פיצוי כספי על טעות בעיקול משכורת ע''י מס הכנסה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקול משכורת מס הכנסה - פיצויים על טעות: רקע וטענות הצדדים 1. במהלך חודש אפריל 2008 הוטל עיקול על משכורתו של התובע לפי פקודת המיסים (גבייה) (להלן: "הפקודה"). בנוסף הוטל עיקול על רכבו. מבירור שערך התובע, אשר עובד כשכיר, ולטענתו, משלם מס הכנסה כנדרש, הסתבר לו, כי ביום 16.11.06, נפתח על שמו תיק עצמאי במס הכנסה, על ידי מי שהציג את עצמו כתובע, תחת שם העסק "אינסטלציה יבגני". הפרטים אשר הופיעו בבקשה לפתיחת התיק לא תאמו את פרטיו האישיים של התובע: הכתובת שצויינה שגויה, כך גם שנת העליה. החתימה על גבי הטופס מזוייפת, מספר הטלפון שגוי ואין צילום תעודת זהות. לתובע הסתבר, כי אחד בשם אלכסנדר בן ישראל בוצ'ן (להלן: "בוצ'ן"), חשוד כי עשה שימוש בפרטיו, כמו גם בפרטים של חיילים משוחררים נוספים, ופתח תיק עוסק מורשה על שם התובע, על מנת לזכות בפקדון המגיע לחיילים משוחררים. יצויין, כי עוד קודם למועד הטלת העיקול נוהל כנגד אותו בוצ'ן הליך פלילי, בו הורשע, והתובע צויין כאחד העדים בהליך זה. התובע פנה מיידית למשרדי הנתבעת, הבהיר כי מדובר במעשה נוכלות, ודרש את ביטול העיקולים וסגירת התיק. לטענתו, סירבה הנתבעת בתוקף לבקשה זו, והוא נאלץ לכתת רגליו, לפנות לפרקליטות, תוך השחתת אובדן שעות עבודה וטרחה רבה, ולקבל ממנה העתק מכתב האישום כנגד בוצ'ן, על מנת להוכיח את דבריו ולהביא להסרת העיקולים. לטענתו, רק בחלוף שמונה ימים, ולאחר שהמציא את כתב האישום, נאותה הנתבעת להסיר את העיקול ממשכורתו ומרכבו, כך שתשלום המשכורת התעכב בשבוע, עד להסרת העיקול. למרות פנייתו אליה, סירבה הנתבעת לפצותו בגין מחדליה, ומכאן התביעה. התובע טוען, כי לו ערכה הנתבעת בדיקה אלמנטרית בעת פתיחת התיק העצמאי ברשויות המס, בין היתר מול משרד הפנים, יכולה היתה למנוע על נקלה, את פתיחת התיק ואת עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מכך. כמו כן, ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי הנתבעת לא עמדה באף אחד מן התנאים המתחייבים טרם ביצוע פעולת עיקול על פי הפקודה. בעיקר, לא הוכיחה הנתבעת משלוח דרישה בכתב או הוצאת דרישה שכזו. יתר על כן, בחקירה הסתבר, כי בעת פתיחת תיק במס הכנסה, כלל לא נדרש הנישום להציג תעודת זהות. מן העדויות עלה, כי הנתבעת מסתמכת על טופס שהוגש בלשכת המע"מ באשקלון, ובהנחה שנפתח התיק במע"מ, שם זוהה הנישום, אין דרישה לזיהוי נוסף בעת פתיחת תיק במס הכנסה. לשיטתה, התנהלות זו של הנתבעת מהווה התנהלות רשלנית, עימה אין להסכים. הדברים מתחדדים שעה שבעת נקיטת הליכי גבייה פועלת הנתבעת נמרצות, ומעקלת את נכסי הנישום בקלות, בלחיצת כפתור. מעבר לכך, לו היו עורכים פקידי הנתבעת את הבירור הנדרש בעת שפנה אליהם התובע לאחר הטלת העיקול, היה נמנע ממנו הצורך לפנות אל הפרקליטות, לאתר את כתב האישום, וכתוצאה מכך לא היה נאלץ התובע לבזבז שעות עבודה רבות, הוצאות נסיעה, טלפונים וכיו"ב. אולם, בעת שפנה התובע למשרדי הנתבעת, לא טרח אף אחד מעובדיה לבדוק את נכונות טענותיו, והתובע הוא זה שנאלץ לפעול לאיתור הפרקליטה שטיפלה בתיק הפלילי נגד בוצ'ן, ורק לאחר שהציג עותק מכתב האישום, נבדקו טענותיו. עוד טוען התובע, כי הטלת העיקול גרמה לו נזק תדמיתי חמור במקום עבודתו, שעה שהמעביד סבר כי התובע "הסתבך" עם רשויות המס, והוא נדרש לספק הסברים. מה גם שעיכוב משכורתו, גרם לדחיית התחייבויותיו הכספיות. מכל אלה טוען התובע, כי הנתבעת פעלה ברשלנות חמורה, שלא כדין, תוך הפרה חובה חקוקה כלפיו, ובחוסר סבירות, בעת הפעלת הכוח המסור בידיה מתוקף הפקודה. התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 46,886 ₪ כמפורט בכתב התביעה: 10,500 ₪ הוצאות טרדה ונזקים, 1,386 ₪ שכ"ט עו"ד בטיפול בהתכתבות, ו- 35,000 ₪ בגין עוגמת נפש, צער, עלבון, בושת פנים ונזקי לשון הרע. ב"כ טענה כי הסכום הנתבע מבטא את הרף הסביר של פסיקה במקרים דומים. 2. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה. לשיטתה, נפל התובע קרבן למעשה מרמה של בוצ'ן, ועל כן בוצ'ן הנתבע הראוי, אולם התובע בחר שלא להגיש כנגדו תביעה. הנתבעת לא התרשלה בפעולותיה, ואם יוכח כך, הרי שאף היא נפלה קרבן להונאה מצד אותו בוצ'ן. ביום 19.11.06 נפתח תיק עצמאי על שם התובע, בפקיד השומה באשקלון. כתוצאה מכך, נדרש התובע להגיש דוחות כמתחייב על פי חוק. הודעות על כך נשלחו לתובע, על פי הכתובת המפורטת בדו"ח הפרטים האישיים, שהוגש בשמו של התובע: הרי גולן 15/38, אשדוד. מאחר ולא הוגשו הדוחות כאמור, פעלה הנתבעת בהתאם לחוק, והטילה עיקולים על חלק מנכסי התובע. לכשנתבררה הטעות, ועובדי הנתבעת שוכנעו כי מדובר בזיוף, בוטלו העיקולים. הנתבעת טוענת, כי פעילותה בנסיבות העניין היתה סבירה, ועל כן דין התביעה להידחות. למעשה, התובע לא הראה כי הנתבעת התרשלה במעשיה. פקידי המדינה אינם בלשים, ואינם צריכים לדרוש ולחקור כדי לאמת נכונות פרטים או תעודת זהות. לפי המסמך שהוצג בפתח הדיון שהתקיים ביום 15.11.12 עולה כי צורפה תעודת זהות הנחזית להיות אותנטית. ב"כ הנתבעת הדגיש, כי הנתבעת עצמה היתה קרבן לתרמית, שכן בוצ'ן משך כספי פקדון של חיילים משוחררים, לידיו. מנגד, ציין ב"כ הנתבעת, יש לזכור כי לתובע היתה ידיעה מלאה על פרשת הזיוף, כך שידע היטב לאן לפנות לאחר שהסתבר לו כי הוטל העיקול, שעה שלעובדי הנתבעת לא יכולה היתה להיות ידיעה בעניין זה. בנוסף, בחקירת התובע הסתבר, כי ביום שבו הציג התובע את הראיה לעניין התרמית, דהיינו: את כתב האישום נגד בוצ'ן, הוסר העיקול, ולכן אין כל רשלנות בהתנהלות הנתבעת בעניין זה. עוד טען ב"כ הנתבעת, כי כל טענות ב"כ התובע באשר להעדר המצאת ההתראות כדין לידי התובע לא נטענו בכתב התביעה ומהוות הרחבת חזית אסורה. עוד ציין, כי אין מקום לראות במע"מ ובמס הכנסה שתי רשויות נפרדות, שכן גופים אלה חולקים מאגרי מידע משותפים. מכאן גם שלא נפל כל דופי בעובדה שבעת פתיחת התיק במס הכנסה היתה הסתמכות על הזיהוי שנעשה במע"מ. זאת ועוד. התובע לא השכיל להציג ראיות ביחס להוצאותיו הנטענות, ובכלל זה אסמכתא לימי החופשה שנטל לשם טיפול בעניין. מה גם, שמהשתלשלות העניינים כפי שתיאר התובע, לא ניתן לעמוד על התאריכים שבהם ביקר התובע במשרדי הנתבעת ופנה לפרקליטות. מכל אלה, עתר ב"כ הנתבעת לדחות את התביעה. 3. התובע עצמו העיד מטעמו, ולא הובאו עדים נוספים מצידו. מטעם הנתבעת העידו הגב' רבקה אברהמי, עובדת פקיד שומה באשקלון, ומר שי חיים, עובד מע"מ אשדוד. המצב המשפטי 4. על מנת לבסס זכות כנגד מזיק ברשלנות, יש להוכיח את קיומם של יסודות עלוות הרשלנות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות וגרימת נזק. שאלת קיומה של חובת הזהירות נבחנת הן במישור המושגי, דהיינו: בין סוג המזיקים אליו משתייך המזיק לבין סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק, וזאת בגין סוג הנזק שנגרם ודרך התרחשותו, והן במישור הקונקרטי: בין המזיק לניזוק הקונקרטיים, בכל מקרה ומקרה. בחינת קיומה של חובת הזהירות נעשית מתוך השוואה לציפייתו של האדם הסביר, מה צפה, ומה היה עליו לצפות בנסיבות העניין. המדינה, עשויה לחוב ברשלנות, מקום שבו התרשלה בתפקידה. שכן, גם עליה מוטלת עליה חובה לנהוג מתוך חובת זהירות, ואם ברשלנותה נגרם נזק, אין סיבה שלא לפצות את הניזוק רק משום שהנזק נגרם על ידי המדינה, ולא על ידי אדם פרטי. העובדה שהנתבעת הינה המדינה אינה מצדיקה שלילת קיומה של חובת הזהירות. על כך בע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113: "עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על הפרט. אכן, לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי (כמו המדינה, עירייה, מועצה מקומית) לבין המשתמש בדרך ציבורית... או בנסיבות אחרות היוצרות סיכון. גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק". יחד עם זאת, בעת קביעה כי על המדינה לפעול מתוך חובת זהירות כלפי מאן דהוא, יש להישמר, לבחון ולאזן, פן הטלת חובה מעין זו, מקום שאין מקום להטילה, תביא להכבדה יתר על המידה על המדינה, באופן שלא יאפשר לה לבצע את תפקידיה השונים, ולנהל ענייניה ביעילות ובסבירות. שאלת הטלת חובת זהירות על המדינה תלויה, אם כן, באיזון הראוי שבין הצורך להכיר באחריותה של המדינה ופקידיה, לפעולות שבוצעו על ידה ברשלנות, לבין הצורך לשמור על יכולתה של המדינה לעמוד בהתחייבויותיה, ולבצע את תפקידיה השונים, ביעילות סבירה. כך אף יש לוודא כי הכרעה בשאלת קיומה של חובת הזהירות מצד המדינה, לא תביא לתוצאה שבה תנקוט המדינה משנה זהירות, כגון: נקיטת הליכים ביורוקרטיים מכבידים, כך שבסופו של יום, עשויה הטלת חובת זהירות זו לעמוד לרועץ לאזרח הסביר, ולפגוע באינטרס הציבור. מלאכת האיזון בין אינטרסים אלו נתונה בידי ביהמ"ש בכל מקרה ומקרה (השווה: ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות, פ"ד מז(2), 111, בעמ' 128). בפרשת גורדון הנ"ל התייחס לכך ביהמ"ש וקבע: "בדרך זו (של הטלת חובת זהירות על גופים ציבוריים, ע.א.) יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות..." דיון והכרעה 5. האם פעולותיה של הנתבעת במקרה המונח בפני מהוות התנהלות רשלנית? שאלה זו תיבחן להלן, הן ביחס לשלב פתיחת התיק ברשות המיסים והן ביחס לטיפול שניתן לתובע שהגיע למשרדי הנתבעת לאחר הטלת העיקול, ושטח טענותיו בפניה. פתיחת התיק ברשות המיסים מר שי חיים, עובד מע"מ אשדוד, העיד, תיק מע"מ נפתח על בסיס טופס אותו ממלא הנישום. אין חובה למלא את הטופס פיזית מול פקידי הנתבעת, אולם, יש להתייצב עם הטופס המלא, ולהציג תעודת זהות. עוד העיד כי לא ניתן לעשות זאת באמצעות הדואר. כמו כן ציין מר חיים, כי במקרה שבו נפתח התיק על ידי נציג (יועץ מס או רו"ח), יש להציג יפוי כוח, ובנוסף לכך לשלוח את הטפסים המקוריים בדואר. על גבי טופס הפתיחה יש למלא מספר תעודת זהות, כתובת העוסק וכתובת פרטית. לטופס יש לצרף צילום תעודת זהות. עוד ציין מר חיים, כי אם מדובר בעוסק מורשה, לא ניתן לפתוח תיק מבלי שהוצג חוזה לגבי מקום העסק, וכן פרטי חשבון בנק. אם מדובר בעוסק פטור, אין צורך בחוזה ובפרטי חשבון בנק. אשר לאימות הכתובת בין הכתובת שנמסרת בטופס לבין זו המופיעה משרד הפנים, ציין מר חיים שבמקרים רבים הכתובת במשרד הפנים איננה מעודכנת, ועל כן אינה מהווה אינדיקציה לנכונות הפרטים. כמו כן, אין מניעה, כי נישום יבחר לקבל דברי דואר בכתובת אחרת מזו המעודכנת ככתובת מגוריו במשרד הפנים. בנוסף ציין מר חיים, כי אם פותח התיק מגיע בעצמו לפתוח את התיק, אזי נערכת השוואה בין התמונה בתעודת הזהות למי שהתייצב לפתוח את התיק. אולם, אם התיק נפתח על ידי נציג, המופיע עם יפוי כוח בידיו, אין משמעות לתמונה בתעודת הזהות. לאחר סקירת תהליך פתיחת התיק במע"מ, כפי שהוצג על ידי מר חיים בעדותו, סבורני כי לא ניתן לקרוא רשלנות להתנהלות הנתבעת בעת פתיחת תיקי מע"מ, ודאי בשים לב לעובדה כי במקרה המונח בפני, הנזק הינו תולדה של מעשה הונאה ותרמית שבוצע ע"י בוצ'ן. מר חיים ציין מפורשות, כי לא ניתן לפתוח תיק במע"מ באמצעות משלוח טפסים בדואר, ויש להתייצב אישית, או באמצעות נציג בעל יפוי כוח, שהוא רו"ח או יועץ מס, לשם פתיחת התיק. כמו כן ציין, כי יש לצרף חוזה לגבי כתובת העסק ופרטי חשבון בנק, מקום שבו מדובר בעוסק מורשה. פרטים אלו נדרשים על מנת לוודא כי מדובר בעסק ממשי, ומהווים סוג של בדיקת אמיתות הבקשה ומגישה. כך גם העיד לגבי השוואת התמונה בת"ז למתייצב, אולם נראה כי במקרה דנן, אין משמעות לכך, מאחר והתיק נפתח ע"י נציג. העובדה כי על מנת לפתוח את התיק נדרשת התייצבות פיזית של הנישום או מיופה כוחו (רו"ח או יועץ מס) מהווה דרישה סבירה לשם זיהוי ואימות הפרטים, בכפוף לכך כי קיימת הקפדה על הצגת מלוא המסמכים הנדרשים, ובראשם צילום תעודת זהות, במקרה של פתיחת תיק באמצעות מיופה כח. למעשה, לא ניתן לדרוש דבר אותנטי יותר מהתייצבות פיזית, ואם, כעדותו של מר חיים, מתבצעת השוואה בין המתייצב לבין התמונה בתעודת הזהות, הרי שבכך די, ולמעשה, אין טוב מכך. אשר לאפשרות לפתוח תיק באמצעות מיופה כח, הרי שאין מקום לקבוע כי מתן אפשרות לפתוח את התיק באמצעות מיופה כח, המצוייד במלוא המסמכים הנדרשים, מהווה התנהלות בלתי סבירה ורשלנית של רשויות המס. אפשרות פתיחת תיק בדרך זו, כך שמיופה הכח, שהוא רו"ח או יועץ מס, מתייצב עם מכלול המסמכים הנדרשים, מהווה איזון סביר בין הצורך לוודא זהותו של הנישום בעת פתיחת התיק, לבין הטלת נטל ביורוקרטי כבד על אזרחים המבקשים לפתוח תיק ברשויות המס. יצויין, כי בפתח הדיון שהתקיים ביום 15.11.12 הציג ב"כ הנתבעת צילום של ת"ז אשר היה מצוי בתיק המע"מ, תוך שהצדדים אינן חלוקים כי התמונה המופיעה בצילום זה אינה תמונתו של התובע. מכאן, שלכאורה, הוצג צילום ת"ז בפני רשויות המס בעת פתיחת התיק או שנשלח לאחר פתיחתו, אולם מאחר וכפי הנראה נפתח התיק באמצעות מיופה כח, ממילא לא היתה כל משמעות לתמונה. 7. לאחר פתיחת התיק במע"מ, חייב הנישום לדווח מיידית למס הכנסה, וגם שם נפתח תיק. גב' אברהמי העידה, כי ניתן לפתוח תיקים במס הכנסה על סמך מסמכים שמתקבלים בדואר (בניגוד לפתיחת תיקים בע"מ, שאינה אפשרית אלא ע"י התייצבות). עוד העידה, כי התיק נפתח במע"מ, שם הנישום מזדהה באמצעות תעודת זהות בפני פקידי הנתבעת. כתוצאה מהנחה זו, לפיה נעשה זיהוי במשרדי המע"מ, ונפתח תיק שם, המופיע במחשבי מס הכנסה, ניתן להמשיך בתהליך במס הכנסה. לעדותה, כאשר מדובר בתיק שהפרטים בו מתאימים לפרטים המופיעים במע"מ, אזי ניתן לפותחו. גב' אברהמי ציינה, כי גם אם מדובר בפרטים שגויים, כל עוד קיימת התאמה לפרטים שנמסרו במע"מ, ניתן לפתוח את התיק, זאת כאמור בהתבסס על ההנחה כי במע"מ מבוצע זיהוי. אשר לשאלת הכתובת, גם גב' אברהמי ציינה ששוני בין הכתובת במשרד הפנים לכתובת במס הכנסה איננו מעורר בעיה, מאחר ויתכן מצב שבו אדם יתגורר במקום אחד, ויבקש לשלוח את הדואר למקום אחר, מסיבות שונות. יצויין, כי גב' אברהמי נשאלה על ידי ב"כ התובע ביחס לבדיקות רבות שונות ואחרות בעת פתיחת התיק, וביחס לרובן העידה כי הן אינן רלוונטיות לשלב פתיחת התיק, להבדיל משלב מאוחר יותר, כגון: שלב הגשת הדו"ח השנתי. גם מעדות זו אין מקום להסיק על התרשלות בתהליך פתיחת התיק במס הכנסה. ההסתמכות של פקידי מס הכנסה על הפרטים שנמסרו במע"מ, מתוך הנחה שעל מנת לפתוח תיק במע"מ קיימת חובת התייצבות, איננה משוללת היגיון. נראה כי באיזון שבין הצורך לוודא פתיחת תיק ברשות המיסים באופן תקין ואמין, לבין מתן שירות יעיל ומהיר לאזרח, תוך ניסיון להקל על האזרח, ולהמעיט בדרישה להתייצבות אישית ובביורוקרטיה, הנוהל שגובש, ושעל פיו נפתח התיק במקרה דנן, עומד במבחן הסבירות. מחד, קיימת חובת התייצבות לשם זיהוי. מעבר לחובת ההתייצבות, ישנה דרישה להציג מסמכים אשר יש בהם כדי להעיד על האותנטיות של פתיחת העסק, כגון: חוזה הנוגע לעסק וכן פרטי חשבון בנק. ככל ומדובר בנציג מטעם הנישום הפותח את התיק במע"מ, אזי יש חובה להתייצב עם יפוי כוח כדין וצילום תעודת זהות, וכן יש לשלוח את המסמכים המקוריים בדואר לאחר מכן. מאידך, לאחר שבוצע שלב זה במע"מ, בו כאמור קיימת חובת התייצבות וזיהוי, ונפתח התיק במע"מ, לא ניתן לומר שהסתמכות עובדי מס הכנסה על ההליך שבוצע במע"מ משוללת יסוד ורשלנית, וכי היה עליהם לצפות כי קיימת אפשרות שהזיהוי שנערך במע"מ מקורו בזיוף. 8. האם היה על עובדי הנתבעת לצפות אפשרות כי מדובר במסמכים מזוייפים? לדידי, התשובה לשאלה זו שלילית. יש להניח כי מידי יום נפתחים תיקים רבים ברשויות המס. אין מקום לדרוש מן הפקידים העוסקים במלאכה זו לצפות ולבחון אפשרות שהמסמכים המוגשים אליהם, זוייפו. ראשית, מדובר בנטל בדיקה לא סביר וכבד. מעבר לכך, אין בידי פקידי הנתבעת הכלים, הידע והיכולת לבצע בדיקה מעין זו. בדיקה זו מצריכה אמצעים לזיהוי זיוף ולחילופין - ידע ו/או התמקצעות בתחום זה, וכידוע אלה אינם מצויים בידי פקידי הנתבעת, ואין מקום להטיל עליהם נטל זה, אשר לא יהא בידיהם לעמוד בו. ודאי שלא ניתן להניח דרישה שכזו בפני עובדי הנתבעת רק לאור העובדה שקיימת אי התאמה בכתובת שנמסרה על ידי נישום זה או אחר, ולא ניתן לומר כי שוני זה מהווה "נורת אזהרה", המחייבת בדיקה ובחינה, האם אין המדובר בזיוף. מקובלות עלי תשובותיו של מר חיים בעדותו, העולות בקנה אחד אף עם עדות גב' אברהמי, כי הלכה למעשה אין כל משמעות לעובדה כי יש שוני בין הכתובת המעודכנת במשרד הפנים לבין כתובת שמוסר נישום בעת פתיחת התיק. סביר, כי נישומים מבקשים לעתים לקבל את דברי הדואר מרשויות המיסים בכתובת שונה מזו המעודכנת ככתובתם במשרד הפנים. יתר על כן, רעה חולה היא, שאין האזרח אץ רץ לעדכן כתובתו במשרד הפנים, בכל עת של שינוי, ועדכון כזה עלול להתבצע לעיתים פרק זמן ממשוך לאחר השינוי בפועל. מכאן, כי השוני בין הכתובת המעודכנת במשרד הפנים לבין זו שמציין נישום בטפסי פתיחת התיק, אינו מביא בהכרח למסקנה כי קיימת בעיה, ואיני סבורה כי שוני זה צריך "שידליק נורה אדומה" אצל פקידי הנתבעת. בל נשכח: המקרה הנדון עוסק בזיוף והונאה, להבדיל ממקרה של טעות או מחדל מצידה של הנתבעת. אין בידי עובדי הנתבעת הכלים הנדרשים על מנת לבחון טופס המוגש תוך זיוף חתימה. כך אף אין בידי עובדי הנתבעת הכלים לעמוד על האותנטיות של תעודת הזהות או צילומה שצורפו. יתר על כן, במקרה דנן, מאחר ועסקינן במקרה של זיוף והונאה, מי לידינו יתקע כי דרישת התייצבות גם בעת פתיחת התיק במס הכנסה, ולא רק במע"מ, היתה מונעת את הזיוף? הרי גם עובדי מס הכנסה אינם בעלי הכלים לעמוד על היותו של מסמך מזוייף, כפי שעובדי המע"מ לא יכולים היו לעשות זאת. מכל אלה יש להסיק, כי הטלת חובה על פקידי הנתבעת בעת פתיחת תיקים ברשויות המס, לצפות, לברר ולעמוד על האפשרות שהמסמכים המוגשים אליהם מזוייפים, מהווה הטלת נטל בלתי סביר על כתפיהם, בכפוף לכך שמוגשים מכלול המסמכים הנדרשים. מה גם, שכאמור לעיל, אין בידיהם הכלים והיכולת לעשות כן, ועל כן לא ניתן לומר כי משלא עשו כן עובדי הנתבעת במקרה זה, התרשלו בתפקידם. מקובלת עלי עדות עובדי הנתבעת, כי השוואת הכתובת שנמסרת במסמכי פתיחת התיק אל הכתובת המופיעה במשרד הפנים, איננה מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בפרטים מזוייפים, שכן, רבים כיום המקרים שבהם הכתובות המצויות במשרד הפנים אינן עדכניות, ויותר מכך, ניתן לאפשר לנישום למסור כתובת מסויימת של מגורים ו/או מקום העסק וכתובת אחרת למשלוח דברי הדואר, ואין בכך כדי להצביע על הונאה וזיוף דווקא. להשלמת התמונה יצויין כי במקרה דנן אין כל משמעות לטענה כי בהעדר משלוח התראות לתובע, העיקול הוטל שלא בהתאם לדרישות הפקודה, וברשלנות. הכתובת שצויינה בפתיחת התיק הינה כתובת שגויה, שאינה כתובתו של התובע. ממילא, גם אם נשלחו ההתראות כנדרש על פי החוק, לא הגיעו הן ליעדן, דהיינו: לתובע. כל זאת תוצאה ממעשה המירמה והזיוף של בוצ'ן, ולא כתוצאה מהתנהלות רשלנית של עובדי הנתבעת. מסיבה זו, אף אין לייחס חשיבות עובדה כי לא הובא לעדות מטעם הנתבעת עובד ממחלקת הגביה, המטפל בהטלת עיקולים. לסיכום עד כה, אין מקום להסיק כי התנהלות הנתבעת בעת פתיחת התיקים ברשויות המס, לקתה ברשלנות. פניית התובע אל הנתבעת לאחר הטלת העיקול 11. התובע העיד, כי לא זכה ליחס ולמענה הולמים, כשפנה למס הכנסה לאחר הטלת העיקול. לטענתו, נבדק התיק במס הכנסה, בנוכחותו, אולם לאחר שהסתבר שמדובר באותו שם, נדחתה טענתו. לאחר שעיין בתיק, וגילה כי שמו הפרטי ושם משפחתו, וכן תאריך הלידה זהים לפרטיו, נאלץ לפנות לפרקליטה שניהלה את ההליך הפלילי, אשר הסתיים עוד קודם לכן, בשנת 2006. התובע טען, כי שפר מזלו כך שהצליח ליצור קשר עם הפרקליטה שטיפלה בהליך הפלילי לאחר כמה ימים, וזו שלחה לו את המסמכים בפקס. לאחר מכן, הגיע שוב למס הכנסה עם המסמכים, ורק אז נענה. התובע לא יכול היה לציין את התאריכים ביחס להשתלשלות העניינים הנ"ל. על פי כתב התביעה, נודע לתובע על העיקול ביום 1.4.08. על פי נספח ג' לכתב התביעה, ביום 9.4.08 שלח פקס למס הכנסה באשקלון מפרקליטות מחוז תל אביב, וזהו אף המועד שבו הוסרו העיקולים. אין בידי להסכים עם התנהלות עובדי הנתבעת שעה ששלחו את התובע לערוך את הבירור בעצמו, מבלי ליתן כל התייחסות מעמיקה לטענותיו, כבר בעת ביקורו הראשון של התובע אצלם, מיד לאחר הטלת העיקול. אין ספק כי חלה על עובדי הנתבעת חובת זהירות לבחון פנייתו של נישום הטוען למעשה מירמה והונאה בעניינו, אשר כתוצאה ממנו הוטלו על משכורתו ורכבו עיקולים. חובת זהירות זו מחייבת את עובדי הנתבעת לבצע בירור מעמיק ומקיף במענה לפניית הנישום. יש לצפות למתן מענה הולם ורציני בעת פניית נישום בטענה כי הוטל על משכורתו עיקול בטעות, ואין להסתפק בהצגת פרטי התיק בפניו, ולטעון כי לאור הפרטים המופיעים, דהיינו: שמו של הנישום ומספר תעודת זהותו, אין מקום להשמע לטענותיו. יש אף מקום להטיל על עובדי הנתבעת את החובה לצפות, כי העדר מענה שכזה מצידם, עלול לגרום נזק לנישום, שעל משכורתו ורכושו הוטל עיקול. חובה זו נובעת בראש ובראשונה מנגישות למידע שיש בידי הנתבעת, אולם גם מן החובה המוטלת עליה ליתן שירות מקצועי לאזרח, ודאי מקום שבו מועלית טענת מירמה וזיוף. בכך שלא נעשה דבר מעבר להצגת פרטי התיק בפני התובע על מנת להוכיח לו כי מדובר בשמו ובתאריך לידתו, הופרה חובת זהירות זו. מעבר לכך, ודאי שיש מקום לצפות כי אי מתן מענה הולם ומעמיק כאמור עלול לגרום לנישום - האזרח, נזק. מעבר לכך, ראוי ורצוי, כי במקרים שבהם מוגש כתב אישום בגין עבירה פלילית של הונאה ומרמה, ודאי מקום שבו ההליך הפלילי נסתיים בהרשעה, יבואו הדברים לידיעת רשויות המס הרלבנטיות, על מנת למנוע מקרים מעין אלה. מאחר ורשויות המס לא עודכנו באשר לתוצאות ההליך הפלילי שהתנהל בעניין, נאלץ התובע להתמודד אף עם הטלת העיקול על משכורתו, לאחר שסבר כי העניין בא על סיומו, עם סיום ההליך הפלילי. העברת המידע כאמור בין רשויות הנתבעת, ביחס לתוצאות ההליך הפלילי, יכולה היתה למנוע את המקרה המונח בפני כעת. משהופרה חובה זו ע"י הנתבעת, ומשברור כי הטלת עיקול על רכב ומשכורת עשויה לגרום נזק לנישום עליו הוטלו העיקולים, וזאת נזק ממשי כמו גם נזק לשמו הטוב, יש לבחון, מהו הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מכך. 13. התובע העיד כי על דרך השגרה היתה משולמת משכורתו בין ה- 7-9 לכל חודש. בחודש אפריל, שולמה משכורתו ב - 11 לחודש, ולמעשה, שולמה באופן מפוצל כך שב- 09.04 שולם חלקה הראשון, הפטור מעיקול בהתאם לחוק הגנת השכר, וב- 11.04 שולמה היתרה לאחר שהעיקול הוסר. אין ספק שהטלת עיקול על המשכורת גרמה לתובע אי נעימות מול מעבידו, שנחשף להטלת העיקול ברשויות המס. כך אף לא יכול להתעורר ספק, שהתובע נאלץ להטרטר בנסיעות ובשיחות טלפון, הן למשרדי פקיד השומה באשקלון והן מול הפרקליטות בתל אביב, על מנת להביא להסרת העיקול, מוקדם ככל האפשר. יצויין, כי התובע נמנע מהלביא אסמכתא לטענה ביחס להוצאות אלה, ימי החופשה שנאלץ ליטול, וכן אסמכתא לאי כיבוד התחייבויות כספיות כתוצאה מעיקול המשכורת. רק בדיון שהתקיים הוצגה ראיה ביחס לטענה כי נאלץ לשלם שכ"ט עו"ד לשם טיפול בתכתובת. מחקירת התובע עולה כי הלכה למעשה עוכב חלק ממשכורתו למשך יומיים בלבד. לפי עדות התובע עצמו, המשכורת החודשית היתה משולמת עד ל- 9 בכל חודש. כתוצאה מן העיקול, שולם במועד זה החלק הפטור מעיקול בלבד, והיתרה שולמה ב - 11 לחודש, זאת לאחר שהתובע פעל במרץ להסרת העיקול. מקובלת על טענת התובע, שאלמלא פעילותו הנמרצת לא היה העיקול מוסר בתוך פרק זמן קצר זה, שכן העיקול הוסר רק הודות לכך שהתובע פנה מיידית לפרקליטות, איתר את הפרקליטה המטפלת, ודאג למשלוח החומר הרלוונטי מן הפרקליטות אל משרדי מס הכנסה באשקלון. לא נטען, ואף לא הוכח, כי מי מפקידי הנתבעת ערך בדיקה כלשהיא לשם אימות טענות התובע, ועל כן, יש להסיק כי העיקול הוסר רק כתוצאה מפעולות שנקט התובע עצמו. לכן בעת פסיקת הפיצוי הראוי לתובע יש להתחשב מחד באי הנעימות, בטרדה ובטרחה שנגרמה לתובע, אשר יכולה היתה להימנע לו היתה הנתבעת מיידעת את הגורמים הנדרשים באשר לתוצאות ההליך הפלילי שהתנהל בעניינו של בוצ'ן, וכן לו נערכה בדיקה מעמיקה יותר על ידי מי מטעם הנתבעת, בעת שהתובע פנה וטען, כי העיקול הוטל בטעות עקב מעשה מירמה. מאידך, יש ליתן את הדעת לעובדה כי בסופו של יום, עוכב תשלום חלק מן המשכורת ביומיים בלבד, תוך שאין לזקוף לחובתו של התובע את פעילותו המהירה והנמרצת. להשלמת מכלול השיקולים אותם יש לשקול בעת פסיקת הפיצוי, יש לציין אף טענת התובע לפיצוי מכח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). בהתאם לפסיקה, פרסום הודעת עיקול עשוי להיחשב כפרסום לשון הרע, אולם יש לבחון האם למפרסם לא קמה אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. בת"א (מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ ואח', קבע ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט סטולר) כי פרסום צו עיקול עשוי להיחשב כפרסום לשון הרע, אולם למפרסם עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, לפיה אם הפרסום נובע מהוראת חוק או מהוראה של רשות מוסמכת אחרת, אזי אין המדובר בפרסום המהווה לשון הרע. כך גם ב ת.א. (ת"א) 29692/03, אברהם אוחיון עו"ד נ' עיריית ת"א יפו, (פורסם במאגרים), נקבע כי הטלת עיקול יכולה להוות פרסום לשון הרע. בהתאם לפס"ד בנק דיסקונט הנ"ל, ואף בהתאם לת.א. (ת"א) 3077/07 יעקב שוטן נ' מדינת ישראל, מנהל מיסוי מקרקעין, (פורסם במאגרים), נראה כי במקרה דנן גם אם יש להסיק כי פרסום הצו מהווה פרסום לשון הרע, עין עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. וכך קבע ביהמ"ש בפס"ד שוטן הנ"ל (סעיף 29 לפסק הדין): "יש לזכור שמדובר בהגנה מוחלטת אשר תקפה גם אם הפרסום כוזב וגם אם המפרסם פעל בזדון...מטרת סעיף זה היא מתן הגנה מוחלטת לפרסומים הנעשים במסגרת תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. ההגנה תינתן לכל מי שפעל במסגרת תפקידו הרשמי, גם אם ימצא בסופו של דבר כי פעל ברשלנות, בטעות ואף בזדון". בנוסף, בסיכומיה, היפנתה ב"כ התובע לת.א. 151525/09 כרם נ' עיריית הרצליה,. אלא שהפיצוי שנפסק בפס"ד זה בבימ"ש השלום, הופחת, והועמד בביהמ"ש המחוזי, בע"א (ת"א) 40535-01-11 עיריית הרצליה ואח' נ' אברהם חנוך כרם (פורסם במאגרים), על סך של 10,000 ₪ בלבד (במקום סך של 50,000 ש"ח). בין היתר קבע ביהמ"ש המחוזי שם, כי מפסק דינו של בימ"ש השלום עולה כי נדחתה התביעה בכל הנוגע לעילת לשון הרע, ועל כן יש מקום להפחית הפיצוי. 15. לאחר ששקלתי כל האמור לעיל, ובעיקר האמור ביחס להתנהלות הרשלנית בעת פניית התובע לנתבעת לאחר הטלת העיקול, הנני מורה כי הנתבעת תפצה את התובע בגין הטרדה והטרחה שנגרמה לו כתוצאה מן הטיפול בהסרת העיקול, וכן בגין עוגמת הנפש והנזק הבלתי ממוני שנגרם לו כתוצאה מן הרשלנות בטיפול בפנייתו להסרת העיקול, בסך כולל של כולל של 7,500 ₪. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪. מיסיםפיצוייםמס הכנסהמשכורתעיקול