מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנגדות להעברת בעלות על רכב: הרקע לתביעה: 1. התובעת רכשה רכב פרטי מסוג מיצובישי לנסר במגרש מכוניות, סנטרל קאר, וזאת בתמורה לסך 79,000 ₪. לאחר שהתמורה שולמה, החזקה ברכב הועברה לתובעת. שלמה סיקסט, שרשומה ברישיון הרכב כבעליו, התנגדה להעברת הבעלות ברכב על שמה של התובעת. מכאן התביעה שלפניי שעניינה מתן צו הצהרתי על פיו הבעלות ברכב הינה של התובעת וכן פיצוי כספי בסך 34,500 ₪. עיקר טענות התובעת: 2. ביום 30.10.09 התובעת רכשה יחד עם מר כהן רכב מסוג מיצובישי לנסר מ.ר. 9133063 (להלן: "הרכב") בתמורה לסך 79,000 ₪. התמורה שולמה בהתאם להסכמות והרכב נמסר לחזקתה של התובעת. לאחר שהרכב היה בשימושה של התובעת מספר חודשים והבעלות לא הועברה על ידי הנתבעת 2 (להלן: "סנטרל קאר") התברר לתובעת ולבן זוגה, מר כהן, שסנטרל קאר חדלה מפעילותה. 3. הנתבעת 1 (להלן: "שלמה סיקסט") רשומה ברישיון הרכב כבעליו של הרכב. שלמה סיקסט התנגדה להעברת הבעלות ברכב על שם התובעת וזאת על רקע מחלוקת בינה לבין סנטרל קאר. 4. הואיל והתובעת רכשה את הרכב בתום לב ובתמורה היא זכאית לבעלות המלאה ברכב. 5. מאחר ששלמה סיקסט לא העבירה את הבעלות ברכב על שם התובעת, נמנע מהתובעת השימוש ברכב ונגרמו לה נזקים בגין אובדן השימוש ברכב והצורך בשכירת רכב חלופי. סכומים אלה הוערכו בכתב התביעה כדלקמן: א. שכירות רכב בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר בשנת 2011- סך של 6,900 ₪. ב. מניעת השימוש ברכב מיום סירובה של שלמה סיקסט לרישום הבעלות ועד למועד הסכמה דיונית במסגרתה נאותה שלמה סיקסט לחתום על יפוי כוח לביצוע מבחן רישוי - סך של 23,000 ₪. ג. פיצוי בגין נזק לא ממוני- סך של 5,000 ₪. עיקר טענות הנתבעת 1: 6. סנטרל קאר פעלה למכירת רכבים משומשים שנמסרו לה על ידי שלמה סיקסט. 7. מאחר שסנטרל קאר לא שילמה את התמורה במלואה בגין הרכב לשלמה סיקסט הבעלות לא עברה לידיה. מכאן ששלמה סיקסט היא הבעלים של הרכב כפי הרשום ברישיונו. 8. התובעת אינה ממלאת אחר התנאים שנקבעו בסעיף 34 לחוק המכר: התובעת לא רכשה את הרכב בתום לב; שילמה על הרכב מחיר מופחת; התעלמה מהרישום ברישיון הרכב המציג את שלמה כבעלים ומכך שנרשם שעבוד בטרם הושלמה העסקה. התנהגותה של התובעת מהווה התרשלות רבתי העולה עד כדי עצימת עיניים. ומכאן שהבעלות אינה של התובעת ונותרת בידי שלמה סיקסט. 9. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מטעם התובעת: בן זוגה של התובעת שטיפל בעסקת המכר מטעמה, מר איין יוסף כהן. מטעם הנתבעת: מר טל בר לב - מנכ"ל שלמה סיקסט. דיון והכרעה: 10. כעולה מעדותו של מר כהן לפניי, מגרש המכוניות שהופעל על ידי סנטרל קאר, שימש לרכישות קודמות של כלי רכב עבור משפחת כהן. בכל הרכישות הללו הפגינה סנטל קאר רמה גבוהה של אמינות [פר' עמ' 11 ש' 24-27]. על כן, כפי שנהג בעבר, פנה מר כהן, בן זוגה של התובעת, וביקש לרכוש רכב ממגרש המכוניות שהופעל על ידי סנטרל קאר. 11. ביום 30.10.09 נחתם "זיכרון דברים" בין התובעת לבין סנטרל קאר לרכישת הרכב [ת/2]. בהסכם נקבע שתמורת הרכב ישולם סך 79,000 ₪ במעמד החתימה. כעולה מתצהירו של מר כהן, סנטרל קאר הודיעה לו כי קיבלה את הרכב משלמה סיקסט בכדי למכור אותו ותדאג בהמשך להעברת הרישום במשרד הרישוי על שמה של התובעת [ס' 3 לת/1]. 12. בתאריך 30.10.09 שולמה התמורה בגין רכישת הרכב בסך 79,000 ₪ וזאת באמצעות שיק שזמן פירעונו דחוי לתאריך 6.11.09 [צורף כנספח לת/1]. כשנפרע השיק, כשבוע לאחר החתימה על "זיכרון הדברים", נמסר הרכב לחזקת התובעת. 13. בחקירתו הנגדית הציג מר כהן גרסה דומה לזו שמסר בתצהירו. עדותו של מר כהן לפניי לא נסתרה. התרשמתי לחיוב מעדותו לפניי ואני רואה בה עדות מהימנה. יתר על כן, עדותו נתמכה במסמכים שנערכו ב"זמן אמת": הסכם המכר לרכישת הרכב; תשלום השיק שנערך לפקודת סנטרל קאר והקבלה שהונפקה מטעם סנטרל קאר בגין השיק (הקבלה הונפקה ע"ש א.א. עסקי רכב שהינה ככל הנראה שם העסק בו פעלה סנטרל קאר). הנני קובע אפוא, שהרכב נרכש על ידי התובעת (באמצעות מר כהן שפעל בשליחות התובעת) וזאת בתאריך 30.10.09 בתמורה לסך 79,000 ₪. החזקה ברכב הועברה לתובעת לאחר פירעון השיק בתאריך 6.11.09. 14. לטענת שלמה סיקסט, רכישת הרכב על ידי התובעת בטלה, מאחר ששלמה סיקסט כלל לא מכרה את הרכב לסנטרל קאר וממילא סנטרל קאר לא שילמה לשלמה סיקסט את התמורה בגין הרכב. 15. מר בר-לב סקר בעדותו לפניי את דפוס העסקים במכירת כלי הרכב של שלמה סיקסט: "כשאנו עובדים עם דילר גדול שקונה מספר רכבים במספר תקופות, שיקים נפרעים לפי תאריכים, ברגע שהשיקים נפרעים הסוחר רשאי לבקש ניירת גם על רכבים שלא שילם בגינם.... הסוחר רכש את הרכב לפני כחודשיים הוא שילם בגינו, ושהשיקים נפרעו הוא לא רוצה את הניירות של הרכב, זכותו, מחר הוא מגיע וקונה עוד רכב שהסכומים מתאימים, הוא יכול על סמך השיקים ההם לבקש את הניירות של הרכב החדש, אני בעצם מנהל לו בנק פנימי של הכסף שלו מול הרכבים שהוא קונה ביחס לשיקים שנפרעו. בגין הרכב הנ"ל מעולם לא נדרשנו לספק את הניירות". [פר' עמ' 14, ש' 19-26] 16. כעולה מעדותו של מר בר-לב, שלמה סיקסט נהגה להעביר את הרכבים לחזקת סוחר המכוניות, כאשר ההתחשבנות עימו מתבצעת בדיעבד. לגרסת מר בר לב, שלמה סיקסט שימשה כמממנת של סוחר המכוניות ("בנק פנימי"), כאשר מסמכי הרכבים נמסרו על פי בקשת הסוחר, בלי קשר לתשלום שהועבר על ידו בגין הרכבים. מכאן, שקניית הרכבים נעשית על ידי הסוחר עוד קודם להעברת התשלום בגינם. 17. ואכן בהמשך עדותו אמר מר בר-לב את הדברים הבאים: "מכרנו אותה. לא מסרנו אותה. מסירה כשאתה מוסר למישהו שימכור עבורך, הוא קנה את המכונית בכסף". [פר' עמ' 14, ש' 7-8] 18. כפי שעלה מעדותו של מר בר-לב, הרכב נשוא התביעה דנן נמסר לחזקתה של סנטרל קאר. התמורה בגין הרכב טרם הועברה, אולם בכך אין לשלול את המכירה שבוצעה, שכן כפי שהעיד מר בר לב שלמה סיקסט מממנת את פעילות סחר הרכבים, ומכאן שכפי שהודה מר בר לב בחקירתו הנגדית - הרכב נמכר לסנטרל קאר עובר למכירתו לתובעת. 19. יחד עם זאת, לטענת שלמה סיקסט, סנטרל קאר לא הייתה רשאית להעביר את הזכויות ברכב, מאחר שתמורתו לא הועברה לידיה. 20. סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968 (להלן: "החוק") קובע שישה יסודות שבהתקיימם, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר, אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו: כריתת חוזה מכר. ממכר שהוא נכס נד. מוכר שהוא מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר. היות המכירה במהלך הרגיל של עסקי המוכר. קבלת הנכס לחזקת הקונה. תום ליבו של הקונה. הנטל להוכיח את כל היסודות דלעיל מוטל על התובעת. 21. בענייננו, חמשת היסודות הראשונים התקיימו: נחתם חוזה מכר בין התובעת לשלמה ביום 30.10.09, כפועל יוצא שולמה התמורה כמוסכם על הצדדים בסך 79,000 ₪. מדובר על רכב שעונה להגדרה של נכס נד. המכירה נעשתה ע"י סנטרל קאר, מפעילה מגרש לסחר ברכבים. המכירה בוצעה במהלך העסקים הרגיל. התקבלה החזקה בידי התובעת כשבוע לאחר פירעון השיק (תשלום התמורה). 22. לטענת שלמה סיקסט, התובעת נהגה בחוסר תום לב השולל את זכאותה לבעלות על הרכב. ראשית, שילמה מחיר מופחת ממחיק השוק. שנית, רכשה את הרכב למרות שהוטל עליו שעבוד ושלישית, לא דאגה לרישום הבעלות על שמה במשך זמן רב. אבחן טענות אלה כסדרן. המחיר המופחת: 23. לטענת שלמה סיקסט, רכישת הרכב על ידי התובעת לא נעשתה בתנאי שוק רגילים, מאחר שהתובעת שילמה תמורה נמוכה בכ - 20% ממחירו המקובל. 24. מר כהן העיד לפניי והסביר את מהות ההפחתה בעדותו, לדבריו: "מקובל בשוק, אם קונים רכב ממגרש, שלוקחים מחירון יצחק לוי ומוכרים אותו עם הורדה של אחוז מסוים של מחיר... בגין זה שזה רכב שהושכר כדי שהמגרש יעשה רווח... המחירון לוקח רכב שהיה בהשכרה, מקובל להוריד עוד 5% על רכב. אני קניתי רכב אחרי תאונה שירד 10%. יצחק לוי נותן מחיר לרכב שהיה בהשכרה" [פר' עמ' 9, ש' 17-18, 20, 27-28]. 25. כעולה מעדותו של מר כהן לפניי, מגרש המכוניות שהופעל על ידי סנטרל קאר מכר את הרכבים באחוז הפחתה מסוים כדרך שבשגרה. יתר על כן, הרכב שימש בעברו להשכרה. מכאן שהפחתה במחירו בשיעור של כ - 20% איננה בלתי סבירה. על כן אני דוחה את טענה זו של שלמה סיקסט. אני קובע שהתמורה שישלמו ה"ה כהן לסנטרל קאר הינה סבירה. בכך יש להקים חזקה כי הזוג כהן פעלו בתום לב ברכישת הרכב [ראו: דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 716 (2003)]. רישום השעבוד: 26. לטענת שלמה סיקסט נרשם שעבוד על הרכב לטובתה ועל כן זכות זו גוברת על זכותה של התובעת. בהקשר זה העיד לפניי מר בר-לב: "אני כמעט משוכנע שהיה שעבוד ביום שנמכר, גם רוב הרכבים שלנו... כאשר פניתי למשרד התחבורה כדי לנסות ולקבל מידע יומי אמרו לי שזה לא ניתן." [פר' עמ' 15, ש' 16-18] 27. יחד עם זאת, לדבריו: "ביום שהבנו כמו שהתובע הבין שאלכס מסנטרל קאר, ברח מהארץ ובלילה העסק פורק, ביצענו סריקה בגין כל הרכבים שמכרנו, שאין בגינם תמורה מתוך כוונה ראשונית לנסות ולבצע צו תפיסה ולהחזירם אלינו, בגלל שלא היה לנו מידע היכן הרכבים, לא יכולנו לעשות פעולה זו. פעולה ראשונה שביצענו היה רישום שעבוד לטובתנו בגין רכבים שכבר שוחררו על ידי הבנקים או הגופים הממנים". [פר' עמ' 15, ש' 27-31] עוד העיד: "כאשר אנחנו גילינו שנעקצנו ורשמנו שעבוד גורף לטובתנו על כל הרכבים שהיו חשופים והם רכושנו מבחינתו" [פר' עמ' 16, ש' 2-3] 28. בנוגע למחלוקת זו העיד לפניי מר כהן כהאי לישנא: "במעמד הרכישה היה לי את הרישיון שלא היה שעבוד עליו, אין לי את זה עכשיו. כאשר עשיתי את החידוש אז גם לא היה רשום" [פר' עמ' 9, ש' 11-12] 29. כעולה מהעדויות אותן סקרתי לעיל, מר בר-לב הודה שרישום השעבוד נעשה רק לאחר שגילו שסנטרל קאר הפסיקה את פעילותה ונותרה חייבת סכומי כסף גבוהים. הודאה זו מתיישבת עם גרסת מר כהן, כי בעת הרכישה של הרכב לא היה רשום שעבוד ברישיון הרכב. על כן אני קובע שבעת רכישת הרכב על ידי התובעת לא היה שעבוד רשום לזכותה של שלמה סיקסט. הואיל ובעת הרכישה לא היה רשום שעבוד על הרכב, ממילא לא נשלל תום ליבם של בני הזוג כהן בעת רכישתו. אי רישום הבעלות על שם התובעת: 30. לטענת שלמה סיקסט העיכוב ברישום הבעלות במשרד הרישוי על שם התובעת במשך למעלה משנתיים, שולל את זכאותה של התובעת לרישום הבעלות ואף מעיד על חוסר תום הלב של הרוכשים. 31. אינני רואה לנכון לקבל את טענות שלמה סיקסט בהקשר זה: ראשית, רישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד כפי שנקבע ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997). מכאן, טענת שלמה סיקסט כי התובעת נהגה בחוסר תום לב משום שהבעלים הרשום, כפי שנקוב ברישיונות, הוא שלמה סיקסט - דינה להידחות. שנית, תום הלב הנדרש על פי הוראת סעיף 34 לחוק המכר בכל הנוגע לנכס נד מתייחס למועד ביצוע העסקה. תום הלב צריך להתקיים מרגע כריתת החוזה ועד השלמתו, קרי קבלתו של הנכס [לעניין זה ראו: איל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968, עמ' 705 מהדורה ראשונה, עורך ג' טדסקי (להלן: "זמיר-מכר")]. מכאן שהאירועים המאוחרים למועד העסקה אינם מפקיעים את תום הלב של בני משפחת כהן. שלישית, אף לגופם של דברים, מר כהן העיד לפניי ותיאר את התרחשות העברת הבעלות: "מניסיון קודם הדברים לקחו זמן. פעם לקח לי איזה חודשיים לקבל את המפתח השני, פעם לקח חודש, חודשיים, לגמור תיקונים בפחחות, כלומר זה שלא קיבלתי את העברת הבעלות לא הדאיג אותי באופן מיוחד, הרכב היה אצלי והסבירו לי בשלמה סיסקט יותר בלגן וזה לוקח זמן עד שמסדרים את הניירות" [ פר' עמ' 13, ש' 9-13]. כעולה מעדותו של מר כהן, הרכישה התבצעה במגרש מכוניות סנטרל קאר ששימש לרכישות קודמות של כלי רכב עבור משפחת כהן. בכל הרכישות הללו סנטרל קאר פעלה באופן דומה במובן זה שרק לאחר הרכישה הועבר הרישום ע"ש בני משפחת כהן. מכאן שרכישה זו לא הייתה שונה מקודמותיה. בנסיבות אלה אי רישום הבעלות במשך התקופה האמורה לא עוררה ולא הייתה צריכה לעורר חשד אצל התובעת או אצל מר כהן. הנני קובע אפוא כי התובעת רכשה את הרכב בתום לב על אף שהרכב לא הועבר לבעלותה במשך תקופה ארוכה לאחר הרכישה. 32. המלומד איל זמיר מתייחס לדוקטרינת הרכישה בתום הלב ורואה בתום לב רכיב סובייקטיבי הדורש הכרעה בשתי שאלות: האחת, מה דינו של קונה שחשד באפשרות קיומן של זכויות צד שלישי ונמנע מלבררן בכדי לא לסכל את רכישתו. והשנייה מה דינו של קונה שלא עיין במרשם ציבורי ופומבי [זמיר-מכר עמ' 702]. 33. בענייננו, שוכנעתי כי בני הזוג כהן לא חשדו באפשרות קיומן של זכויות צד שלישי ברכב. מבחינת בני הזוג כהן רכישת הרכב הייתה רכישה רגילה ביותר כפי שכבר עשו בעבר, עת רכשו רכבים ממגרש המכוניות שהופעל על ידי סנטרל קאר. יתר על כן, גם בעבר פעלה סנטרל קאר להעברת הרישום ברישיון הרכב על שמם של בני משפחת כהן, לאחר ביצוע הרכישה. עדותו של מר כהן בהקשר זה מתיישבת עם דרך פעולתה של שלמה סיקסט במערכת היחסים עם סנטרל קאר. שלמה סיקסט נהגה למכור לסנטרל קאר רכבים, כשהיא משמשת כמעין "בנק פנימי" כלפי סנטרל קאר. היינו, הרכבים נמכרו לסנטרל קאר, אולם התמורה בגינם טרם שולמה. בשלב זה שלמה סיקסט לא העבירה את הבעלות על שמה של סנטרל קאר, כפי שהעיד מר בר-לב: "הוא (הסוחר-א.ש.) לא רוצה את הניירות של הרכב, זכותו..." [פר' עמ' 14 ש' 23]. בנסיבות אלה אני מקבל את גרסתו של מר כהן כי לא חשד כלל שקיימות זכויות צד שלישי ברכב וסנטרל קאר אינה רשאית למכרו. ויודגש, אין בעצם קיומה של התרשלות מצד הרוכש כדי להפקיע את תום ליבו, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון באחת הפרשות שבאו לפניו בנסיבות דומות: "למעשה קיבל המערער בשעת תשלום המחיר לא רק מסירת המכונית עצמה, כי אם גם מסמך (מוצג נ1/) - הוא "זיכרון דברים" על טופס מודפס ובו פרטי המכר על תנאיו ודקדוקיו, וכן התחייבות המוכרים "לשלוח לקונה את הרישיונות ושטר מכר בהקדם האפשרי". סימן וראיה שהמערער דרש מן המוכרים רישיון ושטר מכר - וכנראה סמך עליהם שיקיימו התחייבותם, ומה גם שכבר קיבלו תמורה מלאה, וידידו המליץ לפניו על מוכרים אלה שסוחרים מהימנים הם. (גם מטעם המשיבים הובאה עדות על הרשום שעשו המוכרים כסוחרי מכוניות מבוססים ומכובדים). ואם תמצי לומר שבנסיבות אלה לא הייתה רשלנותו של המערער "רבתי" כולי האי, אף אני אשיב שבין כה וכה אין היא יכולה לשמש ראיה לחוסר תום לב." [ע"א 92/78 שטרית נ' קאר תורס (ישראל) בע"מ, חברה להשכרת רכב, פ"ד לג(1) 331, 334 (1979)] 34. אף אינני סבור כי אי הבדיקה במשרד הרישוי יש בה כדי להפקיע את תום ליבם של בני הזוג כהן. ראשית, עמדתו של המלומד זמיר בהקשר זה הינה כי הידיעה הקונסטרוקטיבית אינה חלה בתקנת השוק וזאת בכדי לאפשר כלכלה חופשית וביטחון מסחרי. שנית, הוכח לפניי שהנוהג שבין שלמה סיקסט לבין סנטרל קאר היה כזה שהרישום ברישיונות הרכב נותר על שמה של שלמה סיקסט. רק לאחר ביצוע התשלום על ידי סנטרל קאר הייתה שלמה סיקסט מוסרת את ה"ניירת" שמאפשרת את העברת הבעלות ברישיונות. מכאן שאין כל נפקות לביצוע הבדיקה במשרד הרישוי על ידי בני הזוג כהן במועד רכישת הרכב. שלישית, שוכנעתי כי בכך שברישיון הרכב נרשם שמה של שלמה סיקסט כבעלים של הרכב אין כדי להפקיע את תום ליבם של הרוכשים (מר כהן ורעייתו, התובעת). בפרשה דומה שנידונה בבית המשפט העליון נקבע בזו הלשון: "מנהג סוחרי רכב הוא, כשהם מוכרים מכונית שרכשו מאחר, לא לכתוב בשטר המכר את שמם כמוכרים אלא להשאיר את שמו של הבעלים הקודמים על-מנת להעביר את הבעלות לקונה באופן ישיר ועל-ידי כך לחסוך את דמי ההעברה. העובדה שבשטר המכר לא הופיעו המערערים כמוכרים לא היתה צריכה איפוא לעורר כל חשד...... אין חולק שהתנאים האובייקטיביים הדרושים, לפי סעיף 34 לחוק המכר, כדי שקונה ממי שאיננו בעליהם של מטלטלין ירכוש בעלות בהם נקיה מכל זכות איזו שהיא של הבעלים האמיתיים, היו קיימים כאן, כי הרי המשיבה מס' 3 קנתה את המכונית בתמורה וקיבלתה לחזקתה מידי המערערים שהיה זה עסקם למכור כלי רכב והמכיר היתה במהלך העסקים הרגיל שלהם. הדבר היחידי שהיה על המשיבה מס' 3 להוכיח, כדי לזכות כנ"ל בבעלות שלמה במכונית על-פי סעיף 34, שם, היה, שפעלה בתום-לב כאשר קנתה אותה וקיבלתה לחזקתה. אולם גם זה הוכח. המושג תום-לב אינו מוגדר בחוק המכר ובא-כוח המערערים ניסה לטעון כי אין לך תום-לב אצל הקונה, אלא אם הוכיח שגם בזהירות גדולה ביותר לא יכול היה לגלות שהממכר אינו שייך למי שמכר אותו לו, כלומר במקרה דנן שהיה על המשיבה מס' 3 לברר אצל משרד הרישוי מי רשום אצלם כבעלי הרכב ומשהיא לא עשתה זאת, לא הוכיחה שקנתה את המכונית בתום-לב במובן הסעיף 34 הנ"ל. אין לקבל טענה זו.[.....] במילים אחרות, אין לדרוש אלא זהירות שבהתחשב בנסיבות היה, מי שטוען את הטענה, רשאי - באופן סובייקטיבי - לראותה כסבירה לשם בירור המצב לאמיתו. חוסר חקירה המונע לדעת את העובדות המלאות, אם הוא, בהתחשב בנסיבות, איננו תוצאה של לא-אכפתיות, איננו שולל איפוא קיום תום-לב" [ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ' לקי דרייב בע"מ, פ"ד ל(2) 207, 215-216 (1976)] 35. אשר לעניין השעבוד, כפי שקבעתי, בעת רכישת הרכב מסנטרל קאר טרם נרשם השעבוד לזכות שלמה סיקסט. השעבוד נעשה על ידי חברת שלמה סיקסט רק לאחר שגילתה כי סנטרל קאר חדלה מפעילותה. לדבריו של מר בר-לב בעדותו: "אמרתי בבית המשפט באופן ברור, שהחברה הבינה שהבן אדם ברח מהארץ, שהחברה הבינה שהיא נעקצה ועשית את כל הפעולות החוקיות, זה חוקי, זה האוטו שלי, אני לא יכול לעשות עליו שעבוד? למה אני צריך להתבייש בזה?" [פר' עמ' 17, ש' 3-5]. 36. מכאן שרישום השעבוד נעשה על ידי שלמה סיקסט לאחר שהרכב כבר נרכש על ידי התובעת ומר כהן. במועד זה הזכויות ברכב כבר לא היו בידיה, בין אם מכוח מכירתו קודם לכן לסנטרל קאר ובין אם מכוח רכישתו על ידי התובעת ומר כהן, במישרין או מכוחה של תקנת השוק. מכאן שדינו של שעבוד זה להתבטל וממילא אין בו כדי להקים לשלמה סיקסט זכות כלשהי. אציין שנסיבות אלה שונות מאוד מהנסיבות שנדונו בפרשת טוביה קון שנדונה בבית המשפט העליון, שכן שם נדונה תחולת סעיף 34 לחוק המכר אל מול עיקול של צד שלישי שהיה נושה של הבעלים המקורי. באותה פרשה נקבע כי לנוכח העיקול ותנאי הסכם המכר נדחתה התביעה להכרה בזכות הבעלות [ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה (3)611 (1981); ולביקורת על גישה זו, המונעת תחולת תקנת השוק על מכר דחוי ראו: טל בנד ואסף פוזנר, "תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם?!", משפטים, יג (תשמ"ג-תשמ"ד), 319]. 37. כפי שעלה מעדותו של מר בר-לב לפניי, שלמה סיקסט נהגה למכור את הרכבים לסנטרל קאר על מנת שזו תמכור אותם הלאה לצדדים שלישיים. מכירת הרכבים התבצעה במגרש המכוניות שהפעילה סנטרל קאר, כאשר הרכבים עצמם הוצגו במגרש והחזקה בהם נמסרה לסנטרל קאר, גם אם טרם שילמה זו את התמורה לשלמה סיקסט. זה היה הרקע למינוח בו עשה שימוש מר בר לב עת תיאר את פעילותה של שלמה סיקסט כ"בנק פנימי" של סנטרל קאר. 38. דרך פעולה מסחרית זו אכן חושפת את שלמה סיקסט לסיכון כלכלי, כפי שארע בפרשת סנטרל קאר. במובן זה, שלמה סיקסט הינה מונעת הנזק היעילה ביותר. אם שלמה סיקסט הייתה מבטיחה את קבלת הכספים מהרוכשים הפרטיים לידיה (כגון באמצעות המחאת זכות או תשלום ישיר) או אם הייתה רושמת שעבוד על הרכבים בטרם מסירתם לסנטרל קאר היה הנזק הכלכלי שנגרם לה יכול להימנע ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 426 (1993)]. 39. בנסיבות אלה, אין הצדקה להשית על התובעת את עלויות הנזק שיכלה שלמה סיקסט למנוע. בפרט נכון הדבר שעה שעיסוקה המסחרי של שלמה סיקסט הוא בתחום הפעלת כלי רכב, השכרתם ומכירתם. 40. אני קובע אפוא שהבעלות ברכב עברה לתובעת נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת וזאת בתאריך 6.11.09. הנזקים הכספיים: 41. לטענת התובעת נגרמו לה נזקים בסך 34,900 ₪ כמפורט להלן: א. דמי שכירות רכב בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר בשנת 2011 - סך של 6,900 ₪. ב. מניעת השימוש ברכב מיום סירובה של שלמה סיקסט לרישום הבעלות ועד היום - סך של 23,000. ג. פיצוי בגין נזק לא ממוני- סך של 5,000 ₪. 42. מנגד, טענה שלמה סיקסט כי סירובה להעברת הרשיון על שם התובעת נעשה כדין, מאחר שסנטרל קאר חדלה מפעילותה ונותרה חייבת לשלמה סיקסט סך 1,835,718 ₪. 43. שקלתי את טענות הצדדים בהקשר לנזקים הכספיים ומצאתי לנכון לקבל טענותיה של התובעת כדלקמן: א. כפי שעלה מתצהירו של מר כהן ולא נסתר על ידי שלמה סיקסט, לא ניתן היה לנסוע ברכב לאחר חודש יוני 2011, מאחר ששלמה סיקסט סירבה לחתום על יפוי כוח לצורך ביצוע מבחן רישוי שנתי [ס' 18 לת/1]. לנוכח זאת, נאלצו ה"ה כהן לשכור רכב חלופי, למשך מספר חודשים, זאת עד לתאריך 5.4.12. עת הגיעו הצדדים להסדר דיוני במסגרתו ניתנה הסכמתה של שלמה סיקסט לביצוע מבחן הרישוי. ב. התובעת עתרה לפיצוי בגין תשלום דמי השכירות, אך הציגה קבלות ע"ס 6,900 ₪ בגין חודשים יולי-אוקטובר 2011 [ס' 18 לת/1 ונספחים 9א - 9ג לכתב התביעה] וכן קבלות 4,640 ₪ בגין חודשים מרץ-אפריל 2012 [נספחים ב-1 - ב-2 לת/1]. ג. הבאתי בחשבון כי הקבלות בגין התשלום הינן על שמו של מר כהן. יחד עם זאת, כפי שעלה מהעדויות לפניי, מדובר בבני זוג נשואים שמנהלים משק בית משותף במשך כארבעים שנים [פר' עמ' 8 ש' 11-13]. יתר על כן, גם ברכישת הרכב פעלו בני הזוג כהן בשיתוף ומכאן שאינני רואה מניעה לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין תשלום דמי השכירות, אשר הינם פועל יוצא של התרשלות שלמה סיקסט ומניעת שימוש בזכות שרכשו ה"ה כהן כדין. על כן אני מחייב את שלמה סיקסט לשלם לתובעת סך 11,540 ₪ בגין דמי השכירות ששלמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. ד. אינני רואה לנכון לפסוק לזכות התובעת אבדן שימוש ברכב. על פי דפוס הפעולה של משפחת כהן, כאשר הם נזקקו לשימוש ברכב הם שכרו רכב חברת השכרה. יתר על כן, ראש נזק לא הוכח לפניי מבחינת היקפו. ה. לעניין הנזק הלא ממוני, לאחר שבחנתי את נסיבות העניין, שוכנעתי כי אכן נגרם לתובעת נזק שכזה. התובעת ביקשה לרכוש רכב ושילמה את מלוא תמורתו לסנטרל קאר. התובעת נקלעה, שלא בטובתה, למאבק מתיש מול הנתבעת ואף נמנע ממנה בחלק מהתקופה השימוש ברכב. בנסיבות אלה אני רואה לנכון לפסוק לזכותה סך 5,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 44. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות. 45. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלק המכריע כמפורט להלן: א. הנני מצהיר בזאת שהתובעת היא הבעלים של הרכב המנועי מתוצרת מיצובישי לנסר המצוי בחזקתה, מספר השלדה שלו הוא JMBSRCS3A8U01752 ומספר רישיונו 9133063. הבעלות תועבר על שמה של התובעת כשהיא נקייה מכל שעבוד או זכות צד שלישי. עלות תשלום האגרות למיניהן בגין העברת הבעלות תחול על התובעת. ב"כ התובעת יגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי המופנית אל משרד הרישוי. ב. אני מורה לשלמה סיקסט להסיר את השעבוד מהרכב. ג. אני מחייב את שלמה סיקסט לשלם לתובעת סך 16,540 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. ד. אני מחייב את שלמה סיקסט בהוצאות משפט: אגרת בית משפט ובנוסף מחייב אותה בשכ"ט ב"כ התובעת, כפועל יוצא מהיקף ההליך ומספר הדיונים, בסך 17,550 ₪. ה. התביעה כנגד סנטרל קאר, אשר לא התגוננה ולא נתבקש כנגדה פסק דין בהיעדר הגנה - נמחקת בלא צו להוצאות. העברת בעלותבעלותבעלות רכברכב