החמרת פיברומיאלגיה לאחר תאונת דרכים

כב' הרשם מרדכי בורשטין, הוסיף ומינה כראומטולוג מטעם בית משפט את פרופ' מרדכי פרס וזאת במימון ביניים של התובעת. המומחה קבע שהיה לתובעת פיברומיאלגיה עוד מלפני התאונה, החל מאמצע שנות ה- 90. בהתאם לדבריו, בסמוך לתאונה הראשונה ביום 16.6.02, חלה החמרה באופן שהמחלה עברה מ- 10% נכות ל- 20% וזאת כאשר מדובר בהחמרה זמנית למשך כשנתיים וחצי. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא החמרת פיברומיאלגיה לאחר תאונת דרכים: התובעת ילידת 1964, נפגעה בשתי תאונות דרכים; תאונה אחת מיום 16.6.02 ותאונה שנייה מיום 5.7.06. נתבעת 1 - ביטחה את הרכב בו נהגה בעת התאונה הראשונה. נתבעת 2 - נהגה ברכב בו נסעה התובעת בתאונה השנייה והרכב היה מבוטח אז על ידי הנתבעת 3. התביעה מהווה חידוש של תביעה קודמת שנדונה בבית משפט זה במסגרת ת.א. 1416/06, בפני כב' השופט מינץ ונמחקה, מחמת חוסר מעש. בהתאם לכתב התביעה ארעה התאונה הראשונה בשעות הלילה, עת פנתה התובעת שמאלה, התנגש רכב אחר בצידו הימני של רכבה. התובעת פונתה לבית חולים הדסה עין כרם כשהיא סובלת מכאבים בראשה ובצווארה. לטענתה היא נבדקה מספר ימים לאחר מכן על ידי רופא משפחה אשר קבע כי היא נחבלה בצליפת שוט בצוואר ובגב וכן נחבלה בברכיים וחבלת ראש קלה. התובעת הופנתה לבדיקה אצל נוירולוג ולשהות בחופשת מחלה עד 27.6.02. לדבריה לאחר התאונה פוטרה מעבודתה כנציגת מכירות. התובעת הוסיפה ופרטה את כאביה החל מיום 28.8.02 (ר' החל מסעיף 9 לתביעה) בציינה גם כי בסמוך לאחר אותה תאונה התגרשה מבעלה. לדבריה לנוכח משברה האישי, הזניחה ענייניה הרפואיים. התאונה השנייה ארעה כאמור ביום 5.7.06, עת שהרכב בו הוסעה התובעת, על ידי נתבעת 2, היה בעמידה - התנגש בו מאחור רכב צד ג' והתובעת הוטחה בתוך הרכב. נטען כי עקב תאונה זו החומרו כאביה ומגבלותיה. לנוכח תלונות על כאבים מפושטים בגוף, הועלתה על ידי האורטופד אפשרות של מחלה דלקתית במפרקים. לבסוף הופנתה התובעת לד"ר ברויאר - ראומטולוג, אשר קבע כי היא סובלת מפיברומיאלגיה. התובעת פירטה את תלונותיה, מכאוביה הבדיקות והממצאים מאז אותה תאונה ועתרה למינוי מומחה בתחום האורטופדיה והראומטולוגיה. קביעות המומחים הרפואיים: כב' הרשם עאסי עבאס (כתוארו אז) מצא בתחילה למנות רק אורטופד ומינה את ד"ר יצחקי כמומחה מטעם בית משפט (הנתבעות נשאו בחלקים שווים בשכר טרחת המומחה). בהחלטה מיום 2.12.09 הוחלף המינוי לד"ר פרנקל. ד"ר פרנקל - לא מצא שנותרה נכות אורטופדית בגין התאונות אך המליץ להפנות התובעת לבדיקת נוירולוג ולבדיקת מומחה בתחום הראומטולוגיה, כדי להסיר ספק בהקשר זה וככל שקיימת פגיעה בתחום האמור, לבחון הקשר בינה ובין התאונות. כב' הרשם מרדכי בורשטין, הוסיף ומינה כראומטולוג מטעם בית משפט את פרופ' מרדכי פרס וזאת במימון ביניים של התובעת. המומחה קבע שהיה לתובעת פיברומיאלגיה עוד מלפני התאונה, החל מאמצע שנות ה- 90. בהתאם לדבריו, בסמוך לתאונה הראשונה ביום 16.6.02, חלה החמרה באופן שהמחלה עברה מ- 10% נכות ל- 20% וזאת כאשר מדובר בהחמרה זמנית למשך כשנתיים וחצי. באשר לתאונה השנייה מיום 5.7.06 המומחה סבר שזו לא גרמה להחמרה של המחלה. אין לי אלא להפנות לחוות הדעת המפורטת לגופה (20 עמ'), באשר לעומד ביסוד קביעות אלה, על בסיס סריקת תיעוד רפואי רב, המלמד על היקף התלונות הרפואיות של התובעת עוד עובר לתאונות. חקירת פרופ' פרס: ביום 4.7.11 נחקר המומחה על קביעותיו וזאת לבקשת התובעת; החקירה נפתחה בסוגיית העבר הגניקולוגי של התובעת. באת כוח התובעת הגישה קובץ מסמכים המלמדים על המצב הגניקולוגי של התובעת החל משנת 1994 ועד לשנת 1999 (ראה מסמך א'). על יסוד הנ"ל נטען כי התובעת עברה 12 הריונות, מתוכם היו שש הפלות ספונטאניות, חמש לידות ובאחת הלידות היה מוות פרינטאלי. בהתייחס לחומר זה ובהתייחס לכך שילדי התובעת החיים, נולדו בין שנת 1986 לבין שנת 1999, הופנה המומחה למספר תלונות על כאבי בטן, תוך הפנייה לסמיכות מועדי התלונות לאירועים גניקולוגיים. החקירה ניסתה לבסס את הטענה כי כאשר מפחיתים את אותם אירועים נשוא החקירה, נותרות תלונות ספורות על כאבי בטן ואין תלונות כאמור בין סוף שנת 2001 עד לפברואר 2007, ולאחר תלונה באותו מועד, יש שוב הפסקה של כשלוש שנים. בכלל זה, הופנה המומחה לבדיקה מיום 18.1.2000 (ראה עמ' 6 לחוות הדעת), ולאור מסמך אחר, מיום 19.12.99 (שם מצוינת הפלה עקב היפרדות שלייה), נטען כי התלונה על כאבי בטן, כחודש לאחר מכן, הינה על רקע האמור. על אף שהמומחה אמר שלא ניתן לשלול את הקשר, הוא סבר כי זה גם לא הכרחי בהתחשב בכך שהגניקולוג שבדק את התובעת ביום 18.1.2000 לא ציין קשר לאותה הפלה הקודמת. עוד הפנתה החקירה, לתיעוד מיום 6.2.2007 (ראה עמ' 9 לחוות הדעת), ונטען כי כאבי הבטן המתועדים שם, יסודם בדלקת בדרכי השתן וזאת בהתאם למסמך מטר"מ מיום 1.5.2007 (ראה מסמך ב'). המומחה הסכים גם כאן כי יכול להיות קשר, אך שוב, לא היה נחרץ שזה הכרחי, שכן בניגוד לטר"מ, בקופת החולים אין כלל אבחון של דלקת כאמור (אעיר כי יש גם ליתן את הדעת לפער הזמנים). יוער כי חלק מההפניות היו לאירועים אשר המומחה היה ער לכך שהם אינם קשורים וממילא לא ביסס קביעותיו עליהם (ר' כדוגמא מסמך ג' שהוצג והמלמד על הוצאת ציסטה, כאשר המומחה לא התייחס כלל לאותו אירוע כאחד מאלה המבססים את דבר קיום המחלה, עובר לתאונות, ר' החקירה החל מעמ' 4). לאחר החקירה על כאבי הבטן עברה החקירה לנושא של תסמונת המעי הרגיז, ודפיקות לב. המומחה הסכים כי אין אבחנה של קיום התסמונת הראשונה (אשר יכולה, אך לא חייבת להתלוות לסתמונת הפיברומיאלגיה). באשר לדפיקות הלב, על אף שהופנה למסמכים המלמדים על בעיה קרדיולוגית מסוימת (ראה מסמך ה'), הוא סבר שאין מקום לשינוי בקביעותיו. המומחה הבהיר שנשים רבות סובלות מהפרעות קצב, ברם, הרלבנטי למחלה, נשוא קביעותיו, הם כאבים בחזה המעוררים חרדה ודפיקות לב. המומחה עמד על כך שאלו קיימים אצל התובעת. המומחה לא מצא לשנות קביעותיו עת הופנה לכך שהתובעת אובחנה כסובלת מברונכיטיס. המומחה הבהיר אגב חקירתו שאף שקוצר נשימה מלווה לעיתים את המחלה אין הוא מהווה את המאפיין המהותי של פיברומיאלגיה, אלא דווקא כאבים ועייפות כרונית הם שמהווים את הסימפטומים העיקריים. בהמשך, נחקר המומחה על כאבים מוסקולוסקלטליים (כאבים בשלד, בפרקים, בשרירים, בעצמות ובגידים). אף בהקשר זה ניסתה החקירה להמעיט מהמפורט בחוות הדעת, כאשר המומחה הופנה לאירועים מסוימים שצוינו בחוות הדעת ונעשה ניסיון להבהיר כי לתלונות בהם, היה מקור רלבנטי, להבדיל מתלונות חסרות בסיס. בכלל האמור, ההופנה המומחה לרישום בחוות הדעת באשר לתלונות מיום 31.5.94 (ראה עמ' 4 לחוות הדעת) ועל בסיס מסמך מיום 15.6.94 נטען כי בייסוד התלונות שם, עמדה נפילה של ארגז על גב הרגל בעבודה (ראה מסמך ו'). יצוין כי עיון במסמך לגופו מעלה ספק באשר לקשר האמור, שכן עת התקבלה התובעת לבית החולים ביום 31.5.94, נרשם באופן מפורש כי היא מתלוננת על נפיחות ברגל "ללא סיפור חבלה". עוד הופנה המומחה לרישום בחוות הדעת באשר לתלונות מיום 13.3.2001 (ראה עמ' 7 לחוות הדעת), וביחס למסמך שהוצג (ראה מסמך ז') נטען כי בייסוד אותן תלונות הייתה נפילה במדרגות. המומחה ציין כי גם בהתאם לרישום שהוצג, הצליחה התובעת למנוע את הנפילה ומתן שלושה ימי מחלה בגין האמור נראה הרבה יחסית לתלונות. בעניין רישום מיום 19.2.95 (ראה עמ' 4 לחוות הדעת), שם נאמר במפורש כי שבוע לפני כן עברה תאונת דרכים, אף שהמומחה הסכים כי התלונות באותו מועד, עשויות להיות קשורות לתאונה, הוא הפנה בו זמנית לכך שהתלונות בדבר אותה תאונה נמשכו גם עד לסוף יוני 95. לדידו קשה להלום שפגיעה מזערית של צליפת שוט, תימשך פרק זמן זה. המומחה הבהיר כי לטעמו מקום בו לא נמצא נזק בצילום שבוצע על ידי אורתופדים, ואין נזק גרמי מוכח - אזי תלונות במרחק זמן זה, תואמות את מסקנתו באשר לקיום פיברומיאלגיה, עוד עובר לתאונות, נשוא התביעה דנן. המומחה הופנה עוד לרישום ביום 15.10.97 (ראה עמ' 6 לחוות הדעת) כאשר גם כאן מוזכרים הכאבים בסמיכות לתאונת דרכים אחרת (תלונה מיום 12.10.97, כלומר שלושה ימים קודם לכן). המומחה הסכים כי התלונות יכולות להיות קשורות, אך שוב טען כי הדברים יפים במיוחד אצל חולה פיברומיאלגיה ואצלם הכאבים יותר חזקים. עוד הופנה המומחה לרישום מיום 28.5.98, וכן מיום 3.6.98, כאשר גם כאן הועלתה אפשרות לקשר לחבלה מתאונה ממאי 98. בהמשך לאותה החקירה הועלתה הטענה שרוב התלונות הנוגעות לכאבי שרירים לפני התאונה משנת 2002 - ניתנות לייחוס לאירועי תאונות קטנות הסמוכות למועדי התלונות. המומחה לא הסכים עם האמור, תוך שהפנה לפירוט הרב של שלל אירועים ותלונות בחוות הדעת. אירועים אשר לחלקם אין הסבר ואשר לחלקם לא הייתה הפנייה בחקירה. אעיר כי אכן עיון בחוות הדעת מלמד כי מדובר בתלונות רבות מאוד, בעוד החקירה התייחסה לחלק קטן מאותן הפניות וכאמור גם ביחס לנ"ל ההסברים שניתנו ( או חלקם) מסופקים. המומחה הוסיף עוד כי אצל חולה פיברומיאלגיה גם תאונות קלות גורמות לכאבים משמעותיים כאשר בעקבותיהם יש פניה למומחים וזה המצב שניתן לראות בעיון מקיף, בתיק הרפואי של התובעת. בנוגע לאפיונים של המחלה, כפי שנקבעו על ידי ACR הוא הסכים כי שם מפנים לכאבים כרוניים מפושטים ב - 11 נקודות כאובות, מתוך 18 נקודות רלבנטיות. עם זאת, אמר כי כיום יש מחקרים רבים המראים בעייתיות באותם קריטריונים, וציין כי קיימת גם בעייתיות בבדיקת הנקודות הרלבנטיות, מאחר ומדובר בבחינה סובייקטיבית. באשר לתאונה השנייה מיום 5.7.06, על אף שהמומחה הופנה לכך שהחל מתחילת שנת 2007 קיימות תלונות על כאבים, הוא לא מצא להכיר בנכות הנובעת מתאונה זאת, בהבהירו כי אם היה קשר - היו התלונות מתחילות באופן מיידי בסמיכות לאחר התאונה. המומחה לא חלק על כך שקיימות דעות חולקות (פרופ' בוסקילה, המדבר על הופעת הכאבים גם חצי שנה לאחר הפגיעה). המומחה הסכים כי צליפת שוט יכולה לגרום להופעה של פיברומיאלגיה, ובהקשר זה הדגיש כי בכך אינו חולק על פרופ' בוסקילה. אומנם לא כל צליפת שוט תגרום למחלה, אך מקרה שעובר אליה, התובע לא סבל מכאבים ו/או עייפות והחל לסבול לאחר הפגיעה, אכן מתקיים קשר. המומחה לא חלק על כך שהייתה החמרה מסוימת בשנת 2007 - אך לאור ריחוק הזמן מהתאונה בשנת 2006 הניח שהגורם לאותה החמרה הוא אחר ולא אותה תאונה. לדבריו ההחמרה יכולה להיות נעוצה גם באירוע זניח כמו וויכוח עם הבן או עם הגרוש. ב"כ הנתבעת 1 הפנה בחקירתו לכך שלאחר תום התלונות מחודש התאונה ביוני 2002, התלונות הבאות הן מאוגוסט 2002. על בסיס זה נטען שככל שנמצאת החמרה של פיברומיאלגיה, גם כאן, כמו בתאונה האחרת, אין לקשור אותה לתאונה. על אף שהמומחה הסכים, באופן כללי, כי פער של זמנים שולל קשר סיבתי, הוא לא הסכים באשר למקרה דנן (בו התלונות יותר סמוכות). המומחה ניסה להסביר את פער הזמנים מהתלונות הראשונות הסמוכות לתאונה והתלונות לאחר מכן, באוגוסט 2002, בכך שייתכן שהתובעת ידעה כבר מניסיונה שהרופאים לא יעזרו לה. הוא הפנה לכך שבאופן כללי רואים עלייה בתלונות בשנים 2002-2003. אוסיף כי עלה שהתובעת בעצמה, כאשר פנתה באוגוסט 2002 עם תלונות, קישרה את תלונותיה באופן ברור ומפורש לתאונה מיוני ויש גם באמור תמיכה בעמדת המומחה. עת נחקר המומחה על ידי ב"כ נתבעות 2 ו - 3, הוצג מקבץ של תלונות על כאבי בטן ללא שלאלו נמצא הסבר, גם לא במישור הגניקולוגי (ר' תלונה מיום 28.12.00, תלונה מיום 18.1.00, ותלונה מיום 12.11.2001), תלונות בדבר כאבי חזה ללא הסבר רפואי (ר' תלונה ביום 10.11.95, תלונה ביום 12.11.95, תלונה ביום 5.1.2001). לבסוף גם לתלונות הנוגעות לרגישות מוסקולוסקלטלית וזאת, בין השאר, בתאריכים 3.6.98, 23.11.99, 10.9.02, 7.10.03, 20.6.04, 19.1.05, ו - 6.2.05. המומחה הסביר שהדעה הרווחת היא כי 77% מחולי הפיברומיאלגיה - חולים ללא קשר לטראומה, כאשר הטראומה רק גורמת להחמרה במצבם. רק אצל 23% גורמת הטראומה עצמה לפריצת המחלה, להבדיל מהחמרתה. הוא הבהיר כי כאשר מדובר על החמרה, די גם בחבלה פחות חמורה, בעוד כדי לגרום להופעת המחלה לראשונה, יש צורך בחבלה חמורה יותר. כבר בשלב זה יצוין כי בשים לב להיקף ההפניות בחוות דעתו המפורטת של המומחה, ובשים לב לכלל החומר אליו הופנה גם ע"י ב"כ נתבעות 3-2 - לא מצאתי, גם לאחר החקירה (אשר התייחסה רק לחלק מסוים מההפניות ואף להן נתנה בחלק מהמקרים הסבר מסופק) - כי יש מקום לסטות מקביעות המומחה. האמור הינו הן בשים לב לכלל התלונות שפורטו שם והן בשים לב לפגיעה הקלה בתאונות נשוא התביעה וכלל הסברי המומחה בחקירתו. (ר' החקירה במלואה בעמ' 19-1). עדויות התביעה: מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובעת, של אחיה מר ששון שבו ושל קרובת משפחתה הגב' ורדה מזרחי. התובעת בתצהירה חזרה על האמור בכתב התביעה, לרבות תיאור אופן התרחשות התאונות וכאביה לאחריהן. עוד הוסיפה כי נישאה בהיותה בת עשרים ובמהלך שנות נישואיה לא עבדה באופן סדיר בהיותה עסוקה במלאכת גידול ארבעת ילדיה. לטענתה, דווקא היום כשהיא גרושה וילדיה בוגרים, היא יכולה למצוא עבודה קבועה ולמצות את כושר השתכרותה. תלושי שכר צורפו וסומנו 4-1. על בסיס סכומים מצטברים בתלוש חודש נובמבר 2011 עולה כי באותה שנה עבדה התובעת בחברת שטראוס בשכר חודשי ממוצע המתקרב ל- 3,800 ₪ (אין ניכוי מס). העבודה שם החלה בפברואר 2008. בתצהיר נטען כי בשל הכאבים מהם סובלת התובעת עקב התאונה, היא מתקשה לדאוג לצרכי ילדיה ולבצע את עבודות משק הבית. התובעת זקוקה לעזרה אך מחמת קושי כלכלי אין באפשרותה לממן עוזרת בשכר. בנותיה מסייעות לה בניקיון הבית ובנה עורך את הקניות. בהתייחס לחוות דעתו של פרופ' פרס ולעולה בחקירתו ביקשה התובעת לחלוק על הקביעה לפיה החלה לסבול ממחלת הפיברומיאלגיה עוד בשנים 1995-1994. הוצהר כי לא סבלה מכאבים עובר לתאונה הראשונה וטיפלה בילדיה ובמשק ביתה בכוחות עצמה. עוד נאמר כי הייתה יוצאת עם ילדיה לסיבוב רגלי בירושלים מדי שבת. את כאבי הבטן מהם סבלה בעבר, ייחסה לתקופת ההריונות והלידות, במהלכה אף עברה מספר הפלות. התובעת הדגישה כי אין להשוות בין מצבה עובר לתאונה הראשונה למצבה היום. כיום היא סובלת מהתקפי כאב חזקים בצוואר ובגב, עד כדי כך שלעיתים היא נזקקה לטיפולי חרום ולזימון רופא לביתה. התובעת הצהירה כי הכאבים הגיעו למצב שהיא לא יכולה לזוז והיא אף טופלה בזריקות. עוד נאמר, כי הגם שהייתה מעורבת בתאונות קודמות, הרי שהיו אלה תאונות קלות, לאחריהן סבלה מכאבים לזמן קצר בלבד. התובעת סבלה מכאבי גב, אך לא לעיתים קרובות ולא בעוצמה הקיימת היום. התובעת סובלת מעייפות ומקושי להירדם. דירת התובעת ממוקמת בקומה הרביעית, ללא מעלית והיא מתקשה בטיפוס. מצבה הפיזי משפיע על מצבה הנפשי והיא חסרת חשק. התובעת רצתה מאד שיהיו לה לפחות ארבעה ילדים וכשילדה את בנה הצעיר חשה תחושת סיפוק על כי הצליחה במטרתה למרות כל הכאבים מהם סבלה. מר ששון שבו, מנהל נפה ביחידה לאכיפה סביבתית בפיקוח העירוני בעיריית ירושלים ואחיה של התובעת, תמך באמור בתצהירה והעיד כי הקשר שלו עם התובעת היה ההדוק ביותר מכל יתר האחים (סך הכול שמונה אחים במשפחה). לדבריו התובעת הייתה תמיד אישה חיונית וחזקה, ארחה את כל בני המשפחה אצלה בחגים ובשבתות והייתה החוט המרכזי והמקשר בין ההורים ליתר האחים. העד הצהיר כי מאז התאונה הראשונה חל בתובעת שינוי משמעותי. היא סובלת מהתקפי כאב חזקים מאד ולא פעם הזעיקה אותו לעזרתה - הן לעריכת קניות, הזזת רהיטים ומלאכות שונות פשוטות שלא יכולה הייתה לבצע. מאז התאונה התובעת תמיד מתלוננת על עייפות וכאבים חזקים. כל משימה נראית לה קשה ומעייפת והיא ממעטת לצאת מהבית. בשל מצבה הבריאותי היא מתקשה לעבוד, באופן שמשפיע על מצבה הכלכלי. כיום התובעת חסרת אנרגיה וכאובה. מרבית השיחות בין השניים סבות סביב התלונות על מצבה הבריאותי. הגב' ורדה מזרחי, בת דודה של התובעת וגם גיסתה לשעבר (התובעת הייתה נשואה לאח של בעל העדה). השתיים שומרות על קשר קרוב. גם עדה זו תמכה באמור בתצהיר התובעת ואף חזרה על האמור בתצהיר האח לעיל. עדה זו הצהירה אף היא כי עובר לתאונה בשנת 2002, ניהלה התובעת את משק ביתה ללא קושי. היא בישלה וניקתה "והבית שלה היה תמיד מבריק". התובעת הייתה אישה חרוצה ונמרצת וגם עבדה בעבודות שונות. עוד נאמר כי התובעת עברה קשיים בהריונות, כולל כמה הפלות, אך היא לא אפשרה לאלו להוריד לה את המורל. התובעת מאד רצתה ארבעה ילדים וגם לאחר הפלה הייתה מתאוששת וממשיכה הלאה. מאז התאונה, מתלוננת התובעת על כאבים בעצמות, עייפות וכאבי גב חזקים מאד. היו לה מספר התקפים חזקים מאד של כאבים שבגינם הייתה מושבתת. כשהעדה פוגשת את התובעת היא תמיד עייפה וחסרת מרץ. התובעת מתקשה לעבוד ולטפל בבית ובנותיה עוזרות לה בכך. עוד הצהירה כי התובעת מתקשה לעלות במדרגות המובילות אל ביתה שבקומה הרביעית. ביום 28.11.12 נחקרו עדי התביעה בקצרה על תצהיריהם. באשר לאח - עלה כי בעבר היה לשניים קל יותר להיפגש עת שהתובעת גרה ברמות והוא בגבעת זאב. כיום מתגוררת התובעת בקטמונים. לדבריו, מבין אחיותיו הוא קשור במיוחד לתובעת. נטען כי לאחר התאונה היו הן גירושיה והן פיטוריה - אך שהעד לא ידע מה בדיוק היה הסדר בין שני הנ"ל. הוא טען עם זאת כי שני האירועים היו לאחר התאונה. עת הוצגה לו תעודת רציפות ביטוח במל"ל המלמדת לכאורה כי התובעת הפסיקה לעבוד כחודשיים עובר לתאונה, הוא לא ידע כיצד להתייחס לכך (ר' חקירתו בעמ' 22-20). גב' ורדה מזרחי - אשר נסעה עם התובעת באותו הרכב בעת התאונה הראשונה, אמרה בעדותה כי אף היא הגישה תביעה וקיבלה בפשרה סך של 18,000 ₪. עלה כי עדה זו ישבה בצד ימין של הרכב והתאונה הייתה בצד ימין (ר' האמור בסעיף 4 לתצהירה, כאשר בעדות הוסיפה כי דובר בפגיעה חזיתית מהצד שלה, ר' עמ' 24 ש' 14). העדה אמרה כי בעבר הייתה נפגשת עם התובעת לעיתים גם חמש פעמים בשבוע וכיום לנוכח מעבר דירתה הן נפגשות כפעמיים שלוש בשבוע. בעת עדותה טענה לראשונה כי בחצי השנה הסמוכה לתאונה הייתה באה אל התובעת כמעט כל יום (ר' עמ' 24 ש' 28). אף שבתצהיר התובעת נטען כי שהתה בתקופת מחלה ממושכת, עת נשאלה בעדותה אם אושרו לה ימי מחלה, רק עד ליום 27.6.02, אישרה האמור. לדבריה בני המשפחה, הם שעזרו לה באותה תקופה. לטענתה - החל מיום 28.8.02 קמה בבוקר עם כאבים חזקים, לאורם אף התקשתה לקום מהמיטה והתקשתה להגיע לבית חולים. התובעת אמרה שהתגרשה לאחר התאונה ולא ידעה לציין החודש המדויק. לא הייתה מחלוקת כי קיבלה הבטחת הכנסה, לה הייתה זכאית כאם חד הורית, לאחר גרושיה. באשר לטענה בתצהיר כי לאחר התאונה פוטרה מעבודתה כנציגת מכירות (ר' סעיף 12) - אמרה כי עבדה אז בחברת עלית הנקראת היום שטראוס. יוער כי כבר בשלב תחשיבי הנזק, הפנה ב"כ נתבעת 1 לכך שלפי תעודת רציפות ביטוח במל"ל, התובעת הפסיקה לעבוד בחודש אפריל 2002, כלומר עובר לתאונה וללא קשר אליה - אך למרות האמור לא הוגשה ראיה המלמדת אחרת. גם במהלך חקירתה, עת נשאלה התובעת מתי פוטרה השיבה: "יכול להיות שזה היה באותה תקופה של התאונה, אני לא זוכרת תאריכים, זו הייתה תקופה עמוסה" (ר' עמ' 26 ש' 28-27). כך גם כאשר עומתה ישירות עם העולה מתעודת רציפות הביטוח, לא השיבה מיידית כי היא זוכרת בבירור שפוטרה לאחר התאונה ועקב פגיעתה, אלא ציינה כי עליה לבדוק זאת. אעיר כי ככל שאכן הפסקת העבודה הייתה פועל יוצא של הפגיעה, הנחתי היא כי התובעת הייתה זוכרת זאת ולא משיבה התשובות דלעיל. האמור מלמד כי סביר שלא היה קשר ממשי בין התאונה והפיטורים, בין אם אלה היו לפניה או לאחריה. אשר על כן, עת ביקש ב"כ התובעת במסגרת סיכומיו, לאפשר שהות להבאת ראיה בעניין זה, נדחתה בקשתו. היה מצופה כי הראיה תובא לאחר שהטענה הועלתה כבר בתחשיבי הנזק, בנוסף - אין מקום לראיות לאחר תום שמיעת החקירות והסיכומים וכן כאמור, תשובת התובעת לא תמכה באפשרות שייגרם לה עוול, בהעדר אותה שהות. אף שהתובעת לא הסכימה שהשכר שהיא מרוויחה לאחר התאונה הוא השכר הגבוה ביותר אליו הגיעה, היא לא הציגה ראיה נגדית. היא הסכימה שכיום היא עובדת את פרק הזמן הממושך ביותר באותו מקום עבודה (כחמש שנים). באשר לתאונה השנייה עלה מחקירתה כי פנתה לרופא משפחה רק לאחר ארבעה ימים. לטענתה כאביה התגברו לאחר תאונה זו. הכרעה: הצדדים סיכמו הטענות בע"פ ור' בעניין זה המפורט בעמ' 38-29 לפרוטוקול. האמור בתחשיבי הנזק שהוגשו עובר לשמיעת הראיות, מהווה אף הוא חלק בלתי נפרד מטענותיהם ור' שם. לעיקרי המחלוקות שעלו, כפי שימצא נחוץ, אדרש להלן. בעניין הבקשות להתערב בקביעות המומחה; התובעת טענה כי אין לקבל את קביעת פרופ' פרס שהיא שסבלה מפיברומיאלגיה לא מאובחנת, עובר לתאונה. לדידה ניתן ללמוד מחקירתו כי ראוי להתעלם מחלק ניכר מהתלונות/פניות - במועדים שקדמו לתאונה, באשר לאלה גורם ספציפי (הכול כאמור לעיל - הפלה, נפילה, ת"ד וכיו"ב). בהקשר זה מודגש שוב העבר הגניקולוגי של התובעת, הפרעות קצב לב אשר נטען כי מהן סבלה, אירועים ספציפיים אלה ואחרים והעדר מודעות המומחה לחלק מהנ"ל. נטען כי בחינת השפעת האמור על הניתוח שעשה המומחה, ביחס לעבר הרפואי - מעידה על טעותו. לעמדת התובעת יש ליתן את הדעת בעיקר לתלונות באשר לגב וצוואר ו/או תלונות באשר לכאבים מוסקולוסקלטליים וזאת לנוכח מהות המחלה ומאפייניה ולא לתלונות אחרות ונוספות. לטענת התובעת - שגה המומחה עת נדרש לכל תלונה וכאב בעברה ועת ביסס על האמור את קביעותיו. עוד נטען כי פרופ' פרס מחזיק בעמדה שטראומה אינה יכולה לגרום להופעת פיברומיאלגיה. לעמדת התובעת, מאחר ועמדה נחרצת כאמור, הייתה מונעת ממנו לקבל מינוים מטעם בית משפט, נכתבות חוות הדעת בתחכום, באופן שבסופו של יום הן מולידות תוצאה של העדר נכות צמיתה בגין פיברומיאלגיה, עקב טראומה. לעמדת התובעת בתחשיבה (שאומצה בסיכומים, על דרך הפניה), העובדה שגל כאב הופיע רק כחצי שנה לאחר התאונה השנייה, אינה מונעת להכיר בנכות נוספת כקשורה אליה. נטען כי יש להכיר ב - 20% נכות זמנית למשך שנתיים וחצי מהתאונה הראשונה ולאחר מכן ב- 10% נכות צמיתה בגין אותה תאונה. לאחר התאונה השנייה יש להעמיד הנכות הצמיתה הכוללת והצמיתה על 20%. אף הנתבעת 1 חולקת על קביעת המומחה פרופ' פרס. מטבע הדברים בעוד התובעת מבקשת להכיר בנכות גבוהה יותר ובגין שתי התאונות, טוענת הנתבעת 1 כי אין להכיר גם בנכות הזמנית שהוכרה כנובעת מהתאונה הראשונה. בהקשר זה היא מפנה לכך שעלה כי כשם שהמחלה יכולה להתפרץ על רקע טראומה גופנית, כך היא יכולה להתפרץ גם על רקע טראומה נפשית. אין להתעלם מהגירושין שהיו בסמוך לתאונה ו/או דבר ההפלות, שצויינו בחקירת המומחה. נטען כי אין לקשור את החמרת המחלה דווקא לתאונת הדרכים הראשונה וזאת מקום בו התקף הכאבים הראשון היה רק כחודשיים לאחר אותה תאונה ובסמיכות לגירושין. באשר להסברים שניתנו לאירועים רפואיים שונים בעבר התובעת, נטען כי היה צורך לבקש מינוי רפואי ביחס לטענות, או לחלופין, היה צורך להפנות שאלות הבהרה לאורטופד שמונה. ב"כ נתבעת 1 דחה הטענה כי פרופ' פרס אינו מכיר בקשר סיבתי בין טראומה והמחלה. ב"כ נתבעות 3-2 טענה, אגב הפניה לפירוט שבתחשיב הנזק מטעמה - כי אף אם יתעלם בית המשפט מחלק מהתיעוד הרפואי באשר למצב הקודם (וזאת בשים לב לניסיון ליתן לנ"ל הסברים בעת חקירת המומחה), עדיין נותרות תלונות/מכאובים רבים - המצדיקים מסקנת המומחה (הטענה פורטה והורחבה בתחשיבים הרלוונטיים, תוך הפניה לתלונות ספציפיות ור' שם). כמו כן, יש לדחות הניסיון לייחס תלונות מהעבר לאירוע זה או אחר, מקום בו המומחה שבדק את התובעת בעת אותו אירוע, לא קבע קשר כאמור ו/או מקום בו התובעת, בזמן אמת, לא ייחסה התלונה לאותו אירוע. עוד אין מקום להידרש רק לכאבים מוסקולוסקלטליים, להבדיל מהתמונה המקיפה העולה מכלל הפניות. המומחה אף לא נשאל על חלק מהאבחנות שעושה התובעת בסיכומיה, ביחס למכאובים השונים. מכל מקום, נטען כי אין להתערב בקביעה שאין כל נכות עקב התאונה השנייה - אשר לאחריה קיים רק תיעוד של פניה לרופא משפחה ואף זאת רק ארבעה ימים לאחר התאונה. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, איני מוצאת מקום להתערב בקביעות פרופ' פרס, בין לתוספת נכות, כבקשת התובעת ובין לקביעה שאין קש"ס, בין הנכות הזמנית והתאונה הראשונה כבקשת נתבעת 1; יש ממש בטענה כי חלק מהניסיונות לקשור אגב חקירת המומחה - תלונות בעבר, לאירועים אלה ואחרים הסמוכים להם, אינם במקומם. אין מקום לאמור, עת שהתובעת בזמן אמת לא ייחסה חלק מהתלונות לאותם אירועים ועת שהמומחים שבדקוה אז, לא קבעו קשר כאמור. בחלק מהמקרים, ריחוק הזמן אף מקשה לקבל את הטענה (ר' לעיל הפירוט בחקירת המומחה). ממילא, אין מקום להפחתה של כלל האירועים הרפואיים מהעבר, כטענת התובעת. אך אפילו יופחת חלק מהותי מהתלונות בעבר (אותן תלונות אשר בהן התמקדה החקירה), עדיין נותרות עוד תלונות רפואיות רבות ממועדים שקדמו לתאונות ולטעמי די אף בהן כדי להצדיק את מסקנת המומחה. כדוגמא לפניות נוספות כאמור, ר' לדוגמא עובר לתאונה הראשונה הבאים; בגין כאבים בחזה טופלה התובעת בימים 10.11.95, 12.11.95, 4.12.95, 5.1.01 (הרבה לפני האשפוז הנוסף בגיל חשד להפרעת קצב בשנת 2005, אשר לא ברי גם אם אומת. לא הופרכו לטעמי דברי המומחה באשר לדפיקות לב ומשמעותן). תלונות התובעת אודות כאבי בטן ממושכים תועדו בימים 23.10.95, 14.2.96, 28.12.00 ו-12.11.01 (המומחה לא נשאל האם מקום בו לא מתלווה למחלה סתמונת המעי הרגיז, אותן תלונות אינן רלוונטיות). תלונות על כאבי ראש רבים ביום 20.9.95. כאבי גב, צוואר ורגישות בשרירי הגב, תועדו בתאריכים שונים- 20.9.95, 9.10.95, 16.1.96, 18.9.97, 24.2.02. תלונות על רגישות וכאבים בפרקים תועדו גם בתאריכים 23.11.99, 10.9.02. מונוקלאוזיס ביום 19.5.00, כאשר אין חולק שאותם מאפיינים של עייפות מהווים גם חלק מסימני הפיברומיאלגיה. יש ליתן גם את הדעת לכך שחלק מהתלונות הנ"ל עוסקות בכאבים מתמשכים על פני זמן, באופן התומך במסקנות המומחה. כך בתיעוד מיום 28.12.00 התלוננה התובעת על כאבי בטן מהם היא סובלת לסירוגין מספר חודשים. ביום 12.11.01 נכתב כי התובעת ביקרה בחדר מיון בשל כאבי בטן שמאלית עליונה שנמשכו שלושה ימים ללא אבחנה ברורה. עוד ציינה התובעת באותו מועד שבעבר סבלה מכאב דומה ואף עברה בירור גניקולוגי ללא תוצאות. הבירורים דלעיל באשר לכאבים בחזה לא הולידו הסבר לכאב. באשר לכאבי הפרקים, הגב והצוואר צוין בתיעוד הרפואי ביום 3.6.98 כי תועדה רגישות בפרקי SIJ ובשרירי הגב, ללא שצוינה התרחשות סמוכה כלשהי (באופן המקשה לקבל הטענה שהאמור קשור לתאונה משנת 1998, כפי שנעשה ניסיון לטעון בחקירה). ביום 23.11.99 תועדו כאבים בפרק שורש כף יד ימין, אף כאן, ללא תיעוד חבלה. יוער כי גם בתיעוד המאוחר לתאונה הראשונה קיימות תלונות שאינן מיוחסות לתאונה; ביום 10.9.02 נכתב כי התובעת סובלת מכאבי גב שהתגברו למשך מספר ימים עם רגישות מעל פרקי סקרויאליק ללא כל אירוע חיצוני. ביום 7.10.03 תועדו תלונות על ספזם בגב עליון וצוואר תחתון ללא אירוע חיצוני. במסמך מיום 19.1.05 נכתב: "כבר שלוש שנים (כלומר עוד לפני התאונה הראשונה - תוספת והדגשה שלי ע.ז.) כאבי צוואר וגב תחתון רגישות לכל אורך הגב...רושם של מחלה דלקתית". מעבר לדוגמאות אלה אני מפנה עוד לכלל המפורט בגוף חוות הדעת, למסמכים שהוגשו במהלך חקירת המומחה ע"י ב"כ נתבעות 3-2 וכן לתחשיב נתבעות 3-2 (בו הפניה מפורטת וסדורה באשר לפניות התובעת עובר לתאונות, התומכות אף לאחר החקירה, בממצאי המומחה). מסכימה אני עם הנתבעות שאין מקום לאבחנות שעושה התובעת בטענותיה בין סוגי התלונות השונות, מקום בו לא עומת המומחה עם אותם דברים בחקירתו. היה ברי מעדות המומחה - כי פיברומיאלגיה היא מחלה מתעתעת, אשר קיים קושי לאבחנה. עלה כי אף תלונה נמשכת, באשר לכאב אשר אצל אדם אחר יחדל במועד סמוך יותר, מהווה אף היא אינדיקציה לדבר המחלה (בין אם התלונה נוגעת לאיבר זה או אחר). המומחה לא נשאל, ולפיכך לא אמר, כי אותן תלונות אמורות להיות דווקא בתחום רפואי זה או אחר, או במיוחד באשר לכאבים מוסקולוסקלטליים. זאת ועוד, אין מקום לאבחנות שעושה התובעת בטענותיה, לנוכח העובדה שכאשר הדבר תואם את שהיא מבקשת להוכיח, היא מפנה גם לכאבים בתחומים אחרים. כך לדוגמא בתחשיבה- עת ניסתה לבסס הפרעת המחלה לחייה, לא הפנתה רק לכאבים מוסקולוסקלטליים אלא בחרה להפנות גם לכאבי ראש ביום 17.7.03 וכן לכאבים בלסת שמאל ביום 24.10.04. עוד אני מסכימה עם כך שאין מקום לטענה כי יש לפסול קביעות המומחה, מאחר והוא שולל קש"ס בין טראומה והמחלה; צודק ב"כ הנתבעת 1 בטענתו כי עצם הכרת הנכות הזמנית ולפרק זמן לא מבוטל שוללת האמור. כמו כן- בעת עדותו אף הסכים המומחה שיש אחוז מסוים של מקרים בהם לא רק החמרה אלא גם עצם הופעת המחלה, מהווה פועל יוצא של טראומה (ר' בחלק התחתון של עמ' 18). התזה שהוצגה בסיכומים כאילו המומחה מחזיק בדעה שונה מהאמור וערך חוות דעתו בתחכום כדי להסתיר עמדתו- הינה תזה שהיה צריך לכל הפחות להציג למומחה ולאפשר התייחסותו אליה. כך גם היה מקום לנסות ולהוכיח הטענה לגופה, בשונה מהעלאתה ללא תמיכה במסגרת הסיכומים. מיותר לציין כי נראה שאף התובעת מודעת לקושי שבטענתה, שכן אחרת יש מקום לסברה שהייתה מוגשת בקשה לפסילת המומחה או לכל הפחות למינוי מומחה נוסף. באשר לטענה כי אין מקום לקבל קיום פיברומיאלגיה בשנות ה- 90 עת שהתובעת עברה לידה בשנת 1996 ובשנת 1999 - אף את זו אין לקבל; גם כאן היה צורך לעמת המומחה עם הטענה. המומחה לא נשאל האם חולה בפיברומיאלגיה אינה יכולה ללדת ומה השפעת המחלה על האמור. יש ליתן את הדעת שעלה מהעדויות כי לידת ארבעה הילדים הייתה כרוכה במאמץ מצד התובעת. אף אם אותו מאמץ יוחס להפלות שאירעו, לא ברי כי מאמץ זה לא היה גם פועל יוצא ממחלתה (אשר אז טרם הוכרה) וייתר תחלואיה ותלונותיה, הכול כפי שפורט בחוות הדעת. סיכומם של דברים; מבט כולל על התיעוד הרפואי הקודם - כפי שצוין בחוות דעת המומחה, בתוספת כלל המסמכים שהונחו בפני בית המשפט במהלך חקירתו - אינו מוליד לטעמי את המסקנה כי יש מקום להתערב בקביעותיו. אכן הפיברומיאלגיה לא אובחנה בעבר - אך יש לזכור כי גם לאחר התאונה הראשונה, נדרש עוד פרק זמן לא מבוטל עד שזו אובחנה (אף לאחר התאונה השנייה). לטעמי, ההחמרה המתוארת בשתי העדויות הנוספות, תואמת את קביעת המומחה באשר לנכות זמנית. אין אני מקבלת כי קיימת נכות גם כיום, על בסיס אותן עדויות. עמדתי זו מושתת לא רק על קביעות המומחה, אשר לטעמי היה משכנע בחקירתו, אלא גם על העולה מנתוני התעסוקה של התובעת. בעוד עובר לתאונה, זו לא התמידה במקום עבודה אחד תקופה ממושכת ואף שכרה לא היה גבוה, עולה כי בשנים האחרונות חל שינוי וקיימת התייצבות חריגה, ביחס לכלל שנות עבודתה. האמור, בתוספת בחירת התובעת לעבוד לאחר התאונה, בעבודת משק בית, בערכים חודשיים הדומים לאלה ששולמו עובר לה (ר' לדוגמא עבודה במשק בית בשנים 1992- 1993 כנגד העבודה בנ"ל בשנת 2007), אינם תומכים בכך שנותרה נכות צמיתה חדשה ובוודאי שלא נכות בגובה 20%, כנטען. באשר לטענה הנגדית של נתבעת 1 כי ההחמרה קשורה לגרושי התובעת; אכן, לא ניתן להקל ראש בסמיכות המועדים שבין הגירושין ובין ההחמרה במצב התובעת (בעיקר באוגוסט 2002, עת קמה כאובה ונדרשה לנסוע לבית חולים) ואין בידי כלים לקבוע חד משמעית כי לא הם שהולידו ההחמרה. עם זאת, מסכימה אני עם ב"כ התובעת שהליכי גירושין הם בדרך כלל ממושכים ויש מקום להנחה כי החלו עוד זמן ניכר, עובר למועד בו התממשו לבסוף. לפיכך אילו היוו אלה, את הגורם להחמרה, סביר כי הביטוי לכך היה נמצא עוד ממועדים מוקדמים יותר. זאת ועוד; המומחה מטעם בית משפט היה אף הוא מודע לגירושין, אך לא מצא לקשור ההחמרה הזמנית שלאחר התאונה הראשונה אליהם. כשם שאין לאפשר לב"כ התובעת לעלות טענות אשר עימם לא עומת המומחה, כך אין לאפשר זאת לנתבעת 1. באוגוסט 2002 קיימת אומנם החרפה ניכרת בכאבי התובעת ומועד זה מרוחק במקצת מהתאונה, ברם אין ממש גם בטענת ב"כ נתבעת 1 - כי לנוכח האמור אין פגיעה מאותה תאונה. יש ליתן את הדעת לקיום תלונות ביום התאונה, ביום 25.6.02 וביום 30.6.02. ממילא לא מדובר בפער גדול דיו, אשר לגביו סבר המומחה שלא ניתן עוד לקשור פגיעה לתאונה (ר' עמדתו באשר לתאונה השנייה). כאמור לעיל, התובעת גם קשרה בזמן אמת את התלונות בחודש אוגוסט לתאונה. בשולי הדברים אני מוצאת להתייחס לטענת ב"כ נתבעת 1, כי היה צורך במינוי של מומחה/מומחים מטעם בית משפט, ביחס לחלק מהטענות שהועלו במהלך חקירת פרופ' פרס; באופן כללי איני מוצאת קושי בהצגת מסמכים רפואיים למומחה, עת שאלה מכילים ממצאים ברורים, באשר למצב התובעת, באותה עת. אין מניעה לבקש התייחסות המומחה, האם לנוכח האמור באותם מסמכים, הייתה ככל הנראה סיבה ממשית לתלונה של התובעת באותה עת וזאת גם ללא קשר למחלת הפיברומיאלגיה. עם זאת, לעניות דעתי לא כל המסמכים שהוצגו היו בגדר זה. כך כדוגמא בלבד (מעבר לאמור לעיל, אגב התייחסות לחקירת המומחה), אפנה למסמך שהוצג באשר לאשפוז בשנת 2005 כמלמד על בעיה של הפרעות קצב (ר' המסמך שסומן ה'). לא רק שלא ברי האם אכן אותרה הפרעה ממין זה (עת שנרשם בשולי המסמך כי "לא נמצאה הפרעת קצב המתאימה לצריבה"), אלא גם לא ברי מה הקשר בין התלונה באותו מועד, לבין תלונות רבות באשר לדפיקות לב וכאבים בחזה, כעשור לפני כן. ממילא נדרשת בחינה זהירה של אותה חקירה שלא לוותה בבחינה נוספת של רופא רלוונטי, בכל תחום נדון. עולה מן המקובץ; מדובר בשתי תאונות קלות כאשר מהראשונה שוחררה התובעת מבי"ח הדסה עם המלצה למנוחה בת יומיים ובאשר לשנייה אף לא פנתה לבית חולים, אלא רק לרופא משפחה ארבעה ימים לאחר התאונה. על אף האמור, גרמה התאונה הראשונה לפגיעה זמנית אך ממושכת בתובעת (בשונה מורדה מזרחי, לה לא נותרה פגיעה, הגם שישבה בתאונה הראשונה בצד שנפגע). בין אם עקב טראומה גופנית או נפשית שגרמה התאונה, נולדה פגיעה אצל התובעת אשר התאפיינה בפניות חוזרות ונשנות עם תלונות על כאבים. עסקינן בפניות מרובות יותר, מאותן פניות רפואיות מרובות שניתן למצוא גם בעבר הרפואי של התובעת (אף לאחר התעלמות מתלונה זו או אחרת בעברה, אשר לה ניתן הסבר או היה ניסיון ליתן הסבר בעת חקירת המומחה). עם חלוף הזמן, שב מצב התובעת והתייצב. עדי התביעה; איני מסכימה עם ב"כ נתבעת 1 כי היה הכרח להביא את מי מהילדים הבוגרים של התובעת, המתגוררים עימה, כדי להעיד על מצבה ולתמוך בטענה כי נותרה עם נכות עד היום, אשר יסודה גם בתאונה (להבדיל ממצב קודם). גם אח או קרובת משפחה אחרת, יכולים להעיד על האמור. עם זאת, מטבע הדברים מאחר ואין הם מתגוררים בבית התובעת, יש לייחס משקל נמוך יותר לעדותם. במקרה דנן הייתה גם התרשמותי כי על אף מעורבות שני העדים הנוספים בחיי התובעת, עדותם מוטית והיא בבחינת התרשמות כללית ולא מדוייקת. יש ליתן את הדעת לאי ידיעתם מה היה סדר האירועים והמועדים המדוייקים (תאונה ,גירושין, פיטורין). להתרשמותי יש ממש בעדותם כי הייתה החמרה במצב התובעת לאחר התאונה הראשונה, ברם ספק אם ניתן לסמוך על עדותם באשר למועד, אשר עד אליו זו נמשכה. כנגד האמור בתצהירים, נשקל העולה מכלל התיעוד הרפואי ותעסוקת התובעת. האמור מלמד כי גם עובר לתאונה, הייתה התובעת פונה לעיתים קרובות מאוד לטיפולים רפואיים, באופן הפוגע בשגרת החיים וזאת גם ללא קשר לתאונות נשוא התביעה. נתוני שכר התובעת; בהתאם למסמכים שצורפו לתחשיב התובעת ואשר היא ביקשה לראותם כחלק מתצהירה, עמד שכרה הממוצע החל מאמצע שנת 2008, על כ- 3,202 ₪. בשנת 2009 עמד שכרה על כ- 3,665 ₪. בשנת 2010 עמד השכר על כ- 4,084 ₪. בשנת 2011 עמד השכר הממוצע עד יולי על כ- 3,715 ₪. שכרה עובר לשתי התאונות היה נמוך יותר באופן משמעותי, למעט בשנת 2001 עת עמד על כ- 3,313 ₪. כאמור לעיל, התובעת לא הגישה כל תיעוד המלמד כי עבדה במועד התאונה ובהתאם לתדפיס רציפות עבודה במל"ל שהגישה- היא הפסיקה עבודתה בחודש אפריל 2002, כלומר עובר וסמוך לתאונה הראשונה. בחודשים ספטמבר עד דצמבר 2002 הסתפקה בהבטחת הכנסה וכך גם בשנת 2003- עת עמדה הבטחת ההכנסה על כ- 2,500 ₪ לחודש (בגין 11 חודשים). בחצי הראשון של שנת 2004 עמדה הבטחת ההכנסה אף על מעל 4,000 ₪. בספטמבר 2004 החלה התובעת לעבוד לסירוגין כשכירה או עובדת משק בית וכך גם בשנת 2005 כאשר במקביל היא מקבלת גם הבטחת הכנסה. כך המשיכה עד שבמחצית השנייה של שנת 2008 הגיעה כאמור לעיל עד לשכר של כ- 3,200 ₪. (בעניין כלל נתוני השכר, ר' מסמכים שצורפו לתחשיבה, טופסי 106, תלושי שכר ותעודת רציפות ביטוח בעבודה). אף שהנחתי היא כי עובר לתאונה כבר הפסיקה התובעת עבודתה ואף ששכרה עובר לשנת 2001, לא היה גבוה והמעבר בין מקומות עבודה מלמד על העדר יציבות - לא ניתן להתעלם מנגד מכך שבשנת 2001 עבדה במשך כל השנה, כנגד שכר חודשי של כ- 3,313 ₪. עת הצליחה להתמיד במשך שנה מלאה, בשכר זה, יש מקום לסברה שכאשר במשך כשנתיים ומחצה לאחר התאונה, סבלה מנכות זמנית של 20%, אשר מחציתם נובעים ממנה, הדבר היווה גורם משמעותי בנזקה באותה עת. רכיבי הפיצוי - בגין התאונה הראשונה; הפסדי שכר בעבר; לא ניתן לכמת באופן מדויק מה מבין הנזקים שאירעו לתובעת לאחר התאונה הראשונה, נובעים מהחמרה הזמנית של כאביה, עובר להם. יש ליתן את הדעת כאמור גם להעדר יציבות במקום עבודה אף לפני התאונה, לכך שהתובעת החלה לקבל הבטחת הכנסה אשר ייתכן ולאורה בחרה שלא לפעול למציאת עבודה וכן לקחת בחשבון את המעבר בחייה באותם מועדים, עת החלה להתמודד עם היותה אם חד הורית לארבעה ילדים. בשים לב לכלל האמור וכן לשכר אליו הגיעה בשנת 2001 ומנגד לשכר אליו הגיעה בשנת 2010, 10% נכות למשך 30 חודשים וחלוף הזמן - אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי מעוגל בשווי נוכחי בסך 16,000 ₪. (לסכום האמור הגעתי לאחר שבחנתי הפסד על בסיס שכר 2001, 10% נכות למשך 30 חודש ותוספת ריבית והצמדה וכן לחלופין את ההפסד המתקבל על בסיס שכר גבוה יותר, אליו הגיעה לאחר התאונה בתוספת ריבית בלבד). עזרה; בשים לב לשתי העדויות שנשמעו ואשר להערכתי אף שהוצגו כחלות על המצב החל מהתאונה הראשונה ועד היום, הן נוגעות בעיקר לתקופה הראשונה. וכן בשים לב להנחתי כי חלק מאותה עזרה נדרשה גם לנוכח הגירושין - אני מוצאת לפסוק בגין עזרה שניתנה בעבר ולהערכתי חרגה מזו המצופה מקרובי משפחה, סך גלובלי של 5,000 ₪, בערך נוכחי. הוצאות; בשים לב לפניות הרפואיות ולהערכתי באשר לעלות הכרוכה בנסיעות ובטיפולים ובהעדר מאידך גיסא קבלות, אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסך 1,000 ₪. בגין כאב וסבל; אף שמי מהמומחים לא קבע נכות צמיתה - לנוכח תדירות הפניות לאחר ההחמרה, מהותן והטיפול שניתן - אני מוצאת להעמיד הפיצוי על סך של 15,000 ₪. איני מוצאת לפסוק פיצוי בגין נזקים כללים נוספים שהתבקשו; כאמור לא מצאתי מקום להתערב במסקנה שכיום לא נותרה נכות אשר יסודה בתאונות. התרשמותי מהתובעת בעת עדותה וכן העובדה שכיום היא עובדת ובאופן סדיר, מתיישבים עם קביעת המומחה שלא נותרה נכות, הקשורה בתאונה (אם בכלל). רכיבי הפיצוי - בגין התאונה השנייה; בגין כאב וסבל; בשים לב לכך שהתובעת לא פנתה למיון אלא רק לרופא משפחה ואף זאת רק ארבעה ימים לאחר התאונה השנייה, ובשים לב לכך שנתבעת 3 נשאה במחצית מימון הביניים של חוות הדעת האורטופדית, ניתן להסתפק בפיצוי בסך 3,500 ₪. סיכום; סך הכול אפוא נפסק בגין התאונה הראשונה פיצוי בסך 37,000 ₪ ובגין התאונה השנייה 3,500 ₪. ובסך הכול 40,500 ₪. הנתבעת 1 תשלם עוד בגין שכ"ט ב"כ התובעת סך של 5,628 ₪ ונתבעת 3 תשלם 532 ₪. באשר להשבת מימון הביניים של שכ"ט המומחים; א. לכאורה היה מקום להורות לתובעת להשיב את עלות המומחה בתחום האורטופדיה. הדברים יפים במיוחד, מקום בו לפי הנטען נמחק ההליך הקודם מאחר ואותה עלות הוטלה שם על התובעת, אך היא לא שילמה הנדרש. עם זאת, באשר לחלקה של הנתבעת 3 - האמור שוקלל כבר בסכום שנפסק בגין כאב וסבל ובאשר לחלקה של נתבעת 1 - זה יופחת להלן, מסכום נגדי שעליה להשיב לתובעת. ב. התובעת נשאה הן בעלות חוות דעתו של פרופ' פרס (4,640 ₪, מיום 12.9.10) והן בעלות חקירתו (2,500 ₪, מיום 7.4.11). אומנם החקירה לא הולידה תוצאה שונה, באשר לנכות הצמיתה, אך לא מצאתי כי הייתה מיותרת ולטעמי היה בה להבהיר ולחדד דברים וכן היא הייתה עניינית. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהוכרה נכות זמנית לתקופה משמעותית - יש מקום להשבת שני הסכומים הנ"ל. בנסיבות העניין, אני מוצאת להטילם על נתבעת 1. מהסכום הכולל המתקבל לאחר תוספת ריבית והצמדה, ממועד תשלום כל סכום, תנכה נתבעת 1 את חלקה בשכר טרחת המומחה האורטופדי, אף זאת לאחר שהתווספה ריבית והצמדה, ממועד התשלום. נתבעות 1 ו- 3 תחזרנה עוד, בחלקים שווים, את אגרת בית המשפט ששולמה (633 ₪, ביום 14.6.09) - בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום. אוסיף בשולי הדברים כי מסכימה אני עם ב"כ התובעת שאין מקום להטיל הוצאות בגין ההליך הקודם שהתנהל בפני כב' השופט מינץ ונמחק. אכן חידוש התביעה גרם לנתבעות לעבודה נוספת, ברם לא ניתן בהליך דנן, להטיל הוצאות בגין ההליך הקודם, מקום בו לא נקבע דבר בעניין זה בעת המחיקה. פיברומיאלגיהתאונת דרכים