זהות הרכב הפוגע בתאונת דרכים - פסק דין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זהות הרכב הפוגע בתאונת דרכים - פסק דין: מבוא התובע, יליד 2003, נפגע, על פי הנטען בכתב התביעה, בתאונת דרכים שארעה ביום 27.9.08. בכתב התביעה פורט שהתאונה אירעה בשעה שהתובע שחצה את הכביש ליד בית סבו בעזרייה. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתובע נפגע בתאונת דרכים בשעה שחצה את הכביש בעזרייה. המחלוקת הינה באשר לזהות הרכב הפוגע. תמצית גרסתו של התובע הינה שהרכב הפוגע הינו רכבו הפרטי של הנתבע, מסוג פאסט, שמספר הרישוי שלו הינו 7470690 וצבעו כסוף, בעוד שלטענת הנתבעת הרכב הפוגע היה רכב מונית שצבעו צהוב, רכבו של הנתבע כלל לא היה מעורב בתאונה, ולא הוא הרכב שפגע בתובע. לאור טענותיה של הנתבעת הופרד הדיון בשאלת החבות מהדיון בשאלת הנזק. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות ועיון בטענות הצדדים מצאתי שיש להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע, ולפיכך יש לדחות את התביעה. גרסת התובע עדות אביו של התובע בתצהיר עדות ראשית הצהיר אביו של התובע שביום 27.9.08 התארח בביתו של אביו בכפר עזרייה. התובע, שהיה בן 5 באותה עת, יצא מבית הסב עם בן דודו על מנת לקנות ממתקים בחנות הסמוכה. האב הצהיר שבאותה שעה עמד בקומה הרביעית של הבית וצפה בבנו. הבן התפרץ לכביש ונפגע על ידי רכב חולף, נפל ואיבד את ההכרה. האב הוסיף והצהיר שיצא בריצה למדרגות. לאחר מכן העבירו את הבן באמצעות מכוניתו של הנהג הפוגע למרכז הרפואי בעזרייה, משם פונה לבית החולים הדסה הר הצופים, ולאחר מכן לבית החולים הדסה עין כרם. האב הצהיר בתצהיר עדות ראשית שלפני התאונה לא הכיר את הנהג הפוגע. לאחר התאונה מסר לו הנהג הפוגע את פרטיו האישיים ואת פרטי הרכב. פורט שהנהג הפוגע, המתגורר בשכונת עין סארה בחברון, מסר לאביו של התובע שהרכב מבוטח אצל הנתבעת. במהלך חקירתו הנגדית הוצג לו תצהיר שצורף לכתב התביעה שלפיו לא היו לבנו תאונות דרכים קודמות. האב השיב שהייתה לבנו תאונות קודמות ואולם היו אלו תאונות קלות, ובעקבותיהן לא היה עליו לפנות לטיפול בבית החולים. התובע הופנה לכך שגם בתשובה לשאלון השיב שלבנו לא היו תאונות דרכים קודמות, והשיב שבעקבות תאונות הדרכים הקודמות לא פנו לבית חולים ולא הגישו תביעה. האב השיב שלבנו אירעו 4 תאונות דרכים. הראשונה בגיל 2.5, השנייה בגיל 3.5, השלישית בגיל 4, והתאונה נושא התביעה היא האחרונה. לשאלה האם לא היה מעורב בתאונה בחודשיים האחרונים השיב בשלילה, אך הוסיף שבנו נפל לאחר שרדף אחר בן דודו. בעקבות הנפילה נשברה ידו. האב הוסיף שלפני כשנתיים וחצי פגע בו האוטובוס של בית הספר בצור האחר, בשעה שביקש לעלות והדלת נסגרה ובעקבות זאת נפל. האב השיב שהוא לא תבע את נהג האוטובוס שהוא חבר שלו. כן השיב שבדרך כלל הם אינם נוהגים להגיש תביעות אלא מסיימים את המחלוקת ב"אופן הדדי". סבו של האב הוא המגשר, ועושה סולחות בין אנשים. האב השיב שבמקרה זה נאלצו להגיש תביעה. לשאלה האם עשו סולחה, השיב שמשפחת הנהג פנתה למשפחתו כדי לעשות סולחה, ומשפחתו בקשה 50,000 דינר. האב הוסיף "בדרך כלל במקרים האלה או אנחנו מקבלים כסף או הביטוח. במקרה זה קיבלנו את הכסף מהביטוח" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.12, שורות 31 עד 32). האב הוסיף שהסולחה נעשתה ביום התאונה בלילה, ולא שולם להם דבר. לאחר מכן השיב שיתכן שהדבר היה ביום המחרת בין השעות 19:00 לבין 19:30. הפגישה נערכה בבית אביו בעזרייה. לשאלה האם מסרו לו את פרטי הרכב שפגע כדי שיגיש תביעה השיב- "כן, ונתנו לי את פרטי הביטוח בצורה ישירה. ביום השני הביאו את הביטוח. פנינו למשטרה והגשנו הכול. כאשר הבן שלנו אושפז 6-7 ימים בבית החולים, הם בקשו מאיתנו 40,000 ₪ ואנחנו הפקדנו שיק ביטחון" (עמ' 7, שורות 12 עד 14). האב פירט שביום התאונה תארחו בבית אביו לארוחת שבירת צום הרמאדן. הדבר היה כ- 3 ימים לפני החג. האב ביאר שבאותו בניין יש לו דירה, ולאחר הארוחה הוא התפלל בה. הדירה מצויה בקומה רביעית, בעוד שאביו מתגורר בקומה השישית. האב פירט שכאשר ירד מדירת אביו לדירתו ירד עמו בנו, ובשעה שהתפלל ביקש ממנו בנו כסף על מנת לרכוש מוצרים במכולת. כשירד הבן לרכוש את המוצרים יצא הוא עצמו למרפסת וראה את התאונה. האב השיב שבנו ובן דודו חצו את הכביש כדי לקנות במכולת. בשעה שחצו את הכביש רכב שירד בירידה פגע בבנו. בן הדוד החזיק בידו של התובע בשעה שנפגע מהרכב. לשאלה האם יצא בנו מדירת האב, השיב האב בחיוב. לאחר מכן הופנה לכך שבתצהירו כתב שהבן יצא מבית הסב, והשיב- שהבן יצא מדירת הסב, ירד לדירת האב, קיבל מהאב כסף ואז ירד למטה. עוד השיב שהבניין כולו שייך לסב. האב השיב שהתאונה אירעה בשעה שבנו חזר מסופרמרקט השלום. מראה של רכב חולף פגעה בו. הוא עצמו הסתכל מלמעלה, מדירתו, וראה את בנו חוזר מהמכולת ונפגע. התאונה אירעה באמצע הכביש, בערך בשעה 19:30. האב סיפר שהוא לא רצה לתת לבנו כסף, ואולם לאחר שהבן החל לבכות נתן לו כסף. בתחילה סירב מאחר שחשש שהבן יידרס. האב השיב ששנתיים לאחר מכן אירעה לתובע תאונה בשעה שנדרס על ידי משאית בעזריה. שנה מאוחר יותר אירעה לו תאונה שבה נפגע ממונית. אף היא אירעה בעזריה. כל התאונות האחרות הסתיימו בסולחה, וכי רק בגין תאונה זו הגיש תביעה. האב נשאל האם אירע התאונה ליד נגרית אלרזאלי השייכת לאחיו, והשיב בחיוב, המרחק בין הנגרייה למקום התאונה היה בין 5 ל- 7 מטר. התאונה אף אירעה מול סופרמרקט. האב נשאל "מהמקום שאתה עומד בטח לא הבחנת ברכב שפגע בבן, לא זיהית אותו?" והשיב "הייתי במרפסת הקומה הרביעית, הסתכלתי על הכביש, הבן שלי חוצה את הכביש, שמעתי קול של ברקס, והבן שלי נפל, ומיד ירדתי, הנהג לקח את הבן שלי למרכז הרפואי. אני עליתי על הרכב ויצאתי אחריו. עשו לו טיפול, ירד ממנו דם, אז לקחתי את הבן שלי והלכתי לשייח ג'ראח למרכז אל חיה" (שם, עמ' 11, שורות 6 עד 10). האב השיב שהוא פגש את הנהג הפוגע רק במרכז הרפואי, וזאת כיון שהנהג לקח את התובע מיד לאחר התאונה ונסע עמו למרכז. כשיצא מהבית בנו כבר פונה מהמקום. לשאלה האם זיהה את הרכב הפוגע כשהיה למעלה בדירתו, השיב שאכן לא ראה את הרכב כשירד למטה, ואולם הוא ראה אותו במרכז הרפואי. שוב אישר שלא ראה את הנהג או את הרכב בזירת התאונה. האב נשאל מי נסע עם הנהג ברכב שפינה את התובע למרכז הרפואי והשיב שאינו יודע. כן השיב שאינו יודע האם לפני הפגיעה היו ברכב הפוגע נוסעים נוספים. לאב הוצג שבמסגרת תשובותיו לשאלון השיב בחיוב לשאלה האם היו ברכב הפוגע נוסעים נוספים מלבד הנהג . על כך השיב בחקירתו הנגדית שהוא אינו זוכר זאת. כן הוצגה לאב תשובתו לשאלון שבה השיב שבנו לא פונה ממקום התאונה על ידי הרכב הפוגע, ולכך השיב שאינו זוכר שנשאל אל השאלה. האב נשאל מתי קיבל את פרטי הרכב הפוגע והשיב שלמחרת התאונה נעשתה סולחה, וביום השלישי קיבל את פרטי הרכב. הפרטים נמסרו לו ע"י עו"ד פאיז אבו סנין. לדבריו הוזמן הנהג הפוגע לתחנת המשטרה ושם מסר את פרטיו. כן השיב שרק לאחר שלקח עו"ד נמסרו הפרטים . אביו של התובע נשאל האם שהתקבלו הפרטים הוא וידא שאכן מדובר בפרטי הרכב הפוגע, והשיב כי הפרט היחיד הידוע לו אודות הרכב הינו שמדובר ב"פסט בצבע כסף" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, שורה 19). האב נשאל פעם נוספת האם ראה את הרכב לראשונה במרכז הרפואי, או שראה אותו בזירת התאונה. לכך השיב שבאותה עת לא חשב על הרכב אלא על בנו. עוד הוסיף שכאשר הלך למרכז הרפואי ראה את הרכב ואולם הוא לא התעניין של מי הרכב, אלא רק רצה לדעת מה מצב בנו. לאחר שנשאל שוב האם ראה את הרכב לראשונה במרכז הרפואי, השיב עורך דינו כי התובע "אמר שהוא ראה את התאונה מהמרפסת, רץ למטה, והנהג לא היה שם, הוא לקח אותו ונסע למרכז הרפואי (עמ' 13 שורות 29 עד 30). האב השיב כי לאחר שיצא עם בנו מבית החולים, סיכם עם משפחתו של הנהג הפוגע להיפגש למחרת. לדבריו ביקשו לסגור את העניין בפשרה. כן השיב "הנהג כשראה שזה כבד עליו, הוא אמר כסף או ביטוח" (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.12 , שורות 15 עד 16). האב השיב שאינו יודע האם היו עדים לתאונה, שכן הוא יצא מיד למרכז הרפואי. כשהופנה לכך שבתשובה לשאלון השיב שהיו עדים לתאונה, השיב שאכן היו עדים אך הוא אינו מכיר אותם. בא כוחה של הנתבעת הציג לאב את גרסת הנתבעת וציין בפניו שעדים מטעמה טוענים שהרכב הפוגע היה מונית. על כך השיב האב "שיגידו, זה לא מעניין אותי, אפילו אלף עדים". בחקירה חוזרת השיב האב שבין משפחתו לבין משפחת הנהג נעשתה "עטווה", במסגרתה על משפחת הנהג להביא כסף או את פרטי הביטוח. עד סיום התביעה עדיין אין סולחה, אלא עטווה. העטווה נעשתה כדי ליצור מצב של שלום זמני ולמנוע נקמת דם. לשאלת בית המשפט השיב כי הוא לא שוחח עם הנהג הפוגע בבית החולים. בני המשפחות הם אלו ששוחחו ביניהם אודות העטווה. גרסת הנתבעת עדות מר סליאן דאוד הנתבעת הגישה את תצהירו של החוקר מטעמה. בתצהיר עדות ראשית הצהיר החוקר שביום 13.11.08 בשעה 12:20 לערך, פגש במר יוסף מוחמד עמרו בנגריית אלג'זאלי בישוב אלעזרייה. הנחקר השיב לחוקר שהרכב שפגע בתובע היה מונית בצבע צהוב, וכי נהג המונית היה ממשפחת אלעויוי מחברון. בתצהיר עדותו הצהיר שבאותו היום פגש גם במר מוראד מאג'ד עבד אלעזיז אבו רמוז בסופרמרקט אלאופק בישוב אלעזרייה, אשר גם הוא היה עד לתאונה. גם העד האמור סיפר שהרכב הפוגע היה מונית בצבע צהוב. החוקר הצהיר שבאותו היום נפגש גם עם מר אדהם האשם חליל ורני בסופרמרקט אלסאלם בעזרייה אשר היה גם הוא עד לתאונה. העד סיפר לחוקר שהרכב שפגע בתובע היה מונית מסוג סקודה בצבע צהוב. החוקר צירף לתצהירו העתק מההודעות שגבה משלושת הנחקרים. במהלך חקירתו השיב החוקר כי הגיע למקום והחל לשאול במקום אנשים האם ראו את התאונה. הנחקרים שתארו בפניו את נסיבות התאונה חתמו על הודעתם אשר הוגשה לתיק בית המשפט. העד השיב במפורש שמה שכתוב בהודאותיהם של העדים הם דברים שנאמרו על ידם. עדות מוראד אבו רמוז בהודעה שמסר העד לחוקר ביום 13.11.08 בסופרמרקט אל אופוק נכתב כי מספר ימים לפני חג אלפיטר שהה עם אביו בסופרמרקט הממוקם ליד הכביש הראשי בעזרייה. לפתע אירעה תאונת הדרכים במרחק של כ- 30 מטר מהסופרמרקט, שבמהלכה נפגע התובע. העד סיפר לחוקר שאביו קפץ ממקומו שמאחורי השולחן בסופרמרקט, ומיהר למקום התאונה. העד עצמו יצא לפתח הסופרמרקט ונעמד שם, משם ראה את אביו מרים את הילד שנפצע ונכנס עמו לרכב הפוגע שהיה מונית בצבע צהוב. הנהג הפוגע פינה את הילד, כשאביו של העד נוסע עמו, הרכב עשה פניית פרסה ממול לסופרמרקט ונסע לכיוון אבו דיס למרכז הרפואי. העד הוסיף שהתאונה אירעה לאחר תפילת הערב. במהלך חקירתו בפני אישר שהחתימה המופיעה על גבי ההודעה שמסר לחוקר (מוצג נ/7) היא חתימתו. לאחר שקרה את הודעתו אישר שמה שכתוב בה מתאר את שקרה. כן אישר שהרכב הפוגע היה מונית שצבעה צהוב. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שאף שבעת התאונה שהה בחנותו, הוא ראה את התאונה שאירעה מול החנות. לעד הוצעה האפשרות שהוא לא ראה את הרכב פוגע בתובע, ועל כך השיב שכשיצאו מהחנות ראו את הילד ואת הרכב הפוגע. הרכב הפוגע עצר ליד הילד, ולכן כשיצאו מהחנות ראו את התובע שרוע על הכביש ואת הרכב הפוגע עומד לידו. העד השיב שלא היו במקום רכבים נוספים וכי הם עצמם הגיעו לזירת התאונה לפני שהגיעו רכבים נוספים. העד השיב שהוא לא רשם את פרטי הרכב הפוגע. כן השיב שהנהג היה ממשפחת אלעויוי. שמו של הנהג היה ידוע לעד כיון שהנהג הפוגע אמר את שמו לאביו של העד בשעה שנסעו ביחד לבית החולים, וכשאביו חזר לחנות סיפר לעד מה היה שמו של הנהג הפוגע. העד הדגיש שהוא זוכר את התאונה, כיון שהייתה זו תאונה ועל כן זכר את פרטיה, כפי שהוא גם זוכר את התאונות האחרות שאירעו במקום. עדות מר אדהם ורני בהודעה שמסר העד לחוקר ביום 13.11.08 בסופרמרקט אלסאלם באלעזרייה, נרשם כי באחד הימים האחרונים לחודש הרמאדן, בסביבות השעה 20:00, אירעה תאונת הדרכים שבה נפגע התובע. התאונה אירעה מול חנותו של העד, לאחר שהתובע יצא עם בן דודו מאותה החנות. לאחר שיצאו מהחנות שמע העד קול של בלימה חזקה, ולאחר מכן קול של פגיעה. מיד יצא אל הכביש וראה את הילד במצב מבהיל, כשדם יורד מראשו. הרכב הפוגע היה מסוג סקודה, ששימש כמונית. צבעה של המונית היה צהוב, והיא עשתה את דרכה לכיוון יריחו. ברכב ישבו הנהג ועוד 4 נוסעים נוספים. למקום התאונה הגיע מיד שכנו, הבעלים של סופרמרקט אל אופוק, ממשפחת רמוז, אשר הרים את הילד והכניסו לרכב הפוגע, שנסע בדרכו לפנים עזרייה. העד סיפר שהבחין בסימני פחד ובלבול אצל הנהג הפוגע , שהוא מחברון. במהלך חקירתו בפני אישר העד שאת הכתוב בהודעה שצורפה לתצהירו של החוקר (מוצג נ/8). העד העיד שבערך בשעה 20:00 הגיעו לסופרמרקט שלו 4 ילדים. לאחר שיצאו מהחנות שמע ברקסים. הוא יצא החוצה וראה תאונה שבה נדרס ילד. הרכב הפוגע עצר ולקח את הילד למרכז הרפואי באבו דיס. הוריו של הילד נסעו למרכז הרפואי לאחר מכן. העד השיב שהרכב היה רכב קטן, מונית שצבעה צהוב. ברכב נהג אדם ערבי שהוא אינו מכיר. בחקירתו הנגדית השיב שהוא הכיר את התובע גם לפני התאונה, כיון שהיה מגיע לקנות בחנות. העד השיב שהוא ראה את התאונה, הוא שמע את הבלמים ויצא לכביש. העד השיב שהיו רכבים נוספים בכביש, כן השיב שהתנועה הייתה רגילה. לאחר מכן כשנשאל שוב האם נכון שהייתה זו שעה עמוסה גם בגלל החג וגם בגלל שזוהי שעת החזרה מהעבודה, השיב בחיוב ואולם סייג את דבריו והשיב שהוא אינו זוכר זאת. העד נשאל כיצד הוא יודע שהרכב הפוגע לקח את הילד לבית החולים השיב שהוא יצא וראה זאת. במהלך חקירתו הנגדית נשאל האם יתכן שהרכב הפוגע היה בצבע כסף ולא בצבע צהוב, והשיב "לפני 4 שנים זה קרה, כתוב צהוב, אבל מה היה, אני לא זוכר. ש. אז יכול להיות שמישהו אמר לך צהוב, ואמרת כן, אבל אתה לא זוכר כרגע איזה צבע. ת. מה שאני זוכר מה שרשמנו בהודעה זה נכון" ש. איך אתה יודע שזה נכון? אולי האדון הזה שרשם את הדברים רשם "צהוב" ורשם את הדברים שלך, ואתה חתמת לו וזה לא אומר שזה היה צהוב, והיום אתה אל [צ"ל "לא"] זוכר? ת. לא". (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.12 שורות 11 עד 17). בא כוחו של התובע חזר והטיח בעד פעם אחר פעם שהיום אינו זוכר את צבע המכונית, והעד חזר והשיב "מה שכתוב בהודעה זה צהוב... מה שכתוב, צהוב... לפני 4 שנים כשבאו אלי ורשמו את הדברים, לפני 4 שנים, אני זוכר שזה מה שהיה" (שם, עמ' 26, שורות 23, 25, 27). העד השיב שאינו מבין במכוניות וכי אינו יודע לזהות פסט או סקודה. יחד עם זאת השיב שהרכב הפוגע היה טקסי. לאחר מכן נשאל "טקסי בערבית לא מוכרח להיות מונית אלא כל רכב אחר?" (עמ' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.12, שורה 32), והשיב "אני לא יודע אם זה מונית" (שם, עמ' 28, שורה 1). לאחר שאביו של התובע התפרץ, השיב- "אני לא יודע אם זה מונית או רכב רגיל" (שם, עמ' 28, שורה 6). בחקירה חוזרת נשאל "מה זה טקסי" והשיב "רכב שמסיע אנשים", לשאלה האם הוא מתכוון למונית, השיב, חרף התפרצותו של אביו של התובע כי "מה שכתוב בהודעה זה נכון" (עמ' 28, שורה 28). עדות מר מוהנד עמרו בהודעה שמסר לחוקר ביום 13.11.08 בנגריית אלע'זאלי, סיפר שהוא עובד בנגרייה. לדבריו, במהלך חודש הרמאדן, כשלושה ימים לפני החג, בסביבות השעה 20:00, התרחשה תאונת דרכים שבה נפגע התובע ליד סופרמרקט אלסאלם. באותה עת ישב העד באולם התצוגה, במרחק של כ- 20 מטר מזירת התאונה. מיד פנה למקום התאונה, וכשהגיע ראה את אבו אלעבד, הבעלים של סופרמרקט אל אופוק, מרים את הילד ומניחו ברכב הפוגע. העד סיפר שאינו מזהה את סוג הרכב, ואולם הייתה זו מונית בצבע צהוב. אבו אלעבד עלה לרכב הפוגע עם התובע, והם נסעו למרכז הרפואי באלעזרייה. נהג הרכב הפוגע היה ממשפחת אלעויוי מחברון. אליהם התלוו שניים מהנוסעים שהיו ברכב הפוגע לפני התאונה, בעוד ששניים אחרים נשארו במקום התאונה. העד סיפר שהוא שוחח עם סבו של הילד הנפגע, ולאחר מכן התלווה אל הסב ברכב המרצדס שלו אל המרכז הרפואי. לאחר שהגיעו הסתבר להם שהנהג טעה ברכבו ונסע לכיוון אבו דיס. לכן התקשרו אליו והסבירו לו כיצד להגיע למרכז הרפואי. במרכז הרפואי ראה את הילד. לאחר מכן הגיעו למקום אביו של הילד ודודו, והעבירו את הילד שנפגע לבית חולים בירושלים. לאחר מכן נודע לעד מהנהג הפוגע שהוא והנוסעים שהיו עמו היו בדרכם ליריחו. במהלך חקירתו בפני אישר שכל מה שרשום בהודעה שצורפה לתצהיר החוקר נכון (מוצג נ/9). אשר לנסיבות התאונה השיב כי ילד חצה את הכביש ומונית בצבע צהוב פגעה בו. את הנהג הפוגע לא הכיר. בחקירה נגדית השיב כי הוא מכיר את התובע בשל קרבתו המשפחתית למנהל במקום עבודתו, וציין שהוא רואה את התובע מדי שבוע. לשאלה האם החוקר של חברת הביטוח הבטיח לו דבר מה, השיב כי החוקר שאל שאלות והוא השיב לו. העד נשאל "איך הוא שאל אותך, הוא שאל: " נכון שהייתה במקום מכונית צהובה?" השיב "הוא אמר לי מה אני יודע על התאונה והוא שאל אותי שאלות" (עמ' 30, שורות 24 עד 25). העד פירט שהוא השיב לחוקר שהרכב היה צהוב וכי אינו יודע מאיזה סוג. לשאלה איזה צהוב, האם צהוב לימון או תפוז, השיב- צהוב של מונית. כן השיב שמדובר במונית של שטחים. בא כוחו של התובע ניסה להציע שהעד אינו יודע האם הייתה זו מונית, ואולם העד חזר והשיב שהרכב היה מונית. עוד השיב כי למעלה היה סמל של מונית. כן השיב שהיה זה רכב ציבורי. העד השיב שהוא עובד בנגרייה באלעזרייה. כן השיב שבתום שעות העבודה הוא נשאר בנגרייה. העד הוסיף שבשעה שישב בנגרייה בא בחור וסיפר לו שבן אחיו של המנהל נדרס. מיד יצא מהנגרייה, ולאחר מכן נסע עם אחרים למרכז הרפואי. עוד השיב שבשעה שיצא מהנגרייה היו במקום רכבים נוספים, חלק מהמכוניות עצרו וחלק המשיכו בנסיעתם. עוד השיב שהוא לא שמע דבר, אלא ישב בנגרייה, ורק לאחר שנאמר לו שהייתה תאונה יצא החוצה. לשאלת בית המשפט השיב שכאשר שמע שילד נדרס יצא מהנגרייה, כן יצאו סבו של הילד שנדרס ואביו. כשיצא מהנגרייה לא היה לא רכב ולא ילד שכן הם נסעו מהמקום. לשאלת בית המשפט מדוע אמר שמדובר במונית בצבע צהוב, השיב כי בשעה שהגיע לזירת התאונה כולם אמרו שמונית היא שפגעה בילד. כשהגיע למרכז הרפואי ראה שם את המונית. דיון והכרעה אין כאמור מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.9.08 בשעה שחצה את הכביש הראשי באלעזרייה בזמן שחזר מחנות המכולת שבה רכש מוצרים. אין גם מחלוקת על כך שהתובע פונה מזירת התאונה על ידי הנהג הפוגע, ובני משפחתו הגיעו למרכז הרפואי רק מאוחר יותר. המחלוקת הינה באשר לזהותו של הרכב הפוגע, האם היה זה הרכב שפרטיו צוינו בכתב התביעה, ואשר היה נהוג על ידי נתבע 1 ומבוטח בידי הנתבעת, או שמא היה זה רכב אחר שפרטיו לא התבררו. לאחר עיון בראיות הצדדים ובסיכומיהם מצאתי שיש לקבל את גרסת הנתבעת ולדחות את התביעה. לשם הוכחת גרסתו של התובע הובאה עדותו של אביו בלבד. לא ברור מעדותו של האב האם הוא היה עד לתאונה אם לאו. במקומות מסוימים העיד שהוא ראה את התאונה, שאירעה בשעה שצפה בבנו חוצה את הכביש, בעודו עומד במרפסת הקומה הרביעית. במקומות אחרים העיד שראה את הרכב הפוגע לראשונה במרכז הרפואי שאליו פונה בנו על ידי הנהג הפוגע. למרות שנשאל על כך מספר פעמים, לא ברור מעדותו באופן חד משמעי האם ראה את בנו נפגע על ידי הרכב הפוגע ממרפסת הקומה הרביעית, או שמא שמע מאורח יותר על נסיבות התאונה. פעם אחר פעם השיב שאת הרכב הפוגע ראה רק כשהגיע למרכז הרפואי. גם אם אכן צפה בתאונה, טענה המוטלת בספק, ספק האם עלה בידו להבחין בפרטיו של הרכב הפוגע שכן צפה בתאונה ממרום הקומה הרביעית, בשעת החשיכה. על פי עדותו של האב הוא כלל לא דיבר עם הנהג הפוגע. את המשא ומתן עמו ניהלו בני המשפחה, ובאופן טבעי הוא היה עסוק בטיפול בבנו. כפי שהעיד, באותה עת התעניין בנו בלבד, וכיון שבמהרה פינה את בנו לבית החולים הדסה הר הצופים, אין להוציא מכלל אפשרות שגם במרכז הרפואי בעזרייה הוא לא ראה את הרכב הפוגע. האב העד שלא רק שהוא לא שוחח עם נהג הרכב הפוגע, הוא אף לא קיבל ממנו את הפרטים. הפרטים נמסרו לעורך דינו מאוחר יותר. עדותו של האב הייתה עדות מגמתית, רצופת סתירות ובלתי אמינה. כפי שהצביעה הנתבעת, התשובות שנתן האב בתצהיר תשובה לשאלון אינן עולות בקנה אחד עם התשובות שנתן במהלך חקירתו הנגדית, כך באשר למעורבותו של בנו בתאונות דרכים נוספות (בתצהיר תשובה לשאלון טען שלבנו לו היו תאונות נוספות, בעוד שבמהלך חקירתו הנגדית הוברר שהבן היה מעורב בלא פחות מ- 4 תאונות); כך באשר לעדים לתאונה (בתצהיר התשובה השיב שהיו עדים לתאונה, בעוד שבמהלך חקירתו הנגדית השיב שלא היו עדים לתאונה); כך באשר לשאלה האם היו ברכב הפוגע נוסעים נוספים מלבד הנהג הפוגע (בעוד שבתצהיר תשובה לשאלון השיב בחיוב, במהלך חקירתו הנגדית השיב בשלילה לשאלה האמורה); כך גם באשר לשאלה האם פונה התובע מזירת התאונה באמצעות הרכב הפוגע (בעוד שבתצהיר תשובה לשאלון השיב האב בשלילה לשאלה האמורה, בעדותו בבית המשפט העיד שבנו פונה מזירת התאונה באמצעות הרכב הפוגע). האב לא הביא כל עדות נוספת כתמיכה לגרסתו, אף שלכאורה היו עדים לתאונה, אף שהוא הגיע למרכז הרפואי יחד עם בני משפחתו, ואף שאת הליכי העטווה- המשא ומתן עם משפחתו של הנהג הפוגע ניהלו בני משפחתו ולא הוא. למותר לציין שהנתבע, אשר נהג כביכול ברכב, לא התייצב לעדות ולא העיד שהוא אכן היה הנהג הפוגע. לטענת התובע בסיכומיו היה על הנתבעת דווקא לזמן את נתבע 1 לעדות, ואולם לאור ניגוד האינטרסים בין הנתבעת לבין הנתבע ולעומת זאת זהות האינטרסים בין התובע לבין הנתבע, סביר היה שהנתבע יתייצב כעד תביעה שישפוך אור על נסיבות התאונה. האב הסביר בחקירה חוזרת מהי עטווה וכן שעדיין לא מדובר בסולחה עד סיום הליכי התביעה, ועל כן ניתן היה לצפות שהנהג הפוגע ישתף פעולה עם התובע ויגיע לעדות לשם מסירת גרסתו ותמיכה בה. עצם היעדרותו של הנתבע מעלה את החשד שאילו היה מתייצב לעדות לא הייתה עדותו תומכת בגרסת התובע. שלושה עדים הביאה הנתבעת כתימוכין לגרסתה, ומצאתי שיש להעדיף את עדותם על פני עדותו של האב. התרשמתי שעדותם הייתה עדות ניטראלית, בלתי מגמתית, ואמינה. שלושת העדים העידו כאמור שהרכב הפוגע היה מונית בצבע צהוב, ולא רכב פרטי כסוף כפי שטען האב. שלושתם היו עדים לתאונה, או שהגיעו לזירת התאונה מיד לאחריה, ושלושתם ראו את הרכב הפוגע סמוך לתאונה. שלושת העדים נחקרו לראשונה על ידי חוקר מטעם הנתבעת כשנה לאחר התאונה. במהלך עדותם בפני אישרו את חתימתם על גבי הודעתם שהוגשה על ידי החוקר, ואשרו את הדברים שאמרו לחוקר. שלושתם חזרו על כך שהרכב הפוגע שימש כמונית ושצבעה היה צהוב. החוקר העיד בפני שרשם את הדברים כפי שנאמרו לו. העד מוראד אבו רמוז העיד כאמור שהתאונה אירעה במרחק של כ- 30 מטר מהסופרמרקט של משפחתו שבו שהה. העד טען שראה את התאונה, ומיד לאחר שאירעה יצא עם אביו מהסופרמרקט. הוא ראה את התובע שכוב על הרצפה ואת הרכב הפוגע שעצר לידו. הרכב הפוגע היה מונית שצבעה צהוב. אביו של העד הרים את התובע, הכניסו למונית שפגעה בו, ונסע עמו למרכז הרפואי. במהלך חקירתו הנגדית ידע העד לספר פרטים אודות הנהג הפוגע (ששם משפחתו תואם את שם משפחתו של הנתבע), שכן אביו שוחח עם הנהג במהלך הנסיעה או במהלך השהות במרכז הרפואי. העד השיב שבמועד התאונה לא היו במקום רכבים נוספים. ניתן היה להתרשם שהעד ואביו הם מבין הראשונים שהגיעו לזירת התאונה, (גם עד הנתבעת השני העיד שהוא ראה את אביו של העד הראשון מגיע מיד לאחר התאונה אל התובע ומסייע לטפל בו). העד הגיע עם אביו אל התובע מיד לאחר התאונה, ראה את התובע שרוע על הכביש ואת אביו מרים אותו ומכניסו לתוך הרכב הפוגע. העדות הייתה כאמור אמינה, העד הבהיר שהוא זוכר את פרטי האירוע, וניתן היה להתרשם שבשל קרבתו לאירוע וסיועו של אביו, הייתה לו שהות רבה לבחון את הרכב הפוגע ולהתרשם מצבעו ומכך שהיה מדובר במונית. כיון שהגיע מיד לזירת האירוע עוד בטרם היה סיפק בידי סקרנים להתקהל באזור, עדותו שלפיה לא היו במקום רכבים אחרים נשמעת סבירה. עדים אחרים העידו על הימצאותם של רכבים נוספים במקום, ואולם כאמור סביר להניח שרכבים נוספים הגיעו למקום בהדרגה, וכפי שהתקהלו במקום אנשים ששמעו על התאונה ויצאו לראות מה תוצאותיה, כך גם נעצרו במקום רכבים חולפים. עד הנתבעת השני, מר אדהם ורני, ביקש בתחילת עדותו שדודו של התובע ייצא מהאולם. ניתן היה להתרשם שהוא חש שלא בנוח למסור גרסתו אודות נסיבות התאונה. העד השיב שמיד לאחר שהתובע יצא מחנותו הוא נפגע על ידי הרכב הפוגע. העד שמע בלימה חזקה, ולאחר מכן קול של פגיעה. מיד יצא אל הכביש וראה את הילד ואת הרכב הפוגע. את הרכב הפוגע תיאר כרכב מסוג סקודה, ששימש כמונית. צבעה של המונית היה צהוב, והיא עשתה את דרכה לכיוון יריחו. העד ציין שמלבד הנהג ישבו במונית 4 נוסעים נוספים. במהלך חקירתו הנגדית התפרץ אביו של התובע מספר פעמים. העד נשאל פעם אחר פעם האם הוא זוכר שהיה מדובר במונית, האם הרכב היה מסוג סקודה, והאם צבעה היה צהוב. העד אישר שאינו מבין ברכבים ואינו יודע לזהות רכב מסוג סקודה. כמו כן השיב שהוא אינו זוכר בדיוק את פרטי הרכב, ואולם הוא שב והתעקש שבזמן שיחתו עם החוקר זכר את הפרטים ושכל מה שאמר לחוקר היה נכון. התרשמתי שאין להוציא מכלל אפשרות שהעד הרגיש שלא בנוח במהלך עדותו "להתעקש" במפורש על כך שהרכב היה מונית ושצבעו היה צהוב, בשל נוכחות אביו של התובע באולם ובשל הלחץ שהופעל עליו במהלך החקירה הנגדית על ידי בא כוחו של התובע. כמו כן ניתן היה להתרשם שלאחר חלוף השנים אין הוא זוכר עוד את כל הפרטים. בשל כך שב והפנה לדברים שאמר לחוקר כשנה לאחר התאונה, ושאותם חזר ואישר במהלך עדותו. חרף הניסיונות לקעקע את עדותו של העד, דבק העד בדברים שאמר לחוקר שנה לאחר התאונה שלפיהם הרכב הפוגע היה מונית שצבעה צהוב. העד השלישי, מר מוהנד עמרו, עובד בנגריית דודו של התובע. על פי עדותו הוא לא ראה את התאונה, ואולם מיד לאחר שנאמר לו שאירעה תאונה, יצא לזירת התאונה מנגריית דודו של התובע שבה הוא עובד ושבה הוא שוהה לאחר שעות העבודה. לחוקר מטעם הנתבעת, אשר שוחח עמו כאמור כשנה לאחר התאונה, סיפר שבשעה שיצא מהנגרייה הספיק לראות את בעל הסופרמרקט, אביו של עד הנתבעת הראשון, מכניס את התובע לתוך הרכב הפוגע, ואולם לאחר חקירתו הנגדית השיב לשאלת בית המשפט כי בשעה שיצא מהנגרייה, לא היו עוד התובע והרכב הפוגע במקום. דומה כי עדותו שלפיה הוכנס התובע למונית על ידי השכן אכן מבוססת על עדות שמיעה, (כפי שאני נוטה להתרשם שגם עדותו של האב הייתה מבוססת על עדות שמיעה), ואולם הוא הגיע לזירת התאונה סמוך להתרחשותה ולפינוי התובע, ובזירת התאונה הוא פגש שניים מארבעת הנוסעים שהיו במונית בעת התאונה ונותרו בזירת התאונה בשעה שנהג המונית פינה את התובע למרכז הרפואי. לא זו אף זו. כפי שהעיד, מזירת האירוע הוא נסע למרכז הרפואי יחד עם סבו של התובע, שם לדבריו ראה את הרכב הפוגע. הייתה זו לדבריו מונית בצבע צהוב. עולה מהדברים שאותם אמר לחוקר, ולאחר מכן אישר בבית המשפט, שהוא שוחח עם הנהג הפוגע וממנו נודע לו שהנהג והנוסעים שהיו עמו היו בדרכם ליריחו. אף שהעד לא ראה את המונית בזירת האירוע, התרשמתי שעדותו לפיה הרכב הפוגע היה מונית שצבעה צהוב הייתה מבוססת על ידיעתו האישית. העד האמור ראה את הרכב הפוגע במרכז הרפואי, ראה שמדובר במונית שצבעה צהוב, הוא אף ראה ששניים מנוסעיה נותרו להמתין בזירת התאונה, ושוחח עם הנהג שסיפר לו שהיה בדרכו ליריחו. התרשמתי ששלושת העדים אכן ראו את הרכב הפוגע וידעו מידיעה אישית שצבעו של הרכב הפוגע היה צהוב והוא שימש כמונית. הרכב הפוגע לא ברח כאמור מן המקום, אלא סייע בפינויו של התובע למרכז הרפואי, ולפיכך היה לנוכחים די זמן להתרשם ממנו הן בזירת התאונה, והן במרכז הרפואי, עוד לפני שעלה בדעת מישהו לטעון שרכב אחר היה מעורב בתאונה. התרשמתי שהעדים הם עדים אמינים, ושזיהויים את הרכב הפוגע כמונית צהובה הוא זיהוי וודאי. התרשמתי שהם לא רצו לגרום נזק לתובע או לבני משפחתו, וכי עדותם באשר לזהות הרכב היא עדות אמת, בין היתר בשל כך שהם לא היו מודעים לנסיבות שבשלן נמסרה על ידי בני משפחתו של התובע גרסה אחרת אודות זהות הרכב הפוגע. בשל כל אלו מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח שהרכב שפגע בו היה הרכב שפרטיו נקובים בכתב התביעה ושהיה מבוטח בעת התאונה על ידי הנתבעת. מעבר לדרוש אציין שמעדותו של אביו של התובע מתברר שבמסגרת העטווה דרשה משפחתו של התובע "כסף או ביטוח", היינו, מבחינת המשפחה אין זה משנה האם הפיצוי יינתן בכסף על ידי הנהג הפוגע או על ידי חברת הביטוח המבטחת אותו. מהנסיבות שתוארו במהלך שמיעת הראיות ניתן לשער שלמונית הפוגעת לא היה ביטוח, ועל כן מסרה משפחת הנהג הפוגע במסגרת העטווה פרטים של רכב אחר של מי מבני המשפחה, אשר היה מבוטח על ידי הנתבעת. אחד מהטיעונים שהועלו על ידי התובע בסיכומיו היה שמאחר שהנתבע לא הגיש כתב הגנה וניתן פסק דין בהעדרו הקובע שהוא האחראי לנזקיו של התובע, ומאחר שהנתבע היה מבוטח על ידי הנתבעת, יש לחייב את הנתבעת לשאת בתשלום הפיצוי. מצאתי שיש לקבל את טענתה של הנתבעת לפיה מדובר בתביעת מרמה, וכיון שנמסרו לה עובדות כזב, פטורה היא מתשלום תגמולי הביטוח. מצאתי שיש לקבל את טענת הנתבעת לפיה המידע הכוזב נמסר ביודעין ובכוונת מרמה, לא רק על ידי מבוטחה אלא גם על ידי הפועלים מטעמו של התובע, שהוא כאמור קטין. התרשמותי מהעדויות הייתה שאביו של התובע מסר את פרטי הנתבע ורכבו כפרטיו של הרכב הפוגע ביודעין, ולא מחמת טעות או שגגה. התרשמותי היא שהאב ידע שהנתבע לא היה הנהג הפוגע ושרכבו, שפרטיו נקובים בכתב התביעה, לא היה הרכב הפוגע, שכן לטענתו הוא ראה את הרכב הפוגע במרכז הרפואי. כמו כן הוא היה מודע למשא ומתן שניהלו בני משפחתו. בשום מקום לא טען אביו של התובע שאין לו ידיעה אישית אודות זהות הרכב הפוגע או הנהג, ושאלו הפרטים שנמסרו לו על ידי אחרים. הוא אף לא טען שפעל בטעות ובתום לב. חרף העובדה שנתנה לו במהלך חקירתו הנגדית האפשרות להתייחס לקיומן של עדויות התומכות בכך שהרכב הפוגע לה היה הרכב שפרטיו נמסרו על ידו, דבק בעמדתו האב חזר וטען לקיומה של ידיעה אישית פוזיטיבית, טען שראה שהרכב הפוגע היה פאסט בצבע כסוף, ולא התקשה למסור עדות כוזבת בבית המשפט. הדין הפלסטיני הוא הדין החל על התובענה, כפי שנטען בפירוט בסיכומיה של הנתבעת. הדין האמור לא הוכח בפני. לא נטענו בפני טענות באשר לתחולת הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, אף לא הוכח בפני שגם אם חל דין אחר מחויבת הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח בנסיבות של תביעת מרמה, או שאין בדין הפלסטיני מקבילה להוראת סעיף 25 האמור. לפיכך כאמור לא מצאתי שיש לחייב את הנתבעת בתגמולי הביטוח. סיכום אני דוחה את התביעה. מצאתי כאמור שמדובר בתביעת כזב ביודעין, ולפיכך אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים. תאונת דרכים