מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור פיטורים בהריון עקב קשיים כלכליים: הנתבע קיבל היתר רטרואקטיבי לפיטורי התובעת, עורכת-דין במשרדו, מאת הממוּנַה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת. האם ניתן ההיתר כדין או שמא פוטרה התובעת שלא כדין - זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו. העובדות כפי שעלו מחומר הראיות: התובעת עבדה אצל הנתבע כעורכת-דין מיום 1.7.07 ועד ליום 1.9.09 (סה"כ 26 חודשים). הנתבע שכר משרד ברח' תובל ברמת-גן ולאחר מכן עבר למשרד עוה"ד ברח' היצירה ברמת-גן. במקביל היה לנתבע סניף בעיר באר-שבע. התובעת עבדה תחילה במשרד ברח' תובל ולאחר מכן עברה למשרד ברח' היצירה. התובעת והנתבע עבדו יחד באותו חדר. שכרה של התובעת עמד על סך 5,500 ₪ ברוטו והתובעת עבדה בהיקף משרה של 85%. במהלך חודש 7/08 הרתה התובעת. בחודש הרביעי להריונה הודיעה התובעת לנתבע כי היא בהריון. ביום 2.9.08 פנה הנתבע לממונה על חוק עבודת נשים וביקש לקבל היתר לפיטוריה של התובעת (נספח ב' 1 לכתב התביעה). "לאחרונה, נקלע עסקו של המעסיק לקשיים כלכליים (מצ"ב מאזן בוחן 1-6/2008). קשיים הנובעים בעיקר מעלות העסקת העובדת והשכרת המשרד. כמו כן למעסיק נודע מבעל הנכס, המשמש את עסקו, כי החל מ- 1/2009 שכר דירתו יוכפל. לצורך הבראת עסקו ובצער רב, מעוניין המעסיק לפטר את העובדת הגב' X אשר נמצאת בשלבי הריון ראשוניים. בקשתו המנומקת מתבצעת בתום לב ומאילוצים כלכליים אובייקטיבים. לפיכך נבקש את אישורכם כאמור." לאחר זמן מה ביקש הנתבע למשוך בקשתו. הממונה קיבלה את בקשתו וסגרה את התיק בתמ"ת. התובעת המשיכה לעבוד עד ליום הלידה, 6.3.09, ויצאה לחופשת לידה. התובעת הודיעה לנתבע על רצונה להאריך את חופשת הלידה לחודשים נוספים, עד ליום 1.9.09. ביום 16.8.09 הודיע הנתבע לתובעת כי בכוונתו לסגור את המשרד ברמת-גן ולהעביר את עסקו למשרד בבאר שבע. ביום 18.8.09 שלח הנתבע מכתב לתובעת בזו הלשון (נספח ג' לכתב התביעה): "1. כפי שאמרתי ב- 1.9.2009 המשרד עובר לבאר שבע. 2. את מסיימת את החל"ת שלך בסוף אוגוסט. 3. מבחינתי את יכולה להגיע כבר ביום רביעי 2.9.2009 למשרד בבאר שבע - בבית הנשיאים ליד בית המשפט, ולהמשיך לעבוד. 4. בהתאם לשיחתנו הודעת לי כי אינך מעוניינת להגיע לבאר שבע, ולחזור לעבודה. 5. עליך להודיע לי סופית אם בכוונתך לא לחזור לעבודה. כדי שאוכל להתארגן לקראת המשך העבודה מבחינתי, וכן כדי לשלם לך את המגיע לך בנסיבות אלו על פי דין. 6. כאמור אם תודיעי לי כי את אינך חוזרת לעבודה, אבקש משחר שיעשה את החישוב ואשלח לך, כמו כן כפי שדיברנו, אשמח להמציא לך מכתב המלצה." ביום 19.8.09 השיבה התובעת לנתבע (נספח ד' לכתב התביעה): "... 3. ברצוני להדגיש, כפי שאמרתי בפגישתנו, כי אינני מתפטרת וכי אין בכוונתי להתפטר, אלא ברצוני לשוב לעבודה כאמור לעיל, הווה אומר למשרתי טרם הלידה, על כל המשתמע. 4. כפי שאמרתי לך בפגישתנו, שהתקיימה במשרד ביום 16.8.09, ציפייתך, כי אמשיך את עבודתי תוך כדי מעבר לבאר שבע והנסיעה לשם כל יום, (כ-3 שעות ביום) איננה הגיונית בעליל, וכן בניגוד לסעיף 9 (ג) לחוק עבודת נשים. מדובר בהרעה משמעותית בתנאים בהם הועסקתי עד ללידת בתי. 5. ברצוני להביע את תדהמתי מהודעתך על העברת המשרד לבאר שבע, וצר לי על כך שלא ניתנה לי הודעה על העברת המשרד קודם לכן, ולא שבועיים טרם המעבר, כך שיכולתי להתארגן ולחפש עבודה ולחסוך לעצמי את המצב בו עליי לשבת בבית, זמן לא ידוע, ללא עבודה וללא משכורת ועם 2 ילדים, במיוחד בימים אלו, שחיפוש ומציאת עבודה אינו דבר קל לאור המצב הכלכלי. דבר שפוגע בזכותי לשוב למעגל העבודה לאחר חופשת הלידה וכמובן, שהדבר אף מנוגד לחוק. 6. לאור האמור לעיל וכפי שאמרתי לך בפגישתנו, במידה וזו רוח הדברים, אזדקק למכתב פיטורים, בכדי שאוכל להציגו בביטוח לאומי, כדי שאוכל לממש את זכויותיי המעטות שנותרו בידי." ביום 23.8.09 הבהיר הנתבע לתובעת כי אם סבורה היא שיש במעבר משום הרעת תנאים, זכותה להתפטר ולקבל את המגיע לה על פי דין. ביום 23.8.09 הודיעה התובעת כי היא איננה מתפטרת ובכוונתה להופיע במקום העבודה ברמת-גן ביום 1.9.09. ביום 1.9.09 שבה התובעת לעבודתה אולם הנתבע לא היה שם. ביום 10.9.09 הגיש הנתבע לממונה על פי חוק עבודת נשים בתמ"ת בקשה להתיר רטרואקטיבית את פיטוריה של התובעת לאחר החל"ת (ת/20). ביום 24.9.09 השלים הנתבע בקשתו. ביום 19.11.09 התנהל הבירור בפני המפקחת על חוק עבודת נשים, הגב' שרית יחידאי. במהלך הדיון נמסר לתובעת מכתב תגובתו של הנתבע (י' 1 לכתב התביעה). והתובעת צירפה תמלילי שיחות המעידים לטענתה כי הנתבע ממשיך לנהל את עסקו מרמת-גן. ביום 29.11.09 נשלח מכתב נוסף על ידי הנתבע לממונה (נספח י"ג). ביום 22.11.09 שלחה התובעת תגובתה למכתבו של הנתבע (נספח י"א לכתב התביעה). ביום 4.1.10 ניתנה החלטת הממונה: "... בנסיבות אלו, עת שוכנעתי כי הפיטורים אינם קשורים להיעדרות העובדת בגין חופשת הלידה והארכתה לחופשה ללא תשלום, משנמצא כי אין בידי המעביד להמשיך בעסקת העובדת באזור מגוריה, אני מתירה את הפיטורים." בהחלטת הממונה ניתן היתר לפטר את התובעת החל מיום 24.9.09 מעבודתה כעורכת-דין במשרדו של הנתבע. בחודש 9/09 שילם התובע לתובעת סך של 888 ₪ בגין דמי הבראה. ביום 16.10.09 שילם הנתבע לתובעת סך של 11,024 ₪ בגין פיצויי פיטורים. הנתבע לא שילם לתובעת יתרת שכר לחודש 9/09 (עד ליום 24.9.09). טענות הצדדים טענות התובעת: הנתבע לא עזב את רמת-גן אלא שכר יחד עם עו"ד צחי רוזנבאום, חדר במשרד עורכי הדין קליינמן-גולדשטיין-נדלר ושות' ברח' מנחם בגין 7 בבית "גבור ספורט" ברמת-גן. לכן טענתו שהעביר את משרדו לבאר-שבע איננה נכונה. אלמלא יצאה לחופשת לידה ולחל"ת היה ממשיך הנתבע להעסיק את התובעת במשרדו ברמת-גן. החלטת הממונה להתיר רטרואקטיבית את פיטורי התובעת נגועה בחוסר סבירות קיצונית. הממונה התעלמה מהסתירות בגרסאותיו השונות של הנתבע ומעדותה של התובעת ומהעובדה כי הנתבע ניסה לפטר את התובעת בתחילת הריונה. על הממונה היה לזמן את עו"ד נדלר מאחר שהחלטתה מבוססת על כך שהנתבע מקבל שירותי משרד בלבד ברמת-גן מאת עו"ד נדלר. כמו כן טעתה הממונה בסברה בתחילה כי אין הגנה בחוק עבודת נשים לעובדת שהאריכה את חופשת הלידה. התובעת עותרת לביטול החלטת הממונה. התובעת לא חזרה בפועל לעבודה ולכן זכאית לשכר עבודה בגין 60 יום וכן להודעה מוקדמת בת 30 יום. מאחר שדין החלטת הממונה להתבטל, זכאית התובעת לפיצוי לפי חוק עבודת נשים, להפרשות לפנסיה בעבור התקופה שמיום מתן ההיתר ולמשך שלושה חודשים (60 יום על פי חוק עבודת נשים ו-30 ימי הודעה מוקדמת), להפרש פיצויי פיטורים בעבור 90 הימים הנוספים, לפיצוי בגין אי עריכת שימוע ולפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק על פי חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בסך הכל עותרת התובעת לתשלום סך של 198,452 ₪. טענות הנתבע: בחודש 7/09 החל הנתבע לחפש משרד בבאר-שבע יחד עם שותפו, עו"ד צחי רוזנבאום, ואף חתם על הסכם שכירות בבאר-שבע. בחודשים יוני-יולי 2009 סיכם עו"ד קלינמן ושותפו, עו"ד נדלר, כי הנתבע ועו"ד רוזנבאום (שותפו של הנתבע) יקבלו שירותי משרד מהם במשרד עורכי הדין אשר בבעלותם בבית גבור ספורט ברמת-גן תמורת תשלום הוצאות. התובעת ביקשה פעמיים להאריך את חופשת הלידה שלה : פעם אחת למשך חודשיים ופעם נוספת עד ליום 31.8.09. הבקשה להיתר פיטורי התובעת בתחילת הריונה נבעה ממניעים כלכליים ואינה קשורה לבקשה מושא ערעור תיק זה. בחודש 8/09 הודיע הנתבע לתובעת כי בכוונתו להקים שותפות עם עו"ד רוזנבאום ולהעתיק את משרדו לבאר-שבע עם תום תקופת הפגרה (1.9.09). הנתבע הציע לתובעת לעבור לעבוד בבאר-שבע עם תום חופשת הלידה. התובעת לא פוטרה על ידו של הנתבע והנתבע הודיע לתובעת שהוא מתכוון לשלם לה את כל זכויותיה. כשהתובעת הודיעה לו כי איננה מתכוונת להגיע לעבוד בבאר-שבע והיא מתעתדת להגיש תביעה כנגדו, הגיש הנתבע בקשה להיתר לממונה על חוק עבודת נשים. ב- 1.9.09 התייצבה התובעת במשרדו הקודם של הנתבע ולא הסכימה לעזוב והתנהגה בגסות רוח עם בעליו. כשהתובעת התקשרה אל הנתבע הסביר לה הנתבע כי איננו נמצא במשרד זה אלא בבאר-שבע, איימה עליו התובעת כי הוא עוד ישמע ממנה. הבקשה להיתר הוגשה ביום 9.9.09 אולם הממונה ביקשה מסמכים נוספים אשר הוגשו ביום 24.9.09. הנתבע זומן לממונה והממונה קבעה כי על הנתבע לשלם לתובעת שכר עד ליום 24.9.09. טענות הממונה: לא נפל כל פגם בהחלטת הממונה. החלטת הממונה סבירה, מנומקת ומבוססת על סמך הראיות שהובאו בפניה. חזקה כי הרשות המנהלית פועלת כדין. הביקורת השיפוטית של בית הדין מוגבלת מכוח עילות המשפט המנהלי. הממונה סברה בהחלטתה כי הפיטורים אינם קשורים להיעדרות התובעת בשל חופשת הלידה והחל"ת מאחר שכבר ביום 18.8.09 שלח הנתבע מכתב לתובעת בו הזמין אותה לעבוד לאחר סיום חופשת הלידה והתובעת סירבה. הממונה קיבלה את גרסתו של הנתבע לפיה הוא מקבל במשרד ברמת-גן רק שירותי משרד ואינו מעסיק שם עובדים, לכן החליטה הממונה להתיר את הפיטורים. לא נפל כל פגם בהליך המנהלי אצל הממונה. עדויות: מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה, מר ג'קי טל זכריה-X, בעלה של התובעת, ומר שי X, אחיה של התובעת. כן העיד מטעם התובעת עו"ד נדלר. מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו ומנהל החשבונות של הנתבע, מר שחר אלוני. הסוגיות א. המסגרת הנורמטיבית. ב. האם נתבקש היתר כדין לפיטורי התובעת ? ג. מה המשמעות הגשת הבקשה להיתר באופן רטרואקטיבי על ידי הנתבע? ד. האם נפלו פגמים בהחלטת הממונה? ה. האם העתיק הנתבע את משרדו מרמת גן לבאר - שבע? ו. האם ידעה התובעת על מעברו של הנתבע לבאר שבע? ז. האם פוטרה התובעת? ח. האם זכאית התובעת לשכר עבודה על פי חוק עבודת נשים? הכרעה: לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ברובה. המסגרת הנורמטיבית: מטרתו של חוק עבודת נשים להגן על האישה העובדת בתקופת הריונה, בחופשת הלידה ובתקופה של ה- 60 יום לאחר תום חופשת הלידה. על המעביד חלה חובה להשיב את העובדת לעבודתה וחל איסור לפטר את העובדת ללא היתר הממונה בתמ"ת. סעיף 9 (ג) (1א) לחוק עבודת נשים התשי"ד-1954 קובע: "לא יפטר מעביד עובדת או עובד בתקופה של 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה או לאחר תום ימי ההיעדרות, כאמור בפסקה (1), לפי העניין, ולא ייתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופה האמורה, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה; השר לא יתיר פיטורים לפי פסקה זו אלא אם כן שוכנע כי מתקיימים כל אלה: (א) הפיטורים אינם בקשר ללידה, לחופשת הלידה או להיעדרות כאמור; (ב) עסקו של המעביד חדל לפעול או שהמעביד הוכרז כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ואם הוא תאגיד - ניתן צו פירוק לפי פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1986; לעניין זה, "חדל לפעול" - כהגדרתו בסעיף 9ב;" סעיף 9ב לחוק קובע באלו מקרים ניתן להתיר פיטורים באופן רטרואקטיבי. בין השאר מתייחס הסעיף למעביד אשר עסקו חדל מלפעול: "החליט שר התעשיה המסחר והתעסוקה לתת היתר לפי סעיף 9(א) או סעיף 9א לגבי עובדת בהיריון, לא יינתן ההיתר לגבי התקופה שקדמה ליום מתן ההחלטה בבקשה להיתר, ואולם רשאי הוא לתת את ההיתר למועד הקודם ליום מתן ההחלטה, אם התקיים האמור באחת מהפסקאות (1) עד (5) וכאמור בהן, לפי הענין: ... (4) המעביד הוכיח כי עסקו חדל לפעול, ובלבד שההיתר לא יינתן לגבי תקופה שקדמה ליום שבו חדל העסק לפעול או ליום הגשת הבקשה להיתר, המאוחר מביניהם; ... לענין פסקאות משנה (4) ו-(5), "חדל לפעול" - הפסקת פעילות שאינה זמנית." האם נתבקש היתר כדין לפיטורי התובעת ? הבקשה שכותרתה "הרעת תנאים" שהוגשה על-ידי הנתבע לממונה אין בה כדי להעלות או להוריד לגבי התובעת, שכן בפועל נתבקש היתר לפיטוריה. הממונה דנה בבקשה כבקשה להיתר פיטורים. אי צירוף אישור רואה החשבון מאת הנתבע איננו רלוונטי במקרה דנן מאחר שהעילה לבקשה יסודה בהעברת משרדו של הנתבע לבאר שבע ולא מצבו הכלכלי של הנתבע ובכל מקרה, לממונה הסמכות ליתן היתר או שלא ליתן היתר על סמך העדויות שלפניה. הנתבע נהג כדין עת פנה לממונה על מנת שתתיר לו את פיטוריה של התובעת. מה משמעות הגשת הבקשה להיתר באופן רטרואקטיבי על ידי הנתבע ? הוכח כי הנתבע הגיש בקשתו ביום 10.9.09. הלכה למעשה לא פיטר הנתבע את התובעת אלא הודיע לה בסוף חודש 8/09 כי עליה להגיע למשרדי הנתבע בבאר-שבע. התובעת הגיעה למשרדים ברמת-גן ביום 1.9.09 ורק אז ככל הנראה הבין הנתבע סופית כי אין בכוונתה של התובעת להגיע למשרדיו בבאר-שבע והגיש בקשתו לאחר 9 ימים (7 ימי עבודה). איחור של מספר ימים הינו סביר בהחלט להגשת בקשה להתרת פיטורים לממונה ע"י יועץ המס וספק רב אם בכלל לכך התכוון המחוקק בבקשה רטרואקטיבית להיתר פיטורים על פי חוק עבודת נשים. האם נפלו פגמים בהחלטת הממונה? סעיף 13ד. לחוק עבודת נשים קובע : "הרואה עצמו נפגע מהחלטת שר התעשיה המסחר והתעסוקה לעניין מתן היתר לפי הוראות חוק זה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי לעבודה, בתוך 45 ימים מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעתו." בערעור על החלטת הממונה לפי חוק עבודת נשים, נבחנת החלטת הממונה באספקלריית הדין המנהלי. בית הדין לא יתערב בהחלטת הממונה כל עוד נוכח כי החלטת הממונה סבירה, מידתית, תמת לב ואינה נגועה בשיקולים זרים או במשוא פנים (ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ - גולדנברג ואח', פד"ע לח 170). לא מצאנו כי נפלו פגמים בהחלטת הממונה ונסביר תוך התייחסותנו לטענות התובעת כנגד החלטת הממונה. ראשית הממונה השתכנעה כי לנתבע אין משרד ברמת-גן וזאת לאחר ששמעה את הצדדים ועיינה במכתבו של עו"ד נדלר. (מיום 18/11/09) לטעמנו אין זה מחובתה של הממונה לזמן עד זה או אחר. שנית, שני הצדדים לא יידעו את הממונה כי הוגשה בעבר בקשה לפיטורי התובעת. לוּ סברה התובעת כי יש בכך להועיל לטענותיה, הייתה צריכה להעלות זאת בפני הממונה. הגשת הבקשה הראשונה אין לה כל נפקות משפטית משהנתבע חזר בו מהבקשה והמשיך להעסיק את התובעת. שלישית, הממונה אפשרה לתובעת להגיב על תגובתו של הנתבע ומכתבו האחרון של הנתבע לא ניתן אומנם לתגובת התובעת, אולם לא מצאנו בו כל עובדות חדשות ולכן אין בכך פגם היורד לשורשו של עניין. רביעית הנתבע מסר ביום 18.8.09 מכתב לתובעת שממנו עולה כי הנתבע נתן לתובעת את האפשרות להגיע ולעבוד במשרדי הנתבע בבאר שבע. הממונה יכלה לתת היתר רטרואקטיבי כאמור בסעיף 9 (ב) (4) מאחר שהוכח לפניה כי הנתבע סגר את משרדו ברמת-גן, קרי העסק נסגר. אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי הצליחה להוכיח היפוכו של דבר. לסיכום, החלטת הממונה ניתנה לאחר ששמעה את הצדדים והנּהּ וסבירה ומנומקת כדבעי. כאמור, אף אם אנו סברנו כי הנתבע כן ביקש הלכה למעשה לפטר את התובעת אין בכך סיבה לשנות או להתערב בהחלטת הממונה מאחר שניתן היתר לפיטוריה. אף אם נלך לשיטת התובעת לפיה ניתן לתקוף את החלטת הממונה תקיפה ישירה, קרי כערכאת ערעור על החלטה ולא תקיפה מנהלית, גם אז כפי שנראה בהמשך לא מכך תצמח ישועה לתובעת. האם העתיק הנתבע את משרדו מרמת-גן לבאר-שבע ? לא הובאה בפנינו כאמור כל ראיה אשר יש בה לסתור את הטענה כי אומנם העתיק הנתבע את משרדו לעיר באר שבע ובמשרד ברמת גן מקבל הנתבע שירותי משרד בלבד. זאת ועוד, מכתבו של עו"ד נדלר שנמסר לממונה (מיום 18.11.09) תומך בטענה כי הנתבע נכנס לשותפות עם עו"ד רוזנבאום ושניהם מקבלים שירותי משרד מעו"ד נדלר ומשתמשים מפעם לפעם בחדר הישיבות הקטן של המשרד לצורך פגישות. מכתבים נוספים מיום 18.11.09 וכן 26.11.09 תומכים גם הם בגרסת הנתבע כי הוא איננו שוכר משרדים ברמת גן. התובעת, בתמיכה לטענתה כי אומנם לנתבע משרד ברמת-גן, הביאה בפנינו את עדויותיהם של אחיה ובעלה, אשר ניהלו שיחה עם מזכירה במשרד עורכי הדין ברמת-גן, שלטענת התובעת משמש כמשרדו של הנתבע. מעיון בשיחות אלה עולה כי הנתבע מקבל פקסים ומכתבים למשרד זה: "ג'קי: הגעתי למשרד של יובל גוטר ? מזכירה: נכון. ג'קי: אה... אני רציתי לדעת בבקה... אמרו לי לשלוח אליו פקס, ורציתי לדעת מה הכתובת, כדי שאני אוכל לשלוח לו מכתב ו... פקס וטלפון ו... כתובת שאני אוכל לשלוח אליו למשרד. מזכירה: מכתב או פקס? אמרת פקס או כתובת ? ג'קי: אה... גם פקס וגם דואר. מזכירה: "בית גיבור ספורט" מנחם בגין שבע רמת גן..." (ת/27 לתצהיר ג'קי טל זכריה-X, עמ' 1 שורות 22-15) וכן כעולה מעדותו של שי X (סעיף 7 לתצהירו): "בשיחתי עם יובל קבענו להיפגש. כששאלתי אותו איפה תתקיים הפגישה, הוא השיב שמשרדו נמצא ברמת-גן, בבנין גיבור ספורט, ברח' מנחם בגין 7." בראיות אלה יש כדי להעיד שאומנם מקבל הנתבע שירותי משרד (פקסים ומכתבים) ומקום להיפגש עם לקוחות במשרד ברמת-גן, אולם לא מעבר לכך. לא הוכח כי זהו משרדו של הנתבע (שלט בכניסה למשרד, חדר של הנתבע משלו וכד'). עובדת קיומן של מדפסת ומכונת קפה אשר בבעלות הנתבע במשרד ברמת-גן, אין בהן כדי להעיד כי לנתבע אכן משרד ברמת-גן וכי "הם הגיעו באופן יום יומי למשרד" (סעיף 37 לסיכומי התובעת). על מנת להוכיח כי אמנם לנתבע משרד עורכי דין ברמת גן היה מקום לראיות מוצקות וכבדות משקל. עוד התברר מהעדויות כי תמורת שירותים אלה משלמים הנתבע ושותפו יחדיו 2,000 ₪ בחודש כולל מע"מ (כ- 1,680 ₪) כאשר עו"ד יחידה משלמת עבור חדר במשרד עורכי הדין 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, קרי 1/4 מהסכום שמשלם עורך הדין אשר שוכר חדר במשרד. זאת ועוד, לו רצה הנתבע להסתיר שירותי משרד אלה, לא היה שולח לממונה מכתב עם לוגו של המשרד ברמת-גן (ת/18, ת/21, ת/22). לא נעלם מעינינו כי לא הוצג ע"י הנתבע הסכם השכירות למשרד בבאר-שבע אולם מאחר שהנטל על התובעת להוכיח כי אומנם לא עבר הנתבע לבאר שבע, לא היה זה מחובתו ומיוזמתו להציג הסכם זה, וזאת מבלי שנתבקש ע"י התובעת. ישאל השואל, מדוע אם כן לא ביקשה התובעת מסמכים אלה לו סברה כי יש בהם כדי להזים את טענותיו של הנתבע ? לכן לא ניתן להסיק מכך מאום. האם ידעה התובעת על מעברו של הנתבע לבאר שבע ? התובעת ידעה על כוונתו של הנתבע להעביר את עסקיו לאזור הדרום (ראו לעניין זה מכתביה של התובעת ת/16 ו-ת/5 לתצהיר התובעת). מנספח ת/4 לתצהיר התובע וכן מנספח ד' לכתב התביעה עולה בבירור כי מעבר להתכתבויות בין הצדדים נערכו שיחות בעל-פה ביניהם לפיהן התובעת הייתה מודעת לכוונתו של הנתבע להעביר את משרדו לבאר-שבע. התובעת במכתבה מיום 19/8/09 קובעת בעצמה כי התקיימה פגישה בין הצדדים שבה העלה הנתבע בפניה את סוגיית סגירת המשרד ומעברו לאזור הדרום, קרי עניין המעבר לא נפל על התובעת כ"רעם ביום בהיר" והננו מקבלים את גרסתו של הנתבע לפיה התובעת העלתה טענותיה והשגותיה בפגישה ביניהם. האם פוטרה התובעת ? נהיר לנו שאין זה מתקבל על הדעת שהתובעת תיסע מידי יום ממקום מגוריה בנתניה לבאר שבע בעבור השכר ששולם לה ע"י הנתבע וספק בעינינו אם בכלל הנתבע סבר שהתובעת תסכים לעבור לעבוד בבאר שבע. אולם בכך אין כדי להעלות או להוריד, מאחר שבסופו של יום הוגשה ע"י הנתבע בקשה להיתר לפיטוריה של התובעת. הנתבע להלכה לא פיטר את התובעת אך למעשה ידע כי בהצעתו אין ממש. יתר על כן, אף לו הגענו למסקנה כי התובעת פוטרה על ידי הנתבע בוודאי שלא פוטרה בשל הורותה. התובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבע, עת היה ילדהּ בן שנתיים, כך שטענה זו איננה מתיישבת עם השכל הישר. נציין כי כל הטענות שהועלו באשר לרמת מקצועיותה ותפקודה של התובעת במשרדי הנתבע, אין להן כל רלוונטיות. כפי שעלה מהראיות הנתבע ביקש להמשיך ולהעסיק את התובעת במשרדו בבאר-שבע ואם צפה או לא צפה כי התובעת תיעתר לכך, אין לך חשיבות. האם זכאית התובעת לשכר עבודה על פי חוק עבודת נשים ? ההיתר ניתן על ידי הממונה החל מיום 24.9.09 ועל כן ברי שעל הנתבע לשלם לתובעת את שכרה עד לתקופה זו. מאחר שניתן היתר לפיטוריה התובעת, היא איננה זכאית לתרופה כל שהיא על פי חוק עבודת נשים. הנתבע ישלם לתובעת שכר עבודה לתקופה מ- 1.9.09 ועד 24.9.09 בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.10.09 ועד התשלום בפועל. נוכח מסקנתנו שההיתר לפיטוריה של התובעת על ידי הנתבע בעינו עומד ופיטוריה של התובעת לא נעשו בניגוד לכל דין - נדחים שאר רכיבי התביעה. המערערת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ והתובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום ולא, ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד לתשלומם בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.הריוןפיטורים בהריוןפיטורים