מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנגדות לאישור תכנית בוועדה המקומית: מבוא: בעתירה מנהלית אשר מונחת בפניי מבקשים העותרים להורות על בטלות תכנית מפורטת מס' 1/מע1מק/2352/79, בטענה כי התכנית אושרה על ידי הועדה המקומית- המשיבה 1, בהעדר סמכות. בנוסף, נטען כי המשיבה 1 לא פרסמה את דבר הפקדת התוכנית כדין, וכן לא שלחה לעותרים הודעה על כך. בכתבי התשובה העלו המשיבים טענה מקדמית לפיה העתירה הוגשה בשיהוי, ולפיכך, דינה להדחות על הסף. בישיבת יום 9.5.12 קבעתי כי תחילה תידון ותוכרע טענה מקדמית זו. העובדות הצריכות לעניין: הועדה המקומית לתכנון ובנייה יקנעם עילית, הוקמה באמצע שנת 2010. טרם הקמתה נדונו כל ענייני התכנון והבניה הקשורים ליקנעם בפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים". העותרים הם בעלי זכויות בבית ברחוב יפה נוף 27, יקנעם עילית, אשר מצוי בתחומה של הועדה המקומית לתכנון ובניה יקנעם. בית העותרים גובל עם ביתו של המשיב 2. ביום 24.11.2009 אושרה למתן תוקף, על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים", תכנית מפורטת מס' 1/מע1מק/2352/79 (להלן: "התכנית"), שיזם המשיב 2. התכנית פורסמה למתן תוקף ביום 17.05.10. התכנית כללה "הגדלת מס' יח"ד ומספר קומות (3 במקום 2), שינוי קווי בניין, הגדלת כיסוי קרקע, תוספת 6% שטח עיקרי "לפי סעיף 9א' לתקנות סטיה ניכרת". דבר הפקדת התכנית פורסם כחוק בשלושה עיתונים יומיים. בנוסף, ביום 10.8.09 הודיע מהנדס הוועדה המקומית "מבוא העמקים" על הפקדת התכנית בדואר רשום לשכני המשיב 2, ביניהם עותר מס' 3 (העתק מפרסום בשלושה עיתונים והודעת מהנדס הועדה המקומית בדבר משלוח דואר רשום לשכני המשיב צורפו כנספח ג' לכתב התשובה מטעם המשיב 2). ביום 3.9.09 הודיע משרד מהנדס העיר יקנעם לוועדה המקומית "מבוא העמקים" כי דבר הפקדת התכנית פורסם על לוחות המודעות: 1. עיריית יקנעם, 2. מינהל הנדסה, 3. רחוב יפה נוף. בישיבת יום 9.12.09 בוועדה המקומית "מבוא העמקים" הוחלט על מתן תוקף לתכנית. הודעה בדבר מתן תוקף לתכנית פורסמה על לוחות המודעות על ידי משרד מהנדס העיר יקנעם במקומות הבאים: 1. עיריית יקנעם, 2. מינהל הנדסה, 3. רחוב יפה נוף. בנוסף, דבר אישורה של התכנית פורסם בשלושה עיתונים יומיים. פרסום בילקוט הפרסומים נעשה ביום 17.05.2010. כנגד אישורה של התכנית הוגשה העתירה שבכאן. תמצית כתב העתירה: העותרים הם בעלי זכויות בבית ברחוב יפה נוף 27, יקנעם עילית. בית המשיב 2 גובל בבית העותרים. המשיב 2 הקים מרחבים מוגנים בבית משותף לכיוון רחוב יפה נוף 27 לכיוון דרומי ולכל גובה הבניין שברחוב יפה נוף 25 (להלן: "המבנה הפוגע"). המבנה הפוגע חוסם אוויר, אור ונוף לבית העותרים. המשיב לא יידע את העותרים על כוונתו לבצע בניה במקום, כמו כן לא מסר להם דבר על הגשת הבקשה להיתר בניה או על הגשת התכנית המפורטת לאישור. לאחר שנבנו המרחבים המוגנים, ולאחר שבמשך תקופה סירבה הועדה המקומית ליתן לעותרים מידע, פנה בא כוחם לוועדה המקומית וטען כי לעותרים לא נשלחה כל הודעה, טרם מתן ההיתר. לאחר פנייה זו, הודע למשיב על התליית ההיתר, וניתנה למשיבים הזדמנות להגיש התנגדות בכתב תוך 15 ימים (ראה נספחים א' ו- ב' לכתב העתירה), אלא שההתנגדות נדחתה (ראה החלטת הועדה המקומית- נספח ג' לכתב העתירה). לטענת העותרים התכנית אושרה על ידי הועדה המקומית בהעדר סמכות, הואיל והיא כוללת הגדלת מספר יחידות הדיור, לרבות הגדלת סך כל השטחים למטרות עיקריות, ומשכך אינה בסמכות הועדה המקומית, בהתאם לסעיף 62א(א)(8) לחוק התכנון והבניה. לפיכך, בטלה. לא ניתנה לעותרים כל הודעה על הפקדת התכנית ולא הושם כל שלט בולט, בשטח. בהודעה, שלטענת העותרים לא נמסרה להם, נפל פגם. על פי ההודעה התכנית תוכננה להוסיף 6% שטחי שירות, כאשר בפועל התכנית הוסיפה 6% שטח עיקרי. גם בפרסום ברשומות ובעיתונות נפל פגם כאשר צוין כי על פי התכנית יוספו 6% שטחי שירות, ולא שטחים עיקריים, כפי שנעשה בפועל. העתירה לא הוגשה בשיהוי בשל כך שלא הובא לידיעת העותרים דבר הפקת התכנית ואישורה. טענות הצדדים בשאלת השיהוי שבהגשת העתירה: עיקר טענות המשיבה 1: עתירה זו כנגד התכנית, הוגשה ביום 17.01.12, קרוב לשלוש שנים לאחר פרסומה להפקדה לצורך התנגדויות ודיון בהתנגדויות, וכשנתיים לאחר אישורה למתן תוקף. משכך נגועה בשיהוי רב. הועדה המקומית פרסמה דבר הפקדת התכנית בעיתונים, במשרדי הרשות ובלוח המודעות ברחוב הסמוך למגרש. בנוסף, שלחה הועדה הודעה בדואר רשום לשני בעלי הנכסים הגובלים בנכס נשוא התכנית משני צידיו, יוסף אהרון ושלום שלום - העותר 3. יתרה מכך, העותר 3 פנה לוועדה המקומית באוגוסט 2011 ביקש לברר, לבדוק ולהלין על היתר הבניה שניתן למשיב 2 (פנייתו צורפה כנספח ב' לסיכומי המשיבה 1). בהיתר הבניה נרשם במפורש כי הוא מתייחס לתכנית מושא העתירה. לפיכך, גם אם העותרים לא דאגו לקבל את הדואר הרשום שנשלח אליהם בדבר הפקדת התכנית, או לא ידעו על קיומה מכל סיבה אחרת, הרי שהייתה להם אפשרות לדעת אודותיה באוגוסט 2011, לכל המאוחר ולאור פנייתם (נספח ב' לסיכומי המשיבה 1). אולם, הם הגישו עתירתם רק בינואר 2012, בחלוף זמן רב מעבר למועד הקבוע בחוק. התכנית נתנה תוקף למצב המבונה בפועל, בהתאם להיקף ולמיקום במגרש, כפי שהוא מאז שנות השבעים, ואשר מצוי בידיעתם המלאה של העותרים. במאזן האינטרסים ראוי להעדיף הסדרת זכויות של מצב קיים בבית מגורים משנות השבעים, מאשר להרוס או לשנות אותו, בפרט כאשר השטח הבנוי נמצא בתוך המגרש של המשיב 2, ולא על קרקע ציבורית או קרקע השייכת לעותרים. התכנית שאושרה, היא בסמכות הועדה המקומית, כפי שאושר גם על ידי הועדה המחוזית, בכתב תשובתה לעתירה. עיקר טענות המשיב 2: העותרים יכולים היו לפעול בהליכים הקבועים בחוק כנגד התכנית פעמיים: פעם אחת עובר למועד הפקדת התכנית, ופעם שנייה עובר למועד אישורה של התכנית. בפועל ועל אף פרסום התכנית ומסירת הודעות בדואר רשום, לא מצאו העותרים לטעון כנגד התכנית אלא בחלוף כשנתיים וחצי לאחר אישורה כדין. התכנית מסדירה את השטח שהיה מבונה בפועל, עשרות בשנים, על מגרש המשיב 2. מכאן ברור כי המצב בשטח היה בידיעה מלאה של העותרים שהם שכנים הגובלים למגרש המשיב 2. העובדה כי העותרים לא הגישו התנגדות לתכנית ולא נקטו בהליך משפטי כלשהו כנגד אישורה של התכנית מלמדת על כי וויתרו על זכותם לטעון כנגדה. מכאן שמתקיים היסוד של השיהוי הסובייקטיבי. גם שיהוי אובייקטיבי מתקיים כאן (ראה בעניין זה עת"מ 1357/09). עיקר טענות המשיבה 3: התכנית אושרה ביום 24.11.09, הודעה על אישור התכנית פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 17.05.10. לפיכך, מתקיים כאן שיהוי ניכר של כשלוש שנים, ומשכך יש לדחות את העתירה על הסף. בית המשפט העליון חזר והדגיש את חשיבות המועדים בהליכי תכנון, בפרט באשר לאלה שבאו לקיצם לפני שנים (ראה עע"מ 4768/05). הועדה המקומית רשאית לאשר בתכנית, תוספת קומות כמפורט בהוראות תקנה 2(8)לתקנות סטייה ניכרת. כאשר ההקלה (המאושרת במסגרת התכנית), מתבקשת מכח תכנית שהופקדה עד ליום 1.8.89, התוספת מוגבלת ל-6% (ראה תקנה 9 לתקנות סטייה ניכרת). התכנית אשר חלה על המקרקעין עובר לאישורה של התכנית נשוא העתירה היא תכנית ג/2352, שפורסמה להפקדה ביום 13.6.1976 ופורסמה לאישור ביום 09.06.1977, היינו, לפני המועד הקבוע בתקנות - ה- 1.8.1989. מכאן עולה כי ניתן היה לבקש תוספת שטח של 6% לשטח המותר בתכנית, במסגרת הקלה, וזאת ללא אבחנה בין שטח עיקרי לשטחי שירות. לפיכך, הואיל והועדה המקומית רשאית לאשר את המבוקש במסגרת הקלה, הרי שבהתאם לקבוע בסעיף 62א(א)(9) לחוק התכנון והבניה, רשאית היא לאשר את ההקלה המבוקשת גם במסגרת תכנית. לפיכך, לא חרגה הועדה המקומית מסמכותה. עיקר טענות העותרים: לא ניתנה להם כל הודעה על הפקדת התכנית ולא נתלה כל שלט במקום בולט בשטח. הודעה על הגשת התכנית שנשלחה לעותר 3 ולשכן יוסף אהרון בדואר רשום, לא נתקבלה אצל השניים. לעותר 1 כלל לא נשלחה הודעה בואר רשום. כך או כך, מהעתק ההודעה שהייתה אמורה להימסר לעותר 3 ולשכן נוסף (ראה נספח ד' לכתב העתירה) עולה כי התכנית תוכננה להוסיף 6% שטחי שירות כאשר בפועל התכנית הוסיפה 6% שטח עיקרי, ומשכך היה פגם בהודעה עצמה. גם הפרסום עצמו הן ברשומות, הן בעיתונות והן בשילוט (המוכחש) היה שגוי שכן פורסם כי יוספו 6% שטחי שירות עפ"י התכנית, בעוד הוספו 6% שטח עיקרי. לא נמסרה לעותרים כל הודעה לפי סעיף 89א(ד) לחוק התכנון והבניה. למרות שסעיף זה טרם נכנס לתוקף שעה שאושרה התכנית, הרי שהסעיף נחקק בהתאם להצעת חוק התכנון והבניה (ה"ח הכנסת תשס"ה מס' 68 עמ' 99). מתן הודעה לבעלי נכס גובל היא מהותית באשר לא ניתן לעקוב אחר הפרסומים ברשומות. מדברי מהנדס המשיבה 1 בדיון בועדת הערר מיום 20.3.12 עלה כי לא נערכה חשיבה תכנונית ממשית להתאמת הבניה לצרכי הדיירים ולא הייתה כל התייחסות לסביבה. לפיכך לא היה מקום לאשר את התכנית בהיעדר חשיבה תכנונית כוללת (ראה עע"מ 3319/05 אלגריה פונטה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה באר שבע). אישור התכנית מבלי ליתן כל הודעה בשלט במקום בולט או בהודעה הוא מעשה פסול ודינו בטלות. בנוסף נטען כי כי הפרסומים וההודעות היו שגויים, וכי התכנית אושרה ע"י ועדה מקומית נעדרת סמכות. כל אלו נסוגים מפני טענת שיהוי. דיון ומסקנות 1. המתווה הנורמטיבי: תקנה 3 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 (להלן: "התקנות") קובעת : "עתירה תוגש בהקדם האפשרי , בנסיבות הענין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה, נושא העתירה, או שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היווצר עילת העתירה לפי המוקדם". תקנה 4 לתקנות קובעת: "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3 (ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3 (ג)". תקנה 3 (ב) קובעת מספר קריטריונים לפיהם ייקבע המועד ממנו יש למנות את תקופת 45 הימים הקבועה בתקנה. תקנה 4 נותנת בידי בית המשפט שיקול דעת ואין מדובר בנוסחה אוטומטית לפיה בכל מקרה בו חל שיהוי בהגשת עתירה, בית המשפט יורה על דחייתה על הסף עקב אותו שיהוי. אין צורך בקיומו של טעם מיוחד. המבחן גמיש והשיקולים אותם שוקל בית המשפט, בין היתר, הם התנהגות הצדדים, סיבת העיכוב בהגשת העתירה, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות. (ראה פסק דיני בעת"מ (נצ') 1083/05 חב' קרן כרפיס דוד שירותי תברואה 1994 בע"מ נ' החברה הצפונית לאיסוף אשפה ופסולת בע"מ, (לא פורסם, 8.8.06); ראה גם פסק דיני בעת"מ 102/08 שמואל גד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל עליון, (לא פורסם, 11.03.09); ראה עוד בעניין זה עת"מ (חיפה) 1038/05 שוורצמן נ' המועצה האזורית חוף הכרמל - רשות תמרור מקומית חוף הכרמל, (לא פורסם, 10.01.06); 2. טענת שיהוי נבחנת על פי שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על כך שוויתר על זכויותיו. שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים. מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 733- 734 (2004), לפיהם: "השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות המינהלית, או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק, או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי נשוא העתירה". (ראה גם בג"צ 3/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, (לא פורסם, 26.12.05); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע ואח' (לא פורסם, 07.12.06). מן הפסיקה למדנו כי מקום בו מצאנו שיהוי סובייקטיבי בלבד, במיוחד כאשר השיהוי אינו רב מידי, אין מקום לדחות מסיבה זו בלבד את העתירה. לעומת זאת, כאשר נמצא שיהוי אובייקטיבי, במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך כלל, דחיית העתירה על הסף. (ראה בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח(5) 630, 641 (1994)). טענת השיהוי היא בעלת משמעות מיוחדת כאשר עסקינן בהליכי תכנון שבאו לקיצם זה מכבר. בית המשפט העליון הדגיש בהקשר זה בעע"מ 4768/05 מרי נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום, (לא פורסם, 29/3/06) את חשיבות המועדים בהליכי תכנון ויישומם של מבחני השיהוי, מקום בו שקטו העותרים על השמרים ולא עשו דבר משך זמן רב. 3. מן הכלל אל הפרט. נבחן את המקרה שלפנינו. לאחר עיון ובחינת מכלול הטענות, בחינת כתב העתירה על כל מצורפיו, וכן תגובות המשיבים על כל נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי. מצאתי כי מתקיים בענייננו שיהוי סובייקטיבי ברור. תכנית מפורטת מס' 1/מע1מק/2352/79 הופקדה ביום 20.01.09, ביום 10.08.09 נשלחה לעותר מס' 3 ולשכן נוסף בשם יוסף אהרון, ע"י מהנדס הועדה המקומית "מבוא העמקים", הודעה על הפקדת התכנית בדואר רשום בה צוין: "כל בעל ענין הסבור שהוא עלול להפגע מהתכנית הנ"ל, רשאי להגיש התנגדות תוך 60 יום מתאריך פרסום הפקדתה בעיתונות..." (העתק מהודעה זו צורף לכתב תשובתו של המשיב 2 לעתירה). בנוסף, בסמוך לשליחת ההודעה האמורה לעותר מס' 3 ולמר יוסף אהרון, פורסם דבר הפקדת התכנית בשלושה עיתונים יומיים כדלקמן: פורסם בעיתון מעריב ביום 12.8.09; פורסם בעיתון לוח זמן צפון ביום 14.8.09; פורסם בעיתון כל אלערב ביום 14.8.09 (ראה העתק הפרסום בעיתונים- נספח ג' לכתב תשובתו של המשיב 2 לעתירה). עוד יודגש, כי דבר הפקדת התכנית פורסם על לוחות המודעות בעיריית יקנעם, במינהל הנדסה וברחוב יפה נוף-מקום מגורי העותרים, כפי שהודיע משרד מהנדס העיר יקנעם במכתבו מיום 3.9.09 (ראה נספח ה' 2 לכתב תשובתו של המשיב 2 לעתירה). לפיכך, כבר במועד בו נשלחה לעותר 3 הודעה בדואר רשום בדבר הפקדת התכנית, או במועד בו פורסם דבר הפקדת התכנית בעיתונים או לכל המאוחר במועד בו פורסם דבר הפקדת התכנית על לוח המודעות ברחוב יפה נוף (בו מצוי ביתם של העותרים), היה על העותרים להגיש התנגדותם לוועדה המקומית, ואך אם הייתה נדחית, היה מקום לפנות לוועדת הערר. מקום בו הערר היה נדחה, היה מקום לפנות לבית משפט זה בערעור מנהלי, אלא שהעותרים לא עשו כן. לעותרים הייתה הזדמנות נוספת בשלב מאוחר יותר, להעלות טענות כנגד התוכניות - הוא שלב ההחלטה על מתן תוקף לתכנית. החלטה זו נתקבלה על ידי הועדה המקומית "מבוא העמקים" ביום 9.12.09 והודעה על ההחלטה פורסמה על לוחות המודעות על ידי משרד מהנדס העיר יקנעם בעיריית יקנעם, במינהל הנדסה וברחוב יפה נוף (בו מצוי ביתם של העותרים) (ראה הודעתו של מהנדס העיר יקנעם מיום 11.4.10- נספח ו' לכתב תשובתו של המשיב 2 לעתירה). נוסף על כך, דבר אישורה של התכנית פורסם בשלושה עיתונים יומיים כדלקמן: פורסם בעיתון מעריב ביום 8.4.10; פורסם בעיתון לוח זמן צפון ביום 9.4.10; פורסם בעיתון כל אלערב ביום 9.4.10 (ראה העתק הפרסום בעיתונים- נספח ו' לכתב תשובתו של המשיב 2 לעתירה). בנוסף, דבר אישור התכנית פורסם בילקוט הפרסומים ביום 17.5.10 (ראה העתק פרסום בילקוט הפרסומים- נספח ו' לכתב תשובתו של המשיב 2 לעתירה). האמור מעלה מלמד באופן שאינו משתמע לשני פנים כי לעותרים היו הזדמנויות רבות לטעון כנגד התכנית ולנקוט הליכים מתאימים בתוך הזמן הקבוע לכך בחוק ובתקנות. העותרים לא עשו כן, אלא השתהו שיהוי ניכר. מנגד, הועדה המקומית פעלה כדין, ביצעה פרסומים על אודות הפקדה ואישור התכנית הן בעיתונים יומיים, הן בלוחות המודעות הנדרשים, לרבות ברחוב יפה נוף בו מצוי בית העותרים. לעותר 3 נשלחה הודעה בדואר רשום על אודות הפקדת התכנית כמפורט מעלה. מכל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי מתקיים כאן יסוד השיהוי הסובייקטיבי באופן ברור. 4. בבחינת למעלה מן הצורך, יודגש כי אף אם היה בסיס כלשהוא לטענת העותרים לפיה לא ידעו ולא יכולים היו לדעת על הפקדה ואישור התכנית, בכל זאת היה מקום לקבוע כי העותרים השתהו בהגשת העתירה. ביום 24.08.11, פנה העותר 3 לוועדה המקומית לתכנון ובניה וביקש להורות על הפסקת הבניה שמבצע המשיב 2 לאלתר, בטענה כי היתר הבנייה ניתן ללא ידיעתו או ידיעת יתר השכנים וללא הסכמתם. כך ביקש בתחתית מכתבו: "על מנת לא לחריף את המצב ולבררו באופן פורמאלי וחוקי אבקש מכם לעצור את הבנייה ולאפשר לי לבדוק עד תום את העניין" (ראה נספח ב' לסיכומי המשיבה 1). העותר 3 יכול היה בנקל לברר כיצד ניתן היתר הבניה, כך למשל על ידי עיון בהיתר עצמו. נראה כי כך עשה בפועל, שאחרת כיצד ידע כי הבניה נעשית באישור הועדה המקומית, כפי שציין במכתבו מיום 24.08.11 (נספח ב' לסיכומי המשיבה 1). לפיכך, ברור כי בשלב בו פנה העותר 3 לוועדה המקומית ביחס להיתר שניתן למשיב 2, הוא ידע כי הבניה שביצע המשיב 2 נעשתה בהתאם להיתר בניה שניתן על פי התכנית (ראה נספח ג' לסיכומי המשיבה 1- העתק של היתר הבניה שניתן למשיב 2). מכאן המסקנה כי גם בשל כך חל שיהוי בהגשת העתירה, שכן גם אם נאמר כי העותר 3 לא קיבל בדואר רשום הודעה על הפקדת התכנית, וגם אם העותרים לא היו ערים לפרסומים בעיתונים ובלוחות המודעות, הרי מיום 24.08.11, עת פנה העותר 3 לוועדה המקומית, כבר ידע על התכנית וממועד זה ועד להגשת העתירה, חלף זמן רב המלמד על שיהוי של ממש בהגשת העתירה. 5. באשר לשיהוי האובייקטיבי, גם הוא מתקיים בענייננו. ההחלטה לאשר את התכנית התקבלה כשנתיים לפני הגשת העתירה. הועדה המקומית והמשיב 2 ביצעו פעולות על פי התכנית המאושרת. המשיב 2 בנה מרחבים מוגנים בהתאם לתכנית המאושרת וברור כי ביטולה עתה יגרום לועדה המקומית, ולמשיב 2 בפרט, נזקים משמעותיים. ברור כי קבלת העתירה בשלב כה מאוחר תגרום לשינוי מצבם של הועדה המקומית בכלל והמשיב 2 בפרט לרעה ולנזק של ממש. מכאן, שבפנינו מעשה עשוי, העותרים לא נקטו בהליך כלשהו בזמן הקצוב לכך בחוק ובתקנות, ומכאן שהשתהו שיהוי ניכר, בלא שניתן הסבר מתקבל על הדעת לשיהוי זה. 6. לעניין חשיבות המועדים בהליכי תכנון ובניה יפים דבריו של כב' השופט מודריק בעת"מ 1002/02 יחזקאל שמש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה (לא פורסם, 25/2/02), לפיהם: " חוק התכנון והבנייה שיווה לנגדו את מורכבות הליכי התכנון, הימשכותם בזמן (רב) ואת עלותם הרבה. עם זה ראה המחוקק להקפיד על שמירת זכותם הכספית והקניינית של כל הנוגעים בתוכנית או העלולים להיפגע הימנה. הליכי התכנון, לרבות דרכי הפרסום, ההתנגדות, ההשגה, הערר וכיו"ב מהווים מעין קו שקול המבקש לאזן בין האינטרסים השונים. על כן נקבעו הליכים אלה בחוק ואין טוען ל"אי חוקתיות" החוק. גם אם ניתן להבין לרעו של "איש פשוט" המעיד על עצמו שאיננו מסוגל לעבור באורח שיטתי על פרסומים בעיתונים מטעם ועדות התכנון, לא ניתן לקבל טענה נגד תוקפה של הידיעה הקונסטרוקטיבית המוקנית בדרך של פרסום הליכי התכנון בהתאם לדין. אילו פתחו בתי המשפט פתח להגשת התנגדויות והשגות כלפי תוכניות, לאחר שחלף המועד החוקי לכך, היה הדבר שם לאל את הליכי התכנון שגם כך נעים במעגלותיהם בתנועה איטית ומסורבלת שעד שהיא מגיעה לתחנתה הסופית מסתבר, תדיר, שמחמת שינויים שהזמן גרמם, יש לערוך לה "תוכנית לשינוי תוכנית" ולחזור ולהתחיל מ"בראשית". לפיכך, היה על העותרים להגיש את העתירה זמן רב קודם להגשתה בפועל ומשכך אני רואה לקבוע כי העתירה הוגשה בשיהוי. 7. עוד ראיתי להעיר, באשר לטענת העותרים לפיה הפרסום בעיתונים וכן בלוחות המודעות היה שגוי בשל כך שהייתה בו התייחסות לשטחי שירות בעוד שבפועל התכנית אישרה שטחים עיקריים, הרי שאין בטענה זו כדי להועיל לעותרים. גם במצב דברים זה, בו הפרסום בעיתונים ובלוחות המודעות, התייחס לשטחי שירות, בעוד התכנית אישרה בפועל שטחים עיקריים, עדיין היה לעותרים זמן מספיק כדי לטעון כנגד הפקדתה ואישורה של התכנית, מן הטעם שנפל פגם בפרסומים הואיל ואינם תואמים את הפירוט בתכנית. אלא שהעותרים לא עשו כן משך זמן רב של כשנתיים ומחצה מיום ההפקדה ועד להגשת העתירה. לפיכך, השתהו העותרים שיהוי ניכר בהגשת העתירה. מכלל המקובץ עולה כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר הן מהפן הסובייקטיבי והן מהפן האובייקטיבי, ואין לעותרים אלא להלין על עצמם. 8. גם טענת העותרים באשר לאי מסירת הודעה כפי סעיף 89א(ד), נדחית בזו. סעיף 189א(ד) לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 73) נכנס לתוקף ביום 29.8.06, היינו, לאחר הפקדת התכנית מושא העתירה, ואין חולק כי איננו חל בענייננו. אולם למעלה מן הצריך, נדגיש כי סעיף 89א(ד) נוקט לשון ברירה ומאפשר לוועדה לפרסם את דבר הפקדת התכנית, כפי שנעשה בענייננו, או למסור לבעלים ולמחזיקים במגרשים הגובלים בתחום התכנית הודעה על דבר הפקדת התכנית (בדרך שיקבע שר הפנים באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת), וזאת ביחס לתכנית ששטחה אינו עולה על 3,000 מ'. יחד עם זאת, ולמרות שהוראה זו איננה חלה בענייננו, נוסיף ונבחן את השאלה האם מעשיה של הרשות ממלאים אחר הוראות סעיף זה, ונאמר כי שכנענו כי לא נפל כל פגם בדרכי הפרסום שבו נקטה המשיבה 1 כאשר פרסמה את דבר הפקדת ואישור התכנית בדרכים שפורטו מעלה (ראה סעיף 3 לעיל). בנוסף לכך גם שלחה המשיבה 1 מכתב בדואר רשום לעותר 3 ולשכן נוסף בדבר התכנית ואף צירפה ראיות על משלוח זה לכתב תשובתה לעתירה. מכאן, נראה כי המשיבה 1 נקטה בדרך נאותה והולמת, על אף שסעיף נוסף זה לא חל בענייננו. באשר לפגיעה בשלטון החוק, הרי שיסוד זה אינו מתקיים בנסיבות מקרה זה. 9. נסיבות המקרה שלפניי, מלמדות כי אין מקום להורות על ביטולה של התכנית כיום, או אף לבחון אם אושרה כדין אם לאו, מאחר שגם הועדה המקומית וגם המשיב 2 הסתמכו על התכנית ופעלו על פיה משך למעלה שנתיים ומחצה. מכאן שאין מקום לדון בעתירה לגופה מחמת השיהוי הניכר שבהגשתה. לאור המסקנה אליה הגעתי מעלה, לפיה העתירה נגועה בשיהוי רב, הרי שמתייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים לרבות הטענה לפיה התוכנית אושרה ע"י הועדה המקומית בחוסר סמכות. התוצאה היא כי דין העתירה להדחות על הסף. העותרים ישאו בהוצאות המשיבים כולם בסך כולל של 18,000 ₪. בניהועדה מקומית לתכנון ובניה