חזרה לעבודה עקב אי אישור הסכם פרישה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חזרה לעבודה עקב אי אישור הסכם פרישה: הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים לא אושר על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר, האם זכאית התובעת להחזרתה לעבודה - זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו. העובדות כפי שעלו מחומר הראיות: התובעת החלה עבודתה אצל הנתבעת, מועצה איזורית נחל שורק, בחודש 8/76 (להלן: "הנתבעת"). ביום 24.10.99 נחתם בין הנתבעת לתובעת, עובדת הנתבעת, הסכם פרישה (נספח א' לכתב התביעה) בזו הלשון: "עקב צימצום וסגירת מחלקת הגביה במועצה, הוסכם בין הצדדים על פרישתה המוקדמת לגימלאות של הגברת רונית X. בהסכמה בין הצדדים א' ו-ב' סוכמו תנאי פרישתה והם יהיו כדלקמן:- תאריך סיום יחסי עובד מעביד - 25.10.99 תחילת תשלום הפנסיה החל מחודש נובמבר 1999. העובדת תקבל גימלה חודשית קבועה של 58% מהשכר הקובע של 7,742 ₪ לחודש בתוספת האמור בסעיף 7 וזאת עד סוף ימי חייה וחיי בעלה (עד 120) הגימלה תעודכן בתשלומי תוספת יוקר ולפי ההסכמים הקיבוציים שיחולו גם על הגימלאים. ... 8. העובדת - רונית X - תקבל מענק יובל יחסית לגובה הגימלה החל ממשכורת 9/2000. ... 13. והיה והסכם זה לא ימומש באופן מלא על ידי המועצה, תהיה לעובדת הזכות המלאה לראות עצמה כמי שלא פוטרה ולא פרשה כלל וכמי שזכאית לשוב לעבודתה ולתפקידה בכל תנאיה." ביום 25.10.99 סיימה התובעת עבודתה. ביום 30.5.00 התקבל מכתבו של ישראל שפיצר, ראש מִנהל שירות העובדים במשרד הפנים, בזו הלשון: "הנדון: גב' רונית X מ.ז. X - קיצבת הפרישה סימוכין: מכתבכם מ- 22.2.00 בהתאם לאמור בסעיף 79 לחוקת העבודה ובתוקף סמכותי לפי סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) תש"ל - 1970, הנני מאשר בזה הגדלת קיצבתה של הגב' X בשיעור 8.00% בגין ביטול משרה. קיצבתה הכוללת של הנ"ל תהא, איפוא, בשיעור 54.33% ממשכורתה הקובעת לפי 100.00% המשרה. הנ"ל, עפ"י סעיף 22 לחוק האמור, זכאית למענק פרישה בשיעור 7.15 משכורות קובעות לפי חלקיות כאמור." ביום 31.5.00 שלח ראש המועצה מכתב למר שפיצר (נספח מד/11 לכתב ההגנה מטעם המדינה) ובו ביקש לערער על קביעת קצבת הפרישה של שני עובדי המועצה, והתובעת בכללם: "לפי סיכום איתך, מצו"ב 2 הסכמי פרישה לעובדים הבאים:- X רונית חדי יצחק אבקש לאשר את ההסכמים כפי שנחתמו היות וכתיבת ההסכמים נעשתה בסיכום איתך ולפי הנחיותיך אבקש בכל לשון של בקשה לעזור לי לסיים את הפרשה אשר נמשכת זמן רב." ביום 1.6.00 נשלח מכתב נוסף למר שפיצר על ידי גזבר המועצה וראש המועצה (נספח מד/12 לכתב ההגנה מטעם המדינה). בחודש 9/00 לא קיבלה התובעת מענק יובל. ביום 22.10.00 פנתה התובעת לנתבעת (נספח ב' לכתב התביעה): "ביום 25.10.99 חתמנו על הסכם פרישה שלי מהעבודה, לאחר משא ומתן שנוהל מצד המועצה ע"י היועץ המשפטי שלה לביני עם יו"ר ועד העובדים ההסתדרות. בסעיף 8 להסכם נאמר במפורש במודע, שאקבל מענק יובל יחסית לגובה הגימלה החל ממשכורת 9/2000. כמו כן למען הסר ספק, מתחת לסעיף הנ"ל חתום ראש המועצה, גזבר המועצה, יו"ר הועד, הסתדרות הפקידים ואני. לצערי הרב, בהגיע מועד תשלום, לא שולם לי המענק. ... ללא אישור סעיף 8 בהסכם אני לא הייתי פורשת. ... כידוע לכולם לא היתה סיבה כל שהיא שאפוטר או אפרוש, אולם כיון שכך החליט ראש המועצה, כבדתי אותו. לא השתמשתי בחוקים שעמדו לרשותי להישאר בעבודה והגענו להסכם הנ"ל בכבוד והבנה. ... כאמור על פי סעיף 13 - באם המועצה לא תקיים את כל סעיפי החוזה, אני רואה עצמי כמי שלא פרשה ולא פוטרה, ויש לי את הזכות לשוב לעבודה לתפקידי ולכל התנאים שהיו לי, כפי שחתום בהסכם. אני מבקשת הבנת כבודו שיש למלא את כל סעיפי החוזה, ובכך נמנע אי נעימויות מיותרות." ביום 30.10.00 השיבה הנתבעת לתובעת (נספח ג' לכתב התביעה): "1. במהלך המו"מ שנערך לפני פרישתך הטעית את נציגי מרשתי כאילו יש לך ותק של 25 שנות עבודה, בעוד שהותק שלך היה רק 24 שנים כפי שאת מודה כעת בסעיף 2 למכתבך. 2. לאור המצג האמור לעיל התחייבה מרשתי, על פי ההסכם, לקבל פנסיה ועידוד כמצויין בסעיף 1 למכתבך, וזאת בנוסף להתחייבות לשלם מענק יובל. 3. נציגי משרד הפנים הודיעו למרשתי כי לא יאשרו את סעיף 8 להסכם ולא יאשרו תשלום מענק יובל מאחר ולא צברת ותק מספיק לשם קבלתו. 4. לפיכך לא ניתן לשלם לך את מענק היובל. 5. למרות האמור לעיל, מתכוונת מר שתי לשלם לך פנסיה ועידוד כמוסכם, אולם לא תעשה כן במידה ולא תסכימי לכך שאינך זכאית למענק יובל." ביום 14.11.00 קיבלה התובעת מכתב מיו"ר ועד העובדים (נספח ד' לכתב התביעה): "לפי הסיכום שהיה לי עם יו"ר המועצה, מר אלי אסקוזידו, תשלום מענק היובל יבוצע החל מ- 9/2001 בסגירת 25 שנות עבודה במועצה." החל משנת 2001 החלה התובעת לקבל מענק יובל וזאת עד לשנת 2006. בהסכם הקיבוצי שנחתם בין מרכז השלטון המקומי נקבע כי החל מיום 1.6.03 מגיעה תוספת שכר אשר תחול גם על הגמלאים. לתובעת לא שולמה תוספת זו. התובעת פנתה לנתבעת ודרשה לקבל תוספת זו. ראש המועצה השיב לתובעת כי עליה לפנות בעניין זה לגזבר המועצה, מר רוט. מר רוט השיב לתובעת (נספח י' לכתב התביעה): "בהמשך לשיחתנו הטלפונית ובהמשך למכתבו של היועץ המשפטי מתאריך 31.10.2000 בו מובהר כי הטעית אותנו ביחס לוותק שלך בעבודה, הנני להודיעך כי עקב ההטעיה האמורה ובגללה הינך מקבלת פנסיה של 58% ולא כפי שמגיע לך 54.3 עקב טעות / הטעייה. אי לכך אנו עומדים על דעתנו לא לעדכן את מרכיבי הפנסיה עד תיקון הטעות." התובעת פנתה אל הנתבעת עוד מספר פעמים וראש המועצה השיב לתובעת כי העניין בטיפול ושהתובעת תקבל תשובה לכשיסתיים הטיפול (13.3.07, נספח י"ד לכתב התביעה). ביום 21.3.07 קיבלה התובעת מכתב מאת גזבר המועצה (נספח ט"ו לכתב התביעה): "תשומת ליבך, מופנית לכך שמר ישראל שפיצר, ראש מינהל השירות במשרד הפנים קבע כי קצבתך הכוללת תהא בשעור של 54.33% בלבד, ועל כן הפנסיה שאת מקבלת כיום גבוהה יותר מזו שאושרה ע"י משרד הפנים. מצ"ב עותק המרחב. בנסיבות אלה, ועד שתתוקן הטעות לגובה הפנסיה שלך בהתאם לקביעתו של מר שפיצר לא יעודכנו מרכיבי הפנסיה שלך." (ההדגשה במקור - א.ג.כ.). במשכורת חודש 12/06 קיבלה התובעת תוספת שכר בסך 460.8 ₪ ובחודש 1/07 נוכתה תוספת זו. במשכורות חודשים 6/07 וְ- 7/07 קיבלה התובעת תוספת שכר בסך 460.8 ₪ ובחודש 8/07 נוכו תוספות אלה. בחודש 9/07 לא שולם לתובעת מענק היובל. ביום 11.11.09 שלח מר קובי בר נתן, מנהל תחום אכיפה בממונה על השכר במשרד האוצר, מכתב אל המועצה (מד/13): "מצ"ב המכתב שנשלח לגב' רונית X, גימלאית המועצה, בנוגע לחריגות לכאורה בגימלתה. הממונה על השכר שוקל להפעיל לגבי ההסדרים המפורטים במכתבים המצ"ב את סמכויותיו על פי חוק יסודות התקציב, לרבות מתן הוראה לרשות לתבוע השבת סכומים ששולמו על פי הסדרים אלו." וכן נשלח מכתב אל התובעת (מד/13): "... 4. להלן תנאי השכר וההעסקה הנוגדים לכאורה את הוראות סעיף 29א: א. אחוזי גימלתך - מהבדיקה עולה כי התחלת לעבוד במועצה בתאריך 1/9/76 ופרשת לגמלאות בתאריך 25/10/99. קרי, עבדת במועצה 23 שנים וחודשיים ולפיכך היית זכאית, לכאורה, לגימלה בשיעור 46.33% (לפי צבירה בשיעור 2% לשנה). עם זאת, בשל ביטול משרתך עם פרישתך, אישר ראש מינהל השירות במשרד הפנים, מר ישראל שפיצר, את הגדלת שיעור גימלתך ב- 8%, כך שתועמד על 54.33% ממשכורתך הקובעת, וזאת כאמור בסעיף 2 למכתבו מיום 30/5/00. חרף האישור האמור משולמת גימלתך לפי 58% גימלה. אבקש את הסברך לחריגה לכאורה באחוזי גימלתך. ב. מענק יובל - על פי סעיף 26.82 לחוקת העבודה העוסק בתשלום מענק יובל לותיקי השירות הציבורי, תנאי הכרחי לתשלום מענק יובל הינו ותק של שכר של 25 שננה ומעלה. סעיף זה מציין את מקומות העבודה המוכרים לצורך קביעת ותק מוכר לצורכי תשלום מענק היובל. מכיוון שכאמור בסעיף א' לעיל, לא השלמת 25 שנים בשירות הציבורי, לכאורה אינך זכאית לתשלום מענק יובל. למרות האמור, הבדיקה העלתה כי בין השנים 2001 ועד 2006 (כולל) שולם לך מדי שנה מענק יובל בסך של כ- 2,800 ₪. אבקש את הסברך לחריגה לכאורה בגימלתך. ג. מענק פרישה - על פי סעיף 3 למכתבו של מר שפיצר, אושר לך תשלום מענק פרישה בסך 7.15 משכורות בעוד שעל פי בדיקתנו עולה כי בפועל שולם לך מענק בסך 9 משכורות. אבקש את הסברך לאמור לעיל. ד. תשלום עבור שיחות טלפון בגימלה - הבדיקה העלתה כי בגימלתך משולם רכיב "שיחות טלפון" בעוד שרכיב זה הינו החזר הוצאות בגין שיחות טלפון המשולם לפי דרגתו של העובד ואינו רכיב פנסיוני. אבקש את הסברך לתשלום רכיב זה בגימלתך. ... 9. הינך מתבקשת איפוא להעביר התייחסותך וטענותיך בכתב, כאמור, וזאת - באמצעותי, תוך 30 יום." ביום 22.11.09 השיבה המועצה לממונה על השכר במשרד האוצר (נספח מד/14 לכתב ההגנה מטעם המדינה): "למעשה, הינכם מתפרצים לדלת פתוחה, שהרי עניינה של הגב' רונית X נדון בבית הדין לעבודה בתל אביב, בתיק ע"ב 1640/08, ומרשתי עצמה העלתה בכתב ההגנה את טענותיה בדבר חריגות השכר בכל הנוגע לגב' X (מצ"ב לעניין זה כתב התביעה וכתב ההגנה)." טענות התובעת: הנתבעת מפרה את הסכם הפרישה שנחתם בינה לבין התובעת. הנתבעת מנסה להטיל אימה על התובעת על מנת למנוע ממנה לקבל את תוספות השכר המגיעות לה ואת מענק היובל. התובעת עותרת לקבל פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע המורה על השבתה של התובעת לעבודה כפי שנקבע בסעיף 13 להסכם הפרישה, לפיו אם לא ימומש ההסכם תהא זכאית התובעת לשוב לעבודה. לחלופין, עותרת התובעת לתשלום מענק היובל לשנים שבהן לא שולם לה וכן לשנים הבאות, תוספת שכר על פי ההסכם הקיבוצי משנת 2003, פסק דין הצהרתי כי על הנתבעת למלא אחר ההסכם הפרישה ולחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש. טענות הנתבעת: התובעת הטעתה את הנתבעת באשר לוותקהּ כי היא בעלת ותק של 25 שנה כאשר למעשה ותקהּ היה פחות מ- 24 שנים. לכן קיבלה התובעת אחוזי קצבה גבוהים יותר ולכן צויינה זכאותה למענק יובל. דרישותיה של התובעת במסגרת תביעה זו הינן חורגות מהנהוגות לכלל עובדי הרשויות המקומיות ובניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. התובעת זכאית ל- 54.33% קצבה על פי ותקהּ ומאחר שלא השלימה 25 שנות עבודה היא איננה זכאית למענק יובל. בנסיבות העניין ומאחר שחלפו שנים רבות מאז פרישתה, אין הצדקה להשבתה לעבודה. בהסכם הפרישה נכללו הטבות חריגות שלא קיבלו אישור משרד האוצר. אישור יו"ר ועד העובדים אין בו כדי לאשר הטבה כספית, אשר התובעת איננה זכאית לה. מכתביה של הנתבעת אין בהם איום, אלא הנתבעת הבהירה לתובעת כי הפנסיה המשתלמת לה גבוהה מזו שלה היא זכאית. הנתבעת מילאה אחר מרבית התנאים בהסכם הפרישה ואי תשלום מענק היובל אינו בגדר הפרה יסודית של ההסכם. לנתבעת הזכות לקזז תוספת שכר המגיעה לתובעת בשל תשלום הקצבה שלא אושרה ע"י משרד הפנים. טענות המדינה: התובעת קיבלה במסגרת הסכם הפרישה מענק פרישה בשיעור של 9 חודשי שכר, 5 חודשי הסתגלות כמענק ושני חודשי חלף הודעה מוקדמת. הסכם הפרישה לא אושר על ידי משרד הפנים או על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר. התובעת לא הייתה זכאית להגדלת גמלתה בשיעור של 8% בשל ביטול משרתה מאחר שבמועד פרישתה לא מלאו לה 50 שנה ומעלה כנדרש בתנאי הסף בחוזר 4/97. על כן יש להפחית גמלתה ל- 46.33% ולערוך מחדש חישוב לעניין מענק הפרישה לו הייתה זכאית. המועצה הינה גוף מתוקצב כהגדרתו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולכן הסכם הפרישה עליו חתמה על תנאיו החורגים, בטל. הסכם הפרישה לא אושר על ידי הממונה על השכר. לממונה נודע על הסכם הפרישה רק עם הגשת כתב ההגנה. התובעת זכאית למענק פרישה בשיעור של 11.58 משכורות, כאמור בסעיף 22 (א) לחוק הגמלאות. התובעת זכאית לתוספת שכר למפרע מחודש 9/03 על פי ההסכם שנחתם בשנת 2003 והמועצה הייתה צריכה לשלם לתובעת תוספת זו ולא לקזז זאת מקצבתה. לאחר שהמועצה קיבלה את מכתבו של מר שפיצר בשנת 2000 היה עליה להפחית את קצבתה של התובעת. התובעת איננה זכאית למענק יובל מאחר שלא השלימה 25 שנות עבודה כאמור בסעיף 26.82 לחוקת העבודה. התובעת איננה זכאית לקבלת החזר שיחות טלפון מאחר שזוהי תוספת שמשולמת לעובד פעיל על מנת להקל עליו את ביצוע עבודתו. מאחר שהתובעת הִנָּהּ גמלאית, היא איננה זכאית לתוספת זו. ההפרות של הסכם הפרישה אינן הפרות יסודיות ולחלופין, תנאיו של הסכם הפרישה אינם בני ביצוע. התובעת איננה זכאית לקצובת ביגוד ולקצובת הבראה עד סוף ימי חייה וחיי בעלה. התחייבות זו חורגת מהנהוג לגבי כלל עובדי המדינה. זכויות השאירים נקבעו בחוק הגמלאות. על פי חוק הגמלאות מוענקת קצבה בשיעור של לא יותר מ- 60% לאלמן של גמלאית, כל עוד לא יינשא. עדויות: שמענו את עדותה של התובעת. מטעם הממונה על השכר העיד מר קובי בר נתן, מנהל תחום אכיפה במשרד האוצר. מטעם הנתבעת 1 העיד מר יעקב רוט, גזבר המועצה וראש המועצה, מר אליהו אסקוזידו. הכרעה: לאחר ששמענו את העדים, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ברובה. אין חולק כי בסמכותו של הממונה על השכר מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי שר האוצר, לאשר או שלא לאשר הסכמי פרישה והסכמי עבודה, מאחר שהנתבעת הנה גוף מתוקצב כאמור בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. "הסכמי הפרישה בשירות הציבורי מותנים באישור הממונה על השכר במשרד האוצר. התנייה הינה בגדר תנאי מתלה על פי - סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973. כשהממונה מודיע באופן חד משמעי כי אין הוא מאשר את התנאים המוסכמים בהסכם הפרישה , ההסכם בטל." (ע"ע (ארצי) 388/05 החברה הכלכלית לפיתוח מודיעין-עיר העתיד בע"מ - אברהם עזר ניתן ביום 6.9.07 שם עמ' 7) ואין חולק כי במקרה דנן הממונה לא אישר את הסכם הפרישה וכי עוד בחודש 5/00 ידעה הנתבעת כי מר שפיצר, מנהל אגף כ"א ושכר במשרד הפנים, לא אישר את הסכם הפרישה של התובעת. זאת ועוד, הצדדים להסכם הפרישה היו ערים לכך שנדרש אישור של הממונה (סעיף 14 להסכם הפרישה). ברי כי אין זה מתפקידו של עובד לדאוג לאישור כזה אלא זהו תפקידה של מועצה מקומית או עירייה לדאוג לאישורים הנדרשים. אשר על כן משההסכם לא אושר ע"י הממונה על השכר, ההסכם בטֵל. אין עסקינן כאן בחריגה מינורית אלא קיימים מספר פגמים: האחד - על פי ותקהּ של התובעת היא איננה זכאית למענק יובל מאחר שוותקהּ עומד על 23 שנים וחודשיים. השני - התובעת הייתה זכאית לגמלה בגובה 46.33% ולא 58%. הממונה אישר באופן חריג גמלה בגובה של 54.33%. השלישי - התובעת שפרשה בגיל 41 שנים הייתה זכאית למענק פרישה בגובה 7.15 משכורות, כאשר התובעת קיבלה 9 משכורות (ראה לעניין חישוב המופיע במד/13 לתצהיר בר נתן). הרביעי - התובעת איננה זכאית להחזר הוצאות טלפון מאחר שזוהי תוספת המשולמת לעובד פעיל והתובעת פרשה ואיננה עובדת יותר בנתבעת. זאת ועוד, למרות שהתובעת הייתה זכאית לתוספת השקלית, על-פי הסכם 2003 לא שולמה לה תוספת שקלית עד לחודש 5/11. אשר על כן הממונה פעל על פי סמכותו וכדין. יחד עם זאת, החלטת הממונה מיום 29.3.11 (מד/14) כפי שהובאה בתצהיר שהוגש על ידי המדינה הנה הרחבת חזית וניתנה 3 שנים לאחר הגשת התביעה. החלטת הממונה איננה חלק מהליך תביעה זה אולם אין בכך כדי לפגוע בקבילותה של ההחלטה ובסמכותו של הממונה להורות לתובעת להשיב כספים שקיבלה ביתר. אולם משהממונה לא תבע במסגרת הליך זה כספים מאת התובעת, איננו נדרשות לסוגיה זו. נציין כי לדעתנו בנסיבות העניין לתובעת נגרם עוול גדול בפרישתה בגיל צעיר תוך הטעייתה לגבי גמלתה וטוב יעשה הממונה עת יקח בחשבון נסיבות אלה. הנתבעת פעלה בצורה קלוקלת, אישרה לתובעת הטבות חריגות, ללא קבלת אישור ולמרות שידעה בשנת 2000 כי אין לה אישור ממשרד הפנים לשלם כספים על הסכם הפרישה, המשיכה לשלם. המועצה הפרה את סעיף 14 להסכם שנחתם בינה לבין התובעת. אין לנו אלא לתמוה מדוע נהגה המועצה כפי שנהגה ומדוע באותה תקופה כשהבינה שלא ניתן אישור להסכם הפרישה, לא השיבה את התובעת לעבודה כאמור בסעיף 13 להסכם הפרישה. ברי כי באותה תקופה ניתן היה להשיב את התובעת לעבודה מאחר שחלפו רק כ- 7 חודשים מיום פרישתה ולא ברור מדוע ביקשה הנתבעת להפריש את התובעת בגיל 41 (!) ולשלם לה סכומים מפליגים כאלו מהקופה הציבורית. לטעמנו, מאחר שחלף לו עשור מאז פרישתה, להשיב את התובעת לעבודה איננו רצוי ואיננו מעשי. לכן, השאלה שנותרה בפנינו, האם זכאית התובעת לסעד אחר מלבד סעד האכיפה? סבורים אנו שכן. על פי ההלכה הפסוקה דרך המלך בפיטורי עובד, שנעשו שלא כדין, איננה אכיפה. הדין הארצי בפסק דינו בע"ע 456/06 רבקה אלישע - אוניברסיטת תל-אביב (ניתן ביום 16/6/08 - פורסם במאגרים האלקטרוניים) (להלן: "עניין רבקה אלישע") קבע כי על אף שהפיטורים נעשו שלא כדין, אין לאכוף יחסי עובד מעביד על הצדדים. וכך קבע בית הדין הארצי מפי כב' סגנית הנשיא השופטת נילי ארד: "כלל נקוט בפסיקתנו הוא שהסעד העיקרי בפיטורים שלא כדין הינו של פיצויים ולא של אכיפה, כפי שנפסק לא אחת: "דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא פסיקת פיצויים. אולם בנסיבות מיוחדות רשאי בית-הדין לחרוג מהלכה זו ולפסוק אכיפת יחסי עובד-מעביד". הלכות אלה חלות גם על יחסי עבודה בגופים ציבוריים ודו-מהותיים. אומנם, "דרך המלך בפיטורים שלא כדין בשירות הציבור היא הכרזה על ביטולם, כך עשה בית דין זה אין ספור פעמים" אולם "יחד עם זאת, במקרים הראויים, מקום בו ניתן לפצות עובד, גם בשירות הציבורי על הנזקים שנגרמו בגין פיטורים שלא כדין, יפסוק בית הדין פיצויים כספיים על פיטורים אלה" עתירה לבג"צ באותו עניין נדחתה (בג"צ 4485/08 רבקה אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב ואח' ניתן ביום 5/10/09 - פורסם במאגרים האלקטרוניים), ובית המשפט העליון בחר שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי וקבע כי למרות הנסיבות המיוחדות בעניין רבקה אלישע, לא יאכפו יחסי עובד ומעביד: "יחד עם זאת יודגש, כי דרך המלך במקרה של הפרת חוזה עבודה הייתה ועודנה במתן סעד של פיצוי כספי ולא במתן סעד של אכיפת יחסי העבודה. ואולם, כאמור, הגישה בעניין זה אינה נוקשה כבעבר אלא גמישה מעט יותר..." (שם עמ' 13 )... ההכרעה על הסעד הראוי בעניינו. לא פעם נושאות עימן השנים תהפוכות ושינויים במקום העבודה. המבנה הארגוני משתנה, נורמות העבודה מותאמות למציאות המתחלפת, מצבת העובדים עוברת תמורות ואף חלוקת העבודה ותכני התפקידים השונים לא נשארים תמיד כשהיו. לפיכך, סעד האכיפה עלול להפוך פחות מתאים ככל שהתקופה שחלפה מעת הפיטורים ועד למתן הסעד היא ארוכה ומשמעותית יותר. כך, למשל, בבג"צ 5105/95 מודזגברישוילי נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נב (1) 459 , 475 (1998)) נדון הסעד הראוי לעובד אשר פוטר שלא כדין כשבע שנים לאחר פיטוריו, ונמצא כי "אין זה צודק, ואולי אף בלתי-אפשרי מבחינה מעשית, לכפות על המעבידה להחזיר את העותר לעבודתו שנים רבות לאחר שפוטר שלא כדין". יוער, כי במקרה הנ"ל פיטרה המעבידה אלפי עובדים במהלך השנים שחלפו. חלוף הזמן גם היווה שיקול, לצד שיקולים נוספים, לאי-אכיפת יחסי עבודה כאשר חלפו חמש שנים מהפסקת העבודה ועד למתן פסק הדין בע"ע 1631/04 מדינת ישראל- משרד החקלאות נ' תקוויתי ( 24.5.2005). יצוין כי במקרה זה, ובניגוד לענייננו, לא התבקש סעד זמני של השבה לעבודה (שם עמ' 15). הנתבעת פעלה ברשלנות שכן טענתה של המועצה לפיה התובעת הטעתה אותה באשר לוותקהּ (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 11 לעדות רוט) הנה טענה שמוטב היה לולא נשמעה. "ש. תאשר לי בצורה ברורה שעיון פשוט בתיק התובעת שמצוי בידכם היה מגלה מה ותק התובעת במועצה ? ת. נכון. אם היינו מעיינים בו. ש. וחוץ מאדוני שלא עיין, אדוני יודע אם אחרים עיינו ? ת. לא ידוע לי. לפי מיטב ידיעתי לא, אבל לא ידוע לי. ש. איך כגזבר המועצה שמכין גמר חשבון לעובד שפורש, אתה מספר לנו שלא טרחת לעיין ? בתיק האישי - היעלה על הדעת דבר כזה? ת. עובדה שכן. ש. אבל תסכים שזה לא תקין ? ת. היום בדיעבד, אני מסכים." (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 15-6 לעדות רוט) בעת בדיקת האפשרות לפרישתה של התובעת ברי כי תיקה של התובעת, על ותקהּ, היה מונח בפני הגורמים ומקבלי ההחלטות בנתבעת. לטעמנו, הנתבעת ידעה גם ידעה על ותקהּ של התובעת אולם בחרה לקבוע כי ותקהּ של התובעת הנו 25 שנים על מנת שניתן יהיה לשלם לתובעת מענק יובל וגמלה גבוהה יותר. בנסיבות העניין ובשל מחדליה של הנתבעת, פרשה התובעת בגיל 41 והסכם הפרישה שנחתם עמה אינו בתוקף, יהיה מן הדין ומן הצדק לפצות את התובעת בפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪. אשר על כן הננו מחייבות את המועצה לשלם לתובעת פיצוי בגובה 50,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. אילו עסקינן בנתבעת שהייתה גוף פרטי, היינו מחייבים אותה לשלם את כל הכספים שלהם התחייבה בהסכם הפרישה, אולם ידינו כבולות נוכח חוק יסודות התקציב. לפיכך התובעת זכאית לגמלה בשיעור של % 54.33 בלבד, איננה זכאית למענק יובל ואיננה זכאית לתשלום עבור שיחות טלפון. התובעת זכאית לתוספת שקלית על פי הסכם 7041/03 שבתוקף מחודש 9/03 הן מכוח הסכם הפרישה והן מכוח הצהרתו של נציג הממונה על השכר. אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 460.8 ₪ לחודש עד לחודש 12/07 (תחשיבה של התובעת לא נסתר על ידי הנתבעת) ובסך הכול 25,344 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום 1.10.03 ועד התשלום בפועל. לא מצאנו מקום לפסוק פיצויי הלנה מאחר שבין הצדדים הייתה קיימת מחלוקת עובדתית באשר להסכם הפרישה. כפי שציינו לעיל, נוכחנו לדעת כי לתובעת נגרם אי-צדק עת פוטרה בגיל 41 תוך הסתמכות על הסכם פרישה, שבדיעבד התברר שנחתם שלא כדין ע"י הנתבעת. לכן, התובעת נאלצה להגיש תביעה זו. לפיכך, בנסיבות העניין הננו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 והוצאות משפט בסך 1,000. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.חוזהחזרה לעבודההסכם פרישהפרישה