חלוקת הנכות בין שתי תאונות דרכים

המומחה קבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% אולם התקשה לקבוע את החלוקה בין שתי התאונות וכן את כימות מצבו של התובע בעבר לפני ארוע התאונות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חלוקת הנכות בין שתי תאונות דרכים: בפני תובענת נזיקין בגין שתי תאונות דרכים שארעו לתובע, האחת ביום 5.11.97 והשניה ביום 17.12.97.   1. נסיבות קרות התאונות: התאונה שארעה ביום 5.11.97 (להלן: "התאונה הראשונה") התרחשה עת רכב התובע על אופנוע, כאשר רכב התנגש בו בעוצמה והתובע "הועף" מן האופנוע למרחק ניכר אל הכביש. התובע טופל בבית חולים "איכילוב". בתאונה מיום 17.12.97 (להלן: "התאונה השניה") נסע התובע במכוניתו והתנגש ברכב כבד שנסע לפניו. התובע טופל בבית חולים "תל השומר".       2. הפגיעה, הנכות וחלוקתה: לאחר התאונה הראשונה הגיע התובע לחדר מיון והתלונן על כאבים בצד שמאל של הגוף. שוחרר עם המלצה לשימוש בצוארון. בבית החולים בוצעו צילומי ע.ש צווארי, ע.ש מותני וכן צילומי אגן. המשך הטיפול הרפואי התאפיין בתלונות בדבר כאבי גב תחתון.   לאחר התאונה השניה טופל התובע בחדר מיון בית חולים תל השומר והתלונן על חבלה בראש ובברך. כן בוצעו צילומי ע.ש צווארי. אובחנה פגיעה מסוג צליפת שוט.   ביום 30.4.00 עבר התובע ניתוח כריתת דיסק.   בית המשפט מינה כמומחה רפואי את ד"ר מיכלס אשר בדק את התובע שתי פעמים ואף נחקר בבית המשפט בשתי ישיבות. המומחה קובע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% אולם מתקשה לקבוע את החלוקה בין שתי התאונות וכן את כימות מצבו של התובע בעבר לפני ארוע התאונות. במהלך שתי החקירות בבית המשפט התקשה המומחה להגיע לכלל מסקנה בדבר אופן החלוקה וכדבריו: "לא אוכל להפריד בין התאונות... אני לא יכול להפריד את התאונות.... אין לי שום הוכחה שהיתה לו הגבלה לפני התאונה הראשונה... אני לא יכול לכמת את ההגבלה לפני התאונה... כבר אמרתי שאינני יכול לדעת אם הארועים לפני התאונה היו אפיזודה חולפת או נכות... לא ניתן להפריד בין התאונה הראשונה לבין התאונה השניה אם כי ניתן היה לחלק לשלושה חלקים כאשר שליש אחד הוא על חשבון העבר... יש לו 10% נכות ואני לא מסוגל על סמך הנתונים שיש לי לבוא ולומר חד וחלק שהנכות הזאת נגרמה רק על ידי התאונה הראשונה... יכול להיות שבתאונה השניה בכלל לא נפגע בגב... אתה שואל אם אני חוזר בי מהחלוקה השווה בין שתי התאונות ואני לא חוזר בי אני לא יכול לקבוע חד וחלק אין לי נתונים... אני עדיין מחלק חלוקה שווה בין שתי חברות הביטוח משום שלא ניתן לחלק בין התאונות...".   הנה כי כן, מחוו"ד של המומחה ומחקירותיו בבית המשפט ניתן להסיק רק כי נכותו של התובע מתבטאת כיום בשיעור של 10% לצמיתות. המומחה איננו יכול לחלק את הנכות בין שתי התאונות, אף איננו יכול לקבוע אם מצבו של התובע לפני התאונה הראשונה היה בו כדי להשפיע על שיעור הנכות.   מאחר וחוו"ד של המומחה הינה בכל מקרה ראיה ככלל הראיות ומאחר ובית המשפט הוא הקובע את הקביעה הסופית ואינו חייב לאמץ את קביעת המומחה, תערך מלאכת חלוקת הנכות על ידי בית המשפט וזאת בהסתמך על התיעוד הרפואי, הכרטיס הרפואי, חוו"ד והחקירות בבית המשפט. א. מצבו הרפואי של התובע לפני התאונות: סמוך לקרות התאונה הראשונה ביקר התובע שתי פעמים בקופ"ח והתלונן על כאבי גב תחתון. ביום 28.10.97 התלונן התובע על "כאבי גב תחתון", ד"ר סרוב מצא בבדיקה "הגבלה בתנועה" והתובע קיבל חופשת מחלה. אף שבועיים קודם לכן ביקר התובע אצל ד"ר סרוב וגם אז התלונן על כאבי גב והרופא מצא "הגבלה בתנועה". מנגד יש לציין כי ביום התאונה הראשונה רכב התובע על קטנוע - פעולה שלא מצופה ממי שסובל מכאבי גב המקנים נכות. אמנם נכון הוא שכאבי גב ספורדיים פה ושם אינם מקנים באופן אוטומטי נכות אולם הסמיכות למועד התאונה, שני ביקורים אצל רופא בחודש שקדם לתאונה והגבלה בתנועה שנמצאה על ידי הרופא המטפל כאשר אף הנכות של ד"ר מיכלס ניתנה בגין הגבלה בתנועה, גורמים לכך שלא ניתן להתעלם כליל ממצבו של התובע עובר לתאונה ויש ליתן לו משקל מה.   ב. החלוקה בין שתי התאונות: בחקירתו הראשונה בבית המשפט הציע המומחה לחלק את הנכות לשלושה חלקים שווים אשר יתייחסו למצב לפני התאונה ולשתי התאונות. בחקירתו השניה התרשמתי כי המומחה ממעיט בערך המצב הרפואי לפני התאונה ונותן משקל יתר לתאונה הראשונה, אם כי בסופה של חקירה חזר המומחה לתיזה הראשונית לפיה לא ניתן לחלק את השפעת שתי התאונות ולפיכך יש לייחס להן משקל שווה. אף אני בדעה כי לאור הקושי בחלוקה, לאור סמיכות הזמנים ולאור שיעור הנכות הנמוך ממילא, היה זה אך נכון לחלק את הנכות לשני חלקים שווים מבלי להשקיע משאבים כה רבים בסוגית החלוקה, אולם ב"כ הצדדים עומדים על כך כי לא ניתן לבצע חלוקה שווה ולצורך כך אף נקרא ד"ר מיכלס לעדות פעם נוספת.   לאחר בחינת כל החומר הרפואי נראה לי כי השפעת התאונה הראשונה אכן גבוהה במידת מה מהשפעת התאונה השניה וזאת מחמת הסיבות הבאות: האחת - בתאונה השניה לא מצויינת כל פגיעה גבית. בתעודת חדר מיון צויין כי התובע נחבל בראשו ובברכו, כן מצויינת גם פגיעת "ויפלש". אין אזכור לפגיעה גבית בכלל ולפגיעת גב תחתון בפרט. לעומת זאת בתאונה הראשונה נפגע התובע בצד השמאלי של גופו: בצוואר, בגב, באגן, בירך ובקרסול שמאל.   השניה - הממצאים בגינם קבע ד"ר מיכלס את הנכות כבר מופיעים בתיעוד הרפואי שלאחר התאונה הראשונה ובטרם התאונה השניה. בצילומים נצפה בקע דיסק והתובע התלונן על בעיות גב עם הקרנה לרגל שמאל. השלישית - בתאונה הראשונה נפגע התובע בצד השמאלי של הגוף והממצאים הרפואיים בגינם נקבעה לו הנכות מתייחסים אף הם לבעיות בצד שמאל של הגוף. התובע התלונן על הקרנת הכאב לרגל שמאל. הרביעית - התובע איננו טוען כי מצבו נגרם כתוצאה מהתאונה השניה ומסכים אף הוא כי תרומת התאונה השניה מתבטאת בהחמרה בלבד, ללא פגיעה עצמאית נוספת.   ג. מסקנות: עסקינן בנכות בשיעור נמוך אשר יש לחלק אותו לשלושה גורמים: המצב לפני התאונה, המצב לאחר התאונה הראשונה והמצב לאחר התאונה השניה. נראה לי כי את המשקל הנמוך ביותר יש ליחס למצב הרפואי ערב שתי התאונות וזאת מאחר ומדובר בשני ביקורים בלבד. אין גם עדות כי בלט הדיסק היה קיים לפני התאונה. אשר על כן, יש לייחס למצב זה 2.5%. מכאן ששיעור הנכות שנגרם בגין שתי התאונות גם יחד מצטמצם ל - 7.5%. ולתאונה השניה: לא ניתן לקבל את גרסת ב"כ נתבעת 3 לפיה מתבטא שיעור הנכות כתוצאה מהתאונה השניה ב - 0% שכן לא ניתן לבטל במחי יד את השפעת התאונה השניה. התובע אמנם נחבל בעיקר בברכו ובראשו אולם סבל גם מצליפת שוט. יש לציין כי לאחר התאונה הראשונה ובטרם ארעה התאונה השניה נסע התובע ברכבו ע"מ לקבל שחרור מן המילואים ולעומת זאת החמיר מצבו לאחר קרות התאונה השניה. אף המומחה מטעם בית המשפט מציין: "... תעודת חדר מיון מיום 17.12.97 - שם צויינה פגיעת ויפלש ובוצע צילום ע.ש צווארי ושואל אותי אם הגיוני שגם הגב טולטל ואני משיב שכן אמרתי קודם שכל הגוף נפגע ומתכווץ. אי אפשר לשלול שגם ע.ש מותני חטף זעזוע".   אני מכמתת איפוא את משקל התאונה השניה ב - 3%. יתרת הנכות, קרי: 4.5% ייוחסו לתאונה הראשונה. אני חוזרת ומדגישה כי מדובר במהומה על לא מאומה, שהרי בשיעורי נכות כה נמוכים יפסק הפיצוי על פי השיטה הגלובלית באופן שהפער בין נכות בשיעור 3% לבין 4.5% הוא זניח ובטל בשישים.   3. אופי התאונות: אין חולק כי התאונה הראשונה הינה תאונת עבודה והמחלוקת נוגעת לתאונה השניה בלבד. טוען התובע כי אין מדובר בנסיעת עבודה כי אם בנסיעה הביתה משירות המילואים. לצערי, אף מחלוקת זו טעונה הכרעה למרות השפעתה הזניחה, אם בכלל, על גובה הפיצוי, שהרי לאור שיעור הנכות נשוא התאונה השניה ממילא לא זכאי היה התובע לקבלת מענק מן המל"ל. מתאר התובע את נסיבות התאונה השניה: "במהלך חופש המחלה הנובע מהתאונה הראשונה זומנתי ביום 17.12.97 למילואים. נסעתי ליחידה, הצגתי את המסמכים הרפואיים שהיו בידי עקב התאונה הראשונה ומיד שוחררתי. בדרכי חזרה מהיחידה ארעה לי תאונה נוספת".   ובחקירה הנגדית: "תאונה 2 ארעה ליד אריאל. הלכתי להשתחרר מן הצבא הייתי אמור ללכת לבקעה. הגעתי למחנה גדי הראתי את הטפסים הוא שחרר אותי. חיילו אותי יום קודם ושלחו אותי לבקעה בשעות הבוקר".   מעבידו של התובע לשעבר, דודו, מר מאירזון, מעלה גרסה אחרת: "בתאונה ה - 2 נסע למפעלים במרכז הארץ לברר מחירי שקיות... לשאלת בית המשפט אני אומר שגם התאונה ה - 2 היא תאונת עבודה כי זה קרה באזור איפה שמצויים מפעלי הפלסטיק אך אני לא זוכר שנתתי הוראה ללכת לשם הרי זו המומחיות שלו".   חמותו של התובע אשר עבדה אף היא בחברת מאירזון תומכת בעדותו של מר מאירזון: "בתאונה השניה נהג התובע ברכב שלי. ביקש את הרכב וקיבל. הוא היה צריך אותו לעבודה".   לא התרשמתי כי עדי ההגנה קרובי משפחתו של התובע היו מעורים בפרטי הנסיעה של התובע ולמרות עדותם נראית לי יותר טענת התובע בדבר אי היות התאונה תאונת עבודה מאשר טענת הנתבעים וזאת מחמת הסיבות הבאות:   1. בחודש דצמבר 97 כבר לא עבד התובע בחברת מאירזון. המשכורת האחרונה שקיבל מתייחסת לחודש נובמבר 97. מעבידו של התובע היה דודו ואין לחשוד בו כי קיפח את התובע כך שאם היה עובד התובע במהלך חודש דצמבר, ולו גם ימים ספורים, מן הסתם היה מקבל שכר עבור עבודתו. 2. אישור צה"ל מיום 7.4.2000 - מוצג ת/ 4 מלמד כי התובע אמור היה לשהות במילואים החל מיום 14.12.97 ועד ליום 18.12.97. התאונה ארעה ביום 17.12.97 ומקובלת עלי גרסת התובע לפיה ארעה התאונה בדרכו הביתה לאחר ששוחרר מן המילואים לאור תעודות המחלה שהציג ואשר ניתנו לו בגין התאונה הראשונה. 3. אני מניחה כי באותו זמן גמר התובע אומר בנפשו לפתוח לעצמו עסק משלו. יתכן וניצל את הדרך הביתה על מנת ל"הציץ" במפעל בו נהג לרכוש סחורה עבור דודו בעת שעבד אצלו אולם אין בכך כדי להפוך את הנסיעה לנסיעת עבודה שעה שהוכח שלא עבד כלל בחודש זה ואף לא קיבל שכר. המסקנה היא כי התאונה השניה איננה תאונת עבודה. 4. עבודת התובע: עד ליום התאונה עבד התובע אצל דודו, מר מאירזון - עד הגנה מס' 1. בינואר 98 כשהתובע היה עדיין מצוי באי כושר, פתח עסק עצמאי. לאור הנסיבות נראה לי כי ההחלטה לפתוח עסק עצמאי גמלה בלבו של התובע עוד בטרם נפגע בתאונות שהרי אחרת לא מובן לי כיצד זה בעיצומה של תקופת אי הכושר מחליט התובע לפתוח עסק משלו, וכיצד זה מעבידו לשעבר, אשר פיטר אותו על פי הטענה עקב קשיי תפקוד משתף עימו פעולה בעסק החדש. אין כל קשר בין אי הצלחת העסק לבין התאונה שהרי מדובר בנכות בשיעורים זניחים ובעסק בתקופתו הראשונה. גם העסקת העובדים אינה קשורה כלל לקרות התאונה וזאת לאור הודאתו של התובע כי דווקא בחודשים הקשים שלאחר התאונות עבד לבד ואילו בתקופה שלאחר מכן שכר עובדים מתוך רצון להגדיל את גודלו של העסק וכדבריו: "אני עצמאי מינואר 98, תחילת החודש... בהתחלה הייתי לבד כמה חודשים עבדתי כמה ימים בחודש לבד... בתחילת 98 התחלתי לעבוד לבד אחרי 5 חודשים לקחתי פועל כי רציתי לגדול את השני לקחתי אחרי עוד כמה חודשים כי העסק גדל נכון שהייתי צריך אנשים".   5. ניכויים: מסכום הפיצוי יש לנכות דמי פגיעה בסך 5,823 ₪ קרן ובשערוך להיום 6,500 ₪ שקיבל התובע מן המל"ל בגין התאונה הראשונה. אין לנכות מענק רעיוני בגין התאונה הראשונה לאור שיעור נכות הנמוך מ - 5%. אין לנכות מענק רעיוני בגין התאונה השניה לאור אי היותה תאונת עבודה ולאור שעור הנכות הנמוך מ - 5%. הנתבעים בסיכומיהם מנסים לאחוז בחבל משני קצותיו: יחוס מרבית הנכות למצב שלפני התאונה ו/או לתאונה האחרת, ובאותה נשימה - ניכוי רעיוני בגין מענק נכות, והדבר איננו אפשרי. 6. גובה הנזק: נתונים: עובר לתאונה השתכר התובע, לאחר ניכוי מס הכנסה, סך של 3,887 ₪ המתבטא בשיערוך נכון להיום בסך של 4,385 ₪. לתובע אושרה תקופת אי כושר עד ליום 3.1.98. התובע קיבל שכר מלא גם בעבור חודש נובמבר 97. בינואר 98 פתח התובע עסק עצמאי משלו. התובע הגיש תביעה לדמי פגיעה בגין התאונה הראשונה וקיבל סך של 5,823 ₪ נכון ליום 2.2.98. התובע לא הגיש תביעה לגמלת נכות. המומחה אישר לתובע תקופת אי כושר לאחר הניתוח חודשיים אי כושר מלא וחודשיים אי כושר חלקי. חישוב הנזק: 1. הפסד השתכרות לחודש דצמבר 97: 4,385 ₪. 2. הפסד השתכרות לתקופה שלאחר הניתוח: 13,155 ₪. 3. הפסד הכנסה חלקי עד ליום מתן פסק הדין: 10,000 ₪. 4. כאב וסבל בגין התאונה הראשונה: 7,200 ₪. 5. כאב וסבל בגין התאונה השניה: 4,750 ₪. 6. הפסד השתכרות לעתיד: 60,000 ₪. 7. הוצאות בעבר: 3,850 ₪. 103,340 ₪. בניכוי דמי פגיעה: 6,500 ₪. יתרה לפיצוי: 96,840 ₪. לאור חלוקת הנכות בין שתי התאונות וניכוי דמי פגיעה בחלקים שווים יחולק הפיצוי כדלקמן: בגין התאונה הראשונה תשלמנה הנתבעות 1 ו - 3 סך של 58,784 ₪. בגין התאונה השניה תשלם הנתבעת 2 סך של 38,056 ₪.   לפיצוי יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% + מע"מ. הנתבעות תשלמנה את יתרת האגרה בחלוקה של 40%, 60%.נכותתאונת דרכים