מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת עסק בתחום המזון: 1. לפניי שתי תביעות מאוחדות שעניינן בשני הסכמים שנחתמו בין הצדדים למכירת עסק בתחום הפלאפל, כפי שיפורט להלן. 2. נתבעת מס' 1, פלאפל אוריון בע"מ (להלן "הנתבעת") הינה חברה המפעילה רשת של בתי עסק בתחום הפלאפל והשווארמה בחיפה והצפון, והינה בעלת סימנים מסחריים רשומים של רשת בתי העסק, על פי הנטען בכתב התביעה. בין סניפיה של הנתבעת נמנה סניף למכירת פלאפל במרכז הכרמל בחיפה (להלן "העסק"). 3. נתבע מס' 1 הינו עורך דין המשמש כיועץ משפטי של הנתבעת, ואשר מונה ביום 7.4.09 כנציגה לצורך ניהול כל ההליכים המשפטיים למכירת העסק, לרבות חתימה על חוזים ו/או מסמכים בקשר עם המכירה הנ"ל, על פי הנטען (להלן "עו"ד בסטוני"). 4. ביום 10.6.09 נחתמו בין הנתבעת לבין מר סימוביץ אשר, שני הסכמים, אחד למכירת הציוד והמוניטין של העסק (להלן "הסכם המכר"), והשני הסכם למכירת זיכיון (להלן "הסכם הזיכיון"). 5. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי התנאים שסוכמו בקשר לעסקה הנ"ל, ומחלוקת זו היא שהולידה את שתי התביעות ההדדיות נשוא ענייננו, כפי שיפורט להלן. 6. התביעה בת.א 18538-06-09 ביום 24.6.09 הגיש מר סימוביץ אשר ואשתו גב' סימוביץ פרדריקה, שהיתה הרוח החיה בעסקה הנדונה על פי הנטען, את התביעה בת.א 18538-0609 (התובע ואשתו ייקראו להלן ביחד "התובעים"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת ועו"ד בסטוני (הנתבעת ועו"ד בסטוני ייקראו להלן ביחד "הנתבעים"). 7. לגרסת התובעים, הם התעניינו ברכישת זיכיון של הנתבעת, ומשכך הם פנו אל עו"ד בסטוני אשר הציג בפניהם את העסק. המדובר בעסק למכירת פלאפל שנוהל על ידי הנתבעת בתוך מבנה שהוחזק על ידה בשכירות חודשית מאת חב' א.ג.י.מ השקעות נדל"ן בע"מ (להלן "החברה"). 8. לטענת התובעים, במהלך המו"מ שהתנהל בינם לבין עו"ד בסטוני, הציג בפניהם האחרון מצגי שווא שלפיהם התקבול היומי של העסק נע בין 4,500 ₪ עד 5,500 ₪, וכי לאחר קיזוז כל ההוצאות, יוותר להם רווח נטו בסך של כ-25,000 ₪ לחודש. עוד הבטיח להם כי חוזה השכירות שייחתם בינם לבין החברה, יהא זהה בתנאיו לחוזה השכירות שקיים בין הנתבעת לבין החברה. 9. לעניין התמורה, טענו התובעים כי הם נדרשו לשלם עבור הציוד והמוניטין של העסק סך של 200,000 ₪, ועבור רכישת הזיכיון סך של 400,000 ₪ (ובסה"כ סכום בשקלים השווה לסך של כ-150,000 דולר). לאחר דין ודברים, הודיע להם עו"ד בסטוני כי דרישתה הכספית המינימאלית של הנתבעת הנה סך של 120,000 ₪ עבור הציוד, וסך של 280,000 ₪ עבור הזיכיון. אולם, הוא ציין בפניהם כי תנאי בל יעבור לקיום העסקה הוא שבמסגרת ההסכם שייחתם בין הצדדים, יירשם בהסכם המכר הסך של 120,000 ₪ עבור הציוד והמוניטין, ובהסכם הזיכיון יירשם סך של 80,000 ₪, והיתרה עבור רכישת הזיכיון בסך של 200,000 ₪, תשולם במזומן. לטענתם, מבלית ברירה, הם הסכימו לתנאי הנ"ל, וכך היה. 10. ביום 10.6.09 התייצבו הצדדים במשרדו של עו"ד אריה מועלם אשר ייצג את התובעים בעסקה, וחתמו על שני ההסכמים נשוא התובענה. 11. לגרסת התובעים, מיד לאחר החתימה על ההסכמים הנ"ל, ניגשו התובעים יחד עם עו"ד בסטוני לסניף בנק קרוב, ומשכו ממנו סך של 200,000 ₪ במזומן, והעבירו אותו לידי עו"ד בסטוני מבלי לקבל אישור ו/או קבלה על הסכום הנ"ל. 12. למחרת, מסרו התובעים לידי עו"ד בסטוני המחאה בנקאית על סך של 200,000 ₪, המהווה את מלוא התמורה הנקובה בהסכמים שנחתמו. 13. עם תשלום מלוא התמורה המוסכמת, קיבלו התובעים ביום 12.6.09 לידיהם את החזקה בעסק, והחלו להפעילו יחד עם בנם ביום 14.6.09. יובהר כי עד לאותו מועד, טרם חתמו התובעים על חוזה שכירות עם החברה, שהינה הבעלים של המבנה שבו שוכן העסק כמצוין לעיל. 14. כבר ביום הראשון של הפעלת העסק התברר לתובעים כי התקבול היומי עמד על סך של כ-1500 ₪ בלבד. פנייתם אל עו"ד בסטוני בעניין, נענתה בתשובה מרגיעה שמדובר ביום ראשון של השבוע, שהפעילות העסקית בו הינה "חלשה". 15. התובעים המשיכו להפעיל את העסק למשך ששה ימים נוספים, אך התקבול היומי לא גדל ועמד בממוצע על סך של 1,200 ₪ לטענתם. 16. במקביל להפעלת העסק, פנו התובעים לטענתם, לנציג החברה מר אבי גולדרייך ( להלן "מר גולדרייך") על מנת לחתום על חוזה שכירות של המבנה שבו ממוקם העסק, ואז התברר להם כי בניגוד למצג שהוצג בפניהם על ידי עו"ד בסטוני, דרשה החברה המצאת ערבות בנקאית על סך של 30,000 ₪ כתנאי לחתימה על חוזה שכירות, תנאי שלא נכלל בחוזה השכירות המקורי שהיה בינה לבין הנתבעת. 17. התובעים לא הסכימו לדרישה הנ"ל, ובמצב הדברים שנוצר, הם סגרו את העסק ביום 20.6.09, וביום 21.6.09 הם שיגרו מכתב לנתבעים, באמצעות עו"ד מועלם, שבו הודיעו להם על ביטול ההסכמים עקב מעשה הטעיה ורמייה, ודרשו את השבת כספם חזרה. הנתבעים דחו את דרישתם הנ"ל. 18. ביום 24.6.09 הגישו התובעים את התביעה בת.א 18538-06-09 שבה עתרו להצהיר על ביטול ההסכמים נשוא התביעה, ועל חיוב הנתבעים להשיב להם את כספם בסך של 400,000 ₪, ועל חיובם בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 40,000 ₪. בנוסף הם עתרו למתן פסק דין הצהרתי שלפיו כל חיוב בגין החזקת הנכס, דמי שכירות, ארנונה ו/או מיסים עירוניים אחרים לגבי התקופה שבה החזיקו בעסק, יחולו על הנתבעים. 19. התביעה הוגשה כאמור כנגד הנתבעת וכנגד עו"ד בסטוני, כאשר עו"ד בסטוני טען להגנתו כי לא מתקיימת בנסיבות העניין עילת תביעה אישית נגדו, הואיל ואין הוא נמנה על בעלי מניותיה של הנתבעת ו/או על אחד האורגנים שלה, וכי כל מעורבותו בעסקה נבעה מהיותו היועץ המשפטי שלה. 20. הנתבעים הגישו הודעות צד שלישי כנגד עו"ד אריה מועלם אשר ייצג את התובעים בעסקה, וכנגד מר שלמה הופרט אשר שימש כיועץ מס של התובעים, אולם ההודעות הנ"ל נמחקו במהלך המשפט. 21. התביעה בת.א 4152-07-09 ביום 6.7.09 הגישו הנתבעת והחברה תביעה כספית כנגד מר סימוביץ אשר (להלן "התובע") כאשר בפני הנתבעת גרסה אחרת לעניין הסיכום שהיה בינה, באמצעות עו"ד בסטוני, לבין התובעים, ולגבי השתלשלות העניינים עד לחתימה על שני ההסכמים המדוברים. 22. לגרסתה, התובעים התעניינו ברכישת העסק, ולאחר מו"מ ארוך שהתנהל בין הצדדים שבמהלכו בדקו התובעים את הפעילות העסקית בעסק, וקיבלו לידיהם את הנתונים הכספיים שלו ובחנו אותם על ידי יועץ מס מטעמם, הם החליטו לרכוש את העסק. בנוסף הם התחייבו לחתום על חוזה שכירות עם החברה. 23. ביום 9.6.09 נפגשו התובעים עם מר גולדרייך נציג החברה, ובפגישה זו סוכם כי התובעים יחתמו עם החברה על חוזה שכירות הדומה בתנאיו לחוזה השכירות שהיה עם הנתבעת, ובנוסף ימציאו לחברה ערבות בנקאית בסך של 30,000 ₪. בנוסף סוכם כי החתימה על "העברת זכויות השכירות" תיערך ביום 15.6.09, היום שבו מר גולדרייך יימצא בחיפה. 24. למחרת, ביום 10.6.09, התייצבו הצדדים במשרדו של עו"ד מועלם וחתמו על שני ההסכמים המדוברים שלפיהם התחייב התובע לרכוש את העסק והציוד שבו לרבות המוניטין תמורת סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ, ואת הזיכיון (למשך חמש שנים) תמורת סך של 80,000 ₪ בתוספת מע"מ. 25. מיד לאחר החתימה, ניגשו התובעים יחד עם עו"ד בסטוני אל סניף בנק קרוב, ממנו משך התובע סך של 200,000 ₪ במזומן והעבירם לידי עו"ד בסטוני, אשר העבירם בתורו לנציג הנתבעת מר טארק עודה. לטענת הנתבעים, הדבר נעשה לבקשתו של התובע אשר ציין בפני עו"ד בסטוני כי אינו עובד עם שיקים ובכוונתו לשלם את תמורת העסקה בסך של 200,000 ₪ (לא כולל מע"מ) במזומן. באותו מעמד, התחייבו התובעים לשלם את סכום המע"מ למחרת אותו יום. עם קבלת התשלום לידיה, הנפיקה הנתבעת קבלה בגין הסכום הנ"ל, אשר העתק ממנה צורף כחלק מנספח י"א לתצהירו של עו"ד בסטוני נ/4. 26. למחרת, בשעות הבוקר, יצרה התובעת קשר טלפוני עם עו"ד בסטוני, וביקשה ממנו לא להפקיד את הסכום של 200,000 ₪, והודיעה לו כי משיקולי מס, ועל פי עצת רואה החשבון שלה, הסכום הנ"ל ישולם לנתבעת באמצעות המחאה בנקאית שתימשך מחשבון שייפתח על שם העסק החדש. 27. עו"ד בסטוני יצר קשר מיידי עם נציג הנתבעת וביקשו לא להפקיד את הסכום הנ"ל. 28. בסמוך לאחר תשלום הסך של 200,000 ₪ במזומן, יצר עו"ד מועלם קשר טלפוני עם עו"ד בסטוני וביקש ממנו לאפשר לתובעים לקבל את החזקה בעסק באופן מיידי, ולהעניק להם ארכה לתשלום סכום המע"מ עד ליום 15.7.09. הדרישות הנ"ל נענו על ידי הנתבעת, בכפוף להתחייבות התובעים לחתום על חוזה שכירות עם החברה בהקדם האפשרי. 29. ביום 12.6.09, התייצבו הצדדים בעסק, ולאחר שנערכה ספירת מלאי, בוצעה מסירת החזקה בעסק לתובעים. 30. לגרסת הנתבעת, באותו מעמד החזיר עו"ד בסטוני לידי התובעת את הסך של 200,000 ₪ במזומן, ובמקומו הוא קיבל מידיה המחאה בנקאית על אותו הסכום כמוסכם. 31. באותו היום הנפיקה הנתבעת קבלה בגין ההמחאה הבנקאית שהחליפה את הסכום במזומן כאמור, ואשר העתק ממנה צורף כנספח י"א לתצהירו של עו"ד בסטוני נ/4. 32. מיד לאחר מכן, התחילו התובעים להפעיל את העסק, אולם ביום 21.6.09 הם סגרו אותו ללא כל התראה. 33. באותו היום (21.6.09) שיגר עו"ד מועלם אל הנתבעת מכתב שבו הודיע לה על ביטול שני ההסכמים עקב מצגי שווא ומעשי הטעייה בעניין גובה ההכנסות של העסק, והערבות הבנקאית שנדרשה על ידי החברה כתנאי לחתימה על חוזה השכירות. הנתבעת דחתה את הטענות הנ"ל ועמדו על קיום ההסכמים. 34. משדרישתה לא נענתה, פנתה הנתבעת ביום 6.7.09 לבית משפט זה בבקשה למתן צו עשה שיחייב את התובע לחתום על חוזה שכירות עם החברה ולפתוח את העסק, אולם בקשה זו נדחתה. 35. ביום 20.7.09 הגישו הנתבעת והחברה בקשה למתן סעד זמני לסילוק ידם של התובעים מהעסק. הבקשה נתקבלה בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 2.8.09, וביום 17.8.09 מסרו התובעים את מפתחות המבנה למר גולדרייך, וזאת לאחר שנערך פרוטוקול מסירה שכלל פירוט המיטלטלין שנותרו בעסק. 36. לאחר מספר ימים, החלה הנתבעת להפעיל את העסק מחדש. 37. לטענת הנתבעים, התובעים הפרו את ההסכמים שנחתמו עם הנתבעת, והחזיקו את העסק סגור למשך 67 יום. אי לכך, עתרה הנתבעת במסגרת ת.א 4152-07-09, יחד עם החברה, לחייב את התובע בתשלום הנזקים שנגרמו להם עקב הפרת ההסכמים הנ"ל, וכן בתשלום ההפסדים שנגרמו להם במשך התקופה שבה העסק היה סגור, שכללו בין היתר תשלום דמי שכירות, פגיעה במוניטין של הנתבעת, הפסד הכנסות וכו'. את תביעתם הנ"ל הם העמידו על סך של 261,060 ₪. 38. העדויות מטעם התובעים העידו התובעת שהיתה מעורבת בכריתת ההסכמים כאמור, ומר משה סגל חתנם של התובעים. יצוין כי התובע הלך לעולמו במהלך ניהול המשפט, כפי שהודע על ידי התובעת. מטעם הנתבעים העידו לפי הסדר, יועץ המס של התובעים מר שלמה הופרט, עו"ד אריה מועלם, מר גולדרייך, עו"ד בסטוני ומר טארק עודה נציג הנתבעת. 40. המחלוקות הטעונות הכרעה אציין תחילה כי ההסכמים נשוא התובענה בוטלו על ידי שני הצדדים כאחד, הן לאור הצהרותיהם והן לאור התנהגותם כפי שתוארו לעיל, על כן הסעד ההצהרתי בדבר ביטול ההסכמים שנתבקש בתביעת התובעים, הפך למיותר. 41. בכפוף לכך, ניתן להגדיר את המחלוקות שנותרו להכרעה על פי מסכת העובדות שתוארה לעיל, כדלקמן: א. האם ביטול ההסכמים על ידי התובעים היה כדין? ככל שהתשובה לכך הינה חיובית, יש לדון ולהכריע בסעדים המגיעים לתובעים עקב הביטול הנ"ל, ובנוסף יש לדון בעילת התביעה האישית כנגד נתבע מס' 2. ב. ככל שהתשובה לכך הינה שלילית, יש לדון בשאלה מהם הסעדים המגיעים לנתבעת ולחברה עקב ביטול ההסכמים על ידי התובעים שלא כדין. ג. בנוסף, ולצורך הדיון בסעד ההשבה עקב ביטול ההסכמים, יש לדון ולהכריע בשאלה מהי התמורה ששולמה על ידי התובעים לנתבעת במסגרת ההסכמים הנ"ל? האם מדובר בסכום של 400,000 ₪ כטענת התובעים, או סכום של 200,000 ₪ כטענת הנתבעים? 42. דיון אתחיל בשאלה, האם ההסכמים נשוא התובענה בוטלו כדין על ידי התובעים? אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי ביטול ההסכמים על ידי התובעים נעשה שלא כדין. להלן נימוקיי: 43. התובעים טענו כי הנתבעים הטעו אותם והציגו בפניהם מצגי שווא הן באשר להכנסות העסק ורווחיותו, והן באשר לתנאי חוזה השכירות שאמור להיחתם עם החברה, ומשכך קמה להם עילה לביטול ההסכמים הנ"ל עקב מעשה הטעיה, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים"). 44. אולם בחינת הראיות שהוצגו, אינו תומך בטענתן הנ"ל של התובעים, שכן מהעדויות הוכח, כי עובר לכריתת ההסכמים עם הנתבעת, נערכה פגישה בין יועץ המס של התובעים מר שלמה הופרט לבין רואה החשבון של הנתבעת, שבמהלכה קיבל מר הופרט לידיו את כל הנתונים הכספיים של העסק, לרבות סרטי קופה רושמת עבור שלושה חודשים שקדמו למועד כריתת העסקה. תדפיסים אלה העידו על תקבולים יומיים בסכום ממוצע של כ- 4,500 ₪. לאחר בחינת הנתונים הנ"ל על ידי מר הופרט, החליטו התובעים להתקשר בעסקה והחלו בניהול מו"מ עם הנתבעים בעניין התמורה. יודגש כי בסעיף 3.4 להסכם המכר הצהיר התובע כי הוא "בדק את העסק ו/או מסמכי העסק לרבות מצבו הפיזי והמשפטי ומצא אותו מתאים לצרכיו ומטרותיו", ובסעיף 3.6 הצהיר כי החלטתו לרכוש את העסק "מסתמכת על בדיקותיו, הערכותיו ותחזיותיו העצמיות בלבד, ולא על מצגים מטעם הנתבעת לרבות בעניין היקף היצור, המכירות, ושיעורי הרווחיות". עוד יצוין כי עו"ד מועלם אישר בעדותו בבית המשפט כי סעיפים אלה הוסברו לתובעת על ידו, וכי התובעת אישרה בפניו, כי עובר לכריתת הסכמים, היא בדקה את המצב הכספי של העסק עם רואה החשבון שלה (עמ' 25 ש' 11). 45. בניסיון להתגבר על מצב נתון זה, טענו התובעים כי הנתונים הכספיים שהועברו לידיהם, ושעליהם ביסס מר הופרט את מסקנותיו כאמור, היו שקריים. אולם טענה זו הועלתה על ידם בעלמא ולא נתמכה בכל ראיה מקצועית שהיא. לא זו אף זו, אלא שהתובעים נמנעו מלהגיש הוכחה לגבי התקבולים הנמוכים שנתקבלו על ידם בימים הראשונים של הפעלת העסק כדבריהם, ובכך נשמט הבסיס מתחת לטענתם הנ"ל. בהקשר זה אוסיף עוד כי טענת התובעת שלפיה עו"ד בסטוני הוא זה שהעביר לידיה את סרטי הקופה הרושמת, אף היא התבררה כחסרת יסוד לאחר שהופרכה על ידי מר הופרט בעדותו בבית המשפט (עמ' 6 ש' 25-24). 46. המסקנה היא אפוא, שטענת התובעים בדבר הצגת מצג שווא על ידי הנתבעים בעניין הכנסות העסק עובר לכריתת ההסכמים, לא הוכחה. 47. גם ניסיונם של התובעים להיאחז בטענה של הצגת מצג שווא בעניין חוזה השכירות שאמור היה להיחתם בינם לבין החברה, כעילה לביטול ההסכמים, לא צלח. ממה נפשך! בסעיף 2.5 להסכם המכר התחייבה הנתבעת "לדאוג לכך שחוזה השכירות עם הבעלים יחתם בין הבעלים לבין הקונה באותם תנאי שכירות", ועוד הוסכם כי "סעיף זה הינו יסודי ומהותי". 48. לטענת התובעים, בפגישתם עם מר גולדרייך, הם הופתעו לגלות כי החברה דרשה מהם המצאת ערבות בנקאית בסך של 30,000 ₪ כתנאי לחתימה על חוזה שכירות עימם, דרישה שלא היתה קיימת בחוזה השכירות שנחתם בין הנתבעת לבין החברה. בכך ראו התובעים מעשה הטעיה והפרת התחייבותם של הנתבעים כלפיהם, המזכה אותם בביטול ההסכמים. אולם, מהעדויות הוכח כי התובעים נפגשו עם נציג החברה מר גולדרייך, במועד שקדם למועד שבו חתמו על ההסכמים נשוא התובענה במשרדו של עו"ד מועלם (שהיה ביום 10.6.09), וכי בפגישה זו הועלתה דרישתה של החברה להמצאת ערבות בנקאית על סך של 30,000 ₪, דרישה שהסכימו לה התובעים על פי עדותו של מר גולדרייך. יוצא אפוא שהתובעים ידעו על דרישת החברה להמצאת הערבות הבנקאית, בטרם חתמו על ההסכמים נשוא התובענה, ומשכך, הם לא יכולים להיבנות מדרישה זו, בדיעבד, כעילה לביטול ההסכמים שנחתמו על ידם לאחר מכן. 49. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהתובעים לא הוכיחו עילה שבדין לביטול ההסכמים שנחתמו על ידם, ומשכך הנני קובעת כי ביטול ההסכמים על ידם נעשה שלא כדין. 50. האם זכאים התובעים להשבת כספם? זכות ההשבה מעוגנת בסעיף 21 לחוק החוזים שזו לשונו: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל" זכות זו מוקנית גם לצד המפר, וזאת ניתן ללמוד מלשונו של סעיף 9 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע כדלקמן: "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך" (ההדגשה אינה במקור). לעניין הרציונאל העומד מאחורי סעד ההשבה ראה ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ ואח' נ' רבקה הורביץ ואח', פ"ד לה (3), 533, וע"א 347/67 אוניקו בונה בע"מ וחברת חלקה 130 בגוש 8264 בע"מ נ' קרלוס פרטוגז גינגס, פ"מ כא (2), 677. 51. המסקנה היא אפוא שהתובעים זכאים להשבת התמורה ששולמה על ידם לנתבעת במסגרת ההסכמים נשוא התובענה. 52. כעת נשאלת השאלה, מהי התמורה ששולמה על ידי התובעים בגין ההסכמים נשוא התובענה. בעוד שהתובעים טוענים כי שילמו לנתבעים סכום כולל של 400,000 ₪, מחציתו במזומן ומחציתו בהמחאה בנקאית, טוענים הנתבעים כי התובעים שילמו אך ורק את התמורה החוזית הנקובה בהסכמים והמסתכמת בסך של 200,000 ₪, וכי תמורה זו שולמה תחילה במזומן, ולאחר מכן הוחלפה לבקשתם של התובעים בהמחאה בנקאית. 53. לא אכחד כי לאור חומרת הטענות המועלות בהקשר זה והשלכתן על שני הצדדים, ולאור העובדה שכל אחד מהצדדים העלה טענות "טובות לכאורה" התומכות בגרסתו, מלאכת ההכרעה בשאלה זו היתה קשה ומלווה בלא מעט לבטים. להמחשת קושי זה, אביא להלן חלק מהטענות העיקריות שהועלו על ידי שני הצדדים בנדון. לחיזוק גרסתם בדבר התמורה ששולמה על ידם לקיום העסקה ואשר הסתכמה בסך של 400,000 ₪ (שהיו שווים לכ- 100,000 דולר), הפנו התובעים לעובדה שהנתבעת שכרה שירותי תיווך של חב' ד. דוידסון (השקעות) בע"מ (להלן "משרד התיווך") לצורך מכירת העסק, וכי במסמכי התיווך היא דרשה סך של 150,000 דולר בעבור מכירת העסק והזיכיון. לטענת התובעים, לא יעלה על הדעת שהנתבעת תמכור את העסק והזיכיון תמורת סך של 200,000 ₪ (כ-50,000 דולר) שעה שהמחיר שנתבקש על ידה היה 150,000 דולר. עוד הפנו התובעים לעדותו של מר הופרט שבה מסר כי התובעים הודיעו לו כי התמורה שנתבקשו לשלם לנתבעת עבור רכישת העסק והזיכיון עומדת על סך של 150,000 דולר, וכי הוא המליץ להם לשלם סך של 75,000 דולר (כ-300,000 ₪). עוד הפנו התובעים לחוסר ההיגיון המסחרי הטמון בגרסתם של הנתבעים בדבר קבלת סך של 200,000 ₪ במזומן מיד לאחר החתימה על ההסכמים, והחלפת סכום זה בהמחאה בנקאית כעבור יומיים בלבד מיום התשלום. עוד הפנו התובעים לסתירות שהתגלו בעדותו של נציג הנתבעת מר טארק עודה בשאלה מי נכח במעמד החלפת הסכום במזומן בהמחאה בנקאית. בנוסף תהו התובעים הכיצד לא דאג עו"ד בסטוני להחתים את התובעים על קבלת סכום הכסף חזרה לידיהם במעמד מסירת ההמחאה הבנקאית!! 54. לעומתם טענו הנתבעים כי הטענה בדבר תשלום סכום כסף במזומן מעבר לתמורה החוזית, מעולם לא הועלתה בהתכתבויות שהיו בין הנתבעים לבין עו"ד מועלם (אשר ייצג את התובעים בעסקה כמצוין לעיל), וכי טענה זו "נולדה" לאחר החלפת הייצוג המשפטי על ידי בא כוח התובעים הנוכחי, במטרה להבטיח השבה מלאה של הסכומים ששולמו, לאחר שהעסקה בוטלה על ידי התובעים מחמת חוסר כדאיות כלכלית. לחיזוק טענתם שהסכום של 200,000 ₪ היווה את התמורה המלאה בגין העסקה, הפנו הנתבעים לעובדה שהתובעים פנו אליהם לאחר תשלום הסך של 200,000 ₪ במזומן, באמצעות עו"ד מועלם, בבקשה לקבלת החזקה בעסק, דבר המחזק את עמדתם כי הסכום הנ"ל היווה את מלוא התמורה שסוכמה בין הצדדים. עוד הפנו הנתבעים לעובדה שהנתבעת הנפיקה קבלות בזמן אמת, הן בעבור קבלת הסכום במזומן והן בעבור החלפת הסכום הנ"ל בהמחאה בנקאית, ודיווחה על כך לרשויות המס, דבר המפריך את טענת התובעים בדבר הסכומים ששולמו לה "מחוץ להסכם" על פי הנטען. עוד חזרו התובעים וטענו כי התשלום במזומן והחלפתו בהמחאה בנקאית נעשה על פי דרישת התובעת, ועל פי עצת יועץ המס שלה כטענתה. אולם בזמן מתן עדותו בבית המשפט, לא נשאל יועץ המס מר הופרט ולוּ שאלה אחת על ידי התובעים בעניין זה, במטרה להפריך את גרסתם הנ"ל של הנתבעים, והדבר אומר דרשני. 55. לאור הקושי הניצב בפניי לצורך ההכרעה בסוגיה הנ"ל, ובהעדר ראיות נסיבתיות ו/או אחרות שיכולות להטות את הכף לצד זה או אחר, ובהעדר יכולת לתת אמון בגרסת מי מהצדדים, לא נותר לי אלא להכריע בסוגיה הנ"ל על פי תורת הנטלים. 56. כידוע, על התובעים הנטל להוכיח את יסודות תביעתם ובכלל זה את טענתם בדבר התשלום בסך של 400,000 ₪. התובעים הרימו נטל זה בשלב הראשוני, וזאת לאחר שהוכיחו תשלום סך של 200,000 ₪ במזומן והמחאה בנקאית על סך של 200,000 ₪ לידי הנתבעת. הנתבעים טענו כי ההמחאה הבנקאית באה להחליף את הסך של 200,000 ₪ במזומן על פי דרישת התובעים, ולהוכחת טענתם, הם צירפו קבלות אשר דווחו בזמן אמת על ידי הנתבעת לטענתם, והמצדדות בטענתם הנ"ל. במצב דברים זה חזר הנטל אל כתפי התובעים להוכיח כי הקבלות הנ"ל אינן אותנטיות. אולם התובעים לא עשו כל ניסיון להתמודד עם הקבלות הנ"ל, ולא ניסו להפריך את תוכנם ו/או את טענות הנתבעת אודות מועד הנפקתן ומסירת הדיווח עליהן לרשויות המס. אמנם התובעים הפנו לסתירות בעדותו של נציג הנתבעת מר טארק עודה בשאלה מי נכח בעסק בזמן החלפת סכום המזומן בהמחאה בנקאית, אולם אין בכך בכדי לאיין את משקלן הראייתי של הקבלות הנ"ל. 57. בנוסף, הנתבעים טענו כי תשלום התמורה החוזית במזומן בוצע על פי דרישת התובע אשר לא השתמש בשיקים, וכי החלפת הסכום בהמחאה בנקאית נעשה על פי עצת יועץ המס מר הופרט, כפי שהודיעה להם התובעת. אולם משהתייצב מר הופרט לעדות כעד מטעם הנתבעים, נמנעו התובעים מלהפנות אליו, ולוּ שאלה אחת בסוגיות הנ"ל במטרה להפריך את טענות הנתבעים בעניין זה ולחזק את עמדתם, והדבר אומר דרשני. 58. זאת ועוד, התובעים לא צירפו כל חוות דעת מקצועית שיכולה לתמוך בגרסתם שלפיה המחיר של 200,000 ₪ בגין מכירת העסק והזיכיון, הינו מחיר בלתי סביר בעליל, וזאת בשים לב לעדות חתנם מר משה סגל, שעליה יורחב בהמשך, ולפיה הוא היה מוכן לרכוש את העסק והזיכיון תמורת סך של 150,000 ₪. 59. המסקנה מהאמור לעיל היא שהתובעים לא הרימו את נטל הוכחת טענתם בדבר תשלום סך של 400,000 ₪ לידי הנתבעת, ומשכך, הנני קובעת כי התמורה ששולמה על ידם בגין העסקה עומדת על סך של 200,000 ₪, שהיא התמורה החוזית הנקובה בהסכמים (ללא המע"מ). 60. למרות שהמסקנה הנ"ל התבססה על נטלי ההוכחה כאמור, אלא שבשולי מסקנה זו, ראיתי צורך לציין כי התשובות שהוטחו על ידי התובעת במהלך חקירתה הנגדית כלפי עו"ד בסטוני בנוגע לנסיבות תשלום הסך של 200,000 ₪ במזומן, הותירו רושם כי הן נבעו מתחושה אמיתית של ניצול ועושק, אולם לא יכולתי לייחס לרושם זה משקל משמעותי, לאור העובדה שבעדות התובעת התגלו תהיות אשר כרסמו במידת האמון שניתן היה לייחס לעדותה. כך למשל, לאורך כל הדרך טענו הנתבעים כי מאחורי העסקה הנדונה עמד חתנם של התובעים מר משה סגל ובתם ציפורה, אשר חפצו בניהול עסק לממכר מזון. התובעת דבקה בהכחשת טענה זו. אולם מהעדויות וחומר הראיות התברר כי מר סגל אכן פנה למשרד התיווך ושכר את שירותיו תמורת התחייבות לשלם דמי תיווך בשיעור של 2%, וכי במסגרת השירות הנ"ל, הוא ביקר בעסק ובחן את הציוד הנמצא בו. כעבור מספר ימים, נחתמה העסקה בין חמותו של מר סגל, הלא היא התובעת, לבין הנתבעת. משנודע הדבר למשרד התיווך, הוא הגיש תביעה כנגד מר סגל לתשלום דמי תיווך, ובפסק הדין חוייב מר סגל לשלם עמלת תיווך בסך של 22,000 ₪ בתוספת מע"מ. עוד הוכח כי בתה של התובעת היתה מעורבת בפנייה שנערכה על ידי התובעת ליועץ המס מר הופרט, עובר לכריתת ההסכמים נשוא התובענה, לבדיקת נתוני העסק. אמנם מר סגל טען כי ההתעניינות שלו ושל חמותו באותו עסק, ובאותה תקופה, נבע מצירוף מקרים נדיר, אולם לא שוכנעתי בטענתו הנ"ל. הנתונים הנ"ל עוררו ספק באשר לאמיתות גרסתה של התובעת בדבר אי ידיעתה על המהלכים שהתנהלו באמצעות חתנה, לרבות הכחשתה אודות מעורבות חתנה ו/או בתה בעסקה הנ"ל, והשליכו בין היתר על מידת האמון שניתן לייחס לעדותה. אוסיף על כך גם העובדה שהטענות שהועלו על ידה בדבר הצגת מצגי שווא על ידי הנתבעים, התבררו כחסרות יסוד כמתואר לעיל. במצב דברים זה, ביכרתי כאמור לא לבסס את הכרעתי בסוגיה שבמחלוקת על, בין היתר, רחשי הלב, אלא אך על נטלי ההוכחה. 61. האם הוכחה עילת תביעה אישית כנגד עו"ד בסטוני? משנדחו הטענות בדבר הצגת מצגי שווא בפני התובעים ובעניין תשלום סכומים מעבר לתמורה החוזית שנקבעה בהסכמים, ומשלא נסתרה טענתו של עו"ד בסטוני שלפיה הוא ניהל את כל המגעים בשם הנתבעת בנוגע לעסקה נשוא התובענה, מתוקף תפקידו כיועץ משפטי שלה, ועל פי הרשאה שעוגנה בהחלטת הנתבעת מיום 7.4.09 (נספח א' לתצהיר עו"ד בסטוני נ/4), הנני קובעת כי לא הוכחה עילת תביעה אישית נגדו במסגרת ת.א 18538-06-09. 62. התביעה בת.א 4152-07-09 בתביעה זו עתרו הנתבעת והחברה כאמור לחייב את התובע בתשלום נזקים והפסדים שנגרמו להם עקב ביטול ההסכמים על ידי התובעים שלא כדין. משקבעתי כי ביטול ההסכמים על ידי התובעים נעשה שלא כדין, לא נותר אלא לדון במרכיבי הנזק הנטענים על ידי הנתבעת והחברה. 63. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כדלקמן: א. טענות הנתבעת בדבר הפסד מוניטין בסך של 50,000 ש"ל, ואובדן הכנסה למשך חודשיים בסך של 60,000 ₪ לא הוכחו. ב. הנזקים הנטענים בנוגע לדמי שכירות החלים על העסק במשך 67 הימים שבהם החזיקו התובעים בעסק והמסתכמים בסך של 24,238 ₪, וחומר בלילה של הפלאפל שסופק לתובעים בסך של 1,875 ₪, לא נסתרו על ידי התובעים. ג. גם ההוצאות בגין דמי ארנונה למשך 67 ימים בסך של 1,443 ₪, והוצאות חשמל, גז, מים, פינוי אשפה ומסי עירייה נוספים בסך של 1,200 ₪, אשר נתמכו בראיות שצורפו לתצהיר נ/4, לא הופרכו על ידי התובעים. ד. הנזק הנטען בגין ערך מלאי הסחורה בעסק על פי ספירת מלאי שנערכה ביום 12.6.09 בסך של 9,685 ₪, לא הוכח. 64. הנתבעת עתרה לחייב את התובע בתשלום הפיצוי המוסכם בסך של 10,000 דולר שנקבע בסעיף 9 לחוזה הזיכיון, אולם משחויב התובע לשלם לנתבעת את כל ההוצאות וההפסדים שנגרמו לנתבעת כתוצאה ממעשה ההפרה, אין מקום לפסוק את הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 9 הנ"ל, וזאת גם כפי שעולה מלשון הסעיף עצמו הקובע כדלקמן: "במקרה של ביטול חוזה זה עקב הפרתו על ידי מי מהצדדים, יהיה חייב הצד המפר לשלם לצד המקיים או המוכן לקיים את כל ההוצאות וההפסדים שנגרמו לו בגין ההפרה או לחילופין סך השווה בש"ח ל- 10,000 דולר ארה"ב ...." 65. הנתבעת עתרה לחייב את התובעים בסכום המע"מ שנשאה בו לטענתה בגין שני ההסכמים שבוטלו, בסך של 32,000 ₪, אולם משבוטלו ההסכמים הנ"ל, עמדה בפני הנתבעת האפשרות להזדכות בגין החיוב הנ"ל מול רשויות המס, ומשלא פעלה להקטנת נזקה כאמור, אין היא זכאית לתשלום זה. 66. לסיכום פרק זה, התובעים חייבים לפצות את הנתבעת בסכום כולל של 4,518 ₪ (1875 ₪ + 1443 + 1200 ₪), ואת החברה (בגין דמי שכירות) בסכום כולל של 24,238 ₪. 67. הלכה פסוקה היא כי ניתן לנכות את דמי הנזק שנגרם לנפגע מסכום ההשבה המגיע למפר (ראה ע"א 423/80 נתן אבדני ואח' נ' אשר קסוטו ואח', פ"ד לז (1), 701), ומשכך, על הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 195,482 ₪ (200,000 ₪ בניכוי הסך של 4518 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (24.6.09) ועד התשלום המלא בפועל. 68. סוף דבר התוצאה מכל האמור לעיל הינה כדלקמן: א. הנני מחליטה לקבל את התביעה בת.א 18538-0609 באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות יורשיו החוקיים, את הסך של 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24.6.09) ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל. ב. התביעה כנגד נתבע מס' 2 עו"ד בסטוני נדחית בזאת. ג. הנני מחליטה לקבל את התביעה בת.א 4152-07-09 באופן חלקי, ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת מס' 1 את הסך של 4,518 ₪, ולנתבעת מס' 2 את הסך של 24,238 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (6.7.09) ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל. ד. החיוב המשוערך של הסך 4,518 ₪ שחויב בו התובע כמצוין בסעיף קטן (ג) לעיל, ינוכה מסכום ההשבה המשוערך שעל הנתבעת להשיבו לתובע על פי האמור בסעיף קטן (א). ה. לאור התוצאה הנ"ל, כל צד יישא בהוצאותיו. זיכיון