דחיפת רכב - תאונת דרכים

האם תאונה בזמן דחיפת רכב נחשבת תאונת דרכים ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דחיפת רכב - תאונת דרכים: א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' עדי חן-ברק) מיום 30.7.2012, ב-ת.א. 39677-04-10, לפיו נקבע שרק הרכב הפרטי שהיה מבוטח אצל המערערת הוא בבחינת רכב שהיה המעורב בתאונת הדרכים שאירעה ביום 1.3.09 ובה נפגע התובע, ואילו משאית הגרר שהיתה מבוטחת אצל המשיבה איננה בבחינת רכב המעורב בתאונה, ולכן גם לא מוטלת על המשיבה חבות כלשהי בגין תאונה זו. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: התובע, בעל משאית הגרר, הגיש תביעתו כנגד המערערת וכנגד המשיבה בטענה כי נפגע ביום 1.3.09 כתוצאה מדחיפת רכב פרטי (המבוטח אצל המערערת) אותו ביקש להעמיס על משאית הגרר (שהיתה מבוטחת אצל המשיבה). ג. לאחר שמיעת הראיות קבע בית משפט קמא, כי מקובלת עליו במלואה עדות הנפגע (בעל משאית הגרר), באשר לנסיבות אירוע התאונה. הנפגע החנה את משאית הגרר במרחק כשלושה -ארבעה מטר מן הרכב הפרטי, כשצדו האחורי של הגרר נמצא בצד הקרוב לרכב הפרטי, ובזווית של כ-90 מעלות ממנו. בזווית זו, כך קבע בית משפט קמא, לא ניתן היה לגרור את הרכב, ולכן החליט הנפגע לדחוף את הרכב באופן ידני כשניים-שלושה מטרים, תוך שהוא מבצע חצי סיבוב ימינה. בעת דחיפת הרכב אחז הנפגע ביד אחת את ההגה, כשדלת הרכב פתוחה, וביד השנייה דחף. טרם תחילת הדחיפה הוריד הנפגע את בלם היד של הרכב. תוך כדי ביצוע הדחיפה הידנית התדרדר הרכב מספר פעמים לאחור עקב השיפוע שהיה במקום. באחת הדחיפות קדימה, עקב המאמץ הרב שנאלץ הנפגע להפעיל לצורך הדחיפה, כדי שהרכב לא ימחץ את רגלו, חש הנפגע כאב חד ברגלו, ובדיעבד התברר שקרע את הגיד והשריר בשוק רגל שמאל. ד. הפגיעה, כך קבע בית משפט קמא, היא תולדת המאמץ שהפעיל הנפגע בדחיפת הרכב. בית משפט קמא מוסיף ומציין, שהנפגע העיד בבית המשפט, כי הפגיעה לא נגרמה מחמת התדרדרות הרכב לאחור ועלייתו על רגלו, אלא רק כתוצאה מן המאמץ שהשקיע הנפגע על מנת לדחוף את הרכב קדימה. בית משפט קמא ציין שעדות הנפגע אינה בגדר עדות יחידה הואיל ויש לה סיוע בעדות בעלת הרכב הפרטי, שהבהירה, כי הרכב הפרטי חנה בשיפוע קל, כך שחלקו הקדמי למעלה והאחורי למטה, והיה קשה מאד לדחוף את הרכב קדימה. גירסת הנפגע, לפי קביעת בית משפט, הוכחה כראוי. ה. בשאלה האם עובר לפגיעה חיבר הנפגע את כבל הגרירה לרכב, קיבל בית משפט קמא את עדות הנפגע לפיה בטרם החל את הגרירה הידנית של הרכב הוא הפעיל את הכננת מתוך משאית הגרר, משך את הכבל באורך של מספר מטרים וחיבר אותו ידנית לרכב הפרטי. זאת, על אף שבשלב זה של גרירת הרכב באופן ידני אין כל צורך בביצוע פעולה זו שהרי ממילא טרם נעשה שימוש בכננת ובכבל המשיכה. בית משפט קמא מציין שהנפגע הסביר, כי את הפעולה המתוארת לעיל (חיבור כבל הגרירה לרכב) הוא מבצע אוטומטית טרם ביצוע הגרירה. הפעלת הכננת לצורך שחרור כבל הגרירה מתבצעת אך ורק מתוך תא הנהג (של המשאית), ולכן סביר כי הנפגע יבצע פעולה זו מיד בהגיעו למקום הגרירה, וטרם ירידתו מן המשאית. חיזוק לגירסה זו ראה בית משפט קמא בעדות בעלת הרכב הפרטי. ו. בית משפט קמא מציין, שמן העדויות ניתן להבין שעם הגיעו למקום סבר הנפגע שאולי ניתן לגרור את הרכב ממקומו (ולכן הצורך בחיבור כבל הגרירה), אך בהמשך, משבחן את הזווית ומיקום הרכב ביחס לגרר וביחס לרכבים חונים אחרים, הבין הנפגע, כי עליו לבצע קודם כל דחיפה ידנית של הרכב הפרטי. ז. בשאלה האם מתח הנפגע את כבל הגרירה לפני ביצוע הגרירה הידנית, קבע בית משפט קמא שאין לקבוע כי עובר לתחילת הדחיפה הידנית הפעיל הנפגע את ידית הכבל וביצע מתיחה של הכבל, ובפרט שאין הדבר מתיישב עם העובדה שהרכב הפרטי התדרדר לאחור במהלך הדחיפה, שכן אילו היה מחובר בכבל מתוח לגרר הוא לא היה מתדרדר לאחור. ח. בשים לב למימצאים העובדתיים שנקבעו קבע בית משפט קמא, כי רק הרכב הפרטי היה מעורב בתאונה. משאית הגרר, כך קבע בית משפט קמא, אינה בבחינת "רכב מעורב", משלא נעשה במשאית כל שימוש בעת הפגיעה, ולחלופין, בהעדר קשר סיבתי בין השימוש שנעשה במשאית לבין הפגיעה נשוא התביעה. ביחס לרכב הפרטי קבע בית משפט קמא, שהפגיעה אירעה מחמת המאמץ שהיה כרוך בדחיפת הרכב, ומתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין השימוש לנזק, והנפגע היה "המשתמש" ברכב הפרטי. לעומת זאת, בעת התאונה לא נעשה במשאית שימוש אף אם עובר לאירוע חובר כבל הגרירה לרכב הפרטי. דחיפת הרכב הפרטי, כך קובע בית משפט קמא, היתה ידנית, ללא הפעלת הכננת ומבלי שנעשה שימוש כלשהו במשאית הגרר ו/או בכבל הגרירה. ט. בהתייחס לרע"א 7509/98 כהן נגד הפניקס (מיום 27.2.00) ו-ת.א. (שלום נצרת) 16516-12-09 טנוס נגד הראל (מיום 3.4.11) אליהם הפנה ב"כ המערערת ציין בית משפט קמא, שהפגיעה נשוא התביעה הנדונה כאן אירעה אך ורק בגין המאמץ שהושקע בדחיפתו הידנית של הרכב הפרטי, בעוד שבמקרים אליהם הפנה, כאמור לעיל, ב"כ המערערת מדובר היה בפגיעה כתוצאה מפעולת לוואי, כאשר מדובר היה בגרירת הרכב המבוטח. י'. עוד ובנוסף הפנה בית משפט קמא למגמת הצמצום הקיימת בפסיקת בתי המשפט בכל הנוגע להגדרת "תאונת הדרכים". מסקנת בית משפט קמא היתה איפוא שרק הרכב הפרטי המבוטח אצל המערערת היה מעורב בתאונה זו, ולכן רק על המערערת לבדה לשאת בחבות. י"א. בית משפט קמא גם דחה את בקשת המערערת, שהוגשה ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, למתן ארכה להגשת הודעת צד ג' כנגד המשיבה לצורך חלוקת חבות בין שתי המבטחות לפי צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א -2001. בית משפט קמא דחה אמנם את הבקשה מחמת המועד המאוחר להגשתה, אך הוסיף שזו התוצאה גם לעיצומו של ענין, וזאת משאין לראות את המשאית כרכב מעורב בתאונה, ומשום כך גם אין תחולה לצו. התאונה לא נגרמה מחמת מעורבותם של מספר כלי רכב, ואין לראות את הנפגע כמי שהשתמש בשני הרכבים במועד התאונה. מוסיף בית משפט קמא, שאין די בקיום מגע בין כלי רכב כדי לקבוע שמשאית הגרר היתה מעורבת בתאונה, אלא יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש בגרר לבין התאונה (ע"א 1675/06 אררט נגד מנורה, מיום 31.10.02). י"ב. בית משפט קמא קבע את שיעור נזקו של הנפגע וחייב את המערערת בתשלום הפיצוי לנפגע. מדעיקרא, הגיש גם הנפגע ערעור על פסק הדין בהלינו על מיעוט הפיצוי, אך בישיבת קדם הערעור מיום 19.12.12 קיבל בא-כוחו הנוכחי של הנפגע את ההמלצה למשוך את ערעורו, וניתן באותו מעמד פסק דין בהתאם. י"ג. נותר איפוא בעינו רק ערעורה של "מנורה", מבטחת הרכב הפרטי, הטוענת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי משאית הגרר אינה בגדר כלי רכב "מעורב" לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 של חוק הפלת"ד. טוענת המערערת שהגדרת "שימוש" בחוק הפלת"ד כוללת גם גרירתו של רכב, ולטעמה, פעילות הגרירה מתחילה עם חיבורו של הנגרר לגורר ומסתיימת עם ניתוקו של הנגרר מן הגורר. טוענת המערערת כי פעולות שנעשו לצורך חיבור הנגרר לגורר מהוות חלק מפעולת הגרירה ועל כן הן נכללות בשימוש שעניינו "גרירת הרכב". המושג "גרירה", כך טוענת המערערת, כולל גם כל פעולה המכוונת וקשורה לביצוע הגרירה על ידי רכב גורר, כגון חיבור הנגרר לגורר בתחילת הגרירה, או ניתוק הנגרר מן הגורר בסיום הגרירה. עוד טוענת המערערת כי דחיפת הרכב הפרטי נעשתה לצורך חיבורו לרכב הגרר. י"ד. ב"כ המערערת מפנה בטיעוניו ל-רע"א 759/98 כהן נגד הפניקס, פ"ד נ"ד (1) 250. טוענת המערערת, כי ללא חיבור הנגרר לגורר עובר לתאונה, וללא דחיפת הרכב הפרטי לכיוון רכב הגרר, לא ניתן היה לבצע את פעולת הגרירה, ולכן מדובר בפעולה שהיתה הכרחית לצורך גרירת הרכב הפרטי, ולכן יש לראותה כחלק משימוש "הגרירה" הכלול בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפי חוק הפלת"ד. ט"ו. לחלופין טוען ב"כ המערערת, כי מרגע שנעשה חיבור בכבל בין רכב הגרר לבין הרכב הפרטי, יש לראות את שני כלי הרכב כרכב אחד, ולכן הידרדרות הרכב הפרטי מהווה למעשה "התדרדרות" או "התנתקות " או "נפילה" של חלק מרכב הגרר, משמע, יש לראות את רכב הגרר ואת הרכב הנגרר כרכב אחד שהיה מבוטח בביטוח חובה אצל המשיבה. ט"ז. מוסיף ב"כ המערערת, שבעת אירוע התאונה כבר החל השימוש במשאית הגרר, בין אם באופן הצבת המשאית לצורך העלאת הרכב הפרטי על גבי משאית הגרר, ובין אם בעצם שחרור הכבל מן הגרר, בין אם באמצעות חיבור כבל הגרר לרכב הפרטי, ובין אם בהפעלת הכננת מתוך משאית הגרר באמצעות הכח המיכני של רכב הגרר. מדובר, כך טוען ב"כ המערערת, בפעולות הנדרשות לשם הגרירה ולכן לטעמו, אין ספק שבעת אירוע התאונה כבר החלה פעולת הגרירה. י"ז. לטענת ב"כ המערערת שגה בית משפט קמא משקבע, כי התאונה אירעה בעת דחיפת הרכב הפרטי באופן ידני, וללא קשר למשאית הגרר. דחיפת הרכב הנגרר נעשתה, לטענת ב"כ המערערת, במסגרת ולצורך פעולת הגרירה. מדובר בפעולת לוואי לפעולת הגרירה, כשהרכב הנגרר כבר היה מחובר בכבל לרכב הגרר, ומטרת הדחיפה היתה לאפשר את משיכת הרכב הנגרר בזווית שתאפשר להעלות אותו על גבי רכב הגרר. י"ח. עוד טוען ב"כ המערערת, כי שגה בית משפט בהחלטתו מיום 11.4.11, משדחה את בקשת המערערת לאפשר לה לשגר הודעת צד ג' כנגד המשיבה בגין השתתפות בחלוקה שווה בפיצוי שייפסק לתובע מכח צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001. משדחה בית משפט קמא את בקשתה זו של המערערת לגופו של ענין חוזרת המערערת על טענתה כי שגה בית משפט קמא משקבע כי מאחר והתאונה לא נגרמה כתוצאה ממעורבותם של מספר כלי רכב, אין לראות את הנפגע כמי שהשתמש בשני הרכבים בעת התאונה. לטעמה של המערערת, עצם החיבור בין שני הרכבים באמצעות הכבל עובר לתאונה עונה על דרישת המגע, ומכאן שמדובר בתאונה שבה היו מעורבים רכב כבד אחד (רכב הגרר), ורכב קל (הרכב הפרטי), ולכן לפי סעיף 2 (א') של הצו על המשיבה לשאת במחצית מן הפיצויים שנפסקו לזכות הנפגע. עד כאן תמצית טענות המערערת. י"ט. המשיבה, לעומת זאת, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא הן באשר לקביעות העובדתיות והן באשר למסקנות המשפטיות. כ'. באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים, ובישיבה שהתקיימה בפנינו בתאריך 5.3.13 חזרו בפנינו באי כוחם של שני הצדדים על תמצית טיעוניהם. לאחר שעיינו בטיעוניהם של שני הצדדים, בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. כ"א. למותר להזכיר את ההלכה הידועה לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובמימצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. קיימים כמובן יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו, שהרי בית משפט קמא ניתח את התשתית הראייתית שהונחה בפניו, וקבע את המימצאים שעליהם ביסס את מסקנותיו המשפטיות, ואין כל הצדקה להתערב בקביעות עובדתיות אלה. כ"ב. גם איננו סבורים שנפלה שגגה במסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא בקובעו: "בהתאם לעובדות שהוכחו יש לקבוע כי הרכב הפרטי בלבד היה מעורב בתאונה וכי התובע היה "משתמש" ברכב זה. משאית הגרר אינה בבחינת "רכב מעורב" משלא נעשה בה כל שימוש בעת הפגיעה ו/או לחילופין משלא מתקיים קשר סיבתי בין השימוש שנעשה בה לבין הפגיעה נשוא התביעה". כ"ג. מסקנות משפטיות אלה של בית משפט קמא מבוססות כראוי על עדות הנפגע שהיתה מהימנה על בית משפט קמא באשר לנסיבות אירוע התאונה, וזו אף נתמכה על ידי בעלת הרכב הפרטי. כ"ד. הנפגע, כך עולה מעדותו, החנה את משאית הגרר במרחק של שלושה -ארבעה מטרים מן הרכב הפרטי, כשהצד האחורי של הגרר נמצא בצד הקרוב לרכב הפרטי, ובזווית של כ-90 מעלות ממנו. בזווית זו לא יכול היה הנפגע לגרור את הרכב, ולכן החליט לדחוף את הרכב באופן ידני 2-3 מטרים, תוך שהוא מבצע חצי סיבוב ימינה. כ"ה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, לפי עדות הנפגע, שתוך כדי ביצוע הדחיפה הידנית התדרדר הרכב מספר פעמים לאחור בשל השיפוע שהיה במקום. באחת הדחיפות קדימה, עקב המאמץ הרב שנאלץ הנפגע להפעיל לצורך הדחיפה, בכדי שהרכב לא ימחץ את רגלו, חש הנפגע כאב חד ברגל, ובדיעבד התברר שקרע את הגיד והשריר בשוק רגל שמאל. בית משפט קמא מציין, שהנפגע העיד שהפגיעה לא נגרמה מחמת התדרדרות הרכב לאחור ועלייתו על רגלו של הנפגע, אלא רק כתוצאה מן המאמץ שהשקיע הנפגע כדי לדחוף את הרכב קדימה. כ"ו. אמנם, משהגיע הנפגע עם משאית הגרר למקום, ובטרם החל את הדחיפה הידנית של הרכב, הוא הפעיל את הכננת מתוך המשאית , משך כבל באורך מספר מטרים, וחיבר אותו ידנית לרכב הפרטי. ואולם, בשלב זה של גרירת הרכב באופן ידני אין צורך בפעולה זו, שהרי ממילא טרם נעשה שימוש בכננת ובכבל המשיכה, אך הנפגע, לפי עדותו, מבצע פעולה זו (של חיבור כבל הגרירה לרכב ) אוטומטית טרם ביצוע הגרירה, וטרם ירידתו מן המשאית, עם הגעתו לשטח. כ"ז. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי מעדות הנפגע ניתן להבין שעם הגיעו למקום הוא סבר שאולי ניתן יהיה לגרור את הרכב הפרטי ממקומו, ורק בהמשך, משבחן את זווית מיקום הרכב הפרטי ביחס לגרר וביחס לרכבים החונים האחרים, הבין שעליו לבצע קודם כל דחיפה ידנית . כ"ח. אכן בתחילת עדותו אמר הנפגע, שביצע מתיחה של כבל הגרירה לפני הדחיפה הידנית, אך כשנשאל על כך באופן ישיר השיב: "אתה מנסה להטעות אותי" (עמ' 15, ש' 7). וכן: "אני כבר לא זוכר אם קודם דחפתי את האוטו ואחר כך נתתי מתיחה לכבל או להיפך" (עמ' 15, ש' 1). נוכח דבריו אלה של הנפגע הגיע בית משפט קמא למסקנה, המבוססת, שאין לקבוע כי עובר לתחילת הדחיפה הידנית הפעיל הנפגע את ידית הכבל וביצע מתיחה של הכבל, מה גם שהרכב הפרטי התדרדר לאחור במהלך הדחיפה, והרי אילו היה הרכב מחובר בכבל מתוח לגרר, לא היה מתדרדר לאחור. בקביעתו זו של בית משפט קמא אין להתערב. כ"ט. על יסוד כל אלה, בדין הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה הרכב הפרטי, והוא בלבד, היה מעורב בתאונה, כשהנפגע היה אותה עת "משתמש" ברכב זה, ואילו משאית הגרר לא היתה בגדר "רכב מעורב". ל'. יתר על כן, כעולה מקביעותיו של בית משפט קמא הפגיעה נגרמה כתוצאה מן המאמץ שהשקיע הנפגע כדי לדחוף את הרכב הפרטי קדימה - עמ' 4 רישא של פסק הדין. דחיפתו של רכב כלולה בהגדרת "שימוש" אשר בחוק הפלת"ד, והדחיפה בוצעה, כעולה מכל האמור לעיל, ברכב הפרטי. ל"א. ב"כ המערערת הפנה בטיעוניו ל-רע"א 7509/98 אורן כהן ואח' נגד הפניקס ואח' פ"ד נ"ד (1), 250, אך נציין שעובדות המקרה שם שונות בתכלית מעובדות המקרה שבפנינו. בענין אורן כהן נגד הפניקס מדובר היה בג'יפ שעליו הותקנה כננת לחילוץ עצמי של הג'יפ למקרה שייתקע במהלך העבודה. אביו של התובע החנה את הג'יפ בחצר ביתו, אך הותיר אותו פתוח. התובע, אחיו, ושכן נוסף, שיחקו בג'יפ וכוונתם היתה לפרוס את כבל הכננת במטרה לחבר אותו לעמוד בחצר, כדי לגרור את הג'יפ. התובע החזיק בוו המצוי בקצה הכבל, ויחד עם השכן ניסה למשוך את הכבל, אך ללא הצלחה. אחיו של התובע החזיק באותו זמן בשַלָט והתובע אמר לו שילחץ על הכפתור האדום. האח אכן לחץ על הכפתור האדום, וכתוצאה מכך נמשך הכבל כלפי פנים, ומחץ את אצבעותיו של התובע. ל"ב. בית המשפט העליון קבע באותו מקרה שהגם שהג'יפ לא היה תקוע ולא נזקק לגרירה, עדיין יש לסווג את התאונה שהתרחשה כתוצאה מן השימוש בכננת כפעולת גרירה, הואיל ועצם נחיצותה של הגרירה אינה רלוונטית להגדרה, כשם שעצם נחיצותה של נסיעה ברכב אינה רלוונטית לשאלה האם הנסיעה מהווה "שימוש". עוד נקבע, שהעובדה שסיבת השימוש היתה למשחק ילדים, אינה מעלה ואינה מורידה. הנה כי כן, ברי שנסיבות המקרה בענין אורן כהן נגד הפניקס שונות לחלוטין מן המקרה שבפנינו, כאשר בענין אורן כהן אין ספק שהפגיעה בתובע אירעה עקב פעולת גרירה. ל"ג. לא נעלם מעינינו שכב' הנשיא (בדימוס) א' ברק כתב בענין אורן כהן נגד הפניקס, שם, בפיסקה 10: "....על כן, ניתן לסווג את פעולת החילוץ העצמי כ"גרירה". ממילא, גם תאונות שיתרחשו במהלך פעולות ההכנה לגרירה יסווגו כ"גרירה" וכ"שימוש ברכב מנועי"....." ל"ד. בענייננו, וכעולה מן העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, הפגיעה בנפגע נגרמה כתוצאה מן המאמץ שהשקיע על מנת לדחוף ידנית את הרכב הפרטי קדימה, הואיל והרכב התדרדר מספר פעמים לאחור עקב השיפוע שהיה במקום ובאחת מן הדחיפות קדימה, והמאמץ הרב שנאלץ הנפגע להפעיל לצורך הדחיפה הידנית כדי שהרכב הפרטי לא ימחץ את רגלו, הוא קרע את הגיד והשריר בשוק רגל שמאל. המדובר איפוא בפגיעה שאירעה תוך כדי "שימוש" ברכב הפרטי שהרי דחיפתו של רכב כלולה בהגדרת שימוש. ל"ה. דחיפתו של הרכב הפרטי נעשתה ידנית, מבלי שנעשה עובר לפגיעה שימוש כלשהו במשאית הגרר. אמנם הנפגע משהגיע לשטח, הפעיל את הכננת מתא הנהג של המשאית, משך כבל באורך של מספר מטרים, וחיבר ידנית את כבל הגרירה לרכב הפרטי. כפי שקבע בית משפט קמא (סעיף 20 של פסק הדין) ניתן להבין שכאשר הנפגע הגיע למקום הוא סבר שאולי ניתן יהיה לגרור את הרכב ממקומו, דבר המסביר מדוע חיבר את כבל הגרירה כבר בהתחלה. ואולם, בהמשך, משבחן הנפגע את זווית העמידה של הרכב הפרטי ביחס למשאית הגרירה, ואת מיקום הרכב הפרטי ביחס לרכבים החונים האחרים, הבין כי עליו לבצע קודם כל דחיפה ידנית, והכוונה היא דחיפה ידנית של הרכב הפרטי. ל"ו. המדובר איפוא בפעולה מקדימה. משמע, רק לאחר שהיתה מסתיימת הדחיפה הידנית של הרכב הפרטי (תוך ביצוע חצי סיבוב ימינה), רק אז ניתן היה להתחיל בפעולת גרירה על ידי משאית הגרר. אין לראות, לדעתנו, את השלב הזה שבו בוצעה דחיפתו הידנית של הרכב הפרטי, כחלק מפעולת הגרירה, וזאת אף אילו ניתן היה לראות בכך משום פעולת לוואי שנועדה לאפשר את ביצוע פעולת הגרירה, שכן נפסק, כי פעולה שנועדה לאפשר את השימוש העיקרי, איננה חלק מן השימוש העיקרי, ואנו מפנים בענין זה לרע"א 9084/05 אגד בע"מ נגד ינטל (מיום 29.10.07) בפיסקה 7: "עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ"הנסיעה" ממש. כמו כן עצם קיום חובה - בדין או במערכת כללים אחרת - לבצע פעולה מסויימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים....". וכן עיינו ע.א. (מחוזי חיפה) 44767-05-12 הראל בע"מ חברה לביטוח נגד אביטל מגן, (מיום 7.1.13), בפיסקה 10: "נוסיף עוד, כי העובדה שפעולת הלחיצה על השלט היא חיונית להתחלת הנסיעה, איננה "מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים.....", אף אם קיימת השתלשלות עובדתית בין האירוע לבין הנסיעה.....". נוסיף ונציין, כי בשלב זה עדיין לא היתה מעורבות כלשהי של משאית הגרר. כבל הגרירה שאותו קשר הנפגע לרכב הפרטי בשעה שהגיע לשטח - לא היה מתוח, ונחזור ונפנה לדבריו של בית משפט קמא בסעיף 21 לפסק דינו: "נוכח דברים אלו אין לקבוע כי עובר לתחילת הדחיפה הידנית הפעיל התובע את ידית הכבל וביצע מתיחת הכבל. בפרט הדבר גם אינו מתיישב עם העובדה כי הרכב הפרטי התדרדר לאחור במהלך הדחיפה שכן לו היה מחובר בכבל מתוח לגרר לא היה מתדרדר לאחור". ל"ז. בשים לב לפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון אין לראות בדחיפתו הידנית של הרכב הפרטי, על מנת להביאו למיקום ולזווית שמשם ניתן יהיה להתחיל את גרירתו על-ידי משאית הגרר, משום "שימוש" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הואיל והוא איננו עונה על המבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית. כפי שנכתב על-ידי כב' השופט (בדימוס) א. ריבלין ברע"א 9084/05 אגד נ' ינטל (מיום 29.10.2007), בפיסקה 7: "דעתי שלי היא שהאבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת "השימוש ברכב" שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורות של "דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה" (השוו: א. ריבלין, תאונת הדרכים - דרכי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית 1998, עמ' 158)". נזכור, שפסק דינו של בית משפט העליון בעניין אורן כהן ניתן בתאריך 27.2.2000, ופסק הדין בעניין ינטל, ניתן בשנת 2007. על כך יש להוסיף גם את דבריו של כב' השופט (בדימוס) א. ריבלין בפסק דין נוסף שניתן כשנתיים מאוחר יותר - רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (מיום 4.2.2009), בפיסקה 5, וגם שם חוזר בית המשפט העליון על כך שלהבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי", שנועדה להרחיב את הגדרת ה"שימוש ברכב" שוב אין נפקות: "ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (לא פורסם, 29.10.2007) (להלן: עניין ינטל), ציינו כי "ההבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לוואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של 'דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה'" (פסקה 7 לפסק הדין). עמדה זו, הרואה ברשימת השימושים שבהגדרת המשנה רשימה סגורה, עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. החוק מנוסח בצורה קזואיסטית אשר אינה מקימה על-פי לשונה אפשרות להכיר באירועים שאינם נופלים למקרים המוזכרים בה במפורש כ-"שימוש ברכב מנועי". בחינה של ההיסטוריה החקיקתית מעלה אף היא כי כוונת המחוקק הייתה ליצור רשימה סגורה של דרכי שימוש (ראו גם אמרת האגב של הנשיא א' ברק בשאלה זו בפסקה 6 לפסק הדין בעניין דראושה הנ"ל). תפיסת דרכי השימוש בהגדרת המשנה כרשימה סגורה מאיינת את האפשרות לקבוע כי שימושים נוספים, שאינם מוזכרים ברשימה (לאחר מיצוי "הפוטנציאל הפרשני" הגלום בה, כלשונו של הנשיא ברק), יבואו בגדר "תאונת דרכים" לפי מבחן כוללני כזה או אחר." לכן, גם אם כוונת הנפגע היתה לגרור את הרכב הפרטי באמצעות משאית הגרר, בסיום הדחיפה הידנית, ולאחר שיצליח להביא את הרכב למיקום ולזווית שיאפשרו את ביצוע הגרירה, הרי שלב מקדים זה אינו נכנס להגדרת "גרירה", כך שהפגיעה אירעה תוך כדי דחיפתו הידנית של הרכב הפרטי. ל"ח. כאמור, המסקנה העולה לדעתנו מן התשתית הראייתית היא שלא היתה בפגיעה זו מעורבות כלשהי של משאית הגרר. הפגיעה אירעה תוך כדי דחיפתו הידנית של הרכב הפרטי, שנועדה להביאו למיקום ולזווית שיאפשרו ביצוע הגרירה, לאחר ביצוע חצי סיבוב ימינה, דהיינו, רק לאחר שהיתה מסתיימת פעולת הדחיפה הידנית ניתן יהיה להתחיל בפעולת הגרירה, כך שבשלב זה גם אין המדובר בפעולת לוואי או בהכנה לגרירה, כי אם בדחיפה ידנית של הרכב הפרטי בלבד. ל"ט. גם אין להתערב במסקנת בית משפט קמא לפיה אין תחולה בענייננו לצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (מבלי להידרש לדחיית הבקשה להארכת מועד להגשת הודעת צד ג'). מ'. סעיף 2 (א) של הצו קובע כי: "אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל, 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3 (ב) לחוק. המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל, ובינם לבין עצמם, יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים". (ההדגשה שלנו). מ"א. בית משפט קמא קבע שהתאונה לא נגרמה כתוצאה ממעורבותם של מספר כלי רכב, ואין לראות את הנפגע כמי שהשתמש בשני הרכבים בעת התאונה. בית משפט קמא ציין, ובצדק, שאין די בקיומו של מגע בין כלי רכב כדי לקבוע שמשאית הגרר היתה מעורבת בתאונה אלא יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש בגרר לבין התאונה. מ"ב. טוענת המערערת בעמ' 7 לעיקרי הטיעון מטעמה, כי עצם החיבור בין שני הרכבים באמצעות כבל הגרירה עובר לתאונה עונה על דרישת המגע ולכן יש לראות את הרכב הכבד (משאית הגרר) כמעורב בתאונה, ואולם אין בידינו לקבל טענה זו. מ"ג. לדעתנו, יש לראות את הוראת סעיף 2 (א) של הצו (כמצוטט לעיל), כקשורה בטבורה לסעיף 3 (ב) של חוק הפלת"ד: ".... רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" מ"ד. בצדק הסתמך בית משפט קמא בענין זה על האמור בע"א 1675/06 אררט בע"מ נגד מנורה בע"מ, מיום 31.10.02: "הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את "המעורבות" בתאונה במשקפי "המגע" אלא שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות אך בשום פנים אינה באה להוסיף או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה". (ההדגשה שלנו). מ"ה. מקובלת עלינו טענת המשיבה לפיה יש לפרש את הצו בכפיפות להוראות החוק והפסיקה. משהמסקנה אליה הגיע בית משפט קמא הינה שמשאית הגרר לא היתה מעורבת בתאונה ממילא גם אין תחולה להוראת סעיף 2 (א) של הצו. מ"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ולפיכך אנו דוחים את הערעור. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד תאונות דרכים בסכום כולל של 8,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. רכבתאונת דרכים