מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פטירת הנפגע 3 חודשים לאחר תאונת דרכים: רקע ותמצית טענות הצדדים עסקינן בשתי תביעות אשר הדיון בן אוחד אשר הוגשו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעקבות תאונה מיום 12.5.2005. התובעים בת.א 1216-08-08 הם עיזבון המנוח ו האלמנה (להלן: "התובעת" או "האלמנה"), אלמנתו והיורשת של המנוח. מכתב התביעה עולה, כי ביום 12.5.05 בשעה 11:30 או בסמוך לכך נסעו המנוח, התובעת והנתבע - נכדם של המנוח והתובעת, ברכב בו נהג הנתבע. מכתב התביעה עולה, כי הרכב היה מעורב בתאונה בעקבותיה נפגעו נוסעי הרכב. בחלוף שלושה חודשים ממועד התאונה, נפטר המנוח. הנתבעת הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכב במועד הרלוונטי. התובעים טוענים, כי המנוח הובהל לבית חולים ממקום התאונה ובין היתר עבר בדיקת CT ראש, CT עמוד שדרה צווארי, CT בטן ואגן ו- CT בית חזה. בין היתר אובחן, כי המנוח סובל מהמטומה תת עכבישיתית באנסולה וטמפלורית מימין, המטומה ברקמות הרכות של הצוואר התחתון מימין ללא עדות לשברים בעמוד שדרה צווארי, שברים בזיזים הרוחביים השמאליים של L2-4, המטומה תת עורית במותן ובעכוז ושברים בצלעות ללא עדות לחזה אוויר. המנוח אושפז בטיפול נמרץ למשך יממה, לאחר מכן טופל במחלקת כירורגית חזה ולאחר שחלה החמרה במצבו שוב הועבר לטיפול נמרץ שם טופל במשך 35 ימים. ביום 19.6.05 הועבר המנוח למחלקה פנימית ג' וביום 6.7.05 הועבר למרכז רפואי רעות שם שהה עד ליום 10.7.05. בהיותו במרכז הרפואי פיתח המנוח אי ספיקה נשימתית חדה ועל כן הועבר לבית החולים למחלקת פנימית ג'. ביום 14.7.05, ולאחר שחל שיפור במצבו הרפואי של המנוח, הוא שוחרר לביתו. ביום 24.7.05 התאשפז המנוח פעם נוספת עד למועד פטירתו ביום 9.8.05. לטענת התובעים, במהלך תקופת אשפוזו של המנוח התובעת ובני משפחתו היו צמודים למיטתו. התובעים טוענים, כי טרם התאונה היה המנוח בריא בגופו ובנפשו. לטענתם, פטירת המנוח אינה קשורה לתאונה. לפיכך בנסיבות אלו, יש לפסוק פיצוי בראש נזק של כאב וסבל לפי נכות בשיעור של 100%. התובעים עותרים לפיצוי בגין תקופת אשפוז בת 79 ימים, עזרת צד ג' לתקופה של שלושה חודשים, הוצאות נסיעה והוצאות נלוות, הוצאות קבורה ומצבה וכאב וסבל לפי נכות בשיעור של 100%. במסגרת ת.א 1504-08-08 הגישה התובעת תביעה נוספת נגד הנתבעים בשל הנזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בעקבות מעורבותה בתאונה בה עסקינן. התובעת טוענת, כי ממקום התאונה היא הובהלה לבית חולים רבקה זיו בצפת שם נבדקה ואובחן, כי היא סובלת מרגישות במישוש באספקט קדמי של הגוף ובעמוד שדרה מותני. התובעת טופלה ושוחררה לביתה עם המלצה להמשך טיפול ומעקב רפואי. בהמשך, ובשל מצבה הגופני והנפשי הגיעה התובעת לבית חולים ביום 17.5.05 ואובחן, כי היא סובלת מכאבים על רקע חבלות והיא טופלה ושוחררה לביתה. ביום 2.6.05 וביום 17.9.05 שבה התובעת לבית חולים והתלוננה פעמים נוספות על כאבים. היא טופלה ושוחררה לביתה. ביום 22.9.05 פנתה התובעת לרופא קופת חולים בשל כאביה והיא הופנתה לסדרת בדיקות מקיפה. לאחר בדיקת אורטופד, הומלץ לתובעת לעבור טיפולי פיזיותראפיה בהמשך הומלץ לה ליטול משככי כאבים. התובעת נבדקה ונקבע, כי היא סובלת מכאבי גב, צוואר, רגליים וכאבים בעצמות. עוד טוענת התובעת, כי בעקבות התאונה מצבה הנפשי התדרדר, בעיקר לאחר מות בעלה אשר אושפז במשך שלושה חודשים לאחר התאונה ואז נפטר. התובעת נבדקה אצל מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר אבחן שהתובעת סובלת מתסמונת פוסט טראומטית והפנה אותה לפסיכותראפיה. התובעת נבדקה על ידי נוירולוג והתלוננה על כאבי ראש, חולשה כללית, נדודי שינה, עצבנות יתר, בכי ללא סיבה וירידה במצב הרוח. בהמשך, הומלץ לתובעת לקבל טיפול תרופתי והיא עשתה כן. לטענתה, לא חל שיפור במצבה הנפשי והיא עודנה סובלת ממצב נפשי קשה בשל אובדן בעלה. התובעת טוענת, כי טרם התאונה היא הייתה בריאה בגופה ובנפשה וכי היא טיפלה בעצמה ובבעלה, דאגה לכל צורכי הבית ולא נזקקה לעזרת הזולת בביצוע עבודות היום יום. לטענת התובעת, בעקבות התאונה נגרמה לה נכות פסיכיאטרית צמיתה. התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נלוות בעבר ובעתיד וכאב וסבל. לטענתה, על הנתבעת, אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים, מוטלת החובה לפצותה. לטענת הנתבעת דין התובענות להדחות. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות התרחשותה. הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה. לטענתה, הנזקים הנטענים מוגזמים ואין להם אחיזה במציאות. כן מכחישה את הטענה באשר לחבותה לפצות את התובעים. באשר לנזקיה הנטענים של התובעת טוענת הנתבעת, כי הם נובעים ממצב נפשי קודם כפי שפורט בתצהיר הבריאות אשר צורף לתביעה. לטענתה, מקור נזקי התובעת הינו פגיעה אחרת מוקדמת או מאוחרת לתאונה בה עסקינן. באשר לשאלה האם המנוח נפטר בעקבות התאונה אם לאו טענה הנתבעת, כי היא שומרת לעצמה את הזכות להביע עמדתה בעניין לאחר שתקבל את תיקיו הרפואיים של המנוח והוסיפה, כי ככל שהמנוח נפטר בעקבות התאונה הרי שזכאות התובעים לפיצוי בגין כאב וסבל מוגבלת ל- 25% מהנזק הלא ממוני. לטענת הנתבעת, מכל סכום שייפסק לתובעים, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים להם על פי דין. בהחלטה מיום 24.9.08 אוחד הדיון בתובענות. בהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן בנוגע לתאריכי אשפוז המנוח לרבות הטענה, כי התובעת אושפזה מיום 17.9.05 ועד ליום 19.9.09. הראיות לתיק בית המשפט הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. כמו כן, הוגשה חוות דעת אקטואר. התובעת נחקרה על תצהירה. בא כוח התובעים שלח שאלות הבהרה לאקטואר ותשובות האקטואר הוגשו לבית המשפט. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. כמו כן, בהתאם לבקשת התובעים הותר להם, בהחלטה מיום 25.3.12, להגיש ראיה נוספת - אישור על תשלומי קצבת זקנה למנוח בשנת 2005. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בהחלטה מיום 7.9.09 נקבע, כי קיימת ראשית ראייה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי לבדיקת מצבה של התובעת בעקבות התאונה ולפיכך מונה ד"ר אמיר בן אפרים. ד"ר בן אפרים קבע בחוות דעתו, כי בעקבות מעורבותה בתאונה ומות המנוח בתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% הנובעת מהפרעת הסתגלות, תגובת אבל וסימנים של תסמונת פוסט טראומטית. לאור המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים באשר לשאלה, האם המנוח נפטר בעקבות התאונה אם לאו מונה פרופ' ברודרמן ישראל כמומחה רפואי בתחום הפנימי. המומחה התבקש לחוות דעתו בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ופטירת המנוח. כן נקבע בהחלטת המינוי, כי ככל שייקבע כי המנוח לא נפטר בעקבות התאונה הרי שעל המומחה לחוות דעתו בשאלה כמה מימי האשפוז יש לייחס לתאונה. בחוות דעתו קבע המומחה, כי אין ספק שמות המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה. תביעת התובעת התובעת, ילידת 1935, נפגעה בתאונת דרכים מיום 12.5.05. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% בתחום הנפשי. המומחה קבע, כי נכות התובעת נגרמה בשל מעורבותה בתאונה ומות בעלה בתאונה. איני מקבלת טענת הנתבעים לפיה העובדה שחלק מגורם הדחק מקורו במות המנוח בכדי ללמד שהתובעת הינה בגדר נפגע עקיף בלבד. המומחה קבע, כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דיכאוני חרדתי. הוא ציין, כי גורם הדחק הוא התאונה לרבות מות בעלה של התובעת כתוצאה מהתאונה. אמנם המומחה קבע, כי נכותה הצמיתה של התובעת התגבשה במועד בו נפטר בעלה וציין, כי עד למועד האמור תפקודה היה שמור אולם אין בכך בכדי ללמד, כי לשיטתו מות בעלה של התובעת הינו הגורם הבלעדי לנכותה. מחוות דעתו עולה בברור, כי למעורבות התובעת בתאונה הייתה השלכה על התגבשות נכותה. לפיכך, אין לראות את התובעת בגדר נפגע משני כפי שטענה הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי יש להפריד בין הנכות אשר נגרמה לתובעת בשל מעורבותה בתאונה לבין הנכות אשר נגרמה לה בשל מות בעלה בתאונה. אין מחלוקת, כי בחוות דעתו לא התייחס המומחה לחלוקה כאמור והנתבעים אף לא הפנו למומחה שאלות הבהרה בנדון ולא זימנו אותו לעדות. משכך, לא הוכח לי שניתן לפצל את נזקה של התובעת שכאמור הייתה מעורבת באופן ישיר בתאונה בין הנזק שנגרם לה בשל מעורבותה בתאונה ובין הנזק שנגרם לה בשל מות בעלה באותה תאונה. גם לא הוכח שניתן לחלק את הנזק האמור באופן מדויק. מדובר בחוויה כואבת כוללת שעברה התובעת הן מעורבותה בתאונה לא קלה והן פטירת בעלה בעקבות אותה תאונה ובעקבות אלו נגרם לה הנזק הנפשי על פי חוות הדעת ולא הוכח לי שלאחד מאלו השפעה רבה יותר על מצבה הנפשי של התובעת מהאחר ועל כן הוא הגורם לנכות הנפשית שנותרה לתובעת. יתרה מזאת ולמעלה מהדרוש, אף אם תתקבל טענת הנתבעת לפיה חלק מנכות התובעת התגבש בשל היותה נפגע משני הרי שאיני מקבלת טענתה לפיה בהתאם להלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן פד"י מד(3), 397) עסקינן בנזק שאינו בר פיצוי. הלכת אלסוחה קבעה ארבעה קריטריונים אשר רק בהתקיימם זכאי נפגע משני לפיצוי בגין נזקיו. התנאי הראשון הינו זהות התובע- נדרש, כי תהיה קרבה משפחתית בין התובע והנפגע בתאונה וההנחה היא, כי מידת הקרבה משליכה על עוצמת הנזק הנפשי. בענייננו, התובעת הייתה אשתו של המנוח. אין מחלוקת, כי התנאי האמור מתקיים. התנאי השני הינו התרשמות ישירה מהאירוע המזיק- ההלכה חלה במקרה של תובע שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונה בה נפגע קרוב משפחתו, ובמקרה של תובע אשר עמד בחושיו על תוצאותיה המידיות של התאונה, אף אם לא היה עד ראיה ושמיעה לה. בעניינו, התובעת הייתה מעורבת בתאונה בעצמה ועל כן ברי, כי קיימת התרשמות ישירה שלה מאירוע התאונה והתנאי האמור מתקיים. התנאי השלישי הינו קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק הראשי והפגיעה בניזוק המשני. מהחומר המצוי בפניי עולה, כי נכות התובעת התגבשה לאחר שבעלה נפטר בעקבות התאונה. אין בעובדה שבעלה של התובעת נפטר בחלוף שלושה חודשים ממועד התאונה וכי רק בחלוף התקופה האמורה התגבשה נכותה בכדי ללמד, כי התנאי האמור לא מתקיים. את התנאי האמור פרשה הפסיקה בגמישות ונקבע, כי אף נזק אשר התהווה הרחק מזירת האירוע ובחלוף זמן וכתוצאה מחשיפה מתמשכת לתוצאות התאונה, להבדיל מהלם מיידי, יכול לקיים תנאי זה. לפיכך, מצאתי כי אף התנאי האמור מתקיים בענייננו. התנאי הרביעי והאחרון הינו עוצמת הנזק. במסגרת פסק דין אלסוחה נקבע, כי נפגע משני זכאי לפיצוי רק בגין נזק נפשי מהותי של מחלת נפש או מקרים ברורים וקשים של פגיעות נפשיות רציניות. לפיכך, יש לבחון האם חומרת פגיעתה של התובעת הינה כזו המזכה אותה בפיצוי, ככל שעסקינן בנפגעת משנית. כמפורט, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נשוא התובענה נותרה לתובעת נכות נפשית בשיעור 20%. המומחה לא חילק את אחוזי נכותה כך שניתן ללמוד איזה אחוז נגרם בשל מעורבות התובעת בתאונה ואיזה אחוז יש לייחס למות בעלה של התובעת. יש לציין, כי הנתבעים טענו, כי התובעת הינה בגדר נפגע עקיף בלבד ובין היתר הסתמכו על כך שהמומחה קבע שנכותה של התובעת החלה במועד בו נפטר בעלה. בהתאם לכך, מצאתי, כי יש לבחון האם נכותה הצמיתה הכוללת של התובעת מקיימת את התנאי הרביעי. מצאתי, כי התשובה לשאלה האמורה חיובית לאור שיעור הנכות שנפסק. עוד טוענים הנתבעים, כי יש ליחס את נכות התובעת בתחום הנפשי או את חלקה למצבה הקודם של התובעת, ללא קשר לתאונה ולתוצאותיה. בעדותה שללה התובעת טענה לפיה היו לה בעיות נפשיות טרם התאונה. נטען בפניה, כי מהחומר הרפואי עולה, כי היה ניסיון התאבדות בעברה. התובעת השיבה, כי זה היה בעבר, לפני 30 שנה וכי היא הייתה עולה חדשה. התובעת הוסיפה, כי זה לא קשור לתאונה בכלל (עמ' 19 ש' 21-24). עוד נטען בפניה, כי בשנת 2001 היא פנתה לקופ"ח והתלוננה על חרדה לאחר שאחיה נפטר מגידול בראש וכי היא התלוננה על מתח וחרדה. נטען בפניה, כי החרדות והבעיות שלה נמשכו מספר שנים והיא השיבה, כי הייתה כמו כולם והוסיפה, כי אולי באה לרופאים בשל מחלה ואולי שום דבר. בהמשך טענה, כי רק עכשיו באו כל המחלות (עמ' 19 ש' 27-28, עמ' 20 ש' 3). מעיון בחוות הדעת המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי סיכום המחלה בעקבות ניסיון ההתאבדות משנת 1968 היה מונח לפניו. המומחה לא התעלם מניסיון ההתאבדות בעברה של התובעת ותחת זאת ציין, כי "לתובעת יש קווי אישיות נוקשים ותגובתה למצבי דחק הייתה קיצונית כפי שעולה מניסיון אובדני שביצעה לפני שנים". בהמשך הוסיף המומחה, כי על פי החומר הרפואי הוא לא התרשם מקיום נכות נפשית עובר לתאונה. קביעתו האמורה של המומחה לא נסתרה על ידי הנתבעים. תקופת הזמן הארוכה שחלפה מניסיון ההתאבדות בשנת 1968 ועד למועד בו הועלו טענות התובעת במישור הנפשי לאחר התאונה מחזקת את קביעת המומחה. כאב וסבל הנה כי כן ולאור המפורט לעיל, נכותה הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 20%. כמו כן, מכתב התביעה המתוקן עולה, כי התובעת אושפזה במשך שלושה ימים בעקבות התאונה. התובעת כאמור ילידת שנת 1935. לפיכך, לאור נתוני התובעת לעיל ובניכוי גיל התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה משוערך להיום בסך 26,349 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת צד ג' לה נזקקה ואשר היא עתידה להיזקק לה בשל נכותה. בתצהירה טענה התובעת, כי נזקקה לעזרה בשכר (סעיף 14). בעדותה נשאלה התובעת, האם לא שילמה לאף אחד עבור עזרה והשיבה בשלילה. בהמשך, ולאחר שבתה אשר נכחה באולם אמרה, כי הבנות הביאו בחורה שתעזור, הוסיפה התובעת, כי הבנות שלה הביאו בחורה לנקות (עמ' 20 ש' 9-13). התובעת אישרה, כי בנותיה לא הגישו תצהיר עדות ראשית ולא הגיעו בכדי להעיד (עמ' 20 ש' 14-15). התובעת נשאלה האם יש לה קבלות להראות על הוצאות שהיו לה והשיבה, כי השאירה את הקבלות (עמ' 20 ש' 16-17). בתצהירה טענה התובעת, כי כתוצאה מהתאונה הייתה מוגבלת למשך תקופה ממושכת ונזקקה לסיוע צמוד של בני משפחתה ועזרה בשכר. התובעת טענה, כי במשך ארבעת חודשי אי הכושר הראשונים בני משפחתה שהו עמה במשך 24 שעות ביממה. לטענתה, עזרתה הצמודה של בתה נמשכה במשך כל התקופה לאחר התאונה ועד עצם היום הזה (סעיף 14). התובעת נשאלה היכן הייתה ממועד התאונה ועד שבעלה נפטר והשיבה, כי הייתה אצל בתה במגדל העמק. התובעת העידה, כי בתקופה האמורה היא נסעה מידי יום לבית החולים בו אושפז בעלה וכי הייתה נוסעת בשש בבוקר וחוזרת ב- 23:00 כל יום (עמ' 21 ש' 23-29). התובעת אישרה, כי זה לא נכון לומר שהיא הייתה בבית שלושה חודשים שכן נסעה לבית החולים מידי יום (עמ' 22 ש' 8-9). הנה כי כן, בסמוך לאחר התאונה לא נזקקה התובעת לעזרת צד שלישי ותחת זאת היא אף טיפלה בבעלה אשר היה מאושפז במשך כשלושה חודשים לאחר התאונה. עמדה זו נתמכת אף בקביעת המומחה אשר קבע, כי נכותה של התובעת התגבשה בחלוף שלושה חודשים, במועד בו נפטר בעלה. בנוסף, אין בידי התובעת להוכיח טענתה באשר לקבלת עזרה בכסף. התובעת לא זימנה לעדות עד כלשהו אשר יכול לתמוך בטענתה בעניין זה, ובין היתר בנותיה אשר לטענתה העסיקו את העזרה האמורה. עובדה זו פועלת לרעת התובעת. התובעת לא העידה עד כלשהו אשר יכול היה לתמוך בטענתה באשר לעזרה לה היא זקוקה והעזרה אשר ניתנה לה. כאמור, התובעת טענה, כי בחודשי אי הכושר הראשונים בני משפחתה שהו עמה במשך 24 שעות ביממה וכי עזרתה הצמודה של בתה נמשכה במשך כל התקופה לאחר התאונה ועד עצם היום הזה. איש מבני משפחתה של התובעת לא זומן לעדות מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת ועל אף שעל כתפי התובעת מוטל הנטל להוכיח את הנזק האמור אשר כבר התגבש. עובדה זו פועלת לרעת התובעת. יתרה מזאת, לאור גיל התובעת סביר, כי הייתה נזקקת לעזרת צד שלישי אף אלמלא התאונה. לכך מתווספת קביעת המומחה לפיה יש לצפות לשיפור במצב התובעת ככל שתפנה לטיפול. ברי, כי שיפור במצבה עתיד להשליך על העזרה לה תזדקק בעקבות התאונה. בנסיבות המקרה ולאור הנכות אותה פסק המומחה בתחום הנפשי אשר לא מצאתי אותה מצדיקה העסקת עזרה בשכר ואף לא מצאתי, כי יש בה כדי להצדיק עזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה מצאתי, כי סכום הפיצוי אותו ציינו הנתבעים בסיכומים מטעמיהם הולם את נסיבות המקרה ומשכך פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 3,000 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). בעדותה נשאלה התובעת האם אינה יודעת כמה כסף הוציאה על נסיעות והשיבה, כי אינה זוכרת. התובעת העידה, כי היו לה כל החשבוניות אולם היא זרקה אותן והוסיפה, כי המשפט לקח כל כך הרבה זמן (עמ' 22 ש' 21-22). ברי, כי התמשכות המשפט אינה רלוונטית וכי היה על התובעת לשמור את הקבלות כך שיהיה בידה להוכיח טענתה באשר להוצאות אשר נגרמו לה. כמו כן, בחוות דעתו ציין המומחה, כי טיפוליה של התובעת בתחום הנפשי הסתכמו בכך שהתובעת פנתה לטיפול ב- 20.4.06, לאחר מכן מתועדות שתי פגישות במרפאה פסיכיאטרית ב- 11.6.06 וב- 28.10.07 וכן התובעת נבדקה על ידי ד"ר רז אבן אשר הפנה אותה לפסיכותראפיה. המומחה ציין בחוות דעתו, כי ד"ר רז אבן ציין ש"בבדיקה מסרה שנוטלת מירו "מפעם לפעם" ונוטלת תרופה טבעית". בעדותה נשאלה התובעת האם מאז התאונה הלכה לפסיכולוג והשיבה, כי הייתה פעם או פעמיים וכי אחר כך לא הייתה מסוגלת ללכת. נטען בפניה, כי היא קיבלה הפנייה כך שהיא יכולה ללכת אם היא רוצה והתובעת השיבה, כי לא הלכה משום שהייתה בדיכאון. התובעת טענה, כי לא הייתה מסוגלת לראות רופא וכי בעלה חסר לה (עמ' 20 ש' 4-7). מהאמור לעיל עולה, כי ממועד התאונה ועד היום התובעת כמעט ולא טופלה בתחום הנפשי. ברי, כי יש בכך בכדי להשליך על הוצאותיה בראש הנזק שבכותרת. עם זאת, בחוות דעתו ציין המומחה מטעם בית המשפט, כי יש לצפות לשיפור באם הנבדקת תפנה לטיפול. המומחה קבע, כי התובעת זקוקה לטיפול פסיכיאטרי מסודר בתדירות של ביקור אחת לחודש במרפאה פסיכיאטרית. המומחה ציין, כי הטיפול יכול להינתן במסגרת מרפאה ציבורית והוא ניתן ללא עלות במסגרת קופת חולים. לטענת המומחה, עלות תרופות הניתנות במסגרת הקופה מוערכת בעשרות בודדות של שקלים לחודש. המומחה הוסיף, כי אם התובעת תיאות לשתף פעולה היא תוכל ליהנות מטיפול פסיכולוגי אחת לשבוע למשך שנתיים כאשר עלות פגישה מוערכת בסך של 400-500 ₪. בנסיבות האמורות, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 45,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת. הנה כי כן, מצאתי כי בעקבות פגיעתה בתאונה נשוא התובענה נגרמו ועתידים להיגרם לתובעת נזקים בסך של 74,349 ₪. תביעת העיזבון כאב וסבל אין מחלוקת, כי המנוח נפגע בתאונה ביום 12.5.05 וכי הוא נפטר כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 9.8.05. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם המנוח נפטר בעקבות פגיעתו בתאונה אם לאו. המחלוקת האמורה רלוונטית לשאלה מהו הפיצוי לו זכאי העיזבון בראש הנזק שבכותרת. בנסיבות אלו טענה התובעת, כי המנוח לא נפטר בעקבות פגיעתו בתאונה ולטענתה פער הזמן בין מועד התאונה ומועד פטירתו תומך בעמדתה. מנגד טענה הנתבעת, כי המנוח נפגע בעקבות מעורבותו בתאונה וכי הפיצוי לו זכאי העיזבון הינו 25% מהסכום המקסימאלי בגין נזק שאינו נזק ממון. בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעת. התובעת הגישה בקשה לקבל קצבת שארים. במסגרת הבקשה האמורה (נ/6) טענה התובעת, כי המנוח נפטר בתאונת דרכים. בעדותה אישרה התובעת את חתימתה על בקשתה, כי ישלמו לה קצבת שארים. נטען בפניה, כי בבקשה היא ציינה, כי בעלה נפטר בתאונת דרכים והיא אישרה טענה זו (עמ' 20 ש' 27-30). כמו כן, אין מחלוקת, כי במשך כל התקופה, למעט ימים בודדים, ממועד התאונה ועד למועד פטירתו, היה המנוח מאושפז. עובדה זו תומכת בטענה, כי המנוח נפטר בשל פגיעתו בתאונה. בנוסף, ייחוס ימי האשפוז לתאונה אינו עולה בקנה אחד עם טענת התובעת לפיה מות המנוח אינו קשור לתאונה. לא זו אף זו, במסגרת כתב התביעה נטען, כי עד למועד התאונה המנוח היה בריא. התובעים לא הצביעו על גורם אחר בגינו נפטר המנוח, לטענתם. לכך מתווספת העובדה, כי בתביעה אשר הגישה התובעת, כמפורט לעיל, טוענת התובעת, כי נגרמו לה בעיות נפשיות בין היתר בעקבות מות המנוח בתאונה. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי אין ספק שהמנוח נפטר בשל מעורבותו בתאונת הדרכים נשוא התובענה. לפיכך ולאור האמור בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976, זכאי עיזבון המנוח, באמצעות יורשיו, לפיצוי בגין כאב וסבל, בשיעור של 25% מהסכום המקסימאלי, סכום זה משוערך להיום הינו 48,561 ₪. הפסד פנסיה העיזבון טוען, כי נגרמו לו הפסדי הכנסה בשל פטירת המנוח. מנ/7 עולה, כי בחודשים שקדמו לפטירתו קיבל המנוח פנסיה בסך של 3,509.94 ₪. התובעת אישרה, כי נ/8 זה מכתב ששלחו לה מקרן הפנסיה אשר לפיו היא זכאית לפנסיית שארים (עמ' 22 ש' 11-13). כן אישרה, כי היא מקבלת פנסיה של שארים (עמ' 21 ש' 1-2). מנ/8 עולה, כי הוכרה זכאותה של התובעת לקצבת שאיר פנסיונר וכי היא זכאית לפנסיה חודשית בסך 2,105.96 ₪ המהווים 60% משיעור הפנסיה של המנוח. מעדות התובעת והמסמכים אשר הוגשו לתיק עולה, כי התובעת לא עבדה ולא קיבלה פנסיה. הנה כי כן, טרם פטירת המנוח הכנסתם המשותפת של המנוח והתובעת מפנסיה עמדה על סך של 3,509.94 ₪. בהתאם לשיטת הידות יש לחלק את הסכום האמור לארבע ידות: ידת המנוח, ידת התובעת, ידת החסכון וידת משק הבית. מכאן, שכל ידה הינה בשיעור של 877.48 ₪. לאחר הפחתת ידת התובע נותר סך של 2,632.45 ₪. הפער בין הסכום האמור לבין פנסיית השארים אשר מקבלת התובעת עומד על סך של 526.49 ₪. הסכום האמור נגרע מהתובעת בשל פטירת המנוח בטרם עת כתוצאה מהתאונה. בהתאם לטבלאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולאור גילו של המנוח בעת התאונה הרי שתוחלת החיים שלו הייתה 89.7 שנים. המנוח היה יליד 21.2.22. במועד פטירתו היה התובע היה המנוח בן 83 וחמישה וחצי חודשים. כאמור, אלמלא התאונה עתיד היה המנוח לחיות עד הגיעו לגיל 89.7. קרי, 73 וחצי חודשים נוספים. בשל הפער בין הפנסיה אשר קיבל המנוח בחייו ופנסיית השארים אשר מקבלת אלמנתו לאחר מותו ולאור תוחלת חייו של המנוח, הרי שנגרם לעיזבון הפסד כדלקמן: 38,690=73.5x526.49 סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 45,363 ₪. בסיכומיהם דרשו התובעים פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 19,624 ₪ בלבד. משכך ובנסיבות האמורות, קובעת פיצוי בסך 20,000 ₪ (לאחר שלקחתי בחשבון שיערוך ממועד הגשת הסיכומים) בגין הפסד פנסיה בהתאם לתביעת התובעים. הפסד קצבת זקנה אין מחלוקת, כי במסגרת כתב התביעה לא הועלתה טענה בנדון. בהמשך, ולאחר שהסתיים שלב הראיות ולפני הגשת הסיכומים עתרו התובעים, כי יותר להם לצרף ראייה נוספת- אישור בדבר תשלום קצבת זקנה למנוח טרם פטירתו. התובעים טענו, כי עסקינן בטענה מהותית הדרושה לשם הכרעה בתובענה והשבת המצב לקדמותו. לטענתם, לאחר שניתנה הצעת בית המשפט טען בא כוח הנתבעים, כי יש לנכות את קצבת השארים אשר משולמת לאלמנת המנוח. התובעים טוענים, כי טרם התאונה המנוח ואשתו היו זכאים לקצבת זקנה, אשר אינה משולמת לאלמנה וכי אין לקזז את קצבת השארים במלואה. הנתבעת התנגדה לבקשה וטענה, כי בשום שלב לא עלתה טענה באשר להפסדים אשר נגרמו לעיזבון בשל הפסדי הכנסה של המנוח מקצבת זקנה וכי עסקינן בהרחבת חזית אסורה. בהחלטה מיום 25.3.12 נקבע, כי התובעים רשאים להגיש את הראיה הנוספת בכדי לפרוס תמונה מלאה על מצב המנוח והקצבאות שקיבל. כן נקבע, כי הצדדים יוכלו להתייחס לעניין בסיכומיהם לרבות לטענות בדבר הרחבת חזית. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי במסגרת התביעה לא עלתה טענה באשר להפסדי הכנסה וכי התובעת לא גילתה, כי שולמה למנוח קצבת זקנה וכי בכוונתה לתבוע הפסדים בגינה, אלא לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות והתיק נקבע לסיכומים. הנתבעת טענה, כי בנסיבות אלו הרי שאין באפשרותה לחקור את התובעת או להתגונן מפני טענה זו. בסיכומי התשובה טענו התובעים, כי לא די בטענה לפיה הזכות לחקירה נגדית קופחה ויש להראות כיצד קופחה זכות זו. לטענתם, לא ברור על מה יש לנתבעת לחקור את התובעת לגבי מסמך רשמי של המוסד לביטוח לאומי אשר קובע, כי למנוח שולמה קצבת זקנה ואת שיעור הקצבה האמורה. עמדת התובעים בעניין זה מקובלת עליי. לא שוכנעתי, כי קופחה זכותה של הנתבעת בשל המועד בו הועלתה טענת התובעים בנדון והוגשה הראיה בה עסקינן. עסקינן במסמך רשמי באשר לקצבה אשר קיבל המנוח ולא ברור כיצד היה בידי הנתבעת לתקוף את המסמך האמור. מחוות דעת האקטואר עולה, כי הוא הניח שהאלמנה הייתה עקרת בית ואינה זכאית לקצבת זקנה בזכות עצמה וכי היא זכאית לקצבת זקנה בסיסית על פי חוק והיות ובחרה בקצבת שארים בגין פטירת המנוח הרי שהפסידה את קצבת הזקנה שלה. בחוות דעתו לא התייחס האקטואר להפסד אשר נגרם לאלמנה בקצבת הזקנה של המנוח ואף בתשובות לשאלות ההבהרה אשר נשלחו אליו לא פירט את ההפסד האמור. בנסיבות אלו, ולאור סמכותו הרחבה של בית המשפט להתיר תיקון כתבי טענות כך שיהיה בידו לפסוק בצורה נכונה וצודקת מצאתי, כי אין לקבל טענת הנתבעת לפיה עסקינן בהרחבת חזית אסורה. מצאתי, כי המידע בו עסקינן הינו מידע רלוונטי ודרוש בכדי שניתן יהיה להכריע במחלוקת בדרך של השבת המצב לקדמותו. הנתבעת טוענת, כי יש לנכות את קצבת השארים אשר מקבלת האלמנה בעקבות מות המנוח. ברי, שבכדי שניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו דרוש מידע באשר לקצבת הזקנה אשר קיבל המנוח. מאישור על תשלומי קצבת זקנה למנוח בשנת 2005 עולה, כי בחודשים שקדמו לפטירתו קיבל המנוח קצבת זקנה בשיעור של 1,190 ₪. לפי שיטת הידות יש לחלק את הסכום האמור ל-4 ולאחר גריעת ידת המנוח נותר סך של 892.5 ₪. לאור תוחלת חייו של המנוח, כמפורט לעיל, הרי שנגרם הפסד כדלקמן: 65,599=73.5x892.5 סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 73,635 ₪. מחוות דעת האקטואר ד"ר רמי יוסף עולה, כי מסכום הפיצוי יש לנכות סך של 64,973 ₪ בגין קצבת השארים אשר קיבלה אלמנת המנוח, כפי שעולה מחוות דעתו של האקטואר ד"ר רמי יוסף. סכום זה בתוספת ריבית עומד על סך של 67,139 ₪. הנה כי כן, הנזק בגין ראש הנזק בו עסקינן, לאחר ניכוי קצבת השארים אשר מקבלת האלמנה, עומד על סך של 6,496 ₪. עזרת צד ג' והוצאות נסיעה התובעת העידה, כי בשלושת החודשים ממועד התאונה ועד למועד בו נפטר המנוח היא נסעה לבית החולים מידי בוקר בשעה שש וחזרה הביתה בשעה 23:00 (עמ' 21 ש' 23-29). בהמשך העידה התובעת, כי מידי יום הייתה מגיעה לבית החולים בשעה 8:00 וחוזרת הביתה בשעה 22:00 וכי כל יום בת אחרת הייתה מגיעה וגם החתנים היו באים (עמ' 23 ש' 11-15). לאור האמור לעיל ותקופת אשפוזו של המנוח עד לפטירתו מצאתי, כי העיזבון זכאי לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין נזקיו בראש הנזק שבכותרת. הוצאות קבורה ומצבה העיזבון עותר לפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה. פקודת הנזיקין קובעת, כי עיזבון זכאי לפיצוי בגין הוצאות הקבורה ומצבה. התובעת נשאלה האם בידה להציג קבלה על הוצאות קבורה או מצבה והשיבה בשלילה. לטענתה, האח טיפל בזה. התובעת נשאלה האם היא יודעת כמה שילם והשיבה בשלילה. התובעת טענה, כי היא אינה זוכרת. בהמשך טענה התובעת,כי שילמה 1,500 ₪. לאחר שהתובעת שוחחה עם בתה היא תקנה את עדותה וטענה, כי שילמה סך של 15,000 ₪. התובעת נשאלה האם יש קבלה התומכת בטענתה והשיבה, כי אינה חושבת. לטענתה, היא הייתה מבולבלת (עמ' 21 ש' 8-15). על העיזבון להוכיח, כי הוצאו הוצאות לצרכי קבורה ולוויה ומה שיעורן. לתיק לא הוגשה ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד על הוצאות העיזבון בעניין זה. כמו כן, בעדות התובעת נתגלו סתירות בעניין זה כאשר מחד העידה, כי האח טיפל בעניין והיא אינה יודעת כמה שילם ומאידך טענה, כי שילמה 1,500 ₪ ובהמשך טענה, כי שילמה 15,000 ₪. עם זאת, כאשר עסקינן בפיצוי בגין הוצאות קבורה ולוויה, יכול בית המשפט לפסקו אף על דרך האומדנא (ת"א (י-ם) 6456/04 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ). יש לציין, כי התובעת נשאלה האם קיבלה כסף מבטוח לאומי על המצבה והשיבה בחיוב. התובעת טענה, כי קיבלה חלק (עמ' 21 ש' 17-18). בנסיבות העניין ועל דרך האומדנא פוסקת פיצוי בסך 8,000 ₪ בראש נזק זה. אובדן שירותי בן זוג אין מחלוקת, כי במסגרת כתב התביעה לא הועלתה טענה באשר לנזק זה על אף שהנזק האמור היה בידיעת התובעים. לפיכך, מקובלת עליי טענת הנתבעים לפיה עסקינן בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה, כי נגרמה לה הוצאה כלשהי בפועל, בגין אבדן שירותי בן זוג. בעניין זה יש להתחשב אף בגילו המבוגר של המנוח (בן 83 במותו) ובעובדה שילדיהם של בני הזוג היו בגירים בעת פטירתו. בנסיבות האמורות, מצאתי, כי אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. הנה כי כן, נזקי העיזבון עומדים על סך של 98,057 ₪. התוצאה אשר על כן, אני מקבלת את התביעה אשר הוגשה במסגרת ת.א 1216-08-08 וקובעת, כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעים בסך של 98,057 ₪ בגין נזקיהם אשר נגרמו בעקבות פטירת המנוח בתאונה נשוא התובענה. כמו כן, נעתרת לתובענה אשר הוגשה במסגרת ת. א 1504-08-08 וקובעת, כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסך של 74,349 ₪ בגין נזקיה אשר נגרמו בשל פגיעתה בתאונה נשוא התובענה. אציין, כי לפי החלטתי בשכר טירחת המומחה בתחום הנפשי נשאה הנתבעת. בשכר טירחת המומחה בתחום הפנימאי לקביעת הקשר הסיבתי נשאו התובעים. בנסיבות המקרה לא מצאתי לחייב את הנתבעים לשפות את התובעים בעלות שכר המומחה בתחום הפנימאי. כאמור הצורך במינוי האמור נולד רק בשל טענת התובעים שפטירת המנוח לא קשורה לתאונה. טענה שלא התקבלה. לסכומים הנקובים לעיל יש להוסיף שכר טירחת עו"ד בשיעור 13% וכן החזר אגרה ששולמה בשתי התביעות משוערכת להיום. הנתבעים ישאו ביתרת אגרה החלה בתיק. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. תאונת דרכים