נפילה במדרגות בשטח ציבורי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה במדרגות בשטח ציבורי: עניינה של התביעה בתאונה מיום 20.6.07, שארעה לתובעת, ילידת 1946, עת הלכה בשטח ציבורי בשכונת פסגת זאב בירושלים ולטענתה, הידרדרה במדרגות, נפלה ונחבלה - בשל מפגע במדרגת אבן. הנתבעת היא עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"). העירייה מצידה שלחה הודעת צד ג' למדינת ישראל (משרד השיכון) וזו הוסיפה ושלחה הודעת צד ד' - לחב' י. שומרוני חברה להשקעות ובניה בע"מ, חב' קבלנית אשר ביצעה בעבר עבודות באותו מתחם (להלן:"חב' שומרוני" או "החברה" או "הקבלן" או "צד ד'"). העירייה הודיעה שבחרה לא להפעיל פוליסת הביטוח ולפיכך נמחקה בהסכמה ביום 10.7.12, נתבעת 2, אשר לפי הטענה ביטחה את העירייה במועד הרלוונטי. בכתב התביעה נטען לאחריות העירייה, לבטיחות השבילים והמעברים בשטחה, מכוח היותה בעלת השליטה במקרקעין. כתוצאה מהנפילה נשברה כתפה הימנית של התובעת ואף נגרמו לה חבלות בברכיים ובשאר חלקי גופה. ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים הדסה הר-הצופים לקבלת טיפול רפואי, אשר במסגרתו, בין היתר, קובעה ידה הימנית. נטען לרשלנות הנתבעת ולהפרת חובות חקוקות הן מכוח פקודת הנזיקין והן מכוח פקודת העיריות. הנתבעת בהגנתה הכחישה אחריותה וטענה כי לא ניתן להתגונן בהעדר פרטים מדויקים אודות מקום הנפילה. לאחר שאלה הושלמו בהמשך ורק לאחר שניתנה הצעת ביהמ"ש לפשרה - בחרה כאמור הנתבעת להוסיף ולשלוח הודעת צד ג' אל מדינת ישראל (משרד השיכון). בהודעה נטען כי המדינה הייתה היוזמת, המתכננת והבונה של השכונה, לרבות מעבר המדרגות הרלוונטי. נטען עוד כי המדינה הייתה אחראית לשטח זה ולתחזוקתו גם במועד התאונה. בין השאר נטען לתכנון ו/או ביצוע רשלני. המדינה, היא כאמור צד ג', טענה בהגנתה כי העבודות במקום בוצעו ע"י קבלן מטעמה, ברם, מכל מקום, אלה החלו ביום 11.1.01 והסתיימו ביום 4.9.03. ממילא - אף בתוספת שנת הבדק, לא ניתן להטיל אחריות עליה בגין נפילה במדרגות שבשטח העבודה כאשר זו ארעה רק בשנת 2007. המדינה הוסיפה כאמור ושלחה הודעת צד ד' אל החברה הקבלנית שביצעה עבודות במקום, חב' שומרוני. צד ד' טענה מצידה בהגנתה כי ביצעה עבודות במקום ומסרה את העבודה לשביעות רצון המדינה ביום 4.9.03. אחריות החברה היא למשך שנת בדק, היינו עד ליום 4.9.04. הואיל והאירוע המתואר ארע כשלוש שנים לאחר תום שנת הבדק, נטען אף מצידה כי אין מקום שתהא צד בתביעה זו. חוות דעת רפואיות: מטעם התביעה הוגשה חוות דעתו של ד"ר ויקטור רוט, אשר לאחר בדיקת התובעת ביום 27.10.08, מצא כי היא סובלת ממגבלת תנועות בכתף ימין בכל הכיוונים, המלווה בחולשה לאורך היד. כן התרשם מקיום צלקת מכוערת בברך המלווה במגבלה בתפקוד. לאור האמור העמיד המומחה נכותה של התובעת על 25% עבור הפגיעה בכתף ועל 5% נוספים בגין הצלקת. מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, אשר בדק את התובעת ביום 16.2.09. המומחה ציין כי כבר ביום 27.12.83, עובר לנפילה המתוארת, התלוננה התובעת בפני רופא המשפחה שלה על כאבים בכתף ימין, המקרינים לכל הזרוע, עם הגבלה בכל תנועות הכתף. התובעת טופלה בכדורים. פעמיים במהלך שנת 1985 פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי עקב כאבים בכתף שמאל. תלונות נוספות על כאבים באחת מהכתפיים היו גם בשנים 1993, 1995, 2002 ו-2006. ביום 19.3.95 נפלה התובעת באוטובוס ונחבלה בכתפיה. בדיקה הראתה כי טווח התנועה בכתפיים היה מלא. הוא לא מצא דלדול שרירים בכתף ימין אך הכיר בהגבלה קלה מאד בתנועות המגיעה כדי 10% נכות. בגין הצלקת לא הוכרה כל נכות. באשר לשאלת הקשר הסיבתי ציין המומחה כי לאור עברה הרפואי העשיר של התובעת יש לייחס 1/3 מהנכות לעברה, כך שכ-7% ייוחסו לתאונה הנדונה. לאור הפער בין חווה"ד שהוגשו מונה ד"ר אמיר השרוני, כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה. המומחה ציין קיומם של שטפי דם בברכיים וסימני חבלה ללא שארית של כאב או מגבלה תפקודית. בכתף ימין סבלה התובעת משבר שלושה חלקים שהחלים באופן משביע רצון בטיפול שמרני, שלאחריו טופלה התובעת בפיזיותרפיה. התובעת שבה לעבודתה חודש וחצי לאחר הנפילה. כיום סובלת מכאב בכתף ומתלוננת על מגבלה תפקודית. בדיקת הברכיים תקינה ובכתף ימין מעט חריקות והגבלה קלה בטווח התנועה של הכתף. המומחה המליץ על נכויות כדלקמן: 100% למשך חודש וחצי לאחר התאונה. 50% למשך חודש וחצי נוספים 2.5% נכות צמיתה עקב הפגיעה בכתף ימין לפי סעיף 41 (4)(ב) חלקי לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956. מי מהצדדים לא ביקש לחקור המומחה ולמעשה הטענות הועלו על בסיס קביעותיו. ראיות הצדדים: מטעם התביעה הוגש תצהירה של התובעת, בו שבה על טענותיה דלעיל והוסיפה כי ביום התאונה הייתה בדרכה לבתה, ברחוב יהודה אליצור, לרגל יום ההולדת של נכדתה. לדבריה לאחר התאונה תוקן המפגע. צורפו תמונות המקום לפני התאונה ולאחריה, וסומנו א'. עוד צורפו מפות בהן מסומן המעבר כשטח ירוק בבעלות עיריית ירושלים, סומן ב'. התובעת הצהירה כי עובר לתאונה הייתה פעילה ונמרצת ותפקדה באופן חופשי ומלא. החל משנת 2003 היא עובדת כמרכזנית בכנסת. מאז התאונה היא סובלת ממגבלות תנועה בכתף ימין ומכאבים בברכיים בעיקר מימין. מצבה מקשה עליה בביצוע פעולות יום-יומיות. התובעת נעזרת בבני משפחתה לביצוע מלאכות הבית ואלו סועדים אותה על בסיס יום-יומי בהיקף נרחב. נטען כי התאונה פגעה ביכולותיה הפיזיות ואף בזכותה להזדקן בכבוד. התובעת עובדת בכנסת מזה שמונה-עשרה שנים והחלה דרכה שם באגף המשק. צורפו תלושי שכר שסומנו ג', מהם עולים הנתונים הבאים: עד חודש יוני 2007 השתכרה התובעת סך חודשי ממוצע (ברוטו) של כ-16,455 ₪ (ר' נתונים מצטברים בתלוש אותו חודש). בחודש יולי 2007 עמד שכר התובעת על סך של 15,090 ₪. בחודש אוגוסט 2007 עמד שכר התובעת על סך של 9,534 ₪, בחודש ספטמבר 2007 עמד שכר התובעת על סך של 11,288 ₪, בחודש אוקטובר 2007 עמד שכר התובעת על סך של 14,339 ₪. לאחר התאונה נעדרה התובעת מעבודתה בהתאם לאישורי מחלה למשך חודש וחצי, במהלכם שולם לה שכרה הבסיסי. אישורי המחלה צורפו וסומנו ד'. הוסבר כי התובעת זכאית גם לשעות נוספות, המשולמות בחודש שלאחר מכן ובתקופת ההיעדרות הפסידה שעות אלו. התובעת הצהירה כי במקום עבודתה היא זכאית לפדיון ימי מחלה במועד הפרישה, בכפוף להוראות התקשי"ר. מכתבו של ראש אגף משאבי אנוש צורף וסומן ה' וממנו עולה כי התובעת נעדרה למשך 41 ימים, כאשר ערך יום עבודה שלה, נכון לחודש פברואר 2010, עמד על סך של 483.77 ₪. התובעת שבה לעבודתה בחודש אוגוסט 2007, אך הצהירה כי עשתה כן חרף כאביה ותפקודה היה מוגבל ולמעשה עד היום אינה מתפקדת במלוא כוחה כבעבר. בשולי התצהיר התייחסה התובעת להוצאות שנגרמו לה בעקבות התאונה והפנתה לקבלות שסומנו י"ד, המהוות לדבריה מקבץ חלקי בלבד כן הפנתה לעלויות המומחה מטעמה וחלקה בעלות מימון המומחה מטעם בית משפט. בהמשך, ולאחר שהוגשו ראיות צד ד', הגישה התובעת תצהיר נוסף מטעם בתה הגב' איריס יפה. העדה הצהירה כי ביום 20.6.07 בשעה 17:00 חגגה לבתה יום-הולדת בביתה ברחוב יהודה אליצור בפסגת זאב. התובעת אמורה הייתה להגיע למסיבה. בשעה 18:30- 19:00 בערך, שמעה העדה את בתה צועקת אליה: "סבתא נפלה היא על הרצפה קרה לה משהו". באותה העת הייתה העדה במרפסת ביתה. העדה הצהירה כי רצה אל התובעת, לדרך המקשרת בין רחוב רחמילביץ לרחוב ליבני ומצאה אותה כשהיא לבנה כולה וסובלת מכאבים עזים. התובעת התקשתה לדבר אך סיפרה שנפלה משבר במדרגות. העדה אכן הבחינה שחסר חלק מהמדרגה. ממקום הנפילה פונתה התובעת לבית החולים. העדה הצהירה כי זמן קצר לאחר מכן תוקן המפגע. עוד ציינה כי התובעת מתגוררת ברחוב מרדכי זר והיא הגיעה למקום בו נפלה רק כדי להגיע למסיבת יום-ההולדת של נכדתה. זו הדרך המובילה לבית העדה ולא לבית התובעת. מטעם הנתבעת 1 הוגשו תצהיריהם של מר ניסים לוזדה ומר זאב גבעון. מר לוזדה, הממונה על המחלקה לאחזקה, באגף שפ"ע שבעירייה, הצהיר כי את שכונת המגורים בה נפלה התובעת הקים משרד השיכון באמצעות קבלנים שונים מטעמו. במסגרת העבודות נבנו גם המעברים הציבוריים. במועד התאונה- 20.6.07 - טרם קיבלה מחלקת האחזקה את המקום לאחריותה. העד הסביר כי המחלקה בראשה הוא עומד, מתחזקת מעברים ציבוריים רק אחרי חתימה על פרוטוקול מסירה. הפרוטוקול נחתם רק לאחר שהמקום נבדק ונבחן ע"י נציג המחלקה בליווי נציגי הגוף המוסר. במקרה זה, הגוף המוסר הוא משרד השיכון. עוד נאמר כי ככל שמתגלות בעיות או מתגלים ופגמים לפני המסירה - לא מקבלת המחלקה את המקום, אלא לאחר ביצוע התיקונים. מר זאב גבעון, הממונה בפועל על המוקד העירוני בעיריית ירושלים הצהיר כי מבדיקה שערך לא נמצאה כל תלונה בקשר למפגע באזור הנטען בין התאריכים 1.6.07- 30.6.07. מטעם צד ג', מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון, הוגש תצהירו של מר לאוניד אנטין. מר אנטין משמש כסגן מנהל החטיבה הטכנית במחוז ירושלים ובזמנים הרלוונטיים לתביעה היה מרכז עבודות כבישים ופיתוח במשרד הבינוי והשיכון. לפי האמור בתצהירו- המדינה או מי מטעמה, לא עבדה במקום הנטען (מעבר 863 בין רחוב רחמיבלביץ לבין רחוב ליבנה, בשכונת פסגת זאב בירושלים) במועד התאונה. המדינה השלימה את העבודות הציבוריות בשצפ"ים על ידי הקבלן שומרוני במסגרת חוזה מס' 30/87094/00 ועם סיום העבודות העבירה את השטח לידי העירייה לתחזוקתו. הקבלן החל העבודה ביום 11.1.01 וסיים אותה סופית ביום 4.9.03, עת ניתנה לו תעודת השלמת מבנה, למעלה משלוש שנים וחצי עובר לתאונה. בשנת 2003 לערך במסגרת המסירה הטכנית, הועבר לידי העירייה בכתב כי מעתה והלאה היא האחראית לתחזוקת השטח על כן האחריות לתחזוקת המדרגות מוטלת על העירייה ואם היה ליקוי היה עליה לתקנו בעצמה. הודגש עוד כי כבר בשנת 2002 אפשרה העירייה אכלוס מבנים הסמוכים למעבר ונתנה לצורך זה טופסי 4. כלומר שהפיתוח הושלם באופן תקין על ידי הקבלן. ממילא אחריות העירייה אינה תלויה באישור המסירה הטכני שכן העירייה נושאת באחריות מכוח סעיף 235 לפקודת העיריות, כשטח בתחום שיפוטה. מכל מקום, ככל שיקבע כי הנזק נגרם כתוצאה מעבודות שבוצעו על ידי המדינה במקום, הרי שבהתאם לחוזה - האחריות היא על הקבלן. התצהיר נתמך בהעתקי חוזה העבודה וחוזה המדף, העתק צו התחלת עבודה ותעודת השלמת מבנה. חברת שומרוני הגישה את תצהירו של מר יוסף שומרוני, מנכ"ל החברה. העד הצהיר כי החברה ביצעה עבור משרד הבינוי והשיכון את העבודות בשפ"צים והצדדים נקשרו ביניהם באמצעות חוזה 30/87094/00. הנתבעת השלימה את העבודות לשביעות רצונה המלא של המדינה והעבודה נמסרה ביום 4.9.03. אחריות החברה המבצעת היא לשנים-עשר חודשים בלבד. "שכר חוזה וסילוק תביעות מיום 24.10.04", צורפו וסומנו א'. העד הצהיר כי החברה אינה צד לתביעה, שכן האירוע הנדון התרחש ביום 20.6.07, כשלוש שנים לאחר סיום העבודות, ביצוע החשבון הסופי בין הצדדים ותום שנת הבדק באחריות הקבלן. העד התייחס לסעיפי ההודעה שנשלחה אל החברה ולמעשה חזר על טענות ההגנה. בכלל האמור הדגיש כי אחריות החברה בהתאם לסעיף 17 לחוזה המדף היא לנזק "תוך כדי ביצוע המבנה" והאמור ניתן לפרש כחל למרב עוד על שנת הבדק, אך לא במועד התאונה. באותה תקופה אכן לא נפל פגם בהתנהלות החברה. מעבר לאמור הכחיש את הטענה לפיה חתמה החברה על התחייבות להעדר תביעות מלא וכתב שיפוי. נטען כי מדובר בהטעיה, שכן הכתב האמור נחתם בתקופה שבין אישור החשבון הסופי לבין סיום העבודה בפועל. נוהג זה היה קיים במשרד השיכון על מנת לשחרר את הקבלן מתשלום יתר הערבויות והביטוחים. באשר למפגע שבעטיו נגרמה התאונה הנדונה הצהיר העד כי בחלוף תקופת הבדק ולאחר אישור המדינה, לא ניתן לקשור בין הנזק להתנהגות כלשהי של החברה והשבר במדרגה יכול היה להיגרם בדרכים אחרות - במזיד או במערכת נסיבות אחרת שאינה באחריות החברה.בתגובה לטענה כי קיימת פוליסת ביטוח לחברה שאמורה לכסות נזקים מעין אלו, טען העד כי הפוליסה תקפה רק למשך ביצוע העבודות ושנת הבדק ולא מאוחר יותר. עוד נאמר בהקשר זה כי אין זה סביר שחברה מבצעת תבטח את מזמינת העבודה ותשלם עבור ביטוח מעבר לתקופת הביצוע ושנת הבדק היות ויחסי הצדדים הסתיימו סופית. הוצהר כי לאחר מסירת וקבלת השצ"פ, האחריות על מעבר הולכי רגל אינה מוטלת עוד על החברה. אעיר כי מר שומרוני ייצג את החברה ללא שנשכרו שירותי עורך דין מטעם החברה. הכרעה: ביום 10.7.12 נחקרו כלל העדים דלעיל על תצהיריהם. כפי שארחיב להלן, לאחר שמיעת העדויות, מצאתי לקבל את התביעה ולהטיל אחריות לנזקי התובעת על הנתבעת. מצאתי עם זאת לקבוע כי לתובעת אשם תורם של 20%. לא מצאתי לקבל את ההודעה שנשלחה לצד ג' וממילא מתייתר גם הצורך לדון בהודעה ששלחה זו לצד ד'. מכל מקום, לא הייתי מוצאת לקבל ההודעה לצד ד', לנוכח העובדה שהמדינה חתמה לאותו צד על תעודת השלמת מבנה ולמעשה שיחררה צד זה מאחריות. להלן אבהיר טעמיי. אפתח בהודעה לצד ג'; מהעדויות שהוגשו ונשמעו עולה כי כאשר מסיים קבלן לבצע את המתחייב, נבדקת עבודתו בתחילה על ידי נציג משרד השיכון. לאחר שלא נמצא צורך בתיקונים או השלמות, מבוצעת מסירה של המתחם הרלוונטי לעירייה, לאחר שגם הגורמים המוסמכים שם, מבצעים בדיקותיהם ודורשים השלמותיהם. עלה כי במהלך המסירה (הנערכת בנפרד מול גורמים שונים בעירייה), נערך גם מסמך מסודר בכתב. עסקינן למעשה במסמך שנערך במשותף (ר' עמ' 29 ש' 15). במקרה דנן, אין חולק כי לא הוצג מסמך כתוב באשר למסירת המתחם בו נפלה התובעת, ברם לא די בכך כדי לקבוע שלא הייתה מסירה של המקום לאחריות העירייה. אין אני מקבלת את טענת העירייה כי מאחר ולא הוצג מסמך בכתב באשר למסירת שטח המדרגות, מוסיפה האחריות לרבוץ על המדינה או מי מטעמה. אכן, העדר מסמך בכתב - עשוי בנסיבות מסוימות, להטות את הכף, עת קיימת שאלה של ממש באשר לאחריות על שטח בתקופת התפר שבין סיום העבודות שם, לבין מועד בו כבר ברי, ללא מחלוקת - שהאחריות על העירייה. המקרה דנן אינו בכלל זה; לא דומה מקום בו עבודות הסתיימו בשנת 2002, לא נמצא מסמך מסירה והתאונה ארעה בשנת 2003 או 2004 כאשר רק הוחל באכלוס דירות סמוכות, למקרה שבפני. במקרה דנן - עלה מחומר הראיות כי העבודות הפיזיות הסתיימו למעשה עוד בשנת 2002 או בתחילת שנת 2003. לאחר מכן בוצע תהליך השלמת כל הנדרש כאמור (מול גורמי המדינה ולאחר מכן מול גורמי העירייה) עד ספטמבר 2003, כאשר המבנים הסמוכים למקום התאונה, אוכלסו על ידי תושבי העיר, עוד מספר שנים עובר לתאונה (אשר כזכור ארעה רק בשנת 2007). עסקינן במשפט אזרחי, בו די בהוכחת הנטען מעבר למאזן ההסתברות. בשים לב למספר השנים שחלפו מאז השלמת הבינוי הפיזי ועד למועד התאונה, כאשר עלה כי בתקופת הביניים גרים אנשים בסמוך, משלמים ארנונה והקבלן כבר אינו מצוי בשטח - הרי שרק על בסיס סבירות והגיון הדברים (עוד בטרם אתייחס לראיות), יש לטעמי מקום לקבוע כי הוכח מעבר למאזן ההסתברות שהשטח כבר נמסר לעירייה. קשה להלום כי המדינה תחתום לקבלן על תעודת השלמת מבנה, ביחס לשטח הפתוח הציבורי הרלוונטי, עוד בספטמבר 2003, בכך תשחררו מאחריות מבחינתה וזאת כאשר במקביל אין היא מוודאת מסירת השטח לעירייה ואין היא מוודאת שהעבודות שהושלמו הינן גם לשביעות רצון נציגי העירייה. אני מודעת לכך שמעבר להוכחת דרך הפעולה המקובלת בעת שחרור יזם מאחריותו ומעבר להפנייה לכך שהייתה מסירה על יסוד טיעונים אלה ואחרים - לא הובא מטעם מי מהצדדים ולו עד אחד שנכח במסירה עצמה והיה יכול להעיד ישירות על המועד המדויק והאופן בה ארעה. ברם, הובאו ראיות המסבירות מדוע לא אותר אותו מסמך מסירה - בכתב. כן הובאו ראיות נסיבתיות, המספקות לטעמי להשלמת החסר, כאמור להטיית הכף כנדרש במבחן אזרחי. באשר לעובדה שלא אותר מסמך המסירה - יש ליתן את הדעת לכך שמעדות ליאוניד אנטין עלה כי בעת ביצוע המדרגות - החברה שפיקחה על העבודות, מטעם המדינה, הייתה חברת פביאן שארסט. למשרדי אותה חברה הייתה פריצה, במהלכה נזרקה חלק מהניירת. בנוסף - אותה חברה כבר אינה פעילה והניירת שנותרה, הועברה לחברה שלא הייתה מעורבת בזמן אמת, באירועים, חברת וקסמן גוברין. במשרדי חברת וקסמן גוברין, הייתה הצפה אשר גם במסגרתה נפגע חומר וממילא ניתן להבין מדוע קיים קושי באיתור מסמך המסירה הכתוב (ר' עדותו בעניין זה החל מעמ' 28). ובאשר לראיות הנסיבתיות - - הוצגו מסמכים מספקים המלמדים כי המדינה שחררה את הקבלן מאחריותו (ר' נספח א' לתצהיר מר שומרוני ונספח 3 לתצהיר ליאוניד אנטין), - הובאה עדות כי לקבלן אף הוחזרה הערבות שהפקיד (ר' בשולי עמ' 37), - הובהר כי המדינה אינה משחררת קבלן מאחריותו, טרם קבלת אישור הגורם המוניציפאלי הרלוונטי ומסירת השטח אליו (ר' לדוגמא עדות מר אנטין בעמ' 29 ש' 27 ועדות מר שומרוני בעמ' 36 ש' 25-24), - העירייה מצידה הוציאה טופסי 4 לבנינים הסמוכים בסביבות 2002-2003 (ר' עדות אנטין בעמ' 30-29). קשה להלום כי העירייה הייתה מאפשרת אכלוס הבניינים, בטרם בוצעה לה מסירה מסודרת של השטחים הציבוריים, המשמשים את המתאכלסים. - אף שמר אנטין לא נכח במעמד המסירה, הוא העיד בוודאות כי זה התקיים לנוכח בירור שערך עם עובד מטעם חב' פביאן שארסט, אשר כאמור כבר אינה קיימת (ר' עמ' 28 ש' 7-3), - כך גם מר שומרוני העיד בוודאות כי הייתה מסירה עוד לפני ספטמבר 2003 (ר' עמ' 34 ש' 31 ור' גם דבריו בעמ' 35 ש' 33-31, שם ציין שהיה מעורב בחלק מהתהליך), - הוכח כי לכל המאוחר משנת 2004 הקבלן המבצע, הוא כאמור צד ד', כבר אינו נמצא פיזית בשטח (ר' בשולי עמ' 34 ובראש עמ' 35 ובמיוחד ש' 8-7 שם). - אף שעד הנתבעת, מר לוזדה, היה מעורב במסירות של שצפ"ים בפסגת זאב, עלה כי מעורבותו זו מאוחרת לשנת 2007 והוא אמר מפורשות שהוא אישית לא יודע אם המעבר נמסר או לא בשנת 2007 (ר' בשולי עמ' 22), - לא ניתן כל הסבר מדוע לא הובא הפרסונל הרלוונטי, לאותם מועדים, מטעם העירייה, כדי להעיד ברורות כי לא בוצעה מסירה, להבדיל מהסתמכות על העדר מסמך מסירה. על בסיס האמור קשה לקבל הטענה כי האחריות לתחזוקת השטח נותרה על הקבלן או על המדינה שהעסיקה אותו וזאת אף בשנת 2007. מאז עזב הקבלן את השטח עברו מספר שנים בהן הבניינים הסמוכים מאוכלסים, העירייה דואגת לצמחיה ולתאורה שם ומטבע הדברים גם גובה ארנונה. אכן, בסופו של יום, אף עד העירייה נאלץ להודות ולו במשתמע בחוסר סבירות הטענה. כך מר לוזדה, עת נשאל, האם נכון שלו היה מאותר היום מפגע, העירייה היא זו שהייתה מטפלת בו ולא הקבלן - השיב בחיוב, בהפנותו לכך שחלף כבר כעשור מעת ביצוע העבודות. בתשובה לשאלה מדוע שונה הדין ביחס לשנת 2007, המרוחקת אף היא מספר שנים ממועד עזיבת הקבלן את השטח, מהמצב היום השיב: "הזמן כאן הוא לא קריטריון לקביעה. אלא האם עדיין יש בשטח גורם שמבצע עבודות" (ר' בעמ' 23 ש' 28-27). בסמוך לאחר מכן, הסכים כי סביר שבשנת 2007 אכן כבר הגורם המבצע לא היה בשטח (ר' בראש עמ' 24). ממילא המסקנה המתבקשת מדבריו היא כי כשם שהוא מסכים שהיום האחריות על העירייה, כך יש לקבוע גם באשר לשנת 2007. קשה להלום שהעירייה תקבל מצב בו לא מבוצעת מסירה, השטח מאוכלס ואיש כביכול לא נוטל עליו אחריות. ניתן להניח כי לו זה היה המצב היה בנמצא ולו מסמך אחד המלמד על פניה מטעם העירייה עם בקשה להשלמת הנדרש או לחלופין פניה עם התראה באשר לחסרים שטרם הושלמו, כמתחייב להשלמת המסירה. אין מקום לטענות פורמאליות באשר להעדר מסמך המלמד על מסירה, כאשר מהותית עולה שהקבלן כבר אינו בשטח והעירייה נוטלת "הפיקוד" תחתיו. יש ליתן את הדעת לכך שהעירייה מטעמיה נמנעה מלהביא עד אשר היה יכול להשיב לשאלה מי טיפל במהלך השנים שחלפו מאז התאונה, במדרגות עצמן, בגינון שבמקום וכיו"ב (ר' חקירת מר גבעון עת טען כי הוא אינו יכול להשיב על האמור). מנגד העיד מר שומרוני כי העבודות הנ"ל, לא בוצעו, במהלך השנים שחלפו, ע"י הקבלן. העירייה מטעמיה נמנעה גם מלהביא לעדות את מי שהנפיק טופס 4 לבנינים, הן באשר למועד מתן הטופס ומתן אישור לאכלוס המבנים והן באשר לנסיבות מתן אותם אישורים (ר' עמ' 19 ש' 16-14, דברי מר לוזדה כי הוא אינו הגורם הרלוונטי לעניין זה). העולה מהמקובץ; אף שלא הוצג מסמך בכתב המלמד על מסירה ביחס לעירייה, הוכח לטעמי מעבר למאזן ההסתברות כי הייתה מסירה וממילא לא נותרה למדינה או לקבלן מטעמה עוד אחריות לשטח הרלוונטי. אעיר כי אף שלמקרא ההודעה לצד ג' - היה ניתן לסבור כי מועלית גם טענה שמדובר בנזק אשר יסודו ברשלנות, עוד ממועד הבניה (להבדיל מנזק שארע בשטח במועד מאוחר יותר), נראה כי בסופו של יום, ויתרה העירייה על טענה ממין זה. לא רק שזו לא הועלתה בסיכומים, אלא גם לא הובאו כל ראיות לגביה. אזכיר כי לדברי מר לוזדה הוא לא פנה כלל לבדוק המפגע שבמקום וממילא לא יכול היה להעיד כי מדובר במפגע שיסודו ברשלנות, עוד מעת קביעת המדרגות המקוריות. באשר להודעה לצד ד'; מאחר ולטעמי דין ההודעה שנשלחה לצד ג' להדחות - ממילא מתייתר הצורך לדון בנפרד בהודעה ששלח אותו צד לצד ד'. מעבר לדרוש אוסיף כי מאחר וביחס לצד ד' קיים מסמך המלמד כי המדינה שיחררה הנ"ל מאחריות, ממילא אין מקום לקבל ההודעה שזו שלחה אליו, גם לגוף הדברים. ומכאן לאחריות העירייה; לטעמי די בעיון בקובץ התמונות שהוצגו כדי ללמד על המפגע הבולט, בעטיו נפגעה התובעת. לא מדובר בשבר קטן או מפגע זניח, אשר ניתן להבין מדוע לא אותר על ידי הגורמים הרלוונטיים מטעם העירייה. מדובר בשבר בולט ומאסיבי אשר לא יכול להיות ספק כי הוא עשוי להוליד פגעי גוף, למועד בעטיו. לא דומה שבר בקרקע מישורית, לשבר בקצה מדרגה אשר מתחתיה עוד מדרגות רבות, לכיוונן ימעד הנופל. אכן, לא בגין כל מפגע קטן ברחוב עיר תוטל אחריות על העירייה (ר' להבדיל פסק דיני בת"א 8323/09 שושנה קאטץ' נ. עיריית ירושלים, מיום 29.5.11), אך לטעמי המקרה דנן בא בכלל המקרים אשר בגינן ראוי להטיל אחריות. בהקשר זה אוכל לעשות מלאכתי קלה, בציטוט כב' השופטת הניג בת"א (ת"א- יפו) 49184/06 רחמים דבי נ. מועצה גני תקווה ואח' (ניתן ביום 2.12.08), שם הפנתה גם לפסיקה הרלוונטית, עת אמרה: "רשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרכים שבאחזקתה ועל כך כאמור אין חולק. במסגרת זו עליה לטפל במפגעי בטיחות. אשר לחובת זהירות קונקרטית - הדין מטיל חובת זהירות [יש הסוברים - קובע כי הופרה או קובע התרשלות] בגין סיכונים בלתי סבירים [ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז [1] 113, 126]. בהקשר חובות רשויות מקומיות לתחזוקת דרכים, הבחינה הפסיקה בין סיכונים סבירים, רגילים ו"טבעיים" כגון סדקים, בליטות, גלים, שיפועים והפרשי גבהים לבין סיכונים שאינם כאלה. לגבי סיכונים מהסוג הראשון נפסק כי "רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. ... סיכונים מהסוג השני אובחנו בפסיקה כ"מפגעים" וכמטילים חובות על הרשות המקומית [ראו למשל לעניין חסר באבני ריצוף": ת.א. 10143/05 (של - חיפה) בניון נ' עיריית מגדל העמק, ת.א. 1600/04 (של - הרצליה) ברומברג נ' עיריית תל אביב, לעניין הפרשי גובה עקב סדק רציני במדרכה: ע"א 2203/00 (מח - ת.א.) הדר חברה לביטוח ועיריית פתח תקווה נ' משולם, לעניין בליטות באריחי ריצוף : ת.א. 75178/04 (של - ת.א.) ניסל נ' עיריית בני ברק, [להלן - "עניין ניסל"] ולעניין בור בגן ציבורי : ת.א. (של - ירושלים) פנחס נ' עיריית ירושלים ות.א. (של - ת.א.) סרי נ' עיריית חולון..." לטעמי כאמור, המפגע הנחזה בתמונות, נופל בגדר הסיכונים מהסוג השני כאמור. בהמשך הוסיפה ואמרה עוד - "מכל האמור לעיל עולה אם כך כי יש לקבוע בכל מקרה לגופו, האם מדובר בסיכון רגיל או בלתי רגיל. מובן כי נפילה ונזק, אף אם נגרמו על ידי סיכון שהתממש, אינם מבססים כשלעצמם אחריות של הרשות המקומית [עניין ג'ני כהן ועניין כפיר] מאידך, ברור כי לא כל סיכון חוסה תחת הטענה של "משטח סטרילי" [עניין סרי] או קיום נהלי ואמצעי פיקוח [עניין אבו גוש]. מהפסיקה לעיל עולה כי בתי המשפט התחשבו דרך כלל בגודלן של בליטות או שקערוריות. לגבי הזעירות שבהן, נשללה האחריות ולגבי האחרות - הוטלה אחריות. הגיון אחד הוא תוחלת הנזק מול מניעתו [עניין כפיר] והגיון נוסף לטעמי - הוא קלות הגילוי של מפגע וסבירות דרישת התיקון מהרשות, הגוברות ככל שמימדיו גדולים וגלויים יותר. במקרה שלפניי, מדובר במפגע ברור וגלוי לעין, הן מבחינת גודלו והן מבחינת קלות גילויו. העובדה שהתובע לא הבחין במפגע, על אף תנאי תאורה טובים ועל אף היכרותו עם מסלולו ומקום המפגע, אינה משליכה על שאלת האחריות ואינה משחררת את הנתבעת מחובתה לתיקון המפגע מבעוד מועד, מה שלא עשתה. זאת ועוד, הנתבעת למעשה לא שללה כי הבור מהווה מפגע ולא הביאה ראיות לסתירה. על כן נמצא כי הבור עליו מעד התובע הוא בגדר מפגע, שהיווה סיכון בלתי רגיל בדרכו של התובע וגרם לתאונה ולנזקי התובע. המשמעות המשפטית היא כי הנתבעת הפרה כלפי התובע חובת זהירות קונקרטית והפרה זו גם גרמה לתאונה ולנזק גוף. דברים אלה יפים, בשינויים המתחייבים, גם לענייננו. אף שהצדדים התייחסו לעניין זה, איני רואה צורך לחזור על הלכות ידועות באשר לחובת העירייה לרחובותיה, בשים לב להגדרת "רחוב" בסעיף 1 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ובשים לב להוראה הברורה שבסעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש). ככל שהדבר נדרש, אסתפק בהפניה לדברי חברי כב' השופט מינץ, בעניין זה בת"א (שלום י-ם) 1762/05 דני צלמרו נ. הגיחון מפעלי מים וביוב בע"מ (ניתן ביום 30.12.09). אכן, אף כאשר קובע בית המשפט כי קיים מפגע, עשוי בית המשפט שלא להטיל חבות על הרשות המוניציפאלית, מקום בו הוכח כי לא הייתה יכולה למנוע התאונה או כי לא ידעה על המפגע ולא הוכחה רשלנות בעצם העדר אותה ידיעה. לטעמי המקרה דנן אינו בא גם בכלל זה. צודקת ב"כ התובעת בטענות שהעלתה בסיכומיה כי עלה ולו מעדות עדי הנתבעת שהפיקוח מצידה, לצורך איתור מפגעים, לא היה מספק. משמיעת שני העדים מטעמה, אכן עלה כי עיקר איתור המפגעים נעשה באמצעות תלונות המתקבלות למוקד 106. להבדיל, איתור יזום של מפגעים, נעשה באמצעות כוח אדם מועט ובתדירות אשר היקפה לא הובהר לטעמי באופן מספק. אומנם נטען באופן כללי כי מפקח יגיע למקום אחת לשבוע (ר' עמ' 21 ש' 17-15), אך לא הובאו ראיות ממשיות באשר לטענה זו. לא הובאו ראיות באשר לסידור העבודה במקום הרלוונטי, מספר המפקחים, השטח שבאחריותם והסדרי העבודה שיבטיחו פיקוח הולם ומספק. מהתמונות שהוצגו, תצלום האוויר (ר' מוצג ז') והמפות - עולה כי מדובר במעבר מרכזי ולא בכביש גישה שולי. ביחס למעבר ממין זה, נראה כי לא ניתן להסתפק בפעילות על בסיס תלונות המתקבלות והמקרה דנן מוכיח האמור. לדידי, ככל שמדובר במעבר מרכזי וגדול יותר, כך יש מקום לצפות לפיקוח ממשי ובתדירות גבוהה יותר, אשר מכוחו יוסרו מפגעים בסמוך להופעתם. עלה הן מעדות התובעת והן מעדות בתה כי אף שבית הבת סמוך למדרגות - השימוש שנעשה מטעם אותה משפחה, באותן מדרגות, אינו בתכיפות רבה (ר' לדוגמא עמ' 12 ש' 5). ממילא סיפקו אותן עדות הסבר מספק מדוע לא הבחינו במפגע במועד מוקדם יותר. אכן, אין בנמצא ראיה באשר למועד המדויק בו נוצר אותו מפגע, אך לטעמי לא די בכך כדי להסיר אחריות מהעירייה. הטענה כי המפגע בהכרח נוצר בסמיכות רבה (סמיכות המצדיקה העדר טיפול במועד), שאם לא כן הייתה מתקבלת תלונה - אינה משכנעת לטעמי. לו היה מובא לעדות המפקח הרלוונטי לאותו איזור ולו היה אותו מפקח מציין מתי לאחרונה נבדקה תקינות המעבר, אולי היה ניתן ללכת בדרכו של ב"כ הנתבעת, אך כאמור עדות זו לא נשמעה. בהעדר אותה עדות וכאשר עלה כי התובעת ובתה לא עושות שימוש תדיר באותו מעבר ולפיכך לא יכולות ליתן מענה באשר לשאלה מתי נולד המפגע - דין המידע החסר להיזקף כנגד העירייה. אציין כי אומנם העד, מר גבעון, הצהיר כי לא אותרו תלונות בחודש התאונה, אך לא ניתן טעם מספק מדוע לא נכלל מלכתחילה בתצהירו מידע מקיף יותר באשר לתלונות באותו מתחם. בין תלונות עובר לחודש יוני 2007 -ובין לאחר אותו חודש; תלונות ממועד מוקדם יותר - היו יכולות ללמד האם התקבל דיווח על המפגע, האם התקבל דיווח על מפגעים אחרים בסמוך ומי בפועל טיפל בהן (בכלל, ובשים לב לטענת העדר מסירה, בפרט). בדיקה הנוגעת לתלונות במועד מאוחר יותר - הייתה יכולה ללמד האם לאחר התאונה התקבל דיווח על המפגע והאם הטיפול אשר בוצע במקום, בוצע מטעם העירייה. אומנם עת הצהיר ב"כ הנתבעת - אלה עדיי, הוסיף וסייג הדברים, באומרו שאלה עדיו, אלא אם יש טענה שהיה צורך לבדוק תלונות באשר למועדים נוספים (ר' בראש עמ' 27), ברם לא נראה שדי בכך. היה צורך להשלים עדויות באשר לתלונות במקום, מבעוד מועד וברי כי לא היה ניתן כבר לעשות כן, במועד שנקבע לשמיעת הראיות ואשר הצדדים גם הסכימו בסופו לסכם טענותיהם. האמירה הנ"ל הייתה אפוא מהשפה ולחוץ שכן באותו מועד לא היה ניתן להביא כבר עדויות נוספות. על אף האמור, אני מוצאת לקבל מנגד טענת ב"כ הנתבעת כי יש מקום להשית אשם תורם; אומנם כבר נקבע בפסיקה כי - "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה ........ הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" ר' ע"א 2004/92, עיריית קרית אונו נ' שחם (ניתן ביום 30.3.95) - אך לטעמי יש ליתן משקל גם לגודלו של המפגע, מיקומו וכפועל יוצא הצפייה הסבירה כי המהלך יבחין בו. בהקשר זה ר' ת.א. 1006/09 מחוזי י-ם אבו גוש תאיר נ. עיריית ירושלים (מיום 26.6.01) - שם מצא כב' השופט סגל, בנסיבות של נפילה עקב ליקוי במדרגות, להטיל אף אשם תורם של 60%. עת פוסע אדם במדרגות, מצופה ממנו זהירות רבה יותר, מאשר עת שהוא מהלך במישור. בשים לב לאמור ולכך שעולה מהתצלומים כי מדובר גם במפגע בולט, אני סבורה שלו נקטה התובעת ביתר זהירות, בעת הליכתה (כמצופה בירידה במדרגות), סביר כי הייתה מבחינה במפגע. עדות התביעה חלקו אומנם על הטענה כי התובעת מיהרה, עת הלכה במדרגות - אך לא שוכנעתי בכך. יש לזכור כי התובעת הייתה בדרכה ליום ההולדת של נכדתה והתאונה ארעה בשעה 19:00 או בסמיכות (ר' מסמכי בית החולים המלמדים על קבלתה לאחר השעה 19:30), אף שהאירוע החל כבר בשעה 17:00. בנסיבות אלה, אכן סביר כי התובעת מיהרה לדרכה. זאת ועוד - לנוכח הטענה כי קיים מתחם בו ניתן לראות את המדרגות מחצר דירת בת התובעת, ממילא עולה גם האפשרות הממשית שהתובעת הסתכלה לכיוון יעדה וזאת במקום להתרכז בשטח הליכתה. אכן, יש ממש בטענת ב"כ התובעת כי המפגע נחזה יותר ביחס לעולה במדרגות, מאשר ביחס ליורד בהן, אך לטעמי מצופה כי גם היורד יבחין במפגע ור' התמונות. באשר לגובה האשם התורם - קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי פ"ד נח(1) 1, 21-22 (2003)). לאחר ששקלתי את דבר היות המפגע ממוקם במדרגות אשר בעת פסיעה בהן מצופה זהירות של הפוסע שם וכן שקלתי את הראיות שהובאו, והנחזה בתמונות ובשים לב לכך שהתובעת ירדה במדרגות ולא עלתה בהן - מצאתי להעמיד האשם התורם על 20%. אעיר כי לא מצאתי נפקות לעובדה שלתובעת הייתה תאונת נפילה אחרת קודמת אשר אינה קשורה לתביעה דנן. איני מוצאת להידרש לטענות הצדדים הנוגעות לדבר תיקון המפגע, לאחר התאונה. בעניין זה נכשלו לטעמי שני הצדדים. כאמור מר גבעון בחר מטעמיו שלא לבדוק, מבעוד מועד, תלונות במועדים שלאחר חודש התאונה. בנוסף מר לוזדה אמר כי אף הוא לא ניסה לבדוק מי תיקן את המפגע (ר' עמ' 21 ש' 29). מר לוזדה אמר כי אין הוא יודע אם התבצעו תיקונים במדרגה וכי אף לאחר שהוגשה התביעה לא פנה לבדוק את דבר תיקון המפגע (ר' עמ' 22 ש' 7-1) והאם התקבלה תלונה על אותו מפגע (שם, ש' 10-9). מנגד, אף שנטען כי בעל התובעת הפנה תלונה לעירייה, לא הוגש תצהיר מטעם אותו עד ואף לא הוצגה ראיה ממשית אחרת, באשר להגשת התלונה. עדות התביעה גם לא ידעו מי בפועל תיקן המפגע. אעיר בהערת אגב כי אין אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת כי די בכך שאחד מהעדים כינה את התיקון במקום כ"פרטאצ'י", כדי להוליד את המסקנה שלא העירייה היא שתקנה המפגע. מכל מקום, לטעמי ההכרעה באשר לגורם המתקן ומועד התיקון, אינה נדרשת להכרעה דנן. איני יכולה להימנע מלהעיר עוד כי ככל שאף לאחר הגשת התביעה, לא פנה אכן מי מטעם גורמי העירייה לבדוק המפגע ולפעול להסרתו, הרי שעובדה זו כשלעצמה מהווה רשלנות, אף שאין היא נוגעת לפיצוי בתיק זה. עוד אעיר כי קשה לקבל את דברי מר לוזדה, על פיהם כאשר קיים מפגע המטופל בגדר עבודות אחזקה - לא נערכת תרשומת מסודרת, באשר לאותו תיקון (ר' דבריו החל מעמ' 24 ש' 18 ובראש העמוד העוקב, שם טען כי אין הוא יכול לבדוק בתיעוד מתי לראשונה נעשתה עבודה מטעם העירייה באותן מדרגות). מצופה מרשות מסודרת כי תערוך תרשומת מינימאלית באשר לעבודות אחזקה המבוצעות. ב"כ הנתבעת לא התנגד להגשת תמונות המפגע, אף שעלה כי אלה לא צולמו על ידי מי מעדות התביעה. אין אני מוצאת ממש בטענה שבחר להעלות, דהיינו כי יש באמור לפגוע בדרך אחרת במשקל ראיות התביעה. בהתאם לעדויות שנשמעו מכירות שתי עדות התביעה את המיקום שבתמונה. שתיהן ראו במו עיניהן את המפגע וממילא היה ניתן לחקור אותן על כל הדרוש, גם בשים לב לכך שלא הן שצילמו התמונות. ומכאן אפנה לבחינת הנזק; בפתח חלק זה אציין כי אין אני מוצאת ממש בטענות שהעלה ב"כ הנתבעת באשר להיות התאונה תאונת עבודה. עדות התביעה היו אמינות לטעמי ועלה באופן ברור מעדותן כי התאונה ארעה בדרך מהעבודה למסיבה בדירת הבת. להבדיל מתאונה בדרך מהעבודה לדירת התובעת. אומנם הוצגה תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה וכן נרשם בגיליון השחרור מבית החולים - כי התובעת הייתה "בדרכה הביתה מהעבודה", ברם נראה כי ביסוד האמור, עומדת טעות משפטית של התובעת. נראה כי זו סברה שאין במעבר בדירת הבת, למנוע הכרת האירוע כתאונת עבודה, כאשר לאחר מכן תמשיך לביתה. לדידי, די בכך שאותה הנחה נסתרה, עת נדחתה על ידי המל"ל תביעתה, להכיר בתאונה כתאונת עבודה. נקבע שם, כי האירוע אינו בכלל זה, מאחר וחלה סטייה בדרך הביתה, שאינה כרוכה בחובות המבוטח כלפי מעבידו (ר' מוצג ה' המלמד על דחיית התביעה). צודקת ב"כ התובעת בטענתה כי לא מוטלת על התובעת חובה למצות הליכים כנגד אותה החלטה בבית הדין לעבודה. בעניין זה ר' ע"א 10/89 משה שבו נ. רינה אילוז, מו(2) 456 ואני מוצאת שהתובעת עמדה בחובתה כקבוע שם. אוסיף כי יש ממש גם בטענת ב"כ התובעת שהדבר מחוסר נפקות ממשית - בשים לב לגובה הנכות שהוכרה על ידי המומחה מטעם בית משפט. לנוכח גובה אותה נכות מכל מקום לא צפוי מענק נכות. באשר לדמי פגיעה בכל מקרה קיבלה שכרה מהמעסיק ואלא משולמים באמצעות המעסיק שהוא עוסק מורשה. ובאשר להוצאות הרפואיות שהתבקשו, אלה במרביתן הינן בגין תשלומים רבעוניים בקופה. משהוסרה מעל הפרק שאלת ההפחתות אפנה לדון בגובה הנזק עקב האירוע - הפסדי שכר עבר ועתיד; עיון בתלושי שכר, בהנחה ששעות נוספות שבהם, משקפות שעות בחודש קודם - מלמד כי אכן לאחר התאונה הפסידה התובעת שכר משלא עבדה שעות נוספות. (ר' תלושי החודשים אוגוסט וספטמבר, בהם אין כלל שעות נוספות, ותלוש חודש יולי 2007 המשקף כי בחודש הקודם הוא חודש התאונה, עד שזו ארעה, עבדה התובעת 27.25 שעות נוספות). על בסיס ההפרש בין השכר הממוצע של התובעת עובר לתאונה והשכר בפועל בחודשים שלאחר התאונה (ר' סעיף 7 לעיל) ובשים לב לזמן שחלף מאמצע התקופה הרלוונטית (מיום 1.9.07) - אני מוצאת לפצות התובעת בגין הפסד זה, בסך מעוגל בשווי נוכחי של 19,250 ₪. התובעת טענה כי נפגעה גם עקב ניצול ימי מחלה, ברם מעבר למצורף לתצהירה כנספח ה', הסתפקה בהפניה סתמית לתקשי"ר. יש ממש בטענות ב"כ הנתבעת כי היה מצופה שהתובעת תביא ראיות נוספות באשר לתנאים בהם פרשה (אין חולק שהתובעת כבר אינה עובדת היום), השווי שניתן בפועל בעת הפרישה בגין יתרת ימי מחלה שנפדו, ככל שנותרו וכיוצ"ב. בשים לב להעדר ראיות כאמור אני מוצאת לפסוק - על בסיס אומדן של פדיון בגין כשישה ימי מחלה, מתוך כל 30 ימי מחלה שנוצלו, הערך הנקוב בנספח ה' לתצהיר והזמן שחלף מאז נערך אותו נספח (15.10.10) - פיצוי מעוגל בשווי נוכחי בסך 4,100 ₪. מאחר והתובעת מטעמיה לא הציגה תלושי שכר ממועדים מאוחרים יותר ובשים לב לכך שעלה כי עבודתה לא דרשה מאמץ פיזי ועלה כי המשיכה בעבודתה, אף אם סבלה מכאבים - לא עמדה התובעת בחובתה להוכיח הפסדי שכר בפועל, בגין ייתרת תקופת העבר. התובעת לא טענה גם כי פנתה לעבודה נוספת לאחר פרישתה ממעגל העבודה וממילא אין מקום לפיצוי גם בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. סך הכל אני פוסקת אפוא לתובעת בגין הפסדי שכר בעבר פיצוי בסך 23,350 ₪. עזרה וסיעוד עבר ועתיד; בשים לב לכך שבסופו של יום נותרה רק נכות של 2.5%, בשים לב לטענות התובעת באשר לעזרה שניתנה לה ונדרשת אף היום (טענות הן בתצהירה והן בחקירתה, ר' החל מעמ' 9), בשים לב לבחירתה שלא להביא עדים נוספים בעניין זה (בת התובעת הגישה תצהיר אך מטעמיה לא טענה שם כי היא עוזרת לאם, אלא בחרה להתייחס רק לנסיבות התאונה. מטעם בעל התובעת לא הוגש תצהיר, על אף שבסופו של יום, הוא התייצב כנוכח באולם בעת שמיעת העדויות), בשים לב לחובה המצופה מקרובי משפחה לסייע בגדר חובתם המוסרית ובשים לב להתרשמותי מהעדות כי התובעת מתפקדת, אף אם בכאב מסוים - מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין העזרה בסמיכות לתאונה, התקופה שחלפה מאז ועד לתום תוחלת חייה המצופה, פיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪. בגין הוצאות; בשים לב לקבלות שהוצגו והנחה שלא כולם נשמרו אני פוסקת פיצוי בסך 500 ₪. בגין כאב וסבל; בשים לב לגיל התובעת, הנכות שהוכרה על ידי המומחה מטעם בית משפט, התקופה שלא שבה לעבודה והסכומים הנפסקים ביתר הרכיבים (בהעדר פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות) אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 15,000 ש"ח. סך הכול אני מוצאת אפוא לפסוק לתובעת פיצוי בסך 53,850 ₪ ולאחר הפחתת האשם התורם (20%), יועמד הפיצוי על 43,080 ש"ח. בנוסף תשלם הנתבעת בגין שכ"ט ב"כ התובעת סך כולל של 10,000 ₪ - וכן תחזיר כלל הוצאותיה כאשר אלה נושאות ריבית והצמדה מיום כל הוצאה. בכלל האמור - החזר אגרת בית משפט, עלויות חוות הדעת מטעמה, חלקה בעלויות המומחה מטעם בית משפט ועלות שכ"ט עדים. לא מצאתי לפטור מהשבת עלות חוות דעת המומחה מטעם התובעת וזאת גם בשים לב לפער שבין קביעותיו ובין קביעות המומחה מטעם בית משפט (ר' טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו). אין בידי התובעת דרך להוכיח תביעתה, אלא באמצעות הגשת חוות דעת מטעמה, תהיינה קביעותיה אשר תהיינה. מאחר שההודעה לצד ג' נדחית - יש מקום להשית הוצאות צד זה ועלות ההתדיינות על הנתבעת. מאחר ולטעמי נאלץ צד ג' לשלוח הודעה לצד ד' (מקום בו נטען בתחילה כי הייתה רשלנות באופן בניית המדרגות, ר' לדוגמא בסעיף 4 להודעה, טענה שנזנחה בהמשך) ומאחר ואין מקום שצד ג' ימצא עצמו בחסרון כיס - אני מוצאת להורות כי הנתבעת תשלם לצד ג' בגין עלות ההתדיינות סך כולל של 15,000 ₪. צד ג' מצידו יעביר מתוך אותו סכום, או כתשלום עצמאי - סך של 5,000 ₪, לצד ד', בגין הוצאות ההתדיינות מטעמו ובשים לב לחלקו בניהול הגנת צדדים אלה. כלל האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית התאם לדין. הסכום שנפסק כי על צד ג' להעביר לצד ד' - יועבר בתוך 45 יום מהיום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.תאונות נפילהנפילה במדרגותשטח ציבורימדרגותנפילה