נפילת ילד במדרגות ברחוב

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילת ילד במדרגות ברחוב: נתוני רקע ועובדות 1. התובע מס' 1 (להלן: "התובע"), יליד שנת 2000, הגיש תביעה זו באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים, תובעים מס' 2 ו -3 וצדדי ג' מס' 1 - 2' (להלן: "התובעים"), כנגד הנתבעות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 1.12.05 עת נפל במדרגות ציבוריות המובילות מגן הילדים (להלן:"הגן") לביתו, בכפר בענה ונגרמו לו נזקי גוף; פגיעה בעינו השמאלית (להלן: "התאונה"). 2. לטענת התובעים ביום 1.12.05 חזר התובע מהגן והלך לכיוון ביתו, כאשר בדרכו הוא עבר במדרגות ציבוריות. תוך כדי עלייה במדרגות, ניסה התובע להחזיק במעקה אולם לאור מבנה המעקה והמדרגות הלקויים, כשל התובע ונפל במדרגות לכיוון שטח האדמה הפתוח. בשטח האדמה היו אבנים, וכאשר התובע נפל הוא נפגע בעינו השמאלית מאחת האבנים בשטח ונגרמה לו נכות צמיתה עקב כך. לטענתם, התאונה ארעה במקום אשר נמצא תחת פיקוחה של הנתבעת ואירוע התאונה מתיישב יותר עם אי שמירתה של הנתבעת על זהירות סבירה מאשר עם שמירתה על זהירות סבירה ועל כן חלה על הנתבעת חובת ההוכחה להעדר רשלנות מצידה. זאת ועוד, לטענת התובעים התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה וחוסר זהירותה של הנתבעת ושל עובדיה או מי מטעמה, וכן בהפרת חובות חקוקות. עוד נטען ביחס לעדותו של התובע 2, מר ב. יש לתת משקל לעובדה כי הוא אינו שולט בשפה העברית. לפיכך, כך לטענתם, כל סתירות, ככל שישנן בעדותו נובעות כתוצאה מקשיי שפה ותו לא. התובעים מס' 2 ו - 3, אשר כנגדם הוגשה הודעת צד ג' ע"י הנתבעות טענו כי הנתבעת מס' 1 הינה האחראית הבלעדית לקרות התאונה ואין לייחס להם כל רשלנות או אשם תורם לקרות התאונה. לטענת תובעים מס' 2 ו - 3' הסיבה לתאונה ולנזקו של התובע אינה קשורה לכך שכילד בן 5 במועד אירוע התאונה לא לווה על ידם בדרך מהגן, אלא הליקויים במבנה המדרגות והעדר מעקה תקין במקום התאונה. 3. הנתבעות כפרו בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותן לאירועה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעים. לטענת הנתבעות התובעים כלל לא הוכיחו את תביעתם ואף מחומר הראיות עולה כי מדובר באירוע שכלל לא התרחש וחבלת התובע הנטענת אינה בזיקה לנתבעות. לאירוע הנטען לא היו עדים, ולמעשה מדובר בעדות שמיעה שהיא גם עדות יחידה של בעל דין לה אין כל סיוע. עדותו של מר ב., אבי התובע, הייתה לטענת הנתבעות מתחכמת ובלתי אמינה, תוך ניסיון להסתיר פגיעות ופציעות עבר. כמו כן מהמסמכים הרפואיים שנכתבו סמוך לאירוע הנטען, עולות סתירות רבות ותמיהות נוספות לגבי גרסת התובעים. זאת ועוד, לטענת הנתבעות התובעים לא רק שלא הצליחו לבסס את הפן העובדתי של תביעה זו, אלא לא ביססו גם את הפן המשפטי. לטענתן היה במקום הנפילה הנטען מעקה אשר עומד בדרישות הדין ואין כל התרשלות של נתבעת מס' 1. בנוסף נטען כי במידה וכן תוטל אחריות הרי יש להטילה על הורי התובע, קרי תובעים מס' 2 - 3, שכן כהורי התובע היה עליהם ללוות את ילדם בן ה - 5 מהגן לביתו ולא להניח לו לחזור לבד ללא ליווי. דיון: 4. ראשית יש לקבוע את העובדות שהינן שנויות במחלוקת. האם התובע אכן נפל במדרגות בדרכו הביתה מהגן או האם הפגיעה בעינו נגרמה בנסיבות אחרות כפי שטוענת הנתבעת? גרסתם התובעים בתצהיר (ת/1) הינה כי התובע נפל במדרגות (צילומים נספח א' לחוו"ד ת/3) כאשר חזר מהגן והלך לכיוון ביתו. כתוצאה מהנפילה נפגע התובע בעינו השמאלית מאחת האבנים בשטח. בעדותו בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.11 (לשם נוחות הדיון כל ההפניות לפרוטוקול יהיו לדיון מיום 26.6.11) חזר התובע על גרסתו הנ"ל: "ש.   תספר לנו מה קרה? ת.         הלכתי הביתה מהגן ובמדרגות רציתי להחזיק במעקה, לא יכולתי נפלתי בצד שמאל. ש.        מה קרה אחר כך? ת.        שמתי את היד על העין והתחלתי לבכות והלכתי הביתה. ש.        ומה קרה? ת.        לקח אותי אבא שלי והרים אותי..." 5. תובע מס' 2, מר ב. , אביו של התובע, השלים את התמונה לגבי ההתרחשויות הסמוכות לקרות התאונה (בעמ' 14 לפרוטוקול) עת השיב לשאלות בעניין זה: "...ת.          הוא חזר בוכה והיד על העין השמאלית. הוא אמר שהוא נפל על המדרגות. פתחתי את היד מעל העין, קראתי לאשתי הושבנו אותו לא ראינו שירד לו דם או שצריך לקופת חולים, לא היה סימן שהוא קיבל מכה בעין, למחרת בשעה 08:00 היה כמו פס לבן ונבהלנו לכן לקחתי אותו ישירות לקופת חולים לד"ר נאדרה ומשם נשלחנו לבית החולים. ש.        גם שם סיפרת שהילד נפל על מדרגות ? ת.        נשאלתי איך הוא קיבל מכה, אמרתי לו שהוא נפל מהמדרגות... " על גרסה זו חזר תובע מס' 2 גם בתצהירו (ראה: ת/1) ושוב בעדותו (עמ' 17 לפרוטוקול): "... ת.  כאשר פתחתי את הדלת לילד והיד היתה על העין שאלתי אותו מה קרה לך, אמר שהוא נפל במדרגות. ש.         אולי הוא נפל במדרגות של הבית? ת.         מה פתאום? אנו מדברים על הגן מה אתה מדבר על הבית. הוא היה בגן לא בבית. הוא סיפר שהוא נפל במדרגות. לקחתי אותו וקראתי לאשתי לראות ביחד למה הוא בוכה. לא ראיתי דם, אשתי לקחה לו עכשיו אני זוכר לקחה מגבת רטובה ושמה לו על העין. ש.        מה הדבר הראשון שהילד סיפר לך ? ת.        הוא אמר שהוא נפל על המדרגות. ש.        כל הזמן הוא סיפר שהוא נפל על המדרגות? ת.        פעם אחת שאלתי והוא ענה לא כל הזמן שאלתי אותו איפה הוא נפל... " 6. בטופס הפנייה לחדר המיון (נ/6), נרשם כי התובע קיבל מכה בעינו השמאלית. לא צוינה כל נפילה במדרגות ואף צוין כי התובע נפצע מספר שעות לפני קבלתו וזאת למרות גרסת התובעים כי פנו לקבלת טיפול רפואי רק למחרת הפציעה. הנתבעות מפנות למסמך נוסף והוא טופס התביעה במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בו ציין מר ב. כי התובע נפצע כאשר נפל בכביש בחזרתו מהגן (ראה: נ/4). לכן לטענת הנתבעות יש בחוסר ההתאמות הללו, יש כדי להוכיח כי גרסת התובעים לנסיבות קרות התאונה שקרית. אינני מקבל טענות אלה של הנתבעת. כידוע, במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). 7. לאחר ששקלתי את כלל העדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים עמדו בנטל הנדרש ועל כן הנני מקבל את גרסתם לקרות אירוע התאונה. לטעמי, אי ההתאמות בין הגרסאות הינן זניחות. יכול להיות שהרופאים המטפלים לא רשמו את נסיבות התאונה כפי שסופרו להם במלואן אלא הסתפקו בציון הפציעה והיא - פגיעה בעין. כמו כן ישנה אפשרות שהתובעים כלל לא פירטו את נסיבות התאונה לרופאים המטפלים. אין בעובדה זו כדי לערער את גרסתם. אכן התובע הגיע לחדר המיון שעות לאחר הפגיעה, למחרת היום אולם היה לכך הסבר מניח את הדעת ולפיו רק בבוקר איבחנו הוריו בפס לבן בתוך עינו ונוכחו לדעת כי מדובר בפגיעה רצינית בעין השמאלית. ובנוסף התרשמתי כי יש ממש בטענת התובע 2 שהוא מתקשה בשפה העברית. כאשר נשאל בעדותו מדוע לא סיפר את כל השתלשלות האירוע בבית החולים ענה בעמ' 16 לפרוטוקול: "ש.        למה בבית החולים סיפרת את מה שסיפרת ולא הזכרת נפילה, כביש מדרגות כלום? ת.        כל הזמן חשבתי על הילד מה יש לו בעין אם כל כך דחוף הניתוח. מה זה קשור? זה מה שהדאיג אותי..." בסיכום פרק זה, נחה דעתי כי על סמך עדויות וראיות התובעים התאונה יכולה הייתה להתרחש כפי שתוארה גירסה אשר לא ממש נסתרה בראיות הנתבעת. הגרסה נתמכת במסמכים שונים (ראה: ת/1 על שלל נספחיו) וכן בעדותם של התובעים. על כן הנני מקבלה בכל הנוגע לנסיבות קרות התאונה. 8. מעבר לדרוש אציין כי לגבי טענת המרמה שמעלה הנתבעת אציין כי נטל ההוכחה בטענת מרמה, גבוהה ולא הוכח במקרה זה. במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבעות מעלות טענת הגנה המייחסת לתובעים עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריבם ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליהם סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת הגנה, המייחסת לתובעים מעשה בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינותו' גדולה יותר מאשר מעשה שאינו נושא גוון כאמור. על כן, נדרש מהנתבעות להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט - 1999] עמ' 1316 - 1319). במילים אחרות, טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500). במקרה שלפניי, לא שוכנעתי כאמור, כי הנתבעות עמדו בנטל "הכבד למדי" המוטל עליהן להוכיח מרמה מצד התובעים. משקלן של הראיות שהובאו כנגד התובעים "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והנתבעות לא הצליחו להביא "הוכחה קרובה לוודאות" ולטעמי לא הוכחה כל תרמית ובודאי לא הוכחה "על כל חלקיה ופרטיה ועל כל תגיה ודקדוקיה" - כפי שדורשת הפסיקה הנ"ל. לפיכך טענותיהן בעניין זה נדחות. אחריות הנתבעות: 9. באשר להיבט המשפטי; הנתבעת 1 רשות מקומית חובתה לדאוג למעברים בטוחים ולהסיר מכשולים בשטחים ציבוריים, מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) בסעיף 235(3) לפקודה לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה") נקבעה חובתה של העירייה לדאוג להסרת מכשולים וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה: סעיף 235(5) לפקודה). סעיף 249 לפקודה מקנה לעירייה סמכויות ובהם: לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור. מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה. סוגיית חובת הזהירות של רשות מקומית פותחה בין היתר בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 עת יצר בית המשפט אבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית (להלן: "פרשת ועקנין"). קביעת האחריות בעוולת הרשלנות נעשית בשלבים, כאשר יש לבחון ראשית האם המזיק חב חובת זהירות (על שני היבטיה) המושגית ואח"כ הקונקרטית לניזוק. המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות. 10. ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני, הבוחן למעשה את חובת הזהירות המושגית - יש לבחון האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות? הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי מקום בו ניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. חובה זו נועדה לאפשר קביעתה של מדיניות שיפוטית. כבר נקבע בפרשת ועקנין כי הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלים, יכולים למנוע סיכונים כלפי המבקר במקרקעין ומכאן חובת הזהירות המושגית.ו במקרה שבפני, קיימת חובת זהירות מושגית של העירייה כלפי עוברי אורח בשטח שיפוטה. 11. ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי בו בוחנים את חובת הזהירות הקונקרטית. יש לבחון האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. הכלל שנתגבש בפסיקה הוא כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. סיכון בלתי סביר הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה: פרשת ועקנין). במקרה שלפני עולה השאלה האם מצב המדרגות כפי שעולה מהתמונות שצורפו (ראה: נספח 1 לת/1 וכן ראה: נ/7) ומחוות הדעת (ראה: ת/3 וכן נ/8) מהווה סיכון בלתי סביר? התובעים טוענים כי מצב המדרגות והעובדה כי המעקה הותקן שלא לפי דרישת התקנות (ראה: עמ' 5 לת/3) הם אלו אשר אחראים לנפילת התובע. הנתבעות כאמור סבורות כי לא היה כל סיכון שהקים עליהן אחריות כמחזיקת המקרקעין, וכן כי המדרגות עומדות בדרישות התקן. הנתבעות שצירפו חוות דעת מטעמן (ראה: נ/8) אף טענו כי המעקה שהותקן במדרגות היה בגובה של 95 ס"מ. לטענתן אם הייתה מתקבלת חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים (ראה: ת/3) אזי המעקה היה צריך להיות מותקן בגובה של 105 ס"מ לפחות. מאחר והתובעים התרעמו על כך כי הנפילה התרחשה מכוון שהתובע לא הצליח להגיע למאחז היד שבגובה 95 ס"מ, כיצד היה יכול להגיע למאחז יד בגובה 105 ס"מ? אינני מקבל טענה זו. המעקה על פניו יוצר סיכון בלתי סביר במיוחד לילדים כפי שאבהיר להלן. 12. למרות שקיימים סיכונים בדרך שאינם בבחינת סיכון בלתי סביר שכן אין לצפות כי הרחובות והשבילים יהיו סטריליים לחלוטין, אני מקבל את טענת התובעים. מעיון בתמונות ניתן לקבוע כי מדובר במכשול המהווה סיכון בלתי סביר בדרך. יש במדרגות, מעצם טיבן סיכון כלשהו אולם מצבן, כפי שעולה מהתמונות שצורפו, אינו מהווה סיכון סביר בדרך. הסיכון אינו סיכון רגיל, הנתבעת לא דאגה לסלק מפגע בולט ברחוב מרכזי בו עוברים עוברי אורח רבים, תושבים וילדים. אני מקובל את טענת התובעים ואת חוות הדעת מטעמם (ראה: ת/3) כי המעקה שהותקן אינו תואם לדרישות התקן, הן מבחינת גובהו והן מבחינת המסעד ובית האחיזה. כמו כן המעקה אינו כולל ניצבים אנכים אשר מחוברים אל האזנים, ואשר קיומם היה מונע קרוב לוודאי את התאונה. מהתמונות עולה בבירור כי המעקה אינו בטיחותי כאשר ה"חלל" שבין המאחז העליון לחלק התחתון למעשה "ריק" ומועד לנפילה של ילדים שאינם גבוהים וכן נראה מהתמונות כי המדרגות היו מוזנחות עד מאוד. 13. כאמור, במשפט האזרחי מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). במקרה שלפנינו, המומחה מטעם הנתבעות נתן חוו"ד מבלי שביקר במקום, וכתב את חוות דעתו על סמך תמונות ומסמכים שונים. לעומתו, המומחה מטעם התובעים ביקר במקום, כתב את חוות דעתו בהסתמך על תקנים שונים וצורפו תמונות ממקום התאונה. לפיכך שוכנעתי כי במקרה זה יש להעדיף את חוו"ד של מומחה התובעים על פני חוו"ד הנתבעות. לאור כל האמור, אני סבור כי בנסיבות שלפנינו עמדו התובעים במטלה והוכיחו כי המדרגות היוו סיכון בלתי סביר, בחמישים ואחד האחוזים הנדרשים. 14. נעבור לשלב השני ונבחן האם הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן (האם התרשלו), במקרה המסוים שבפני? האומנם סטו מסטנדרט הזהירות המוטל עליהן? בעמ' 131 בפרשת ועקנין נאמר כדלקמן: "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלו. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין..." בעמ' 305 לע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד, פ"ד ט"ז (1) 300 נקבע: "נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות העיריה להחזיק את הדרכים והמדרכות במצב תקין - י.ו.) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה...". מהו האמצעי שיש לדרוש כי העירייה תנקוט בו בנסיבות העניין? במצב דברים זה ניתן היה לדרוש מהעירייה להתקין מעקה בהתאם לתקן, הן מבחינת גובהו והן מבחינת המסעד ובית האחיזה. כמו כן היה על העירייה לדאוג לכך שהמעקה יכלול ניצבים אנכים אשר מחוברים אל האזנים (במקום ה"חלל" שנוצר), ואשר קיומם היה מונע קרוב לוודאי את התאונה. מהתמונות עולה בבירור כי המעקה אינו בטיחותי וכן כי המדרגות מוזנחות מאוד. תנאי לקביעת אחריות בעוולת הרשלנות הוא כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לנזק. דהיינו קביעתו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם. דהיינו קביעה של הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן - לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים - ייתכן והנזק היה נמנע. וקביעה משפטית כי הפרת אותה חובה היא גם הסיבה המשפטית לקרות הנזק שיש לקבוע בגינה כי מחדלו של המזיק גורר אחריו את אחריותו. במקרה שלפניי קש"ס כזה קיים. לפיכך הנני קובע כי קיים קשר סיבתי בין נפילת התובע למצב המדרגות כפי שהוא עולה מהתמונות שצורפו. מכאן שנתמלאו יסודות עוולת הרשלנות ועל הנתבעות מוטלת החובה לפצות את התובעים בגין נזקיהם. ההודעה לצד שלישי 15. סעיף 84 לפקודת הנזיקין נוסח חדש מסמיך את ביהמ"ש לקבוע "דמי השתתפות" מכל מעוול שהיה חב אילו נתבע וזה לשונו: "84. (א) כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות. (ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא". הנתבעת טענה בסעיף ג' לסיכומיה כי קיימת אחריות ואשמה מצד התובעים 2 ו-3 הוריו של התובע 1 וכן הגישו כנגדם הודעה לצד שלישי וטענו כי ככל שיקבע קיומה של חבות משפטית הרי דינה לחול, רובה ככולה, על הורי התובע מס' 1 בכך שלא ליוו אותו בהיותו בן פחות מחמש שנים, מהגן הביתה עובר לאירוע התאונה. הנתבעות 2 ו-3 טענו מאידך כי העדר לווי של התובע הקטין מהגן לביתו על ידם, אינה הסיבה בגינה אירעה התאונה אלא היא נעוצה בליקויים שבמדגרות והעדר מעקה תקין. אין לדרוש מהורה כי ילך עם ילדו יד ביד כדי לא ליפול במדרגות נשוא הדיון. 16. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי הדין עם הנתבעות ועל כן יש בכוונתי לקבוע דמי השתתפות של התובעים 2 ו-3 בפיצוי התובע בשיעור של 50% ואבהיר. סוגיית היקף האחריות נוגעת לשאלה עד היכן משתרעת אחריותו של המזיק? יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו, כאשר בקביעת קיומה של אחריות הורית יש לבחון תחילה האם, בנסיבות העניין, נהגו הורי התובע מס' 1 כהורים אחראים ותוך זהירות סבירה; ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, יש לחלק את האחריות לפגיעה בין המזיק לבין הוריו על-פי מבחן האשמה מוסרית (ראה: ע"א 11512/04 - קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ . תק-על 2006(4), 1593 ,עמ' 1599). הכלל הוא כי הורים חייבים בהשגחה על ילדיהם הקטינים שלא יזיקו ולא ינזקו (ראו; ע"א 618/71; 617/71 נחום ואח' נ עירית ראשל"צ פ"ד כו (2)751; ע"א 456/61 בנאדו נ' טושניר פ"ד ט' 2460 ,2464 ; ע"א 441/59 "אגד" (אשד) בע"מ נ' ארמאי ואח' פ"ד יד' 1302 ,1304 ; ע"א 6/77 אסלן נ' מדינת ישראל פ"ד לג'(2) 309 וכן ע"א 290/68 אריאלי נ' צינק ואח' פ"ד כב(2)645). נקבע לא אחת בפסיקה כי הורה החוטא ברשלנות כלפי ילדו ואינו ממלא אחר חובתו לשמור עליו שלא ינזק יישא בדמי השתתפות יחד עם המזיק בפיצויים שעשויים להיפסק לניזוק. כך, מקום שאב לא הזהיר את בנו בכניסה לשדה מוקשים קבע ביהמ"ש דמי השתתפותו בנזק, בשיעור של 50% (ת"א (חי') 713/77 עזבון המנוח מחמוד נעאמנה נ' מדינת ישראל פ"מ תשמ"ב א' עמ' 397, 407 ). בעניין אחר ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב פ"ד מו(1)353, 360 חויבה האם בדמי השתתפות בשיעור של 20% מנזקי הקטין. בע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב. (ביה"ח מעיני הישועה), חויבה אם בדמי השתתפות בשיעור של 50%) .   17.     ומן הכלל אל הפרט; בנסיבות המקרה שלפניי, אי השגחה על ילד בן פחות מ-5 שנים, על ידי כך שנתנו לו ללכת לבד מהגן הביתה מרחק של מאות מטרים, היא הפרה של חובת זהירות המוטלת על הורה כלפי ילדיו. קיים קש"ס בין הפרת החובה הנ"ל לבין הנזק שכן אילו נלווה מכאן שהפרת החובה מצד התובעים 2 ו - 3, הורי התובע 1, תרמה באופן משמעותי לקרות התאונה והנזק תרומה שביהמ"ש מעריכה בשיעור של 50% לפחות. יודגש כי לנוכח חומר הראיות אין מדובר באירוע בודד, ביום התאונה, שבו התובע 1 שכאמור עוד לא מלאו לו 5 שנים, הלך לבדו מהגן הביתה. מדובר היה בשגרה מצד התובעים 2 ו-3 שהתירו לילד לשוב לבד מהגן לביתו. כל הורה סביר ונבון יכול או צריך לדעת כי לילד בגיל כזה יכולות לארוב בדרך סכנות רבות כמו כבישים סואנים או מדרגות ומכשולים וכי הוא עשוי להינזק עקב כך. יתרה מזאת הוריו של התובע ידעו או היה עליהם לדעת, כי התובע מבחינת גובהו לא גבוה מספיק על מנת לאחוז במעקה העליון של המעקה במדרגות נשוא הדיון וחזקה עליהם כי לכל הפחות הוא היו מודעים למסלול הליכתו של הילד לביתו. בכל זאת לא טרחו התובעים 2 ו-3 למלא את חובתם כהורים ולא טרחו ללוותו לגן ובחזרה אלא התירו לו ללכת לבדו ללא כל השגחה, כאשר מן הסתם, הם יודעים היטב או אמורים להיות מודעים לכך כי עליו לעבור את המדרגות נשוא הדיון בדרכו. 18. מר ב. , הנתבע 2, השיב בעדותו כי הוא מכיר את הדרך לגן וכי ליווה מידי פעם את בנו לגן וחזרה ועל כן הכיר את הדרך ואת הסכנות האורבות בה: "...ש.  תמיד הוא הלך לגן וחזר לבד בלי ליווי? ת.        שהוא היה בן 4.5 לא היה לו אחים והוא היה בן יחיד, לא היה לו אחים שילוו אותו ואני הייתי מקבל הבטחת הכנסה מקבל אבטלה, הייתי לוקח אותו לפעמים והייתי מחזיר אותו לפעמים..." הנתבע 2 נשאל אף ישירות בעמ' 11 - 12 לפרוטוקול, מדוע לא ליווה את בנו הקטן לגן: "...ש.  בתקופה הזו לא עבדת? ת.        הייתי הולך ללשכת התעסוקה. ש.        כמה פעמים בשבוע? ת.        פעמיים שלושה בשבוע? ש.        היה לך זמן לקחת את הילד ולהחזיר אותו מהגן. אתה היית מובטל ואשתך גם עקרת בית? ת.        אנו מדברים לפי החוק, ילד בגן צריך הסעה עם מלווה בזמן הזה שהילד נפגע לא היה הסעה וגם לא מלווה. עכשיו יש לי ילד בגיל 4 גן מורשה ליד המועצה חייב להיות הסעה. בזמן של הילד לא היתה הסעה. עכשיו הבן שלי השני בן 4.5 שנים יש לו הסעה שלוקחת אותו מלווה מהבית ומחזירה אותו מהבית. למה אז לא היתה הסעה? למה עכשיו יש?..."   19.    מתשובותיו של מר ב. עולות שאלו ותהיות האם כהורה הוא מבין שיש לו, אחריות כבדה לשלום ילדו, התובע מס' 1? אם לא, מובן הדבר, כי אז על ביהמ"ש מוטלת החובה, כעניין של מדיניות משפטית, להורות ולהזכיר לא רק להם, להורי התובע 1, אלא לכלל ההורים, כי חובות כאלה קיימות וכי במקרה זה שלפניי, הוריו של התובע מס' 1, התובעים מס' 2 ו - 3 , הפרו את חובותיהם כלפיו והם אחראים באופן משמעותי לתאונה ולנזק, בכך שהתירו לו, לילד כה רך בשנים ללכת לבד ללא מלווה וללא השגחה מהגן לביתו, עובר לאירוע התאונה. סיכומו של דבר הנני קובע כי הצדדים השלישיים מס 1 ו - 2, (התובעים מס' 2 ו - 3 - הוריו של התובע מס' 1) אחראים כלפי המודיעה, הנתבעת בהודעה לצד שלישי בשיעור של 50% לקרות התאונה והנזק שנגרמו לתובע 1. כלומר שעל התובעים 2 ו-3 לפצות ולשפות את הנתבעות בסכומים בשיעור של 50% מהסכומים שנפסקו על פי פסק דין זה. מכאן, להיקף הנזק. נכות רפואית ותפקודית: 20. כאמור, התובע נפל ונפגע בעינו השמאלית. כיום לאחר התאונה נלקח התובע לקופת החולים ומשם הובהל ע"י הוריו לבית החולים גליל מערבי בנהרייה. התובע עבר ניתוח בעינו ואושפז למשך שישה ימים בבית החולים. לאחר ששוחרר מבית החולים התובע שהה בביתו כמעט חודשיים לאחר הניתוח בהם נעדר מהגן (ראה נספח 4 לת/1), והמשיך לקבל טיפולים רפואיים שונים. התובעים צירפו חוות דעת רפואית של המומחית לרפואית עיניים, ד"ר חיים תמר, אשר קבעה בחוות דעתה כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה של 27.8%. הנתבעות מצידן צירפו את חוות דעתו של פרופ' ארנה גייר, מומחה בתחום העיניים, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 23.2%. 21. לאור העדר פער מהותי בין חוות הדעת הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יוגשו שתי חוות הדעת וזאת ללא חקירת המומחים או מינוי מומחה מטעם בית המשפט. לאור הסכמה זו, מצאתי לנכון לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינה 26%. באשר לנכות התפקודית, הכלל הוא כי נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית. אולם לעיתים בהעדר אינדיקציה אחרת תהיה הנכות הרפואית חופפת לנכות התפקודית. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חוות הדעת, לנוכח גילו של התובע וחומרת הפגיעה בעינו השמאלית, כאמור, בהעדר אינדיקציה אחרת, ומכיוון שכך ראוי והוגן, הנני קובע כי נכותו התפקודית של התובע תהיה בשיעור נכותו הרפואית דהיינו בשיעור של 26%. הפסדי השתכרות לעתיד: 22. דיני הנזיקין שואפים לפסיקת פיצויים על פי העיקרון של החזרת המצב לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762). אולם כיצד יש לפסוק את הנזק כאשר קיימת עמימות ראייתית כמו במקרה של קטין שטרם החל את דרכו המקצועית והתעסוקתית? בראשית הדרך התווה בית המשפט העליון, כי במקרים כאלה יש לפסוק פיצויים באומדן גלובאלי אולם עם השנים התבססה הגישה הכללית לפיה ככל שעומדים בפניי ביהמ"ש נתונים המאפשרים חישוב אקטוארי, יש להעדיף דרך זו (ע"א 10064/02 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (פורסם ב"נבו") וכן ראו סקירה בספרו של ד' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 466). לפיכך הנני מעדיף במקרה שלפניי לחשב את נזקו של הקטין בחישוב אקטוארי. התובע הינו קטין ועל כן בסיס השכר יחושב לפי השכר הממוצע במשק, 8,883 ₪. החישוב יהיה כדלקמן: 8,883 ₪ X 26% נכות X 307.860 מקדם היוון X 0.833 מקדם מקטין = 562,888 ₪   אובדן זכויות סוציאליות 23.   לטענת התובעים עבור ראש נזק זה מגיע לתובע פיצוי בסך של 142,904 ₪. הנתבעות לעומת זאת טענו כי לתובע לא נגרמו אובדן זכויות כלשהן. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הנני מקבל את עמדת הנתבעות לפיה בשלב כה מוקדם בו טרם ידוע מה יהיה מקצועו וממה יתפרנס התובע 1 אם כשכיר או עצמאי, ומשחישבתי את הפסדי השתכרותו כקטין באופן הנ"ל, לא הוכח כי יגרמו לו הפסדים בראש נזק זה. מכל מקום אין בסיס לדרישת התובע ואם היה ביהמ"ש משתכנע כי יש לפסוק סכום כלשהו בראש נזק זה הוא לא היה עולה על 30% מהסכום בו נקבו התובעים.  עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 24.      לטענת התובעים בחודשים שלאחר התאונה נעדר התובע מהגן ושהה בביתו שם נזקק לעזרת צד ג' מהוריו. עוד נטען כי התובע נזקק ויזדקק לעזרה, למעקב רפואי ולסיוע במטלות משק הבית בעבר ובעתיד. הנתבעת טוענת כי אין הוכחה על מתן עזרה חריגה בעבר, עזרה אשר חרגה מעזרת הורים רגילה הניתנת ממילא מדי יום לילד בגילו של התובע. נוכח טיב החבלה של התובע הנתבעות טענו כי בעתיד הוא לא יזדקק לעזרה כלשהי. שקלתי את מכלול טענות הצדדים בהתחשב בפגיעה ובנכות שהותירה, גם אם ניתנה ותינתן עזרת צד ג' ע"י בני משפחה שהינה ברת פיצויי, הנני פוסק לתובע באומדן גלובלי סך של 10,000 ₪ בגין העבר, וסך נוסף של 10,000 ₪ לעתיד. סה"כ 20,000 ₪ בגין ראש נזק זה.     נזק בלתי ממוני (כאב וסבל): 25.        התובע ביקש לפסוק לו סך של 450,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הנתבעת מעריכה ראש נזק זה בסכום שלא עולה על 30,000₪. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי בנסיבות ולנוכח סוג הפגיעה אורך תקופת ההחלמה והנכות הצמיתה הנני פוסק לתובע פיצויי בסך של 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הוצאות ורפואיות ונסיעות (עבר ועתיד): 26.       לטענת התובעים, בעקבות מצבו הרפואי של התובע נגרמו להם הוצאות רבות בגין טיפולים רפואיים ותרופות וכן נגרמו ויגרמו להם הוצאות בגין נסיעות מוגברות והוצאות אש"ל. הנתבעות טענו כי אין בנמצא כל עדות להוצאות הטענות וכן כי כל ההוצאות מכוסות בסל הבריאות. שקלתי את מכלול טענות הצדדים בשים לב לנסיבות, לרבות אורך תקופת ההחלמה והצורך בטיפולים רפואיים אפסוק באומדן גלובלי סך 7,000 ₪ עבור העבר והעתיד יחדיו. תוצאה 27. הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע 1 (באמצעות הוריו התובעים 2 ו-3) את הסך של 689,888 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ. הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום הפיצויים שנפסקו לתובע 1, שהינו קטין, יופקדו על שמו בתכנית חסכון צמודה לדולר ו/או למדד וזאת עד הגיעו לגיל 18 או עד לקבלת החלטה אחרת ע"י ביהמ"ש. הצדדים השלישיים, התובעים 2 ו-3, יפצו וישפו את הנתבעות ב50% מהסכומים שנפסקו לרבות ההוצאות ושכ"ט עו"ד, כאשר לסכומים יתווספו הוצאות ההודעה לצד שלישי ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ על הסכומים כאמור. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.קטיניםמדרגותנפילה