מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות מוקדנים: בפנינו תביעה של עובד שהועסק ע"י נתבעת 1, חברת רשת ביטחון בע"מ, במוקד של נתבעת 2 חברת מוטורולה ישראל בע"מ. התובע טען כי פוטר ונשללו ממנו זכויותיו ומבקש לחייב את שתי הנתבעות יחד בתשלום זכויותיו. השאלות העומדות להכרעה הן, האם התובע פוטר, האם נגרעו ממנו זכויות כלשהן, וככל שנגרעו, על מי החובה לשלמן. רקע התובע עבד בנתבעת 2, החל מינואר 2007, בתפקיד מוקדן. שכרו של התובע שולם ע"י הנתבעת 1. עבודתו של התובע הייתה במסגרת משמרות ומדי חודש הוא העביר לעובד האחראי מטעם נתבעת 2, מר טל בן טובים (להלן - "בן טובים"), את רשימת המשמרות בהן הוא מעוניין לעבוד, ובהתאם היה הלה משבצו בהתאם לבקשותיו ולצרכי העבודה במוקד. בחודש פברואר 2009 התברר לתובע כי לא שובץ כלל לעבודה. לאחר שפנה לבן טובים, התברר לו כי נתבעת 2 החליטה להפסיק את עבודתו משום שאין באפשרותה להעסיקו רק במשמרות סוף שבוע, וכי עליו לפנות לנתבעת 1. על רקע האמור לעיל, הוגשה התביעה דנן כנגד שתי הנתבעות, ובה עתר התובע לקבל פיצויי פיטורים בתוספת הלנה, דמי הודעה מוקדמת, דמי חופשה, דמי הבראה דמי נסיעות, דמי חג, שכר עבודה עבור שעות נוספות וכן פיצויי הלנת שכר עבודה. הנתבעות הגישו כתב הגנה ובו טענו כי נתבעת 1, היא מעסיקתו של התובע, ובין התובע לנתבעת 2 כלל לא היה יחסי עובד מעביד. בנוסף טענו כי התובע לא פוטר אלא עזב את עבודתו, והנתבעות אינן חבות לו דבר. הצדדים הגישו תצהירים מטעמם וביום 08.05.12, לאחר שכל נסיונות הגישור והפשרה בין הצדדים לא צלחו, נשמעה מסכת הראיות. א. זהות המעסיק בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 1 והנתבעת 2 הנן מעסיקותיו במשותף, זאת משום שהפיקוח והשיבוץ למשמרות של עובדי המוקד נעשו על ידי בן טובים מטעם הנתבעת 2. לפיכך, טען התובע, כי בהתאם לסעיף 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם תשנ"ו-1996, (להלן: חוק קבלני כוח אדם), משסיים תשעה חודשי עבודה בנתבעת 2, יש לראות בו עובד של הנתבעת 1 לכל דבר ועניין. בתצהירו של מסר התובע כך: "5. אני עבדתי כמוקדן עבור חברת מוטורולה, במשרדיה, והייתי כפוף למרותה ולהוראותיה. נהגתי להחתים כרטיס ממוחשב באופן קבוע. 6. האחראי הישיר עלי היה מר טל בן טובים, עובד מטעם מוטורולה ומנהל המוקד. 7. הקשר היחיד עם חברת רשת ביטחון היה פורמאלי ולמטרת תשלום בלבד, וניתוק חבות לכאורה, של יחסי עובד מעביד ביני לבין מוטורולה. 8. כמידי חודש נהג מר טל בן טובים (מנהל במוטורולה) לפנות אלי ולמוקדנים אחרים ולבקש את העדפותינו למשמרת של החודש המתקרב ובוא. אני והמוקדנים אחרים נהגנו לשלוח העדפותינו, וטל בן טובים נהג לשבץ לפי הבקשות, ככל האפשר ולפרסם את לוח השיבוץ הסופי בתפוצת מיילים לכל המוקדנים. בהמשך מתאר התובע כיצד נודע לו כי לא שובץ לעבודה בחודש פברואר, ועל כך שהוא ערך שיחה עם מר בן טובים: "15. טל חזר אלי באמצעות הטלפון והסביר לי כי הוא מצטער על הדרך בה נודע לי על פיטוריי, ושהוא לא התכוון שכך יודיעו לי. לטענתו, בשל אבל במשפחתו של מר רפי אלבז (קב"ט ועובד מטעם מוטורולה) נוצר מצב בו לא ניתן היה לקיים עמי שיחה... 16. בשיחה שהתקיימה לאחר מכן, הובהר לי ע"י טל בן טובים, כי הוא אינן יכול "להחזיק" עובד רק למשמרת סוף שבוע. מכיוון שלמיטב ידיעתו, מצבי "טוב", אז זה הזמן לפטר אותי. 17. כמו כן, המשיך טל והסביר לי כי הוא מקווה שלרשת ביטחון תהיה אפשרות להציע לי עבודה באתר אחר, ואולם הם מחויבים שלא לפגוע בשכרי או לחילופין על סמנכ"ל תפעול של רשת ביטחון לתת לי מכתב פיטורין. בנוסף לכך הפנה אותי טל לדבר עם האחראי של רשת ביטחון- אשר, ולקבוע עימו פגיעה בעניין בימים הקרובים הנתבעות הגישו כתב הגנה אחד, בו טענו כי נתבעת 1 סיפקה שירותי מוקדנות לנתבעת 2; כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 והיה כפוף לעובדיה; התובע לא פוטר ע"י הנתבעת 2, ואין בסמכותה של נתבעת 2 לפטורו, ולו היה יוצר קשר עם הנתבעת 1 הייתה מוצעת לו עבודה חילופית. עוד נטען, כי הנתבעת 1 אינה חברת כוח אדם ולכן אין כל בסיס לטענה כי חל בענייננו סעיף 12א לחוק. בתצהירו מסר נדב כך: "חשוב להבהיר כי התובע מעולם לא פוטר אלא עבודתו הופסקה כמוקדן, היות ואין בסמכותו נתבעת 2 לפטרו." ובהמשך: "התובע לא יצר כל קשר עם נתבעת 1 לאחר שהפסיק לעבוד, בניגוד למה שהובהר לו ע"י נציג נתבעת 2, כאמור בתביעתו. חשוב להבהיר כי אלמלא היה יוצר קשר עם נתבעת 1 היה מוצע לו עבודה אחרת מיידית" הכרעה התשתית הנורמטיבית מערכת היחסים שבין התובע לנתבעות הינה מערכת יחסים משולשת בה התובע הועסק ע"י הנתבעת 1 אך עבד בפועל בחצריה של הנתבעת 2. הפסיקה הבחינה בשלוש תבניות של מערכת יחסים משולשת: מיקור חוץ של שירותים, העסקה אותנטית של עובדים באמצעות חברות כוח אדם, והעסקת עובדים באמצעות חברת כוח אדם, המשמשת כ"צינור לתשלום שכר" גרידא. עוד נקבע, כי זהות המעסיק והאבחנה בין התבניות השונות תבחן בכל מקרה נתון "על סמך בדיקה מהותית וזהירה של כלל נסיבות המקרה, תוך העזרות במבחני העזר שנקבעו בפסיקה ושיקלולם" בפסקי דין שונים נקבעו מבחני עזר ושאלות שונות שיש לשאול, על מנת לעזור ולברר את זהות המעסיק. השאלות ומבחני העזר שיש לבחון הם:"מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי שיבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את תנאי עבודתו לרבות שכרו; מי נושא בנטל של תשלום שכרו; בידי מי הכוח לפטרו; ועוד. מבחני עזר נוספים שעשויים לסייע בקביעת זהות המעסיק, הינם "האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; האם משמעותו של מיקור החוץ היא הדרה של העובד מתחולת צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; והאם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר". עוד נקבע כי רשימת מבחני העזר והכללים לזיהוי המעסיק אינה ממצה וגם משקלם הכללי אינו שווה, ו"בסופו של דבר תיקבע התוצאה המשפטית על ידי שקלולים של כל הגורמים הרלבנטים בנסיבות כל עניין הנדון על ידי בית הדין". ומן הכלל אל הפרט לאחר שבחנו את מכלול הראיות באנו למסקנה כי במקרה שלנו נתבעת 1 היא המעסיקה האותנטית של התובע, זאת מהנימוקים הבאים: ראשית, אין חולק על כך ששכרו של התובע שולם ע"י נתבעת 1 והיא זו שהסדירה את תנאי עבודתו וניכתה את תשלומים לביטוח לאומי ומס הכנסה משכרו. התובע מסר בעדותו "מבחינתי הנתבעת הקשר המהותי היה עם אשר הוא קיבל אותי לעבודה, ומולו עשיתי את כל הדברים במהלך השנים, כמו טעויות במשכורות ומי שהיפנו אותי אליו. באותה עת היה מר אשר המנכ"ל של נתבעת 1. שנית, התובע טען כי פרט לתשלום השכר, לא הייתה לנתבעת 1 כל נגיעה לעבודתו של התובע, בלשונו: "הנתבעת 1 חברת רשת ביטחון בע"מ, הינה חברת כוח אדם העוסקת בין היתר בתחום הביטחון, אשר פורמלית העסיקה אותי ושילמה לי את שכרי בפועל הא ותו לא". עוד טען התובע כי טל בן טובים עובד הנתבעת 2 הוא שהיה אחראי על שיבוץ המשמרות במוקד של נתבעת 2. אלא שבחקירה הנגדית מסר התובע כי עובדי נתבעת 1 עמדו איתו בקשר והיו מעורבים גם הם בשיבוצו למשמרות במוקד. מהעדויות עולה כי נדב, עובד נתבעת 1 היה מעורב בהליך השיבוץ של עובדי נתבעת 1 במוקד של נתבעת 2. עוד מסר התובע בעדותו "אם מי שהציב אותנו למשמרת לא היה טל אני לא ידעתי את זה, היו מקרים בהם נדב כהן התקשר וביקש תעזור לנו במשמרת כזו, אבל כל ההתקשרות שלי ממי קיבלתי מייל וממי קיבלתי לוח המשמרת היה טל בן טובים" וכן: "ש. נדב כהן, לפי עדותך, הוא זה שפנה אליך במשמרות? ת. במקרים בודדים... הוא לא ביקש ממני משמרות, הוא אמר אם יש לנו בעיה ביום מסויים בשעה מסוימת אם תוכל לעשות משמרת". על אף שהתובע העיד כי נדב התערב במקרים בודדים, הרי שכללו של דבר נתבעת 1 הייתה מעורבת בשיבוץ עובדיה במוקד של נתבעת 2 וטיפלה במקרים בהם התעוררו קשיים בשיבוץ ואין לומר כי נתבעת 1 העסיקה את עובדי המוקד 'באופן פורמאלי' בלבד. גם עדותו של נדב תמכה בכך שהיה לו פיקוח על שיבוץ העובדים "כאשר היו נתקלים בבעיה הייתי נכנס לתמונה של המשמרות והייתי מנסה לפתור, כמה פעמים התקשרתי לתובע וביקשתי ממנו להתגמש עם המשמרת ולהחליף משמרת". את אופן חלוקת הפיקוח הסביר נדב בעדותו בכך שהנתבעת 1 אישרה לטל בן טובים לפקח על עובדיה, "אישרנו לו לפקח עליהם מבחינת סידורי העבודה. דברים אחרים שזה שכר וכאלה, אנו עשינו. פעם הייתה לו בעיה של מילואים אז התקשר אלינו ולא לטל". שלישית, התובע מסר בתצהירו כי נתבעת 2 "הינה חברה למוצרי תקשורת" מתיאור זה עולה כי עיסוקה של נתבעת 2 אינו בתחום האבטחה או המוקדנות אלא בתחום התקשורת, והיא שכרה את שרותיה של הנתבעת 1 על מנת שזו תספק לה את שרותי מוקדנות. דבר שיש בו להצביע על כך שהעסקתו של התובע היה במסגרת מיקור חוץ אותנטי ולא בניסיון לפגוע בזכויות עובדים. רביעית, התובע מסר בתצהירו כי לאחר שהופסק שיבוצו במוקד של נתבעת 2, אמר לו מר בן טובים "כי הוא מקווה שלרשת ביטחון תהיה אפשרות להציע לי עבודה באתר אחר, ואולם הם מחויבים שלא לפגוע בשכרי או לחילופין על סמנכ"ל תפעול של רשת ביטחון לתת לי מכתב פיטורין". בכך יש להעיד על האופן בו ראו הצדדים את העסקתו של התובע ועל מעמדה של הנתבעת 1 כמעסיקתו. חמישית, בענייננו הנתבעת 1 נשארה למשך כל תקופת עבודתו של התובע כמעסיקתו ולא התחלפה. לא מצאנו כי ההתקשרות המשולשת של הנתבעת והתובע נועדה לפגעו בזכויותיו של התובע, או שיש לפנינו ניסיון של נתבעת 2 להתנער מאחריות כלפי התובע. לאור כל מה שנאמר לעיל אנו קובעים כי נתבעת 1 היא מעסיקתו של התובע. ב. האם התובע התפטר או פוטר התובע טען כי הוא פוטר מעבודתו, לטענתו לאחר שלא שובץ לעבודה אמר לו מר טל בן טובים כי הוא מפוטר ושיפנה חזרה לנתבעת 1. התובע טען כי לאחר שניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם נתבעת 1 ובהעדר שיבוץ לעבודה הסיק כי הוא פוטר. בתצהירו תאר התובע את הליך הפיטורים כך: "אני שלחתי למר טל בן טובים את לוח המשמרות המועדפות עלי כאמור. אולם, לא נענתי, והשיבוץ הסופי לא נשלח אלי כפי שנהוג"(סעיף 10). בהעדר שיבוץ פנה התובע בתחילת החודש למוקד וביקש מאחד מחבריו לעבודה לשלוח לו את רשימת השיבוץ. לאחר שנתקבלה רשימת שיבוץ העבודה לידיו, תאר התובע כך "עיינתי בלוח השיבוץ של חודש פברואר ונתחוור לי כי אינני מופיע בו כלל"(סעיף 13). התובע הבין כי אי שיבוצו משמעו פיטוריו ועל כן פנה במייל למר בן טובים וכתב כך: "חבל שאני מגלה ככה שעשיתם החלטה... כוונתי כי אין זו הדרך הראויה לפטר אותי"(סעיף 14). לאחר מכן, ניהל התובע שיחה עם מר בן טובים: "טל חזר אלי באמצעות הטלפון והבהיר לי כי הוא מצטער על הדרך בה נודע לי על פיטוריי... כמו כן, המשיך טל והסביר כי הוא מקווה שלרשת ביטחון תהיה האפשרות להציע לי עבודה באתר אחר... בנוסף לכך הפנה אותי טל לדבר עם האחראי של רשת ביטחון- אשר, ולקבוע עימו פגיעה בעניין בימים הקרובים. ניסיתי פעמיים רבות להשיג את אשר באמצעות הטלפון, ובאמצעות השארת הודעות במשרדי רשת ביטחון. מכיוון שלא הצלחתי להשיג את אשר זמן כה רב, הבנתי כי הוא מתחמק ממני ופניתי למר טל בן טובים, וביקשתי את עזרתו לקשר מאחר שטל ואשר בקשר יום יומי. אולם אשר לא יצר איתי כל קשר..." הנתבעות טענו כי התובע כלל לא פוטר. לטענתם לאחר שלא שובץ התובע לעבודה, הוא ניתק קשר עם נתבעת 1 ופנה לעבודה אחרת. הנתבעת 1 טענה כי תובע לא פנה אליה ולא הודיעה לה על הפסקת העבודה. בתצהירו מסר נדב "התובע לא יצר קשר עם נתבעת 1 לאחר שהפסיק את עבודתו, בניגוד למה שנאמר לו ע"ח נציג נתבעת 2 כאמור בתביעתו" הכרעה בעניינו אין מחלוקת כי התובע לא שובץ לעבודה ועל כן המחלוקת היא רק בשאלה האם התובע פנה לנתבעת 1, הודיעה לה על הפסקת העבודה וביקש עבודה אחרת. לגרסת התובע הוא פנה לנתבעת 1 אך איש מטעם נתבעת 1 לא חזר אליו, וכדבריו: "המזכירות ענו לי אבל לא קיבלתי תשובה חזרה" ... "ת. ראיתי את עצמי כמפטר, באיזה דרך הייתי אמור להעביר הודעה לרשת? ש. מכתב? פקס? ת. מה יותר מאשר להרים טלפון לאשר, ולמזכירות, יש מס' של המשרד מתקשרים עונה המזכירה ואני מבקש את אשר. אני התקשרתי גם למזכירה וגם לטלפון של אשר" עדותו זו של התובע לא נסתרה ע"י עדותו של נדב, שהעיד בחקירתו כי אינו יודע אם נעשתה פניה מצד התובע לאשר. "אני לא יודע אם הוא פנה לאשר ואם אשר החזיר או לא החזיר לו תשובה" מכאן, שלמעשה גרסת התובע, כי ניסה ליצור קשר עם הנתבעת לא נסתרה. על כן משעה שהתובע לא שובץ למשמרות, ולא הוצע לו עובדה חילופית הרי שיש לראות בו כמפוטר. על כך יש להוסיף כי נתבעת 1, טענה בפנינו שהיא הייתה מעורבת ומפקחת על עבודות של טל בן טובים ועל כן אין אנו מקבלים את טענתה כי לא ידעה שהתובע אינו משובץ. משעה שידעה הנתבעת 1 כי התובע אינו משובץ היה עליה לפנות לתובע ולהציע לו עבודה חילופית. משלא עשתה כן הרי שאי השיבוץ משמעו כפיטורים. לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל דעה כי התובע אכן פוטר מעבודתו. ג. היקף המשרה של התובע התובע עבד כעובד שעתי ומשכרותו השתנתה מדי חודש בהתאם למספר הימים שעבד כל חודש ולמשמרות השונות בהם עבד. היות בשנת עבודתו הראשונה, 2007, עבד התובע משמרות רבות יותר, חישב התובע את היקף משרתו בכתב התביעה ובתצהיר שהגיש באופן שנתן ביטוי לשכרו בשנת 2007. בסיכומיו חזר התובע מדרך חישוב זו וחישב את היקף משרתו לפי מספר שעות העבודה שעבד התובע מדי חודש ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו . הנתבעות חישובו את היקף משרתו של התובע לפי מספר שעות העבודה לחודש אך ללא שעות העבודה בהם שולם לתובע שכר הגבוה משכר הבסיס . בסיכומים טענו הנתבעות כי התובע הרחיב חזית בכך ששינה את דרך החישוב. הכרעה ראשית ייאמר, כי חזרתו של התובע מהטענה שיש לחשב את שנת עבודתו הראשונה בחישוב היקף המשרה, אינה הרחבת חזית אלא ויתור על טענה שנטענה. נוסף לכך התובע לא הגדיל או שינה את הסכומים שנתבעו בראשי הנזק השונים. המחלוקת בין הצדדים היא האם יש לחשב לצורך היקף המשרה את שעות העבודה עליהם קיבל התובע תוספת שכר, כדוגמת משמרות שעבד התובע בשבת עליהם קיבל 150%. או שעות נוספות מעל השעה השמינית עליהם קיבל התובע 125% . היות והתובע לא עבד יותר מ-186 שעות בחודש הרי שעל מנת לחשב את היקף משרתו יש לסכום את מלוא שעות העבודה שהוא עבד ולחלקם ב-186, לרבות שעות העבודה בהם שולם לתובע שכר מוגדל, כפי שחישב התובע. לאור זאת אנו מקבלים את חישוב התובע לעניין היקף המשרה כפי שחושב בסיכומיו. וקובעים שהתובע עבד 1,036 שעות בשנת עבודתו האחרונה, ובממוצע עבד התובע 86 שעות לחודש. דהינו 46% משרה (86/186). נציין כי התובע הביא בחשבון ימי עבודה את הימים בהם היה במילואים, בהתאם לתשלום אותו קיבל מהנתבעת. היות והתשלום עבור ימי המילואים הינו פיצוי על אובדן הכנסה, לא מצאנו לנכון לשנות את חישובו של התובע. ד. חישוב הרכיבים להם זכאי התובע פיצויי פיטורים לעניין פיצויי הפיטורים, הצדדים הסכימו כי התובע זכאי לפיצויי הפיטורים אך חלקו בשאלת, הסכום לו זכאי התובע. קבענו לעיל שהיקף המשרה של התובע עמד על 86 שעות לחודש. שכר שעת עבודה של התובע בתלוש השכר האחרון היה 30 ₪ לשעה, והתובע עבד 25 חודשים. על כן, ובהתאם לתקנה 4 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שראוים אותה כפיטורים) התשכ"ד-1964, יעמוד הפיצוי של התובע על סך של 5,375 ₪ ((25/12)X(86X30)). בנסיבות העניין, לא מצאנו כי יש מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין פיצויי על הלנת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים משלא כדין. דמי הודעה מוקדמת משעה שקבענו שהתובע פוטר הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת. בהתאם לסעיפים 3(3) 7(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א-2001, על הנתבעת 1 לשלם לתובע "פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה הודעה מוקדמת". כפי שנכתב לעיל, שכר העבודה לחודש ממוצע של התובע עמד ע"ס 2,580 ₪. ועל כן על הנתבעת 1 לשלם סך זה לתובע. שכר עבודת שעות נוספות והלנת שכר התובע טען כי לא שולם שעות נוספות בהתאם למה שסוכם. בעדותו מסר הסבר על אופן החישוב השעות נוספות: "יש 3 הגדרות מבחינתי לחישוב הגליון: משמרת רגילה היא- כל יום בשבוע, המשמרת של שישי בוקר והמשמרת שמתחילה בשעה 23:00 במוצ"ש ומסתיימת בשעה 07:30 ביום ראשון. אלא אם כן מדובר בחגי ישראל שהם ימי שבתון. שבת- משמרת שמתחילה בשעה 23:00 ביום שישי עד המשמרת שמסתיימת בשעה 15:00 בשבת. חצי שבת- משמרת שהתחילה בשישי בשעה 15:00 ונגמרה בשעה 23:00 והמשמרת שהתחילה בשבת ב-15:00 והסתימה בשעה 23:00 של מוצ"ש." התובע הסביר כי השכר שנקבע לשבת הוא 150% והוא החל מיום שישי בשעה 19:00 ועד ל- 19:00 בשבת. התובע צרף לתצהירו דו"ח מפורט שערך, של שעות עבודתו בנתבעת. הדוח נתמך בדוחות הנוכחות שהיו ברשותו. יש לציין כי לא היו ברשותו של התובע מלוא הדוחות הנוכחות היות והנתבעות לא המציאו את מלא הדוחות. מהרישומים שצרף התובע לתצהירו עולה כי הנתבעת שלמה לתובע שעות נוספות בחסר של 5,170 ₪. משהציג התובע חישוב הנתמך בדוחות הנוכחות של הנתבעת שמצויים ברשותו, נטל ההוכחה עובר לכתפי הנתבעות להראות ששולם לתובע מלוא שכר העבודה בשעות הנוספות. אלא שהנתבעת לא הציגה חישוב שונה מטעמה, ובמקום זאת הצביעה על שגיאות שעלו לכאורה בחישובו של התובע. במצב זה בו לא הוצגה גרסה נגדית לחישובו של התובע הרי שיש לקבל את החישוב שערך התובע, בפרט לאור העובדה שבידם של הנתבעות מצויים מלא המסמכים נוגעים לעבודתו של התובע, לרבות מלוא דוחות הנוכחות. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את חישובו של התובע ופוסקים לתובע סך של 5,710 ₪. יחד עם זאת ובנסיבות המקרה אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הלנת שכרו. תשלום עבור ימי חג התובע טען כי על הנתבעת לשלם עבור למעלה מ-20 ימי חג בסך של 4,800 ₪. בתצהירו חזר התובע על הטענה כי הינו זכאי לדמי חג בסכום האמור ופרט כדוגמה 11 ימי חג אשר לטענתו הוא זכאי לקבל תשלום דמי חג, התובע צרף טבלה ובר רשימה חגי ישראל. מנגד טענו הנתבעות בתצהיר שהגישו כי התובע זכאי לתשלום עבור 7 ימי חג בלבד. לסיכומי הנתבעות צורפה טבלה המפרטת את הימים להם זכאי התובע לדמי חג, לפי הטבלה זכאי התובע ל-14 ימי חג. במסמכים שהגישו הצדדים עולה כי בתקופת עבודתו של התובע היו 18 ימי חג, מתוכם שניים היו בשבת (פסח 26.4.08 ויום כיפור 22.9.07) ובאחד התובע לא עבד לפני ואחרי החג (סוכות 27.9.07). באשר לראש השנה שחל ביום 30.9.08 טענה הנתבעת כי התובע לא עבד יום לפני ואחרי החג, אלא שהנתבעת לא הציגה את דוחות הנוכחות של התובע בתקופה זו, דבר שהיה באפשרותה לעשות בנקל, ועל כן יום החג יובא במניין הימים להם זכאי התובע. את דמי החג יש לחשב באופן הבא: מניין הימים להם זכאי התובע (15) במכפלת שכרו היומי של התובע (30₪X846%X). על כן התובע זכאי לסך 1,656 ₪. הפרשות לקרן פנסיה התובע טען בכתב התביעה כי הוא זכאי להפרשות לקרן פנסיה בשווי 819 ₪. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי התובע סירב לתשלום בסך 2.5% נעשה לו ביטוח ריסק בסך 144 ₪. יחד עם זאת הנתבעות צרפו את החישוב הנכון לדעתם ממנו עולה כי התובע זכאי לסך של 133 ₪. לעניין הפנסיה מסר נדב בחקירתו: "ש. שילמתם פנסיה? ת. אני חושב שכן. ש. אבל זה לא מופיע בתלוש? ת. אני לא יודע ש. לפי מה אתה חושב שכן? ת. אני לא יודע" בסיכוי הנתבעות נערך חישוב חדש של זכותו של התובע לפנסיה ובו נכתב כי התובע זכאי לסך של 267 ₪. בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע נרשם כי בחודש דצמבר 2008 וינואר 2009 הופרש סך של 36.6 ₪ ל'אלטשולר'. נוסף לכך בחודשים ינואר ופברואר שנת 2008 נכתב כי הופרש סך של 24 ₪ ל'ריסק+נכו'. סה"כ הפרישה הנתבעת 60.6 ₪. על פי נתוני השכר המצברים השתכר התובע בשנת 2008 בשכר כולל של 40,338. בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה על הנתבעת 1 היה להפריש לתובע 0.833% דהיינו 336 ₪. בשנת 2009 השתכר התובע בשכר של 2,093 ₪ ובהתאם לצו היה על הנתבעת 1 להפריש 1.66% דהיינו 35 ₪. סה"כ על הנתבעת 1 היה להפריש 371 ₪, מסכום זה יש להפחית 60.6 ₪ שהופרשו, ועל כן על הנתבעת 1 לשלם לתובע את היתרה בסך של 310 ₪. דמי חופשה התובע טען כי לא שולמו לו ימי חופשה, ועל כן על הנתבעות לשלם לו סך של 5,040 ₪ לפי חישוב של זכאות ל 21 ימי חופשה בערך של 240 ₪ ליום. הנתבעת חלקה על חישוב התובע וטענה כי הוא זכאי לסך של 459 ₪ בלבד. הנתבעת חישבה את זכאותו של התובע בכל תקופה בהתאם לשכר השעתי שקיבל באותה התקופה, בשנת 2007 חישב הנתבעת לפי שכר של 24 ₪ לשעה, בחודשים 1-7/2008 לפי שכר של 25 ₪ לשעה ובחודשים 8.2008 עד 1.2009 לפי שכר של 30 שהתחיל ב 24 ₪ עבר ל 25 ₪ וחצי השנה האחרונה עמד על 30₪ לשעה. הצדדים לא חלקו על כך שהנתבעת שילמה לתובע 749 ₪ עבור ימי חופשה אותם יש לקזז מהתוצאה. מעיון בתלושי השכר שהגיש התובע בתצהירו עולה כי בשנת 2007 עבד התובע 169 ימים, בשנת 2008 עבד התובע 122 ימים ובחודש ינואר 2009 עבד 7 ימי עבודה. לפיכך יש לחשב את ימי החופשה להם זכאי התובע בהתאם לסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, הקובע את דרך החישוב לעובד שעבד פחות מ 200 ימים בשנת עבודה. בשנת 2007 היה התובע זכאי ל- 11.83 ימי חופשה (14X(169/200)); בשנת 2008 ו-2009 היה זכאי התובע ל- 9.03 ימי חופשה (14X(122+7/200)). את ערך דמי החופשה ליום חופש יש לחשב בהתאם לשכר רבע השנה המלאה ביותר בשנת עבודתו האחרונה בחלוקה ל-90. מתלושי השכר כי בחודשים בפרואר-מרץ-אפריל 2008 השתכר התובע שכר כולל של 6,058 ₪ בחלוקה ל- 90 יעמוד ערך דמי החופשה על 67.3₪. במכפלת ימי החופשה להם זכאי התובע בערך יום החופש מתקבלת התוצאה 1,404₪, בניכוי 749 ₪, תעמוד זכותו של התובע לדמי חופשה על סה"כ 655 ₪. דמי הבראה התובע טען כי הוא זכאי לדמי הבראה שלא שולמו לו לפי חישוב של 11 ימי הבראה בערך של 340 ₪, וסה"כ של 1,797 ₪ ובניכוי 631 ש"ח ששולמו לתובע טוען התובע כי הוא זכאי לסך של 1,166 ש"ח. הנתבעות טענו כי התובע זכאי לסכום של 743 ₪ בלבד, והציגו חישוב מטעמם. בסיכומם ערכו הנתבעות חישוב שונה ממנו עלה כי התובע זכאי לסך של 616 ₪ בלבד. לצורך חישוב ימי ההבראה יש לבדוק את היקף משרתו של התובע. כאמור לעיל, בשנת עבודתו האחרונה עבד התובע בהיקף משרה של 46%, מתלושי השכר עולה שבשנה הקודמת לה עבד התובע 1,732.6 שעות דהינו 144.4 שעות בממוצע לחודש, כך שהיקף המשרה של התובע עמד בין החודשים פברואר 2007 ועד לינואר 2008 על 77% (144.4/186). בהתאם לצו הרחבה שניתן להסכם הקיבוצי בדבר ימי הבראה מיום 13.7.98, (להלן: הצו) זכאי התובע בשנת העבודה הראשונה ל- 5 ימי הבראה ובשנת עבודתו השנייה זכאי ל- 6 ימי הבראה. נוכח זאת ובחישוב היקף המשרה זכאי התובע ל- 6.61 ימי הבראה ((6X46%)+(577%X)) בשים לב לכך שהשינוי בתעריף דמי ההבראה משקף את מדד המחירים לצרכן זכאי תובע לדמי הבאה לפי התעריף האחרון שפורסם דהיינו 365 ₪. נוכח האמור זכאי התובע לדמי ההבראה בסך 2,412 ₪ (365X6.61), אלא שמסכום זה יש לנכות את דמי ההבראה ששולמו לתובע בסך 631 ₪. סה"כ זכאי התובע לקבל מהנתבעת 1 סך של 1,781 ₪. דמי נסיעה התובע טען כי שולמו לו דמי נסיעה בחסר. התובע חישב את דמי הנסיעה לפי מחיר של כרטיס חופשי חודשי (332 ₪) במכפלת 26 חודשי עבודה, את סכום זה הכפיל התובע בחלק המשרה שעבד וניכה ממנו סכום של 2,980 ₪ שאותם קיבל התובע. בסה"כ תבע התובע 5,228 ₪ ברכיב זה. הנתבעות טענו כי יש לשלם לתובע לפי עלות נסיעה יומית, בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי עלות דמי הנסיעה ליום היא 21 ₪ ובתצהיר נטען כי עלות דמי הנסיעה היא 22 ₪ בזמן שהתובע עבד. ו24.4 ₪ כיום. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה 2012 זכאי התובע לסך של 25.2 ₪ ליום. נוכח זאת, ובשים לב כי עדכון תעריף דמי הנסיעה מגלם בתוכו את השינוי במדד, התובע היה זכאי לדמי נסיעה בשיעור של מספר ימי העבודה במכפלת 25.2 וסך של 7,510₪. (298X25.2) בניכוי 2,980 ש"ח ששולמו לתובע, על נתבעת 1 לשלם לתובע סה"כ של 4,530₪. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 5,375 ₪ דמי הודעה מוקדמת בסך של 2,580 ₪ שכר עבודה בשעות נוספות בסך 5,710 ₪ דמי חג בסך 1,656 ₪ חלף הפרשות לקרן פנסיה בסך 310 ₪ פדיון ימי חופשה בסך 655 ₪ דמי הבראה בסך 1,781 ₪ דמי נסיעות בסך 4,530 ₪. כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלומם בפועל. בנוסף על הסכומים דלעיל, תשלם נתבעת 1 לתובע הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.פיטורים