מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדים קטינים באולם אירועים / זכויות עובדים מתחת לגיל 18 באולם אירועים: 1. בפנינו תביעתם של התובעים נגד הנתבעת לתשלום הפרשי שכר עבודה בגין אי תשלום שכר מינימום, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה שנתית, החזר הוצאות נסיעה, דמי הבראה ופיצוי בגין הפרת סעיפים 24-26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958. 2. הנתבעת היא חברה המפעילה אולמות שמחה בדימונה. 3. התובע 1 הועסק אצל הנתבעת כמלצר החל מ- 12/08 ועד ל- 1/10. 4. התובע 2 הועסק אצל הנתבעת כעובד מטבח החל -5/09 ועד ל-2/10. 5. התובעים היו בעת עבודתם בנתבעת קטינים ועל תנאי העסקתם חלים, בין היתר, הוראות חוק עבודת הנוער, התשי"ג- 1953. 6. על הצדדים חלים הוראות צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים בישראל. תמצית טענות התובעים 7. התובעים טענו כי הנתבעת העסיקה אותם שעות מרובות מבלי לשלם להם שכר מינימום. נטען כי התובעים הועסקו בממוצע ב-4 "אירועים" בשבוע ולעיתים יותר, כשבכל אירוע עבדו סך של כ-9 שעות, היינו מהשעה 17:30 ועד לשעה 02:30 לפנות בוקר כשלעיתים רבות העבודה הסתיימה אף בשעה מאוחרת יותר. התובע 1 השתכר סך של 70 ₪ לערב, היינו סך של 7.7 ₪ לשעה בעוד ששכר המינימום באותה העת לנער בגילו עמד על סך של 15.58 ואח"כ 16.69 ₪ לשעה. לפיכך תבע הפרשי שכר עבודה בשיעור 17,807.84 ₪ בגין כל תקופת עבודתו ובהתאם לחישוב המוערך שפורט בתביעתו. התובע 2 השתכר סך של 80 ₪ לערב , היינו סך של 8.8 ₪ לשעה בעוד ששכר המינימום לנער בגילו היה גבוה יותר. לפיכך תובע הפרשי שכר עבודה בגין תקופת עבודתו בסך של 11,017.6 ₪ בהתאם לפירוט בכתב תביעתו. 8. נטען כי הנתבעת אף לא העניקה לתובעים ימי חופשה בתשלום לפי חוק חופשה שנתית ואף לא העניקה להם את פדיונם עם סיום העבודה אצלה. 9. עוד נטען כי הנתבעת לא שילמה לתובע 1 פדיון דמי הבראה חרף העובדה כי השלים שנת עבודה אחת. 10. לטענת התובעים הנתבעת אף לא שילמה לתובעים החזר הוצאות נסיעה. 11. עוד טענו התובעים כי הנתבעת לא נתנה לעובדים "הודעה לעובד" כעבור 7 ימים ממועד תחילת עבודתם כנדרש על פי חוק הודעה לעובד, התשס"ב-2002. עוד נטען כי התובעים הועסקו מבלי שהתבצע רישום מסודר של הימים ושל שעות העבודה שלהם כפי שעולה מהוראות תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר הדורש אמצעים מכניים או אלקטרוניים או את חתימת העובד ואישורו. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת אף לא מסרה להם תלושי שכרם במהלך כל תקופת עבודתם ולכן תובעים פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן:"חוק הגנת השכר"). תמצית טענות הנתבעת 12. הנתבעת טענה כי תביעתם של התובע אינה מבוססת אלא נשענת כולה על הערכות ואומדנים שכן בהתאם לריכוז ופירוט מועדי המשמרות של התובעים ב"בונים" שצורפו לכתב הגנתה, עולה כי התובע 1 עבד בסה"כ 71 אירועים והתובע 2 בסה"כ 69 אירועים ולא כפי שנטען על ידם. עוד נטען כי שעות עבודתם של התובעים באירועים בשעות הצהריים היו בין השעות 14:30-18:00 ובאירועי ערב מהשעה 18:45- 24:00 , כשהתובעים זוכו בתשלום בגין 5 שעות עבודה. עוד נטען כי במקרים נדירים בהם סיימו התובעים את עבודתם בשעה 01:00 לפנות בוקר הם קיבלו תוספת של חצי בון (תוספת של 2.5 שעות). משכך נטען כי התובעים אינם זכאים להפרשי שכר שכן שכרם שולם להם במלואו. 13. עוד נטען בהקשר זה כי בתלושי שכרם של התובעים נפלה טעות סופר בכל הנוגע לגובה שכרם השעתי של התובעים וכי הסכום שצוין בתלושים אינו נכון שכן התובעים קיבלו שכר שעתי גבוה יותר. הטעות נובעת מכך שלא הוגדרו בתלוש השכר "שעות תקן" ולכן התוכנה חישבה בעצמה עפ"י ברירת מחדל כאילו התובעים עבדו 8.58 שעות. 14. נטען כי אף אחד מן התובעים לא עבד שנה ברציפות ולכן אינם זכאים לפדיון דמי הבראה. 15. נטען כי התובעים אינם זכאים להחזר הוצאות נסיעה. 16. הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנתה זכאות התובעים לתשלום פדיון חופשה שנתית. 17. הנתבעת הכחישה טענת התובעים בדבר אי מסירת תלושי שכר וטענה כי הנפיקה לתובעים תלושי שכר מיד חודש בזמן אמת אולם התובעים עצמם, כדוגמת עובדים ארעיים אחרים בגילם, קיבלו את התלושים אך השליכו מיד אותם לפח ולעיתים אף לא לקחו אותם כלל. השאלות שבמחלוקת 18. מה היתה מסגרת העסקתם של התובעים ומה היה גובה שכרם? האם הם זכאים להפרשי שכר בגין עבודתם? האם התובעים זכאים לפיצויי הלנת שכר? 19. האם התובעים זכאים להחזר הוצאות בגין נסיעה? ואם כן באיזה שיעור? 20. האם התובע 1 זכאי לפדיון דמי הבראה ואם כן באיזה שיעור? 21. האם התובעים זכאים לפדיון חופשה שנתית? ואם כן באיזה שיעור? 22. האם התובעים זכאים לפיצוי בגין הפרת סעיפים 24-26 לחוק הגנת השכר? הראיות 23. מטעם התביעה העידו התובעים עצמם וכן מר עדן טלולקר, שעבד בנתבעת. מטעם הנתבעת העידו הגב' טלי בן זקן, מנהלת החשבונות של הנתבעת ומר אייל אלמליח, עובד הנתבעת. דיון והכרעה 24. לאור טענות הצדדים שפורטו לעיל כל עילות התביעה שנויות במחלוקת בין הצדדים לפיכך נדון בהם אחת לאחת תוך ציון טענות הצדדים הרלוונטיות בגין כל רכיב ורכיב. התביעה להפרשי שכר 25. טוענים התובעים, כי לא נחתמו עימם הסכמי עבודה, לא נמסרה להם "הודעה לעובד" וכל העניינים הרלוונטיים בנוגע להעסקתם סוכמו בע"פ . כן נטען כי לאורך כל תקופת העסקתם תלושי השכר שקיבלו לא שיקפו את משכורתם האמיתית והרכבה, לרבות מספר ימי ושעות עבודתם וכי המדובר ברישום פיקטיבי וכוזב . לטענתם, בסוף כל אירוע קיבלו שובר שכונה "בון", ובו צוין באופן קבוע כי שעות העבודה היו מ-9:00 עד 23:00, כשבפועל עבדו שעות מרובות יותר. 26. לטענת התובעים, הועסקו לרוב באירועי ערב, במשמרת שאורכה 9 שעות, ומידי פעם באירועים בשעות הצהריים במשמרות שארכו לפחות 5 שעות. לטענתם, היו גם פעמים בהם כשהועסקו בשעות הצהריים היו נשארים גם לאירוע ערב ועבדו במשמרת כפולה. לטענתם, התובע 1 קיבל תמורת כל משמרת שכר קבוע בגובה 70 ₪ (אשר בחודש 5/09 הועלה ל-85 ₪) והתובע 2 קיבל תמורת כל משמרת שכר קבוע בגובה 80 ₪ לאורך כל תקופת עבודתו, ללא קשר לאורך המשמרת. לפיכך, לנוכח מספר שעות עבודתם בכל משמרת, לא שולם להם שכר מינימום כדין. 27. התובעים טענו בתביעתם כי בהעדר רישום של ימי ושעות העבודה, חישוביהם נערכו על פי אומדן של היקף הפרשי השכר המגיעים להם. לטענתם הועסקו בממוצע ב-4 אירועים בשבוע ולמרות שלעיתים הועסקו 5 או 6 ימים בשבוע ולעיתם רק 3 ימים בשבוע, חישוביהם נעשו על פי 4 אירועים בשבוע, היינו 16 אירועים בחודש , כשבסה"כ התובע 1 עבד ב- 224 אירועים והתובע 2 עבד ב-160 אירועים, בשים לב לתקופת העסקתם אצל הנתבעת. 28. כן נטען כי לצרכי חישוב מבוקש להכיר בכך שהתובעים הועסקו סך של 9 שעות עבודה מידי ערב , הייינו מהשעה 17:30 ועד ל-02:30 לפנות בוקר, למרות שלעיתים רבות העבודה הסתיימה בשעה מאוחרת יותר ולעתים בשעה מוקדמת יותר. נטען כי התובעים היו זכאים לקבל על 7 שעות העבודה הראשונות שכר שעתי על פי שיעור שכר המינימום הרלוונטי באותה העת לנער בן 15 ובסך 15.58 ₪. תעריף שעלה אח"כ בהתאם לגילו של העובד. וכי על השעה השמינית והתשיעית התובעים זכאים לתשלום בשיעור 125%, על פי צו ההרחבה החל בענף אולמות השמחה. בהתאם לחישוב שפורט בכתב התביעה, התובע 1 תובע הפרשי שכר עבודה בסך 17,807.84 ₪ והתובע 2 סך של 11,017.6 ₪ בגין הפרשי שכר עבודה. 29. הנתבעת טוענת, כי התובעים הועסקו במשמרות מסוגים שונים כאשר אורך המשמרות היה לכל היותר 5 שעות. משמרת הצהרים הייתה במשך 3-4 שעות, בד"כ מ-14:30 -18:00 ומשמרת לילה נמשכה 4-5 שעות, מ-18:45-24:00. כן נטען כי במקרים נדירים בהם העובדים סיימו עבודתם בשעה 01:00 לערך הם קיבלו תוספת של חצי בון, היינו תוספת של 2.5 שעות. כן ציינה הנתבעת, כי ההפסקות בזמן המשמרת אינן נחשבות זמן עבודה ויש לנכותם. עוד נטען כי העובדים קיבלו ארוחה מלאה ששוויה לקיזוז 26 ₪. נטען כי בהתבסס על נתונים אלה עולה כי לא מגיעים לתובעים הפרשי שכר כלשהם ויש לדחות תביעתם ברכיב זה. 30. שני הצדדים מסכימים כי סוכם שהתובע 1 יקבל שכר בגובה 70 ₪ שהועלה ב-5/09 ל-85 ₪ וכי התובע 2 יקבל שכר בגובה 80 ₪ למשמרת. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת אורך המשמרות ומספרן, בה יש כדי השפיע על בחינת זכאות התובעים להפרשי שכר. קביעת מספר האירועים בהם עבדו התובעים 31. התובעים כאמור טענו בכתב תביעתם כי עבדו ב"ממוצע" 4 פעמים בשבוע, היינו ב-16 אירועים בחודש. 32. הנתבעת צרפה לכתב הגנתה העתקי תלושי השכר שהונפקו לתובעים וכן העתקי כרטיסים שכונו "בונים" שנמסרו לתובעים בסוף כל אירוע בו עבדו. על כל כרטיס צוין תאריך האירוע, סוגו (האם מדובר באירוע צהריים או לילה) וכן מספר שעות העבודה. על כל הבונים צוין כי שעות העבודה(במשמרת לילה) הן מ-19:00 עד 23:00. 33. בתלושי השכר לא פרטה הנתבעת כמה שעות עבודה ביצעו התובעים בפועל, אלא רק צוינו מס' ימי העבודה בחודש, היינו מספר האירועים בהם השתתפו התובעים מידי חודש. מעיון בהעתקי הבונים שצורפו לכתב ההגנה, עולה כי התובע 1 עבד במהלך כל תקופת העסקתו ב- 71 אירועים והתובע 2 ב- 69 אירועים. מהשוואה בין תלושי השכר להעתקי הבונים עולה כי קיימת התאמה בין מספר ימי העבודה שצוינו בתלושי השכר לבין מספר העתקי הבונים שקיבלו התובעים מידי חודש. במאמר מוסגר יצוין כי בימים בהם עבדו התובעים במשמרת כפולה, היינו גם באירוע צהריים וגם באירוע לילה, הדבר לא מצא ביטוי בתלושי השכר (שכן צוין יום עבודה אחד בלבד). עם זאת יצוין כי לא הוכח בכמה "משמרות כפולות" מדובר שכן אין לכך כל ביטוי בכתב התביעה. התובעים אף לא פרטו באילו מועדים מדובר וגם לא טענו כי זכאים בגין ימים אלה לתשלום גמול בגין שעות נוספות. 34. מנהלת החשבונות של הנתבעת, הגב' טלי בן זקן העידה כי תלושי השכר והבונים שהוצמדו אליהם משקפים נאמנה את מספר האירועים בהם עבדו התובעים. עדות זו לא נסתרה על ידי התובעים. גם העד אייל אלמליח העיד כי מסר בסוף כל אירוע את הבונים לעובדים וכי אלו משקפים בצורה אמיתית את הימים בהם עבדו התובעים( עמ' 18 לפרוטוקול). 35. למעשה, התובעים עצמם הודו בעדותם כי הבונים שקיבלו שיקפו את מספר האירועים בהם עבדו. כך העיד למשל התובע 1 בעניין זה: "ש. אתה מסכים שלא קרה שעבדת 3 משמרות ונתנו לך פחות כסף? קרה שהרגשת שעבדת 4 ושילמו לך רק 3 ת. לא. בונים זה בונים מה שקיבלתי זה מה שעבדתי. עבור המשמרות שעבדתי קיבלתי הכסף מלבד הערב הראשון שעובדים מקבלים ווסט פיקדון סינר שהלכתי לפרוט את זה אמרו לנו שזה לא מגיע ואני איבדתי את הכרטיס עצמו אך החזרתי את הבגדים עבודה ולא זיכו אותי". (עמ' 9 לפרוטוקול). 36. אף התובע 2 העיד כי מידי שבועיים היה מקבל סוג של בון המרכז בתוכו את מספר האירועים שעבד באותו חודש ולפיו היה מקבל שיק שהיה פורט בבנק. היינו התובעים היו מודעים בזמן אמת למספר האירועים שצוינו בריכוזי הבונים ולא מחו על כך. 37. בנסיבות אלה אנו קובעים כי רישום מועדי האירועים בבונים שצורפו לכתבי טענות הנתבעת אמין וכי מספר האירועים שצוין בבונים משקף את מספר האירועים בהם עבדו התובעים במהלך תקופת העסקתם אצל הנתבעת. גרסת התובעים כי עבדו בממוצע 4 אירועים בשבוע כלל לא הוכחה. 38. כלל הוא כי נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד, לרבות היקף משרתו ומהו גובה שכרו מוטל על העובד-התובע (דב"ע נד/ 23-3 חיים פרינץ - נתי גפן ואח', פד"ע כו' 552) 39. התובעים מלבד העלאת הטענה כי עבדו בממוצע 4 אירועים בשבוע, במהלך כל תקופת עבודתם לא הוכחה ולו בראשית ראייה. אף התובעים עצמם טענו כי המדובר בהערכה בלבד ובעדותם אף הודו כי אינם יודעים את מספר האירועים בהם עבדו, זאת כלשון התובע 1 :"אני לא יודע כמה כסף קיבלתי כי אני לא יודע כמה ימים עבדתי" (עמ' 9 לפרוטוקול). 40. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי התובע 1 עבד, על סמך האמור בבונים בסה"כ 71 אירועים והתובע 2 עבד בסה"כ 69 אירועים. קביעת אורך המשמרות 41. נקדים ונציין כי על יסוד מכלול העדויות שבפנינו אנו קובעים כי אורכה של משמרת לילה היה 7 שעות ואורכה של משמרת צהריים היה 5 שעות. יצוין כי הצדדים מסכימים כי רוב רובם של האירועים שבהם עבדו תובעים היו בערב. התובעים העידו כי אינם יודעים להעריך בכמה אירועי צהריים עבדו אך הסכימו כי המדובר בפחות משליש, היינו רוב עבודתם התבצעה במשמרות לילה. הנתבעת אף ציינה בסיכומיה כי היא מוכנה לצאת מנקודת הנחה לפיה כל האירועים בהם עבדו התובעים היו אירועי ערב (סעיף 13 לסיכומי הנתבעת). 42. כך עלה מעדותם של התובעים: התובע 1 העיד: "מגיעים לעבודה מתחילים בשעה 18:00 , לא כמו שכתוב בפתקית ב-19:00. ידעתי שיומית זה 70 ₪, אני מגיע ב-18:00 ומסיים כאשר נגמר האירוע ומנקים ומסדרים את האולם. ש. באיזה שעה היתה מסתיימת בדך כלל העבודה ת. בהערכה לא תמיד מדויק זה נגמר לפעמים ב-01:00 ולפעמים ב-03:00, בין לבין השעות שהצגתי. זה טווח השעות. בפתקית זה לא השעות האמיתיות. " (עמ' 4,5 לפרוטוקול) בהמשך אף העיד כי "כל פעם באתי בשעה 18:00 ולא כל פעם סיימתי ב-01:00. לפעמים גם סיימתי בשעה 24:00 "(עמ' 9 לפרוטוקול). בהמשך עדות אף חזר והעיד כי אירוע רגיל בד"כ מסתיים בשעה 23:30 ואז עבודת הפינוי והניקיון אורכת עוד כשעה וחצי. לגבי עבודה במשמרת צהריים העיד כי "אתה בא בשעה 14:00 עד 19:00. אני מדבר על שעות העבודה. הבריתה יכולה להתחיל בשעה 15:30 אבל אנחנו באים בשעה 14:00"( עמ' 9 לפרוטוקול). 43. התובע 2 העיד כי התחיל לעבוד בשעה 17:30 בגלל שהיה עובד מטבח ואף הוא העיד כי "העבודה הסתיימה בממוצע בשעה 01:00 או 02:00 בלילה".(עמ' 13 לפרוטוקול). 44. כך גם עולה מעדותו של העד עדן טלולקר, שהעיד בעניין זה כי : "ש. באיזה שעה התחילה העבודה ומתי הסתיימה ת. בשעה 18:00 והסיום לא קבוע אולי 02:00 או 01:30 תלוי לפי האירוע נגמר ויש לנו עוד שעה לעבוד."( עמ' 14 לפרוטוקול) 45. מעדותם של התובעים עולה כי אורך משמרת לילה עמד על 7 שעות, היינו מ-18:00 עד ל-01:00. התובעים אמנם העידו כי עבדו לעיתם יותר ולעיתים פחות, אך ממכלול העדויות עולה כי משמרת עבודה רגילה וממוצעת היתה בת 7 שעות. אין בידינו לקבל גרסת התובעים כפי שבאה לידי ביטוי בכתב תביעתם כי כל משמרותיהם היו בנות 9 שעות, שכן גרסה זו אינה נתמכת במכלול העדויות, המלמדות כי משמרת לילה ארכה 7 שעות. 46. נציין כי בסוגיה זו אין בידינו לקבל אף את גרסת הנתבעת בסיכומיה , לפיה משמרת לילה היתה לכל היותר בת 6 שעות. לא למיותר לציין כי גרסת הנתבעת בכל הנוגע לשעות עבודתם של התובעים היתה בלתי עקבית ואמינה. ראשית, יצוין כי רישום שעות העבודה בבונים שצורפו לכתב ההגנה, היינו מ-19:00- 23:00 אינו משקף כלל את שעות עבודתם בפועל של התובעים. 47. עד הנתבעת אייל אלמליח העיד בעניין זה כי על הבונים שחילק לעובדים צוין מראש כי שעות העבודה הן מ-19:00 עד 23:00 וכי למעשה היה מחלק אותם לעובדים בשעה 24:00, כלשונו:" אני לא מכין את הכרטיסים בונים זה הנהלת החשבונות אני רק מחלק הם מוכנים מראש עם השעה 23:00 בלילה". " אני מחלק בשעה 24:00" גם העדה טלי בן זקן העידה בעניין זה כי "השכר של העובדים מורכב מ-5 שעות עבודה. הבונים מראים 4 שעות ואני יודעת שהעבודה מסתיימת בחצות ושולם לפי 5 שעות." בסיכום טענותיה ציינה הנתבעת מפורשות כי הרישום בבונים אינו מדויק ואין בדעת הנתבעת להסתמך עליהם (אלא אך ורק בנוגע למועד האירוע, להבדיל). (סעיף 19 לסיכומי הנתבעת). 48. שנית, הנתבעת טענה בתצהיריה וכן בעדותם של העדים מטעמה כי משמרת לילה היתה בת 5 שעות. גם בעדותם בפנינו חזרו עדי הנתבעת על גרסה זו, אך גם לשיטתם הודו כי היו ימים בהם עבדו התובעים יותר מ-5 שעות. כך למשל העיד העד אייל אלמליח: "יש ימים שיש חריגה של 12:15 או חריגה של שעה . לא ממש יוצאים בשעה 24:00. אם יש חריגה של שעה אני נותן הוראה ורושם על הדו"ח להוסיף חצי בון." (עמ' 18לפרוטוקול). לא למיותר לציין כי אין בהעתקי הבונים שצורפו כל רישום בדבר הוספת חצי בון וטענת הנתבעת כי העניקה לתובעים תשלום מעבר לשכר היומי שסוכם עימם ושולם להם כלל לא הוכחה ולו בראשית ראייה. 49. כמו כן, אין לתת כל משקל ל"הודעת העובד" שצורפה לכתב הגנתה של הנתבעת. התובעים העידו כי לא קיבלו ההודעה במהלך עבודתם בנתבעת. כמו כן, בהודעה זו צוין כי יום עבודה רגיל הוא בן 6 שעות וכי המשמרת היא בין השעות 18:30- 24:30. עוד צוין בהודעה זו כי שכרם של העובדים ישולם לפי שעה ובכל מקרה לא יפחת מ-90 ₪. נתונים אלה עומדים בסתירה לעדויות שנשמעו לפנינו, כמו גם לעניין גובה השכר ששולם לתובעים ואין לייחס למסמך זה כל משקל. 50. בנסיבות אלה אנו קובעים כי אין לקבל את גרסאות הצדדים בעניין זה ויש לקבוע לאור העדויות שנשמעו בפנינו כי אורך משמרת לילה היה בן 7 שעות. 51. כמו כן, אין לנכות מאורך משמרת העובדים ההפסקה שניתנה להם. הנתבעת טענה בעניין זה כי ניתנה לעובדים הפסקה בת 45 דקות ובסיכום טענותיה ציינה כי לאור עדויות התובעים נכון והגיוני לנכות חצי שעת הפסקה משעות עבודתם. התובעים העידו בעניין זה כי יצאנו להפסקה בת 10 או 15 דקות. כך העיד התובע 1 :"אם הגשתי לאורחים וסיימתי מוקדם ויש לי 3 שולחנות או 2 יש לי אולי 6 דקות לנוח לפעמים ולרוב יש מלצר שמתקשה ואם הייתי מסיים הייתי עוזר לו לסיים. מה שנחשב זה הפסקת אוכל שהיא מוגדלת היא היתה רבע שעה ואם צריך להגיש קפה מזרזים אותנו" ( עמ' 11 לפרוטוקול) התובע 2 העיד אף הוא בעניין זה כך : "היתה לי הפסקה שהמלצרים הגישו את המנה העיקרית, היתה לנו הפסקה אולי 10 דקות, היינו צריכים להמשיך לעבוד כי המלצרים הגיעו עם הכלים ואנחנו היינו צריכים לשטוף כלים. לא הייתי טבח הייתי שוטף כלים. היינו מסיימים את ההפסקה מהר מאוד. כן אכלתי בהפסקה הייתי מספיק לאכול , אבל לא בכל הפעמים. ההפסקה היתה בשעה 22:30, 23:00." 52. עדות התובעים עשתה עלינו רושם מהימן ואנו מעדיפים אותה על פני עדות הנתבעת גם בנקודה זו. 53. כמו כן, אין לקזז משכרם של התובעים שווי הארוחות שקיבלו. המדובר בהטבה שניתנה לעובדים בשווי כסף ולא הוכח מפי הנתבעת כל בסיס עובדתי או משפטי לקיזוז שווי הארוחות משכר עבודתם. כמו כן, הטבה זו לא מצאה כל ביטוי בתלושי שכרם של התובעים ואף לא הוכח שיעור שווי הארוחה הנטען. 54. לפיכך מכל האמור לעיל, אנו קובעים כי אורך משמרת לילה היה 7 שעות ומשמרת צהריים 5 שעות. יצוין כי על סמך התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, לרבות עדויות הצדדים כי חלק הארי בעבודתם של התובעים היה במשמרת לילה ומשלא נערכה על ידם כל הבחנה או הפרדה בין מספר אירועי הערב לבין מספר אירועי הצהריים ולאור הצהרת הנתבעת בסיכומיה כי ניתן לצאת מנקודת הנחה לפיה כל עבודת התובעים היתה במשמרות ערב, חישוב שכרם של התובעים ייעשה על פי אורך משמרת לילה (7 שעות) בלבד לאורך כל תקופת העסקתם, וזאת לאור היקף משרתם בהתאם לכרטיסי הבונים שהוצגו בפנינו. 55. על פי צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים (הסכמים קיבוציים,פסטרנק,כרך שני, פרק 12.42.9) תחום שעות עבודה במשמרת לילה כהגדרתו בצו (עבודה ששתי שעות ממנה לפחות הן בתחום השעות 22:00- 06:00) יהיה 6 שעות והשעות הנ"ל יחשבו ליום עבודה מלא. על כל שעה מעבר לתחום שעות זה (6 שעות) יהיו העובדים זכאים לתשלום שכר בגין שעות נוספות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. 56. לפיכך, משקבענו כי התובעים עבדו במשמרת לילה בת 7 שעות, הרי שהם זכאים לגמול בגין שעות נוספות עבור השעה השביעית בגין כל משמרת. חישוב הפרשי השכר התובע 1 57. כאמור וכפי שעולה מעדויות הצדדים ומתלושי השכר שצורפו, התובע השתכר בגין תקופת עבודתו בנתבעת מ-12/08 ועד 4/09 סך של 70 ₪ למשמרת. בפסק דין זה קבענו כי אורך משמרת לילה עמד על 7 שעות, היינו התובע השתכר סך של 10 ₪ לשעה בלבד- סכום הנמוך משיעור המינימום לו היה זכאי לקבל באותה העת שעמד על סך 16.69 ₪. 58. מעיון בהעתקי הבונים ותלושי השכר שצורפו, עולה כי בחודשים 10/08-4/09 עבד התובע ב-28 אירועים. בגין כל אירוע בחודשים 10/08 ,12/08 היה זכאי לקבל 109.06 ₪ ובגין כל אירוע בחודשים 1/09-4/09 היה זכאי לקבל 116.83 ₪ , כשבפועל קיבל כאמור 70 ₪ בלבד. לפיכך בחודשים 10/08,12/08 זכאי להפרשי שכר בסך 39.06 ₪ בגין כל אירוע ובסה"כ 273.42 ₪ (7 אירועים x39.06). כן זכאי בגין תקופה זו לגמול בגין עבודה בשעה נוספת בשיעור 25% ובסך 27.23 ₪ (19.47-15.58)x7 בחודשים 1/09-4/09 זכאי להפרשי שכר בסך 46.83 ₪ בגין כל אירוע ובסה"כ 983.43 ₪ (21 אירועים x46.83). כן זכאי בגין תקופה זו לגמול בגין עבודה בשעה נוספת בשיעור 25% ובסך 87.62 ₪ ( 20.86-16.69)x21 ובסך כולל של 1,371.7 ₪. 59. בחודש 5/09 שכרו של התובע הועלה ל-85 ₪ למשמרת. התובע עבד בחודשים 5/09-12/09 42 אירועים. לפיכך זכאי בגין תקופה זו להפרשי שכר בסך 31.83 ₪ לכל אירוע ובסה"כ 1336.86 ₪. כן זכאי להפרשי גמול בגין עבודה בשעה נוספת בסך 175.24 ₪ (20.86-16.69)x42 בחודש 1/110 עבד התובע 1 באירוע אחד, אך שכר המינימום באותו החודש עלה לסך 18.47 ₪. לפיכך זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה בסך 44.29 ₪ (85-(18.47x7)x1). כן זכאי לגמול עבור עבודה בגין שעה נוספת בשיעור 25% בסך 4.61 ₪ (23.08-18.47)x1 סה"כ זכאי התובע 1 להפרשי שכר בגין כל תקופת העסקתו בסך 2,932₪ התובע 2- 60. כפי שעולה מעדויות הצדדים ומתלושי השכר, התובע השתכר בגין כל תקופת העסקתו אצל הנתבעת סך של 80 ₪ למשמרת, כשכרו השעתי עמד על סך של 11.4 ₪ בעוד ששיעור שכר המינימום באותה העת לגילו עמד על 15.58 ₪ וב-9/09 עלה ל-16.69 ₪. לפיכך זכאי התובע לתשלום הפרשי שכר מינימום בסך 2,049.6 ש"ח על פי הפירוט הבא: בחודשים 4/09- 9/09 עבד 54 אירועים. בגין כל אירוע היה זכאי לשכר בסך 109.06 ₪ כשבפועל קיבל 85 ₪ . לפיכך זכאי להפרשי שכר בסך 24.06 לכל אירוע ובסה"כ 1299.24 ₪. כן זכאי לגמול בגין עבודה בשעה נוספת בסך 210.33 ₪ (19.47-15.58)x54 בחודשים 10/09-2/10 עבד 15 אירועים. בגין כל אירוע היה זכאי לשכר בסך 116.83 ₪, כשבפועל קיבל 85 ₪ . לפיכך זכאי להפרשי שכר בסך 31.83 ₪ לכל אירוע ובסה"כ 477.45 ₪. כן זכאי לגמול בגין עבודה בשעה נוספת בסך 62.58 ₪ (20.86-16.69)x15 פיצויי הלנת שכר 61. התובעים טענו כי יש לזכותם בפיצויי הלנת שכר מלאים בשל העובדה כי הנתבעת שילמה להם שכר הנמוך משכר המינימום. 62. הנתבעת טענה כי אין לפסוק פיצויי הלנה במקרה זה לאור המחלוקת הכנה שהתעוררה בין הצדדים בכל הנוגע להיקף משרתם ומספר שעות עבודתם של התובעים. טענה זו אין בידינו לקבל. 63. מן המסכת העובדתית שהוצגה בפנינו עולה כי הנתבעת שילמה לתובעים שכר הנמוך משכר המינימום, וגם אם היתה מתקבלת גרסתה כי אורך משמרת של התובעים היה בן 5 או 6 שעות, חישוב ערך השעה מלמד כי התובעים קיבלו שכר שעתי הנמוך משכר המינימום. 64. חשיבות ההקפדה על תשלום שכר מינימום גדולה וחשיבות חוק שכר מינימום הינה בהגשמת מטרה חברתית להבטחת קיום הוגן לאדם העובד ועל משקל קל וחומר על הנוער העובד. במקרה שלפנינו, לא הוכחה כל טענת הגנה המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי הלנת שכר ואף לא הוכחה כי היתה קיימת מחלוקת כנה או טעות שכן אף אם היינו מקבלים גרסת הנתבעת, לפיה עבדו רק 5 שעות במשמרת, עדיין לא שולם להם שכר המינימום. 65. לפיכך אנו קובעים כי התובעים זכאים לפיצויי הלנת שכר כחוק בגין הפרשי שכר עבודתם, החל מתחילת החודש הסמוך למועד הדיון המקדמי, בו היו מיוצגים וקיבלו ייעוץ משפטי, היינו מיום 1/6/11 ועד לפרעון המלא בפועל. פדיון חופשה שנתית 66. התובעים טענו כי לא קיבלו במהלך עבודתם בנתבעת ובסיומה ימי חופשה בתשלום או את פדיונם. לפיכך תובע התובע 1 פדיון חופשה שנתית בסך 2992 ₪ והתובע 2 בסך של 1652 ₪. 67. הנתבעת הודתה בכתב הגנתה כי לא שילמה לתובעים דמי חופשה או פדיונם עם סיום יחסי העבודה. בסיכום טענותיה הודתה כי התובע 1 זכאי לפדיון חופשה שנתית בשיעור של 639 ₪ והתובע 2 בשיעור של 552 ₪ . 68. התובעים מוגדרים כ"עובד בשכר" ולפיכך זכאים על פי סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, לתשלום דמי חופשה המחושב על בסיס "שכר עבודה יומי ממוצע, כפול במספר ימי החופשה". שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק רבע השנה של העבודה המלאה ביותר בשניים עשר החודשים שקדמו לסיום עבודתם של התובעים במספר 90. ראה: סעיף 10(ב)(2). לפיכך אין לקבל את חישובי התובעים כפי שפורטו בתביעתם. 69. על פי בסיס חישוב פדיון החופשה כאמור בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, התובע 2 זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 593 ₪. התובע 1 זכאי לפדיון חופשה שנתית בשיעור הנמוך מזה בו הודתה הנתבעת לפיכך, אנו קובעים כי התובע 1 זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 639 ₪ והתובע 2 זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 593 ₪. דמי הבראה 70. התובע 1 טען כי הועסק למעלה משנת עבודה אצל הנתבעת ולפיכך זכאי לדמי הבראה. הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה או פדיונם ולפיכך תובע בגין רכיב זה סך 1414 ₪ על פי היקף משרה של 83% במכפלת 4.16 ימים. 71. הנתבעת בכתבי טענותיה הכחישה זכאות התובע 1 לתשלום דמי הבראה בטענה כי לא עבד ברציפות אצלה. לגרסתה, התובע לא עבד בחודש 10/09 ומשכך אין לראותו כמי שהשלים שנת העסקה אחת ומשכך אינו זכאי לדמי הבראה. 72. בסיכום טענותיה, ציינה הנתבעת כי היא מוכנה לצאת מנקודת הנחה לפיה התובע עבד אצלה במשך שנה ברציפות ומשכך הודתה כי הוא זכאי לדמי הבראה בסך 408 ₪ (סעיף 45 לסיכומי הנתבעת). 73. מעבר לדרוש יאמר כי גם מחומר הראיות שהוצג בפנינו, לרבות הרישום ב"בונים" שצורפו, עולה כי התובע 1 עבד ברציפות אצל הנתבעת, גם בחודש 10/09 ובניגוד לטענת הנתבעת. משכך יש לקבוע כי התובע זכאי לתשלום דמי הבראה. 74. כפי שקבענו לעיל, התובע עבד במשך כל תקופת עבודתו ב-71 אירועים, היינו עבד בממוצע 5 אירועים בחודש (71:14) ומשכך יש לקבוע כי היקף משרתו עמד על 20%. 75. לפיכך, זכאי התובע לדמי הבראה בשיעור 408 ₪, בשים לב להיקף משרתו בנתבעת. (6x340x20%) החזר הוצאות נסיעה 76. התובעים טענו כי הנתבעת לא שילמה להם החזר בגין הוצאות נסיעה משכך יש לזכותם בסכומים שנתבעו בכתב תביעתם בהתאם לצו ההרחבה לתשלום החזר הוצאות נסיעה ובשים לב לכך שמתגוררים במרחק של יותר מ-2 תחנות אוטובוס ממקום עבודתם. עוד טענו כי הנתבעת ציינה בתלושי השכר סעיף שכונה "נסיעות", אולם בפועל לא שילמה לתובעים הסכומים שצוינו בתלוש השכר שכן אלו כללו תשלום בגין שכר יסוד בלבד (שכר נטו מגולם-י.ה). 77. התובעים טענו כי הנסיעה אל מקום העבודה עלותה סך של 2.4 ₪ אולם הואיל והסתיימה בשעת לילה מאוחרת, התובעים זכאים להחזר עבור נסיעה שלא בתחבורה ציבורית. התעריף המקסימאלי על פי צו ההרחבה הינו 22.7 ליום עבודה ומשכך תובע התובע 1 סך של 5,084 ₪ בגין רכיב זה עבור אומדן של 224 אירועים. התובע 2 תובע בגין רכיב זה סך 3,632 ₪ עבור אומדן של 160 אירועים. 78. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי שילמה לתובעים החזר נסיעות וכי אינם זכאים לתשלום כלשהו בגין רכיב זה אולם זנחה טענה זו בסיכום טענותיה וכל שטענה הוא כי בהתאם לעדויות התובעים, המרחק בין ביתם למקום עבודתם הי לא עלה חצי קילומטר ולא הצריך נסיעה בתחבורה ומשכך אינם זכאים להחזר הוצאות נסיעה. 79. צו ההרחבה להסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, קובע כי כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו (שיעור החזר ההוצאות במועד הרלוונטי לתביעה לא עלה על 22.7 ₪). 80. עם זאת, המעביד מחויב להשתתף בהוצאות הנסיעה של העובד לעבודה וממנה רק כאשר העובד נזקק בפועל לאמצעי תחבורה כדי להגיע למקום העבודה. כבר נפסק כי תשלום הוצאות נסיעה מותנה בכך שלעובד אכן נגרמו הוצאות של ממון בקשר להגעתו למקום העבודה ( ע"ע 1268/04 אילן אלקיים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5/2/06) לפיכך עובד שבחר להגיע ברגל למקום עבודתו מחמת קרבת מקום מגוריו לשם או מטעם אחר אינו זכאי להוצאות שלא הוציא בפועל לצורך נסיעה (ע"ב 2022/02 אלבז מרים נ' עיריית בית שמש, ניתן ביום 16/6/05). 81. במקרה שלפנינו, טענה הנתבעת כי התובעים אינם זכאים להחזר הוצאות נסיעה שכן התגוררו בסמיכות למקום העבודה. יודגש כי אין די בכך כדי לשלול זכאות התובעים להחזר זה שכן המבחן הינו היזקקות בפועל לאמצעי תחבורה. התובעים אמנם טענו בתביעתם כי המרחק מביתם למקום העבודה עולה על שתי תחנות אוטובוס אולם בעדותם בפנינו העידו כי לא נזקקו בפועל לאמצעי תחבורה. 82. התובע 2 העיד בעניין זה כך: "ש. המקום שגרת בו ביחס לאולם נסעת עם האוטובוס וחזרת ת. הייתי הולך ברגל. זה היה מרחק של יותר משתי תחנות אוטובוס. אני בטוח . אני גר צמוד לליאור" התובע 1 אמנם העיד בעניין זה כי "מגיע לי החזר נסיעות למרות שאני גר בסביבה קרובה לשאר העובדים. בשעה 02:00 אני לא רואה את עצמי חוזר ברגל. מקום העבודה צריך לדאוג לי לתחבורה" ( עמ' 6 לפרוטוקול). אולם מעדותו זו לא הוכח כי אכן נזקק בפועל לאמצעי תחבורה. 83. לפיכך ובשים לב להוראות צו ההרחבה והפסיקה בנושא, אין מנוס מדחיית תביעת התובעים להחזר הוצאות נסיעה. פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר 84. התובעים טענו כי בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר חייב המעסיק למסור לידי העובד תלוש שכר. נטען כי במקרה דנן הנתבעת כלל לא מסרה לידיהם תלושי שכר כמתחייב בחוק הגנת השכר. עוד נטען כי הנתבעת לא הקפידה על ניהול פנקס עבודה, ועל רישום הימים ושעות העבודה ואף לא מסרה לידי התובעים "הודעה לעובד" עם תחילת העסקתם אצלה. לפיכך מבקשים התובעים פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין כל אחד מחודשי העסקתם ובסה"כ סך של 60,000 ₪ עבור התובע 1 ו-50,000 ₪ עבור התובע 2. 85. הנתבעת טענה כי הנפיקה עבור התובעים תלושי שכרן אולם הם אלה שנמנעו מלקחת תלושי השכר שכן כלל לא התעניינו בהם. נטען כי התובעים כבני נוער רבים ובהיותם עובדים ארעיים שהוזמנו לעבודה לפי אירועי השמחות שהתקיימו בנתבעת, לא היו מעוניינים בתלושי שכר וגם כשקיבלו אותם השליכו אותם לפח. 86. בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר מחוייב המעביד למסור לעובדו תלוש שכר כדין כאשר הפרת חובה זו מאפשרת לבית הדין, בהתאם לסעיף 26א (ב) ((1) - (3), לפסוק כנגד המעביד פיצויים לדוגמא בשיעור שלא יעלו על 5,000 ₪. 87. נקדים ונציין כי לא מצאנו בנסיבות המקרה שלפנינו לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו בגין אי מסירת תלוש שכר לעובדים שכן התובעים לא הרימו הנטל להוכיח כי לא קיבלו תלושי שכר במהלך כל תקופת עבודתם בנתבעת. 88. עדת הנתבעת, הגב' טלי בן זקן העידה בעניין זה כי תלושי השכר הונפקו לתובעים בזמן אמת וכי תלושי השכר היו משודכים להמחאה שקיבל כל עובד. עדותה זו היתה אמינה ואנו מעדיפים אותה על פני עדויות התובעים לפיה כי מעולם לא קיבלו תלושי שכר. התובע 2 העיד בעניין זה כי לא קיבל תלושי שכר אולם הודה בעדותו כי עד שלא הכיר את תנועת הנוער העובד והלומד, לא ידע מה זה תלוש שכר (עמ' 12 לפרוטוקול) 89. עוד יצוין כי הנתבעת צרפה למוצגיה את תלושי השכר של התובעים שהונפקו בזמן אמת, (בניגוד לתלושי השכר שצורפו לכתב הגנתה הנושאים תאריך הדפסה זהה מיום 27/12/10) ואף בהם יש לתמוך בגרסתה. 90. בנסיבות אלה ומשלא הוכח כי הנתבעת הפרה חובתה למסור תלושי השכר לתובעים, אין לפסוק להם כל פיצוי בגין רכיב זה ודין תביעה זו להידחות. סוף דבר 91. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים: לתובע 1- א. הפרשי שכר עבודה בסך 2,932 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 1/6/11 ועד לפירעון המלא בפועל. ב. פדיון חופשה שנתית בסך 639 ₪ ג. פדיון דמי הבראה בסך 408 ₪ הסכומים המפורטים בסעיפים ב' וג' יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית כדין מיום 1/2/10. לתובע 2- א. הפרשי שכר עבודה בסך 2,049.6 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 1/6/11 ועד לפירעון המלא בפועל. ב. פדיון חופשה שנתית בסך 593 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/3/10 ועד לפירעון המלא בפועל. 92. יתר תביעות התובעים- נדחות. 93. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות בסך של 1,000 ₪ בהיותם מיוצגים על יד האיגוד המקצועי. 94. כל צד רשאי להגיש ערעור בזכות תוך 30 ימים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.אולם / גן אירועיםזכויות עובדים