תנאי פרישה לעובדי מע''צ

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תנאי פרישה לעובדי מע"צ: השופט דורי ספיבק: האם זכאים 18 התובעים, כולם גמלאי מע"צ, לקבל את תנאי הפרישה שנקבעו בהסכם הקיבוצי בדבר תנאי הפרישה לעובדי מע"צ מיולי 2005, על אף שפרשו קודם למועד הקובע לצורך קבלת זכויות לפי הסכם זה? זוהי השאלה בה עלינו להכריע במסגרת תיק זה. רקע עובדתי ביום 15.9.03 התקבלה החלטת ממשלה בדבר סגירתה של מחלקת העבודות הציבוריות (מע"צ) שהוקמה עוד בשנת 1921 כיחידה ההנדסית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולאחר הקמת המדינה עברה לאחריות ממשלת ישראל. ביום 7.7.05 נחתם הסכם בין המדינה לבין ההסתדרות, שהסדיר את תנאי פרישת עובדי מע"צ לרגל סגירתה, כמו גם את תנאי מעבר עובדים לחברה הלאומית לדרכים בישראל, שהוקמה במקומה (נספח ח' לכתב התביעה המתוקן). הצדדים כללו בהסכם, בין היתר, הוראה בדבר תחולה רטרואקטיבית של הוראותיו על כל עובד ש"פרש ממע"צ במהלך התקופה שמיום 27.11.03 ועד למועד החתימה על הסכם זה ושמו מופיע בנספח א'4 להסכם". בהתאם, בנספח א'4 להסכם כללו הצדדים רשימה מפורטת של 73 עובדים שפרשו קודם לחתימת ההסכם (אך לאחר יום 27.11.03) ולפיכך הם זכאים לתנאי הפרישה שנקבעו בו. 18 התובעים פרשו פרישה מוקדמת לגמלאות עוד קודם ליום 27.11.03 (רובם פרשו ביום 30.9.03), דהיינו עוד קודם למועד שנקבע לתחולה רטרואקטיבית של ההסכם. בהתאם, שמותיהם אינם נכללים ברשימת העובדים נספח א'4 להסכם. התובעים מקבלים את תנאי הפרישה המועדפים שהוצעו במסגרת מדיניות נציבות שירות המדינה בדבר פרישה מוקדמת לגמלאות בהסכמה ובתנאים מועדפים לשנת 2003 (נספח א' לתצהיר פרקש). כך בין היתר, הם קיבלו סכום כספי הנע בין 8 ל- 9 חודשי הסתגלות, העלאה ב- 2 דרגות בטרם פרישה (למעט התובעת מס' 3 שהועלתה בדרגה וחצי) מענק פרישה מיוחד ועוד. ברם, תנאי הפרישה אותם הם קיבלו פחותים מאלה אותם היו מקבלים לו היו נכללים בהסכם פרישה מע"צ. טענות הצדדים לטענת התובעים, במהלך שנת 2003 החל גל פרסומים בתקשורת בדבר הכוונה לסגור את מע"צ. לפרסומים אלה נלוו, כך לפי התובעים עצמם, פרסומים נוספים בעיתונות שעסקו בפגיעה העתידית לבוא בתנאי הפנסיה של עובדי מדינה כחלק מהתכנית הכלכלית לשנת 2004. התובעים מצאו עצמם מוטרדים מאוד מהפרסומים. הם חששו כי עם סגירת מע"צ יפוטרו ללא תנאים מיוחדים כלשהם, דבר שיציבם בעמדה קשה ונחותה עקב גילם המתקדם וסיכוייהם הנמוכים למצוא מקום עבודה. במצב דברים זה הם טוענים כי נאלצו, מחוסר ברירה אמיתית, לבקש לפרוש ממע"צ פרישה מוקדמת, על פי התנאים שהוצעו להם. זאת ועוד, חלק ניכר מהם ביקש לפרוש רק בסוף שנת 2003, אך בסופו של דבר פרש ב- 30.9.03 משום שנאמר להם, בצורה מפורשת, כי זהו המועד האחרון לפרישה בתנאים משופרים. רק לאחר פרישתם הופתעו התובעים לגלות בדיעבד, כי עוד ביום 24.9.03, כשבוע ימים טרם כניסת פרישתם לתוקף, הוחלט כי תוקף תנאי הפרישה המוקדמת שהוצעו להם הוארך כך שעובדים היו יכולים לפרוש לפיהם עד 31.12.03, ולא כפי שנמסר להם. בנוסף, נודע להם שביום 30.11.03 הוחלט כי כל עובדי מע"צ שיפרשו פרישה מוקדמת בתנאים מועדפים החל מיום 27.11.03 ועד ליום 31.12.03 יהיו זכאים לתנאים כפי שיסוכמו במשא ומתן שהתנהל בדבר הסכם קיבוצי שיסדיר את תנאי פרישת עובדי מע"צ, הסכם שכפי שציינו קודם לכן נחתם בסופו של דבר ביולי 2005. טענתם המרכזית של התובעים הינה, כי הסיבה היחידה בעטיה פרשו ממע"צ ומשירות המדינה הייתה הכוונה לסגור את מע"צ ולהפכה לחברה ממשלתית, והחשש כי הדבר יביא לפיטוריהם. לטענתם, מע"צ דרבנה אותם לפרוש וזאת במגמה לצמצם את מצבת העובדים שלה, על-מנת להקל על משא ומתן עתידי עם ההסתדרות בנוגע לתנאי הפרישה ומעבר העובדים, ותוך שהיא מסווה בחוסר תום לב מוחלט את כוונותיה אלה כ"עידוד פרישה מוקדמת רגיל" (סעיף 33.3 לכתב התביעה). לטענתם הוסתר מהם מידע רלוונטי שהיה בו כדי לשנות את החלטתם לפרוש או לשנות את מועד הפרישה, וכפועל יוצא, לא הוחל עליהם ההסכם הקיבוצי ותנאי הפרישה המשופרים הקבועים בו. התובעים מוסיפים וטוענים כי אי הכללתם במסגרת תנאי ההסכם הקיבוצי המשופר שהוצע לשאר העובדים שפרשו במע"צ מהווה אפליה אסורה ופעולה בחוסר סבירות קיצוני, זאת במיוחד נוכח סמיכות הזמנים בין מועד פרישתם לבין המועד הקובע (27.11.03) לתחולת ההסכם, ולאור נסיבות הפרישה הזהות לחלוטין של אלה שפרשו בסמוך לפני המועד הקבוע, לבין אלה שפרשו בסמוך לאחריו. ההסתדרות, הנתבעת 3, צורפה על ידי התובעים כנתבעת נוספת בתיק זה, על אף שלא התבקש כל סעד נגדה (סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן). התובעים טענו שההסתדרות הינה צד נדרש לצורך ההכרעה בתיק זה, שכן בידה מידע רלוונטי לצורך ההכרעה בו, ובמיוחד בכל הנוגע למשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם הקיבוצי והשיקולים שנשקלו במסגרתו, ובפרט השיקולים לעניין קביעת המועד הקובע לתחולתו באופן שהחילו רק על חלק מהעובדים שפרשו, ולא החילו על התובעים. המדינה הכחישה מכל וכל את טענות התובעים, וטענה כי נהגה עימם בתום לב ותוך גילוי מלא של כל המידע שעמד לרשותה בכל נקודת זמן רלוונטית. המדינה מדגישה כי לשיטתה עסקינן בתביעה שהיא "חוכמה בדיעבד" המתבססת על שתי הנחות שגויות לחלוטין: האחת, כי לו היה התובעים דוחים את מועד פרישתם היה חל עליהם ההסכם הקיבוצי; והשנייה, כי לו היו נכנסים לתחולתו של ההסכם הקיבוצי כל עובדי מע"צ שפרשו במהלך שנת 2003, כדוגמתם, היו נקבעים אותם תנאי פרישה שגובשו בסופו של דבר בהסכם הקיבוצי. מכל מקום, המדינה הדגישה שהתובעים לא השכילו להציג עילה להתערבות בית דין זה בהוראות ההסכם הקיבוצי שנחתם, ובפועל הם מבקשים שנפסוק להם הטבות כלכליות נוספות על אלו שיקבלו במועד פרישתם, וזאת בניגוד להלכות מושרשות של בית הדין הארצי לעבודה. ההסתדרות הכחישה כי לא ייצגה באופן הולם את התובעים, כטענתם. באשר למועד הקובע לתחולת ההסכם (27.11.03) ההסתדרות הדגישה שמדובר היה בהחלטה חד-צדדית של המדינה שהתקבלה במהלך המו"מ, לפיה כל עובדי מע"צ שיפרשו החל מתאריך זה יהיו זכאים גם להוראות המיטיבות מכוח ההסכם הקיבוצי, אם וכאשר ייחתם. החלטה זו, שהועברה בסמוך לאחר שהתקבלה לכל עובדי מע"צ, עוגנה בסופו של דבר בהסכם הקיבוצי. דיון והכרעה לעובדים פורשים אין זכות שהסדר פרישה מאוחר למועד פרישתם יוחל גם עליהם הלכה פסוקה היא, שבהעדר נסיבות חריגות שבחריגות, לעובדים פורשים אין זכות שהסדר פרישה מאוחר למועד פרישתם יוחל גם עליהם, בין היתר מאחר שטיבם של הסדרי פרישה שהם גמישים ומשתנים לאורך הזמן בשל מיגוון של שיקולים: "זכותה של המערערת לפרישה נקבעת לפי התנאים שנקבעו לעניין זה במועד פרישתה. אם במרוצת הזמן, נקבעו תנאים חדשים ואחרים לעובדים פורשים, הרי אין להם תחולה על מי שפרשו קודם לכן. מקובלת עלינו גישת בית הדין האזורי שהסדרים עתידיים אינם יכולים לשלול זכויות שהוקנו לעובד שפרש בעבר ועל פי אותו עקרון, הסדרים עתידיים אינם יכולים להעניק זכויות יתר לעובד שכזה. טיבם של הסדרי פרישה שהם גמישים ומשתנים מתקופה לתקופה בשל מיגוון של שיקולים ולא ניתן להעניק לכל עובד שפרש בעבר תנאים שנקבעו לאחר פרישתו" (ע"א 544/06 חנה כהן נ' מדינת ישראל (11.6.07)) כך בכלל, ועל אחת כמה וכמה שעה שעסקינן בתנאי פרישה שנקבעו בהסכם קיבוצי. כידוע "הצדדים למשא ומתן הקיבוצי הם שקובעים את תאריך תחולתו (של הסכם קיבוצי) וחופשיים הם גם לקבוע סייגים לכך" (דב"ע לד/8-3 משה לוסטמן נ' יוסף פרל, פד"ע, כרך ה', 184, 194 (6.2.74). הלכת לוסטמן יושמה ואושררה על ידי בית הדין הארצי גם בפרשת תדיראן, שבה ניסה עובד פורש לערער על מועד תחולתו של הסכם פרישה שקבע תנאי פרישה מועדפים (דב"ע מא/3-111 תדיראן בע"מ נ' עמוס עטיה, פד"ע יג 281 (4.5.82)). נציין כי בפרשת תדיראן, בדומה מאוד למקרה שבפנינו, מועד תחולת ההסכם הקיבוצי שכלל תנאי פרישה מיטיבים נקבע לפחות מחודשיים לאחר מועד פרישת העובד שתבע. להשלמת התשתית המשפטית לדיון, נציין כי לא נעלמה מאיתנו העובדה שעוד בראשית שנותיו קבע בית הדין הארצי כי יש מקום לפרש לטובת עובדים שכבר פרשו את סעיפי התחולה בהסכם קיבוצי המקימים זכויות לעובדים באופן רטרואקטיבי (דבע לב/3-56 מדינת ישראל נ' וילהלם רוזנבלט, פדע ה 42 (25.9.73); דבע לד/3-30 ערד תעשיות כימיות נ' משה עזריה, פדע ה 431 (21.7.74)). ברם, פרשנות שכזו אמורה להיעשות, על פי ההלכות שלעיל, אך במצב שבו הצדדים להסכם נמנעו מלסייג את תחולתו הרטרואקטיבית של ההסכם גם על עובדים שכבר פרשו, ובשונה לחלוטין מהמקרה שלפנינו, שבו נקבעה תחולה רטרואקטיבית מסויגת ומוגבלת בזמן על קבוצת עובדים מסוימת, לרבות פירוט על פי שמות של אותם עובדים שכבר פרשו, שהוסכם שההסכם יחול גם עליהם. הרקע לפרישתם המוקדמת של התובעים נציבות שירות המדינה, בתיאום עם משרד האוצר, מפרסמת מעת לעת את מדיניות הפרישה המוקדמת לגמלאות משירות המדינה, אשר בין מטרותיה לייעל את השירות, לעודד פרישת עובדים בהסכמה ולצמצם את מצבת כח-האדם במשרד הממשלה וביחידות הסמך הממשלתיות. בגדר מדיניות זו, הנגזרת בין היתר מהמסגרת התקציבית הנתונה בשנה מסויימת (סעיף 3 לתצהיר אהרוני), מוענקים לעובד הפורש בטרם הגיעו לגיל פרישה תנאי פרישה מיטיבים, מעבר לאלו המגיעים לו על פי דין (סעיף 3 לתצהיר אהרוני, וכן עדותו עמ' 83, ש' 9 לפרוטוקול). ההטבות בפרישה מוקדמת מוצעות לפרק זמן מוגבל, והן משתנות משנה לשנה, ובשנים מסוימות אף לא מוצעות כלל (סעיף 5 לתצהיר אהרוני, וכן עמ' 87 ש' 11). אין מחלוקת כי התובעים כולם פרשו על פי תוכנית פרישה מוקדמת שפרסמה הנציבות בשנת 2003, שכלל בין היתר הגדלת שיעור הקצבה בהיקף של עד 8%, עד 2 דרגות פרישה, בין 8 ל- 9 חודשי הסתגלות ומענק פרישה מיוחד של עד 40,000 ₪ (ראו חוזר הנציבות נספח א' לכתב התביעה המתוקן). במהלך יולי 2003 הודיעה הנציבות כי האפשרות לפרוש בתנאים מיטיבים אלה הוגבלה עד ליום 30.9.03. האם הגבלת התאריך האחרון לפרישה ליום 30.9.03 נועדה להפעיל על התובעים לחץ לפרוש, כטענתם בסעיף 18.1.2 לסיכומיהם? איננו סבורים שכך. הטענה לא נתמכה בראייה כלשהי, ואפילו לו בראשית ראייה. בהינתן שהגבלת המועד נקבעה ביחס לכלל העובדים בשירות המדינה, ולא לעובדי מע"צ, סבירה לדעתנו טענת המדינה (סעיף 17 לסיכומיה) שהקדמת המועד ל- 30.9.03 מקורה היה ככל הנראה בתכנית כלכלית שאמורה היתה להיכנס לתוקף ביום 1.10.03, במסגרתה היתה צפויה פגיעה משמעותית בפנסיה התקציבית ובתנאי הפרישה (כוונה בעקבותיה פרצה שביתה כללית במשק, ראו: ס"ק (ארצי) 13/03 איגוד לשכות המסחר נ' הסתדרות העובדים הכללית (18.11.03, 14.12.03)). מכל מקום, כפי שציינו לעיל, ודאי שלא הוכח בפנינו כי החלטת הנציבות להקדים את המועד האחרון לקבלת תנאי הפרישה המיטיבים נעשתה מתוך כוונה להפעיל לחץ על עובדי מע"צ. אם כך, מדוע החליטו התובעים לפרוש פרישה מוקדמת, במועד שפרשו? אין מחלוקת, כי בתקופה הרלבנטית שבה התלבטו התובעים אם לפרוש אם לאו שררה אי ודאות גדול ביחס לעתיד מע"צ. אנו מקבלים את עמדת התובעים כי בקרב העובדים שררה אווירה קשה של דאגה בלבול וכפי שהעידו בפנינו לא רק התובעים, אלא גם אנשי מע"צ וההסתדרות, "אנשים רצו לברוח מהסירה הטובעת" (עדות בינדינגר, עמ' 75 ש 1). יחד עם זאת, אין גם מחלוקת (כפי שהודו התובעים עצמם בכתב תביעתם המתוקן), כי אי ודאות גדולה שררה גם ביחס לקיצוצים הצפויים בתנאי הפנסיה התקציבית בשירות המדינה, כחלק מהתוכנית הכלכלית לשנת 2004 (סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן). בהתאם, כותרת המאמר בידיעות אחרונות "משוגע מי שלא פורש", משקפת כפי הנראה היטב את רוח הדברים באותם הימים בקרב רבים מעובדי המדינה, ובפרט הותיקים שבהם, לרבות התובעים, ועובדה היא שהתובעים עצמם בחרו לצרף כתבה זו לכתב הגנתם המתוקן (נספח ב'). כמו כן, על פי עדויות התובעים, עדויות בעלי התפקידים באגף משאבי אנוש במע"צ דאז ועדות יו"ר ועד עובדי מע"צ דאז, התובעים לא קיבלו הכוונה ברורה משום גורם הנהלה, ועד או הסתדרות בסיטואציית אי הודאות שנכפתה עליהם, הם לא קיבלו מענה לשאלות אודות העתיד להתרחש, או הבהרות כלשהן אודות אפשרות להסכם קיבוצי עתידי שיסדיר את תנאי פרישתם מעבר לתנאי הנציבות המתייחסים לכלל עובדי המדינה. אין ספק לדעתנו שהעדר הכוונה כלשהי לעובדים השרויים במצוקת אי ודאות בנושא קריטי לעתידם הכלכלי תרמה להחלטתם לפרוש ברגע שהוגדר על ידי המערכת כרגע אחרון שבו ניתן לדעת בוודאות מהם תנאי הפרישה המוצעים (30.9.03), לצד אמירה נלווית שמעבר למועד זה לא ניתן לדעת מה יהיו תנאי הפרישה שיוצעו. לאור כל האמור, ובפרט האמור לעיל בכתב התביעה המתוקן אותו אנו רואים כהודאת בעלי דין, ועל פי התרשמותנו ממסכת העדויות הארוכה שהובאה בפנינו, אנו קובעים כממצא עובדתי כי הן החשש לפגיעה כללית בפנסיה התקציבית בשירות המדינה, והן חוסר הודאות באשר לעתיד מע"צ עמדו ברקע החלטת התובעים שלא להמתין ו"לקחת סיכון" אלא לפרוש על פי התנאים שהוצעו להם באותו המועד (לעניין זה ראו גם את הדוגמאות הבאות מתוך החקירות הנגדיות של התובעים: עמ' 29 ש' 12; עמ' 33 ש' 5; עמ' 44 ש' 5; עמ' 48, ש' 1). נדגיש כי על פי התרשמותנו, אכן החלטתו של כל אחד ואחת מהתובעים לפרוש הייתה מלווה בהיסוסים רבים, בהתלבטות לא פשוטה ואמיתית, שלוותה גם ב"המלצה" חמה מצד הגורמים הרלוונטיים במע"צ לפרוש על פי התנאים המיטיבים שהוצעו באותה העת. אך בסופו של יום, וזה מה שקובע מבחינת הניתוח המשפטי של הסיטואציה הלא פשוטה שלפנינו, כל אחד ואחד מהם קיבל את ההחלטה, החלטת הרת גורל מבחינתו, וחתם. וכל אחד ואת מהם חתם, לפי מיטב שיפוטנו, מתוך הבנה שתנאי הפרישה המיטיבים שהוצעו לו במועד החתימה הם אלה אותם יקבל. במקרה דומה שבו ביקש עובד שפרש לחזור בו מהסכם פרישה לאחר שחתם, לאחר שהסתבר לו שלולא חתם היה זכאי לתנאים טובים יותר, ניתח כך מותב בראשות כב' השופט אילן איטח את סוגיית "גמירות הדעת" של אותו עובד לחתום על הסכם פרישה, ולדעתנו האמור באותו פסק דין (6921/05 יעקב נר נ' מדינת ישראל (24.11.11)) יפה בשינויים המחוייבים אף למקרה שלפנינו: "על רקע האוירה האמורה וכפי שעלה מהעדויות שבפנינו, עובדים רבים ביקשו להקדיש את פרישתם לפני יום 1.10.03. לטענת התובע, נמסר לו מפורשות כי אם לא יפרוש טרם התיקון יגרם לו נזק חמור בזכויות הפנסיה... לחצו עליו לחתום על בקשת הפרישה באופן מיידי שאם לא כן הוא 'יאחר את הרכבת' וזכויות הפנסיה שלו יפגעו... מן העדויות עולה כי התובע לא היה היחיד במצב זה, ובמצבו היו עובדים רבים, ובכלל זה לפחות חלק מהעדים מטעמו... אין חולק כי חתימתו של התובע נעשתה בתנאים של חוסר ודאות לגבי כדאיות הפרישה, קרי האם יהיה כדאי אם לאו, להקדים את הפרישה נוכח השינויים הצפויים והבלתי ידועים... בעת החתימה היתה לתובע גמירות דעת לפרוש בתנאים המוסכמים, קרי - תנאי גיל 65. ואין לבלבל בין 'הססנות' אם לחתום אם לאו לבין 'גמירות הדעת'. שכן חרף ההססנות, בחתימה על בקשת הפרישה הביע התובע את גמירות דעתו לפרוש במסגרת אותם תנאים מוסכמים". מדוע נקבע יום 27.11.03 כמועד הקובע לתחולה רטרואקטיבית של ההסכם הקיבוצי? לאחר תקופה ארוכה של עבודת מטה (עמ' 133 ש' 10), ביום 15.9.03 החליטה הממשלה על סגירת מע"צ עד ליום 31.12.03, והקמת חברה ממשלתית במקומה (החלטת הממשלה נספח א' לתצהיר אהרוני). בפועל, נסגרה מע"צ רק בשנת 2005. בעקבות החלטה הממשלה, החל משא ומתן בין המדינה לבין ההסתדרות, שבו נידונו 3 נושאים מרכזיים: מכסת העובדים שיעברו ממע"צ לחברה הממשלתית החדשה, מכסת העובדים שיעברו לתפקידים אחרים במסגרת שירות המדינה ומתכונת העברתם, ומכסת העובדים שיסיימו את העסקתם ותנאי פרישתם. עם פתיחת המשא ומתן, ובניגוד לתובעים, בחרו עובדים רבים במע"צ שלא לפרוש לגמלאות, שמא יגובשו בו תנאי פרישה טובים יותר מאלו שהוצעו באותה העת (ראו למשל סעיף 9 לתצהיר פרקש). בנסיבות אלה ולבקשת אותם עובדים, פנתה מע"צ לנציב שירות המדינה ביום 24.11.03 (בהמשך לפניות דומות שלא נענו בחודשים שקדמו לפניה זו), בבקשה לאשר לעובדים שיפרשו מכאן ואילך לפרוש בתנאי הפרישה הקיימים ובלבד שאם בהסכם שיגובש יוצעו תנאי פרישה טובים יותר, הם יחולו גם עליהם. גב' ברכה פרקש הסבירה כך את הפנייה הזאת, ודבריה נשמעו הגיוניים ואמינים (עמ' 147 ש' 13): "אני רוצה להבהיר שבמע"צ באותם ימים לא התבצעה עבודה. העובדים קיבלו שכר לכאורה ללא שעשו עבודה ולא באשמתם, לכן זה היה חשוב מבחינתי כסמנכ"ל, שהעובד יפרוש כמה שיותר מהר". נציבות שירות המדינה נענתה בזאת הפעם לבקשת מע"צ, מתוך הבנה שהיענות לבקשה תקל על סגירת מע"צ ועל תהליך המו"מ, בדרך של הפחתת מספר העובדים לגביהם יהיה צורך למצוא פתרון תעסוקתי או לפטרה (עמ' 92 ש' 16; עמ' 103 ש ' 3; עמ' 104 ש' 4; עמ' 105 ש' 2). לאחר קבלת אישור הגורמים המוסמכים, נמסר להנהלת מע"צ, במכתב מיום 27.11.03, כי כל עובד שיפרוש מעתה ואילך פרישה מוקדמת בהסכמה, יחולו עליו תנאי הפרישה שיקבעו בהסכם הקיבוצי, ככל שאלה יהיו טובים יותר מהתנאים שבהם פרש. במילים אחרות, המדינה החליטה לתמרץ את אותם עובדים שטרם החליטו לפרוש (ראו גם: עמ' 65 ש ' 1, עמ' 123 ש' 12). להשלמת התמונה, יצויין כי המדינה עמדה בהתחייבותה כלפי העובדים שפרשו לאחר 27.11.03, ובסופו של המשא ומתן עם ההסתדרות נקבעה בהסכם הקיבוצי הוראה מפורשת (סעיף 4.1.2) בדבר תחולתו על עובדים אלה: "כמו כן יחול סעיף זה על כל עובד אשר היה מועסק כעובד מדינה ביחידת הסמך מע"צ, היה מדורג באחד הדירוגים המיוצגים על ידי ההסתדרות, משכורתו חושב על פי הסכמים קיבוציים, פרש ממע"צ במהלך התקופה שמיום 27.11.03 ועד למועד החתימה על הסכם זה ושמו מופיע בנספח א'4 להסכם זה (להלן: 'עובדים שפרשו ערב חתימת ההסכם"). טענת התובעים בדבר הסתרת מידע רלוונטי נדבך מרכזי בטיעוני התובעים בפנינו היתה טענתם כי הוסתר מהם מידע רלוונטי שעשוי היה להשפיע על החלטתם לפרוש. התובעים מתייחסים באופן ספציפי לשלושה נושאים "שהוסתרו" מהם, ולשיטתם היו יכולים להביאם לדחות את מועד הפרישה שלהם לאחר 27.11.03, הוא המועד הקובע לתחולה רטרואקטיבית של ההסכם הקיבוצי העתידי: ראשית לטענתם הוסתרה מהם הודעת נציבות שירות המדינה מיום 24.9.03 (מכתב פרקש, נספח ג' לתצהירה) לפיה בסופו של דבר בוטלה ההחלטה להקדים ליום 30.9.03 את המועד האחרון לפרוש על פי תכנית הפרישה לשנת 2003, והמועד האחרון לפרישה בתנאים המועדפים הוחזר לסוף 2003; שנית לטענתם הוסתר מהם מכתב של דינה בינדיגר מיום 30.11.03, שבו נמסר על ההחלטה לפיה תנאי ההסכם הקיבוצי העתידי שייחתם בין המדינה לבין ההסתדרות יחולו גם על עובדי מע"צ שיפרשו לגמלאות החל מיום 27.11.03; ושלישית לטענתם הוסתר מהם דבר קיומו של המשא ומתן הצפוי בין המדינה לבין ההסתדרות לחתימתו של הסכם קיבוצי בעקבות סגירת מע"צ, משא ומתן שלא היו יודעים עליו ייתכן שלא היו פורשים לגמלאות במועד שפרשו. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, אנו סבורים שאין צורך שנכריע במחלוקת שהיתה נטושה בין הצדדים בשאלה האם הגיעו "שלושת המידעים" שלעיל לידיעת העובדים, אם לאו. להלן נסביר מדוע איננו סבורים שסוגיה זו רלוונטית לצורך ההכרעה בתיק זה: ראשית התובעים כולם מסרו למדינה על החלטתם לפרוש בהתאם לתנאי הפרישה שהוצעו להם בתכנית 2003 עוד קודם ליום 24.9.03. מכאן, שההחלטות שהתקבלו בעניין תנאי פרישה ביום 24.9.03 (הארכת המועד לפרישה על פי תוכנית 2003) וביום 30.11.03 (ההחלטה לפיה עובדים שיפרשו לאחר תאריך זה יזכו לתנאים שייקבעו בהסכם, ככל שאלה יהיו טובים מתנאי תוכנית 2003) כלל לא יכלו להשפיע על החלטתם, כיון שזו כבר נלקחה ואושרה על ידי הגורמים הרלוונטיים במדינה; שנית רוב התובעים פרשו בפועל ביום 30.9.03, ומכאן שודאי שאין רלוונטיות האם נמסרה להם ההחלטה שהתקבלה בסוף נובמבר, לפיה עובדים שיפרשו מרגע ההחלטה ואילך יוכלו ליהנות בעתיד מתנאי ההסכם הקיבוצי, ככל שאלה יהיו טובים יותר; ושלישית אפילו נצא מנקודת הנחה (לטובת התובעים) כי המידע בדבר המשא ומתן הצפוי לא הועבר אליהם (ועל בסיס הראיות שהוצגו בפנינו, אנו נוטים לקבל את טענתם זו כנכונה), איננו מבינים כיצד היה בו כדי להשפיע על החלטתם. כבר קבענו עובדתית כי באותם ימים שררה אי-הודאות גדולה בדבר תנאי הפנסיה הצפויים לעובדי המדינה בכלל, כמו גם אי-הודאות בדבר תנאי הפנסיה הספציפיים שיוצעו לעובדי מע"צ הפורשים. במצב דברים זה, צפי למשא ומתן קיבוצי אינו מפחית את החששות ואי-הודאות, שכן לאף צד במשא ומתן קיבוצי אין דרך לדעת מה יהיו תוצאותיו. כיום, בבחינת "חוכמה שבדיעבד", ידוע שאותו משא ומתן הניב תנאי פרישה מיטיבים טובים יותר מתנאי הפרישה (המיטיבים גם הם) אותם קיבל כל אחד ואחד מהתובעים. אך על פי העדויות הרבות שנשמעו בפנינו, ברור לדעתנו לחלוטין כי במועד בו פרשו התובעים כולם לא היה בידי איש מהגורמים המחליטים מידע ברור כי תנאי הפרישה שיובטחו במשא ומתן יהיו טובים יותר. יתירה מזו, על פי התרשמותנו, גם בסוף חודש נובמבר, שבו התקבלה ההחלטה לפיה עובדים שיפרשו החל מיום 27.11.03 יהיו זכאים לתוספת לתנאים שייקבעו בהסכם, לא היה ברור כלל כי אכן המשא ומתן צפוי להניב תנאים טובים יותר. והראייה לכך היא שבמכתב בינדינגר (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן) נאמר במפורש כי עובדים שיפרשו יהיו זכאים לתנאים האלה רק באם ייחתם הסכם פרישה מיוחד (המילה "באם" הודגשה, על מנת להבהיר שלא ברור האם ייחתם הסכם שכזה) ורק באם בהסכם שייחתם יגובשו תנאים טובים יותר מהתנאים שיקבלו העובדים שיפרשו החל מיום 27.11.03. בהקשר זה צודקת המדינה בטענתה כי לא פעם מתקבלות החלטות ממשלה בדבר סגירת יחידה או משרד ממשלתי, או שינוי מבני זה או אחר, ובסופו של יום ההחלטות אינן יוצאות לפועל. דוגמא מוכרת וידועה לכך הן ההחלטות הרבות שהתקבלו לסגירתה של הטלוויזיה החינוכית (ראו לעניין זה גם עדות אהרוני, עמ' 105 ש' 22) שמעולם לא יצאו אל הפועל. אשר על כן, ומעבר לעצם הכוונה הממשלתית לסגור את מע"צ (שאין מחלוקת שהגיעה לידיעת התובעים), איננו רואים כיצד מידע על כוונה לקיים משא ומתן קיבוצי היה משנה משהו בהחלטת התובעים לפרוש. להשלמת הדיון נבהיר לא נעלמה מאיתנו עדות חלק מהתובעים, בתצהיריהם, כי אם היו מקבלים מידע כזה אודות משא ומתן צפוי הוא אכן היה משנה את החלטתם, אך כאמור אנו משוכנעים, לפחות במידה הנדרשת לצורך הכרעה שיפוטית, שמדובר ב"חוכמה שבדיעבד" (רק לאחר שהסתבר להם לאחר יולי 2005 כי אכן נחתם הסכם קיבוצי ועובדים שפרשו מעט לאחר מועד פרישתם קיבלו על פיו תנאי פרישה טובים יותר), שאין ליתן לה משקל בהכרעתנו. טענת ההפליה התובעים מוסיפים וטוענים כי אי הכללתם במסגרת תנאי ההסכם הקיבוצי המשופר שהוצע לשאר העובדים שפרשו במע"צ מהווה הפלייה אסורה ופעולה בחוסר סבירות קיצוני, זאת במיוחד נוכח סמיכות הזמנים בין מועד פרישתם לבין המועד הקובע (27.11.03) לתחולת ההסכם, ולאור נסיבות הפרישה הזהות לחלוטין של אלה שפרשו בסמוך לפני המועד הקבוע, לבין אלה שפרשו בסמוך לאחריו. התובעים מבקשים מאיתנו, בקשר לטענתם זו, לגזור גזירה שווה בין עניינם לבין המקרה שנדון בבג"צ 6845/00 איתנה ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו (6) 663 (9.10.02) וב-עע (ארצי) 535/08 שירותי בריאות כללית נ' לאה פס (1.12.10). ברם, בפסקי דין אלה אליהם היפנו אותנו התובעים נדון הסכם פרישה מרצון שהפלה בין נשים לגברים. אין מקום להשוואה בין הפלייה חמורה ואסורה מסוג זה, לבין הסיטואציה שלפנינו, שבה בנקודת זמן נתונה הוצעו לעובדים מסויימים תנאי פרישה מסויימים, ובנקודת זמן מאוחרת יותר הוצעו לחבריהם לעבודה תנאי פרישה מיטיבים עוד יותר מאלה שקיבלו חבריהם שכבר פרשו. מעבר לפסיקה הרבה שהבאנו עד כה המסבירה מדוע אין מצב דברים זה מהווה הפליה אסורה, נוסיף גם את הדברים הבאים, מתוך סק"כ 51/09 "סאוט אל עאמל" - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה (3.1.12): "בהתאם, ובכפוף לבחינת תכלית ההסכם הקיבוצי, באספקלריה של עקרונות יסוד השיטה ומשפט העבודה המגן, יימנע בית הדין מלהתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי, למעט ב'מקרים נדירים וחריגים של פגיעה קיצונית ומוכחת בזכויות חוקתיות' וככל שנמצא כי בהוראות ההסכם הקיבוצי קיימת סתירה להוראות החקיקה בכלל ולחקיקת המגן בפרט... הכלל הוא כי בית הדין לעבודה יימנע ככל הניתן מהתערבות בהוראות הסכם קיבוצי או צו הרחבה וישתמש בסמכות זו במשורה. החריג לכלל הוא, כי לא יעמדו בתוקפן הוראות בהסכם קיבוצי, או בצו הרחבה, אשר נמצאו להיות נגועות בהפליה פסולה חמורה ואסורה מטעמי גיל, מין, דעת לאום וכיוצ"ב". נוכח כל האמור, אנו דוחים גם את טענת התובעים כי הוראות ההסכם נגועות בהפליה כמו גם בחוסר סבירות קיצוני. הטענות נגד ההסתדרות ההסתדרות צורפה על ידי הנתבעים כנתבעת נוספת לתיק זה, תוך שהודגש על ידם שהיא "אינה נתבעת לשלם לתובעים" דבר (סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן) ומטרת צירופה הינו אך ורק על מנת ש"תיפרש מלוא היריעה העובדתית" בפנינו (סעיף 7.1), ובפרט שייפרשו בפנינו "הנימוקים והשיקולים שהנחו אותה בהחלטה שלא להכליל את התובעים בגידרו של ההסכם הקיבוצי" (סעיף 7.3). כל זאת, על מנת שנוכל להגיע להכרעה צודקת במחלוקת שבין הצדדים. בסיכומיהם הוסיפו וביקשו מאיתנו התובעים לקבוע, על בסיס הראיות שהוצגו בפנינו, כי "ההסתדרות, וכל הגורמים מטעמה, לא ייצגו את התובעים ולא פעלו להגן על האינטרס שלהן" ובאופן ספציפי ביקשו מאיתנו לקבוע כי ההסתדרות "התעלמה מפניותיהם של התובעים וממצוקתם" וכי ההסתדרות "קיבלה את המועד הקובע ללא כל סייג או ויכוח, הגם שפגע באופן ישיר באינטרס של התובעים, אותם היא אמורה הייתה לייצג". ההסתדרות בסיכומיה הכחישה מכל וכל את טענות התובעים. היא הדגישה כי המשא ומתן הקיבוצי שבין הצדדים כלל לא התייחס לשאלת המועד הקובע לתחולה רטרואקטיבית של ההסכם הקיבוצי (27.11.03) שכן מועד זה הוחלט ונקבע על ידי המדינה, ועל ידיה בלבד. ההסתדרות הפנתה אותנו לשורה של הלכות לפיהן בהעדר ראיה מובהקת לכך שארגון העובדים פעל ממניע שרירותי או באופן מפלה, אין מקום שבית דין זה יקבע שעצם העובדה שהארגון הסכים לתנאים בהסכם קיבוצי שפגעו בקבוצה מסויימת של עובדים מהווה הפרה של חובה הייצוג ההולם (ע"ע 1143/01 דב וינקלר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לט 153 (2.2.03); עע 300205/98 שלמה אבני נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה פד"ע לד 361 (3.6.99); עע 397/99 אהרון אנג'ל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (31.12.99). אשר לדעתנו, איננו סבורים שנכון וצריך שנכריע במסגרת תיק זה בטענת התובעים שההסתדרות התעלמה מפניותיהם וממצוקתם, ולא ייצגה אותם באופן הולם במסגרת המשא ומתן שניהלה על תנאי הפרישה לעובדי מע"צ. משבחרו התובעים, משיקוליהם הם, שלא לבקש כל סעד כספי או אחר נגד ההסתדרות, אלא רק לצרפה כ"צד נדרש להליך", הפכה ההכרעה בשאלת הייצוג ההולם של עניינם על ידי ההסתדרות, לשאלה אקדמית ותיאורטית, שעל פי ההלכה הפסוקה אין מקום שנכריע בה (עע 151/05 חיים טולדנו נ' עיריית נצרת עילית (26.2.07 והאסמכתאות שם)). כך במיוחד בהתחשב בכך שטענת העדר הייצוג ההולם לא נטענה בכתב התביעה, אלא רק בסיכומי התובעים, כך שלהסתדרות לא ניתנה מלוא ההזדמנות להתגונן בפני טענה זו. בטרם נחתום בסופו של יום, מבקשים מאיתנו התובעים להתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי שהיקנה לחלק גדול מעובדי מע"צ תנאי פרישה (ותנאים אחרים) מיטיבים, הסכם שנחתם לאחר משא ומתן ארוך ומורכב, הסכם שהתבסס בין היתר על תחשיבים כלכליים מפורטים ורשימות מפורטות של עובדים עליהם יחול כל אחד מההסדרים המפורטים בו. עם כל ההבנה לתחושת התובעים שקופחו לעומת חבריהם עליהם הוחל ההסכם, לא מצאנו בסיס בדין לתביעתם זו. בפסק דין שניתן לאחרונה (סק"כ 722-09-11 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הרפואית בישראל (4.9.11), הדגישה נשיאת בית הדין הארצי כי "פתיחת" הסכם קיבוצי, לאחר חתימתו, על ידי מי שאינו מרוצה מהתנאים שנקבעו בו, משמיטה את הקרקע מתחת משפט העבודה הקיבוצי, פוגעת ביציבותו ועלולה לגרום לקריסת יחסי העבודה בישראל: "יסוד מוסד הוא, כי משנחתם ההסכם הקיבוצי, אין עוד 'לפתוח' אותו שלא על פי דין, ופתיחתו על ידי קבוצות שאינן מרוצות מהתנאים שנקבעו בו, משמיטה את הקרקע מתחת משפט העבודה הקיבוצי; עלולה לגרום לקריסת מערכת יחסי העבודה בישראל; ולהיות בעלת השלכות הרסניות על כלל ציבור העובדים והמעבידים בישראל; לפגוע בכוח המיקוח ובאפשרות להקנות לכלל ציבור העובדים שיפור תנאי עבודה; ולפגוע ביציבות המשק והכלכלה בישראל... על עקרונות אלה עמד בית דין זה בפסיקתו, תוך שקבע כי לא ימהר להתערב בהסדרים המעוגנים בהסכמים קיבוציים, ובמיוחד ימנע מלקבוע לצדדים את תוכן ההסכם... עיקרים אלה הם יסוד מוסד בשיטתו המשפטית עליהם אין עוררין, וכוללים בחובם את עקרון הוודאות וההסתמכות, עליהם בלבד ניתן להשתית מערכת יחסי עבודה קיבוצית" והדברים מתאימים וישימים אף למקרה שלפנינו. אשר על כן, התביעה נדחית. בהתדיינות בין גמלאים למעסיקם לשעבר, ככלל לא נהוג בבית דין זה לחייב את הגמלאים התובעים בהוצאות משפט, אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן (ע"ע 1562-12-11 ישראל סיתון נ' איגוד ערים לשרותי כבאות איזור נתניה (5.6.12)). לא מצאנו שזהו המקרה. אשר על כן, איננו עושים צו להוצאות. נציג הציבור מר רן ורדי: אני מסכים עם פסק דינו של אב בית הדין. יחד עם זאת, אבקש להוסיף הערה קצרה ביחס להתנהלותה של ההסתדרות בפרשה זו. על פי התרשמותי ממסכת הראיות שהוצגה בפנינו, דעתי הינה כי ההסתדרות כשלה כישלון חרוץ בכך שהותירה את התובעים בלי יד מכוונת שמייצגת אותם. זאת, הן בשלב שקדם לפרישתם, והן בשלב המאוחר יותר של המשא ומתן הקיבוצי, שבו יכלה לכל הפחות לנסות לפעול על מנת להביא להחלת ההסכם הקיבוצי גם על התובעים. נציגי ההסתדרות העידו כי עמדתם החד משמעית היתה כי נכון היו עושים כל העובדים (לרבות התובעים) לו היו ממתינים לסיום המשא ומתן ולא מקדימים לפרוש (ראו למשל עדות מר פריינטה, עמ' 116 ש' 12). ולמרות זאת, על פי עדותו של יו"ר הוועד מר חסן סלאח בפנינו, רק "מי ששאל אותי מה דעתי על פרישה אמרתי לא לפרוש" (עמ' 68 ש' 2), דהיינו, התובנה בדבר הכוונה נדרשת לעובדים היתה קיימת אצל הועד, אך לא נעשתה פעולה אקטיבית ברורה מצד ההסתדרות כדי להעביר את המסר הברור הזה לכלל העובדים, שאין מחלוקת שהיו שרויים בבלבול ובתחושה קשה ביותר של אי-ודאות. העובדה כי ועד העובדים וההסתדרות לא הנחו, כיוונו, ענו לשאלות, ותמכו בתובעים בשלב אי הודאות (עד 30.9.03) בעת שהנהלת מע"צ ממליצה בפניהם בחום לפרוש, רק חיזקה וחידדה לדעתי את האחריות והמחויבות החלה על הוועד וההסתדרות להתייחס לאותם עובדים לאחר מעשה, בשעה שקיימו משא ומתן וחתמו על הסכם המתייחס גם לעובדים שכבר פרשו. לכן, היה מקום לדעתי שההסתדרות לכל הפחות תבקש, אם לא תדרוש, מהמדינה להחיל את תנאי ההסכם הקיבוצי גם על עובדים שפרשו קודם ליום 27.11.03, אך אין מחלוקת שהדבר לא נעשה (עדות סלאח עמ' 67 ש ' 16, עדות פריינטה עמ' 120 ש' 6). כמו כן, ראוי להדגיש כי תאריך התחולה הרטרואקטיבי שנקבע בהסכמה בין הצדדים להסכם (27.11.03), הוא תאריך מקרי לחלוטין, שנקבע ברגע כלשהו, כתוצאה מהיוזמה של מע"צ (שנענתה על ידי המדינה) אשר ביקשה לעודד פרישה שנעצרה, ופנתה למדינה לאשר רטרואקטיביות בכדי להניע פרישה כעת. ועד העובדים וההסתדרות פשוט קיבלו תאריך מקרי זה, וגם העידו כי לא התקיים דיון כלשהו אודותיו. מפה אני למד כי לא הוועד ולא ההסתדרות ראו כלל את הסוגיה ואת המחויבות לעובדים שפרשו למול עיניהם או התייחסו אליהם כמיוצגים. אשר על כן, לולא בחרו התובעים, משיקוליהם הם, שלא לתבוע בכתב תביעתם סעד כספי כלשהו מאת ההסתדרות, הייתי שוקל בכובד ראש את האפשרות לחייב את ההסתדרות בפיצוי כספי מסוים לכל אחד מהתובעים, על הפרת החובה לייצגם באופן הולם. נציגת הציבור גברת עדנה גרוס: אף אני מסכימה לפסק דינו של אב בית הדין, ומצטרפת להערתו של חברי נציג הציבור ורדי בעניין התנהלותה הקלוקלת של ההסתדרות במקרה שלפנינו. לסיכום על דעת כל חברי המותב, התביעה נדחית ללא צו להוצאות. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.מע"צפרישה