התפרצות מחלה לאחר תאונת דרכים

כארבעה חודשים לאחר קרות התאונה, נמצא שהתובע לקה במחלת דם בשם "מיאלומה נפוצה". כתוצאה מכך טופל התובע בטיפולים שונים, ובין היתר קיבל טיפולים כימיים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפרצות מחלה לאחר תאונת דרכים: א. ההליך 1. התובע, יליד 15.7.1950, עותר בתביעתו שלפני לכך שהנתבעות תחוייבנה לפצותו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת דרכים, שאירעה בתאריך 28.6.2001. 2. התובע, נהג אוטובוס בהכשרתו, היה בעל השליטה ומנהל חברה פרטית להסעת נוסעים שהפעילה מספר אוטובוסים. בתאריך 28.6.2001 נפגע התובע בשעת בוקר, בשעה שנסע באוטובוס לשם איסוף פועלים והסעתם למקום עבודתם. על כן תאונת הדרכים שאירעה לתובע הוכרה גם כ"תאונת עבודה" לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. ב. נכות אורטופדית 3. בעקבות התאונה נגרם לתובע שבר מרוסק בברך רגל שמאל. הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה, כי נכותו של התובע בעקבות הפגיעה בברך רגל שמאל מגיעה כדי 30%. לצד קביעת הנכות הופעלה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו - 1956, ונכותו הצמיתה של התובע, לעניין זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי, הועמדה על שיעור של 45% לצמיתות. ג. מחלת דם 4. כארבעה חודשים לאחר קרות התאונה, נמצא שהתובע לקה במחלת דם בשם "מיאלומה נפוצה". כתוצאה מכך טופל התובע בטיפולים שונים, ובין היתר קיבל טיפולים כימיים. לדעת פרופ' יעקב רואו, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בעקבות בקשת הנתבעות, אירע לתובע "נס רפואי", והוא החלים מהמחלה לחלוטין. לדעת בא כוח הנתבעות, כתוצאה ממחלת הדם התובע לא היה כשיר לעבודה במשך התקופה שתחילתה בתאריך 1.10.2001 וסיומה בתאריך 31.10.2003. לטענת בא כוח התובע, התובע היה בלתי כשיר לעבודה בעקבות מחלת הדם כשלושה חודשים בלבד. 5. פרופ' רואו הגיש חוות דעת (מוצג ת/1), עליה אף נחקר בפני, ולדעתו, כחודשיים לאחר שהתובע עבר השתלת מח עצם, היה התובע כשיר לעבודה. התובע עבר את השתלת מח העצם בחודש דצמבר 2001, ועל כן, החל מחודש מרץ 2002, היה כשיר לבצע כל עבודה. על כן, הנני קובע, כי התקופה בה התובע לא היה כשיר לעבודה כתוצאה ממחלת הדם שהתגלתה בגופו התחילה בתאריך 1.10.2001 והסתיימה בתאריך 28.2.2002, ובסה"כ חמישה חודשים. ד. אי ספיקת כליות 6. זמן מה לאחר התאונה התגלה שהתובע סובל מאי ספיקת כליות. במהלך שנת 2008 עבר התובע טיפולי דיאליזה, ובתאריך 13.11.2009 עבר התובע ניתוח להשתלת כליה. 7. לצורך בחינת מצבו הרפואי של התובע בעקבות מחלת הכליות, מונה ד"ר שמעון שטורך כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר שטורך הגיש חוות דעת (מוצג ת/4) וכן נחקר על חוות דעתו בבית המשפט. אציין, כי המינוי נעשה לפי בקשת הנתבעות, וחרף התנגדותו של בא כוח התובע. בחוות דעתו קבע ד"ר שטורך את נכותו הזמנית של התובע בעקבות מחלת הכליות בה לקה, ועוד קבע, כי לאחר ההשתלה, תפקוד הכליה המושתלת תקין לחלוטין. עם זאת, חיווה ד"ר שטורך דעתו בנוגע לסיכויים שהתובע יאבד את הכליה המושתלת וכן התייחס ד"ר שטורך לקיצור תוחלת החיים של מושתלי כליות בגילו של התובע, ולכך אשוב בהמשך. 8. הצדדים חלוקים בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת הכליות לתאונה. לטענת בא כוח התובע, ערב התאונה רמת הקריאטנין בגופו של התובע הייתה רמה סבירה ועמדה על שיעור של 1.83 מ"ג % (לעומת הרמה התקינה 1.5 מ"ג %). לעומת זאת, בחודש אוקטובר 2001, דהיינו, כארבעה חודשים לאחר התאונה, רמת הקריאטנין עמדה על שיעור של 4.2 מ"ג %. בהסתמך על חקירתו של ד"ר שטורך, מצביע בא כוח התובע על כך, שההתדרדרות במצבו הנפרולוגי של התובע לא הייתה התדרדרות לינארית, כמצופה אצל אנשים הסובלים מאי ספיקת כליות. לטענת בא כוח התובע, קריאות הקריאטנין והאוראה בגופו של התובע, מצביעות על כך שבמצבו הנפרולוגי חלה התדרדרות מואצת (ולא לינארית). על כן, לדעת בא כוח התובע, ההסבר להתדרדרות המואצת, הוא בתאונה שאירעה לתובע, ואפשר כי היא נובעת מתרופות מרגיעות כאב, שהיה על התובע ליטול בעקבות פגיעתו האורטופדית בעקבות התאונה. 9. לעומת טענות בא כוח התובע, טען בא כוח הנתבעות, כי אין קשר סיבתי בין התאונה ומחלת הכליות בה לקה התובע. בא כוח הנתבעות מצביע על כך, שהתובע לא טען בכתב התביעה שלקה בנכות נפרולוגית כתוצאה מהתאונה, ואף לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בפגימה הנפרולוגית כפגימה הנובעת מהתאונה. לדעת בא כוח הנתבעות, הפגימה הנפרולוגית נבעה ככל הנראה ממחלת הדם בה לקה התובע, והטיפולים הכימיים שקיבל בעטיה. 10. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני קובע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלת הכליות בה לקה התובע והתאונה. ראשית, התובע עצמו לא מצא לקשור קשר שכזה, ובעת שבא כוח הנתבעות ביקש את מינוי המומחה בתחום הנפרולוגיה, בא כוח התובע התנגד למינוי זה. קשה להניח שאם בא כוח התובע היה סבור שיש קשר בין הפגימה הנפרולוגית לתאונה, הוא היה מתנגד למינוי (וסביר אף שהיה עותר למינוי מיוזמתו שלו ולא ממתין ליוזמת הנתבעות). לכך יש להוסיף, שמתבקש הדבר, שאם היה קיים לדעת התובע קשר סיבתי בין מצבו הנפרולוגי והתאונה, כי אז היה מבקש מהמוסד לביטוח לאומי להכיר אף בנכותו הנפרולוגית כנכות הנובעת מתאונת העבודה שאירעה לו. שנית, וחשוב יותר, ד"ר שטורך הסביר בעדותו, כי את ההאצה בעליית רמת הקריאטנין ניתן לתלות בגורמים שונים, ובכלל אלה באים בחשבון מחלת הדם בה לקה התובע (וראו עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 28 ואילך), הטיפולים הכימיים שהתובע קיבל בעקבות מחלת הדם בה לקה, התרופות שנאלץ ליטול, החומר הניגודי בו נעשה שימוש בעת צינתור הלב שנעשה לתובע (עמ' 41 לפרוטוקול, שורה 3, וכן עמ' 42 לפרוטוקול בשורה 15), ומחלת הסוכרת ממנה סבל התובע שנים רבות לפני התאונה. על כן, לאחר ששקלתי כל העובדות שלפני, הנני סבור, שהניסיון לקשור בין מחלת הכליות והתאונה הוא ניסיון מלאכותי, שאין לו בסיס רפואי. מסתבר הדבר בעיני, שמחלת הכליות, ככל שקיננה בגופו של התובע ערב התאונה, הוחמרה בעקבות מחלת הדם בה לקה התובע שבועות ספורים לאחר התאונה, והטיפולים הכימיים והאחרים, שהתובע קיבל בעקבות מחלת הדם. 11. כעולה מחוות דעתו של ד"ר שטורך, התובע החל בטיפולי דיאליזה בתאריך 1.4.2008, ובתאריך 13.11.2008 עבר השתלת כליה מן החי. לדעת ד"ר שטורך, הכליה שהושתלה מתפקדת במצב תקין, ועל כן, מהבחינה הנפרולוגית, החל מתום שנה ממועד השתלת הכליה, כלומר מתאריך 13.11.2009, שוב היה התובע כשיר לכל עבודה. על יסוד דברים אלה, הנני קובע, כי בעקבות המחלה הנפרולוגית, התובע לא היה כשיר לעבודה החל מהמועד בו החל לקבל טיפולי דיאליזה ועד לתום שנה מיום השתלת הכליה בגופו, דהיינו - מתאריך 1.4.2008 ועד לתאריך 13.11.2009. 12. שאלה היא, עד כמה תשפיע מחלת הכליות על תוחלת חייו של התובע. אמנם, ד"ר שטורך ציין בחוות דעתו, כמו גם בעדותו, שהכליה המושתלת נקלטה היטב, ומחלת הכליות אינה מגבילה את תפקודו בשלב זה, ואולם, ד"ר שטורך הבהיר הבהר היטב, כי "למרות שמר אל שמאלי כרגע בריא לחלוטין אחרי השתלת כליה מן החי, טעות גדולה תהיה לטעון שהנ"ל הבריא לחלוטין ממחלת הכליות שלו והוא ככל אחד בן גילו באוכלוסיה הכללית". ד"ר שטורך סקר בחוות דעתו את המחקרים שנעשו בנוגע לסיכוי שהתובע יאבד את הכליה המושתלת ויהיה עליו לשוב לטיפולי דיאליזה, ובסיפא לחוות דעתו סבור ד"ר שטורך שתוחלת חייו של התובע התקצרה ב- 7 שנים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוחלת חייו של אדם בריא בגילו של התובע (יליד 1950) היא 21 שנים, כלומר עד גיל 82. בניכוי 7 שנים, יעשו חישובי הנזק עד למועד בו יגיע התובע לגיל 75. ה. קריסת עסקו של התובע 13. הצדדים חלוקים בשאלת הגורם שבעטיו קרס עסקו של התובע. התובע קושר את קריסת העסק לפגיעה שנפגע בתאונה, ולטענתו, בעקבות פגיעתו לא היה כשיר לנהל את החברה, וכך נגרמה קריסתה. לעומת טענות אלה טוענות הנתבעות, כי עסקו של התובע קרס בעקבות גילוי מחלת הדם בה לקה, ולאחר מכן תקופת אי הכושר לעבודה, שנכפתה עליו בעקבות מחלת הכליות. 14. בתחילה ניהל התובע את עסקו כעצמאי, והיה בעלים של מספר כלי רכב להסעת נוסעים, והעסיק נהגים בשכר, לצד עבודתו שלו כנהג באחד האוטובוסים. החל מתאריך 5.12.2000, ובעצת רואה החשבון שלו, איגד התובע את עסקו כחברה בע"מ, בשליטתו ובניהולו. איגוד העסק כחברה, נעשה כדי להקטין את חבות המס וכדי לחסוך בתשלומים למוסד לביטוח לאומי. 15. עוד מעת שהתובע היה עצמאי, הלקוח העיקרי של עסקו הייתה חברת "סולל בונה", וזו נשארה לקוחה עיקרית של העסק גם לאחר שהתובע איגד את עסקו כחברה. ואולם, בחודש מרס 2002, הפסיקה סולל בונה את התקשרותה עם החברה, ועקב כך איבדה החברה את מקור ההכנסות העיקרי שלה, וכעבור זמן הפסיקה לפעול. 16. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, והראיות שלפני, הנני סבור, כי לא ניתן לקבוע, כי עסקו של התובע התמוטט בעקבות פגיעתו בתאונה. אמנם, התובע היה דמות דומיננטית בעסקו, אך לצד עבודתו שלו היו לו נהגים נוספים, לרבות בנו שנהג באוטובוס זעיר. פגיעתו של התובע, שהייתה פגיעה אורטופדית בעיקרה, גרמה אולי לתקלה בניהול החברה בתקופה הקצרה הסמוכה לתאונה, אך לא היה בה כדי לגרום להפסקה טוטאלית של פעילות החברה, ובוודאי שלא היה בה כדי לגרום להתמוטטות החברה. לדעתי, התמוטטות החברה היא תוצאה של החלטת חברת "סולל בונה" להפסיק את התקשרותה עם החברה שהייתה בשליטת התובע. לא הובאה ראיה לכך, שהפסקת ההתקשרות, שנעשתה כתשעה חודשים לאחר התאונה, נבעה מהפגיעה שהתובע נפגע בתאונה. יותר מתקבלת על הדעת טענת בא כוח הנתבעות, כי יש מקום להניח, שהפסקת ההתקשרות נבעה מהמצב הביטחוני באותה תקופה ומכך שחברת "סולל בונה" צמצמה עד מאוד את הזדקקותה לפועלים תושבי יהודה ושומרון בעקבות אירועי "האינתיפדה השניה" (שפרצה, כזכור, בחודש ספטמבר 2000). מכל מקום, אפילו אניח, שלמצב בריאותו של התובע היה משקל בהפסקת פעילותה של החברה, כי אז נראה שיש לקשור את הדבר למחלות הדם והכליות שפקדו את התובע לאחר התאונה, ובמיוחד מחלת הכליות, שכן אלה השביתו את יכולתו של התובע לנהל את החברה במשך תקופה ארוכה. ו. נכות רפואית ונכות תפקודית 17. מכיוון שהתאונה בה נפגע התובע הייתה גם תאונת עבודה, קבעה הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, כי נכותו של התובע מגיעה כדי 30% בשל הפגיעה האורטופדית בה נפגע. הועדה הרפואית הפעילה את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו - 1956, וקבעה כי נכותו של התובע, לצורך קבלת קצבת נכות מעבודה, תעמוד על שיעור של 45%. 18. כאמור, בא כוח התובע סבור שיש לייחס את המחלה הנפרולוגית לתאונה. לטענת בא כוח התובע, נכותו הנפרולוגית (הרפואית) של התובע מגיעה כדי 80%. בא כוח התובע מוסיף ומפנה לכך, כי בעקבות בדיקת התובע במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שהתקיימה בתאריך 12.8.2010, נמצא שהתובע כשיר לנהוג ברכב פרטי בלבד, ואין הוא כשיר לנהוג בטרקטור, רכב משא ורכב ציבורי "מסיבה אורטופדית" (וראה מוצג ת/12). לטענת בא כוח התובע, נוכח השכלתו החסרה של התובע, ולאור גילו (בן כ- 62 שנים בעת מתן פסק דין זה), אין להניח שהתובע יוכל להשתלב עוד בשוק העבודה, ולפיכך יש לקבוע כי נכותו התפקודית מגיעה כדי 90% לצמיתות. 19. כאמור, אין אני שותף לדעת בא כוח התובע, כי יש לזקוף את נכותו הנפרולוגית של התובע לחובת התאונה. אמנם, מהתובע נשללה האפשרות לחדש את רישיון הנהיגה שלו לרכב ציבורי "מסיבה אורטופדית", דהיינו, כפועל יוצא ישיר מן התאונה, ואולם, שלילת האפשרות לחדש את רישיון הנהיגה "מסיבה אורטופדית" לא שללה מהתובע את יכולת ניהול החברה. התובע היה בעל השליטה ומנהל החברה, ואת זמנו חילק בין ניהול החברה ובין נהיגת אוטובוס בפועל. משנשללה מהתובע האפשרות לנהוג ברכב ציבורי "מסיבה אורטופדית", יכול היה התובע להשקיע את מלוא זמנו בניהול החברה, ואת מלאכת הנהיגה, שעד אותה עת הטיל על עצמו, יכול היה להטיל על נהג אחר מהנהגים שהועסקו בחברה או לשכור נהג נוסף שימלא את מקומו של התובע ליד ההגה, שהתפנה. אוסיף בעניין זה, כי בשנת 2001, היא השנה בה נפגע התובע, רווחי החברה עלו והגיעו כדי סכום של 451,716 ₪ (וראה תצהירו של רו"ח יצחק ראט, מוצג ת/13). הנה מתברר, שרווחי החברה גדלו חרף העובדה שהתובע הושבת מנהיגה החל מיום 28.6.2001. הדבר מבסס את ההנחה, שעם צמיחת החברה והגידול בהכנסותיה וברווחיה, ממילא היה על התובע להפחית את היקף עבודתו כנהג ולהגדיל את היקף עבודתו כמנהל, עבודה שיכול היה לבצעה חרף המגבלה האורטופדית שהתאונה כפתה עליו. 20. על כן, לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, וככל שהדברים נוגעים לנכות שנגרמה לתובע בעקבות התאונה, הנני סבור, שאין עילה לסטות משיעור הנכות שנקבע לתובע על ידי הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי. על כן, לצורך חישוב הפיצוי לתובע, הנכות הרפואית תעמוד על 30% לצמיתות, ונכותו התפקודית של התובע תעמוד על שיעור של 45% לצמיתות. ז. שכרו של התובע לצורך חישוב הפיצויים 21. כאמור, עד לתאריך 5.12.2000, התובע ניהל את עסקו כעצמאי, ומשיקולים פיסקאליים שונים, החליט התובע לאגד את עסקו כחברה בע"מ החל מתאריך 5.12.2000. לטענת בא כוח התובע, ערב הקמת החברה, הכנסת התובע מעסקו הגיעה כדי 352,000 ₪ (בגין 11 חודשי עבודה), ולאחר מכן המשיכה החברה לצמוח. בא כוח התובע מציין, כי בתאריך 11.2.2001 רכשה החברה אוטובוס נוסף, בתאריך 12.6.2001 (כשבועיים לפני התאונה) רכשה החברה עוד אוטובוס, ובתאריך 12.9.2001 רכשה החברה עוד אוטובוס, במסגרת עסקה שנרקמה עוד לפני שאירעה התאונה. לטענת בא כוח התובע, בשנת 2001 רווחי החברה הגיעו לסכום של 574,000 ₪, ואף אם לא נביא בחשבון את העובדה, שהתוצאות העסקיות מושפעות מכך שהחברה לא שילמה לתובע דמי שכירות עבור השימוש שעשתה בכלי הרכב בהם השתמשה, הרי שבסופו של דבר, החברה כולה שייכת לתובע, ויש לייחס את תוצאותיה העסקיות לתובע עצמו. לדעת בא כוח התובע, הראיות, כמו גם חוות דעתו של רואה החשבון של התובע, מר יצחק ראט, מלמדות, שהכנסתו של התובע הגיעה כדי פי 8 השכר הממוצע במשק. על כן, לטענת בא כוח התובע את חישוב הפיצויים יש לערוך על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק. 22. לעומת טענות אלה, טען בא כוח הנתבעות, שאת נתוני השתכרותו של התובע לפני התאונה, יש לגזור מהשכר עליו דיווח למוסד לביטוח לאומי. שכר זה עמד ערב התאונה על סכום של 9,705 ₪ ברוטו לחודש. 23. אין אני מקבל טענת בא כוח הנתבעות, שכן השכר בסכום 9,705 ₪ הוא סכום (ואולי נכון יותר לומר מספר) שרירותי, שנקבע על ידי התובע בעצת רו"ח ראט (וראו סעיף 6 לתצהירו של מר ראט, מוצג ת/13). מכיוון ששכרו של התובע שולם לו על ידי חברה שהייתה בשליטתו, והוא היה זה שלמעשה קבע את שכרו, ואת שכרו קבע על פי שיקולים פיסקאליים, לא יהיה זה נכון לפסוק את הפיצוי על בסיס שכזה. מאידך גיסא, אף אין לזקוף את כל יתר הכנסותיה של החברה לזכותו של התובע, ולראות את התובע ואת החברה כמכלול אחד המפיק הכנסה בגובה של פי 8 מהשכר הממוצע במשק. 24. להוכחת הפסדיו של התובע, הצביע רו"ח ראט על כך, שהחל משנת 2002 ואילך, הפכו רווחיה של החברה להפסדים. ואולם, נראה הדבר שהסיבה העיקרית להתדרדרות בעסקיה של החברה היא העובדה שחברת "סולל בונה" הפסיקה את ההתקשרות עמה, ולכך יש לצרף את מצבו הרפואי של התובע, הנובע מהמחלה הנפרולוגית בה לקה, מחלה שבעטיה נבצר מהתובע לנהל את עסקי החברה במשך תקופה לא מבוטלת. נתון זה יש להביא בחשבון, ויש לשקלו לצד הנתונים על רווחיה של החברה לפני שנת 2002. במילים אחרות, יש לומר, כי בשנים הטובות השתכרותו של התובע הייתה יפה, ואולם, אין להתעלם מכך שלאחר השנים הטובות באו שנים רעות, ואף אם לא היה התובע נפגע בתאונה, הכנסותיו היו פוחתות בצורה ניכרת. 25. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור כי נכון יהיה להעמיד את השתכרותו של התובע על סכום של 15,000 ₪ ברוטו ערב התאונה. סכום זה מביא בחשבון את התנודות בעסקו של התובע, לרבות הפסקת ההתקשרות עם חברת "סולל בונה" במהלך חודש מרס 2002. סכום זה אף מביא בחשבון תנודות עתידיות שהיו צפויות בעסקו של התובע בשל אירועים שונים בפעילות החברה שהייתה בשליטתו, לרבות המצב הביטחוני. על פי נספח כ"ב לתצהיר התובע, התובע קיבל פטור ממס הכנסה לצמיתות, החל מתאריך 9.12.2001. אזכיר, כי מחלת הדם נתגלתה בתאריך 1.10.2001, ומכאן נראה לכאורה, שהאישור על הפטור ממס הכנסה קשור לגילוי מחלת הדם. מכל מקום, משקיבל התובע אישור לצמיתות על פטור ממס הכנסה, הסך 15,000 ₪ יחושב על ידי כסכום נטו, ולא ינוכה ממנו מס הכנסה, כפי שהיה מתחייב אלמלא הופטר התובע מתשלום מס הכנסה. ח. הפסדי השתכרות בעבר 26. התובע נפגע בתאונה בתאריך 28.6.2001 והיה על כן בלתי כשיר לעבודה. הנני מעריך, כי לא היה כשיר לעבודה משך 12 חודשים. לאחר מכן, היה התובע יכול לשוב לעבודתו כמנהל החברה. ואולם, בתאריך 1.10.2001 נתגלתה מחלת הדם, ועל כן מאותו מועד אי כשירותו של התובע נבעה ממחלת הדם ולא מהתאונה. תקופה זו הסתיימה בתאריך 28.2.2002, אלא שאז התובע עדיין לא היה כשיר לעבודה. בעבור התקופה בה התובע לא היה כשיר לעבודה בעקבות מחלת הדם בה לקה, אין התובע זכאי לפיצוי מאת הנתבעות. החל מתאריך 1.3.2002 שוב נבע אי הכושר לעבודה מהתאונה, וזאת עד לתאריך 30.6.2002 (שנה מיום התאונה. החל מיום 1.7.2002, התובע היה כשיר לעבודה באופן חלקי, ונכותו החל ממועד זה עמדה על שיעור של 45% בעקבות התאונה. כזה היה מצבו עד לתאריך 1.4.2008, שאז לקה התובע במחלת הכליות, ושוב היה בלתי כשיר לעבודה, והפעם בשל מחלת הכליות, עד לתאריך 13.11.2009. גם בגין תקופה זו אין התובע זכאי לפיצוי מהנתבעות. החל מיום 14.11.2009, שוב זכאי התובע לפיצוי עבור הפסדי השתכרותו בעבר בשל הפגיעה שנגרמה לו בתאונה. 27. את התקופות השונות שלעיל ניתן להציג בטבלה הבאה: מיום עד יום מהות התקופה 28.6.2001 30.9.2001 אי כושר מלא בעקבות התאונה (100%). 1.10.2001 28.2.2002 אי כושר לעבודה בשל מחלת דם. 1.3.2002 30.6.2002 אי כושר מלא בעקבות התאונה (100%). 1.7.2002 31.3.2008 אי כושר חלקי בעקבות התאונה (45%). 1.4.2008 13.11.2009 אי כושר לעבודה בשל מחלת הכליות. 14.11.2009 היום אי כושר חלקי בעקבות התאונה (45%). 28. על יסוד הנתונים שלעיל, ערכתי את חישוב הפסדי ההשתכרות של התובע לתקופת העבר בעזרת תוכנת "המשערכת". לפי החישוב שערכתי, הפיצוי לתובע עבור הפסדי ההשתכרות בעבר מגיעים כדי הסך 1,152,289 ₪, ובמעוגל - 1,152,000 ₪. החישוב תויק על ידי בתיק המוצגים, וסומן על ידי כ"חישוב מס' 1". ט. הפסדי השתכרות בעתיד 29. נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור 45%. בהתחשב בכך, שהתובע אמור היה לנהל חברה שבשליטתו, ההפסד יחושב עד להגעת התובע לגיל 70. שקלתי האם יש מקום לשערך את שכרו של התובע ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק דין זה (דבר שהיה מביא את השכר לסכום של 19,332 ₪ לחודש), והחלטתי שלא לעשות כן. הטעם לכך הוא, שאין להתעלם מהתנודות ששכרו של התובע היה נתון להן, הן עקב האירועים הבריאותיים שאירעו לו לאחר התאונה והן עקב אירועים אחרים, כגון השינויים במצב הביטחוני, השינויים במצב הכלכלה, ושינויים אחרים, שקרוב לוודאי היו משפיעים על עסקיה של החברה, ועל שכרו של התובע. להשקפתי, הגדלת השכר כתוצאה מהשערוך, לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד, מתקזזת אל מול הפחתה שיש להביא בחשבון לנוכח האירועים הבריאותיים והאחרים, ולפיכך אף הפסדי ההשתכרות לעתיד יחושבו לפי שכר של 15,000 ₪ לחודש. לפי חישוב שערכתי באמצעות תוכנת "המשערכת", הפסדי ההשתכרות לעתיד מגיעים כדי הסך 575,468 ₪, ובמעוגל - 576,000 ₪. החישוב תויק על ידי בתיק המוצגים, וסומן כ"חישוב מס' 2". י. הפסדי פנסיה 30. בא כוח התובע עותר לכך שהנתבעות תחויבנה לשלם לתובע פיצוי עבור הפסדי הפנסיה שנגרמו לו. 31. לפני מספר שנים הונהגה במשק פנסיית חובה, ובתוכניות הפנסיה השונות זכאות העובד נגזרת לעת יציאתו לגמלאות מסכומי הכסף שנצברו לזכותו. הצבירה נובעת מסכומי כסף שנוכו ממשכורתו של העובד ומסכומים שמעבידו הפריש עבורו. ככל שמדובר בסכומי כסף שהעובד צבר מהפרשותיו שלו, הרי שממילא מדובר בסכומי כסף ששולמו על ידי העובד עצמו, ומשכרו. על כן, משזכה התובע בפיצוי עבור הפסדי הכנסותיו, בעבר ובעתיד, רשאי הוא להפריש מתוך סכומי כסף את הסכומים שהיה עליו להפריש משכרו כדי לצבור את זכויותיו, ואין כאן הפסד שיש לזקוף לחובת המעביד. ככל שמדובר בסכומי כסף שהצטברו מסכומי כסף ששולמו על ידי המעביד עבור העובד, הרי שאכן במקרה של העובד השכיר "הרגיל" מפסיד העובד הפרשות אלה עקב הקטנת שכרו בעקבות התאונה (ובדך כלל מדובר בהפרשות בשיעור של 5% מהשכר). על כן, במקרה הרגיל יש מקום לפסוק לעובד שנפגע הפסדי פנסיה שנגרעו מהפרשות סכומי כסף שהיה על מעבידו להפריש, והם בגובה 5% מהפסדי השכר שנפסקו. 32. ואולם, במקרה שלפני התובע הוא למעשה עובד של חברה המצויה בשליטתו. במילים אחרות, התובע הוא למעשה עובד של עצמו. מתלושי השכר שהוצאו לתובע ואשר הונחו לפני עולה, שהחברה שבשליטת התובע לא הפרישה עבורו סכומי כסף לקרן פנסיה. אף אם החברה הייתה מפרישה סכומי כסף עבור התובע לקרן פנסיה, היו כספים אלה נגרעים מנכס המצוי בבעלות התובע (החברה) לנכס אחר המצוי בבעלותו (חשבונו בקרן הפנסיה). אזכיר בהקשר זה, כי מכיוון שהתובע אינו עובד שכיר "רגיל", חישבתי את הפסדי השתכרותו לעתיד עד להגיעו לגיל 70 ולא עד לגיל 67 כמקובל במקרה של עובד שכיר "רגיל". 33. על כן, בנסיבות המקרה שלפני, הנני סבור שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור הפסדי פנסיה. י"א. ניידות 34. מקובל עלי שבמשך פרק זמן לא מבוטל, אותו הנני מעריך כשנה, התובע היה מוגבל בניידות בצורה קשה, ולאחר מכן, היה מוגבל אם כי בצורה קלה יותר, כמשתקף משיעור נכותו התפקודית, וכל המצב הוא עד לעצם היום הזה. 35. התובע הגיש תביעה להכיר בהגבלת הניידות שלו, ובתחילה נקבע כי הוא מוגבל בניידות בשיעור 60% (נספח כ"ג לתצהיר עדותו הראשית של התובע) אך החלטה זאת בוטלה בערעור משנקבע, כי הליקוי ממנו הוא סובל אינו מופיע ברשימת הליקויים המפורטים בהסכם הניידות. 36. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בקשר לראש נזק זה, אין אני מקבל את טענות התובע, כי יש לחייב את הנתבעות לשלם לו פיצוי לצורך רכישת מכונית ותשלום דמי האחזקה החודשיים. לעומת זאת, בהחלט יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין מגבלת הניידות שנכפתה עליו בשל הפגיעה בברכו. 37. לצורך הערכת הפיצוי, הנני מניח, כי במשך תקופה של שנה מיום התאונה נגרמו לתובע הוצאות ניידות מוגברות בסכום של 1,000 ₪ בחודש נכון למועד התאונה, ולאחר מכן הוצאות מוגברות בסך 500 ₪ לחודש, וכך אף לתקופת העתיד. 38. על פי החישובים שערכתי בעזרת תוכנת "המשערכת", הפיצויים בראש נזק זה הם כדלקמן: (א) עבור תקופת העבר סך 125,610 ₪, ובמעוגל 126,000 ₪ (ב) עבור תקופת העתיד סך 94,193 ₪, ובמעוגל 94,000 ₪ סה"כ עבור ניידות מוגברת, בעבר ובעתיד 220,000 ₪ החישובים תויקו בתיק המוצגים וסומנו כחישובים מס' 3 ו- 4. י"ב עזרת הזולת 39. מקובל עלי שבשל הפגיעה שנפגע התובע בתאונה, נזקק הוא לעזרת הזולת בעבר, ולמשך תקופה מוגבלת אותה הנני מעריך כשנה. ואולם, בחלוף שנה מיום התאונה, יכול היה התובע לבצע את כל פעולות היום יום ללא עזרת הזולת, ואם נעזר בבני משפחתו לצורך ביצוע פעולה פלונית, כזו או אחרת, הרי היה הדבר שולי ולא בר פיצוי. 40. את הפיצוי בראש נזק זה, למשך שנה מיום התאונה, הנני מעריך בסכום של 2,000 ₪ לחודש, ועל יסוד נתונים אלה הפיצוי לתובע יעמוד על סך 48,280 ₪, ובמעוגל - 50,000 ₪. החישוב תויק על ידי בתיק המוצגים, וסומן כחישוב מס' 5. י"ג, הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות 41. בא כוח התובע טען, כי התובע זקוק לשמנים ולמשחות שאינן כלולות בסל הבריאות, והעריך כי עלותן מגיעה כדי הסך 100,000 ₪. 42. בא כוח הנתבעות טען, כי התובע לא צרף אף לא קבלה אחת לתמיכת טענותיו בעניין זה. 43. הנני מקבל טענת בא כוח הנתבעות, והנני קובע כי התובע לא הוכיח טענותיו בראש נזק זה, ולפיכך הנני דוחה עתירתו לפיצוי עבור הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות. ככל שהדברים אמורים בעתיד לבוא, כי אז לאור התיקונים בחקיקה, צרכיו הרפואיים של התובע יכוסו על ידי קופת החולים בה הוא חבר. י"ד. פיצוי עבור נזק לא ממוני 44. לתובע נכות רפואית בשיעור 30%, והיה מאושפז 7 ימים בעקבות התאונה. על יסוד נתונים אלה הפיצוי המגיע לו בראש נזק זה מגיע כדי הסך 62,758 ₪, ובמעוגל - 62,800 ₪. החישוב תויק על ידי בתיק המוצגים וסומן כחישוב מס' 6. ט"ו. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי 45. התובע קיבל קצבת נכות מעבודה, וזאת בגין הפגיעה שנפגע בתאונה, וכן הוא מקבל קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים בשל הפגימות האחרות בהן לקה, ואשר אינן קשורות לתאונה. הנכות המשוקלת שנקבעה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, לצורך קביעת קצבת הנכות הכללית, עומדת על שיעור של 94.6%, ומתוך זה נכות בשיעור משוקל של 89% הוא בגין פגימות שאינן קשורות לתאונה. 46. שני באי כוח הצדדים מסכימים, כי מכיוון שקבעתי שהנכות הנפרולוגית לא נגרמה כתוצאה מהתאונה, יש לנכות מסכום הפיצוי המשולם לתובע את מלוא הקצבה המשולמת לו בשל הפגיעה בעבודה וכן חלק יחסי מתוך קצבת הנכות הכללית, אותו יש לייחס לנכות שנגרמה כתוצאה מהפגיעה בעבודה. 47. בעניין זה מקבל אני את דרך החישוב שערך בא כוח הנתבעות, ולפיכך הסכום העומד לניכוי הוא כדלקמן: (א) קצבת נכות מעבודה 592,312 ₪ (ב) חלק יחסי בקצבת הנכות הכללית (5% מהקצבה המהוונת) 20,325 ₪ סה"כ לניכוי 612,637 ₪ ט"ז. סוף דבר 48. על יסוד כל אשר קבעתי לעיל, חישוב הפיצויים לתובע יעשה כדלקמן: (א) הפסד השתכרות בעבר (סעיף 28 לעיל) 1,152,000 ₪ (ב) הפסד השתכרות בעתיד (סעיף 29 לעיל) 576,000 ₪ (ג) ניידות מוגברת (סעיף 38 לעיל) 220,000 ₪ (ד) עזרת זולת בעבר (סעיף 40 לעיל) 50,000 ₪ (ה) נזק שאינו נזק ממון (סעיף 44 לעיל) 62,800 ₪ 2,060,800 ₪ (ו) ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (סעיף 47 לעיל) 612,637 ₪ סך הכול 1,448,163 ₪ 49. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 1,448,163 ₪ כערכו בתאריך פסק דין זה. (ב) הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את כל הוצאות המשפט שנגרמו לו, כולל שכ"ט עו"ד בסך 195,000 ₪. פריצהרפואהתאונת דרכים