מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העונש על זיוף חותמת: 1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט ח' טרסי) בת"פ 23530-10-10, שבו הורשע המערער בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן- "החוק") ובניסיון לקבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק, ונדון לשלשה חודשי עבודות שירות, ששה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 3,500₪. כתב האישום 2. המערער התגורר בתקופה הרלוונטית ברחוב האורנים במושב בצרה (להלן- "המגרש"). לקראת סוף שנת 2007 הכין המערער או מי מטעמו תוכנית להרחבת הבניה במגרש. אחד התנאים לקבלת היתר בניה מהועדה המקומית הוא אישור של האגודה השיתופית בצרה (להלן- "האגודה") על התוכנית להיתר בניה (להלן: "התוכנית"). עובר לחודש פברואר 2008 זייף המערער או מי מטעמו את חותמת האגודה ואת החתימה בכתב יד על גבי התוכנית להיתר בניה/התוכנית וביום 11/2/08 הגיש המערער את התוכנית לאישור הועדה המקומית, אולם התוכנית נדחתה, נוכח חשדו של מזכיר האגודה. 3. המערער כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי לא היה לו כל חלק בזיוף חותמת האגודה או החתימה הידנית, והוא אף לא ידע שהן מזויפות. לטענתו, כאשר קיבל את התוכנית בחזרה לידיו ממזכיר האגודה, התנוססו עליה החותמת והחתימה שבמחלוקת, כך שהתוכנית הוגשה לועדה המקומית בתום לב. הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא 4. ביהמ"ש קמא קבע כי אין ראיה ישירה המפלילה את המערער במיוחס לו, אולם הראיות הנסיבתיות מחייבות מסקנה אחת ויחידה והיא שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו. 5. ביהמ"ש קמא מפרט את ההשתלשלות העובדתית של הדברים כך: (א) המערער, על מנת לקבל אישור הועד המקומי ואישור האגודה להגשת התוכנית לועדה המקומית, פנה תחילה לוועד המקומי ולאגודה, וקיבל אישורים של שניהם בכתב, כי אין לו כל חוב כלפיהם. (ב) אח"כ הגיש המערער את התוכנית לועד המקומי, וקיבל חתימתו עליה. (ג) אח"כ פנה המערער למזכיר האגודה, מר יואל פירסט (להלן: "פירסט"), ומסר לו את התוכנית, לצורך קבלת חתימת האגודה עליה. המערער העיד (ת/7) כי פירסט אמר לו בהזדמנות זו, כי לדודו, הרשום כבעל מחצית הזכויות בנכס, יש חוב כספי לאגודה, ולכן עליו (פירסט) לבדוק עם היועמ"ש של האגודה אם ניתן לאשר את התוכנית. כראיה לכך שהחוב אינו שלו, אלא של בעל היחידה הנוספת שעל המגרש, הצביע המערער על העובדה שהועד המקומי והאגודה, אישרו לו בכתב, שהוא אינו חייב כל חוב. (ד) כעבור מספר ימים הגיע המערער לאגודה בכדי לבדוק אם התוכנית אושרה ובשיחה שניהל עם פירסט בהזדמנות זו, אמר לו פירסט שלא ידאג, מאחר שאמורה להתכנס ישיבה של האגודה בזמן הקרוב, והוא (פירסט) ידאג לו ויעזור לו לסיים את הענין (ת/7). (ה) התוכנית הוחזקה במשרדי האגודה במשך כשבועיים ימים. פירסט העיד כי הוא הביא את התוכנית בפני הנהלת האגודה, אולם היא נדחתה, עקב קיומו של החוב, הנזכר לעיל, בקשר למגרש. (ו) פירסט העיד כי הוא החזיר את התוכנית למערער, כשהיא לא חתומה, ואמר לו שהאגודה מסרבת לחתום, בגלל קיומו של חוב כאמור לעיל. המערער העיד כי כאשר פירסט החזיר את התוכנית לידיו, היא נשאה חותמת וחתימה של האגודה. פירסט החזיר אותה לידיו, בפגישה שארכה שניות מעטות, ולא אמר לו בהזדמנות זו דבר. כ"כ העיד כי אינו יודע מי חתם על התוכנית מטעם האגודה. (ז) כעבור מספר ימים הגיש המערער את התוכנית, הנחזית כחתומה ע"י האגודה, לועדה המקומית. (ח) פירסט העיד כי על תוכנית בניה האגודה חותמת באמצעות שתי חותמות: האחת היא חותמת האגודה והשניה היא חותמת לפיה אין לאגודה התנגדות עקרונית לתוכנית, וחתימות של שלשה מבעלי זכות החתימה באגודה (נזכיר כי על התוכנית נושא הדיון ת/1 יש חותמת אחת וחתימה אחת). (ט) כעבור זמן מה, מהנדס הועדה המקומית טילפן לפירסט ושאל אותו מדוע יש על התוכנית חתימה אחת מטעם האגודה ופירסט השיב כי האגודה לא חתמה על התוכנית. כשהגיע פירסט למשרדי הועדה המקומית, הוא גילה כי הוא אינו מזהה את החותמת והחתימה המתנוססות על התוכנית, וכי הן אינן שייכות לאגודה או למי ממורשי החתימה שלה. בעקבות זאת שלח פירסט מכתב, שלפיו האגודה לא חתמה על התוכנית. פירסט אישר בעדותו כי במכתבו הנ"ל, לא העלה כל טענה של זיוף. לאחר שהוברר במהלך הדיון בועדה כי התוכנית אכן נחזית להיות חתומה ע"י האגודה, ולאור מכתבו של פירסט, פנה אחד מחברי הוועדה, ד"ר אבי כהן, למשטרה על מנת שתחקור את האירוע. 6. המערער העיד כי קיבל את פרוטוקול הדיון בוועדה המקומית וממנו למד כי בקשתו נדחתה. הוא התקשר לפירסט כדי לברר את פשר הענין, פירסט ביקש ממנו לכתוב מכתב ולנמק מדוע ראוי לאשר את בקשתו, וכך עשה. לדבריו, רק כשהוזמן לחקירת המשטרה התברר לו לראשונה כי הוא חשוד בזיוף. 7. ביהמ"ש קמא קבע כי פירסט הותיר בעדותו רושם אמין, וניתן לסמוך על התיאור הכללי של מהלך העניינים שפירט בעדותו. יחד עם זאת, לנוכח ההתרשמות, כמו גם בשל סתירות מסוימות בעדותו, קבע ביהמ"ש קמא כי לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו. ביהמ"ש קמא מזכיר בהקשר זה, בין היתר, את העובדה שבזמן אמת, פירסט לא היה משוכנע כלל כי מדובר בזיוף, משמע, לא שלל במפורש את האפשרות, שהחותמת והחתימה הן אותנטיות, גם אם נחתמו בטעות או שלא עפ"י הנוהל המקובל. לכן, בשונה מסיפור המסגרת והתיאור העקרוני של השתלשלות הדברים, הרי ככל שמדובר בפרטים ספציפיים שמסר פירסט באשר לתוכנם המדויק של שיחות ומפגשים, יש לבחון באופן מעמיק את מכלול הראיות ולקבוע בהתאם לכך אם ניתן לתת משקל מלא לקביעותיו של פירסט. 8. אין חולק (ושתי המומחיות להשוואת מסמכים וכתבי יד שהעידו בבימ"ש קמא מסכימות בנקודה זו) שהחותמת על התוכנית ת/1 איננה זהה לאף אחת משלש החותמות שהאגודה (לפי עדות פירסט) משתמשת בהן, וגם לא לאף אחת מהחותמות האחרות שהאגודה משתמשת בהן לפי טענת מומחית ההגנה. 9. אשר למחלוקות בין שתי המומחיות, קבע ביהמ"ש קמא כי קיימת עדיפות מובהקת לעמדתה המקצועית של מומחית התביעה על פני חוות דעתה של מומחית ההגנה. 10. את מסקנתו המפלילה את המערער מסיק ביהמ"ש קמא על יסוד אלה: א. באשר לפגישה שבה החזיר פירסט את התוכנית לידי המערער, לא ניתן לקבוע, על יסוד ממצאי מהימנות גרידא, איזו גירסה, באשר למה נאמר או לא נאמר בפגישה הזאת, עדיפה, זו של המערער, או זו של פירסט (ר' פיסקה 5(ו) לעיל). אף על פי כן, שיקולים הנוגעים לניסיון החיים ולשכל הישר (פירוט השיקולים ראה בעמ' 19 להכ"ד, פיסקה שלישית), מחייבים העדפת גירסתו של פירסט לפיה כאשר הוא החזיר את התוכנית למערער, הוא אמר לו, שהאגודה לא אישרה את התוכנית בגלל החוב הישן. ב. כעבור ימים אחדים, המערער הגיש את התוכנית לועדה המקומית, כשהיא נחזית כחתומה בחותמת וחתימה מטעם האגודה. ג. העובדה שאין התאמה בין החותמת שעל התוכנית לבין אף אחת מהחותמות הרבות שנבחנו בחוות הדעת; העובדה שהתוכנית נושאת חותמת אחת בלבד, ללא הוספת החותמת הנוספת, וחתימה אחת בלבד, במקום שלש חתימות של מורשי חתימה; ועדותו של פירסט כי הוא אינו מזהה את החתימה כמשתייכת לאחד מחברי ההנהלה מבססים את המסקנה כי החותמת והחתימה הן מזויפות, במובן זה שלא הוטבעו ע"י נציג מוסמך של האגודה ותוך שימוש בחותמת אותנטית שלה. ד. המערער היה היחיד שהתוכנית היתה ברשותו החל מהמועד בו הוחזרה לו ע"י פירסט ועד להגשתה לועדה המקומית, כלומר, לו בלבד היתה ההזדמנות להטביע את החתימות המזויפות על התוכנית. ה. המערער היה בעל האינטרס היחיד בקידום התוכנית ובהגשתה לועדה המקומית. הוא אישר בעדותו כי לא ניתן להצביע על אדם אחר שהיה בעל מוטיבציה לפעול להגשת התוכנית לאישור הועדה המקומית. 11. בימ"ש קמא קבע כי מסכת זו של ראיות נסיבתיות מבססת מסקנה אחת ויחידה לפיה המערער הוא שפעל, בעצמו או באמצעות אחר, לביצוע הזיוף. 12. ביהמ"ש קמא דחה מספר תרחישים חלופיים שהציע המערער (טעות אנוש מצד מי מעובדי האגודה; חתימה ע"י אחד ממורשי החתימה של האגודה; חתימה ע"י אחיו של המערער; התנהלות בעייתית של הועדה המקומית עצמה), בהיותם, לדעתו, אפשרויות דמיוניות ותיאורטיות גרידא, שאינן מקימות ספק סביר. נימוקי הערעור 13. אין פרוטוקול או כל ראיה אחרת המוכיחה כי אכן התקיים דיון באגודה בענין התוכנית של המערער, וכי ההחלטה היתה לא לאשר את התוכנית. 14. המערער לא קיבל כל מכתב או הודעה מהאגודה לפיה היא מסרבת לחתום לו על התוכנית בשל קיומו של חוב. 15. בידי המערער מסמכים בכתב (נ/4 ו- נ/5), המאשרים כי אין לו כל חוב לועד המקומי או לאגודה. 16. פירסט, מעולם לא טען כי החותמת או החתימה זוייפו, ואף התרעם במשטרה על עצם הגשת התלונה. נשאלת השאלה: מה הוא יודע, שאנו איננו יודעים, לגבי השאלה מי חתם? 17. עדותו של פירסט רצופה שקרים וסתירות. ביהמ"ש קמא קבע בעצמו כי לנוכח התרשמותו מפירסט, כמו גם בשל סתירות בעדותו, לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו. 18. אם פירסט (כפי שנקבע) איננו אמין לא ניתן לבסס הרשעה על עדותו או להעדיף את עדותו על פני עדות המערער. 19. המערער העיד כי קיבל את התוכניות כשהן חתומות. אין כל קביעה של ביהמ"ש קמא כי עדותו לא מהימנה. אם כך אין סיבה לא לקבוע שהוא דובר אמת, או, לחלופין, לזכותו, ולו מחמת הספק. 20. ביהמ"ש קמא קבע כי הוא אינו יכול לקבוע, על יסוד ממצאי מהימנות גרידא, גירסתו של מי (המערער או פירסט) עדיפה. די בכך כדי להקים את הספק הנדרש, שכן לא ניתן להרשיע בפלילים על יסוד העדפת גירסה. 21. ביהמ"ש קמא טעה בקביעתו כי המערער היה בעל האינטרס היחיד. עד התביעה ד"ר אבי כהן, חבר הועדה המקומית, העיד (ונימק) כי גם ראש המועצה הוא בעל אינטרס, ויתרה מזו, הוא חשד שראש המועצה עצמו קשור בזיוף. 22. לא היה מקום להעדיף את חוו"ד מומחית התביעה על פני חוו"ד מומחית ההגנה. 23. מומחית התביעה כלל לא בחנה את סוגיית החתימה (להבדיל מהחותמת), ואילו מומחית ההגנה בחנה גם סוגיה זו וקבעה שקיימת סבירות גבוהה שהחתימה לא זויפה ע"י המערער אלא נכתבה ע"י עובד האגודה. אין כל בסיס למסקנת ביהמ"ש קמא כי המערער הוא שחתם את החתימה הזאת על התוכנית. 24. ביהמ"ש קמא קבע כי ייתכן שהיו יותר משלש חותמות בשימוש האגודה, קביעה אשר מחזקת את טענת המערער לפיה החותמת שבמחלוקת שימשה את האגודה. 25. אין כל בסיס ראייתי לקביעת ביהמ"ש כי בשימוש האגודה היו רק 4 או 5 חותמות. 26. ביהמ"ש קמא טעה בקביעתו כי החותמת והחתימה מזויפות, בלא שהיתה כל ראיה לכך. 27. המשטרה כלל לא חקרה את מורשי החתימה ואת העובדים באגודה (מנהלת החשבונות, למשל), ולא בדקה אפשרות של טעות אנוש, אלא בדקה רק את שאלת החותמת, ולא את שאלת החתימה. 28. התוכנית היתה במשרדי האגודה במשך שבועיים. ביהמ"ש קמא טעה בהתעלמו מהאפשרות הסבירה שמי מחמשת מורשי החתימה באגודה (או מנהלת החשבונות) חתם על התוכנית, בטעות או בסמכות. לא ניתן לשלול אפשרות זו, שכן אף אחד מהם לא נחקר ולא נשאל על כך. 29. ב"כ המערער מעלה כמה וכמה תרחישים אפשריים, המעוגנים לטענתו בחומר הראיות, שבהתקיים כל אחד מהם יש לזכות את המערער (למשל: טעות אנוש של מנהלת החשבונות, שכאמור, לא נחקרה ולא נשאלה על כך). 30. לענין העונש, מבקש המערער להסתפק במאסר על תנאי, ולחלופין להורות על שליחתו לתסקיר שירות המבחן. תגובת המשיבה 31. הדבר שעורר מלכתחילה את החשד לזיוף הוא העובדה, שהיו על התוכנית רק חותמת אחת וחתימה אחת, שעה שלפי הנוהג באגודה, צריכות להיות 2 חותמות ו- 3 חתימות. 32. ביהמ"ש קמא האמין, ובצדק, ל"סיפור המסגרת" כפי שסופר ע"י פירסט, ולעדותו לפיה האגודה סירבה לאשר את התוכנית. ביהמ"ש קמא אמנם לא סמך על גירסתו של פירסט בנקודות שבהן הוא עלול לא לזכור, אך בשאלה מה היה בדיון באגודה, אין סיבה שלא יזכור, שכן, הנושא התעורר -ופירסט גילה את ענין הזיוף - סמוך מאד לזמן אמת (קרי, סמוך מאד לישיבת האגודה, שדנה ודחתה את התוכנית). ביהמ"ש קמא הסתמך על זכרונו של פירסט, ככל שעדותו נוגעת לסיפור המסגרת ולתיאור העקרוני של השתלשלות הפרשה, וזה כולל את הדיון שהיה באגודה ואת ההחלטה לא לאשר את התוכנית. 33. גירסת המערער לפיה כאשר פירסט החזיר את התוכנית לידיו, הוא (המערער) לא שאל מאומה האם ניתן או לא ניתן אישור, ביודעו כי היה צפוי קושי בענין, בגלל החוב הישן, לא הגיונית. 34. בית משפט שלערעור אינו אמור להתערב בהכרעתו המנומקת של ביהמ"ש קמא, שהעדיף את מומחית התביעה על פני מומחית ההגנה. 35. לא יעלה על הדעת כי ראש המועצה, או מי מטעמו או לפי הוראותיו, ביצע את מעשה זיוף החתימה על התוכנית. דיון והכרעה 36. הנדבך העיקרי אשר עליו בנויה הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא הוא הקביעה, שהאגודה סירבה לחתום על התוכנית, בשל קיומו של חוב, וכי המערער היה מודע לכך, שכן כך אמר לו פירסט כשהחזיר את התוכנית לידיו. 37. הקביעה כי האגודה סירבה לחתום על התוכנית, בשל קיומו של חוב, איננה נקיה לחלוטין מספק. ראשית, בידי המערער מסמך בכתב בחתימת האגודה, נ/5, אשר מוכיח חד משמעית שאין למערער כל חוב כלפי האגודה, נכון למועד הרלוונטי. נכון שקיים חוב ישן לאגודה בגין המגרש, אולם החוב איננו חובו של המערער, אלא של בעל היחידה הנוספת שעל המגרש. גם פירסט ידע שהחוב איננו חובו של המערער, ולכן הבטיח למערער כי ידאג לו בענין אישור התוכנית ויעזור לו לסיים את הענין (ראה ת/7). 38. שנית, לבד מעדותו של פירסט (שלגביו קבע בימ"ש קמא כי לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו), אין כל הוכחה לעצם קיומה של ישיבת הנהלת האגודה, שבה נדונה - ונדחתה - התוכנית שהגיש המערער. אין פרוטוקול של ישיבה כאמור; אין עדות של מי ממשתתפי הישיבה (מלבד פירסט) ואין הודעה של הנהלת האגודה למערער על כך שהתקיימה ישיבה והוחלט לא לאשר את בקשתו. ביהמ"ש קמא כתב (בעמ' 6) כי פירסט "במהלך מילוי תפקידו בא במגע עם בקשות רבות ומגוונות, ודן באופן שוטף בענייני האגודה וחבריה. מטבע הדברים מתעורר קושי לזכור, בוודאי בחלוף חודשים, את תוכנה של כל שיחה, ואת האופן בו טופלה כל בקשה. קושי זה מתעצם כמובן בהעדר תיעוד קפדני של מהלך הדיון וקבלת ההחלטות בישיבות ההנהלה". הנה כי כן, ביהמ"ש קמא הטיל ספק ביכולתו של פירסט לזכור כיצד טופלה בקשת המערער ומה הוחלט לגבי כל בקשה ובקשה, לרבות בקשתו של המערער. נזכיר כי פירסט הוא המקור היחיד לקביעת המימצא בדבר קיומה של אותה ישיבת הנהלה, ומה שהוחלט בה. 39. ביהמ"ש קמא דן, כנדבך עיקרי בהכרעת הדין, בשאלה האם המערער היה מודע לכך שהנהלת האגודה סירבה לחתום על התוכנית, או, במלים אחרות, בשאלה מה אמר או לא אמר פירסט למערער כשהחזיר את התוכנית לידיו. אך שאלה קודמת לכך, וחשובה יותר, היא השאלה האם התוכנית - כאשר הוחזרה ע"י פירסט למערער - היתה חתומה בחותמת וחתימה הנחזות כשל האגודה. זו למעשה המחלוקת העובדתית העיקרית בתיק זה. המערער העיד באופן חד משמעי. הן בהודעתו במשטרה ת/7 והן בעדותו בביהמ"ש (עמ' 40, ש' 6 - 7), כי כאשר קיבל את התוכנית בחזרה מפירסט, היא היתה חתומה. ברור שאם גירסתו זו נכונה, הרי כל הבנין, שבנה ביהמ"ש קמא, מתמוטט, ודינו של המערער - זיכוי. אך ביהמ"ש קמא לא דן ולא הכריע במחלוקת זו אלא כפועל יוצא מעדותו של פירסט קבע כי האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית (ועל כך ראה דברינו לעיל), ביהמ"ש קמא הניח, כדבר מובן מאליו, שהתוכנית לא היתה חתומה בעת החזרתה למערער אך, כאמור, לא הכריע במחלוקת עובדתית זו, שההכרעה בה היא חיונית וקריטית לתוצאותיו של ערעור זה. 40. פירסט, לפי עדותו, כלל לא עיין בתוכנית, בטרם החזיר אותה לידי המערער (פרו', עמ' 22, ש' 32 - 33). טוען אפוא, בצדק, ב"כ המערער בסיכומיו בפני ביהמ"ש קמא (שם, עמ' 63, למטה) כי אם פירסט לא פתח כלל את התוכנית, איך הוא יודע שהיא לא חתומה? התשובה לכך היא, שהוא היה יכול רק להניח כך (בשל ידיעתו את ההחלטה שהאגודה קיבלה, לטענתו), אך הוא לא יכול היה לדעת, בוודאות חד משמעית ומוחלטת, שהתוכנית, בעת החזרתה למערער, לא היתה חתומה. 41. אין בהכרח סתירה בין מצב לפיו האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית (בהנחה שהאגודה אכן החליטה כך), לבין האפשרות שהתוכנית הוחזרה למערער כשהיא חתומה. התוכנית שהתה במשרדי האגודה כשבועיים ימים ולא מן הנמנע שבמהלך השבועיים הללו, מי ממורשי החתימה באגודה, או מנהלת החשבונות, שהיא עובדת שכירה באגודה, חתם על התוכנית בטעות. פירסט לא פנה ולא בירר שאלה זו עם אף לא אחד מהם. עת/1, ד"ר אבי כהן, אשר הגיש את התלונה במשטרה, בהסתמכו על מכתבו של פירסט, התבסס על כך שפירסט, כדבר מובן מאליו, בדק ענין זה עם מורשי החתימה באגודה, שכן לדבריו "סביר מאד, אפילו מתחייב, שהוא יבדוק עם חברי האגודה מי חתם ומי לא" (פרו', עמ' 17, ש' 14 - 15). אך מתברר שפירסט כלל לא בדק זאת. ביהמ"ש קמא מציין בעמ' 20 כי פירסט מכיר היטב את אופן חתימתם של מורשי החתימה, והוא הבהיר כי אינו מזהה את החתימה על ת/1 כמשתייכת לאחד מחברי ההנהלה. אך עיון בדבריו של פירסט בעדותו בביהמ"ש קמא וכן בעימות בינו למערער (ת/11) מלמד כי פירסט לא אמר מעולם שהוא מכיר היטב את חתימותיהם של מורשי החתימה. וגם אם נניח, שהוא אכן מכיר היטב את חתימותיהם (הגם, שכאמור, אין כל עדות או ראיה אחרת על כך), לא ניתן על יסוד "עדות מומחה" כזאת להרשיע את המערער בזיוף החתימות. נציין כי גם המשטרה לא חקרה את מורשי החתימה באגודה, או מי מהם, או את מנהלת החשבונות, העובדת באגודה. לאור האמור לעיל, לא ניתן לשלול את טענת המערער כי במהלך השבועיים שהתוכנית היתה במשרדי האגודה, חתם עליה, בטעות, מי ממורשי החתימה, או מנהלת החשבונות של האגודה שכן, כפי שכבר צוין לעיל, פירסט אינו יכול לשלול מידיעתו האישית את האפשרות שהתוכנית, בעת החזרתה למערער, היתה חתומה. 42. בשאלה המרכזית האם ומה אמר - או לא אמר - פירסט למערער בעת שהחזיר את התוכנית לידיו, קבע ביהמ"ש קמא (בעמ' 19) כי "לא אוכל לקבוע על יסוד ממצאי מהימנות גרידא איזו גירסה לגבי תוכן הפגישה עדיפה - זו של הנאשם או זו של פירסט". בהמשך לדבריו אלה, קבע ביהמ"ש קמא כי "שיקולים הנוגעים לניסיון החיים ולשכל הישר מחייבים העדפת גירסתו של פירסט", והביא לכך שני נימוקים. אנו סבורים כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שכן הן בשאלה האם התוכנית היתה חתומה או לא כשהוחזרה למערער, והן בשאלה מה אמר או לא אמר פירסט למערער, כשהחזיר לו את התוכנית, חייב היה בית המשפט קמא להכריע עפ"י מידת ההוכחה הנוהגת בפלילים, היינו, "למעלה מספק סביר", כלומר - מידה גבוהה של הסתברות, הגובלת בוודאות, ולא עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות", היינו, שגירסה אחת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגירסה שכנגד. בע"פ 5424/91 פלוני נ' מ"י פ"ד מ"ו (4) 497, שם הורשע המערער (בין היתר) בעבירה של תקיפה מינית. הוא הודה בביצוע המעשים, אך טען שהכל היה בהסכמת המתלוננת, ולא הובאה ראיה כלשהי לחיזוק גירסת המתלוננת, כי לא הסכימה. מדובר היה אפוא ב"עדות כנגד עדות" בלבד וביהמ"ש העליון אמר בענין זה (בעמ' 499), כי "מן הראוי גם להדגיש, כי אף בית המשפט המחוזי אינו קובע בפסק דינו בוודאות ובבירור, שגירסת הנאשם בשקר יסודה, ומסתפק בקביעה: ..."העדפתי גירסת המתלוננת על פני גירסתו של הנאשם". קביעה זו, שדייה לבסס עליה הכרעה במשפט אזרחי, אינה מספיקה לביסוס הרשעה בפלילים". במקרה דנן, ביהמ"ש קמא קבע כי דווקא פירסט הוא העד אשר "לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו". ואילו ביחס למערער אין בהכרעת הדין כל קביעה כי גירסתו בשקר יסודה או שהיא אינה מהימנה או אינה סבירה. ביהמ"ש קמא אף קבע מפורשות כי, על יסוד ממצאי מהימנות, לא ניתן לקבוע גירסת מי מהם עדיפה. ואז הוא החליט, למעשה על יסוד מאזן ההסתברויות, "להעדיף" את גירסתו של פירסט, קביעה שלא מספיקה לביסוס הרשעה בפלילים. לא ברור גם מדוע יש להעדיף את גירסתו של פירסט, שעה, שכאמור, דווקא לגביו נקבעו קביעות מסוימות של ספק מהימנות, ואין כל קביעה כזאת לגבי המערער. המערער העיד בעקביות, בבטחון, ובאופן חד משמעי, כי כשקיבל התוכנית בחזרה מפירסט, היא היתה חתומה. ביהמ"ש קמא לא קבע, ולו ברמז, כי גירסתו אינה מהימנה, או כי הוא דוחה את גירסתו, ומשכך יש מקום לזכותו, ולו מחמת הספק. ביהמ"ש קמא קבע (בעמ' 9) כי "פירסט התקשה לזכור את פרטי הסיטואציה בה החזיר את התוכנית לידי הנאשם". אם פירסט התקשה לזכור, אין כל נימוק להעדיף את גירסתו ביחס לתוכן דבריו למערער באותה הזדמנות, על פני גירסת המערער, שלגביו לא נקבע כי "התקשה לזכור". 43. שני נימוקים נתן ביהמ"ש קמא להעדפתה של גירסת פירסט על פני גירסת המערער בשאלה האם ומה נאמר ע"י פירסט למערער, כאשר החזיר את התוכנית לידיו. האחד - שהנהלת האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית, ולכן אין כל הגיון שפירסט, בזמן החזרת התוכנית למערער, לא יאמר לו שהתוכנית לא אושרה. נימוק זה לא בהכרח עומד, שכן, כפי שהראינו לעיל, הקביעה כי האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית איננה נקיה מספק. השני- שהמערער ידע על אפשרות סבירה שהתוכנית לא תאושר, בגלל החוב, ולכן לא הגיוני שהוא, כשקיבל התוכנית בחזרה לידיו, לא שאל את פירסט מה הוחלט. גם נימוק זה לא בהכרח עומד, שכן, המערער, מבחינתו, ידע שאין לו כל חוב לאגודה (ראה נ/5 וראה פרו', עמ' 45 ש' 14, ש' 24). יתר על כן, פירסט, שגם הוא ידע שהחוב איננו חובו של המערער, אמר למערער שלא ידאג ושהוא יעזור לו לסיים את הענין (ראה ת/7 ש' 9 - 10), "הוא יעזור לי להסדיר את זה כמה שיותר מהר, וברגע שתתכנס הישיבה, נוכל לקבל את התוכניות בחזרה" (פרו' עמ' 38, ש' 26 - 27). הנה כי כן, המערער לא ציפה שהתוכנית לא תאושר. להיפך, מפאת ידיעתו שאין לו חוב, ונוכח הדברים שאמר לו פירסט, הוא ציפה שהתוכנית תאושר (פרו' עמ' 45 ש' 14) ולכן, כשפירסט החזיר לו את התוכנית, לא מצא לנכון לשאול דבר. 44. מעבר לכל האמור לעיל, יש לציין גם את העובדה שפירסט, במכתבו לועדה המקומית (ת/3), לא טען שמדובר בזיוף ואף לא טען כי החותמת על התוכנית ת/1 איננה חותמת של האגודה, או כי החתימה היחידה הקיימת, היא מזויפת. מכתבו זה נכתב לאחר שהוא נקרא למשרדי הועדה המקומית ועיין שם בתוכנית ת/1, בחותמת ובחתימה המתנוססות עליה. והנה, הוא כתב במכתבו כי על התוכנית יש חותמת של האגודה וכי לא ידוע לו איך הגיעה חותמת זו לתוכנית, ולא כתב כי חותמת זו איננה חותמת שהאגודה עושה בה שימוש. בנוסף הוא כתב כי חסרות חתימות של חברי ההנהלה וכן חותמת נוספת, אך לא כתב כי החתימה היחידה הקיימת איננה חתימה של מי מחברי ההנהלה. גם בעדותו אישר פירסט כי הוא לא טען, ואינו טוען, לזיוף (פרו', עמ' 23, ש' 16 - 19, עמ' 25, ש' 16 - 18). אף ביהמ"ש קמא מציין (בעמ' 6 למטה) כי "בזמן אמת לא היה פירסט משוכנע כלל ועיקר כי מדובר בזיוף, כלומר, לא שלל במפורש את האפשרות כי החותמת והחתימה הן אותנטיות, גם אם נחתמו בטעות או שלא לפי הנוהל המקובל. פירסט גם לא הגיש תלונה למשטרה והוא אף התרעם על כך שד"ר כהן הגיש תלונה למשטרה, בציינו כי הוא אינו יודע כיצד הגיע המתלונן למסקנה כי החותמת מזויפת (ראה נ/2). גם מגיש התלונה, ד"ר כהן, לא ידע לזהות כי מדובר בזיוף (פרו' עמ' 16 ש' 18) אלא הוא מסתמך, לפי עדותו, רק על מכתבו של פירסט, בהיותו משוכנע שפירסט בדק ובירר את סוגיית החתימה עם מורשי החתימה באגודה, דבר שלא נעשה. 45. נושא החתימה על התוכנית (להבדיל מהחותמת), לא נחקר ע"י המשטרה, וגם המומחית מטעם התביעה לא בדקה נושא זה כלל ועיקר (פרו' עמ' 31 ש' 24). לעומת זאת, המומחית מטעם ההגנה בדקה גם נושא זה וחיוותה דעתה שקיימת סבירות גבוהה שחתימה זו לא זוייפה ע"י המערער אלא נכתבה ע"י מי ממורשי החתימה, או מי מהעובדים באגודה. ביהמ"ש קמא (בעמ' 15) דחה את מסקנת המומחית אך ספק בעינינו - נוכח העובדה שחוות דעתה בנקודה זו לא נסתרה בכל דרך - אם היתה לכך הצדקה. נימוקו הראשון של ביהמ"ש קמא הוא שקיים שוני צורני ממשי במספר הקמרים. אך המומחית ציינה בחוות דעתה שקיימת התאמה ברוב תכונות הכתב, כולל תכונות בלתי מודעות ובסה"כ 7 תכונות, (ראה בסעיף ג.3. לחוות דעתה), כנגד סימן אחד של שוני צורני. נימוקו השני של ביהמ"ש קמא הוא שמדובר בשירבוט שכל אדם מסוגל היה לייצרו, אך המומחית קבעה בחוות דעתה כי בבדיקת הכתבה שעשתה עם המערער, הוא לא היה מסוגל לזייף את החתימות שעמדו בפניו. נימוקו השלישי של ביהמ"ש הוא שהמערער יכול היה לבצע את הזיוף באמצעות מי מטעמו, קביעה שאין לה בסיס בחומר הראיות. 46. ביהמ"ש קמא לא קיבל את טענת המערער, הנתמכת בחוו"ד של המומחית מטעמו, כי אפשר שמי ממורשי החתימה הוא שחתם על התוכנית, וציין (בעמ' 20 למטה) כי המערער יכול היה לזמן את מורשי החתימה לעדות, על מנת לבחון איתם את האפשרות שמי מהם חתם, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. נעיר בענין זה כי לא על המערער מוטל הנטל להוכיח את חפותו ומשהעלה המערער אפשרות, שאיננה דמיונית, כי מי ממורשי החתימה הוא שחתם, מוטל היה על המאשימה לזמנם לביהמ"ש ולברר ענין זה לאשורו, אך הם אפילו לא נחקרו ע"י המשטרה. 47. נציין גם כי אין בסיס ראייתי לקביעת ביהמ"ש קמא (בעמ' 21) לפיה המערער העתיק את החתימה של מנהלת החשבונות שהיתה על הקבלות שהיו ברשותו. 48. ביהמ"ש קמא סבר כי המאשימה עברה את המבחן התלת-שלבי הנדרש לשם יצירת "הנחה מפלילה" מן הראיות הנסיבתיות לחובתו של המערער (ראה ע"פ 9038/08 נאשף נ' מ"י, בפיסקה 13). על כן הוא נדרש לשאלה האם המערער הרים את הנטל להציע תרחיש חלופי, שיש בו כדי לעורר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה, והשיב לשאלה זו בשלילה. אנו סבורים כי המאשימה לא צלחה את המבחן התלת-שלבי, ולמעשה לא צלחה אף את השלב הראשון שבו כל ראיה נבחנת כשלעצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי" (ראה פס"ד נאשף הנ"ל), ולמותר לציין ש"כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר" (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מ"י, פ"ד נ' (2) 624, בעמ' 637). במקרה שלפנינו, לא ניתן לקבוע, מעל לספק סביר, ממצא עובדתי כי התוכנית, שעה שהוחזרה למערער, היתה לא חתומה. בהעדר ממצא עובדתי כזה, אין בכוחן של הראיות הנסיבתיות שהוצגו, כדי ליצור "הנחה מפלילה" לחובתו של המערער, ועל כן לא עבר הנטל למערער להציע תרחיש חלופי. המערער העיד כי קיבל את התוכנית מידי פירסט, כשהיא חתומה. אם אכן הוא קיבל לידיו את התוכנית כשהיא חתומה, וביהמ"ש קמא לא קבע ולו ברמז כי אינו מאמין לו בנקודה זו, ובהינתן העובדה שהתוכנית לא נחתמה בנוכחותו, ואין לו מושג מי חתם עליה, אין כל הגיון להטיל עליו את הנטל לתרץ כיצד קרה הדבר. 49. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור על הכרעת הדין ומזכים את המערער, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו לו. זיוףחותמתשאלות משפטיות