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/10 ועד לתשלום המלא בפועל. בשים לב לעובדה שהסך שנפסק נופל במידה משמעותית מהסך שנתבע -ומאידך מדובר בעובדת זרה שהשתכרה שכר שאיננו גבוה, לא מצאנו לנכון ליתן צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. 20. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. עיזבוןעובדים זרים