פיצויים מהבנק על עיקול לא מוצדק

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים מהבנק על עיקול לא מוצדק: תביעה זו הוגשה בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מהגשת תביעה קודמת נגדו על ידי הנתבע, בנק דיסקונט לישראל, לבית המשפט המחוזי. התביעה נסמכה על כתב ערבות, עליו חתם התובע, לחובות של פלוני לבנק. במסגרת התביעה הוגשו בקשות לעיקול זמני וצו עיכוב יציאתו של התובע מהארץ. בית המשפט נעתר לבקשות בכפוף לכתבי התחייבות וערבות מטעם הבנק. שלוש שנים לאחר הגשת התביעה ניתן פסק דין, הדוחה את תביעת הבנק וזאת תוך קביעה כי החייב פרע את החוב ולכן התובע, כערב, פטור. בתחילה נדונה השאלה האם רשאי התובע להגיש תביעה נפרדת בגין הנזקים להם הוא טוען. בהחלטתי מיום 15.11.01 קבעתי כי התובע רשאי לתבוע בתביעה זו רק בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהעיקול הזמני שהוטל על נכסיו, ולמעשה דחיתי את התביעה בכל הנוגע לעיכוב היציאה מהארץ. בדיון בקדם משפט מיום 11.2.02 וויתר ב"כ התובע, בעקבות המלצת בית המשפט גם על תביעתו לשכר טרחה במסגרת ההליך הקודם. במסגרת אותו קדם משפט הסכימו הצדדים לסכם על סמך החומר הקיים בתיק, וכי יינתן פסק דין על סמך אותו חומר, לרבות הסיכומים. השאלה שנותרה למעשה היא האם נגרמו לתובע נזקים כתוצאה מהעיקול הזמני שהוטל על נכסיו, ואם כן באיזה שיעור. ב"כ התובע טען בסיכומיו לשלושה נזקים. הראשון, הנזק מהטלת העיקול על רכבו של התובע. לדברי התובע העיקול מנע ממנו למכור את רכבו, דבר שהתכוון לעשות ובכך נגרמו לו נזקים. השני, חוסר האפשרות להמשיך ולחסוך בתכניות חסכון וקופת גמל שהיו ברשותו, בשל העובדה שהוטל עליהן עיקול, והשלישי - נזק לא ממוני - עגמת נפש - שנגרמה לתובע בתקופה בה היה מוטל עיקול על רכושו. ב"כ הנתבע טען מצדו כי באשר למכירת הרכב לא הובאה על-כך כל ראיה למעט דבריו של התובע בתצהירו המהווים עדות יחידה של בעל דין לעניין זה. אשר לתכניות החסכון טען ב"כ הבנק כי העיקול אינו מונע מהפקדת כסף בתכניות אלו. אשר לנזקים הלא ממוניים טען ב"כ הבנק כי אלו צריכים להתייחס לנזקים הממוניים ומשאלה לא הוכחו לא ניתן לפסוק גם נזק שאינו ממוני. אתייחס לנזקים הנטענים כסדרם. הנזק שבאי מכירת הרכב התובע בתצהירו מתייחס לנזק זה בסעיף 12ג' לתצהירו. התובע מציין כי העיקול הוטל על המכונית שההיתה ברשותו באותה עת מסוג רנו 16 (ישנה) ששוויה היה כ-4,000 ₪. לדבריו, כוונתו הייתה למכור את המכונית, ומשנמנע ממנו הדבר בשל העיקול הוא נדרש לערוך לרכב, בשל גילו מבחני רישוי, ולבסוף לא חודש רישיון הרכב והוא נאלץ להעבירו למגרש גרוטאות. בתצהיר נאמר כי נספח ז' הוא מחירון לגבי שווי הרכב. נספח ז' אינו קיים בתצהיר. מכל מקום, גם אם נקבל כי שווי הרכב עמד על 4,000 ₪ בזמן הרלבנטי, הרי שלא הוגשו כל ראיות על כוונתו של התובע למכור את הרכב, ובוודאי לא צורפו קבלות או ראיות לעניין אגרות הרישוי, לעניין העובדה שלא ניתן היה לחדש את רשיון הרכב, ובוודאי לא בשאלה האם התקבלה תמורה כלשהי ממגרש הגרוטאות. כפי שציין בצדק ב"כ המשיב, מדובר לעניין זה בעדות יחידה של בעל דין. אפילו אשתו של התובע, שגם היא הגישה תצהיר, לא ידעה על כוונתו של בעלה למכור את הרכב. בהעדר כל ראייה לעניין כוונת המכירה או לעניין הנזק - היינו העובדה שהתובע נאלץ להשבית את הרכב, והאם קיבל תמורה כנגד מסירתו למגרש גרוטאות, אין לקבל את תביעתו בראש נזק זה. זאת, בעיקר לאור העובדה שלפחות ככל שמדובר במסמכים ממשרד הרישוי, כגון קבלות על אגרות או הודעה על חוסר אפשרות לחדש את רשיון הרכב, קל להציג מסמכים אלו. משלא הוצגו, ולא נטען כי נעשה נסיון שלא צלח להשיגם, הדבר פועל לרעת התובע. חוסר האפשרות להמשיך ולהפקיד בתכניות חסכון התובע מתאר את נזקיו בראש נזק זה בסעיף 12ד' לתצהירו. לדבריו הוא מעריך את הנזק שנגרם לו ב-8,000 ₪. טען ב"כ הבנק כי העיקול אינו מונע מהפקדת כספים בחשבונות המעוקלים. נכון הדבר. אך, כפי שציין בצדק ב"כ התובע, אף אדם בר דעת לא ימישך ויפקיד כסף בחשבונות מעוקלים. השאלה היא לגבי גובה הנזק. נזק מסוג זה הוא נזק ספציפי הדורש הוכחה. התובע אמנם הציג את כל תכניות החסכון וקופת הגמל שהיו ברשותו בתקופה הרלבנטית, אך לא טען, וממילא לא הוכיח אם ואיזה נזק נגרם. לא הובאה כל ראייה כי הפסקת החסכון מביאה ל"קנס" כספי כלשהו. לא הובאה כל ראייה כי את הכסף שלא הפקיד התובע באותן תכניות חסכון הוא לא יכול היה להפקיד במקום אחר ולשמור על ערכו. לא הוצגו גם כל חישובי ריבית המראים מהי הריבית שהתקבלה באותן תכניות חסכון בתקופה הרלבנטית ומה ההפרש בין הסכום שקיבל התובע לבין הסכום שהיה מקבל לו היה מפקיד כסדרם את התשלומים שלא הפקיד בשל העיקול. נזק מסוג זה ניתן להוכיח בקלות רבה. מדובר בחישובים לא מסובכים לפחות לעניין ההפסד היחסי באותן קופות. התובע לא טרח לציין כיצד הגיע לסכום הנתבע של 8,000 שקלים. כיוון שמדובר בנזק ספציפי, וכיוון שנזק זה לא הוכח, אין לקבל את תביעת התובע גם בנקודה זו. נזק לא ממוני התקנה המחייבת בהפקדת ערובה טרם יינתן צו עיקול קובעת כי הערובה תנתן "לפיצוי כל נזק שייגרם על-ידי העיקול" (תקנה 365). טען ב"כ התובע כי מכוח הערבות שהפקיד הבנק על-פי הוראת בית המשפט בתיק העיקרי, יכול התובע לתבוע נזק לא ממוני ללא קשר לנזק הממוני שנגרם לו. ב"כ הנתבע טען כי אם לא הוכח נזק ממוני לא ניתן לתבוע בשל נזק לא ממוני. הצדדים הפנו אותי להלכות לעניין נזק לא ממוני בדיני החוזים מזה ובדיני הנזיקין מזה. אולם, כיוון שבמקרה זה הפיצוי נפסק מכוח הערובה שניתנה במסגרת בקשת העיקול, אין מקום לפנות לאותם דינים. כפי שציין כב' השופט מצא ברע"א 1565/95 - סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין, תק-על 2000(4), 760 ,עמ' 764: "דעתי היא, כי להגשמת תכליתן של התקנות ולשלילת זכות הנתבע לסמוך את תביעתו על דין אחר, אין ולא כלום. אמת נכון הדבר, שהתקנות מסדירות את זכותו לפיצוי, בגין נזק שהסב לו העיקול, רק של נתבע שהתביעה נגדו נדחתה או שצו העיקול שניתן נגדו פקע, ואינן מסדירות את זכותו לפיצוי של נתבע אשר ניזוק כתוצאה מן העיקול בנסיבות אחרות. אך להבחנה זו יש טעם. טעמה נעוץ בתנאים הנדרשים ליצירת חבותו של התובע. התקנות מסדירות רק את המקרים בהם דבר חבותו של התובע לפצות את הנתבע, מכוח ההתחייבות שהפקיד כתנאי לקבלת צו העיקול הזמני, מוכרע על-פי תוצאות ההליך המקורי שהתקיים בין הצדדים, ואינו תלוי בהוכחת יסודותיה של עילה נזיקית, חוזית או אחרת. מכאן לא נובע, כי במקרים אחרים בהם נגרם נזק כתוצאה מעיקול, לא ניתן יהיה לחייב את התובע לפצות את הנתבע על נזקיו; אלא שקיום חבותו של התובע תלויה בהכרעת השאלה אם עובדות המעשה, שבגדרו הוטל העיקול ונגרם הנזק, מקימות לנתבע עילת תביעה נגד התובע, על-פי הדין המהותי שעליו מבסס הנתבע את תביעתו." (הדגשה שלי - מ.א.ג.) הדבר נובע מכך שהחובה להפקדת ערובה נובעת מהצורך לאזן בין הנזקים העלולים להגרם לכל אחד מהצדדים, ועצם הערובה מהווה את ההתחייבות לתשלום. על מטרת הערובה ועל החובה להפקידה עמד כב' השופט ברנזון בע"א 826/75 חל"צ(חברה לשיווק צמיגים בישראל) בע"מ נ' צמג - צמיגים ושירותים בע"מ, פ"ד ל (3) 381: "חושבני שהמערערת צודקת בטענתה שמן הדין היה לחייב את המשיבה במתן ערובה להבטחת נזקה. אם תידחה תביעת המשיבה. במקרה כמו זה שלפנינו, חיוב במתן ערובה, כתנאי להוצאת צו-ביניים, הוא מובן מאליו וכמעט דבר שבשגרה. כמו שנאמר בהולסברי, מהדורה 3, כרך 21,ע' 422, סעיף 887: 'זהו המחיר שהאיש המבקש צו-ביניים צריך לשלםעבורו, ויש לדרשו לגבי כל צו-ביניים, מלבד אולי במקרה ברור של תרמית'". ומאוחר יותר עמד על כך כב' הנשיא שמגר בע"א 732/80 ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב, פ"ד לח (2) 645: "דא עקא, הסעד הזמני מטפל רק בצדו האחד של המטבע, היינו, בעניינו של התובע - אולם יש להתחשב לא רק בנזקו האפשרי של התובע, אלא גם בנזקו האפשרי של הנתבע, ומכאן צמיחתה של הערובה; שהרי בהעניקו סעד זמני מגביל את בית המשפט את זכויותיו של הנתבע על אתר ובטרם ניתן פסק-דין הקובע את חובתו, את חבותו או את היקפה. ערובה מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר אותו על המבקש לשלם תמורת הסעד הזמני. מטרתה של הערובה להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני, כדי שניתן יהיה לפצותו, למעשה, בבוא העת, ואם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שבינתיים סבל." באותו עניין קבע בית משפט השלום כי אין מדובר בחיוב חוזי ולכן אין מקום לפיצוי. בית המשפט העליון דחה זאת וקבע כי מדובר בהתחייבות לכל דבר ועניין שבדר"כ לא תהייה התחייבות חוזית או נזיקית, אלא תגזר מסמכות בית המשפט להתנות מתן סעד זמני בבטוחה. הנשיא שמגר באותו עניין ממשיך וקובע (בעמ' 658): "8. ההחלטה, אם להעניק סעד זמני אם לאו, נתונה לשיקול-דעתו של בית המשפט, ובהעניקו סעד שבשיקול-דעת, מוסמך בית המשפט להתנותו בתנאים שונים, כפי שייראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין. על-מנת לאזן בין האינטרסים המנוגדים של מבקש הסעד הזמני, מחד גיסא, לבין אלו של הצד שכנגד, אשר זכויותיו הוגבלו בטרם ניתן פסק-דין, מאידך גיסא, מפעיל בית המשפט את הסמכות הנזכרת, ומתנה את מתן הסעד הזמני בהתחייבות, מטעם המבקש, לשפות את הצד שכנגד, ולעיתים גם את הצד השלישי, שעלול להיפגע (ראה תקנה 257, סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי). בגין הנזקים שייגרמו לו, לעניין צו המניעה הזמני, סעד אשר כאמור לא נזכר בתקנות סדר הדין האזרחי, ולעניין סעדים זמניים אחרים, כאשר אין התקנות מפרטות לאיזה חיוב משמשת הערובה בטוחה (ראה תקנה 430), נקבעים החיוב המדויק והיקפו על-ידי בית המשפט לפי שיקול-דעתו, המופעל בהתחשב בנסיבות העניין ועל יסודם. בתקנות המפרטות מהות והיקף הנזק, שהערובה באה להבטיח שיפויו, ניתן למצוא הנחיה לבית המשפט באשר לתוכן ההתחייבות שעליו לדרוש. אין המדובר בהתחייבות חוזית, אלא בהתחייבות,אשר יונקת את תוקפה המחייב מעצם סמכותו של בית-משפט לדרשה, כתוצאה נגזרת ממתן הצו ולהתחייבות זו משמשת הערובה בטוחה...עינינו הרואות; אף הוראה חקוקה, המחייבת את בית המשפט לדרוש מן התובע התחייבות עצמית לשיפוי בגובה הסכום, שייקבע על-ידי בית המשפט, אין בכוחה לשלול את סמכותו הרחבה בהעניקו סעדים שבשיקול-דעת, אלא לכל היותר לתחום אותה. סביר הוא, איפוא, שנוסח ההתחייבות, ולא רק הדרישה להמצאת ערבות, יעוגנו בצו בית המשפט, כך גם באנגליה נכללת ההתחייבות בצו והופכת לחלק ממנו..." ומסכם, שם בעמ' 660: "9. כאמור, לפי התיזה שהוצגה כאן, אין המדובר בחוזה בין הצדדים, אלא בהתחייבות כלפי הצד השני,שאינה נובעת מחוזה, אלא נוצרת מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט להטיל חיוב כאמור. אי-ביצועה לפי לשון ההתחייבות מהווה, על-כן, אי-קיום של חיוב של בית המשפט, ולא הפרה של התחייבות חוזית, ויוצרת עילת תביעה מיוחדת שעניינה קיום ההתחייבות, כפי שנוצרה מכוח החלטתו של בית המשפט. אגב, כפי שכבר צוין לעיל, ייתכן אף שאפשר לפתח השקפה המעוגנת באמור בסעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), אך אני משאירה כאן בצריך עיון." כלומר, לא מדובר ברציונל חוזי המבוסס על כך שקיים חוזה בין הצדדים, מה שלא היה קיים במקרה שלפנינו. לא מדובר גם ברציונל נזיקי, שכן, כאמור לעיל אין לבחון האם הייתה רשלנות, או שמא ההליך הוגש ונוהל בתום לב. ייתכן כי עילה כזו קיימת במקרים שאינם נופלים בגדר התקנות (לעניין זה ראו עוד: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, תשנ"ט-1999, שם בעמ' 164). אולם, במקרה שלפניי הערבות שניתנה היא הקובעת את גדר השיפוי והפיצוי ובה יש להתמקד. את הערבות יש לפרש על-פי הנסיבות ולהעניק סעד כמפורט בערבות, אם פורט ואם לא, על פי שיקול דעת בית המשפט. בעניין ארנס הנ"ל, הוסיף כב' השופט אלון וקבע כי גם מבחינת חישוב הנזק אין להצמד לכללים של דיני הנזיקין ויש להשאיר שיקול דעת רחב לבית המשפט (שם בעמ' 664): "ואשר לשיעור הפיצויים. אמנם כן, בדרך כלל הערכת שיעור הנזק תיעשה על-פי אמות המידה המקובלות והנהוגות בנדון בתחום דיני הנזיקין. אך נראה לי, כי סכום הנזק שעל בעל הדין, שקיבל את הסעד הזמני, לשלם, אינו צריך בהכרח להיות שווה לשיעור גודל הנזק, וייתכנו מקרים, שבהם יש מקום להקל עמו. כך, דרך משל, כאשר מתעוררת בעיה משפטית וקשה על-פניה, ובעל הדין מבקש צו מניעה, כי ללא צו כזה לא יהא, לעתים קרובות, טעם בקיום הדיון, והוא מצפה, בתקווה כנה, לזכות בדין, בכגון דא ייתכן שמקום יהא להקל עמו במידת תשלומי הנזק הנגרם כתוצאה מצו המניעה; ועל כך ניתן להוסיף דוגמאות אחרות. אשר על-כן מן הראוי, לדעתי, להשאיר עניין גובה הסכום, שעליו לשלם, לשיקול-דעת נרחב של בית המשפט, שיחליט בכל עניין לפי נסיבותיו המיוחדות, אם יהיו כאלה. כאמור לעיל, עצם חילוט הערובה יסודו בסמכותו הטבועה של בית המשפט ובשיקול-דעתו הנרחב, ואשר על-כן גם קביעת שיעור הנזק צריך שתיהנה מהגמישות הנובעת מסמכות טבועה זו של בית המשפט, מבלי להיות צמוד, יתר-על-המידה, למסגרת הנוקשה של אומדן הנזק לפי דיני הנזיקין." בכתב הערבות שנתן הבנק (שצורפה כנפסח לכתב התביעה) נקבע: "אנו הח"מ בנק דיסקונט לישראל בע"מ מתחייבים בזאת כלפי המשיבים לשלם להם את כל הנזקים שייגרמו להם, באם יגרמו, עקב הטלת העיקול הזמני בתיק ההמרצה הנ"ל זאת במידה והמבקש יפסיד בתביעתו נגד המשיבים בתיק הנ"ל או שהצו יפקע מסיבה אחרת" אין מחלוקת כי הבנק הפסיד בתביעתו ומכאן קמה חובתו לפצות את התובע בגין "כל נזק שייגרם לו". כל נזק נאמר, ולא נאמר דבר שלא נכלל בכך נזק לא ממוני. לא רק שכתב הערבות אינו מסייג נזק לנזק ממוני, אלא שלא ראוי שכך ייעשה. הפקדת הערבות במסגרת סעד זמני מאזנת בין הרצון להגן על זכויות המבקש ולאפשר לו לממש פסק דין בו יזכה, ומנגד להגן על הנתבע. איזון זה מקבל משנה תוקף לאור העובדה שזכות הקניין קיבלה מעמד של זכות חוקתית במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על המבקש סעד זמני לקחת בחשבון כל נזק שייגרם למשיב לרבות נזק לא ממוני. פעמים עגמת נפש היא הנזק העיקרי הנגרם למי שרכושו עוקל והוא ניהל הליכים משפטיים זמן ארוך כשהעיקול אולי לא גורם לו נזקים ישירים, אך מכביד לא במעט על ניהול ענייניו השוטף והתקין. אין כל סיבה שמבקש העיקול, אם הפסיד בדינו, לא יפצה את הניזוק גם בגין נזק זה. אשר לנזקים הספציפיים שנתבעו על-ידי התובע, מצאתי כי אלו לא הוכחו, שכן, כפי שפרטתי לעיל מדובר בנזקים הקלים יחסית להוכחה. אולם, נראה לי כי אכן נגרמה לתובע עגמת נפש רבה מכל הפרשה. ההליכים המשפטיים בתביעה שהגיש הבנק נגד התובע התנהלו במשך שלוש שנים, כאשר העיקול מוטל בתקופה זו על רכושו וחשבונותיו של החייב ומקשה מאד על ניהול ענייניו השוטפים. במסגרת הסיכומים עמד על כך התובע בעצמו ושוכנעתי כי אכן הפרשה הסבה לו עגמת נפש ניכרת, ועל הבנק לפצותו בגין נזק זה במסגרת הערבות שנתן. עם זאת, גם מתצהירי התובע ואשתו עולה כי חלק מהנזק הלא ממוני, או בלשונם, עגמת הנפש נגרמה מעיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד התובע, כאשר עילה זו נמחקה מכתב התביעה, והסעיפים הרלבנטיים נמחקו בהתאמה מהתצהירים. לאור כל האמור לעיל אני פוסקת לתובע, בגין עגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהעיקול שהוטל על נכסיו, סכום של 30,000 שקלים ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 שקלים בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בנקפיצוייםעיקול