תביעה נגד הפרקליטות הצבאית

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד הפרקליטות הצבאית: רקע הדברים 1. תובענה כספית זו הגיש מי שבמועדים הרלוונטיים היה קצין בשירות חובה בצבא ההגנה לישראל. הוא עתר לחייב בנזקיו, אישית, את סגנו דאז של הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף-משנה שרון אפק, וקצינת סגל במפקדת הפרקליטות הצבאית, סרן איריס מימון. בהחלטתי מיום 22.12.11 נמחקו השניים מרשימת הנתבעים, והמדינה באה בנעליהם. 2. התביעה מייסדת עצמה על שורה ארוכה של עילות מתחום החוזים, הנזיקין והמשפט המנהלי כאחד. נטען בה להפרתה של חובת תום הלב במשא-ומתן לקשירת חוזה; להפרתם של חוזה שנקשר, של חובה אשר לפי חוק ושל הבטחה שלטונית; לבטלותו של חוזה עקב הטעיה; לפעולה רשלנית ואפילו לתרמית. כל אלו נובעות, לפי כתב-התביעה, משרשרת של אירועים הסובבים ראיון, אשר נערך לתובע בפני סגנו של הפרקליט הצבאי הראשי, בנוכחותה של סרן מימון, בתאריך 10.2.11. ראיון זה נקבע על רקע בקשתו של התובע להשתחרר שחרור מוקדם משירותו, ולנסוע ללימודי דוקטורט בבית-הספר למשפטים של אוניברסיטת סטנפורד שבארצות-הברית. מפקדיו של התובע ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל (שהוא גם ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון) הציעו, כי הראיון יתקיים על מנת לבחון חלופה לסיום השירות, והיא שיבוצו של התובע בתפקיד בפרקליטות הצבאית. ברקע הדברים עמד חוסר שביעות-רצון, ארוך-ימים, של התובע משיבוצו בתפקיד שאיננו משפטי, סוגיה שהונחה בעבר אף לפתחו של בית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 8030/08 סוסונוב נ' מדור עתודה אקדמית צה"ל, העתירה נמחקה ביום 23.10.08). 3. סיכום הראיון לא נמסר לתובע מייד בתומו. עיקר בכתב-התביעה מצוי בטענה, כי הוסכם, בחוזה על-פה, כי קודם שיופץ לגורמים הרלוונטיים ביחידות הצבא השונות, יימסר העתקו של סיכום הראיון לידי התובע (סעיף 5 לכתב-התביעה). ולא זו אף זו, הוסכם כי לתובע יתאפשר לעבור על הסיכום ולהעיר את הערותיו, אשר להן יינתן, במשתמע, ביטוי בנוסחו הסופי אשר יופץ: "[סגן הפצ"ר] אמר שלא אדאג, שהסיכום לא יופץ כל מה שייכתב יעבור להתייחסותי לפנֵי... הוא אמר שהוא לטובתי ולכן אמר שלא אפחד להתראיין, אני לא רציתי בכלל להתראיין, ושהוא מתחייב שזה יעבור לעיוני. סוכם אכן שאוכל להעיר הערות, הוא לא אמר שאם אעיר הערות ישתנה הסיכום אבל כך השתמע שאכן הוא יתקן אותם" (פרוטוקול מיום 24.6.12, בעמ' 3, ש' 16-15; ש' 31-28). טענתו המרכזית של התובע היא כי סגן הפצ"ר הפר, בכוונת-מכוון, את שסוכם. סיכום הראיון הופץ כבר בתאריך 14.2.12, לכל הפחות לנמענת יחידה, היא אלוף-משנה איריס דנון, ראש מחלקה ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל. התובע, לעומת זאת, זכה לקבל את הסיכום לידיו אך ביום 16.2.12, לאחר בירורים מקיפים ופניות לגורמים שונים. באותו יום, 16.2.12, היה קבוע לתובע ראיון עם היועץ הכספי לרמטכ"ל, ובו אמור היה להישקל המשך דרכו בהתחשב, בין היתר, במה שעלה מן הראיון עם סגן הפצ"ר. לפי הטענה, הובילה ההתנהלות המתוארת לכך שהתובע נאלץ לפגוש ביועץ הכספי לרמטכ"ל כשבידי האחרון סיכום ראיון, שלא קדם והועמד לבחינתו של התובע. על זאת הוסיף התובע את חשדו, פרי הבנה שלאחר מעשה, כי בפועל לא נערך הראיון בכוונת-אמת, והיה אך מצג-כזבים אשר נועד להשחיר את פניו של התובע ולמנוע את שיבוצו לתפקיד בפרקליטות הצבאית - יחידה שבה חפץ לשרת. זאת ביסס התובע, בין היתר, על פער עמוק שנתגלע, לגרסתו, בין המוטיבציה שהפגין בראיון - ואליו הוא אף הגיע, בשל גשם, "רטוב מכף רגל עד ראש" (סעיף 6 לכתב-התביעה) - לבין האמור בסיכום שהופץ, ולפיו התובע גילה "מוטיבציה מסויגת" בלבד. מר סוסונוב הניח בפני את העמוד הראשון (בלבד) מתוך סיכום הראיון, אשר לסופו של יום נתקבל אצלו (נספח ד' לכתב-התביעה). נרשם בו, כי הוא נשאל בידי סגן הפצ"ר אם רצונו לשרת בפרקליטות הצבאית. תשובתו, לפי המראיינים, הייתה כי העדיפות הראשונה היא יציאה ללימודים בחו"ל, ואם הדבר לא יאושר הרי שנכונותו לעבור מיחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל לפרקליטות הצבאית מותנית בשיבוץ בתפקיד מושך דיו, ולא בכל מחיר הוא יסכים. טענת התובע היא, כאמור, כי הוא הביע מוטיבציה גבוהה לשרת בפרקליטות הצבאית (פרוטוקול, עמ' 4, בש' 8-6). התגובה שבה נתקל, לפי הנטען, התובע במאמציו לברר בלשכתו של סגן הפצ"ר, כמו גם אל מול סרן מימון, את פשר ההפצה המוקדמת, היא כר לטענתו הנוספת כי הוא הוּלך שולל בדברי כחש ורמייה. לפנייתו ביום 15.2.11 השיבו גורמי הלשכה כי "קיבלנו הוראה אישית משרון אפק לא להעביר לך עותק" (פסקה 14 לכתב-התביעה). אל"מ אפק סירב אף לשוחח אישית עם התובע, הגם שנתבקש לכך בדחיפות. טענת התובע, כי הסיכום הופץ לאחרים שלא בהתאם למוסכם עמו, נענתה תחילה בהכחשה תקיפה ומוחלטת של סרן מימון. בהמשך הוסבר לו, לדדו כתירוץ, כי מקורה של ההפצה הוא בטעות, שטעתה בתום לב חיילת בלשכתו של סגן הפצ"ר, ועליה לא ידעה סרן מימון בזמן אמת. לפי הנטען, הגדילה סרן מימון והציגה בפני התובע מצג-שווא, כאילו היא-עצמה הפיצה את הסיכום, באופן רשמי, רק ביום 16.2.11, וזאת בה-בשעה שלא הייתה במשרדה, כי אם באוניברסיטה. ואם לא די באלה, הרי שכל הגורמים הנוגעים בדבר - סגן הפצ"ר, סרן מימון, גורמים מיחידתו של נציב קבילות החיילים ואף הפרקליט הצבאי הראשי, שאליו העביר הנציב את תלונתו של התובע בנושא - עשו יד אחת לטיוח הפרשה ונמנעו מטיפול הולם. התנהלותו הנטענת של סגן הפצ"ר מקימה, לשיטתו של התובע, בסיס למסקנה כי אל"מ אפק הונע משיקולים פסולים ונִגַּע במשוא פנים. עוד יוחסה לו הפרתה של חובה בדבר גילוי נאות עובר לראיון שהתקיים - ענין שבו הוסיף התובע אל הקלחת גם את כבוד השופט מנחם פינקלשטיין, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי בדרגת אלוף. לפי טענתו (בסעיף 3 להודעה מיום 10.11.11) העביר הלה לאל"מ אפק, מבעוד מועד, "פרטים אישיים" אודות התובע. על מהותם של אלה לא נמסר דבר לבית-משפט זה ואולם, במשתמע, הם פסלו את אל"מ אפק מעריכת הראיון, ולמצער הטילו עליו את חובת הגילוי הנזכרת. על אופיו הקלוקל של אל"מ אפק למד התובע עוד מתוך כך שלפי טענתו, לאחר מעשה פעל קצין בכיר זה ל"גלגול" האחריות אל פקודיו הזוטרים ממנו, ותמך במסירתן של גרסאות סותרות. 4. טרונייתו של התובע שימשה יסוד להליכים נוספים שנקט, זולת תביעה זו שבפני. ראשית, כפי שהוזכר כבר בחטף, הוא פנה בתלונה לנציב קבילות החיילים. לטענתו, על אף שתלונתו נמצאה מוצדקת, הנציב חרג ממנהגו. במקום שיקבל או ידחה את התלונה כנהוג, העבירהּ הנציב לפרקליט הצבאי הראשי למען יבדוק את הדברים. חששו של התובע כי הטיפול נִגַּע אף הוא במשוא פנים, הואיל ועתיד שירותם של גורמים ביחידת הנציבות תלוי בקצינים הנקבלים, הביאוֹ אל פתחו של בית-המשפט המחוזי. בעתירה מנהלית שהגיש ביום 14.4.11 - עת"מ (מחוזי ת"א) 24924-04-11 סוסונוב נ' נציב קבילות החיילים, נמחקה ביום 21.11.11 - עתר התובע לקביעתו של נוהל לטיפול בקבילות, שבירורן עלול לסבול מניגוד ענינים. בעתירתו כרך התובע עוד שני סעדים: פרסום העובדה כי תלונתו לנציב הקבילות נמצאה מוצדקת, ומניעת מינויו של אל"מ אפק לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. בהודעה, שהגיש בגדרה של אותה עתירה, טען התובע כי אל"מ אפק הסתיר ביודעין מידע, כי הונע ביחסו לתובע "משיקולים בלתי לגיטימיים ופסולים והיה עליו לפסול עצמו באופן מיידי מלדון בעניין שיבוצ[ו של התובע] לפרקליטות הצבאית, או לכל הפחות לציין אינפורמציה זו כגילוי נאות במהלך הראיון..." (שם, הודעה מיום 28.8.11). תחילה נקבעה העתירה לבירור בפניו של כבוד השופט דר' עודד מודריק. בהחלטתו מיום 4.7.11 ציין השופט מודריק כי לוֹ היכרות עם הפרקליט הצבאי הראשי ועם סגנו, וככל שהתובע יעמוד על הכרעה שיפוטית בה, תיקבע העתירה לדיון בפניו של מותב אחר. בית-המשפט המחוזי הוסיף והציע לקיים, עוד קודם לכן, מעין ישיבה של גישור בפניו, ובכך ראה התובע - בהתייחס לתובענה שבפני - משום "חיזוק טענותיו באשר לפגיעה שנגרמה לו במישור הנזיקי ואף הכשר של סגן נשיא בית משפט מחוזי לתביעתו הנזיקית" (פסקה 15 להודעה בהליך דנן, מיום 11.9.11). לטענת התובע, הוסיף השופט מודריק וציין בפניו, כי מזור לענינו יימצא בהליך זה של תביעה קטנה, ולא בבית-המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון בפני, בעמ' 7, ש' 9-1). מטעם זה, ולאחר שבהמשך מוּנה אדם אחר - תת אלוף דני עפרוני - לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, והתובע הביא בפניו את עמדתו באשר לנוהל בירורן של קבילות, החליט התובע שלא לעמוד על בירור עתירתו. בפסק-דינה של כבוד השופטת דר' מיכל אגמון-גונן, כאמור מיום 21.11.11, נמחקה העתירה תוך ציון, כי היא לא הוכרעה לגופה וממילא לא ביטא בית-המשפט המחוזי עמדה "לגבי הליכים אחרים המתנהלים בין הצדדים" (שם). 5. להשלמת התמונה, אף כי אין עילות התובענה שואבות מכך (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 19-17), הוסיף התובע וציין כי היועץ הכספי לרמטכ"ל מעולם לא הכריע בבקשתו לצאת ללימודים בחו"ל. בינתיים החלו הלימודים והתובע נותר בישראל, ממלא את תפקידו שמקדם, עד שבחודש אפריל 2012 הוא שוחרר משירות. העילות והנזק הנטען 6. במכלול החומר שהונח בפנַי (זולת כתבי הטענות, בתיק עוד 22 בקשות מטעם הצדדים), העמיד התובע חזית רחבה של טענות משפטיות. במישור החוזי הוא טען להפרה, המזכה בפיצויי-קיום לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. לדדו, אילו קוים ההסכם רב הסיכוי כי הוא היה זוכה - למצער במשך כשמונה חודשים (עמ' 7 לפרוטוקול, בש' 15), ולפי טענה אחרת לאורך שנה (פסקה 19 להודעה מיום 10.11.11) - לשיבוץ בתפקיד, המזכה בשכר גבוה מזה אשר קבוע ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל. מקורו של הפער - 2,000 ש"ח בחודש - בדירוג השכר השונה: שירות-הקבע בפרקליטות הצבאית הוא בדירוג משפטנים, ואילו ביחידת היועץ הכספי משתכרים לפי "דצ"י" - דירוג צבאי ייחודי. טענה נוספת של התובע, כי לכתחילה לא התכוונו גורמי הסמכות לערוך את הראיון ברצינות ואף לא לעמוד בסיכום שהושג, מכַוונת להפרתה עוד של חובת תום הלב, שעליה מורה סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לבסוף נטען, כי ההטעיה שהוטעה התובע מקימה לו זכות לביטול החוזה ולקיומו של ראיון נוסף, אמתי. "המציאות מראה לנו", ציין, "שסיכום הראיון בטל ונדרש ראיון נוסף על מנת לבחון את שיבוצי באופן אובייקטיבי" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 6-3). במישור של דיני הנזיקין נטען כי הנתבעת התרשלה, שכן רשות סבירה לא הייתה פועלת כפי שפעלו גורמי הסמכות כאן. הפרתה של החובה שלא לנהוג כך, והקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לתובע, מקימים כנטען עוולה של רשלנות, לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אך בכך לא נמצא לתובע סגי, ולטענתו גם עוולת התרמית, לפי סעיף 56 לפקודה, קמה, בהיותה של התחייבותו הנזכרת של סגן הפצ"ר "מצג שווא זדוני" (סעיף 20 להודעה מיום 10.11.11). גם עוולה של הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה, נמצאה לו, לתובע, בהתנהלותם של גורמי הנתבעת. לדדו, באי-מסירתו של סיכום הראיון לידיו הופרה חובתה של הנתבעת לפי הסעיף השמיני לפקודת המטה הכללי שמספרה 35.082, וקובעת כנטען כי סיכום של ראיון יישמר, בין היתר, ב"מעטפת המסמכים" של החייל. לצד עילות אלו שמן המשפט האזרחי, מעלה התובע עוד שתי טענות, ואת יסודן יש למצוא בכלליו של המשפט המנהלי. ראשית נטען להפרתה של הבטחה שלטונית - על כל מרכיביו של מוסד משפטי זה כפי שפותחו בדין המנהלי - אשר גולמה בהסכמה שבין הצדדים. שנית, התובע השיג על האופן שבו התקבלה שורת הסיכום בראיון, כי אין להמליץ על שיבוצו בפרקליטות הצבאית: "התובע חולק גם על תוכנו של סיכום הראיון היות ומתעורר ספק אמיתי בדבר השאלה האם החלטת סגן הפצ"ר (לפיה תהיה זו טעות לקלוט את הקצין לפרקליטות הצבאית אך ורק על סמן התרשמות אישית המבוססת על תחושת מוטיבציה) אכן התקבלה באופן ענייני, שקול וסביר" (פסקה 16 להודעה מיום 10.11.11. האמור בסוגריים - במקור). 7. לא רק לפגיעה בשכר טען התובע. כתב-התביעה דיבר עוד בהוצאות כספיות, שנגרמו לו בשל שיחות טלפון ארוכות שנאלץ לבצע במהלך הפרשה. לצד הנזק הכספי, שב התובע והטעים את הפגיעה הנפשית שהסבה לו ההתנהלות המתוארת, ותמציתה בהפרת "קוד האמת" הצבאי, כלשונו, אשר "הוא ערך שלם שלא ניתן לחצות אותו ולפלגו למקטעים" (סעיף 45 לכתב-התביעה). התובע ביטא את חששו, כי אותה התנהלות מעידה על כשל עמוק של גורמי הפיקוד, שפגיעתו היא כלל חברתית. "התוצאה בשטח", הוסיף בכתב-התביעה, "היא אפס במדד האחריות של המפקדים לפקודיהם, ואפס במדד שקיפותם מול החברה הישראלית ששולחת את מיטב בניה ובנותיה לשירות בצה"ל" (שם, בסעיף 63). התובע מעיד על עצמו כי נעלב עד עמקי נשמתו ממה שארע. "כבר שבועות שלמים", ציין, "הנני מוטרד מאירועים פסולים אלה המדירים שינה מעיניי. אינני מצליח לתפקד כנדרש בשל תחושת עלבון קשה" (בסעיף 72). ולא אך נזק נפשי נגרם, לפי הטענה, כי אם גם פגיעה פיזית וחברתית. "התובע", צוין בכתב-התביעה, "סבל מכאבי ראש במשך ימים שלמים, נטל תרופות הרגעה, וחש בכאב מתמשך שליווה אותו במהלך תפקודו במהלך חייו האישיים והביא לידי התבודדותו מסביבתו החברתית, עובדה שהביאה גם לפגיעה מיידית בקשר עם חברתו שניהל באותם ימים... מאז אירועים אלה, מצבו של התובע הידרדר הידרדרות ישירה שחלה במצבו הרגשי ותחושות אכזבה מלוות אותו" (בסעיף 80). לאור כל אלה הוסיף התובע ועתר לפיצוי בגין "התנהלות קלוקלת שהביאה לידי סבל ועלבון, אי נוחות מתמשכת, פגיעה בוטה בערכים שבהם האמין התובע כקצין בצה"ל, עגמת נפש מרובה ואף גרסאות סותרות (שהושמעו מפי הנתבעים המשמשים כקצינים בצה"ל, ביניהם: אלוף משנה שלם בצה"ל)" [סעיף 77. הסוגריים, תוכנם וההדגשה - במקור]. ועוד תבע "פיצוי בשל פגיעה בהליך התקין" (שם). מזור יימצא לתובע, נטען, בהוראתו של סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), המדבר בפיצוי בגין נזק שאינו של ממון. בסך הכל עותר התובע לחיובה של הנתבעת בסכום של 15,000 ש"ח, וזאת על אף שהנזק הכספי שעליו הצביע הוא, לבדו, רב באורח ניכר. דיון 8. בחירתו של התובע בהליך של תובענה אזרחית מכפיפה את ההכרעה בה לעילותיו של המשפט האזרחי ולהוכחתן. דבר זה מקים גבולות לבירורה של התובענה, שאיננה הליך מנהלי ולא תוכל לייסד עצמה על אדניו של המשפט המנהלי. אם נמצא פגם בפעולתה של הרשות השלטונית, לא יוכל הדיון בו לחרוג מגדריה של העילה האזרחית אשר לפי הנטען הוא מקים. אחרת - יש לפנות אל הערכאה המנהלית הרלוונטית, בהליך אשר כפי שהוכיחה התנהלותו בעבר, איננו זר לתובע. ועוד, בית-משפט בהליך אזרחי לא יוכל לשמש תחליף לפנייה אל הגורמים הרלוונטיים בצה"ל. חלק ניכר מהטענות שהעלה התובע, וענינן באתיקה של קציני הצבא, בחלוקת אחריות או באי-חלוקתה, בנורמות המוסריות שלפיהן פועל צה"ל או שאיננו פועל ובשאלה כלום מצוי ניגוד ענינים בפעולתם של מפקדים מיחידה זו או אחרת - מקומן להתברר בפניהם של גורמים אלה. אך מובן, כי בית-משפט זה לא ישים עצמו בנעליהם - לא מראש, אף לא בדיעבד. עקרון זה הולם עוד כל עתירה להתערבות בשיקול-דעתם המקצועי של הנוגעים בַּדבר, בעריכת הראיון ובהוצאת מסקנות הימנו. ככל שפנייה לאותם גורמים נמצאה לו, לתובע, בלתי יעילה מחמת פגם בהתנהלותם - "לא מצאתי את פניית הנציב יעילה. זה נכון", היו דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול, בש' 21 - גם אז פתוחה בפניו הדרך לערכאות המשפט המנהלי. שלישית, בתביעה אזרחית הנטל הוא על התובע. עליו להשית בסיס ראיתי לטענות העובדה, כשם שהנטל להוכיח את הטענות המשפטיות מונח על כתפיו. אלו הן נקודות המוצא. לאורן, ייבחנו הן ממצאי העובדה והן העולה מהם במישור המשפטי. בשני אלה אדבר עתה. ההיבט העובדתי 9. מה הוכח? ברי, כי סיכום הראיון הופץ לאל"מ דנון, ביום 14.2.11, טרם זמנו. ברי, כי מדובר בהתנהלות שהנתבעת מצאתה כבלתי תקינה. שאם לא כן, מה מקום נמצא לראש לשכתו של הפרקליט הצבאי הראשי להביע, במכתבו מיום 23.2.11 (נספח ג' לכתב-התביעה), את צערו על כך? מה מקום נמצא לנזיפה בגורם המפיץ, אשר לה נטען באותו מכתב? מותר להוסיף ולהניח, כי היה זה בניגוד למקובל, שהסיכום הופץ למפקדיו של התובע יום קודם שנשלח לתובע עצמו. גם בכך דיבר ראש הלשכה במכתבו, בציינו כי "נגרם פער של יום אחד בין המועד שבו הועבר [הסיכום] אליך [לתובע], לבין המועד בו הועבר, כאמור בטעות, למפקדיך". יש ממש בטענת התובע כי דווקא בשעה חשובה מבחינתו, ובה עמדו להתקבל החלטות בעלות משמעות ניכרת באשר לגורלו, אם בהקשרו של השירות הצבאי ואם מחוצה לו, הוא נקלע למצב דברים טעון, אשר לא תרם - לשון המעטה - לשקט הנפשי שלו ערב ההכרעה בענינו. ענין זה מסביר את התחושה הקשה אשר פקדתו, וזו הלכה והעצימה עד כי הונח מצע לחשדות עמוקים ולחוסר אמון ניכר מצדו. 10. מה לא הוכח? עיקרים בתמונה אשר לה טען התובע. ראשית, לא מצאתי בסיס לקביעה, כי הצדדים הגיעו ביניהם לסיכום באשר לאופן ההפצה ומועדה. אפילו מוכן הייתי לקבל את טענת התובע, כי הוסכם שהסיכום יועבר לידיו קודם שיישלח למפקדיו, מתקשה אני לקבוע כי היה זה על מנת שיונח לתובע לעבור על הסיכום ולהעיר את הערותיו. מקל וחומר הדבר, כי איש לא התחייב בפניו שהסיכום ישונה לאחר מכן בהתאם להערות. בדיון שבפנַי העידה סרן מימון, כי "לא נהוג להפיץ למרואיין את סיכום הראיון טרם הפצתו מאחר ומדובר בשיקול דעת של המראיין, ולא נהוג לאשרו כי אין למרואיין כל השפעה על תוכן הסיכום וגם כפי שקרה במקרה הזה" (עמ' 12, ש' 17-15). "כמה שנים את משרתת?", נשאלה קצינת הסגל והשיבה: "עוד מעט 9 שנים". "האם אי פעם עשית דבר כזה להעביר סיכום ראיון לפני הפצתו?". "לא. מעולם לא" - הייתה תשובתה (שם, מש' 32). והוסיפה סרן מימון: "זה לא נהוג בשום יחידה שבה שירתתי. זה לא כפוף לשיקול דעתו של המראיין" (בעמ' 14, ש' 33). לשאלת התובע, מדוע לא הציגה הנתבעת לבית-המשפט את הטיוטה של סיכום הראיון, ובה לפי טענתו עיגון להסכמה הנטענת, נמצא לסרן מימון הסבר המניח את הדעת, כי אותה טיוטה איננה נשמרת עם הפצתו של הנוסח הסופי, ומקל וחומר שלא ניתן לאתרה חודשים ארוכים לאחר קיומו של הראיון. דברים אלה לא רק שהותירו בי רושם של עדות מהימנה, אלא שהם מתיישבים עם ההיגיון. קשה להלום, ודאי במערכת הירארכית כמו צה"ל, כי קצין בדרגת סגן, המתראיין בפני סגן-מפקד יחידה בדרגת אלוף-משנה - ובפרט בפני מי שהוא, לשון התובע, "העומד בראש המערכת המשפטית, השני בחשיבותו בראש המערכת המשפטית" (עמ' 7, ש' 19-18) - יעבור על הערותיו ומסקנותיו של האחרון ויתקן בהן תיקונים קודם שיופצו. למראיין שמור, דרך כלל, שיקול הדעת באשר לאופן שבו הוא מסכם את שנשמע מפי מרואיינו, וודאי באשר למסקנותיו-שלו מן הראיון. אל מול זאת, לא הניח התובע בפנַי כל ראיה למקרים אחרים, שבהם נמסרו סיכומי-ראיונות למרואיינים באופן הנטען מפיו. הוא הזמין לעדות קצין אחר מיחידתו, ויכֹל להזמין, כנדמה ללא קושי מיוחד, חיילים או קצינים נוספים למען תוצג ולוּ ראשית ראיה למקרים שכאלה. הדבר לא נעשה. יתרה מכך, ולזאת משמעות לא רק בענין האמור אלא בסוגיות נוספות שבמחלוקת, התובע לא הזמין, אף לא ביקש את סיועו של בית-המשפט בהזמנתו לעדות, של אלוף-משנה אפק. כך, לא ניצֵל התובע את אפשרותו לחקור את הקצין הבכיר על אודות הטענות שהעלה בכתב-התביעה, ובהן גם הטענה בדבר הסיכום שגובש. מחדל דומה יצא תחת ידיו בענינה של החיילת, אשר לפתחה הניחה הנתבעת את האחריות להפצתו המוקדמת של סיכום הראיון. יש מקום להניח, כי כפי שעשתה סרן מימון בתשובתה בחקירה הנגדית (בעמ' 15, ש' 12), נמסר היה שמה של החיילת לתובע לפי פנייתו מבעוד מועד ולמצער, שוב, בסיועו של בית-המשפט. כידוע, דרך כלל היא כי במשפט האזרחי נטל הההוכחה, על שני חלקיו, הוא על התובע. אינני סבור כי יש בעובדה, שבמקרה זה הנתבעת היא מדינת ישראל, כדי להעביר אל כתפיה את שנושא בו התובע. זאת ועוד, אילו סוכם כי התובע יעבור על הסיכום לפני שיופץ, כיצד זה לא נשמעה מפיו כל דרישה כזו בפניותיו לגורמים השונים, לאחר שגילה את דבר ההפצה לאל"מ דנון? כיצד זה לא נזכר הדבר, בפרט, בשיחותיו עם סרן מימון? כיצד זה לא התייחסה תשובתה של קצינה זו, אף לאחר שביקשה להפיס את דעתו של התובע, לאפשרות עצירתה של ההפצה לגורמים הנוספים על מנת שיתאפשר לתובע למסור את הערותיו? שלישית, במכתב התלונה, שכתב התובע ביום 16.2.11 (נספח ב' לכתב-התביעה), לא נזכרה ולו ברמז הסכמה להעמיד את הסיכום להערותיו בטרם יופץ. התובע עצמו ייחד שם את ההסכמה, שהזכיר, להעברת עותק לידיו לצורך פגישתו עם ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, בטרם יועבר לאחרים. דומה - ומכל מקום, לא הוכח אחרת - כי אם נזעק התובע ביום 15.2.11 היה זה בשל כך שעותק לא נמסר לידיו, והוא לא ידע מה רשום בסיכום הראיון עובר לזה הנוסף שנקבע לו במשרד הביטחון. כפי שכתב הוא עצמו בכתב-התביעה: "היות ונקבעה לתובע פגישה יום למחרת אצל ראש אגף התקציבים בנוגע לעניינו הרגיש, ובשים לב לכך שהייה אמור להכין עצמו מבחינת טיעוניו ולהבין את השלכות סיכום הראיון אצל סגן הפצ"ר בנוגע לבקשתו לצאת ללימודי דוקטורט בארה"ב, [התובע] טלפן לאורך כל היום להבין הכיצד ייתכן שלא עוקפים [במקור] את ההוראות ומתעלמים באופן בוטה מהפקודה הקובעת כי הקצין המרואיין זכאי לקבל עותק מסיכום הראיון שהופץ בעניינו" (שם, בפסקה 15. ההדגשה הוספה). דברים אלה מדברים בעד עצמם, וכך גם מה שעלה בעדותו של התובע בפנַי: "כל הזמן ניסיתי לברר מה עלה בסיכום לגבי בקשתי בנושא הקבע ולא קיבלתי תשובה ומזה ניזוקתי" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 23-22. ההדגשה הוספה). לאותה מסקנה מובילה גם התשובה, שקיבל ממשרדה של אל"מ דנון: "נהוג שהמראיין מעביר עותק למרואיין ולא אחד המכותבים" (שם, בפסקה 12). תשובה זו מעידה על כך, שהתובע לא ביקש להפנות את תשומת לבה של אל"מ דנון - הגורם רלוונטי באגף התקציבים במשרד הביטחון - לקושי בתוכנו של הסיכום, ואך ביקש לקבל לידיו את העתקו. אינני סבור, אפוא, כי תשתית ראיתית מספקת בדבר החוזה, אשר לו נטען, הוצגה לבית-המשפט. 11. עוד לא עלה בידי התובע לבסס את חשדו, כי סגנו של הפרקליט הצבאי הראשי גמר בדעתו - יתר על כן: לא אך בדיעבד כי אם מראש - לסכל את העברתו של סיכום הראיון לידיו. אילו כך היה, כיצד זה הופץ הסיכום, מקץ פחות משתי יממות, לתיבת הדואר האלקטרוני של התובע? כלום די היה בפניתו הנזעמת של התובע כדי לסכל מזימה זו שלכתחילה? תמליל השיחה שאליה הפנה התובע (נספח ו' לכתב-התביעה) מעלה אמנם, בהיעדר ראיה לסתור ובמידה הנחוצה להוכחה במשפט האזרחי, יסוד לסברה כי על נציגתו של ענף ארגון וכוח אדם בפרקליטות הצבאית, שעמה שוחח התובע, אכן נאסר להעביר לידיו את העתקו של סיכום הראיון. ברם, הדבר מתיישב, לדעתי, עם הנחיה של סגן הפצ"ר שלא להעביר לתובע את הסיכום באמצעות איש זולתה של סרן מימון, האמונה על כך מכוח תפקידה. איני סבור, כי מאן דהוא התכוון למנוע מן התובע לחלוטין את קבלת המסמך. חקירותיו של התובע, והטרוניות שנלוו להן, ודאי לא נעלמו מידיעתו של אל"מ אפק. כך גם תביעתו של סגן סוסונוב לקבל לידיו ללא דיחוי את הסיכום, וכך גם הבירור שעליו הצהירה סרן מימון באוזניו. בנסיבות אלו אך סביר כי ייקבע, שהסיכום לא יועבר בטרם יושלם הבירור, וכי יהא זה באמצעות מי שאחראית על הפצתו, והיא בלבד. התובע העיד, בשיחתו עם הנציגה מענף ארגון וכוח אדם, כי "הרי את אמרת לי בעצמך כמה פעמים במהלך היום שסגן הפצ"ר נתן הוראה שלא להעביר לי עותק, ושאפנה לאיריס [מימון]" (פסקה 44 לכתב-התביעה. ההדגשה הוספה). אם הייתה כוונה לשלול מן התובע לחלוטין את סיכום הראיון, מה מקום נמצא להפנותו לסרן מימון? 12. כל יסוד לא הונח גם לטענה, כי לכתחילה נעשה הראיון שלא בכוונת-אמת, אלא במטרה להכשיל את התובע ולפגוע בשיבוצו העתידי, בד בבד עם שלילתה הימנו של האפשרות לשוב ולפנות לערכאות בענין שיבוצו (פרוטוקול, עמ' 3, ש' 27). טענות אלו, כמוהן כטענות אשר דיברו בהתנהלותו האישית של סגן הפצ"ר, טוב להן שלא תיטענּה בלא ביסוס זולתי חשד, המפעם במי אשר רואה את צל ההרים כאנשים. ראשית, אילו ממש היה בדברים, הדעת נותנת כי סיכום הראיון היה נוקב במסקנות שליליות במידה ניכרת, וצעדים נוספים היו ננקטים להשחרת התמונה הנגלית על-פניו. זאת ניתן היה לעשות בלא קושי מיוחד, שהרי הסיכום - ולמצער חלקו הראשון כפי שהוצג בידי התובע - איננו שלילי במובהק, ולכל היותר נרשם בו כי התובע איננו מבקש להשתבץ בכל מחיר לתפקיד בפרקליטות הצבאית. דווקא לשון זו, כמוה כתוכן הדברים, עשויים היו לספק רוח גבית להעדפתו המוצהרת של התובע להשתחרר מן השירות ולצאת ללימודים. איֵה ההתנכלות לו, לא אוכל לשער. האמור בסיכום איננו חורג, להשקפתי, מהתרשמות אפשרית של המראיין מדברים ששמע מפי התובע. אמת, אילו ביקש לעוות את הדברים, ואפילו בדרך עקלקלה ומתוחכמת המתיישבת עם חשדותיו של התובע, יכֹל סגן הפצ"ר לרשום סיכום נגטיבי במידה ניכרת, ולהציגו בלא קושי כמשקף באורח סביר דברים שכביכול נאמרו. אינני מתרשם כי כך נעשה. שנית, ספק בעיני אם היה יסוד לחשש, שפִעֵם כטענת התובע בלבו של סגן הפצ"ר ואותו הוא ביקש להפיג, כי התובע ישוב ויפנה לערכאות בענין שיבוצו כמשפטן. חשש כזה ודאי מתמעט לנוכח מה שעלה בגורל עתירתו של התובע לבית-המשפט הגבוה לצדק, כנזכר לעיל. 13. אחיזה לטענה כי ההפצה המוקדמת נעשתה במזיד, וכי בניסיון לחפות על כך נכשלו גורמי הנתבעת בשקרים ובמניפולציות - אין בחומר שהניח התובע בפני. לסיכום הראיון, כפי שנרשם בראשו, היו אמנם מספר נמענים, ובהם התובע עצמו. אלא שאיני סבור, כי הפצתו ביום 14.2.11 לאל"מ דנון בלבד מאששת את חשדותיו של התובע. בעדותה הסבירה סרן מימון את הרקע להפצה למכותבת זו בלבד: "לאחר חקירה עמוקה נתגלה כי יום לפני חיילת מהמשרד שלי קיבלה שיחת טלפון מהלשכה של המפקדת של התובע והם ביקשו שהיא תעביר להם את סיכום הראיון" (עמ' 13, ש' 13-11). הסבר זה להתנהלותה של החיילת אמנם הועלה לראשונה בעדות זו, ואולם אין בכך לגרוע ממהימנותו. אל"מ דנון ידעה על קיומו של הראיון עם סגן הפצ"ר, כשם שידעה על פגישתו הצפויה של התובע עם היועץ הכספי לרמטכ"ל - מפקדהּ. פנייה מטעמה, עובר לאותה פגישה, לקבל את סיכום הראיון לידיה, היא אירוע שהתרחשותו סבירה. לפיכך, גם אם ראוי היה כי תוטה אוזן למצוקה שהביע התובע, הרי שדבר באופן התנהלותה של הנתבעת לאחר מעשה איננו מוליך למסקנה, כי אנשיה ביקשו להונות את התובע ולהוליכו בכחש. 14. במישור הנזק, הרי שבעוד כי מוכן אני לקבל, כפי שכבר ציינתי, את העובדה שהתובע נקלע ללחץ ומצוקה, הרי שמרכיבי הנזק אשר להם טען לא הוכחו. התובע לא הוכיח במאום כי בריאותו הנפשית ניזוקה. הוא לא הוכיח, כי יחסיו החברתיים נפגעו. מכרו, סרן יואב יסוביץ' - והוא אחד מאלה שאליהם כיוון, כנראה, התובע בכותבו כי עמיתיו יעידו על ההידרדרות במצבו (סעיף 80 לכתב-התביעה) - ידע לספר בעדותו אך כי התובע כעס מאד: "הוא היה מאוד נסער... אני זוכר את האווירה, שהוא כעס. לא את הפרטים... הוא היה מאוד כועס, כשהוא דיבר זה היה בכעס" (עמ' 8 לפרוטוקול, בש' 26-19). "מה לגבי היחס של אחרים כלפיי?" - שאל התובע את העֵד למען יוסיף ויזרה אור על הפגיעה בו. "הוא די הסתכסך עם המפקדים שלו", הייתה התשובה המתונה. "הוא דיבר על זה שהוא לא יכול לעבוד שם ומה הוא עושה כאן ומה הוא עושה בצבא ואיך יכול להיות שהוא עובד במקום כזה. הוא היה מאוד כועס בגלל כל האירוע הזה. זה היה אירוע כזה חשוב" (שם, בש' 30-28). "אתה יודע להגיד למה הוא כועס?" - נשאל העד בחקירה הנגדית. "אני לא מכיר מה היה הסיפור", השיב, "אבל אני זוכר שהוא הרגיש שרימו אותו, עבדו עליו, שיקרו אותו" (עמ' 9, בש' 11-9). עוד לא הציג התובע, ומחדל זה בולט בפרט לאור השכלתו המשפטית, ראיה אוביקטיבית בענין הנזק הכספי. לא הוכח, כפי שמוכיחים בערכאות-המשפט, דבר באשר לדירוגים הנוהגים בתפקידים השונים, שאליהם משובצים קצינים, ובענין פערי השכר ביניהם. במלוא כובד הראש, לא די באמירת התובע - "לעניין הנזק הצגתי לבקשת בית המשפט פונקציה יחסית מדוייקת לגבי התמחור" (עמ' 16, ש' 6-5); או "הפרטים הנמסרים כאן הם על סמך הכשרתי כקצין ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל שבפועל אחראי על קביעת הדירוגים ותחשיביו" (עמ' 5, ש' 20-18). דבר לא הוצג, זולת טענה בעלמא בדבר פער בשכר. מאום באשר להוצאות כספיות שנגרמו לתובע לא הוכח אף הוא - הן מהותית והן מבחינתו של שיעור הנזק, וזאת אף בהתעלם מכך שלא אחֵר מן העד מטעמו סיפר, כי שיחות טלפון רבות שקיים התובע נערכו ממשרדו, על חשבון המערכת הצבאית ("זה שיחות חינם" - עמ' 9 לפרוטוקול, בש' 8). העקרון הראיָתי בדבר "המוציא מחברו... וגו'" ידוע ודאי היטב לתובע, בְּרוּך הידע המשפטי. כבכל תביעה כספית, תקף הוא גם בענינו זה. במישור הדין א. הפרת חוזה 15. בהיעדר הסכמה בין הצדדים, כמצוין, אין טענה השואבת מדיני הקיום של חוזה נשענת על אדן מוצק. ובהיעדר חוזה, אף פיצויים בגין הפרה לא יוכלו לצמוח. בהצטרף הדבר לאי-הוכחתו של נזק, ממילא אין יסוד לפיצויו של התובע "בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה" - לשונו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות). אך אפילו קיבלתי - ואיני מקבל - את תמונת העובדות שמבקש התובע לצייר, ספק בעיני אם מבחינה משפטית נקשר בין הצדדים חוזה. אפתח בכך כי בטענותיו השונות של התובע משמשים, כנדמה, בערבוביה שני חוזֵי-לכאורה שונים. לפרקים מתייחס התובע להסכמה בענין הפצתו של סיכום הראיון, ולפרקים לחבות הנתבעת באשר לאופן ניהולו של הראיון. איני משוכנע, כל עיקר, כי לתובע עצמו נהיר כלום יש להפריד בין השניים או שמא מבקש הוא להציגם כחוזה אחד. מכל מקום, טענתו בדבר הפרת חוזה מתייחסת אך לענינו של סיכום הראיון, בעוד שטענותיו לענין ניהולו מתמקדות במישורים אחרים, ובהם אדבר בהמשך. אינני סבור, כי בכל הנוגע לסיכום נקשר בין הצדדים חוזה. כידוע, קשירה שכזו מותנית במסוימות פרטיו של החוזה ובגמירת דעתם של הצדדים, שניהם, להיקשר בו (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי)). אפילו אניח כי הפרטים הונהרו - התובע הסכים להתראיין (ראו דבריו בעמ' 4, ש' 12-11 לפרוטוקול) בתמורה לכך שהסיכום יועבר לעיונו ולהערותיו - הרי שאין יסוד למסקנה בדבר גמירת הדעת לבוא ביחסים משפטיים, שפגיעה בהם תזכה את הצד הנפגע בתרופות שלפי דיני החוזים. כל זאת, אפילו בהתעלם מכך שכלל אין זה ברור מאליו, כי התייצבותו של התובע לראיון הייתה משום תמורה חוזית מצדו; ובמקרה של תמורה חד צדדית נדרשות, כידוע, אינדיקציות מוצקות - שלא הוצגו לבית-המשפט - בדבר גמירת-דעתה של הנתבעת להיות צד לחוזה (ראו סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968). יתר על כל אלה, אפילו נמצא ממש בטענותיו של התובע להפרתו של הסכם מחייב לענין הפצתו של סיכום הראיון, כמו גם בענין חסרון כיס ופגיעה נפשית שנגרמו לו עקב אי-שיבוצו בפרקליטות הצבאית, אני מתקשה למצוא את הקשר הסיבתי שבין ההפרה הנטענת לבין הנזק. בדרישה לקשר סיבתי מדבר המשכו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), לאמור: "[נזק] שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". מכלל החומר שהונח בפני קמה ועולה המסקנה, כי אם התובע לא נקלט בתפקיד ובצדו שכר גבוה יותר, לא היה זה בשל המועד או הדרך שבהם הופץ סיכום הראיון. היה זה בשל החלטתם המקצועית של גורמי הפרקליטות הצבאית, שלא להציע לו תפקיד בין שורותיהם. כפי שכבר ציינתי, על החלטה זו, ככל שמאן להשלים עמה, היה על התובע להשיג בדרכים הקבועות לכך בדין, בין אם בפנייה לגורמים בצבא ובין אם בהבאת עצומותיו אל ערכאות המשפט המנהלי. תביעה כספית אישית נגד המראיינים, ואפילו נגד המדינה הבאה בנעליהם, בעילה החוזית הנטענת כאן, איננה אחת מן הדרכים הללו. גם נזק נפשי, הכרוך בפגיעה ביחסים החברתיים וביחסים עם בת-הזוג, בנטילתן של תרופות הרגעה ובאובדן מוחלט של אמון במערכת הצבאית, אינו ממין התוצאות הצפויות של ההפרה הנטענת. ועוד, אפילו אלך לשיטתו, ואקבע כי נכונותו של התובע להתראיין נבעה ממצג שווא שהוצג לו בדבר מהותו של הראיון ובדבר אפשרותו להשפיע על תוכן הסיכום, הרי ממה נפשך? אילו נמנע התובע מלהתראיין, כלום היה הוא משובץ לתפקיד בפרקליטות הצבאית? שמא גם אז היה הוא מניח את אי-שיבוצו לפתחה של הנתבעת? ושמא ביטולו של החוזה הנטען, מחמת ההטעיה אשר לה נטען, מוביל היה לאותו שיבוץ? כלום גלומה באותו ביטול חובתה של הנתבעת לערוך לתובע ראיון נוסף, ולערוב לתוצאותיו? אינני סבור כן. והלא היה זה התובע אשר אמר, בדיון בפני: "אני מניח שלאחר שהתלוננתי על כך שהופרה ההתחייבות להעיר הערות, לאחר שהלנתי על התנהלות נציגיו, ולאחר שהגשתי קבילה לנציב קבילות החיילים שהורה שיש לשוב ולבחון את טענותיי על אף שהפצ"ר קבע כי אינו מוצא מקום לטיפול נוסף בפנייתי, בוודאי שהאפשרות להיקלט לשורותיה של הפרקליטות הצבאית, או לכל הפחות לבקש סיכום ריאיון נוסף אובייקטיבי, התייתרה, כי סגן הפצ"ר המשיך לכהן בתפקידו" (עמ' 6, ש' 11-7). אמת, אם מצויה חובה לערוך ראיון או להפיצו בדרך נתונה הרי אין היא נובעת מהסכם שבו נקשרו הצדדים או מתוצאות קיומו או הפרתו, כי אם מחובותיה של הנתבעת כרשות מנהלית. את אלו, אין אוכפים בתביעה אזרחית לקיום חוזה. ב. חובת תום-הלב במשא ומתן 16. גם אם לא נקשר בסופו של יום חוזה, אין הדבר פוטר מחובתם של צדדים לנהל את המשא-ומתן לקשירתו בדרך מקובלת ובתום לב. על כך מצווה סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי). כך, בין השאר, על אלה להקפיד בגילוי נאות של המידע הרלוונטי לקשירת החוזה, להימנע ממצגי שווא ולנהוג זה בזה בכנות. עיינתי, ושבתי בעיינתי, בטענות התובע ולא עלה בידי למצוא בהן אחיזה להפרתה של חובה זו מצדם של גורמי הנתבעת. כמצוין לעיל, איני סבור כי הראיון שנערך היה כוזב. איני סבור כי תכליתו הייתה לפגוע בתובע. איני סבור כי הסיכום הופץ במתכוון כפי שהופץ. לפיכך, לא נמצאה לתובע טענה מוצקה בדבר הפרתה של חובת תום-הלב במשא ומתן. זאת, בין אם תידרש לחוזה בענין הפצת הסיכום; בין אם לחוזה-נספח בדבר אופן ניהולו של הראיון; ובין אם לחוזה עיקרי לקביעת עתידו של התובע בשירות-הקבע. ג. עילות בנזיקין 17. להיעדרו של קשר סיבתי בין התנהלותם של גורמי הפרקליטות לבין הנזקים הנטענים שיכוּת גם לסוגיית הרשלנות, שהוכחתה דורשת קשר כזה. ברם, להשקפתי, טענה לאחריותה של הנתבעת ברשלנות כושלת כבר קודם לכן, בהיעדר התרשלות. גם אם נמצא, כי תקלה יצאה תחת ידיה של הנתבעת בהפצתו של סיכום הראיון לאל"מ דנון קודם שנמסר העתק לתובע, הרי שאין הדבר עולה כדי "מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות" (סעיף 35 לפקודת הנזיקין). בגדרי קביעתה של התרשלות נדרש למצוא כי השתכלל יסוד הצפיות, היינו, כי המזיק צפה או שצריך היה לצפות כי בעקבות מעשהו (או מחדלו) יארע הנזק, ובכל זאת הוא לא נמנע מן המעשה או המחדל. אשוב ואטעים כי להשקפתי, הנזק שבו דיבר התובע - תהא זו הפגיעה הנפשית אשר לה נטען, ויהא זה, מקל וחומר, הנזק הכספי והחברתי - איננו מן התוצאות הצפויות של שליחתו של סיכום ראיון, למי שהיא ממילא נמענתו, יום לפני שהוא נשלח לנמענים האחרים. באין התרשלות - חיוב ברשלנות ממילא לא יוכל לקום. וככל שנטען, כי עצם הבדיקה של פניותיו של התובע בידי לשכתו של הפצ"ר ובידיה של סרן מימון נעשתה בהתרשלות, הרי שאני מתקשה למצוא קשר סיבתי בין הדבר לבין נזק מוכח. לא מצאתי, כי ניתן לייחס לנתבעת עוולה לפי סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין - הפרתה של חובה חקוקה. "מפר חובה חקוקה הוא", כאמור באותה הוראה, "מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק". החיקוק הנוגע בדבר הוא, להשקפת התובע, פקודת המטה הכללי שמספרה 35.0822. פקודה זו, הקובעת לפי לשונה "את חובות המפקד בנושא ראיונות חיילים", מונה, בפירוט רב, סוגים שונים של ראיונות שיש לקיים בנסיבות הנזכרות שם. גם אם אניח, כי הראיון שערך סגן הפצ"ר לתובע בא בגדריו של אחד מאלה - למשל כ"יוזמת מפקדים" (סעיף 9 לפקודה) - הרי שההוראה היא כי "החייל זכאי לקבל העתק של סיכום הראיון, מאושר בחתימת המראיין" (שם, בסעיף 13). הפקודה איננה קובעת דבר וחצי דבר באשר למועד מסירתו של ההעתק ובאשר ליחס בינו לבין מסירתם של העתקים לגורמים אחרים, זולת החייל. מאחר שאין חולק, כי העתקו של סיכום הראיון נמסר לתובע, הרי שדבר בהוראת הפקודה לא הופר. על הפרתו של כל חיקוק אחר לא הצביע התובע. סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע כעוולה "הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו", ויספוג עקב כך נזק כספי. זוהי עוולת התרמית, וגם אותה לא אוכל לייחס לנתבעת. משלא נמצא, כי סגן הפצ"ר הוליך את התובע שולל להאמין כי סיכום הראיון יועבר להתייחסותו, וממילא לא עשה כן מתוך ידיעה כי אין בכוונתו לעמוד באותה הבטחה, איני סבור כי התובע רומה. כפי שכבר ציינתי, אי-השיבוץ לפרקליטות הצבאית אין יסודו בענין זה, אלא הוא פרי של החלטה מקצועית בדבר הצבה לתפקידים ביחידות הצבא השונות. לפיכך, גם יסוד הגרימה לנזק ממוני, חלק בלתי נפרד מיסודות העוולה הזו, אינו מתקיים. ועוד, היות שלא מצאתי כל יסוד לטענה כי התובע רומה לאחר מעשה, בתשובות לפניותיו, הרי שגם בנטען לענין התנהלותם האוחרת של גורמי הנתבעת אין אחיזה לעוולה הנזכרת. ד. המשפט המנהלי - לערכאותיו 18. לבסוף, וגם זה צוין כבר, על הטענות שיסודן במשפט המנהלי - על נדבכיהן השונים: הבטחה שלטונית, פגם בהליך, פגם בשיקול-הדעת, שימוש לא הולם בסמכות ועוד - להתברר בין גדריו של תחום משפטי זה. בכך, להשקפתי, מצויים סיכום הדברים ועיקרם: סוגיית שיבוצו או אי-שיבוצו של אדם לתפקיד במערכת הצבאית, שהוכרעה על יסודו של שיקול-דעת המסור לגורמי המִנהל הרלוונטיים, לא תוכל להתברר בגדרה של תביעה אישית לחיוב כספי נגד הגורם המחליט. הצדק עם נציגה המלומד של הנתבעת, מר צמח, כי אין לבלבל את היוצרות, גם אם רב בלבו של התובע על המערכת שבה שירת. זה, בתמצית, מה שארע כאן, ובהירות הדבר אינה מיטשטשת חרף הניסיון לעטותו אצטלות של חֶלֶף. ואם עיקר מצוי, כדברי התובע בפסקה השנייה להודעתו מיום 29.8.11, בכך ש"המשיבים כקצינים בצה"ל לא עמדו בסטנדרט ההתנהגות הנדרש מקצינים", גם אז נדרש הוא לתור אחר מזור בתוך הצבא, ואם לא שם, הרי שבערכאות המשפט המנהלי. תובענה אזרחית אינה הדרך ההולמת. סוף דבר 19. על יסוד כל האמור, לא מצאתי כי הוכחו יסודותיה של התביעה. דינה הוא אחד: דחייה. נתתי דעתי על הוצאות שהוציאה המדינה בהתגוננות מפני תביעה זו ועל הזמן השיפוטי הניכר עד מאד שהוקדש לבירור; ומנגד - על כותרתו של ההליך: "תביעה קטנה", ועל התחושות הקשות אשר מלוות את התובע מראשיתו, ופסק-דין זה ודאי לא ייטיבן. בשקלול הדברים, מצאתי מקום לחייב את התובע לשלם לאוצר-המדינה, בתוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק-הדין לידיו (ימי הפגרה באים במניין), הוצאות בסך של 1,500 ש"ח. לא ישולם הסכום במועדו, הוא יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התובענה ועד למועד התשלום בפועל. שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמניפרקליטות המדינהפרקליטיםצבא